(פרקי ספר)

יורשה בזה דברי פתיחה והסבר, בגוף ראשון. לא “רושם השורות” או “כותב הטורים”, כי אם פשוט אני.

כל הפרשה הזו, פרשת “ואלה מסעי”, היא אישית בהחלט, ואין מקום לעקוף ולהערים על משהו.

ובכן – – – אני כבר כמה פעמים נגשתי להסדיר את צרור הדפים, קטעי יומנים, רשימות אדם ונוף, בתקופה של ארבעים שנה – שנות נקיטה בדור – ולהעלותם על הכתב.

עדים אלמים הם גליונות הניר, עם ההתחלות השונות, נסיונות שנעשו ונקפדו באבם.

הרגשתי, שלמעשה כל החומר הגלמי, ההיולי, הוא בטווח־ראייתי. ארוז ושמור בתאי־הזכרון, והוא כמעט מתבקש: “קחוני” – אבל “משהו”, או “מישהו”, תמיד עיכב כאילו תפס ביד וטען “לא! עוד לא!”

מה הניע את ההוא לעכב? משונה הדבר! שהלז לא העלה שום נימוקים שבהגיון. הוא רק הצליח – מוכרחים להודות בכך – לזרוע רגש של רתיעה, שיסודו בפחד שבלב. פחד מפני “נעילה”. שמינית מהרגשת “אל תפתח פה…” ועשה את זה בצורה של שאלה. “מה הבהלה עם ה”סך־הכל" הזה? לשם מה הקפצת־זקנה בידים? עוד לא ננעלו שערי היצירה בפניך!".

רבים הם בישוב שלנו “אחשתרנים”, מהרצים, והם בגילים מכובדים, בעלי גימלאות מביטוח־לאומי, והם מגלגלים עוד בכדור העולם.

מפעם לפעם הם כאילו נתקפים בגעגועים – – – אחרי הגעגועים ממרחקים לישראל… והם יוצאים, והרי חלקך היה במשך שנים בין קלי־הרגל – מה טעם לשביתת שבת זו?

הצעת נסיעה עלולה לבוא, ואם היא תבוא, חזקה עליך, שלא תדחה אותה בשתי ידים.

יכופו עליך, צו פקודה של התיצבות, משל גיוס לעתודות? לאו דוקא!

אף אחד מ“הסרבנים” לא הוצא, חלילה, לשליחות לאמריקה הצפונית או הדרומית בשלשלאות של ברזל, כיעקב אבינו בשעתו, ברדתו מצרימה.

אף אתה, – טען ההוא – תיעתר ותצא. ובאמת – המשיך – כדאי וכדאי להפגש שוב, אחרי הפסקה ארוכה, עם העולם פנים בפנים – וכך יבואו רשמים חדשים, וזה יחובר ויצורף, והיה המסע אחד.

דו־שיח זה בטענה של “הן עוד היום גדול, לא עת האסף” נמשך מזה זמן, ועדיין בן זומא מבחוץ.

ההתחלות לא הגיעו לכלל המשך. הצרור ארוז והדברים ישנים שנת ישרים, בכבשוני המוח והלב.

*

מה בכל זאת נתן את הדחיפה, או הבעיטה האחרונה לגשת אל המלאכה?

היתה זו התעוררות שבמחשבה, תוך כדי קריאה, שנמצאה משום מה כ“למד מענינו”. והמסקנה היתה:

(א) דאגה לחובות שיפרעו

קופה של חובות תלויה מאחורי גבו של כל עסקן ציבורי, אפילו אם מזלו גרם לו, שהוא “יושב־אוהל”, חובש כסא ציבורי, בכיפת העיר, או המחוז שלו. אפילו שכזה חייב לרבים שלמי־תודה.

הוא חייב לבעל הכרוניקה בעתון, המודיע על השתתפותו בהנחת אבני פינה, קבלת פנים לאורח חשוב בתחנת לוד, וכיוצא בזה, ואת שמו נקבו במפורש, ללא עיקום, ולא כללו אותו רחמנא ליצלן ב“ורבים אחרים”…

והוא אסיר חובה בעד שירותים, ביצירת דעת קהל נוחה מסביבו, בעד אימון בהבטחותיו לימים יבואו, אפילו עסקן שכזה אינו מסתובב כצפור דרור בעולם.

פי כמה וכמה מרובים הם חובותיו של עסקן, שהיה גם שד"ר נודד, נע־ונד בעולם.

הגיעו בעצמכם, בכל שבוע עיירה חדשה, ובה יושבי־ראש לקרנות, מורשים, הסתדרויות־נשים, “ויצ”ו" הצעירה והבינונית, ארגוני נוער, וראשי מפלגות.

הנך מצווה על פירסום בואך למקום, אינך רשאי להישאר “הנעלם” הגדול, הרי באת בשליחות מוסד, תנועה, ולא בשביל “הכנסת כלה”.

העסקנים עשו את זה לטובת הרעיון, ואתה נמצאת חייב באופן אישי, כאילו זה למענך נעשה.

הנך חייב אישית בעד קבלת הפנים בתחנה, בעד איכסון, סידור האסיפה בבית הכנסת הישן של החייטים, ודברי־פתיחה נרגשים של היו"ר, הנך חייב הכרת טובה, שלא השאירו אותך לבד עם נהיית הלב שלך לביתך, בסעודת שבת בערב, והוזמנת לשולחן ערוך בנרות־שבת – קן־משפחה, – והנך חייב בעד מאור פנים, והעיקר – שושבינות וליווי בביקורים שלך בבתי ישראל.

לא הסיח את דעתו העסקן – לאחר שבוע של התרוצצות אתך – לכנס ל“קלוב” עשרים איש, נציגים ובאי כוח של כל ההסתדרויות “שתרמו את תרומתם החשובה להצלחת השליחות” ולסדר מסיבת “צאתך לשלום”, ואיך אפשר להיות כפוי־טובה ולא לזכור לשכזה אם לאחרי שבוע הוא דאג לשלוח מכתב ל“מרכז”, ולציין בו את פעלו הגדול של השליח הזה? שם במכתב מתואר “איך השליח הצליח להכניס רוח חיים בכל ההסתדרויות שבעיר, וזה היה ביקור שהוכתר לא רק “בהצלחה מוסרית” (ב“מרכז” רואים בזה הסוואה מוצלחת לכשלון־חרוץ…) כי אם גם הצלחה חומרית מעשית”. כך וכך תורמים מהישנים הכפילו והוסיפו – נרכשו תורמים חדשים מחוגים שעמדו רחוק – וכו' וכו'.

בחובות כאלה עמוס כל עסקן־שליח, משאה לעייפה – – – ובכן מתי ייפרע חוב מוסרי זה?

לאסוננו הרב לא יגיעו כבר “שילומים” אלה לרבים מעסקנים ישרים ותמימים אלה. כל ימי חייהם הקדישו והעריצו אלה את ה“קטנות”, מעשי יום־יום שלהם למען א“י וראו בהם חזות הכל. אותה הבדיחה, שעסקן קרן היסוד בעיירה קטנה בבסאראביה טילגרף “שלחו לפתיחת המגבית פרופיסור ויצמן וד”ר לוין, אחרת קטסטרופה” יש בה מעט מההלצה והרבה מהאמת ההיסטורית. כל אחד במקומו ופינתו היה בטוח, שכשלון בארבע אמות שלו, פירושו, התמוטטות של כל החזית.

הרוב הגדול והמכריע של שבט זה לא בא על תגמולו גם בשיחה נאה, בדברי הוקרה והכרה. זה בכל זאת לא מוציא מכלל חובה ציון המעשים לפרטיהם – תיאורי האנשים, האקלים והסביבה – דברים שהם גלעד, והם כיום בתנאי חיינו במדינה, כסיפורי אגדה.

כן! חוב יש לפרוע! – את זה קראנו לפני זמן קצר בסיפורו של צעיר פלמ"חי, אפיזודה מימי מלחמת השחרור שלנו – – – לאחר מספר ימי קרב, מתיחות ודריכות, מאבק קשה על משלט שעבר מיד ליד, הוא הרגיש את עצמו באפיסת כוחות עד לנפילה. הוא היה מנוער וריק מכל רצון – – – לישון! זה מה שמילא את כל ישותו המפורכת, להירדם – שום דבר אחר לא קיים בעולם, ושום מחיר לא ייקר לשלם בעד זה – – שבי – – כדור בראש – לא חשוב!

והנה הוא פנה בבקשה לחבירו בחפירה שיחליף אותו לשעתיים. ההוא הסכים אם שאף הוא היה עייף מאד.

לאחר שעתיים, כשהחבר ניגש להעירו ומצא אותו שקוע בתרדמה ערבה, לא נשאו לבו להעירו, והוא השאיר אותו עוד לשעתיים. כשהתעורר הביע את תודתו על השעתיים של חסד והבטיח לשלם אותן בהקדם –

והנה מספר הצעיר. לאחר כמה ימים נפל החבר בנופלים – ושעתיים אלה לא נפרעו – זה מדכא אותו – מצפונו מענה אותו – נשאר חוב שלא נפרע! שלא ייפרע לעולם.

קראנו והסקנו מסקנה מסיפור־תום זה – ועוד אחרת קראנו:

(ב) הזכרון אף הוא דהה

פירמה איטלקית של חברת תעופה בניו־יורק ¹, סיפרו העתונים, פירסמה מודעה “מהרו, מהרו! ציוריו של מיכאל אנג’לו, על קירות הקאפלה הסיקסטינית דהים והולכים” – כלום לא הגיעה השעה לצאת ולראות את אוצרות האמנות, ששיני הזמן אינן פוסחות עליהן?

כן! אף דברים ואירועים שבזכרון, צבעם דהה עם השנים – ויש לא לדחות פרעון חובות מסוג אנושי ציבורי כזה.

*

סטינו, בינתיים, תוך כדי סיפורי דברים, לצדי רשות הרבים בשימוש “אמרנו” – “התרשמנו” ויש לחזור כמותנה מראש, לגוף ראשון.

עם הרהורים ברוח זו ישבתי ואמרתי לעצמי בהזדמנות מסויימת רגישה, כך. בלי נדר כשיצוה צור חסדו לחיים, נערוף טל תחיה מאוצר המנוצר של הזכרון, ונחיה את פרשת המסעות, את המיוחדות שבהן שנחרתו כבחרט על לוחות הלב.

בראש וראשונה מופיעים הפרטים הזעירים – – הריח המיוחד של הפחם מהקטר – בנסיעה הראשונה, המהביל והנושף כחולה קצרת – – – הפנס האדום התועה שם בין המסילות בצומת־הפסים – כשהוא מנפנף מרחוק סימנים לפנים מפוייחים – עיני זיקים – המציצות מאשנב חלוד – – הנה הלבנות הבודדות המרצדות במשעולים, ואתם פרצופי אנשים שונים ומשונים – – כל זה מהנסיעה הראשונה לעיירה הקרובה, גילוי העולם המשתרע מאחורי טחנת הרוח – מאז ועד לטיסה מבירת ארגנטינה לצ’ילי מעל לאנדים, כשהריאות נעזרות לנשימה בחמצן שבאוירון.

דומה, שכל אלה: ימים ולילות, אנשים וארצות עומדים בסך, צובאים בתור, ויש רק להושיט את היד, לקחת את הזכרון ולהפעילו מתוך נאמנות לדברים ביסודם ולהעלותם על פני השטח.

זו היא המגמה. פריעת חוב היא מצוה. ואם זו באה לידך אין להחמיצנה.

“גילוי־העולם”

סופרים הירבו לספר על פגישה ראשונה שלהם, הצצה מהאשנב לחוץ, מעבר לתחומם, ו–גילוי העולם.

דומה, שחסד זה ניתן לא רק לסופרים, יחיד סגולה. כל אחד יש לו בבית הגנזים שלו, שעה ראשונה כזו, לפני הנץ השחר, שבה נגלה לו העולם, גילוי בראשית.

ציינו את זה, שבשעה כזו כאילו מקופלות לו לאדם כל הראיות שלו בעתיד.

ביאליק ז“ל היה הראשון אצלנו, שהעלה, שאין אדם זוכה לשתי ראיות. רק אחת ויחידה ניתנת לו, אח”כ מראים לו את הנראה. משלו, כביכול, נותנים לו, “ספיח” קרא לזה.

על מין ראיה ראשונה כזו, שהיא המסד וגם הטפחות מרמז גם הגדול בסופרי אומות־העולם “ראיה זו – אומר שקספיר ב”הסערה" – היא אותו החומר, ממנו חלומות נרקמים, באותה תקופת התרדמה שנקראת חיים"

נכון הוא, שבזמן שהנך “לוקח ביד” את הזכרון בגיל המכובד, עם נטות הצללים, הרי הוא מפעים את הדמיון באלף פרטים. לעתים, הוא – הדמיון – משתלט על האדם, מסלק את המציאות הצידה. מקשט את העבר הרחוק, והופך אותו ל“חלום משולח”, ללא מתג ורסן.

יש, איפוא, צורך להיאבק עם מגמה זו, לשמור על התחומים, לא לחרוג ממסגרת המציאות. במידה שזה ניתן, נשמור על זה בהמשך הדברים.

המסע הראשון

המסע הזה, הראשון לספירה, היה, אמנם, רק הליכה ברגל, וכמעט בתוך תחומה של העיירה, אלא שמתוך חשיבותו בעלילה שבו, בכח ההתרשמות שלו, מהראוי שהוא יהיה ראשון לחשבון החויות. האפרוח בקינו כאילו העלה אבר, הציץ ונתר לרשות זרה.

היה זה טיול לכפר קטן, סמוך, באחת השבתות שבין פסח לעצרת, בשעה של אחרי הצהרים והימים הם ימי זיו בחבל ארץ זו, בשמי תכלת גשמי נדבות, וגן הירק.

איך הגיע הילד בן השמונה־תשע, “הנכד” של הרבי, למבצע זה, לאחרי סעודת שבת? לפסוע פסיעה גסה כזו לכפר של “גוים”, מקום שגם בימי־חול ולגדולים מוכן הוא לפורענות ולפגיעות? ודאי, זה נעשה ותוכנן מראש בהשפעת חבר גדול בשנים ממנו, מלומד ומנוסה בהמצאות והרפתקאות.

בפגישה לפני 6–7 שנים, בלוס־אנג’לס, העלו שני “המשוטטים” פרטי טיול זה, והמשוחח “המסית והמדיח” צמוד למיטה, משותק בחלקו, והדברים נשמעו כאגדה.

לפי התכנית היה עלינו להתחמק מהבית ברגעים הראשונים של שינת הצהרים, שינה בשבת, של ההורים ובני־הבית. כך, שברשותנו היה יום קיץ ארוך, שיש בו “בכדי־שנעשה”, די שהות, לראות, ליהנות מזיו העולם, ולחזור לבית־המדרש, להתישב לפני הגמרא הפתוחה, כאילו שום דבר לא קרה.

לשבחו של חבר זה ייאמר, שהוא היה לא רק בעל מזג סוער, הרפתקן, הוא ניחן גם בדמיון עשיר בעל חלומות בהקיץ, ובחלקם הגדול על רקע של ארץ־ישראל.

לא נטעה אם נקבע שמשהו ממסעות “בנימין־השלישי”, נהייה להליכה דמיונית, לשם חיפושים ותגליות, היה טבוע בכל הטיולים של ילדי־ישראל בדורות הקודמים.

ה“חומש” על גבוריו ועלילותיו, סיפורי “ספר הישר” ו“תרגום־שני”, היוו רקע־יסוד, קורי־אריג למסכת הדמיונות של ילדי־ישראל.

לאמתו של דבר, החל המחוז הנעלם, נתיב־הפלאים, לקסום לילד היהודי, מיד עם כניסתו לרחוב “הגויי”, על יד הנחל, עם גמר “העירוב” של העיירה.

משם החלו לפעמים כבר החיפושים אחרי עשרת־השבטים, “בני־משה” ושבט־אפרים…

במקרה זה שלנו היה, כאמור, החבר שלמה היוזם, המתכנן ומורה הדרך, ואת לבי לקח בזה, שמחוץ לטחנת־הרוח, שהיא גם טחנת־ריחים, מחוץ לגשר שעל הסכר במפלי־מים הרי מקום אתו שם, מעבר מזה של הנחל, מקום שם גדלים עצים ערבי־נחל, שהם בוכים בלילות והם הם, לדעתו, אותו ה“אלון־בכות” שעל קברה של דבורה, מינקת רבקה.

ידע החבר הזה במה לקסום לעצמו ולי. כולנו בילדותנו הרגשנו שמשהו לא סופר פה. קיצרו וכיסו על משהו בכוונה, בכדי לגרות את הדמיון.

הגיעו בעצמכם. הימים ההם ימים קשים, עכורים, ליעקב. זהו הלא מיד אחרי מעשה־שכם. אנו מקימים מזבח, מגיעים ללוז. כל ה“גויים” מהכפרים הסמוכים, מפחדים פחד מות מפני יעקב ובניו, לאחר המבצע הידוע, שאנו בילדותנו היינו מאוד גאים עליו. (לא ניתן את עצמנו למרמס לרגלי כל בן־חמור!) והנה פתאום מודיעים, שמתה דבורה מינקת רבקה. לא שמענו אף פעם שהיתה לה בכלל מינקת, והנה כבר מסופר על מותה וקוברים אותה לא ע“י ה”אהל" של הצדיקים, או ע"י הגדר של מערת המכפלה, כי אם סתם, תחת האלון וקוראים אותו אלון־בכות.

ברור שאם שלמה אומר שזהו, לדעתו, אותו האלון בכות, כדאי וכדאי להגיע אליו.

התכנית בראשיתה היתה ללא דופי. יצאנו את הבית מבלי שאיש הרגיש בכך. בשעת האפס נפגשנו. והמצעד החל.

צועדים שני ילדים בדרך השדות, אחד בבגד משי, מגבעת־שבת של קטיפה על ראשו, וסנדלים חצאים כגומי, לבוש־ילד רבני מובהק. והשני, אף הוא בבגד חסידי ארוך של ארג שחור, ילד “בעל הביתי”. הפנים נלהבים, עינים יוקדות, נוצצות מלהט העשיה, מכל החדש שמסביב, מכל מה שנראה בעין, ויותר מזה ממה שמחכה לנו.

עוברים בתי אכרים בודדים והם כאילו עזובים להפקר בשדות, בצדי הדרך. הבתים הם קורות לבנה קשורות כבעניבה זו בזו. לא טרחו אפילו להוריד את הקליפה הלבנה הרכה, זה, לפיכך, נראה כאילו הם במקום חיותם, מעורים לקרקע וגדלים בשכיבה. צעדנו כמעט בריצה כשעה בערך, והנה אנו נמצאים בכפר. ארוך הוא הרחוב, שבמרכזו כנסיה לבנה קטנה, ובסופו, על שפת הנחל, היא הטחנה.

בחוץ ישבו פה ושם אכרים, ישיבת מנוחה בעישון והסתכלו בתמהון על שני הילדים, שבאחד הכירו מיד את “בן־הראַבין”. לאן הם רצים? יש לשער בשליחות לטחנה, כי הרי בעל הטחנה הוא שמול.

נכון הוא שפנינו היו מועדות לטחנה לנחל לסכר ו–לאלון בכות. אבל שום שליחות לא היתה פה. שליחי עצמנו היינו. הזכרנו, שהטחנה היא כפולת שתים. היא טחנת־מים על סכר בנוי באפיק ומפל־מים מלאכותי מניע גלגל גדול המכוסה ירוקה מסביב. וטחנה זו היא גם טחנת־רוח, לשימוש בימי שפל במים, ולניצול כל רוח מצויה – לזו כנפים על ציר גבוה, שהרוח היא הרוח־החיה שלהן.

אשר לשמואל־שמול, בעל הטחנה, הוא מחסידי בית סבא, אבל בשבת אין לראות אותו, אשתו או בתו בכל שטחי הטחנה. בשבת שולט שם הגוי הזקן הטוחן. הוא לבדו.

התישבנו על הגשר, ולפנינו כל טובו של עולם הבריאה משתרע; המים עד לאופק, הפרות רועות באפר, הסייחים קשורים, הסוסים צוהלים משובע ונחת. עולם רוגע.

חלצנו את הנעלים והתיישבנו להסתכל בטחנה שפעלה היום כטחנת רוח. כנפיה הארוכות נעות על הציר קצובות במשבי הרוח המלטפת כיד אם־טובה.

שמת עין בנקודה, בבורג או מסמר, שעל אחד הקרשים הדקים, מקרשי המשבצות של הכנפים.

הנה היא על ידך. אתה יכֹל לנגוע בה ביד, והנה זה כבר באלכסון, בשיפוע של העליה – והנה, הרם עיניך, הנקודה היא בשיא. ישר עומדות רגע קל הכנפים במרום גבהן ו–מתחילה הירידה, זה מתקרב אליך וחוזר חלילה. זה כיצור חי, קדום – לא תשבע העין!

הצצת גם בפנים הטחנה, והנך רואה את האבנים. ריחים ורכב, השוחקות את הפרודות חטה ודגן, והנה המשפך הגדול, בר מרוסק נשפך בקילוח דק לכלי קיבול. אלה ישובו ויעברו טחינה שניה ושלישית, מהודקת יותר “הדק היטב” – קמח.

שני התיירים שכחו עולם ומלואו, שכחו עיקר שבת וסדר היום. התמכרו לכל אשר מסביב בכל חמשת החושים לספוג, לקבל כל מה שמושיט לך עולם זר, מלא חן וברכת י־ה.

אחרית־רעה ובכל זאת…

לו היינו מסתפקים במה שניתן לנו לראות וליהנות ולא היינו הולכים אחרי שרירות הלב והעינים, היה יכול טיול נפלא זה להיגמר בכי־טוב.

חוזרים בזמן, מנערים ב“פוליש” את אבק הבגדים, מנקים במגבת – זו־מגבת שע"י הכיור! – את הנעלים. מתערבבים עם קהל הילדים. חשכת בין השמשות קולטת אותך – וכל העושר שמור אתך. הס!

אבל – הנה עלתה בדעתו של שלמה, לחבוש את כנף הטחנה בכובע שלו. אומר ועושה. על מסמר שהיה נעוץ באחד מקרשי הכנפים שם את הכובע שלו ואנו עמדנו ועקבנו – לא בלי פחד – אחרי מסע הכובע שלו לחלל.

עמד שלמה והחזיק יד אחת על הראש שלו, בכדי שלא לעמוד תחת כיפת השמים בגילוי ראש, והעינים מורמות למעלה. רגעים – הכובע סיבב את החלל וחזר אלינו, הורדנו אותו ו–שוב נסיון והפעם בצורה הפוכה מצחיקה – וביתר בטחון – ושלמה מנסה להלביש את הכנף גם בבגד שלו – בזריזות זה נעשה – והנה הבגד הארוך, על שוליו, מתנפנף באויר, מתרומם, מתיישר בשיא – תלוי רח"ל, והוא חוזר אלינו. הכל הולך כשורה.

והאלון בכות? מסתבר שאלה רחוקים מרחק רב מהטחנה, ויש לבוא במיוחד לשם זה. נעשה את זה אולי אפילו בשבת הבאה. זאת הפעם לא נספיק.

הכל, כאמור, הלך בכי־טוב, לולא – – לולא השיאני יצרי לנסות לחבוש את הטחנה גם ב“כובע־ישועה”, מגבעת־הקטיפה שלי. של שבת.

נדחפתי כאילו בכח פנימי, ברצון להתפרק, וזאת לפני הפרידה ממקום זה, שכל טובו העביר לפנינו. עומדים אנו ומסתכלים – הכנף מתרוממת לאט לאט – הפעם באטיות מפליאה במקצת – ושבות…

ואהה! הכנפים עמדו מנוע. ברגע הראשון לא תפסנו את הענין… עברו כמה רגעים והדבר היה ברור לנו בכל חרדתו.

נבהלים עמדנו, מורמי־ראש למעלה. יד אחת שלי מאהילה על הראש לכיסוי – ושנינו אובדי עצה. שלמה מתרוצץ ממקום למקום להחיש עזרה בהורדת המגבעת – הוא רץ לטחנה. לא הספיקה לו ידיעת ה“גוייש” שלו להסביר לטוחן הזקן, שהסתובב, כולו לובן, מאבק־הקמח בפנים, בכוכים השונים, את גודל האסון שקרנו, שבא עלינו כחתף, ואני הלא בנו של ה“רבין” – הידים שלו ביטאו את הרעיון – אנא! הושיעה נא!

הטוחן, הסתכל, צחק במקטורן שבפיו הריק ואמר שבעזרת א־ל אלקי הרוחות הרי תפח הרוח מחר בכנפי הטחנה בערך בשעה עשר, ואולי בחצות היום, אז תחזור המגבעת בשלום, לא יאונה לה כל רע – הוא יורידנה וימסור אותה לשמול. חיווה את דעתו והסתלק.

בכחות עצמנו לנסות לעשות מה שהוא? “לקושש” אבנים לקלוע בה, אולי נפילה? לא היה לנו אימון בכך. ומחוץ לזה – הרי שבת היום!

