קשה לכוון את הדברים לפרקי אשכבה, לעלים טרופים לאחר סתימת הגולל.
חי וער עוד בלב הרושם מביקור אחרון זה. בו ניתנה לכותב הטורים האלה הזדמנות להציץ לכבשי הוויתה של יהדות ביסאראביה לראותה לפני ולפנים.
עשרים ושתים שנה היתה יהדות ביסאראביה, הנצר הגדול מגזע היהדות הרוסית, כלואה בין הדנייסטר והפרוט. שנים אלה לא היו בשבילה סימני גבולות ותחומי מיצרים גיאוגרפיים, שתחם לה הגורל. אלה היו מושגי חיים, תפיסות עולם שונות ומשונות. בין אלה השנים רובצת תהום עמוקה. הגשרים הרוסים על אשיותיהם. עולם אחר.
עשרים ושתים שנה דובבו שני יריבים אלה, הדנייסטר והפרוט ביניהם, בשפת אימים, באיומי נקם ושילם.
וביסאראביה, – כל תושביה אורגים את אריג חייהם תחת נשימתה של החיה הגדולה, הענקית, – הדוב הרוסי. משכימים האזרחים בבוקר, מציצים מפתחי בתיהם ברחובות רצועת הדנייסטר. עומדים הכרמים מחרישים…
דוממת הערבה. מסתובב צל. רועה סוס באפר… קורא תרנגול – הכל כמו כאן, בעולם הזה, והלב נוהה – נמשך כפרפר לשלהבת, מתוך חרדה ופחד… שמה.
ביסאראביה שמרה על צביונה כאיזור וגליל רוסי בכל השנים, שנות הכיבוש והסיפוח. הרבה מ“מין” זה שקוראים תורה ומדע, חכמת־עם ותרבות ארץ, לא היה לה מעודה. את המעיין הנובע, הישיר, לביסאראביה, את צינורות ההשפעה הרוחניים, כרה העם הרוסי לכל הדרום בקרקעה של אודיסה, עיר הנמל. ורכושה של זו האם, דיוקנה הרוחני, היה דל ועלוב, אבל… מעט זה בו היא ניחנה, היה ונשאר כמו שהיה ביום הסיפוח – רוסי.
ביסאראביה דבקה במעט זה מתוך הרגשה של “להכעיס”, טפחה ורבתה אותו. ביסאראביה שמרה על הדיבור הרוסי, על מאכל ומשתה. בטעם ההוא שמרה על המיחם ועל ההווי כולו ובנות ישראל התמוגגו על הרומאנסים הנושנים של ורטינסקי