שלמה ראה את עצמו אחראי במידה ידועה למצב הטרגי הזה, כי הוא הרי היה הראשון בהמצאה זו. ואני? אין בידי להאשימו. דמעות נגרו מעיני – נאלמתי דומיה כולי אומר “איך אעלה אל אבי, ומגבעת הקטיפה אין עמדי”.

בינתים – בין השמשות. עכשיו נכנסים כבר שם לתפלת מנחה, אבא שלו ושלי כבר עמדו על העדרנו ומחפשים ואולי גם דואגים. יש לשקול את המצב שנוצר. לחכות עד שתחשך יש סכנה לעבור את הכפר בחשכה. שעה זו רגילים אלה לשבת בצוותא בשירה. ספק רב אם יתנו לנו לעבור בשלום.

מוטב איפוא למהר ולרוץ. שלמה סידר לי מהממחטה כיסוי על הראש – עמדנו שנינו על שפת הנחל להתפלל “מנחה”.

“מנחה” היתה זו? – תפילת “תשליך” היתה זו: נענשנו כצדיקים גמורים בו במקום. גמרנו את התפלה ואנו חוזרים הביתה. היה, אמנם, נסיון לשסות בנו את הכלבים אבל עברנו בשלום (“לא תקום פעמים צרה”!).

איך הקבילו את פנינו כשהגענו לתפילת “מעריב”… מה אמרנו – במה נענשנו וכו', כל זה לא נוגע לענין של המסע, הוא לא נפגע על אף כל מה שהיה כרוך בו. המראות של אותו היום נחרתו עמוק על לוח הלב.

על שפת נחל צנוע וקטן זה ראה וספג הילד מראות מה שלא ראה על הים ועל יד אשדות “הניאגארה” שעשה במחיצתם יומיים.

ביום השבת ההוא, יום ההתוודעות הראשונה “עם העולם”, קנו שביתה תכלת שמים ומים, אור וצל, צבעים ומנגינות ו־ריחות… של כליות חטה ודגן. ריחות! “לשון המראות” קוראים המשוררים לרגשות אלה, אולי!

עולם מלא שכן בי עם טל־ילדות בהצצה ראשונה זו, והלב מעלה אותו בהמיה, בשעות של חסד…

(יוני, 1959)

השוק הישן

י. ל. פרץ ידע את סוד שיחו בלילות קודרים ונוגים, שמע את מנגינת העצב שלו בנעימה רומנטית עדינה. הישוב היהודי, ההמוני הצפוף בלבוב, יודע פרק שירה זה במסכת חייו העלובים בפחות רומנטיות מיסטית.

זו היא, אגב, תופעה כללית בכל הכרכים של ארצות הגויים, שהשוק לממכר “נושנות” – הוא ברובע היהודים. קשה לדעת מי קדם למי, אם בכוונה הוכן במחנה ישראל ביוב זה לכל מה שפולטת העיר המכובדת, או אולי ראו היהודים את עצמם אנוסים לנוע לשם, לאחר שנדחקו מכל ענפי המסחר השוכנים כבוד בטבור העיר. אם כה ואם כה – עובדה היא, שענף זה הוא בידי יהודים – הם המפתחים אותו וחיי מאות משפחות – עליו.

בלב העיר, בטבורה של לבוב, עומד התיאטרון העירוני, תפארת בירת גליציה המזרחית וגאונה. ברחבות נפש עד־כדי יהירות, משתרע בנין זה לאורך שני רובעים, ושם הוא הגבול בין מרכז העיר לרובע היהודי. משם ולמטה מתחיל “שטח המנדט” היהודי – השוק לממכר גרוטאות. שם גם בתי־הכנסת, הקדשים, בתי תלמוד תורה, הסמטאות – צרות ואפלות. כאן מושב בני ישראל – גושן.

ישנם חוקים ונמוסים ידועים שכוחם יפה עד לגבול זה, עד לרובע היהודים, משם – “מסכת דרך־ארץ” אחרת. דבר זה יודעים לא רק השוטרים והמפקחים, גובי המסים והשוערים, אלא גם מכונות הניקוי וההרבצה, אוספי האשפות ומכבדי המדרכות. באים מרחוב לגיונוב, עושים את הסיבוב מסביב לתיאטרון וחוזרים חלילה.

הנה השוק: שורות של חנויות עץ רעועות, כעין סוכות בעיירה קטנה העשויות מחומרים וכלים שונים שאינם מתאחים. חנויות אלו עומדות צפופות ולחוצות זו לזו בקירות משותפים ו“בעזרת אחים” הדדית.

שורר שלום גם בין בעלי החנויות, סוחרי הישנות. יד הגורל הקשה איחדה וליכדה אותם. כל מה שפולטת העיר החשובה מגיע הנה. ישן זה שהוצא, משמש גם כקנה מדה למה שמתרחש שם אצל ה’בעלי־בתים' החשובים. הנה נברשות הדורות שהאירו פעם אולמות מפוארים ושפכו מאורם וזיום על זוגות רוקדים־אוהבים. כיום – הפכו לאינוואלידים ע"י אובדן רגל או ראש ויצאו לדימוס באמצעותו ובתיווכו של יהודי זה, שהופיע בבוקר סגריר אחד והכריז על נכונותו לאסוף פליטי חיים אלה ולצרור אותם בצרור חיים חדשים בין היורדים, בין “מי שהיו”.

וכאן, מכנסיים ומגפיים של קצינים ומעילים של גיניראלים, ספרים ללא התחלה וסוף, תווי נגינה, סימפוניות בלתי גמורות, קביים לקיטע וכסיות עור לגידם; צילינדר מראשו של מי שהיה, אולי, מיניסטר במלכות אוסטריה; כינור שאינו מכנר; שעונים מתקתקים בחלל הזמן בלי לוחות־ספרות – שושביני הכליון. כל אלה, ה“יורדים”, כונסו יחד, סודרו בידים נאמנות ע"י סוחרים יהודים, המטפלים בהם, כאילו מתוך שתוף בצער, הבנה עמוקה למצב. יש אולי גם כאן רגש של ברית גורל הדדית.

בסביבה זו נמצאים רוב בתי־הכנסת. כל בית שלישי הוא “שטיבל” הנושא את שמו של רבי אחר. המטפלים בגרוטאות הם ברובם “חובשי” הבתים הללו. שליחיהם ובאי כוחם מחזרים עכשיו בחצרות ומכנסים אספות. את שעות הבוקר מבלים יהודים אלה בבתי־הכנסת. ישבו גם על־יד בקבוק יי“ש קטן ושתו תיקון לעילוי נשמת מנוח, או ליום הלולא של צדיק ז”ל. עם גמר התפילה, כשהזן ומפרנס קיבל את שלו במלואו, יוצאים לשוק והאשת־חיל חוזרת להיות עקרת הבית ואם הבנים היושבים עכשו ולומדים, ועוד מעט ויבואו לארוחת הצהריים.

על־יד הערימות רוחשים אנשים חיים כנמלים. מחטטים, קונים ומוכרים. הנהו צנור השפעה לקיום מאות משפחות.

וגם עליו הונפה כבר היד לקצץ ולגדע.

“וואל־סטריט”

“וואל סטריט” שבלבוב – זהו רחוב סטניסלב הצר והקטן. זוהי הבורסה. ואנשי הבורסה שבכאן אינם כחבריהם למקצוע שם, שלבם כוסה חלב ושומן־בטנם בין שיניהם. הבורסאים ושולטי השער ברחוב סטניסלב הם יהודים מרודים, השוחרים לטרף, לחם חוק לאשה וטף.

כאן הנך מוצא יהודים מכל הסוגים, חרדים וחפשים, תושבים ואורחים, זקנים וצעירים, את כולם אספו הנה המצוקה והמחסור.

המונים צובאים במבואות החצרות, בשערי בתי המלון החשודים לדברים שבצנעה. מהלכים, מטיילים, מדיינים ומתווכחים.

ברחוב זה נמצאים גם בתי האוכל הזולים, המוכרים דגים מלוחים שמנים, גלדי שומן, קורקבנים ב־5–10 פרוטות. “מזללות” אלו משמשות גם כמקלט ליהודים אלה, סרסורים לדבר עבירה, מקח וממכר בדברים אסורים.

אם תשאל יהודי כזה: “כמה אפשר לקבל היום בלירה?” יענה לך: “ששה חדשי מאסר מלבד דמי ענושים”. זוהי התשובה הרשמית שלו. אבל – – – יהודי זה לא הועמד כאן לשם תשובות רשמיות, גם לא לשם שמירה על חוקים בל יחיו בהם – שלא יפגעו ח"ו. העונש הוא, כידוע, בעד זה שנתפשים. אסור להיות נתפש. מאות יהודים סוחרים ומוכרים בכל אלה האסורים ודוקא ברחוב זה הנמצא בשכנותה של תחנת המשטרה המרכזית. כאן מכריזים על השער. קובעים מחיר למטבע זו או אחרת, יודעים מה עולה ומה יורד. כאן הוא הדופק. הכיסים – ריקים. יש רק פנקס קטן ועפרון. הכל נעשה בעל־פה. קבלת קנין אגב שיחה, נדנוד ראש ורישום – זה מספיק.

הרחוב מלא אנשים ו – רצים. פוסעים פסיעות גסות הלוך ושוב, נתקלים זה בזה כעכברים במלכודת, מריחים, מחליפים רמז וממשיכים. הנה שם, הגיחו השוטרים. אמנם, הם לא ימצאו שום דבר בכיסים, שם הכל בסדר – אבל ביכולתם של שומרי החוק לגבות זהוב מכל אחד העומד כאן עמידת קבע ומשוחח עם חברו. אדם עומד לו ברחוב זה ומשוחח עם חברו – סימן שהוא סוחר ומוכר, ובכן… זהוב!

המשקפים שלי גילו את סוד הנכר שבי. רבים עמדו מיד על כך. חזקה היא, איפוא, שבכיסי שמור צרור כסף־חוץ. והנני נשאל, תוך ריצה ולחישה, ע"י שניים שהעמידו פני מלווים.

– “הפאניע רוצה למכור דולרים, פונטים לייאים?”

– “לא! אינני מוכר!”

– “הפאניע רוצה לקנות?”

– “לא! אינני קונה!”

– “אל יפחד, כי יהודי הוא המדבר, יהודים אחים אנחנו”.

– “אבל לא. אינני קונה ואינני מוכר”.

במבט של ביטול נפטרו ממני: ובכן למה מסתובב כאן בן־אדם כזה? וכבר נטפלו לעובר אחר שנזדמן במקום. בינתיים הופיע השוטר ויהודי “וואל סטריט” פוסעים פסיעות גסות. רצים מבוהלים, שוחרים לטרף – לחם חוק לאשה ולילדים בבית.

יהודים להכעיס

לא! היהדות איננה כאן כסלתניות־משומרות קצוצות ראש, חבושות בקופסאות. בכדי חנטו חנטיא. מוקדם לדבר עליה כעל נחלת העבר ולעשותה נושא למחקרים מדעיים; אין היא עדיין ענין למסה בצירוף תמונות מן הטיפוסים האקסוטיים של “יהודי המזרח”.

יש כאן, בפולין הקטנה, ובחלק גדול של פולין הקונגרסאית – יהדות חרדית חיה, תוססת בתוכה פנימה ומכה גלים בחוץ. אברים חיים מגוף נפגע, אמנם, אך בלתי מרוסק. עוד כוחו אתו. יש יהדות שאינה בועטת בגיטו, מקדשת לעצמה מחנה ישראל ושומרת עליו שיהיה קדוש. יש יהדות גדולה השומרת על מטבע חייה, חרדה על מסגרת הווי ומסורת שלה. יש יהדות שאינה נשאת כחטוטרת על גבו של הגיבן; יהדות לתיאבון ויהודים להכעיס.

את רחובות הכרך המרכזיים, חוצים ביום חול בשעות הבוקר המוקדמות, יהודים למאות, בעלי הפיאות והזקנים המגודלים. אלה החובשים את הכובעים הקטנים בעלי המצחיות המיוחדות, ותיק־הטלית־ותפילין הגדול תחת זרועם. בשבת ובחג מופיעים יהודים אלה חבושי שטריימליך, לבושי משי וקטיפה. ירושלים, טבריה וצפת גם יחד.

יהודים זקנים? לא! הולכים שנים־שלושה דורות ביחד – סבא, אבא, נכד. ילדים בעלי לחיים עגולות־מסמיקות־ורודות – צועדים קוממיות. יהודים אלה אינם מבריחים את עצמם ואת יהדותם. אין הם אורחים כאן. כל ההצעות לאקספורט, בסיטונות ולאחדים, למושבות הציר הצפוני או הדרומי, אינן נוגעות להם ולהרגשתם כאן, אינן פוגעות בחיי הרוח והאמונה שלהם. – ואם יש צורך בהוכחה נוספת להתערותו של היהודי הפולני בגלותו, לשורשים העמוקים שהכה כאן, הרי יכולה הרגשה אינטואיטיבית זו, הנובעת מקשרים נפשיים עמוקים, לשמש כמאה תעודות היסטוריות על קדמות הישוב היהודי בפולין על קשריו וכו'.

ברכבת מתפללים יהודים במנין, ויש ובתחנות מופיעים פתאום המונים המלווים את הרבי הנפרד מהם לאחר שבילה אתם שבת או שבתות, מתוך שמחה וחדוה כללית בעיירה. לעתים קרובות שומעים גם קול שירה וזמרה עם הפרידה.

והשלטון, השוטר זעום העיניים? הם יודעים שזהו כוח בבחירות ובהלואה פנימית, בדעת ציבור וביכולת של התרעה – וסובלים אותו. משלימים וסובלים.

על נסיעת הרבי מגור מקבלים מנהלי התחנות ידיעה מוקדמת. מראש הוכן גם בתחנת ווארשה סולם קטן כדי להקל על הרבי הזקן את הירידה מקרון הרכבת.

אכן, גם אם הדבר הוא לצנינים בעיני מי שהוא – ישנה יהדות לתיאבון ויהודים בפרהסיה, עד כי להכעיס.

כה לחי!

(סיון, תרצ"א)

(א) בצל הציונים הקדושים

הציונים מלבינים בנקודות קפואות עגולות, מבין שרשרת ההרים הגבנוניים מתגלים ונחבאים חליפות בכחלות הנוף.

כמו עצמון, הר ההרים בגליל השוכן מימין, נשקף הבנין ממירון על כיפותיו עם העליה להרי כנען.

מצד אחד מבהיקה העין התכולה של הכנרת, ושם, באופק ממול, מתוחים קווי החומה, מזדקרים ומרצדים עם הסיבובים, עולים ויורדים.

בר יוחאי הוא עוד היום, בימי השפל, אזרח הכבוד של ארץ הגליל העליון, פטרונה ושליטה.

העם משח אותו “בשמן ששון מחבריו”, הקנה לו שביתה בצלע ההרים, הביא אותו ואת בנו אל כוכים טמונים והוא מאפיל בזהרו על כל חבריו הזרועים שם בין הסלעים: ר' יהושע, ר' שמעון בן חלפתא, ר' חייא, ר' נחוניא בן הקנה, יוסי בן יועזר.

אף הוא, בן בארי, הראשון לשנים־עשר חוזי־יה, בעל החזון של הגאולה החדשה, אף הוא לא כבש את הדורות כמוהו, כבר יוחאי.

דומה, שעוד היום הולכים ונשזרים חוטי המסתורין מסביב לשמו, רקמת האגדה לא פסקה. שנה־שנה מוסיף העם להביא חוטי כיסופין והערצה לו ול“אדוננו ר' שמעון בר יוחאי”. צפת. כואבת היא את כאב דלדולה, היא כולה צער על שפלותה, על בניה הצעירים שיצאוה.

היא מתרוצצת כשבויה במחנה ההסגר ברצועה צרה שלה, אבל לבה עליה וגם עליו, על בר יוחאי ועל בנו. כי “הוא” כ"כ בודד שם במועדיו, בשנים האחרונות בין זרים ונכרים.

סו“ס אין הוא רגיל בכך, שנים ישנו למראשותיו זקנים והגו בתורתו: זמר, תיקונים, אדרא רבה וזוטא, פרקי תהלים ופרקי זמרה, שירים ופזמונים של חכמים ספרדים ומקובלים אשכנזים בערבי ר”ח, בעת עצירת גשמים, ועל כל צרה שלא תבוא היו נפתחים שערי מירון לרווחה, באו “מנינים” מירושלים הרחוקה ומטבריה הסמוכה.

אמנם, השכינה לא זזה מן הכותל, ור' מאיר בעל הנס, על כיפא דימא דטבריה אף הוא נענה לתפילות ישראל, אבל למוניטין של מירון אין תמורה וחילופין.

יש בה מקדושת הכותל, מהרחמים של קבל רחל אמנו בדרך אפרתה ומקסם הפלא של “בעל הנס” גם יחד.

דורות המו השבילים דרך עין־זיתים והררי מירון מרוב אורחים ומבקרים, דורות היתה צפת הצירות הראשית של הבירה – מירון. כמובן, אשרי לו למי שזכה לעלות ולהשתטח על קברו של בר־יוחאי, אשריהו וטוב לו לזה שזכה לשפוך את מרי שיחו על נגעי לבבו ישר לאבני ציון הקדושות. ההוא בוודאי מובטח לו שתפילתו לא תשוב ריקם, אבל מה יעשה אדם מישראל והוא במרחקים וצרות הלב הרחיבו: צער גידול בנים, מלחמה על לחם לפי הטף, בריאות הגוף ושעבוד מלכויות. הרי מעבירים את הבקשה כתובה על “פתקא” בצירוף פדיון־נפש והוצאות לשמן להדלקה, וגם זה מגיע לשערי הרחמים שלא ננעלו. צפת כואבת את כאב ירידתה היא ולבה עליה דוי “עליו” ועל בנו, השבויים בנכר “שם”.

שנים שמר על הציונים ה“שיך” במקום, דורות היה המקום קדוש בעיני הערבים. חולים הובאו לריפוי, נשי “שיכ”ים רעולות פנים שלחו מתנות ובקשות להיפקד. לא פעם הובאה ע"י “שיך” פלוני אלמוני גם הסוסה האהובה שחלתה ומרחו את פניה בסיד הקירות של הציון הקדוש. כיום הכל חולל, השיך נהרג, הבנין נהרס בהרבה. יד הכפירה גברה.

בוקר בוקר שולחים בני צפת מבטי געגועים שמה – – – לשבויים.

(ב) העוני בצפת

צפת מחולקה לשתים, אחת זו שבעיר העתיקה, במורד, בסמטאות המתפתלות ואובדות בתוך עצמן, בתוך חצרות מפולשות, מבוכים שונים, ואחרת היא זו שלמעלה, ב“אירופה”. זו, ראשיתה כיום בנין “הדסה” ואחריתה בנין הדואר.

שתי ערים, שני עולמות שונים רחוקים זה מזה. שתי ערי צפת ישנן, כדברי המושלים: צפת בצפת עשויה.

בעיר העתיקה. חבויים סתורים מעין רואים שם החיים. בתי הכנסת סגורים על מסגר. מהם יש שנפתחים לתפילת שבת ומהם בבית הכנסת של “מהר”י הלבן" הסגור, על כל חמודותיו שבאגדה ובמציאות, על מסגר.

הוא שידע מתוך הרמת יד אחת להפוך מאות תרנגולים בעלי צבעים שונים ללבנים, ולהסיר ע“י זה את רוע הגזירה של ה”ביק" המטורף על יהודי צפת, שיביאו לו מאות תרנגולים בעלי צבע לבן כולם, איש מופת זה נבצרה ממנו כיום להחזיק בכנפי “מנין” יהודים שיבואו בבוקר לבית מדרשו להתפלל.

בעיר העתיקה. אי שם יושב סנדלר ומטליא נעל ישנה שהפרוץ מרובה בה על העומד. הוא הסנדלר עושה את מלאכתו באמונה ובשקט, מראהו כמראה סופר “סתם” לא כסנדלר מטליא. הנה שם פחח ספרדי. מתקן הוא צנור של כיור, מכסה של קומקום, יוצק עופרת על פמוטי שבת. מוקף הוא ערמות פחים שהעלו חלודה, אי שם נוצצים שיירי פח חדש. הוא יושב כמכהן בקודש.

יש שם גם חיט ואופה, רפד ורצען, יש חנויות שריח בשמים נודף מהן. כולם עושים את מלאכתם כאילו “לשם מצוה” כדי לצאת ידי חובת “ששת ימים תעשה מלאכתך”.

מכיון שזוהי חובת־גברא הרי הם עושים דבר זה במידה מצומצמת “כדי חיינו”.

החיים בעיר העתיקה הם בחשבון והיחידה הכספית לחשבון החיים שם היא – מיל אחד.

נראה כולנו בנחמת צפת ובבנינה! הנה לפני עיני הדו“ח של ההכנסה וההוצאה בשני בתי כנסת מפוארים, זה של מהר”י אבוהב בעל “מנורת המאור” והשני של האר"י הקדוש ברשותם של אחינו הספרדים.

שניהם תלויים על קיר המערב גלויים לעין כל. שם נודרים שבעה מיל, תורמים שלושה ו“נתקבל מאורח נדבת ידו 2 מיל”.

ההוצאה היא ג“כ: ששה מא”י שמן למאור, 3 מא“י חבל לדלי, 1 מא”י פתילים להדלקה ועודף ההכנסה על ההוצאה היא “83 מא”י שמורים אצל הגבאי כמר… הי“ו”.

יאה היא העניות בעיר העתיקה של האר“י הקדוש. היא כאילו קדשה לה את הסיגוף לשמו. היא צמה שובבי”ם ת"ת, שני וחמישי ויחידים מקפידים גם על צורת תענית משבוע לשבוע.

הקיבה של רוב תושבי העיר העתיקה היא בעלת משמעת וחינוך טוב. היא תובעת בעיקר סעודת־מצוה, סעודה לכבוד שבת וחג.

בכל ימות השבוע היא מצומקה ומכווצה, מקבלת באהבה כל מה שהשושבינים, הפה והגרון, ממציאים לה: חופן זיתים ירוקים, צנון עם מעט שמן שומשומין, כל מתת ירצה לה והיא שותקת.

לפני לגימת מים קרים מברכים בכוונה רבה ברכת “שהכל”. מזמן לזמן מזכה זקן אחד את חברו בהרחת עשבים בעלי ריח טוב ומברכים גם עליהם “בורא עשבי בשמים”. יש הנאה סו"ס גם מריחות.

בבגד אטלס ובשביס משי צועד העוני ברחובות העיר עקב בצד אגודל בנעלי בית נעולות על פוזמקאות לבנים. הוא מולך שם בכיפה מתוך אצילות.

החצרות מסוידות בסיד כחול ובין אבן לאבן מבהיק קו כחול בהיר – סיד ההיכל.

הנה באה לנגדי, בתעיות שלי בשבילים לא דרך שם, אשה זקנה, ספרדיה. השעה היא שעה שתים־עשרה, יום ששי, והיא וחדרה הנשקף לגיא ולעמק והעיקר לקברות צדיקים – אומרים שבת. על מכסה של קופסת קרטון היא הוציאה את קצת האשפה שצברה בחדרה עם כיבוד קפדני, שני זנבי בצל צעיר, גרגירי זיתים אחדים, פירורי פיתא וקצת אבק. הנה כזו היא אשפת עוני, שיירי שולחן דלות.

עם חשכה נדלקים רבואות כוכבים בשמים הכחולים שם מכחול, ובמורד הודלקה מנורת הנפט בפנס הצבורי בפרשת רחובות.

רוח העמקים מטלטלת אותו ושביב אורו הזעום טלטלת שעמום. קשה לו לפנס זה להאיר לעצמו את חשכתו הוא, בה הוא עלוט. עוד ישנם שרידי תום קדומים בעיר זו בחיי אנשיה, בהליכות ביתם. עוד ישנם אודים מוצלים מאשו של הזמן.

אלו שיודעים להאצל ממאור פניו של העבר ימהרו לצפת.

ימהרו כל עוד לא צללו למעמקי ביריא – עין זיתים ומירון הצלילים האחרונים של תפילת ערבית נוגה וטהורה זו.

(ג) אהרן גברילוב

לא בדוי הוא השם המיוחס לדמות זו שחברי ואני גילינו בצפת בביקור שלנו בשבת בבית הכנסת לספרדים של האר"י הקדוש.

שנים הם, כידוע, בתי הכנסת של האר“י בצפת, אחד לאשכנזים והשני לספרדים. הראשון שימש לו להאר”י לפי המסורת לבית מדרש ולימוד נגלה.

בבית כנסת זה היה ה“בית יוסף” הלמדן שבחבורה, האר"י המקובל, בעל האלשיך – המגיד והמוכיח, ובעל “ספר החרדים” – השמש.

השני, הנשקף לשרשרת ההרים והעמקים עמוסי קברים וסודות, שימש לו למקום תפלה והתבודדות. “חקל־תפוחין־קדישין”.

שמורה עוד פנה זו, בה התיחד עם עולמות רז, “היכלי נוגה” ו“קרני צפור”, שם נגלו אליו הני “צפרין קדישין”, כ"ב אותיות התורה, התרפקו עליו, המו ולחשו לו סתרי תורת אמת.

בשעה תשע, בשבת בבוקר כבר התפזרו המתפללים והבית עמד ריק. על יד ארון הקודש עמדה גויה צנומה עטופה מעל לראשה טלית והטלטלה בקצב נמרץ, שנים לפניה ולאחריה ושנים לצדדיה.

על רקע מיסתורי זה, בסביבה ספוגה למחצה סוד וחורבן היתה בדמות עטויה זו רמז לדבר מה קדום נשכח ואבוד.

הוא פתח בשיחה לשם התודעות, בהגישו לנו סידורים, והצטדק בשפה עברית המצלצלת כרוסית על זה שבשעה מוקדמת כזו כבר גמרו את התפלה.

“כך הוא הזמן, מה לעשות?”

הוא רק כחצי שנה כאן. מתגורר בסביבת ביהכנ“ס זה, קיבל מהשמש את המפתח. במוקדם הוא פותח את שערי ביהכנ”ס, מבלה שם שעות ארוכות ודואג לסגירתו.

“שערי בית כנסת כשהם פתוחים נמצא תמיד מי שבא בהם להתפלל, מה לעשות”?

הוא אינו מחכה לשאלות. הוא בעצמו מספר, לאחר שהוברר לו שאנו שומעים גם רוסית הוא מתבל כבר את השיחה במלים רוסיות.

הוא מקוקז, עלה ברגל בדרך ההרים והמדברות לא“י מיד לאחר המלחמה. כל המשפחה עוד שם. עד לפני שמונה עשרה שנים היה מקבל מהמשפחה בכל שנה כמעט מכתב. עכשיו לא מרשה בוודאי ה”סובטסקי רז’ים". לא כותבים לו, “בוודאי מתו כבר כולם. מה לעשות”?

ושמו אהרן גברילוב, “רוסקי טשילוביק”. הגלימה העליונה שלו היא של איש הישוב הישן מילידי הארץ. הגלימה התחתונה היא של נזיר רוסי, מאותם שפוגשים במגרש הרוסי ברובע הארמני בירושלים.

פניו כפני האכרים מהגרים של סג’רה ויסוד המעלה. השער ערמוני. תערובת של תשחורת ושיבה. פיאות הראש והזקן דומות יותר לתלתלי כומר מאשר לחתומי זקן יהודי חרד. יגון יהודי בעינים ובת צחוק של גוי כפרי רוסי על הפנים הנקובים ומכוסים כתמים.

הוא לאמתו של דבר תושב קבוע בירושלים בעיר העתיקה, הנה הוא בא להשתטח על קברי הצדיקים, אבל בינתים התפרסם החוק שיש צורך בתעודות מסע והוא החליט שגם צפת היא סו"ס עיר הקודש והוא נשאר, מה לעשות?

יהיה שלום ויבטלו את ה“זאקאז” הזה ויחזור.

יש עבודה ב“ה גם כאן. הוא טייח, חבר ההסתדרות כבר הרבה שנים, יודעים אותו כל ה”טשינובניקים" של ההסתדרות.

עבודה הוא מחפש בעיקר בערים הקדושות.

התגורר בחברון, תיקן תנורים, סייד חצרות, השתטח על הקברים והתפלל הרבה, חזר לירושלים ואחר כך יצא לטבריה. ה“טאוואריש” של ההסתדרות מכיר אותו היטב, הוא משלם את המסים כמו שצריך, מה לעשות?

הוא אף פעם לא מפחד מפני הרשעים הערבים, יותר מפעם אחת לא מתים, פחות מפעם אחת גם כן אי אפשר, הכל אחת.

אוירה של צפת הוא טוב והאנשים “בלאגורודניע”. הוא גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים אח בין אחים. יש לו כאן מקום טוב מאוד לישון, מחדרו רואים את כל הציונים “כמו על כף היד”, אוכל הוא יודע להכין בעצמו וטוב ככה.

הוא ישב עד שלא יצטרכו לתעודות, ישב קצת בטבריה, יעבור קצת על יד הקבר של רבי מאיר “טשודוטבוריץ” ויחזור לירושלים.

הוא נותן לנו להתפלל והוא שוב מליט את פניו ומתנועע בקצב נמרץ שנים לפניו ולאחריו ושנים לצדדים.

למחרת היום במירון הוא היה לבוש בגדי שבת ופניו פני להבות. הוא התבלט במעגל בריקודו מסביב למדורה “אדוננו בר יוחאי”.

שמח לקראתי כלקראת מכר ומודע משכבר, הכניס אותי לעיגול ולאחר איזה רגעים קרא את הקהל ברוסית “לגמור כבר עם רבי שמעון” וללכת לר' יצחק נפחא ולר' יוחנן הסנדלר.

הוא הלך בראש ודיבר כל הזמן בשבחם של אלו:

“סנדלר ונפח פשוט ו”ספרבידליבים" כאלה".

בין האחרונים שעזבו את המקום היה גברילוב.

“יש רצון להשאר תמיד כאן על ידם”.

מרחוק שלח להם תפלה וברכות במועל יד ובעינים עצומות:

נפלא – – טוב – מה לעשות?

(ד) מומחים לצפת

יחידי־סגולה ישנם בצפת היודעים לרצות את אבניה החלקות כשיש והנוצצות כצור, ולחונן אותה בימי שפלותה אלה.

בעיר העתיקה, במבוכי המורדות, למעלה, באיזור “אירופה” ישנם יחידים, שנשבעו אמונים לעיר זו, לסעדה ולתמכה. אלה, שומרים מתוך חרדת קודש, על הבלה ונשימתה של זו, מהימים ההם, ימי הזוהר, שלא יפוגו.

הישישים בבתי הכנסיות מכוונים את פניהם ולבם בוקר בוקר למקומות הקדושים המקיפים אותם ומתפללים על ביאת ינון, שמכנף הארץ ישמעו זמירותיו, כידוע ליודעי חן.

אלה הזקנים משננים לעצמם ולאחרים אמרי הלל ושבח על עיר זו, הנושאת את כיסופי הגאולה לכל הדורות.

זה הלא ידוע, אומר לי ישיש אחד מחסידי צאנז, מה שמובא ב“חסד לאברהם”, שכל הדר בצפת יש לו יתרון על כל שאר ערי ארץ־ישראל, באשר בצפת הוא יכול להשיג עומקה של תורה וסודותיה.

כאן, בסימטאות אלה, מוסיף השני, היה פעם כרך גדול, כמו שמובא בשבחי האר“י “קרוב לשלש מאות רבנים גדולים, י”ח ישיבות, עשרים ואחד בתי כנסיות, ובתוכם קרוב לארבע מאות ילדים ועליהם מאה מלמדים”, כאן “פרחה הגפן הנצו הרימונים”. אלה שומרים על החומות והאוזן הדרוכה מקשיבה בוקר וערב אם לא נשמעים מההרים רגלי המבשר משמיע ישועות.

אבל לא רק זקנים אלה. אישי צפת, בעלי הגלימות הצבעוניות, שומרים לה אמונים.

לא מעטים הם גם מבעלי החולצות הכחולות “הני גלילאי”, מקבוצות הגליל העליון הקרובות, המעורים בה בצפת, בנפשם. אלה העמלים עם הארץ בתלם, רפת ולול, גם אלה כואבים את כאב שפלות בירת הגליל העליון.

בערבי שבתות ומועד, הם עולים במכוניות־משא ובעמידה לצפת לפקוד אותה, כך מבקרים בנים אם זקנה גלמודה.

אלה הם מהראשונים בהקמת חומה וגדר. אלה ששים לקראת כל יסוד מוסד ההולך ונוסף בסביבות הגליל בהרים או בעמקים. יפכו שם חיים בריאים צעירים. יגיע הד הבשורה גם לה, לצפת.

בני גליל אלה, מהם בעלי ראש שיבה, חגורים עכשיו אבנטי כדורים ובידיהם המיובלות רובים. הם מוכנים להגן עליה בנפשם. ובצפת גופה ישנם עוד שנים שלשה “בעלי כשרון” לצפת, כמו שכתבו המליצים, “מופלא ומופלג”.

פעם כרתו אלה אתה ברית אירושין, והם נשארו כנציגים קבועים תמידיים שלה, “אמבסדורים”, לאהבה ולחוננה.

האחד, בן צפת הוא. הוא לא זכה במסירות זו מן ההפקר, טפוחת דורות היא לו. חן המקום מורשה היא לו. הוא הוא הגשר בין העולם החולף, צפת העתיקה, ובין זו העולה, הגדלה. בו, בתוכו, נפגשים שני דורות, והוא הוא הפרנס של צפת.

מתגאים בו הזקנים. איך הוא מיטיב לתבוע מאת השלטונות ובאנגלית את עלבונה של צפת שלהם, ומחשיבים אותו בני הדור הצעיר. זו היא מזיגה של שטריימל ועברית טובה, פקחות של תלמיד־חכם ובחינה מודרנית של ערכים.

עכשיו לא ימי כוללות, חלוקה, הקדש מירון וישיבת רדב"ז.

יש כנסת ישראל במסגרת ארגונית. יש משמעת לאומית, יש כתבות ויש לדעת לתבוע פעולות לרווחתה ולישועתה של צפת.

השני, עם סנור הרופאים הוא מטייל לו להנאתו בשטח המוסגר, מעיר, מעורר, מחליף דברים עם הבאים לקראתו, הזקנים מרימים את הכובע, דוקטור שאני, וצעירים מביעים חבה ידידותית. הוא מתרעם מדוע לא פינו את האבנים האלה, “תשלחו את החמר, המפקח על שירות הנקיון, ויקושש מיד את הקש, בעוד שעה יש ישיבה בשאלת הבטחון. יש מועצה לחלוקת הסכום הזעום שנועד לעזרה סוציאלית”. והטיליפון מטלפן מאילת השחר ומכפר גלעדי ובכיסו תכניות למשוך תיירים.

הוא מתמרמר על הדבה שהוציאו על צפת כאילו הבטחון לקוי בה. בינתים הוא שואף מלוא הריאה אויר ומבקש מאיש שיחתו לעשות כמוהו. אין כצפת לאויר צונן ומבריא.

יקר לו כל אורח הבא לצפת. יש שקידה ודאגה לגידולה ושיפורה במרץ, אמונה ומסירות.

עוד יש נאמנים לצפת. נצחה לא ישקר.

אשרי העומדים על סודה, המחכים ומתפללים לתקומתה.

(תמוז, תרצ"ט)

מסע לצפת

בימים טרופים אלה הרי ביקור בצפת זהו “מסע נועז”.

תל־אביב, עיר עוז לנו, מחנה ישראל, ל…צפת.

יש לך לעבור את חיפה, שכוס היגונים אינה מרפה ממנה שבועות וירחים, ולהגיע דרך נצרת, בתוך רחובותיה וסמטאותיה הצוררים, לטבריה. מטבריה, עיר הצער והפצע הקדוש, שטרם העלה ארוכה, דרך מגדל, ראש פנה, במעלות הר כנען ל… צפת.

הנך נאלץ לצאת לנסיעה כזו מתוך העלם המקום מבני הבית, ולא בלי מחשבה וחשבון הנפש בינך לבין עצמך. הנך נקלע בקטבי הרהורים שונים בנסיעות כאלו.

רגע והנך משלים עם כל מה שעלול ויכול להתרחש אתך בדרך משובשת כזו. ההשלמה היא מלאה ללא שיור של נוחם וחרטה עד לקריאת השם בתוך המסגרת השחורה ששמך עלול להתנוסס בו.

הנך הוגה את שמך באותיותיו, שומר על שווי המשקל הפנימי מתוך תבונה והערכה. וכי במה שפרה נחלתך אתה, מאותם הרבים, מאות הקדושים וטהורים, שקדמו לך? שלוש השנים שהתבצרת בעיר זו, שזר אינו עובר את גבולותיה, והנה הגיעה השעה.

רגע השלמת, ורגע שני הנך מתקומם נגד עצמך, נאחז בכל נימי נפשך בעבותות החיים. בורא לך טעמים ונימוקים, שיסודם היחידי והאמיתי הוא הרצון להמשיך באריגת חוט החיים הלאה. לא לפתוח שום פרצות לכל אלה המתנכלים לקפדו.

כל החששות והפחדים מתנדפים עם המגע הראשון שלך עם הסביבה, עם הנוף, בצאתך את שטח העיר.

מלבד הרגשת הבטחון, האופפת אותך בהימצאך בתוך תנועה המפכה בקצב ובזרם בלתי פוסק, יש בו גם בנוף צנוע זה שלנו, דבר־מה מן המרגיע והמעודד.

הנה לשני עבריך פרדסים אלה טעוני נטל מבורך. הנה מישור מוריק, המעלה לך זכרונות ילדות בנוף אחר – ערבות אוקראינה. הנה ערבי עם משפחתו בעבודת שדה. שחוח, כפוף שדרה, הוא צועד אחר מחרשתו, מגרד במסמר קדום את חלקת אדמתו, מפזר מלוא חפניים גרגירים בתקוה ואמונה להוציא לחם לפי הטף. אלה, ובסביבה זו ירעו וישחיתו?

מחיפה לטבריה. התנועה לא פסקה. מכוניות “הצפון” מחזיקות בידים אמונות את הקשרים בין ישוב לישוב. קבוץ וקבוצה, ועד נקודה סופית.

מחיפה צפונה הנך נכנס לאופק אחר. אופק העבודה, ההגנה והעמל. הכל נושם כאן נשימה דרוכה. כמקובל נוסעים גם היום המזכירים והמרכזים, עסקני הישובים והקבוצות. חוזרים מביקורים בסוכנות, מוסדות הסתדרותיים ועוד. על הדאגות המסורתיות “המושבעות” של “גרעון”, “העדר תקציב” נוספו כיום דאגות הבטחון, התרוצצות במוסדות ממשלתיים. כיום יושבים אלה אתך ובתיק, על־יד התזכירים שמור האקדוח. השני הוא “מיוחס” בעל רובה צבאי, וחגורת כדורים על כתפו.

לכאורה, ישנו הרושם, שאלה הרגשתם טובה בתפקידי “בני חיל”, אבל אתה בא אתם בדברים והנך עומד על הלך רוחם האמיתי. העצבים מתוחים עד לקצה. כל אלה אנשי עבודה הם שהוצאו מהרפת ומהלול, המחרשה והמעדר ורותמו ברתמת רובה וחגורת כדורים. אלה שרויים בכעס ורוגז שהגיעו לידי כך.

רצה המכונית ועוברת ישובים: שער העמקים… שער לעמק יזרעאל ועמק הירדן. עוד זעיר הוא הישוב ודל, אבל החיים שוקקים בו. הנמלים עמלות בקינן זה. אוגרות, מכינות. הנה מימינך ישוב גדול, קרית־עמל. מאה וחמישים בית כולם מבית יציקה אחד, כמטבעות מדפוס. “בן־אוני” הוא ישוב זה לנו, הוא צץ בימי המאורעות אבל הוא גדל. וכאן תקעו יתד בני נהלל, דור שני לעובדים. אלו גדלו וירדו מעל שולחן ההורים, נטו אוהל לעצמם.

אנו מתרוממים להרי נצרת. העמק שטוח כולו ככף־היד. הוא שוכן לשבטיו. מבין קרעי עבים, טלאי עופרת, הגיחה השמש, והוא מרחוק מצהיל פנים, פניו רוויים ודשנים. הוא שתה לרוויה גשמי ברכה, התבסם.

עברנו גם את נצרת. מאי־אלה כנסיות ו“הכנסות אורחים” הציצו פני ישועיים ודיוקני נזירות חד־גווניים.

הנה כפר־חטים המחודש, והנה עינה של הכנרת בכל הודה והדרה. כחלות קדומים של ענני תכלת מעל, וסודות כמוסים, קסמי נצח מתהום.

טבריה. לא רק “עיר העמוקה מכולן” כי אם גם מושפלת וירודה לדאבוננו מכולן. החיים מרוכזים בעיר בשטח צר ומצומצם על יד שניים שלושה בתים. גאראג' “הצפון” ובית הקפה. רבה היא תנועת הנוטרים לסוגיהם. אלה יוצאים ואלה באים מנקודות שונות. באותו הבוקר השליכו המרצחים פצצה לבית־הכנסת, שבדרך נס לא הביאה אסונות בנפש.

חמישה סבלים ספרדיים יושבים ומתחממים. נחים בימים אלה החבלים שלמתניהם ומנמנמים בעצלתיים אוכפי השקים אשר עליהם. “איש טבריה לא בבטלה נוח לו” מעיד עליהם התלמוד, והנה אינם רוצים להפרד ממדי העבודה שלהם, כשור לעול וכחמור למשא. יושבים הם בטבורה של טבריה ומחכים לבוא המכונית מן “העולם הגדול” – מחיפה. הנה באה זו והקיפו אותה רודפי משא מכל הצדדים. יצאו שנים עם תיקים, שלושה עם אקדחים ואחד עם רובה. – המכונית הקרובה תגיע לאחר שעתיים והם חוזרים לקרני השמש המלטפות.

פעם היתה זו “טבריה שטובה ראיתה” והיום המר לה שדי. היא שכלה אבות על בנים. היא שרויה בצער וכאב. זקוקה וראויה לרחמים מעשי בנין ותחייה.

אנו עוברים את מגדל, שולחים מבטים לטירה נאה זו החבוייה בין שדרות.

גם זה הוא לורד יהודי שחזר אלינו הוא ובני ביתו באמונה ומתוך “אהבה חפשית” ללא קדושין על תנאי.

אנו נכנסים לראש פינה. אל צלע ההר מודבקת זו הראשונה לנו בגליל העליון. הנה הן אבני המקום, הבזלת השחורה. זו שארשנוה לנו עם הצעדים הראשונים בישוב הנשמות, בהקמת חומה בגליל. באנו עם חשיכה. מרחוק מבהיקה בכחלות עמוקה צפת.

צפת. בערב חורף, בגשם ודלף. בשנה השלישית למאורעות, איפה יכול להיות יותר עגום בעולם? איפה, באיזו פינה יכול להיות בן־אדם יותר עזוב וגלמוד מאשר שם?

בין הערביים. התגלגלו העננים הרטובים, התאבכו כתמרות עשן וליחכו את ההרים החשופים. עם חשיכה החליטו אלה להתמזג עם ההרים. הערפל כיסה את עין כל הסביבה, ליטף וחיבק בזרועות קרות כל הר וגיא, יישר הדורים. למעלה ממריאה צפור נודדת תועה ותרה אחרי מקלט לרגלים הכושלות. אכסניה ללינת לילה.

שטח הישוב והבטחון העברי משתרע בצפת מ“הדסה”, מרכז הדאגה והעסקנות הנאמנה, עד לדואר ולא עד בכלל. בתוך שטח מצומצם זה התבצר הצבא, צפת היא מחנה צבא כולו.

רושם משונה עושים בחורים בלונדיניים אלה על הרקע המסתורי הזה בעיר והכיסופים העילאיים של האר"י ותלמידיו.

העיר מוקפת חומת גדר מימות טיגארט. כלואה וסגורה בתוכה. עברו עליה ימי חרדות, התרחשו בה ניסים, אבל היא, עיר הרזים, יודעת לשמור סוד. אלפיים בה נפש מישראל, ופי שלושה מזה הם השונאים מבחוץ.

שנים חיו והתהלכו אתם ביחסי ידידות ושכנות, בריפוי דלקת ממאירה בעיניים, בעזרה ליולדת הכורעת בציריה, בסעד נאמן במצוקה והנה הוקם חיץ השנאה והוא הולך וגדל.

צפת משוועת לעזרה. היא מאמינה בעתידה ביום המחר שלה. יבורכו לנו שנים־שלושה העסקנים “המומחים לצפת”. אלה כואבים את כאבה ביחידות ובציבור. אלה מתכנים תכניות של הצלה. יש מקום שהברכה, ברכת עבודה ובניה, ברכת יישובים פורחים, תשרה בה.

הרגלים נישאות לסמטאות של העיר העתיקה. אלה נושמים עוד את האוירה הסודית של המקובלים.

הודלקו הפנסים העלובים במורדי הרחובות ואלה שולחים שפודי אור כהים ל– – עצמם. הם עושים רושם שברצונם בעיקר להאיר לעצמם. את חשכתם הם.

הנה בית הכנסת של האר"י הקדוש. הוא מואר ותורה ותפילה עוד בו. ישנם עוד ישישים שרידים קדומים בצפת, אלה שומרים עוד על הגחלת שלא תדעך. אלה שומרים במשמרות מוכנים ומזומנים להשיג בה עומקה של התורה וסודותיה.

שעות תעיתי בסמטאותיה של צפת בחשכת הליל. הלב עייף, צמא חזון. רוצה משום מה להאמין שכאן בסמטאות שכוחות אובדות אלה ישנם עוד בתים ובהם זקנים “מקובלים” יודעי־חן השומרים אתם את סודות פשר הימים המטורפים האלה. אלה מתיחדים מרחוק עם שוכני מירון – – – אתם יחד מחכים לקץ הימין קץ הישועה.

אשר למירון. בכל תקופת הפורענויות הקודמות לא זזו הזקנים ממראשותיהם של הקדושים אשר בארץ המה. גם בימי זעם אלה היו זקני מירון מוכנים להשאר, ויד הרשות הכריחה אותם לעזוב.

בר יוחאי שהתחבא כבר פעם שלוש עשרה שנה באחת המערות בסביבה זו נחבא גם עכשו. איש אינו פוקד אותו ואת נווהו. השייך של הכפר שומר על השקט שלא יופרע.

לא עייפו הרגלים לתעות בשבילים אלה ולא אבה הלב להשלים שכך, כך תישאר צפת לנו.

אי שם מרחוק בקו שלשלת ההרים פולס קו אור שבור את עבי הערפל והחשכה. זהו מגדלור של חניתה.

במוח צפות כמעצמן הנוטריקון מהקטע של הקינה על הרוגי הרעש – צפת פתאום תיבנה. צפת פתאום תיכונן – – במהרה בימינו.

(1939)

קשה לכוון את הדברים לפרקי אשכבה, לעלים טרופים לאחר סתימת הגולל.

חי וער עוד בלב הרושם מביקור אחרון זה. בו ניתנה לכותב הטורים האלה הזדמנות להציץ לכבשי הוויתה של יהדות ביסאראביה לראותה לפני ולפנים.

עשרים ושתים שנה היתה יהדות ביסאראביה, הנצר הגדול מגזע היהדות הרוסית, כלואה בין הדנייסטר והפרוט. שנים אלה לא היו בשבילה סימני גבולות ותחומי מיצרים גיאוגרפיים, שתחם לה הגורל. אלה היו מושגי חיים, תפיסות עולם שונות ומשונות. בין אלה השנים רובצת תהום עמוקה. הגשרים הרוסים על אשיותיהם. עולם אחר.

עשרים ושתים שנה דובבו שני יריבים אלה, הדנייסטר והפרוט ביניהם, בשפת אימים, באיומי נקם ושילם.

וביסאראביה, – כל תושביה אורגים את אריג חייהם תחת נשימתה של החיה הגדולה, הענקית, – הדוב הרוסי. משכימים האזרחים בבוקר, מציצים מפתחי בתיהם ברחובות רצועת הדנייסטר. עומדים הכרמים מחרישים…

דוממת הערבה. מסתובב צל. רועה סוס באפר… קורא תרנגול – הכל כמו כאן, בעולם הזה, והלב נוהה – נמשך כפרפר לשלהבת, מתוך חרדה ופחד… שמה.

ביסאראביה שמרה על צביונה כאיזור וגליל רוסי בכל השנים, שנות הכיבוש והסיפוח. הרבה מ“מין” זה שקוראים תורה ומדע, חכמת־עם ותרבות ארץ, לא היה לה מעודה. את המעיין הנובע, הישיר, לביסאראביה, את צינורות ההשפעה הרוחניים, כרה העם הרוסי לכל הדרום בקרקעה של אודיסה, עיר הנמל. ורכושה של זו האם, דיוקנה הרוחני, היה דל ועלוב, אבל… מעט זה בו היא ניחנה, היה ונשאר כמו שהיה ביום הסיפוח – רוסי.

ביסאראביה דבקה במעט זה מתוך הרגשה של “להכעיס”, טפחה ורבתה אותו. ביסאראביה שמרה על הדיבור הרוסי, על מאכל ומשתה. בטעם ההוא שמרה על המיחם ועל ההווי כולו ובנות ישראל התמוגגו על הרומאנסים הנושנים של ורטינסקי. שלושה עתונים רוסיים יומיים הופיעו בקישינוב העיר. תלושה, שדופת־רוח־חיים, קלוקלת, היתה שפה זו, אבל היתה שגורה בפי ילדי אקרמאן וקאושני, בלצי ואונגני.

עלובה היתה הכרכרה, שהובילה את הנוסע מן התחנה בעיירה נידחת פלונית או אלמונית, אבל העגלון שמר על הגלימה הרחבה, שצבע הקטיפה דהה ומיושן ועל החגורה הממוסמרת, וקבע את המחיר – בשנת החמש־עשרה עשרים לשלטון הרומני – בעשרים קופיקות, כלומר לייאים. הוא לא שכח להודות ל“בארין” אם זה הוסיף לו עוד שלש קופייקות לייאים.

פרק מאלף הוא פרק זה של שובים ושבויים. ברור, לא מספיק כיבוש גיאוגרפי, תפיסת שטח, אם זה לא מדבר שממה אלא ארץ נושבת. המגלב, אף הוא אין בו משום הוכחה. “אין שליט בכוח לכלוא את הרוח”. ביסאראביה לא נכבשה בכוח, היא סופחה; היא הלכה שבי, בלעוה.

בלעוה זרים ולא עוכלה. באו ומצאו בה לשון, תרבות, נימוסים, אורח־חיים והתחילו לשרש את הקיים ועומד מבלי להציע כל תמורה וחליפין. השלטים ציוו אמנם “דברו אך ורק רומנית”. היו גם עונשים וקנסות. אבל בזה לא החישו אף במשהו את הפרוצס של טמיעה והתמזגות. והשלטון, ה“שולחן ערוך” הביסאראבי, אף הוא היה פי כמה חמור וקנאי מבאיזה גליל ארץ אחרת. מן השנה הראשונה נוצר אי־אמון הדדי, זיקת גומלין של שנאה בין אדוני המצב החדשים לתושב ולאזרח הארץ. יש סמל בלהות בשביל ביסאראביה – בולשביזם, בו מצדיקה העריצות כל פעולת עונשים וסחיטת שוחד, מאסרים ועינויים.

והמצב החמרי של ההמונים הוא בכל רע. מסביב שפע בכל. אדמה דשנה זו רוויה ברכת־יה. היא לא בגדה. לא רומתה גם עם שלטון הרומנים. המזווים מלאים כליות חיטה, היין תוסס במרתפים העמוקים. מסמיקים התפוחים. אגס “הבקבוק” עדין־העור הוא כולו משקה, פירות משובחים מפארים את השווקים, פרי פרי ועונתו, והכל ניתן לך בפרוטות – אבל הפרוטה הזעומה הזאת אינה מצויה.

לא לחנם הדגיש הרב הפקח בט… לבן־שיחו האורח, את הנס של “ובשבע כלכלתנו” שהוא אינו נופל בפלא שבו מ“ברעב זנתנו” בדוק ומנוסה.

הנה הם חוזרים האיכרים הפיליפובנים, בעלי זקן הפשתן מן העיר. הריקו במחסנים על הערימות את הסלים הגדולים שלהם מלאי תנובת שדה וכרם ולא יכלו לקנות בכסף התמורה שמלה לאשה, עקרת הבית, וזוג נעליים לרגליו היחפות של הילד.

האיכר, מר הנפש, לוגם לגימה הגונה עם חבריו בבית המרזח והוא חוזר הכפרה, מחליף דברי נאצה עם שכניו בעגלה ומקלל במלכו ובשלטונות.

אותו המצב הוא בין ההמונים בעיר. התרוששות ומצוקה, מחסור ונגישות, בטלה ושעמום.

עשרים ושתים שנה היתה האוכלוסיה בביסאראביה דומה לנחש מקוצץ, כל חתיכה כאילו חיה בפני עצמה, אבל ללא יניקה מן הראש, מהמקור. וכיחסו של השלטון לנתיניו יחסם של התושבים, בני לאומים שונים, בינם לבין עצמם. כולם תחת קורת גג אחת, בתחנת מעבר גדולה, מחכים, כביכול, לרכבת שתבוא.

והיהדות בביסאראביה? מה זיקתה ליהדות הרומנית? מה השפעת גומלין בינה לבין יהודי רומניה הישנה? ניסו במשך הזמן לאחות את הקרעים, להקים מועצה עליונה אחת לשלוש הארצות שסופחו ל“ריגאט”, ניסו להקים במה משותפת, מערכה אחידה – וכל הנסיונות נכשלו, נגמרו במפח נפש.

יהדות בוקובינה היתה חטיבה מיוחדת, תחמה לעצמה תחום חיים שלה במתכונתה היא, “נוסח אשכנז”. יש חיים מסביב ל“קולטוס־גמיינדה” יש “פארשטאנד” לציונים. יש “בית ציוני” וקלוב סוציאליסטי, יש עתונות יהודית, גרמנית, ציונית וסוציאליסטית, והם, יהודי “מערב” מביטים מגבוה על היהדות הרומנית, יהדות באלקאנית נחשלת.

יהדות טראניסילבאניה – תהום חוצצת בינה לבין היהדות הרומנית לכל חלקיה. היא קורצה מחומר אחר. יש צורך לתרגם לה שנים תרגום את כל המתהווה בכדי שיביאו אותה לידי שיתוף קל, יהדות פטריוטית־הונגרית, חרדה וטמועה, אדוקה ומתנכרת, קו תכלת נשזר בטלית של יחידי סגולה שלה. אלה לנו והם אתנו.

שני גלילות ארץ אלה נמנו וגמרו, שאין בינם לבין יהודי ה“ריגאט” ולא כלום וערכו להם שולחן בפני עצמם ביחידות.

ביסאראביה היתה הארץ היחידה שהשליכה קרשי־מעבר על פני התהום. ניסתה לקשור אילו קשרים עם יהודי רומניה המרכזית, התאכזבה, נכשלה וחזרה לנסות ולפעול בכוון זה של קירוב הלבבות והדעות עד ליום האחרון.

מוניטין להם ליהודי ביסאראביה ביהדות הרומנית של תלמידי חכמים. כל אחד משלהם ה“ביסאראבאים”, שנקרא לעלות לתורה, הריהו עולה ומברך כ“רב ראשי”. וה“קדיש” אף הוא שגור בפיהם בעל פה. מהם חזנים, קוראים בתורה, מהם מושכים בעט סופר, נואמים ודיליגאטים שנוני פה. הם־הם שמספקים גננות ומורים, מוציאים “גאזעטען” בשפה המדוברת לעיירות מולדאבה. הם הם ה“כלי קודש” של היהדות הרומנית. הם מקיימים מפעלי תרבות ותורה, נקודות הכשרה לנוער חלוצי. מכתתים רגליהם לעיר הבירה, מחזרים על פתחי נדיבים, עסקנים, משתדלים, תובעים בפה, מדריכים מנוחה. כאן ביצרו להם עסקנים ציוניים עמדה ויצרו ערכים וקניינים לאומיים ציוניים חשובים. נוצרה רשת של בתי־ספר, חבר מורים מסור, המענה את נפשו באהלה של תורה, ארץ ישראל לכל סעיפיה. קם מחנה המעורה בייעודה ותקותה של ארץ־ישראל הנבנית.

לא היה באור־גלות זה כדי לגרש את החשכה והבערות מכל רחבי ארץ רבתי זו. לא היה בזה כדי להמס את כל שכבת הכפור העבה של נכר מדעת ושלא מדעת בעלים, אבל היה והיה באור זה כדי הארת הסביבה הקרובה, כדי גירוש הרבה מן החושך שאפף יהדות זו מסביב.

נוצרו, כאמור, אילו קשרים בשני חלקי יהדות אלה. אבל אלה לא מילאו את החלל, ובכן, שלטון נוגש ומציק, חונף ומחניף את הארץ, עוני והתרוששות, תלישות ובדידות רוחנית, זו היתה מנת חלקה וגורלה של הארץ הזאת.

התמונה לא תהא שלימה אם לא נזכיר את מצב הנוער היהודי בביסאראביה זו. שכול ויתמות – שני אלה היו השושבינים הנאמנים שלה בכל שנות הסיפוח. כל השערים נעולים לפני דור גדל זה, נטול זכויות אדם ואזרח, מגורש ככלב נידח מכל מקום קליטה ואחיזה – עיני הנוער היהודי היו נשואות – מלבד אחוז קטן שקשר את גורלו עמנו כאן – לעולם זה שמעבר לנהר. קסמה לו ארץ עטופת סוד מפחיד זה.

ידעו, שמאות ידים שוזרות חוטים לדגל האדום שיתנופף בקרוב בשערי העיר. ידעו, שעוד מעט ייפתחו דלת ובריח של בתי הכלא ומאות הבחורים, שרצונם חושל מבעד לגדרי הסוגר, יופיעו כגבורי היום ויטילו את מרותם על הרחוב היהודי. הלב ניבא את הבאות לפרטי פרטיהן.

חומר אנושי ורכוש רב־ערך נשאר לנו שם, ובכל זאת לא השכילו אלה, שהיתה היכולת בידם, להחיש לעצמם ישועה, לברוח בעוד מועד.

הלב פעם ברגש אהבה וכאב עמוק לשבט ישראל מגושם וטוב, דשן ותמים זה. והם – הידידים והקרובים נושאי הלפיד במחנה ישראל, הוותיקים והצעירים, מה גורלם הם? עשרים ושתים שנה היתה יהדות זו כבולה בכבלי השחור הרע והנה מינה הגורל כבלים חדשים – – – כבלים – – – כבלים.

(17.9.40)

א. בניו־יורק רבתי

לשם מה רץ סעם? מהו הכוח הדוחף, המאיץ בסעם, ברבבות ומיליוני סעמ’ים, לרוץ ריצה מטורפת, ריצת בהלה וצהלה. משעות הבוקר המוקדמות, עד לשעה מאוחרת בלילה?

מה מאיץ במיליונים של אנשים לאמץ אותו אורח־חיים מטורף של איבוד האון, בשביל לרכוש הון. עד לגיל של חמשים. ומחמשים והלאה לפזר את ההון לרופאים ורפואות לשם בדק הבריאות ההרוסה.

בהלה לדולרים, תאוות בצע, מרוץ התחרות להדביק שכן, מכר וקרוב, להשיגו ולעלות עליו בחיל?

או, אולי זוהי הסתערות של כחות יצירה, כיבוש עולם שלא נברא לתוהו, שלטון האדם על החומר הדומם. שותפו שלו, כביכול, של בורא עולם בקנין? אם כך ואם אחרת, ואם במזיגה של שני היצרים גם יחד, הרע והטוב, הנך עומד נדהם ונבוך לגילוי זה של כוח האדם, כוח איתנים של רבבות היוצאים למערכה מחודשת בוקר בוקר בארץ זו, ארץ רבת פלאים וקרעים.

ככר ה“טיימס”, תחנת גרנד־סנטרל, רחוב הארבעים ושנים, תחנת פנסילבניה, זרמי־אדם באפיקים, משברים וגלים חיים.

יש ונדמה לך כאילו ממקום אחר מוצאם, מבית האבל או מבית המשתה, ופיזורם באלפי דרכים, כאילו לפי צו עליון, יד נגידה ומצוה.

הדמיון מעלה לפניך לפרקים תמונה של המוני שבויים, ששוביהם הם בלתי נראים, אסירים, מושכי קורות ביערות־עד. מחזות עונש בגיהנום של מטה.

הזרם גאה בריצה, כסער־בסופה, מאונס מבלתי יכולת לעמוד ולנוח – לעכב ולסתום את התנועה.

למה ולשם מה רץ סעם?

ב. מי “ברעש”

הוזהרתי כמה פעמים על ידי מכרים לדחות את נסיעתי למקום פלוני אלמוני עד לאחר “שעות־הרעש” בין 5–7, שעות שיבה מעבודה.

מלה זו “רעש” שהיא באנגלית כמעט באותו המובן של בהלה וחפזון, מוסרת רק במה שהוא, באחד מששים, ממערבולת אנושית זו בתחנות רכבות־התחתית.

עיפים ויגעים מתרוצצים גושי אדם במחובר. אנושות סמיכה, אינך מסוגל להבחין באיש, בדיוקן אדם יחיד, יורה זו שרתחה כל היום הגיעה לשיא חומה בשתי שעות אלה של הפסק העבודה, והנה ההבל הבוקע וחוצץ ברחובות הקריה מבעד לרשתות הברזל של המדרכות.

אם כי כל רחוב בשעה זו הוא מערכה, חזית, הרי נקודת המוקד היא בעיקר במעבה האדמה, במצולה, על יד רכבות ה“סובוויי”. מאות שוטרים ומדריכי תנועה מוצאים לשעות אלה, מעל ומתחת לפני האדמה, לפקד. “לעשות את המלאכה”.

בחדשים הראשונים לשבתי בכרך זה, ניו־יורק, התחמקתי, הברחתי את ישותי בעקיפין, לא חפצתי להצנף בכדור, להקלע מדעת בכף הקלע, להתאבק באבק אדם.

בתקופת הימים נמלכתי, מתוך מחשבה שאין לי רשות לכך.

מה זכותי להשאר מסתכל מהצד? לעשות את עצמי יחיד, יפה טעם, ולא להתערב עם אלה?

חדשים – הטפתי לעצמי מוסר – הנך סמוך על שולחנם של אלה, והרי עליך לגלגל את חייך אתם והמונם.

שעות אלה קראו אלי ממעמקים להזדהות. ואני למוד הייתי לרוץ, ולהיות בהול כמוהו כסעם, אני רץ במעלית אכספרס לחטוף את ה“שאטעל”. אינני עומד על שלבי האסקולייטור ומחכה שהוא יסיע אותי. אני רץ עליו, על בריחיו, חוטף את רכבת הברודביי. מפקח התנועה דוחף אותי מתוך בעיטות־ספורט על הגב, ואני כבוש ברכבת, ואני עומד תלוי, תלוי ועומד, ללא כל סמיכה, והרכבת רצה מבוהלת, וגומאת רחובות, רוסקת איברי הכרך.

לאחר זמן של טלטולי־עינוי בשעות אלה, רכשתי לי ותק, ולמדתי להבחין בתוך האני הקיבוצי את פרצופו של האיש, היחיד בציבור.

היה זמן ששכן שלי נרדם בעמידה דחוסה, כששכמי משמש משכן לראשו.

כשהעירותי אותו לפני צאתי, הציץ אלי בחיוך מפייס.

מתוך מבטו נשקף אלי זוג עיני תכלת של ילד על ברכי אם הצופות לבואו של “דדי” – שובו של האב מהעבודה.

ג. סופר ומונה

יש לו “גבורה” לעם האמריקאי למספרים גדולים.

זרועות ארוכות לו לחבק מתני תבל. הוא בלבו בז לקטנות ולקטנים. חיבה יתירה נודעת לו למספרים כשהם משבע ולמעלה. לכל מוסד ממשלתי מכון סטאטיסטי משלו. גם בתי מסחר פרטיים, חשובים מקימים לעצמם חבר מומחים לחישוב חשבונו של המפעל. שלו, ובעיקר של הדומים לו, של אחרים.

אי־שם ישנה עין צופה, העוקבת ומסמנת. לכניסתך למעלית, לרכבת־תחתית, לאוטומאט במסעדה. למוזיאום ולתיאטרון יש הד ובת־קול.

מה שהוא אי־שם דפק, נקב וסימן, ויש לך “רקורד”. חשבון אישי, פרטי, שלך, זכות וחובה.

חומר זה יצורף, יוכפל ויחולק ויסיקו כבר משהו.

סערה זו שהתחוללה לא היתה סתם סערה, שגם ארצות פחות עשירות, יכולות להרשות לעצמן אחת לשנים.

הסערה בארצות־הברית מחויבת להיות הגדולה בסערות, כזו שאין משלה.

למחרת היום הביא לך כבר המכון הסטאטיסטי סיכומים. מהם: נעקרו 1.178440 עצים. נשברו 15650 שמשות, והגשם שניתך אחרי הסערה הוסיף 370 מיליון גלון מים שיכולים לספק את צרכי כל ניו־יורק ל־½91 שעה. זהו ב־31% יותר מאשר נתנה הסערה ב־1944.

לפני כל חג “יום העצמאות” “יום הפועל” או “יום ההודיה” מודיע המכון הסטטיסטי מראש, מתכוננים לצאת את העיר כך וכך מיליונים, מחכים להרוגים ופצועים מתאונות במספר של 3975. אם הוברר שהחשב במקצת לא דק, הוא מרגיש את עצמו חייב, ומצטדק. איזור אחד הכזיב. הגשר שלהם הוא הארוך ביותר. הכביש הזה הוא הרחב ביותר. והגמד שלהם מוכרח להיות הגדול ביותר.

יש לך הרושם שגם בזה ישנה התמודדות עם עמים אחרים. אמביציה של עם צעיר, שופע כחות־ענק. עם שנשבע ונדר להשיג ולעלות על אחרים, עם כהגדרתו של ביאליק “שמתחיל תמיד במקום שאחרים עייפו ועמדו”.

הדוד סעם מחלק ביליונים לקומם הריסות עמים וארצות, הוא מצווה לא להיות ככל הארצות, כאלה המקבלים, הנצרכים.

הוא יודע ברורות, שהוא אינו אהוב בעולם. יתר על כן, הוא יודע שהוא שנוא דוקא באותן הארצות שאת חרבותיהן הוא בונה, ואת ענייהן הוא מאכיל, אבל זה לא חשוב לו. יש לו הרבה מספרים על כחו וגבורתו בארצות אלה. ועל זה גאוותו. המספר הגדול שובה גם את לבו של היחיד, בן העם הזה. והוא, הוא הציר עליו בונה הפרסומת הצעקנית את מגדליה הפורחים. היא יודעת את נפש העם.

מדוע לא תלעס גם אתה את הגומי “אדם”, ש־½7 מיליון אנשים לועסים אותו במשך 14 שעה ביום, שמשקלו מצטרף ל־¼3 טון ביממה?

אנשים מתנדנדים נוע עיף, ומתוך קריאה ונמנום לועסים. בתחנת היציאה כבר ימצאו שני תריסרים, שישליכו מפיהם את שירי־הגרה שנמתחה בפיהם מפירמה אחרת, וישליכו את הסנטים לאוטומאט של הפירמה “אדם”. המטבע שקעה. אי־שם דפק מספר ול־½7 מיליון מיום אתמול נוספו עוד כך וכך תריסרים. עם הסופר ומונה, עם ששגעון הגדלות גובל אצלו לעתים קרובות עם גדלות עד לשגעון. הוא מחלק, מפזר, ונוסף לו עוד, מפסיד ונמצא משתכר.

(1953)

א

לאמיתו של דבר קרובים אלה לנו מאוד בגורלם, כמעונים ונרדפים בעולם על עצם מציאותם והווייתם.

כמונו כמוהם נרדפנו על היותנו כך ולא כאחרים. מובן הוא, איפוא, שבין הלוחמים המובהקים לשוויונם, אחינו בני ישראל. אבל יש דבר פחות מובן. עובדה קיימת היא, בארה"ב, שכבר התרגלו אליה, כמעט השלימו עמה, שיהודים, אילי כסף, מתנכרים לסבל וענות אחים. וראש דאגתם הוא שלומו וטובתו של הכושי. מרפאות שיניים לילדי הכושים, בתי יולדות להרות שלהם וכו'.

מצטיין בכך במיוחד היהודי הליטאי מוילקובישקי שבליטא מר סולי זאקס, כיום בטראנסוואל שבאפריקה הדרומית המוסר את נפשו במלחמה עם השלטונות נגד קיפוח כל שהוא בזכויותיהם של אלה, ויש גם יהודי שני חשוב, שם, באפריקה זו, שהוכתר בשם “מלך הכושים”.

ויש קהילות נידחות, קטנות בדרום באמריקה, שבית־הכנסת לריפורמים משמש גם, בהשאלה, ככנסיה לכושים במקום.

בשעה מוקדמת, ביום ראשון, מתפללים יהודים מנין ותיקין ראשון. ובשעה מאוחרת יותר, בלחץ על כפתור, נופל המסך על ארון הקודש, ולוחות העדות הגנוזים בו, והוא נעשה בית תפלה לכושים נוצרים והכומר עולה על הדוכן – הרמוניה מלאה ושלמה.

רצה המזל ושאלת ההגנה הצודקת על זכויות אדם לכושים, היתה בארצות הברית לנחלת השמאל הקיצוני – הקמיע של המפלגה הקומוניסטית.

הכושי הוא מעין יונת השלום של פיקסו, שמפריח אותה בשעת הצורך – תצרוכת של תעמולה ברחוב. הכושי והשלום כרוכים כאחד, כיום, והם שתי הקרנים שצמחו על מצח הקומוניסטים לנגח בהן את “העולם המערבי הרקוב, השוחר מלחמה”.

כשאמריקני מעז לבקר מעשי אלימות, רדיפות ועינויים, גלות וגירוש, על אנשים, שחטאם היחידי הוא, שחושדים בהם, שבמסתרים הם מעיזים לחשוב אחרת משגזר המשטר, עונים לו מיד “ומה עם הכושים בדרום”?

ברחוב הארבעים ושנים על יד הפסל של החיל האלמוני, בעיצומו של היום הסוער, עמד כושי גבה־קומה, צנום ודק, לבוש בגדי־לבן מגוהצים, ונאם. ומסביבו עיגול שומעים בן כמה מאות איש.

– מהדרום הרחוק באתי. לא נביא ולא בן נביא אנכי, ואף לא שליח של מי־שהוא. עובד שכיר אני, ומפתם ולחמם של אשתי ולחמי חסכתי לי להוצאות הדרך.

– באתי להגיד לכם שיום ה' הגדול והנורא הולך ובא. רגלי המבשר עומדות כבר על הרי יהודה. ישראל, עם הנביאים והחוזים, חידש את מלכותו – והנה הולך וקרב יום גאולתם של אחינו הכושים.

– מספרנו בעולם גדול, כחול אשר על שפת הים – והוא מוציא פיסת נייר מכיסו, לשם יתר דיוק, כנראה, וקורא – – –

– שני שלישים של העולם בישובו הם שחורים. מכל שלשה, שנים אינם לבנים. בסין – חצי מיליארד משלנו, בהודו – 350 מיליון, כולם שחורים מלידה ומבטן, ביפן – 80 מיליון, באינדונזיה – 76 מיליון, בהודו־סין – 25 מיליון, ובאפריקה – 75 מיליון.

– באתי להגיד לכם, שהמשיח והוא כושי, משלנו, כפי שהוכיח לנו ברורות הכומר בנאומו האחרון, יבוא בקרוב – – הוא יופיע לראשונה בישראל, ויבוא מיד לדרום. בוואשינגטון יבקר באחרונה, ואולי לגמרי לא – –

הוא קורא לכוננות להקביל פניו. הוא המשיך עוד אבל הקהל פסק: – יונה שחורה מהשובך האדום…

ב

מספרם של הכושים רב וחלקם גדול בארה"ב. לא רק בהרלם שבניו־יורק – רובע־כרך מיוחד, שהכל הוא משלהם, כי אם במעלה העיר ובמורדה רבים הם בכמותם, ומיוחדים באיכותם. הם התקדמו מאוד בעשר השנים האחרונות בתרבות ובדרך ארץ. רובם ככולם מגוהצים ומצוחצחים בהופעתם. לבושים הדר תמיד. הכתונת הנוקשה מבהיקה בלובן, כאילו כוונתה להבליט להכעיס את השחור שבצוואר ובדיוקן הפנים; לאמור – אנו יודעים גם על קיום של צבע כהה, אבל אנו כך, ולא אחרת, אם תאבו ואם תמאנו. והאמת היא, שעוד ממאנים, ועוד היאך, בדרום הארץ, בצורות שונות.

אפשר להגיד בבטחה, שאין כיום כל מגמה בארה"ב למסור את הארץ בחזרה לאינדיאנים, או לבני גזע – קרוב אליהם, קרבת בשר ודם – הכושים. עליהם באמת אפשר להגדיר את אשר הוגדר עלינו – הכל זוכרים – זוכרים ואוהבים, זוכרים ושונאים, זוכרים וסולחים.

הכושים בארה"ב מיוצגים במוסדות ממשלתיים ואזרחיים, הם על ספסלי אוניברסיטאות, ועל קתדרות של פרופיסורים, הם בצבא כקצינים וחיילים, והם במסחר ותעשיה במקומות מכובדים. הם מיוצגים כמוצגים במוזיאום, או בתערוכה לשוויון גזעים ביריד העולמי.

כל מנהל של מוסד חינוכי, צבורי וחברותי, גאה על כך, אם בצוות העובדים שלו, חבר הפקידים, נמצאים שני מוצגים שחורים, המלבינים לו את המסורת.

אם במקהלה או בתזמורת ישנם שנים שלושה כושים, הרי הם ע"פ רוב בשורה הראשונה, לאמור: “אצלנו שוויון”.

חלקם של הכושים, כסבלם, עוד רב במדינה ההיא, בעיקר בדרום הארץ. הם חפשים ובני חורין לפי חוקת הארץ, ושווים בכל לפי החוק, ונרדפים על צוואר ומעונים מחוץ לכל חוק, לפי נוהג החיים.

לא ישכירו לכושי דירה בבלטימור אפילו במורד העיר באיזור של בעלי עור לבן. הם מחוץ למחנה, בהסגר ללא שער ובריח.

ראלף בנץ' יכול להיבחר לא רק כנושא פרס נובל, אלא אף למשרה גבוהה ומכובדת בוואשינגטון. הוא יכול, לפי החוקה של הארץ, להבחר גם כנשיא ארה“ב או כסגנו, אבל לא יוכל למצוא דירה ברובע ששם גרים אנשים משלנו, בני הגזע הנבחר, הלבן. הנאורים והמשכילים במדינה רואים את הדבר בעין רעה, כתעודת עניות למוסר העם, להישגיו התרבותיים. האדם המתקדם הוא אתם ובעדם. הכנסיה היא בהחלט בעד שוויונם. היא מטיפה לאהבה לכושי. פשוט אהבה לשמה, אבל דבר־מה הוא נגדם בהסכם כללי, הסכם ג’נטלמני חשאי, ו”דבר מה" זה מושרש ביסודו, בטבע, בבשר הלבן, ובדם של בן עם הארץ, עד – עד אשר הכושי יהפוך עורו…

אגב, אשר לדם. דם דרוש מאוד בחזית בימים אלה, והצלב האדום קורא ומתפלל על הדם “בשביל הבנים בקוריאה”, ודוקא הם, הכושים הם הראשונים להתנדבות, אבל הדם שלהם, שגם הוא, אומרים, אדום, שמור בבנק מיוחד, בנק שחור.

והנה “שבוע האחוה”. מריקים עליהם שפע של אהבה וטוב. רוממות הכושים בפי כל אנשי המוסר והדת. הספריה הציבורית ב’אבניו החמשית', מציגה בתערוכה את כל מה שהרימו הכושים תרומה למדע לספרות ולאמנות. רכוש רב!

משעה מאוחרת בלילה הקשבתי פעם ברדיו לשעה של ה“טיימס”. והנה אחד המשוררים קרא שיר מוקדש ל“שבוע האחוה” ותכנו היה “אחי הנאמן, אל תתפלל בעדך, התפלל בעד חבירך. התפלל בעד אחיך מהגזע הצבעוני, אולי הוא זקוק לתפלה יותר ממך, אולי מנעו השמים חסדי תפלה ממנו, אולי הוא בא למקדשו להתפלל ואינו יכול”.

בביהכנ“ס בשכנותי הקדיש ה”ראביי" הישיש את ה“סירמאן” שלו בשבת זו, שבת פרשת “שבוע האחוה”, להטפת אהבה לכושים, ועם שהיו השבועות האחרונים עשירים בהופעות מדאיגות נגדנו, פצצות תבערה בבית ציבורי יהודי בפילדלפיה, גילוי ארגון מסודר של נוער היטלראי בבי"ס גבוה, הצגה במיאמי שבפלורידה וכו' – לא הזכיר הראביי הנכבד את זה אף ברמז קל.

היתה זו הופעה, שגילתה נאמנות לרעיון השוויון במידה עילאית. ביום ראשון, מסרו העתונים בבירה, נאם הכומר הכושי בכנסיה הגדולה של הרלם, על אהבה ואחוה – ליהודי המורדף, עם שהיו השבועות האחרונים עשירים בהתפרצויות מדאיגות נגדם: הרצח של המנהיג הכושי מור ואשתו, באותה מיאמי, עשיית דין לכושי, חשוד על ידי קרובו של הנגזל בפילדלפיה, סירוב לקבור את הסרגנט רייס, גיבור קוריאה, בבית העלמין של מתי לבנים בסיאוסיי וכו' – לא הזכיר הכומר את זה אף ברמז.

היתה זו הופעה שגילתה נאמנות לרעיון השוויון במידה עילאית. אבל – אודה ולא אבוש. אני עבדכם, התעצבתי משום־מה אל לבי מאוד מאוד מ– – השותפות!

(1953)

לא קל הוא לרשום דברי־ציון למצבת רובנה, שכן לא היתה זו מעור אחד. כי לא הרי רובנה של ה“פושטובקה” כהרי ה“ווליא”, ושתיהן אינן כזו שבמרכז, בלב השוק, ה“ברום”, וכ“קראַסנה” ובנותיה, הסימטאות של דלת־העם. וכל־כולה של רובנה זו, בכל ישותה הגיאוגרפית האחידה, הרי לא היתה ברבע האחרון כברבע הראשון של המאה הזאת.

אצטמצם איפוא בכמה שורות לגלעד זה, בציון לבית אחד בלבד מסימטה אחת של רחוב.

הבית הוא ביתו של הדוד ר' מאיר’קה פאטשאניק, הרבי מרובנה – אחיו של הרבי ר' שמואל מברזנה, בית סמוך וצמוד לבית־הכנסת “בית שמואל”, ע“ש הרב הנ”ל.

משם, מהאשנב של עליית־הגג, הקרוע לאחורי הבתים, הרעועים, סמוכי דופן, טלואי קרשים, משכנות פשוטי־עם, עניים ואביונים, “עמך” – משם נגלה לי העולם הגדול, באביבו הוא, ובהנץ חיי אני.

ריח הפחם של הקטרים מתחנת־הרכבת הגיע לאף, כשהוא נישא על פנסים אדומים, כחולים וירוקים, רוצדים קורצים באורם, והם מלווים צפצופים וצלצלי הפעמון – “הצלצול השלישי”: סאַרני, קובל, קיוב…

בשנים אלו היתה רובנה עיר־מחוז לעשרות ערים ועיירות קטנות, קטנות שבקטנות, מהן בעלות שם עולמי – כמז’יריטש, דובנא, קוריץ, אַניפולי, ומהן בעלות שם באופק הווהליני־אוקראיני, עיירות סתם, משכנות ישראל.

רובנה היתה צומת דרכים לצפון ולדרום, לפולסיה וביצותיה: סארני, אולבסק, לונינץ, פינסק, ודרך שניה לזדולבונובו, דובנו, ברדיטשב, קאזאטין ו – אודיסה.

ואנו, בני העיירות הקטנות, היינו גאים על כרך גדול זה, נועצים בו את הקנים הרכים של עיירותינו הנידחות ותולים בו את קולר חיינו. כששאלו בן ברזנה או סלישט־קטן ואלכסנדריה, מהיכן הוא – והיה עונה בגאווה: מרובנה! רק בחקירה שניה או שלישית היה מתגלה, שהנשאל הוא למעשה מעיירה קרובה, שהיא כ־50 פרסות מרובנה…

מכל העיירות היו נוסעים בלילות בדרך־המלך, בשבילי יערות־לבנה־ואלון ובכבישים רעועים עם בעלי־עגלות יהודים, עליהם שרו שירי־עם, ובעגלות של גויים על ערימות שחת ושקי־קש. מיטלטלים בנדודי שינה כל הלילה כדי להגיע לפנות־בוקר לשערי רובנה – ו“הרי כל היום לפניך”.

כשבאים, נכנסים לבית־המדרש הגדול של ר' לייביש, שהוא בלב־לבו של השוק, למעשה חלק ממנו, ומקבלים מהשמש טלית־ותפילין לתפילה. משם קרובה הדרך לבית־המלון של דוד ראסיס או פיניה גלייט, מזמינים מיטה ללינת־לילה ואוכלים ארוחת־בוקר.

מיחם־הפליז עומד על כנו בקצה השולחן, והוא לוחש ורוחש, מעלה אד והבל, מרגיע ומעודד. נוטלים זוג לחמניות צמודות זו לזו, מורחים בחמאה, שותים תה מתוק לתיאבון, ומחליפים דברים בעניני מסחר.

את מי לא פוגשים באכסניה נאה זו, ועל מי ומה אין מספרים פה? מובן שכל אחד וסודו, סוד מקחו וקנינו, עמו. אך מחוץ לזה הרי באמת אין סודות, מה יש איפוא להעלים? גומרים ומברכים בחטיפה ברכת־המזון ומתחילה הריצה. שגור בפי אלה הביטוי: “היום אינו עומד, מסתובבים פה ושם, ופנה יום”.

לאן רצים? – אם לאריגים, “שניט־סחורה”, בשעורים לא גדולים, הרי לפניך “יאנקל־יוביכה”, אשה מכובדה, עקרת־בית ואשת־חיל, ואם לאריגים בסיטונות, מי לנו גדול ומפורסם יותר מאשר “למלך־שץ ומנזון”? יער של אריגים, משיראין וקטיפה עד לאריגי־צמר – שעטנז, בשביל עובדי הרכבת, הם ומשפחותיהם, בדים של מורוזוב וזשירארדוב וכו'. כי הרי בסאַרני הוא ה“דפו” ויש סוחרים שהצליחו לחדור כקבלנים־ספקים לכל כסותם ולבושם של עובדי הרכבת. מובן ש“אין העין צרה חס וחלילה בהם, אבל בפרנסה הם כבר מובטחים”.

רצים וקונים, וסוחבים משאות, והחדר מלא וגדוש חבילות וצרורות, ארגזים וקופסות של סוחרים וקומיסיונרים.

לפנות־ערב באים לביתו של הדוד ר' מאיר’קה. ביקור זה שייך ל“חציו לכם”, משל נשף בלט או אופירה, להבדיל, לאחרי עמל היום. בית זה, רובו הוא בית־תפילה, ושלושה חדרים אפלים־למחצה בצדיו, שוקקים אורחים, קרובים, “רבי”ים מהעיירות הקרובות ו“נכדים” רחוקים. האחד הוא בנו של ר' מיכל’ה מקוריץ, בא עם הבחור שלו, צעיר בחתימת זקן ושפם צומח העומד השנה להיקרא לעבודת הצבא. הוא גאה מאד על עיניו קצרות הרואי ואומר שהוא “הולך על העיניים”. הוא בא להיבדק אצל הד“ר גורפינקל” יש לו “דיופטרס” וגם “סיגמטיזם”. לעומתו, נמצא פה הרבי מלוצק עם הרבנית שלו ועם הבת, שבאו לקחת בגדי־חתונה. וקרוב שלישי, מאליק, בא לד"ר סגל, רופא שהכל מספרים בשגעונותיו ובגאונותו כרופא: “כשמצליחים למצוא את השעה הטובה שלו, אז אין כמוהו”…

הדוד ר' מאיר’קה אוהב את הבית כשהוא צפוף, מלא אורחים; אז מורידים כמה דלתות מהצירים ונותנים אותן על גבי ארגזים בבית־הכנסת… ומחכים עם ארוחת־הערב עד רבע לפני חצות, כיון שאותה שעה מגיעה הרכבת האחרונה מפולסיה.

אצל הדוד ר' מאיר’קה רואים גם את העסקנים החשובים, מהם שעומדים בראש הציונות במקום, ומהם עסקנים סתם. שמו של ר' הירש הליר הולך לפניו בכל העיר. רואים אותו רץ ברחובות, נחפז תמיד לדבר־מה “מאוד חשוב”, ועל־פי־רוב הוא מאחר בכל מקום… ר' שלמה קוליקוביצ’ר מקובל גם בעיני השלטונות. הוא יושב אפילו במועצת הבנק הממלכתי.

בביתו של הדוד ר' מאיר’קה אין נותנים את הדעת על “ציוניסטן”, כיון שעם אלה נמנים, לדבריו, בעיקר החפשים, בעלי “קרקפתא דלא מנחי תפלין”. אולם נרתעים מלהטיל בהם דופי בגלוי, משום שבכל זאת המדובר הוא בציון וירושלים…

בבית מצויות גם בנות צעירות, הנעלמות מפעם לפעם למספר שעות. כפי הנראה, מציצות הן “לחובבי שפת־עבר”. מובן שזה אינו לרצון ההורים אך יותר טוב ופחות מסוכן מאשר להיגרר אחרי ה“בונדיסטן”. הנה “יושבים” מאחרי בריח וסורגי־ברזל כמה צעירים וצעירות – בנים ובנות לבעלי־בתים חשובים בעיר. בית־הסוהר עומד ליד החורשה, ושם דוקא, כלהכעיס, מסדר ה“בונד” “מסובקה”. רובנה העיר שרויה תמיד בתנועה חברתית־ציבורית. לשבת אחת מגיע הרבי מסטולין והעיר – כמרקחה; הוא מבקר ביקור של כבוד אצל ר' מאיר’קה והלה, לבוש בגדי־שבת, משיב לו ביקור שיגרתי, נימוסי, לשבת שניה.

מחכים לגרינבוים – וכבר ידוע זמן ביקורו של ז’בוטינסקי. “הרב־מטעם”, גרינפלד, מכין כבר את הנאום “לבנקט”.

אצל ה' מוטיוק מתכננים תכניות של מפעל ציוני חשוב – וצירים נוסעים לקונגרסים, מקיימים “מנין” ציוני בשמחת־תורה ואיסוף כספים בקערות בערב יום־הכפורים.

על כסא הרבנות יושב ה“קליירקר”, רב גדול בתורה ויודע פרק גם בהויות העולם; הוא יושב על מדין בעסקי יערות.

יש ברובנה גם קבוצה נבחרת, גבוהה, של משכילים. אלה, שמם הולך לפניהם מחוץ לגבולות העיר: ד“ר זילברפרב, מי שעתיד להיות מיניסטר לשעה קלה, כרבי שאול וואהל מלך פולין ליום; ד”ר נחום שטיף, (בעל־דמיון), בן אדיר, ועל ידם ומסביבם קבוצה של אינטליגנטים. כל מאמר של ד“ר ז’יטלובסקי הוא מאורע, ממש כמאמר של “אחד־העם” ב”השלוח" בחוגי הציונים. אלה יריבים הם בעולם המחשבה.

יהודים אורגים את מסכת חייהם בצד האוכלוסיה הפולנית, הקאתולים האדוקים והגויים האוקראינים, שאתם חיים הם בכפיפה אחת במסחר וקנין, מכר במזומן ובחוב, לפי הפנקס…

בשבתות הכל סגור ומסוגר, כלתה רגל מן השוק, ויהודים נוהרים לבתי־כנסיות. ואילו בראשון־לשבת סגורות דלתות החנויות בחזית וחיי מסחר מתנהלים במסתרים, דרך החצר. היום יום שבת שני של גלויות והם, אדוני הארץ, הולכים לקול צלצולי הפעמונים לבתי־היראה שלהם. אם עלתה ברצונה של קבוצת פורעים, ביום א' שבסמוך לפסחא, להשתובב, הופיעו בעלי־זרוע מבני ה“ווליאַ” והשליטו סדר. ובקלוסוב שבפולסיה ובגרוכוב יש נקודות־הכשרה וצעירי רובנה והסביבה נמנים עם המתכשרים. עולים לארץ ישראל גם ראשי העסקנים הציונים. עולם כמנהגו נוהג.

ושנים חלפו־עברו ויהודים הסתגלו גם לשלטון הפולני עם הסטארוסטבה, החליפו את הרוסית בפולנית, תוך כדי שמירה על הגחלת הלאומית היהודית, הלוחשת תחת אפר, במסתרים, במאבק על צביון החיים, במלחמה קשה ונואשת על הקיום, הם קנו בתים ובראו יערות, השיאו בנים ובנות ואיש לא ניבא והלב לא חזה את החזות הקשה של אבדן ושאול, שאול אחת, שבלעה ביום אחד כשמונה־עשר אלף נפש מישראל על זקנים וישישים, עוללים ויונקים, רבנים ו“רבי”ים, ציונים ויריבים… הכל נמחה בדם ואש ותימרות־עשן, ה“ברום” והווליא, הפוטשטובקה וקראסנה, וכל הקהל הזה החי ותוסס, היוצר ובונה. אבד זכר ושריד לבית הדוד ר' מאיר’קה והדודה הצדקת רחל־פסיל, שבימים הקשים לא היה לה עוד דבר בביתה לחלק לנצרכים מחוץ לחמין עם מין תמצית של תה – ואתם יחד שתי האחיות היקרות, שעד היום לא העליתי את השמות הטהורים שלהן על דל שפתי מחוץ לתפילת “יזכור”, על משפחותיהן, ילדים וילדות. הומה הלב לזכרון קן־הנעורים, ובוכה במסתרים על השכחה המציפה את הכל, ועוד מעט והכל יהיה כלא היה…

(1957)

הנסים מתישנים

אף נסים דרכם להתישן, ללבוש במשך הימים לבושי חול אפורים, להתעטף במעטה של מציאות רגילה – שיגרה, ולהעיב את זהב־זהרם.

עשרות פעמים חלף האוטובוס בעשור הזה על פני דרך המלך: חיפה–עכו–נהריה, והסתפקתי בהצצה על הבתים המתנוססים ע“י הכביש, או בשהיה של כמה רגעים ל”חילוף־הסוסים" ברחבה של העיר, התפוסה בדוכנים, רוכלים, כעכים־טריים, נהגים, נוסעים, פלפל וארטיק, והרינו בעכו.

רושם הטורים אינו יחידי, שחייב חטאת־שמנה על חטא העלם־ידיעה זה. עכו, הרי היא אחת הערים שהנס, ששמו ישראל, זועק שם מכל אבן בקיר. השלמנו כאילו כך הוא מימים ימימה.

עכו ככל העכו־ת בישראל… בכדי להכיר בנס, מוכרחים לכנס בתוך תוכה, להתהלך ברחובותיה, להתאבק באבק סמטאותיה, ולהתערב, ולו לשעות, באוכלוסיה שלה – ו־לזכות להבחין, וליהנות בברכה.

המניע היה, מובן, ביקור בתערוכת־המיעוטים. אבל עכו העתיקה, אף היא תערוכה בשווקיה, נופה, קשת־גוני אנשיה, במקומות רבים היא מזכירה למבקר את ירושלים העתיקה… כל כולה היא בבחינת “וימש נס”.

הרצועה האיי"ת בעכו

שמנה היתה לחמו של אשר, שבחלקו נפלה, אבל לא נכבשה. היא, לפיכך נשארה, כנראה, רובה ככולה עיר לנכרים בתקופות קדומות ומאוחרות. לא הפריעו לה להקים לעצמה מצבות, מקדשים, מסגדים, קברי־משפחה, נמל זר לא־לנו.

לא חפצנו בכל זאת לוותר על שוכנת־חוף־ימה של א“י, עיר כחולת עין, ו… השארנו לנו שם רצועה אחת. ארץ ישראל “כזית”. רק עורק אחד בעורקי הרקע שלה, נתקדש בקדושת א”י. מי יודע להבחין? מקובלים, בעלי חכמת־אמת, יודעי־חן. להם נהיר סוד שביליה ותחומיה. הראש והסוף, אף אלה, ליתר בטחון, מצווים להקלט למנוחת עולמים לא בעפרה המסופק של עכו, כי אם בכפר יסיף, לא רוצים להסתכן. “ריב”ח נשק כיפי דעכו" בלהט אהבתו לא“י, ואמר “עד כאן א”י”. בצוק הסלעים שבמפרץ שלה, שם עגנה ספינתו, ראה את התחום האחרון של א"י.

לא לחינם הפכה עכו, ברבות השנים, בימי שלטון ערב, למבצר השנאה אלינו. מוקפת חומה של קנאות. צלבנות־ערבית. כיום, בימי הנס של “ונהפוך הוא”, קיימת עוד רצועה צרה ערבית, עליה חיים אזרחי ישראל – המיעוט הערבי.

בעין בלתי מצויידת קל להבחין, שהם שומרים עליה, הגבילו את הרצועה מסביב וקדשוה לעצמם. נראה, שהם באדיקות־מסורתית, חרדים לארבע אמות שלה – שלהם, לבל יהרסו להרוס אותם. וודאי, שאיש בישראל אינו מתנכל לחבל במה שהוא בשריד זה. להיפך, דומה שהעומדים בראשה, מעצבי דמות העיר, רוצים להשאיר, כמו בחולה שנתיבשה “שמורה”, בה יקננו “כל ציפור כל כנף”. שומרים בנאמנות על כל סימני היכר ואפילו על רוחה של עכו הערבית ברצועה שלה.

והעיר – היא עיר בישראל שנתקדשה לנו לא בגורל, לפי הפייס, כי אם בברית־דמים לשעה ולדורות. עדים הם כתלי בית הסוהר והגרדומים.

בשעות הבוקר המוקדמות מתעוררת עכו ליום של עמל וזיעת אפיים, בעשר לשונות־לעז בפה, וברצון נחושה משלה, באדמתה, לכוננה ולהאדירה.

“המיעוט הלאומי” בעכו

אנו ידענו, ועוד יודעים ומרגישים בתפוצות רבות, מובנו של מושג “בין־לאומי” זה. קדום הוא ועתיק, כשנאה, מלחמה וחרב.

בית הקפה של אבו־חליל מוחמד, זה שע"י המסגד העתיק, הוא כיום ברחוב וויצמן, ושמו “עדן”. משם נמתחת הרצועה של המיעוט הלאומי.

התישבנו בקפה זה, שבעליו וילדיו מדברים ושומעים עברית, ולגמנו קפה טורקי בשכנות עם שני “מיעוטים” צעירים, ו“מיעוט” אחד טורקי, ישיש אחד. בריחות של גבינת־כבשים, ציר־זיתים, וקפה־טחון ספוג האויר מסביב, והנוף כולו, משם ואילך הוא ערבי.

ספק רב, אם ניתן בקלות, ובתקופה קצרה, להטמיע ולערבב ברוח אנשים בעלי־אמונה־ודת, אופי ותכונות, נימוסים והווי, אם כי הם מיעוט וכפופים לרוב השולט.

וודאי, שאין לטשטש ולכבוש נוף של טבע וסביבה של עשרות דורות.

דומה, שעוד טרם נמחו מהיקום של העיר כל הרבדים והשכבות, שנערמו בה במשך התקופות הקדומות.

דומה, שכל תקופה שומרת לעצמה בעיר זו נציג או נציגים. “שימורים” כבושים.

הצלבנים עשו בארץ כ־200 שנה (במאות ה־י“ב–י”ג) והשפעתם אי־שם קיימת, במאה ה־ט"ז היה בעכו השלטון הטורקי. מרכזם של אלה ואלה היתה עכו, עיר הנמל “מסדרון חיוני בין שלש יבשות”.

העשור האחרון, ועד בוא ינון, עכו היא שלנו. ואנו משרים ומשכינים שם מרוחנו ומעצבון ידינו. אם, ואיך זה נעשה? מה אנו מעניקים ומאצילים עליהם? זוהי שאלה לעיון ובירור יסודי, ולא מעט מקום בה לבקורת־צדק.

דווקא עיר היסטורית זו הוסחה על ידי השלטון לקרן־זוית במערכת המחשבה הלאומית והרוחנית שלנו.

השלכנו לכור ההיתוך הזה יהודים של עשר ארצות, שאף הם עוד טרם נקלטו קליטה רוחנית בארץ, והקלחת רותחת, מעלה קצף, באין כל בטחון שיש פה יד נאמנה הבוחשת, ועין טובה של עקרת־בית צופה ומכוונת. מי יודע מה יהיה טעמו של הנזיד הזה בעכו, כבערים זרות אחרות שחזרו אלינו: נצרת, באר־שבע ובית־שאן?

השעה היא לפני שבע בבוקר. העיר, בתוך־החומה, עוד רדומה. התנועה היא ע“י מחסני תנובה ו”המשביר" ובנמל בחוף הדייגים, סירות חוזרות בפנסים כבויים, משוטים נחים אחרי ליל־נדודים, בשלל דגה, סלתית־כספית נוצצת, במכמרות ורשתות. לאט־לאט משהוא מתעורר, מאחורי התריסים המסורגים רשתות־עץ, וסורגי ברזל דק.

ברקוביץ מבוטשני, או מוסקוביץ מפלטישני, מוביל את שתי העזים שלו למקום המרעה ועזיז אפנדי, איש עכו, הולך לצידו עם קבוצת רחלים וכבשים. הם מחליפים ביניהם דברים. באיזו שפה? ברומנית. אומרים, שאחדים מערביי המקום שמשאם ומתנם עם העולים, למדו ותפסו משהו משפה זו, שבכדי שתהיה מובנת יותר לזר, מסרס ומעקם אותה המדבר במקצת, ומסברה ומשברה לאוזן השומע, כנהוג… האם כאלה או בדומים לאלה הם גרעיני המיזוג וניצני העיכול של המיעוט בתוך הרוב?

התערוכה

לא יכלו באמת למצוא מקום יותר מתאים לשכן מוצגים נפלאים אלה, מאשר בבית מקומר זה, בית המרחץ הטורקי העתיק. אף הבנין כולו הוא מוצג מוזיאוני, מהווי ותרבות עם.

התהלכתי לצידם של עשרות ילדים משני בתי־ספר, עברי וערבי, על המורים והמדריכים. מובן, שענין רב היה לעקוב אחרי תגובת הילדים הערבים למראה המוצגים. מסתבר, שילדי הערבים העירוניים לא הכירו בהרבה יותר מוצגים אלה מאשר הילדים העבריים. האכזוטיקה הבידואית־הפלחית זרה כבר לאלה כלאלה. המדורים: ההווי, עמל־כפיים אדם ולבושו, כלי בית ומלאכה, ומובן, ההדגשה באה עם הסיום “התמורות בעשור למדינה”.

הקפיצה ממסמר העץ החד שלפי ביטויו היפה של סלטר “האדמה הצחיחה העתיקה של א”י צוחקת כשהערבי מדגדג אותה במסמר שלו בחריש" ועד לטרקטור וקומביין, מחושה בשיכון משותף עם החמור והגמל, עד לבתי־אבן וברזי מים, רבה הדרך.

הנך מטייל ממדור למדור כמו שמטיילים בפרשיות מסיפור החומש: הבאר, הכד והשוקת, עשתרות צאן, הגת ובית הבד, ריחים ורכב, העלי והמכתש – והנה האשה הרעולה שכבודה פנימה, וידיה שלוחות בכישור וכפיה תמכו פלך. הנה מערכת ההוויי של הקפה בבית על כל מכשירי הטחינה והבישול שלו, עד להגשה. זהו טקס, ופולחן בחיים. (ספל ראשון לאורח, שני לשמחה, שלישי לחרב…) ובצידם של כל אלה גם מדור של אוצרות רוח וחכמת דורות, מסביב לספרו של העם – הקוראן, דתו ואמונתו. כל אלה באים לאשר ולקיים את מציאותנו בפינת עולם זו. חזרנו לצור המחצבת, למקור שהקר את מימיו, מים חיים לאומה שלנו, בראשית צעדיה, תחת שמים אלה.

כל זה במרוכז בא כאילו להורות לנו, איה מקומנו בעולם מפולג ומבותר זה. אמנם מזרח, אבל לא גויי הארצות והמונם, כושלים ומכשילים, כי אם פינת עולם במזרח שמש, שם צדק יקראהו והוא העיר עולם ומלואו.

(1958)

ברשימת המסעות של השליח בערי ישראל בפולניה, סומנה בלז כמשנה אחרונה ל“סיום”, כ“הדרן” למסכת “יהדות פולין”. ברור, מסיימים את השליחות בראיון ופגישה עם הרבי בבלז. טיבם של שניהם: שה“רבי” ו“החצר” הבלזי, היו בפירסום רב במדינה.

הסיבוב בעשרים ערים ועיירות בפולניה, שליחות־הסבר מטעם “קרן־הקיימת לישראל”, הביא במגע ישיר בעקיפין עם כח רב־השפעה זה ששמו בלז. לא פעם נתקלנו ב“אילו” – “אילו היינו רוכשים את דעת בלז, כי אז יכולנו… וכו'”.

ידוע, שתי חצרות־הרביים האלה: גור ובלז, חילקו ביניהן למעשה יהדות גדולה זו, שהיא דבוקה וחבוקה בהן. אמרו: המעמד העשיר, בעלי התעשיה והמסחר הגדול של לודז‘, ורשה, גליציה המזרחית וכו’ נוהה אחרי גור; המעמד הבינוני, הסוחר הזעיר, בעלי המלאכה ומחוסרי פרנסה כרוניים – ושיכבה זו היתה מיוצגת במספר לא מבוטל אז בפולניה – אלה כרוכים אחרי בלז.

לא תהיה, איפוא, תמונת יהדות פולין שלימה, ללא ביקור אצל הרבי – בבלז.

שנת 1938. פולניה היתה למעשה כבושה על ידי רוחו של היטלר, השכן הקרוב לתחומיה, אף על פי שקלגסיו הרוצחים עדיין אל עברו את הגבול הפולני. יהדות פולין נאבקת קשה על קיומה הפיסי והרוחני. היא לוחמת על זכות של פתיחת חנות ביום ראשון לאלה השומרים שבת, על דוכן ביום שוק, מתריעה נגד מסים, שמגמתם הרס עד היסוד, ונגד איסור השחיטה לפי דיני ישראל, וכו' וכו'.

הרבי בעמידתו התקיפה

מסתבר, שבלז היא לא כולה רוחניות ודאגה ליראת שמים. היא שוכנת בתוך העם, עם קהל חסידיה, עם היחיד בצערו וסבלו, ועם כלל ישראל במלחמתו לקיומו, לזכותו לנשום.

בלז יודעת בעת הצורך גם להטיל את כובד משקלה על כפות המאזנים. יש לה רבבות יהודים – קולות בבחירות, ופולניה הלא היא מדינה דימוקרטית…

סיפרו כעובדה, שהרבי מבלז נתן צו לפני זמן מה שלא ישתמשו במסילה ראווה–רוסקה–בלז, וזה כעונש על התעללות מבקר הכרטיסים הפולני באחד החסידים שעמד בתפלת “שמונה עשרה” ולא נענה לו ברגע שפנה אליו. ניתן רמז של פקודה וחדלו ארחות חסידים ברכבת זו. נשמה המסילה. הרכבת הלכה ושבה ריקם.

יהודים הגיעו לבלז באוטובוסים, בעגלות ו־ברגל. עד שנשלח שליח רשמי מווארשה לבקש סליחה מהרבי, להבטיח לו שהמתעלל בא על ענשו, וזה לא יישנה – רק אז הוסר החרם.

סיפרו על עמידה נאה ותקיפה מצד הרבי בדרישות לרשות לפני הבחירות שהתקרבו, בקשר לשאלת השבת והשחיטה… יחד עם זה היו מנהיגי הציונות במדינה בלתי מרוצים מעמדת “החצר” בשאלת העליה לארץ ישראל. נכון הוא שאין מניאים כיום את אלה הרוצים לעלות להשתקע. הרבי מלווה בברכה את אלה שבאים בהחלטה של נסיעה, אבל אינו מייעץ ומכוון לקראת זה. קיימת שם עמדה של בדיעבד. ושוב הנך שומר “אילו”… אילו היה נשמע מבלז – “קומו ועלו”, היו אלפים מבעלי יכולת מעבירים את עסקיהם והונם, והיו מגיעים לארץ־ישראל גם בתנאים הקיימים שם לפי חוקי־הזדון של ממשלת המנדט.

אף מצב זה נוסף לשליח, שהוא גם בן־משפחה, – והסבא בדור החמישי הוא משותף, – כנימוק ללכת לקראת בלז, אולי תהיה השעה כשרה ונוחה ושמץ־מה מדבריו יתקבלו על לבו של הרבי החולש על רצונם של רבבות ישראל בגולה זו, שהיא במצור ומצוק על עברי התהום.

הנסיעה

המורשה של הקרן הקיימת לישראל בבלז, הוא בנו של “הגבאי” מבלז. לא יאָמן כי יסופר, איך זה קם והיה. הציץ ונפגע, והשלימו? לא! משהו נשתנה גם בחומה בצורה זו במשך הימים. הזמן עשה את שלו. אבנים שחקו מים. מתעלמים ומשלימים. מהמשרד בורשה הודיעו למורשה על צאתו של השליח ובראווה–רוסקה הוא יפגוש אותו וילווה אותו לבלז.

היה זה יום רביעי לפנות ערב כשעלינו, בן הלוי ורושם השורות האלה, לרכבת ההולכת לבלז.

ודאי, שזו היא רק הלצה, שהגוי הפולני מוכר הכרטיסים, מוסיף לכל קונה כרטיס לבלז, ברכה ש“יימלאו משאלות לבו לטובה בביקור אצל הרבי”, אם כי עובדה היא שרובם ככולם מנוסעי בלז פניהם לרבי. מסתבר שמיום רביעי גוברת התנועה במסילה צדדית קטנה זו, והיא כולה כמעט לרבי לשבת. זריזים מקדימים. בין השמשות של יום חורף. כמה “מנינים” של יהודים קנו שביתה בקרונות – והרכבת זזה. עם ההתוודעות הראשונה בחילופי משפטים שגורים לא היה כבר כל חיץ בין הנוסעים. הוזהרתי רק לא להיות עתונאי, כי בלז אינה מחבבת כתבים וסופרים הבאים לראיין. מגרשים אותם מהחצר, פשוטו כמשמעו. בינתיים התארגנו לקראת תפילת מעריב ב“מנין”. מי שהוא אף העיר, שכדאי להכין מראש עשרים זהובים, מכיון שהזכות בידי הקונדוקטור לדרוש כסף עונשים בעד “הפרעה” במקום ציבורי. הנסיעה לא ארכה זמן רב ואנו הגענו לבלז.

“עיירתי בלז” והחצר

מי שלא ראה את בלז לא ראה מימיו עיירה גלותית טיפוסית על כל סימני ההיכר שלה בספרותנו. דומה, שכמה וכמה עיירות התאחדו ושיתפו פעולה לטבוע מטבע ישובית זו. דומה שאין בינה לבין עיירתו של שאגאל בציור, ולא כלום. לחינם ראו המבקרים את העיירות של שאגאל כיצירות דמיון ללא אחיזה בחיים. אם יצויר יהודי מעופף על הגגות העקומים, הרי אלה הם הגגות ב“עיירתי־בלז”.

בן־הלוי שלי הביאני ל“מלון הטוב ביותר”. לאחרי רגעי מנוחה קצרים הסתובבתי ברחובות העיירה. כל בית שני נושא שלט “אכסניה”, “אַ סטאַנציע” “מקום לשינה”. הבית הגדול היחידי שהיה מואר ברחובות עלוטי־חושך היה בית הרבי ועל ידו בית־המדרש, הישיבה והמטבח שעל ידו.

נכנס האורח לבית המדרש ומצא מספר מצומצם של “יושבים” שישבו ולמדו. משיחתו של אחד מהם למדתי שמביטים בעין לא טובה בבית הרבי על אלה שמעורדלים בערדלים. “כשהולכים בערדליים” – אמר הרבי – “פטורים מלחפש דרך ישרה יבשה, הולכים בביצות”. מאיש שיחתי זה אף נודע לי, שתורי להתקבל אצל הרבי יכול להגיע בעוד שבוע ימים.

עם שובו למלון הגיע המורשה ובפיו הזמנה מבני־בית הרבי, להיות “האורח של החצר” ועלי לבוא מיד.

לאחר שעה קלה בישיבה ב“כיבוד” של טה ו“מזונות” כבן משפחה, נשלח הגבאי להיוודע, אם ומתי יכול האורח להתקבל אצל הרבי – והשעה היא שעת חצות.

לתמהוני הגיע הגבאי והודיע שהרב מוכן לקבל אותי. לא בלי חרדה הלכתי לפגישה זו אחרי הגבאי לקומת הקרקע, לחדר הרבי. נדהמתי לראות עשרות אנשים, בין אלה נשים וילדים קטנים, שצרים על הדלת במסדרון המואר במנורה של נפט. בצפיפות ודוחק. היה משהו בכותל זה שהזכיר את הכותל־המערבי בערבו של תשעה באב.

במחיצת הרבי

הגבאי פילס לנו דרך במרפקים ובצעקות של “תנו לעבור”. הוא דפק בדלת שנפתחה ואנו נמצאנו בחדר גדול, חדרו של הרבי. המנורות, פמוטי הנחושת של בית־כנסת בנרות, בדירה ללא ארון קודש ובימה, עשו רושם משונה. ארוך היה החדר, ריק מכל ריהוט. בקצהו, מאחורי השולחן, שמפה לבנה היתה פרושה עליו, ישב הרבי ורק ראשו הזדקר ונראה מתוך ריכון וכפיפה על השולחן. שני אנשים “מקורבים” עמדו לצידו. הרבי עשה מעין תנועה של קימה ואני כבר עמדתי על ידו בקבלת “שלום עליכם”. הרבי ציוה שיביאו כסא למעני. הודעתי בתנועות ראש ויד, שאין צורך בכך, לאחר שראיתי ששני יהודים קשישים ממני, בעלי צורה ותואר, עומדים מתוחים לפניו. הרבי חזר ועמד על כך פעמיים ושלוש, הביאו כסא! “מיד כסא”! והוסיף:

– “אבא זכרונו־לברכה אמר, שאצל יהודים ישנם ארבעה סוגי מיוחסים והם: “גר” – זר במקום, “נכד” – זרע קודש, יהודי מארץ ישראל, ועוסק בצרכי ציבור, והרמז לכך, בפסוק “כי גר יהיה זרעך בארץ לא־להם”. “גר” – הרי פירושו זר, “זרעך” – הכוונה זרע־קדש, “בארץ” – זה ארץ־ישראל, ו”לא להם" – כשהם “נוסעים בעולם” לא לטובתם, והרי “אתם” מיוחסים כפול ארבע. אז “בבקשה לשבת”.

אמרתי, מובן “שאין מסרבין לגדול” והתישבתי. שררה דממה לרגע. לאחרי ברור מצב המשפחה: בנו של מי מהבנים, ונכדו של מי מצד האם, עברה השיחה לדרישת שלום מארץ־ישראל. השתוממתי להיוכח שהוא יודע מה מתרחש בארץ, יודע על המאבק של הישוב, יודע על ה“פוגרומים” מצד הערבים, המאסרים מצד האנגלים וכו'. השיחה קולחת בנחת ובהשתתפות ערה מצדו של הרב. הראש רכון והעינים מורדות לחציין.

ראיתי שהשעה כשרה ונוחה, התחלתי אני ואמרתי מה שאמרתי על מלחמת מצוה ולא פוגרומים, על השבת בארץ־ישראל שאין דוגמתה בשום עיר בפולניה, לרבות בלז, שה“פוסט” שלה בוודאי פתוח בשבתות, מה שאין כן בתל־אביב, וסיימתי, שהרבי, לצערנו, מוקף אנשים שאינם מספרים לו את האמת לאמיתה, את הטוב והמאור בארץ ישראל, ופניתי אליו בשאלה “מתי יבוא הבלזר־רב אלינו עם מאה אלף חסידים משלו ואז יהיו הם הרוב בישוב, והכל יקבל צורה אחרת”.

הרבי קם ממקומו, הושיט לי את היד בקצות האצבעות ואומר: …“אנו נבוא כבר אי”ה לאחר בואו של מלך המשיח – אז ישרור שקט ושלום אמת בארץ ישראל“. תוך שיחה מרכין עוד יותר את ראשו, וממשיך “אצל אבא זצ”ל היו עומדים מאחורי הדלת מאות יהודים דופקים וצועקים “תנו לנו להכנס, אנו מחכים כבר שבוע”. הגבאים נלחמו עם הצועקים ולא יכלו להרגיע אותם, והנה אבא זכרונו לברכה ניגש, מצוה לפתוח את הדלת ואומר – נו־נו שיהיה כבר שקט – שאַ! והנה הושלך הס. כשתבוא השעה אי”ה תיפתח הדלת לרווחה ויהיה שקט – אנו נבוא אי“ה עם בואו של הגואל־צדק”. תם הביקור ונשלם.

עם שובו של השליח, כותב הטורים האלה, לארץ ישראל, העלה משהו מביקורו זה בכתב ובעל־פה.

לאחר החורבן

ועם סתימת הגולל על רבי וצדיק מופלא זה חזר וניעור ביקור זה, והוא חי בזכרון כיום־אתמול. והשאלה צורבת כמיכוות־אש. מדוע נענשנו שהנבואה הקטנה שבקטנות נסתלקה מאתנו. החזות הקשה על בואה של השואה דפקה על כל שער – ואיש לא חזה אותה – ולא נענה לה – כולנו על כל צדיקי הדור ויחידי סגולה, גיששנו כעורים ואין אור… למה… ומדוע?

ב־ט' בשבט תש"ו הגיע הנה הרבי מבלז שבור ורצוץ, כל עולמו נחרב עליו, שיכל את כל בני משפחתו ונתיתם מרבבות אנשי שלומו שדבקו בו באמונה ואהבה. שלוש־עשרה שנה חי הרבי מבלז בתוכנו, מהן כעשר שנים במלכות ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. פה התלכדו מסביבו אודים מוצלים מאותה גיהנום, ורבים שלא נתנסו בנסיונות מרים וקשים כמוהו והוא כונן את בית חייו מחדש.

(1959)

כפרי ישראל ב“פולסיה”

ביערות עבותים, כבדי־צל, נטעי־פרא קדומים, וביצות שחורות, זרועות ירוקה וגידולי מים משונים, מוקפים כפרי “גויים” ב“פולסיה”. בין אלה, יחידים, ספורים ובודדים, הם בתי־ישראל. “בתים במזוזה” ב“שדי” גדול, בתגים על ה“שין”, בצד ימין של הדלת. ועל הדלת פעמון מצלצל, המכריז ומודיע על בואו של הזר.

דורות התגוררו אלה בצד אלה, בשכנות צפופה, וביחסי־אדם, עבודה, חליפין ומסחר.

לזמנים, קרה, וישובי יהודים צצו ועלו לעיניך, בפניך. באו שנים ראשונים – ואחריהם באו והציצו. שאלו ודרשו, עוד שנים – “היש בה עץ אם אין” – ובעוד שנה, כעת חיה, ויש “מנין”. כן ירבו. כי דשנה, רוויה ברכת תהומות, היא חבל ארץ זו. גדול ורחב הוא האבוס, ותנובה בו לאדם ובהמה, לחם חוק ותבואות־שור וסוס, לעם הארץ ולנלווים אליו.

מאוכלסים הם הכפרים ישובי “גויים”, צפופים, מאות משפחות בכפר – רחוב אחד ארוך ורחב. כשמאחריו משתרעת ערבה שחומה־חומה, אובדת באופק.

על מה חיו אלה? כולם קשורים, בעונת העבודה, בטבורם, כ“אבני־השדה” לאם אדמה. אבל הם גם יודעים לברא יערות, לכרות גזעים, לפלח במשור קורות עץ עבות. הם גם זריזים בטעינה, הובלה, פריקה, וקשירת דוברות ומשלחם על פני הנחלים הרחבים.

הידים האמיצות הן המכריעות את העץ, הכרות מגזעו, בעיגול־חגורה – חתך בבשר החי, – ומפילות אותו, כשהוא נוטף שרף־חי, דבוק ומדבק, ומגלגלים אותו על הקורות, מעלים ערמות מסודרות, בדמות “סגול” הפוך.

האכרים הם גם הפועלים השכירים, שכירי־יום ולמכסות עבודה. נותני העבודה, הם הסוחרים, סוחרי־יערות מורשה ומקיוב: “רובין ושותפיו” “קלייד ובניו” ו“האחים הלר” וכו'.

יערות־עד אלה של “פולסיה”; מזלדובנובה, בואך מדרום, ועד ללונינץ – מערבה, הם בבעלותם של שלשה ארבעה בעלי־אחוזה, “פריצים” פולניים, מגדולי היחס לשעבר, שזהרם הועם בשלטון ה“צאר”, כמושלים בכיפה, אבל הונם ועשרם שמורים להם, מורשת אבות. את זמנם הם מכלים בפריז ולונדון, חיים שם חיי בזבוז והוללות – והמנהל, “הנאמן”, “האיש” הוא היהודי, אף הוא עבר ל“אחוזה” בירושה. הוא הוא הדואג להמציא להם כספים. רווחי האחוזה לבירות העולם.

כרגיל, זה הולך ונמשך עד שהפריצים מסתבכים בחובות לאין מוצא, אבדן ההון בקלפים, או בענין רע אחר, ואז לוחצים הבנקים והנושים למיניהם, ואז מוצע היער למכירה.

את היער העצום “יער ולטצ’י” “יער הזאבים” קנה “רובין ושותפיו”: רובין? זהו היהודי גבה הקומה, בעל השיראין והשטריימיל בשבת, חסיד הרבי מגור – ושותפיו? אמרו, שהוא היום גם ו“שותפיו”. השמוע על מכירת היער הגדול, עבודה לשנים – עברה לעיירות הקרובות – והיא בישרה “פדיון” בחנויות, שפע בדמי תיווך שונים, חדרים תפוסים באכסניות, בסך הכל, “פרנסה”.

יהודים הופכים כפר לעיירה

איפה יקבע “רובין ושותפיו” את מקום משרדיו המרכזיים? ע"ז התחרו שנים: העיירה ברזנה והכפר סארני. והיא היא שניצחה. התמזל לה המזל, לסארני, אם שהיא בהרבה יותר זעירה מעיירה קטנה, היא כפר גדול, וזה הכל. “הדיפו” של תנועת הרכבות לכל “פולסיה”, עבר לסארני, מאות משפחות של פועלים ועובדים, צוות אנשי הרכבת מתישבים במקום.

תוך ארבעה־חמשה חדשי־קיץ, הוקמו ונבנו מאות בתים. “במרכז” צץ ועלה הבית, בן שתי הקומות, המשרדים של “הפירמה” ובתים, חנויות ודירות הולכים ונגמרים. יהודים נוהרים מכל הכפרים וגם מעיירות. בלי מדע סטטיסטי קובעים יהודים “שמעשרים וחמש משפחות “גויים” יכולה משפחה, בית אב יהודי, להתקיים בכבוד”.

מה גם, שעם הארץ הוא גדול ורב, ויש בו כדי חלוקה, כפלים מעשרים וחמש לכל חנות יהודית.

מי זה אמר, שסארני זו כפר? יש כבר כמאתים משפחות יהודים במקום. והרי בונים גם את המנסרה הגדולה, ויבואו רבים נוספים. עם בואם של יהודים והתערותם במקום, דואגים, מובן, מיד לצרכים דתיים, לשו"ב, ומנקר, מורה־הוראה וחזן, – בעל תפלה, בית מרחץ ומקוה־טהרה.

ומחלוקת? באיזה רב בוחרים, ומי יהיה ה“שוחט”, ומדוע בעל תפלה, זה ולא אחר, אף זה שייך וקשור בנימוסי “ישוב”. אף זה בא. אלא שזה חולף ועובר. התקוטטו, השלימו והשלום הוא במקום.

הישוב בקהל חסידים

עכשיו הגיעה השעה להביא גם “רבי” “יהודי־טוב” לאחת השבתות.

“למי שייכת סארני?” לרבי מסטולין בעיקר, ובחלק לסבא מברזנה, ואף לטריסק חלק ונחלה במקום החדש, חסידי סטולין הם בדמותו וצלמו של הרבי שלהם, ה“ינוקא”, ר' ישראליקל ז“ל. תקיפים זריזים, בעלי להט ורצון, מנהג ראש־השושלת, ר' אהרן מקרלין, בידם. תפילתם – אש, שלהבת־יה. “בתור חוטבי עצים הם שווים את הכסף” אמרו צדיקי־הדור על רבי אהרן וחסידיו. הם היו הראשונים שנעצו קנה ב”רומי" זו החדשה, ההולכת ונבנית.

אחריהם החרו החזיקו גם חסידי שושלת טריסק ו“אנשי שלומנו” של ברזנה.

איך זה נעשה. איך קונים שביתה לרבי זה או אחר במקום חדש? פשוט מאד!

בראשית היה “המנין”, מקצים חדר, שהופך בשבת להיות “בית־כנסת”. אם בעל האכסניה של “המנין” הוא סטוליני, ל“מנין” זה יתלקטו חסידים ומקורבים לסטולין, וזהו היסוד, אבן הפינה ל“בית כנסת” שיבנה, אותו הדבר הוא עם טריסק ועם החסידים שלנו, חסידי ברזנה.

שלשה “מנינים” גדולים כבר קיימים בישוב רך, בן שנה, “ינוקא” זה – סארני, ועוד היד של חסידי ישראליק נטויה.

התעוררות זו ל“שטיבלך” ול“רביים” מה מקורה?

ודאי, תנאי המקום גרמו לכך. הפרנסה בשנה זו היתה מצויה אצל בעלי החנויות והעסקים השונים, במקום השתרשותם החדשה. הטרדות והבהלה בששת ימי המעשה הן גדולות ומרובות. הלהט לפרנסה, הריצה מתוך פחד “שמא יקדמנו אחר”, מוציא את האנשים באור הבוקר, לאחר תפילה חטופה: כריעה, עקידה, ניעה ויריקה, ומחזירה אותם עם חשכה. אי־שם בכבשוני הלב משהו, או מי־שהוא, מייסר, מציק ומוכיח, היתכן?… מחפשים גמול ושילם. פיצוי ביום השבת, חמדת־הימים, התבלין של השבוע, לצידוק החול והחולין. הזמנתו של “רבי”, זה או אחר, באה כאות לליכוד, להתקשרות־יתר עם שבת וחג, עם חסידות ויראת־שמים, מכריזים ומודיעים על ישוב יהודי – “משכנותיך ישראל”.

ה“רבי” בא לשבת

ידעו על זה מראש, לפני חודש. אם יש לך צורך בסימן נוסף שסארני היא ישוב יהודי ממש, לא עוד כפר, – הרי ביקורו של הרבי במקום, סיפר את זה לרבים.

לא מעט קינאו הכפרים הקרובים, מקום שם מתגוררים “מנין”, שני “מנינים” יהודים, בסארני זו שקפצה מעורה ו“היתה לאיש”. הרבי יבוא לשבות בה. לא הרי ביקורו של ה“רבי” ללינת לילה אחד של יום חול, כביקורו לשבת – לשבוע ימים.

שבת של רבי בעיירה, שבת של חג היא. לא רק יום ערבו, לילו ומוצאו עמדו במזל האורח החשוב. כל ששת ימי החול, ימי עשייתו של “היהודי הטוב” בעיירה, הסיחו החסידים והמקורבים את דעתם מהפרנסה, ובילו שעות מרובות באכסניה, מקום שם מתאכסן הרבי. הכל מסביב הוא במזל ביקורו של הצדיק – שונה ואחר מהרגיל, אפילו העשן מארובת בית־המרחץ מיתמר ועולה ביום ששי כזה, אחרת מאשר ביום ששי רגיל. גם הכבשן מוסק ביום ששי כזה בסימן ההתעוררות וההתנערות.

קבלת שבת בעיירה כפרית זו התקיימה ב“בית־הכנסת” שעוד לא היה בגמר בנינו אבל ראוי לתפלה. דומה, שחנכו לא רק את הבנין, מקדש־מעט לתפלה, חנכו גם את הישוב כולו, שצורף בשבת זו למנין מספר עיירות־ישראל בסביבה. הרבי עובר לפני התיבה בנעימה המורשתית, הידועה והמוכרה, לרוב המתפללים. קהל החסידים בקי ויודע כל סלסול וקמט, אנחת “אוי” וגניחה מתוך “שמחה”. כי הרי גם בבית־אבא שמעו אלה מילדותם נוסחאות וניגוני־שבת אלה. גינוני רבי. בו במקום, בבית כנסת זה, “עורכים” את השולחן. הרבי מתבודד בחדרו עד לאחר שעה שבע – שעת עבור הילוכו של “מאדים” במסלולו… – עד אז יספיקו המקורבים וחסידי המקום לקיים “קידוש” וסעודת שבת “בבתיהם” ולבוא “לשולחן”.

והקידוש? הוא הוא שיא המוקד של השבת, במשק כנפי הכרובים, מלאכי עליון. מאחורי החלונות המוארים צובאים ה“גויים” הכפריים, ומביטים מתוך יראה על הנעשה בפנים, מסביב ל“קדוש”, האורח שבא ליהודים החדשים שלהם.

סעודת שבת כהלכתה עם “העמדת יין”, בקריאת שמו של כל אחד על הבקבוק, העולה על השולחן, אף הוא חלק מ“שולחן־גבוה”.

עוד מעט ישמע קולו הדק של הרבי בדברי תורה מפרשת השבוע ואימרות צדיקים, צדיק ודגלו לבית אבותיו, אותם הוא מדובב ב“תורה” שלו. רוח אחרת חופפת כבר על יום השבת בצילו של הרבי, והוא שונה מליל קבלת השבת.

האם אפשר לו לאכר, קונה קבוע, להשיג חבילת סוכר, תופינים או פטיש ומסמרים בדלת האחורית, בהקפה מבלי לרשום אותם? בשבת זו לא! בעל החנות אינו מסכים לקחת לידו את מפתח החול.

עם סעודת “מלוה מלכה” יכנס החול בשלטונו הגשמי, אם כי ההשראה של היום לא פגה.

לא כל אלה שנהנו מהתפלה והזמירות מופיעים גם במוצאי שבת. רבים הם הנתפסים כבר למאבק בין הקודש והחול. מחר יום ראשון יהיה סגור – והחנות נפתחת – – פעמון הכנסיה הלבנה (– אף היא, להבדיל, נבנתה זה רק עם בואם של החדשים), מבשר לבני־הדת, עם הארץ, את יום השבת שלהם – וקורא ל–הכון!

בשעה יותר מאוחרת יצאו הזריזים מבין המקורבים, לקרוא לנעדרים “למלוה מלכה”. נתנו להם כמה שעות שהות לעסוק בפדיון כסף. שוב יעלה החום ותגדל ההתעוררות בדיבוק חסידים, אהבת רעים מתוך געגועים עם “יציאת הנשמה”. נשמת־שבת, וכניסה לחול.

כך בהתקשרות ברוח ונפש לדמות נבחרת, אצולה ופרושה, נמשכה הרציפות במשך דורות. אף “רביים” עברו בירושה. והיורשים, הבנים, העלו והרימו דיוקנאות אלה, בדמותם וצלמם.

חן מיוחד של תום וטוב היה חופף על יחסי ה“חסידים” והצדיקים בכפרים ועיירות פולסיה הנדחות. פשוטי־עם אלה, יהודים בעלי מלאכה, סוחרים זעירים, הנאבקים יום יום על קיומם, בנכר זה, ראו ב“יהודי־הטוב” שליחו ואיש אמונים של צדיקו־של־עולם.

הוא, הרבי, יודע במה להתרצות לפניו, כביכול. לא פעם ראו אלה עין בעין, שגם אם נחתם גזר־הדין עמדו הצדיקים בתפילה וביטלו אותו.

דור ציוה לדור אורח־חיים זה עד בואו של היום המר והנמהר, שזכרונו אנו מעלים בחודש זה, חודש של חירות וגאולה. גם אז חילקו ה“רביים” עם נאמניהם את גורלם המשותף.

ידעו שחומת ברזל מפרידה בינם לבין אביהם שבשמים, “שתם תפילתי”, ויש לקבל את גזר הדין, כך שמעו במרומים, באותה סארני, שאת שמה העלינו. בדומברוביץ הקרובה לה, ובהרבה כפרים ועיירות קטנות אחרות, הלכו רועים נאמנים אלה, עטויי־טליתות בראש.

סערת השמד זו, מחתה את כל רבדי חיי־תום ואמונה אלה, של יהודים בגויים ההם, והנחילה לנו את זכרם כאגדת פלאים עד דור אחרון.

(אפריל, 1959)

“הענף הגדוע” (לחשבונה של יהדות רוסיה)

אין לך נושא מדכא יותר ומעמיק את הכאב יותר ל“שבת חזון”, מהמחשבה על הענף הגדוע הזה, ששמו יהדות רוסיה.

לפני ארבעים שנה נגדע הענף מאילן בית־ישראל ונשאר תלוי, מעורה בשלוחות ויונקות, עורקים וגידים סמויים וחבויים. אלה נאבקים במסתרים, מאבק מר, על נטף של ליחות, אגל טל – יניקה. אינם רוצים, אולי? אולי, גם אינם יכולים למות.

ביקוד המחשבה על שבט אומלל וגדול זה (לפי הספירה, שנתפרסמה בעתונות הסובייטית, בפברואר 1960, נמצאים ברוסיה שני מיליונים, מאתים ששים ושמונה אלף, יהודים) עולה בזכרון של רושם השורות האלה משהו מהנוף בא"י, שמחובר וקשור במחשבה עליהם ועל גורלם, בחינת “מה אדמה לך – מה אשוה לך”. זה שנים שאני עוקב אחרי קבוצת עצי־זית, – כחמשה־עשר, עשרים, במספרם “הגדלים” לצד שמאל של הכביש הראשי, בקרבת עטלית בואך תל־אביב–חיפה.

התוודעתי “אישית” אליהם, לפני כארבעים שנה, עם הגיעי לא"י, בבריחה והברחה, עם עלות “מזל מאדים” ובשלטון “יבסקי”, ברחוב היהודי ברוסיה.

נשארנו פעם תקועים, לרגל קלקול במכונית “פורד” הישנה שלנו, בנסיעה לחיפה. הנהג שכב פרקדן מתחת לגלגלים, ואנו, הנוסעים, טיילנו.

האהבה ל“שתילי זיתים” בא“י לא היתה זקוקה “למראה־עינים”, היא היתה המיית לב ו”הלך נפש", כולה “פסוקים”. נתקלה העין בקבוצה של עצי־זית, שגדלה במפוזר והיתה כאילו חטיבה אחת, מאוחדה באחוות־גורל. היתה זו קבוצת עצים, בעלי מום, עקומים, כפופים; חטוטרות בולטות לצדם של שקעים, חורים מפולשים. נכים! בצמרת, ועל יד השרשים, היו פזורים זלזלים מכסיפים בצבע האפור והעמום המיוחד שלהם. התהלכנו מסביבם, וכאבנו את כאבם. ראינו שהשרשים חשופים, גלויים ומגולים לכל, משהו בלתי רגיל.

במשך שנים, בעטיים של רוחות־ים, נסחף מהם גם אותו המעט מהאדמה שהגנה עליהם, והשרשים חשופים כיום ברשת מסובכת – כאילו ענפי עץ פזורים להסקה – השמש הלוהטת משחיתה בהם בלי רחם – – תאמר, הגזע הולך ונכחד? שגית. – – לפני זמן מועט עברנו והם בעמדם עומדים, אינם רוצים, ואולי? אולי גם אינם יכולים להיכחד מן החיים.

והנה עדים אלמים. ישבנו עם שנים שלשה מעסקני “מגן” ובין אלה אחד שעלה לא כבר, והוא מאסירי־ציון. הוא העיר, ובצדק: במלחמת העולם הראשונה שכלנו יהדות רוסיה, בשניה – יהדות פולין.

בשניה, היינו עדים לכבשני הגאזים, ראינו את עפרם של קדושינו שפוזר לרוחות, עמדנו על הבורות שחפרו לעצמם – אם נאבה ואם נמאן נגזר על המת שיישכח מן הלב. על אלה שנכרתו מאתנו חיים, בתוקף רשע וזדון, אין נחמה ושכחה – הם צועקים באלם־מר, כרותי־לשון – ואין מניחים לשכוח.

סיפר אחד, איש הצמרת במפלגה שלו, מפיה של שרת החוץ כיום ואז צירה של מדינת ישראל. – היא אמרה: לא אשכח את “הפגישה” הזאת עד יומי האחרון… יצאנו מביהכ“נ והלכנו ברגל לבית הצירות, ראינו איזה צל של אדם, הולך מתוך בילוש ועיקוב אחרינו, בצד השני – מתעכב רגע, נעלם ושוב מופיע – נכנסנו בסימטה והוא התקרב – הוריד על ראשו את ה”קשקעט" שלו והטיל שאלה – “מה שלומו של ברל” (וואס מאכט ברל?) לא חיכה לתשובה ונעלם…

מדינת ישראל מתהלכת כאגדה חיה. בכינוס אגודת “מגן” שהתקיים בבית הסופר, לציון שנת השלשים של האגודה, עלו נואמים והתריעו על האדישות – ועל אזלת־יד. הועלו נטפי נחמה והוכחות, שעוד לא דעכה הגחלת האחרונה. “עוד יש שם את מי לאסור בעד ציונות”. עוד יש רבבות ששום מחיר לא ייקר להם לשלם בעד קריאת עתון ישן, או חוברת שמתגלגלת ובאה אליהם, בדרך נס, מישראל.

סיפר אחד על פגישה עם יהודי צעיר במחנה ריכוז בצפון הרחוק, צעיר שלא ידע אף מלה אידיש. ההוא נתגלגל למאסר וקיבל עשר שנים “בעד פעולה קונטרריבולוציונית” – איבוד קשר עם המפלגה שלו.

התידד אסיר ציון זה עם “תינוק” זה השבוי בידי גויים – ובמרוצת הזמן, ובשיתוף גורל, החל ההוא לרחוש לו אימון – והוא הירבה לספר לו על מדינת־ישראל.

פעם, בשיחה אחת, הבחין האסיר באותו נער התרגשות רבה – מיד התחיל לפשפש בכיסיו, הוציא משם מטפחת, פרש אותה והוציא משם עלה.

העלה הזה, אמר, הביאה לו אמו באחד מביקוריה בבית הכלא, בשעת מעשה אמרה לו “תשמור, בני, על העלה הזה, זהו עלה שנשר מהזר של ציר ישראל במוסקבה, גב' ג' מאיר, ואומרים שהפרחים הם מישראל”. בידיים רועדות עטף העלה במטפחת והכניסו לכיסו. וזהו נער יהודי סובייטי (חוברת “מגן” י"ז).

חוברות ילקוט “מגן”, שמוציאה האגודה לעזרת הנרדפים ברוסיה, על חטא היהדות והציונות, יודעות לספר עובדות שאלקי ציון וירושלים לא הסיר מרבים מהם את חסדו, חסד האמונה בעולם של מחר בצדק ושלום ללא שקר ורמיה – – גם בימים ושבתות של חזות ו“חזון” קשה, מאמינים עוד רבים מהם שההשגחה מינתה להם עוד ימים של נחמה.

(מנחם־אב, תש"ך)

עם דמדומי הערב, המחומם אף הוא כתנור, נמצאנו עומדים באילת.

המדריך שלנו נפרד מאתנו מתוך התראה, לנהוג זהירות ב“קלות־רגל”:

– “יש לנו להסתפק, בינתיים, באילת זו שנכבשה ע”י צה“ל, ולא לנוע, לגלות ולצרף שטחים חדשים למדינה, מאחורי המלון הזה שממול, מלון ‘אילת’, שעל גגו ניצב זרקור, הנדלק ונכבה תכופות, ראשית שטחה של עקבה. לצעוד כתחום שבת במלון זה, פירושו, רצון לבלות בשבי, בממלכת ירדן. עכשיו – הוא ממשיך – מתפזרים. במרכז נמצאת “תנובה” ובה דגי פילמידה ובירה קרה, וכל אחד חפשי לנפשו. זהו זה”.

לאחר שעה קלה, מקלחת וחילוף בגדים. אתה עומד פנים־אל־פנים עם אילת, עם פירמידה חיה של תולדות־העם בטרם ראשית. זאת היא התחנה השניה במסעות בני־ישראל. הם עוד לא הספיקו אפילו להתרגל למדבר. טירונים לכל דבר.

הנה ים־סוף, ממול קבוצות של ראשים נעים על חופו, מסביב למדורות־אש. אלה הם חבורות טיילים, אירגוני נוער, שיבלו את הלילה על החוף, קנו שביתה.

לכאורה אילת וים־סוף משולבים אצלנו בחטיבה אחת, וברשימת המסעות הן שתים. נפרדו אז משתים־עשרה עינות־מים ומשבעים התמרים “ויסעו מאילים ויחנו על ים־סוף”. יש להניח, שהיה לאבותינו מושג אחר במימד זה ששמו שטח. כל תזוזה של מספר פרסאות נרשם כמסע וחניה.

הנך מתחיל להתרגל לחשיכה מסביב. מסתבר שהמרכז, “עיבורו” של העיר, הוא שם, על יד “תנובה”, ובית התרבות של מוריי. לכל אורך הכביש אין לראות נפש חיה, כדי לשאול לדרך הישרה. נלך, איפוא, ללא סטיות לצד “שבי־ירדן, בעקבה”.

החוף הולך ונחשף לעין, יותר ויותר. הנה שלש אניות מוארות. ודאי מבני בניהן של אותו “אני שעשה שלמה בעציון־גבר, אשר את אילת, על שפת ים־סוף, בארץ אדום”. אלא מה, שילומים מגרמניה? לאור האניות, ועם ההדלקה הרגעית של הזרקור, מבחינה העין בערשו של האגם, העטור רוכסי הרים והוא כלוא כבסוגר, במערב, אי־שם – הר־סיני. במזרח – הרי־אדום, ובדרום – הרי מדין. רוצדים בראש כל השמות של הסביבה, השושבינים, השומרים על גדות ים־סוף; מי מרחוק כמשקיף, ומי מקרוב כשומר ראש.

“אבן־עזרא” ידע את המקום מתוך הפסוקים בתורה ומתוך ההבנה בלשון ההתרשמות והנהיה הנפשית והוא מסביר “ים־סוף, שם מקום, ויש אומרים מגזרת סוף־דבר, כי הוא סוף העולם, והוא ים האוקינוס” (ההודי?).

הנה נצב שלט ממול. יש רצון לראות מה בפיו להסבר המקום. אני מאיר בפנס־כיס את השלט, המודיע – – "הערבה קוראת “ידיעות אחרונות!” אין מנוס!…

המרכז

כל “חיי־הלילה” של אילת הם מסביב ל“תנובה” המפורסמת ולשנים שלשת בתי הקפה ומזנוני המשקאות הקרים שבשכונתה. אומרים יש באילת אוכלוסיה של ששת אלפים נפש. איפה היא? כל התנועה היא של עשרות התיירים שלנו, ועוד קבוצה שאוטו “אגד” פלט ללוע החום של אילת. בין אלה גם התייר ואשתו מברוקלין, שהמצלמה שלו עובדת במלוא הקיטור. מאי־שייך? ברוקלין חונה על ים־סוף!

אם זהו כל המרכז של אילת הרי הוא, לצערנו, בנינים אחדים עלוטים בחשיכה, אחדים עומדים בשלדים בלתי גמורים. מסביב לאורות בתי הקפה חגים ונעים, כפרפרים מסביב למנורה בוערת, אותם האורחים פורחים שלנו.

מתיישבים על הגזוזטרא של “תנובה” ־ אני מסמיך את שולחני לצבע, איש המקום, שבא ללגום משקה קר. לא היה לו ארך־רוח, ואולי גם כוח, ללכת הביתה להחליף בגדים, להתקלח, כמקובל. והוא בא עם כל “כלי הזיין” שלו, למסעדה.

“מזג אויר זה – אני שואל – קשה היום במיוחד, מפני החמסין, או זהו מין מזג נורמלי?”

– “נו – איך להגיד? כיום מורגש החום במיוחד, מפני הרוח החמסינית – אבל בדרך כלל זהו כמעט נורמלי – אצלנו זהו כמו שמסבירים את המלה “פשיטת־רגל”, זהו פשוט ורגיל. יחד עם זה – הוא כאילו חוזר מדבריו – אין להפריז! אסור להוציא דיבה על חבל ארץ זה. אפשר לחיות באילת! בערבים יש לנו, על פי רוב, רוח־נוחה, מחליפים כוח. ודאי, גורלם של אנשי משרד עובדי־פנים, טוב מגורלו של פועל בנין, בנאי על הפיגום, טייח וצבע. בהרבה בתים קיים מיזוג, וויסות אויר, בצורות והמצאות שונות. גם הנשים, עקרות־הבית, יודעות להסתדר. הן עורכות את הקניות לפנות ערב או בבוקר מוקדם. בשעות הצהרים פוחתת, או גם נפסקת התנועה ברחובות. בארבע־חמש שוב מגיחים ויוצאים. מסתגלים. איך חיים אנשים במצרים הסמוכה, בקהיר יוקדת השמש יותר מבאילת”.

התייר שלנו כבר מתקרב לצבע, איש שיחי. המכנסים שלו, שיש בהם קשת של גונים וצבעים, קוסמים לעדשה שלו. הוא רוצה בצילום משותף, ודוקא עם כל הכלים – יעים, צנצנות ומברשות. הצבע צוחק. ניחא! אם זה גורם לאורח תענוג, יבוסם לו.

הלא מבקשים מאתנו להסביר פנים לתיירים ולרכוש אותם כידידים. “עלי לחייך?” – הוא שואל את התייר.

בינתים הגיע עוד אוטו של מסיירים “סייט־סיאינג”. נוסעים אלה מסודרים ללינת לילה במלון הגדול. הם יקבלו מיד קר וחם אבל עד ל“קרעטשמא” (מסבאה) יש רצון בינתים ללגום נוזלים קרים. המכונה רותחת.

ארוכים הלילות באילת

אם מתוך עייפות דחוסה, ואם מתוך עומס של חוויות, או משניהם יחד היה הלילה ליל שימורים. הנידון לנדודי־שינה קיבל את זה מתוך הבנה. מן הדין הוא ומן היושר שיומה של אילת – לאחרי כמעט אלפים שנה של ניתוק והיסח הדעת ממנה – יוגדל ויתפשט על הלילה. משל נפוליאון שאמר "כשאני ישן הרי אינני נפוליאון''. לישון אספיק, בלי נדר, בתל־אביב פעמיים. בשתי אשמורות נזקקנו למקלחת – וקראנו על אילת – והנה אור מפציע על הים.

עכשיו הוא באמת מצדיק את שמו. הוא אדום אם מצללי הגדות, אבני־חול וגיר אדומים, ואם כפי שמשערים גם מהמיכלים השונים שבו – והוא הרי באמת “ים סופו” של זה האדם, האדמוני – וזה ארצו ארץ־אדום.

לאט לאט – חוף אילת נתעורר לחיים. ארבעה חמשה אוטובוסים, כלי רכב למשא, הותאמו ל“הולכת נוסעים” ומסביבם מסתובבים עשרות בני נוער “בני עקיבא” חבושי כיפות, והם שעומדים בתפלה, ורבים שעוד עסוקים בטבילת שחרית.

על החולות נשטחו מפות לקבוצות קבוצות והכל מוכן לארוחת בוקר. הסדר הוא נח"ל־י, צבאי למחצה. על מדורות האש רותחים קומקומים, ומסתדרים בישיבה מזרחית לארוחת בוקר. על פניהם של אלה אין להכיר סימנים של נדודי שינה – למי ארוכים, ולמי קצרים הלילות באילת.

המדריך, בעל הזקן, מקפל את טליתו במושב של הנהג ועונה בינתיים לשאלת־חכם, לאחד מבני הנוער המבוגרים. קרה לו “פנצ’ר”. תוך כדי שירה על הים, אמש, עד חצות, שכח לספור ספירת העומר, נפגמה ספירתו. היום עליו לספור בלי ברכה. חבל!

בשירה וזמרה זזות המכוניות והנה מגיעה קבוצה חדשה של נוער מטייל, והחוף שוקק צאן־אדם.

מכיוון שזה היה עוד לפני ההרצאה בבית סוקולוב, לא מנינו את מספר הבאים ושבים, אבל נאמנים עלינו כלי הרכב המרובים שחנו על הים, שרק באותו הבוקר היו שם מבני בניהם של הגאולים, שיצאו ביד רמה, זרעו של אברהם, כפלים כיוצאי מצרים לפי החישוב של המרצה הנכבד.

פגישה ושיחה

אף תייר זה רושם הרשימות, השטוף בישיבת כרכים, הולך ונמשך לחוף הים.

אחרי ארוחת בוקר שוב מגיעים הנה. הים כבר “נפתח” לרווחה, ואתו גם דוכני המזכרות והקיוסקים למשקאות. תוך כדי קניית בקבוק חול ססגוני בציורי גמל מגרגיריו המבהיקים של הים־סוף משוחחים. בעל הקיוסק הוא כמעט בן עיירת־המוצא. יש לנו כבר כמה מכרים משותפים, אנשי ווהלין, אבל יש לשוחח עוד רבע שעה, אולי נהיה גם קרובי משפחה.

הוא כאילו מצטדק על עמידתו על יד הדלפק באילת. הקיוסק הוא, למעשה, של אשתו. הוא עובד עבודה ממש, במחסני המכס – לשעה קלה הוא מחליף את אשתו. “רוצים לחסוך ולשלם את השיכון”.

הוא אינו מרוצה מגידולה האיטי של אילת. הצפון שר לנגב שירי־ערש יפים, ומרדים אותו. יש מחסור בידים עובדות, ואף פועלי באר־שבע המבוטלים אינם רוצים לבוא לחיות באילת. אין ליישב חבל ארץ בגיוס מתישבים, כעתודים ויוצאי צבא. יש אניות עוגנות ימים מיותרים ואין מי שיפרוק או יטען. פועלים מגיעים להופעות כאמנים. “סיאנס” של כמה חדשים, אוגרים קצת כסף ובורחים. אשר לו? – הוא קבע את ביתו באילת.

בשיחה קצרה ובחצאי מלים מתגלה טפח מעברו – יריעת חייו. הוא הגיע הנה מרוסיה. כעשר שנים חי כגולה בסיביר. בעוון? בלי כל עוון – אולי בעד רצונו לעזוב את רוסיה לעלות לא“י. שם מענישים גם בעד הרהורי עבירה, ומחשבה כמעשה. אין לתאר במלים מה שעבר עליו ב”טייגה" נדחת זו, שם נשלח לברא יער־עד ולגלגל קורות בקור של ששים ויותר מעלות. לא חסרו גם עונשין גופניים וכליאה בצינוק.

הוא נדר אז את נדרו שאם ישאר בחיים, ויזכה ויגיע לא"י – ירצה את עוונו ויקדיש את שארית כחותיו לישראל. קרה נס והוא הגיע ומשלם את נדרו. כחו עוד אתו, והוא עובד ומרוצה. פה ביתו – הנה הולכת אשתו ועליו ללכת לעבודה. שאלתי אותו אם הוא יודע מה זה “לערוך גלות”? “אפריכטען גלות” – כן, הוא יודע! – ומישהו אמר, שבגולה ידעו לערוך גלות יפה – – בתנאים קשים. יש לקרוא את זה “לערוך גאולה” – אף זה מין “אפריכטען” – אלא בחתירה לגאולה.

בינתיים הגיעה השיירה עם האוטובוסים והמדריך מזרז – לעלות לסירות.

שייט

אף זוהי חוויה בלתי נשכחת לאדם. הצצה זו מהסירה השטה, לעולם המצולה, לכחלות ססגונית של המעמקים, מרתקת אותך עד לעצירת נשימה. “אי האלמוגים – ממלכת התהום – – משכנות פלאים” – – רבים הם השמות למצולה זו.

אחד הסופרים הקדמונים מתחיל “הרוח פגעה בצור ונשברה לשנים, חציה נחה על ההרים וחציה השניה שיחקה בגלים”. היתה חלוקת עבודה תואמת ושלמה בין מפעלות היובלות למאותיהם בגוף היבשה בסביבה זו – לבין “מעשי ידיהם” על הים. חולות הזהב הגיעו ביעף ממים רחוקים – אף הנילוס תרם את חלקו ביד פתוחה – ואלה שקעו לנחלות־ארגמן חמה, ובנו היכלי קסם, ארמונות צדפים וגיר.

“הבה ונבנה לנו מגדלים ועיר וראשם למטה – – ונקום תחתיים, שניים ושלישים ויבאו דגי הים – דגי פלא לחסות במחבואים שלנו – – ולא ידעו רשת ומכמרות, וחיו להם אלה את חייהם וטוב להם” – כך, בוודאי, שחו הרוחות לחולות הזהב.

קרוב למאה הוא מספר הגזעים הנפלאים של דגי־נוי באי זה – הסירה שטה בחוף האלמוגים, ואנו עוקבים בעד תחתית הזכוכית של הסירה אחרי חייהם של אלה.

איזה עושר של דמיון והזיה במבנים אלה, יערות שושנים וצמחי פרא, אלמוגי שיח ופטריות, אבן צבעונית וחלוקה, שקופה.

המדריך מסביר – תראו את הדג הרוקד תוך כדי שחיה אלגנטית. הוא מנקר עורם של דגים אחרים, את הטפילים המציקים להם ושניהם מרוצים, שחים ומשוחחים בידידות בצוותא. שניהם שונאים רשת ומלכודת ועוד יותר מזה – מחבת על האש.

לחוף זה צמודים בעיקר דגי־נוי שמעטים כמוהם בעולם. זו היא שמורה של נכס לאומי יקר, אוצר טבעי בתהום, ייחודו של חוף קדום עתיק זה.

אין אנו יודעים לפרסם את טיבו וטבעו של ים ואי זה בעולם – – עברנו מרחק של פרסאות, תמונה רודפת תמונה בממלכת אורה ונהרה, חצובה בחביון עתים.

קשה להינתק מעולם רז זה. יש עוד לסייר פה ושם – המדריך מציע ואנו מסרבים – לא! אין רצון. יש לסיים בזה. כל ההזמנות בטלות.

נפרדים מתוך קבלת החלטה לחזור ולשוב לאילת ל“בת ציה פרא שחל” זו המתעוררת ושבה אלינו. וכה הלא שר לה אחד ממשוררי הנגב הצעירים מיכאל דשא, בשירו “אילת”, “כחלום כחול של שחק, כבשורה, כברק מבט התלקחת פתאום ברחק בין ריסי צורים, אילת” – ומסיים: “אל רום עתיד סולם וגשר, ארשנוך לעד, אילת”.

(מאי, 1960)

נוהגים היינו בכל מוצאי־שבת, לאחרי קיפול הטלית, ולפני סעודת מלווה־מלכה, לספר מעשה מהבעל־שם הקדוש. מנהג זה היה – אגב – מקובל לא רק בחצרות “יהודים־טובים” בבית־סבא, הדור הששי לבעש"ט, כי אם בהרבה בתי יהודים באוקריינה, בערים ובכפרים.

המוני ישראל האמינו באמונה שלימה, שסיפור מעשה מהבעל־שם הקדוש, שעיקרו אמונת חכמים, סגולה בו לפרנסה, בששת ימי המעשה. אנו ידענו, שזה הרבה יותר מזה.

אם בהזכרת השם ברדיצ’וב – אמרו צדיקים – שמעוררים חסדים בעולם, ודאי וודאי הוא, שבסיפור מעשה מהבעל־שם נפתחים שערי זיו וחן בעולם. כי הרי זה ששיכן את אהבתו לישראל וצדקתו בברדיצ’וב, ר' לוי יצחק זצ"ל היה תלמיד־תלמידו של הבעל־שם־טוב.

שני סיפורי מעשה אלה, רשם החתום מעלה מפי גיסו הרב ר' ברוך דרוביצר, שליט"א. זכה הרב דרוביצר שהוא, אביו וסבו שימשו ברבנות בעיר זו של הבעל־שם־טוב. זכות יתירה נודעת להם, שהם התגוררו באותו הבית הישן, בחלקו הרב, ירושת הרבי ר' ברוך־ל, הנכד של הבעל־שם.

לא נבוא לספר בשבחו של הנכד הגדול הזה, כשאנו עומדים בפרשת הסבא שלו, נזכיר רק דבר אחד שידוע. כשנשאל פעם הילד ברוך־ל ע"י סבו, הבעל־שם, איזו גמרא הוא לומד – והוא אמר, “בבא קמא”, אמר הבעל־שם, זו היא באמת המסכת שלך “בבא קמא” הם נוטריקון, “ברוך בן אדיל קדוש מבטן אמו”. לאחר שאנו יודעים את המקור הנאמן לאלה, נספר…

סיפור מעשה א' – והוא מדוע בחר הבעל־שם לקבוע דירתו במזיבוז‘? ידוע שכשהגיעה שעתו של הבעש"ט הקדוש להתפרסם בעולם, הציעו לו כמה וכמה ערים להתישב בהן והוא חיכה. רווחה דעה, שהוא כאילו בחר במזיבוז’, מכיון שדרך שם עובר הבוג, ובו הרבה דגים, הראויים לעלות על שולחן־השבת של הצדיק. אלא – אומר המספר, הרב דרוביצר – זה, כנראה, לא שימש בכ"ז נימוק לבחירתו, באשר ודווקא חלק זה של הבוג, האפיק במזיבוז' עני הוא בדגים, אלא מעשה שהיה כך היה:

במזיבוז' חי יהודי אחד, תלמיד חכם ומתנגד גדול, ושמו היה ר' בעריש. ואף כינוי היה לו לר' בעריש זה. קראו אותו בלשונם “בעלא־אוס” פירושו “בעל השפם הלבן'', כי כל שער ראשו וזקנו היה שחור, ורק השפם היה בוהק לבן. ר' בעריש זה, ישב ועסק בתורה, ש”ס ופוסקים, ואשתו היתה אשת־חיל, ניהלה חנות גדולה, וראתה ברכה בעסקיה.

מזיבוז' היתה שייכת לבעל אחוזה, פריץ פולני, שהיה גובה את כל המסים והארנונות ושלט בעיר כבביתו.

קרה, והוא הכריז על זכות חזקה לכסא הרבנות במזיבוז', בהכרזה פומבית.

היו בעיר כמה מועמדים שהתחרו, ואשתו של ר' בעריש הוסיפה והוסיפה על המחיר, ור' בעריש “בעלא־אוס”, זכה לכסא הרבנות.

ר' בעריש לא שימש זמן רב ברבנות, כי פתאום חלה מחלה קשה, שריתקה אותו למיטה, לא עלינו. טיפלו בחולה רופאי העיירה ואף הביאו מומחים מחוץ לעיר וארוכה לא העלו למחלתו. אשתו שהיתה נוסעת, לרגל העסקים, לערים הגדולות שמעה את שמעו של הבעש"ט, ונסעה אליו. סיפרה לו על מחלת בעלה, וכן על זה שהוא “מתנגד” נלהב, וחלילה לו לדעת שהיא ביקרה אצל הצדיק.

הבעש"ט שמע ולא האציל לה ברכה של רפואה, לבעלה החולה. מצבו של ר' בעריש, בינתיים, הלך הלוך ורע. היא מבקרת אצל הבעשייט, חוזרת ומבקרת, מביאה לו “פדיון” הגון ומתנה, שי למורה: בגד משי, חאלאט של קטיפה, אבל ברכה מפורשת לרפואה היא לא מצליחה להוציא ממנו.

כשמצבו של ר' בעריש היה אנוש, החליטה אשתו לספר לו, שהיא מקורבה לבעל־שם, מאמינה בו וביכלתו – והיא מבקשת ממנו, שיסכים שיסיעו אותו לאיש־פלאים, צדיק זה, והיא מאמינה שמברכות פיו הוא יוושע ברפואה.

ר' בעריש הקשיב מרוגז ואמר שמעדיף למות מאשר לנסוע לעושה להטים, שקורא לעצמו צדיק. ההפצרות והבקשות שלה לא הועילו. כשמצבו היה רע, במידה שלא היה מסוגל לזוז גם בתוך מיטת־דווי שלו, נסעה היא לבדה וסיפרה על הכל לבעש"ט. הציקה לו שיברך אותו לרפואה.

אמר הבעש"ט, שהוא מוכרח לנסוע בעצמו למזיבוז' ולבקר את החולה במקום. שכרה האשה עגלה והוא נסע.

כשהגיע, התעכב לפני ביתו של החולה, שאל אצל עוברים ושבים לשלומו. אמרו לו ששעותיו, כנראה, ספורות.

נכנס הבעל־שם לביתו שם את ידו על המזוזה, והסתכל על החולה.

ר' בעריש לא היה מסוגל כבר להרים את ראשו, ושכב כמת ללא נוע. והבעל־שם עודנו עומד, כשידו על המזוזה. ומסתכל עליו. אמר הבעל־שם הקדוש:

“ר' בעריש, וכי כך מקבלים אורח שבא לביקור חולים?” גנח החולה ונאנח, והתאמץ להושיט קצה אצבעותיו.

חזר הבעל־שם ושאל: “ר' בעריש, וכי מקבלים פני אורח בשכיבה?” החל החולה להתאמץ, נשען על ידיו להתרומם. הזיז הבעש"ט את כסאו, ישב על ידו, ונתן לו שלום. מרגע לרגע הרגיש החולה הקלה במצבו.

אמר הבעל־שם: ר' בעריש – דע לך שיש שלושה קיטרוגים נגדך למעלה.

הקיטרוג הראשון הוא למה קבלת על עצמך במחיר כסף את כתר הרבנות במזיבוז‘? לזה יש עצה. תקרא מיד לראשי הקהלה ותודיע שאתה מתפטר – אינך הרב ממזיבוז’.

הקיטרוג השני הוא, הרבה יותר קשה.

אתה הרסת בית כנסת ישן, ובנית חדש במקומו.

בית הכנסת הישן שמקומו היה מכוון כלפי “היכל התפלות”, בא בטענה עליך לפני שופט כל הארץ.

הוא טען שהיה עוד בכחו לעמוד הרבה שנים ואתה חפצת להתפאר בחדש והחרבת אותו.

קיטרוג זה הוא לא רק עליך, כי אם גם נגד בני העיר, שהסכימו לכך. לזה אין תקנה אלא שאני אבוא ואתישב במזיבוז'.

ר' בעריש התפטר. נרפא וקם מחליו והבעש"ט הקדוש השתקע במזיבוז' בכדי שזכות ישיבתו תגן על העיר.

כששאלנו למספר מה היה הקיטרוג השלישי?

– ענה ואמר, אף אנו, ששמענו את זה בזמנו, מזקני הדור, שאלנו שאלה זו – והתשובה היתה – את זה הבעל־שם הקדוש לא גילה.

סיפור מעשה ב'

סיפור מעשה ב' – הרה"צ ר' ישראל מריז’ין הגיע פעם במפתיע לאחד הכפרים שבין קוסוב לקוטוב.

הזמין כמה יהודים מזקני הכפר ושאל אם מי שהוא מהם הכיר את הבעל־שם, ומה זכור להם ממנו. אמרו לו שהם לא זכו להכיר אותו פנים אל פנים וחפשו ושאלו בכפר. באו ואמרו לו, אין כזה.

למרבה הפלא, הריז’ינאי נשאר בכ"ז עוד יום יומיים בכפר. ושוב פנה לאלה שיחקרו אולי יש מי שהוא משאינם בני ברית, שהכיר את הבעל־שם?

נתפזרו האנשים, חקרו וחזרו. כן, הם גילו כזה. יש “גוי” זקן בקצה הכפר אבל הוא חולה עיוור כמעט, והוא שוכב על התנור מכוסה בשמיכות בלות בחורף כבקיץ מזה כמה שנים.

שלח הריז’ינאי כסף ובגדים גם עגלה שיביאו אותו אליו.

פנו לבן – הקשיב וצחק, אין כל אפשרות להזיז אותו, עצמותיו קופדו ושופו והוא עלול להתפרק כשיזיזו אותו. ה“רבין” שרוצה לראות את אביו, יכול לבוא לביתו, יעמיד סולם וינסה לדובב אותו.

באין ברירה נסע הריז’ינאי עם מתרגם לבית הגוי הזקן. נכנסו, הבן העמיד סולם, התכופף לאזני האב הזקן וצעק לו בקול – שרבין אחד בא לשוחח אתו. הרחיב הזקן את ריסי עיניו והציץ בסדק צר בפני האורח המוזר ושאלו לחפצו.

שאל אותו הריז’ינאי אם ומה ידוע לו מהבעל־שם. ענה הזקן ודאי זכור לו “וילקי רבין סרול”, והוא מוכן לספר.

היה זה, סיפר – כשעוד היה צעיר, ביתו ושדותיו היו בקצה הכפר על יד הנחל, בכפר פלוני ע"י קוסוב. סמוך לנחל בקצה הגדר, עמדה בקתה חרבה. פעם בחורף, לפנות בוקר, ראה שבא איש יהודי, חצב בגרזן בקרח העבה, נכנס וטבל במי הקרח. זה חזר ונשנה יום אחר יום.

הוא הבין שזהו צדיק גדול. פעם הסתכל וראה שנשארו כתמי־דם מרגליו על חלוקי האבנים הקפואים; היתה לו רחמנות על האיש, לקח ופיזר בדרך מהנחל לבקתה חבילה של קש. יתר־על־כן, הוא גם חימם על התנור את גבעולי הקש, שהאיש הצדיק לא יסבול כל כך.

קרה פעם גם, שילדים שגילו אותו התחילו להשליך עליו אבנים, והוא יצא גירש ופיזר אותם. זה נמשך כל החורף.

באביב, לפני פסחא, יצא פעם מביתו בכדי לשוחח אתו.

אמר לו האיש ששמו “סרול” קוראים לו בעל־שם. הוא בעוד כמה ימים עוזב את המקום. הוא מודה לו על הטובה שעשה עמו, ושואל ממנו מה היא המשאלה שלו, מה חסר לו, ויברך אותו. חשב אז וחשב ואמר שלא חסר לו שום דבר. יש לו אשה, בנים, שדות ולא חסר לו מאומה, אמר היהודי הצדיק שיברך אותו באריכות ימים – – חזר הגוי ושאל – עד מתי? אמר סרול: “עד שיבוא פעם “רבין” אחד אליך, ששמו יהיה כשמי ואתה תספר לו את זה. אז זה יגמר”.

שמע הריז’ינאי, הודה לו והלך.

עוד לפני צאתו של הריז’ינאי מהכפר באו וסיפרו לו שהגוי הזקן מת – הזמן נגמר.

זכותם של שני רבי ישראל הבעל־שם הקדוש והריז’ינאי תגן עלינו ועל כל ישראל.

(מאי, 1960)

אנו מוחים זיעת אפיים, מתפרקים מפעם לפעם ממשהו שנדמה, שזהו האשם בעיקר בתוספת החום, וממשיכים.

מזג האויר “החמים ויבש, שקיים בו חשש לשריפות” משבש את מקומו המסורתי של “מרחשון”. הוא כאילו מתעלם מההכרזה ב“שמיני עצרת” במוסף. הוא, מרחשון, לא יודע שהוא חורף. כך גם מגדיר אותו לוח “מולדתי”: “ירד היורה, נטהרו השמים. העולם שעצר את נשימתו בציפיה לגשם, נושם לרוחה. מטרות הברכה שטפו את כל השדות… ריח עפר טרי מרחף בחללו של עולם. החורף הגיע!” ספרות לחוד ומציאות לחוד! אנו בטמפרטורה של 28 מעלות, משהו הדומה ל“חמסין” זעיר.

ירד אמנם היורה לברכה, אבל הוא הירווה רק במעט את הצמאון הגדול.

דומה שהוא כאילו עובר עוד יותר את התיאבון. התגרה ב“מעוניינים” שפתחו כולם את פיהם ללגום, לספוג ולא באו על סיפוקם. העולם הצומח קיבל מהיורה רק שטיפה וחפיפת ראש. הכל רוחץ בנקיון, אבל עד לשרשים, לשלוחות – ולעמקים טרם הגיעה בשורת גבורת־גשמים.

אלה, דומה, מוציאים בינתים את לשד התמצית שלהם. בכדי לקיים את היונקים, העושים את עצמם “כלא־ידע” ותובעים את שלהם.

מהחרוב והזית הישיש, ועד לרקפת הרכה, המציצה מאחורי הסלעים שם, במדרון – הכל עומדים כלאחרי טבילת מצוה, וכפיהם פרושות בתפילה “להעביב ולהענין, להריק ולהמטיר”.

היסטוריה וגיאוגרפיה

צדק בזמנו מי שאמר ש“ארץ ישראל איננה גיאוגרפיה כי אם היסטוריה”. הרקע הארצי, השטח, נאכל ברבות השנים באלפיהן על ידי “ההיסטוריה”.

היא, יותר נכון, הם “דברי ומעשי הימים”, הסתערו עליה, בלעוה, והפכו אותה לזירה של עלילות עולם.

לא נתנו לה להצמיח לחם לעובד, ירק ופרי לעמל. שומה עליה לגדל גבורים קנאים, חכמי עולם, לוחמים ובוגדים. אזורים אזורים הוצאו מכלל שימוש של קרקע ואומה, והפכו ל“במת משחק”, להתכתשות עמים וגויים, דתות ואמונות – – “ארץ הצבי” הצטמקה, התאבנה – והיתה ל“היסטוריה”.

כל זה היה נכון בזמנים, כשזרים שלטו כבעלים, כובשים ואדוני הארץ. כל זה היה מימי אספסינוס וטיטוס עד לשלטון המנדט שתל־אביב היתה – במחוז לוד.

מדינת ישראל פושטת לאט־לאט מהארץ את מחלצות “ההיסטוריה” שלה, והארץ, מדן ועד אילת, הופכת להיות מושג ארצי גיאוגרפי. זאת הארץ –כהגדרת ר' נחמן מברסלב, שהשנה מלאו מאה וחמשים שנה לפטירתו – “א”י הזאת בפשטות עם אלה הבתים והדירות".

בנחלת חבל מנשה

אנו עוזבים כביש חיפה, עמק יזרעאל ומיימינים בכיוון ליקנעם. כיום כביש זה הוא בעל וותק – דרך המלך. הוותיקים שבנו זוכרים את ימיו הראשונים, באדר תרצ"ח. אז זה היה מאורע לציון ולהריע “בחצוצרות וקול שופר”.

על השער המקושט התנוססה כתובת: “מדרך לא דרך לנתיב העפלה וכיבוש”. הזינוק היה להגן על הישוב הרך “עין השופט”, ישוב בן שנה, ולאפשר את ייסודה של “דליה” לאחר שנה, בתרצייט – להעפיל ולעלות על ההר.

אנו עוברים ישובים פורחים, שיכונים בקשת של צבעים. לכל חברה קבלנית, כנראה, צבעים משלה, להבדיל ולהבחין. הכל חדש – הצבע טרי.

מסיעה אותנו בסיור זה הקרן הקיימת. לא! הועד הארצי של הקרן המאוחדת, לראות במפעלי היעור והכשרת הקרקע.

“יצירה קרקע”. הגדרה זו נוצרה בבית מדרשה של הקק"ל. קרקע זו שהיתה מוכנה לקבל מעדר ומחרשה נאכלה בימי הציונות ו–השליחים.

אנו, השד"רים, היינו נאלצים להביא לעם היושב בגולה “קולוניות”. אלה היכולות לעמוד מול העדשה של המצלמה.

העם לא יבין עקירת סלעים למה היא באה. כיום אנו יכולים להרשות לעצמנו לא להיות “פוטוגניים” ולהתקבל מוצלח ב“פרופיל”.

אנו עוסקים ביצירת קרקע חדשה. מצפרני השממה הוצא כבר כחצי מיליון דונם – זה נכנס למעגל, למחזור העושים ואוכלים – האדם הוא שותף למעשה בראשית.

לא נרתעים כיום מפני “כברת טבע” זרועה סלעים, מסתערים על גידולי פרא אלה הרובצים דורות באין מחריד – ופרים ורבים – ובשני דרכונים, מנופי ענק, מזיזים אותם – והנה נחשפה האדמה לאדם.

לו ניתן פה לשטחי קרקע גאולים אלה!

לו היתה אפשרות לדובב אלמים אלה, היינו שומעים אולי מהם את השירה החדשה שמשבחים גאולים – שירת חיים בעולם. הנוסעים הם אנשי עבודה, פועלי בנין של “סולל בונה” – השתחררו ליום מהסדנאות, ירדו מהפיגומים ומראים להם מקומות שאינם בשיגרא, החסרים בציקלונם של מורי־דרך בחברות לסיור ותיור.

“ויחשוף יערות”

אנו נכנסים לשטח היעור הגדול ביותר. מקום הריכוז הראשי בארץ. לא לחנם נמצא שטח זה בהרי מנשה, חבל בני יוסף. אלה הלא התאוננו בזמנם באזני יהושע שנתן להם “גורל אחד וחבל אחד”. יהושע הסכים ושלח אותם לפי הכתובת המקובלת גם כיום “שטחי איזור פיתוח” – אל ההרים. “כי הר יהיה לך, כי יער הוא, ובראתו. והיה לך תוצאותיו”.

התוצאות הן מפליאות כיום. לא חורש מצל – נטעים “אברכים”, כי אם יערות (מתבקש להגיד “יער עבות, יער־קדומים”).

אנו עולים על “המצפה” ששם עומדים שומרים כל היום וכל הלילה מחשש דליקות, העושות שמות באלה. אנו עולים, ולפנינו מתגלה עולם ירוק, רשת ברכה של צמרות נעות לרוח היום. היער הוא כיום רחוץ, מבהיק ומרהיב עין.

למטה בכניסה נמצאת המשתלה. מפה מתחיל “מסע העץ” להשרשתו בארץ, לחיבורו עם הקרקע.

בשטח זה מיתמרים ועולים רבבות של עצים־יערות. ואף פה נתקלים במיזוג עליות, שבטים ועדות. כל יער, ושלט צנוע, אותיות חרוטות באבן, מספרות שיער זה ניטע ע"ש מנדבים עסקנים אנשי שם בקהלות ישראל בתפוצות.

זרועות רחוקות מושטות מחופי האוקינוסים, נפגשות במדרוני הרי מנשה – מתמזגות בליבלוב וצמיחה על הרי ישראל.

הלכו לאיבוד לא מעט הלצות שהיו רווחות בין בדוחי הדעת על הדובים שב"יער הרצליי, ומשם אנו נוסעים ל –

מפעל ההשקאה הארצי

אנו ממשיכים לעקוף את ההרים המיוערים ויורדים ל“מנהרות מנשה”.

רבים הם במדינה מפעלי מים אזוריים, שהגדול בהם הוא הזרמת מי הירקון לנגב.

כמפעל איתנים יש לחשוב כיום את המפעל הזה. זוהי “רשות של עמק טנסי שלנו” – הזרמת מי הירדן דרך מנהרה זו דרומה. זהו המפעל המרכזי של “מקורות”, הקרנות הלאומיות ותה“ל. זהו התכנון הכללי שתוכנן בישראל ואושר ע”י ועדה של חמשה מומחים בעלי שם עולמי, יעודו הוא להעביר מי הירדן מן הגליל לאורך כל הארץ עד לדרום ולנגב.

זהו המוביל הראשי; הוא עובר במנהרה, בגבעת זרזיר — אל־קנדילה, ממשיך דרך עמק יזרעאל, עולה במדרונות של הרי אפרים, עובר במנהרה לאורך של שבעה ק"מ וממשיך לאורך הארץ – מזרחה מראש העין.

על מפעל זה הוטל תפקיד – להיות מעין מוביל “מאסף”, לאסוף בדרך את כל מי האפיקים והאגמים, לכנסם, לשמור עליהם שלא יתפזרו לבטלה, ושלא יבולע להם בדרכם. “טרוסט מוחות”, אנשי מדע ושרירי ידי עובדים מתנכלים להם, רותמים אותם בצו שיעשו את שליחותם.

עומד המדריך שלנו, הח' תמיר, מסביר ומתבל את דבריו הנכוחים בדברי מקורות ראשונים ואחרונים ומזכיר את כתובת השילוח בחפירת התעלה (בימיו של חזקיהו מלך יהודה, לפי ההשערה, היינו כ־720 – 690 לפה"ס). כרוה מגיני ירושלים, חפרוה הגיבורים האחרונים להבטיח הספקת מים לירושלים בימי המצור, לפני עלייתו של סנחריב על בירת ישראל.

– “בעוד הגרזן – איש אל רעו ובעוד שלש אמות נשמע קול איש קורא אל רעו – וגרזן אל גרזן – וילכו המים מן המוצא אל הבריכה”. – ההיסטוריה חוזרת על עצמה בגילויים שונים – “קול איש קורא אל רעו” לא במקבת וגזרן אלא – בחסדי השוכן בציון, – בתנאי חירום ואימת מצור, זכינו.

אף במקום זה נפגשות אלפי ידים המבררות את אשר תכן והגה רוח האדם, מוחו ושכלו – הכוח המשותף המאחד את אלה, מניע ומעפיל, הוא האמונה בברית הכרותה בין ארץ זו לבין העם – האדם בישראל על אדמתו.

(11.11.1960)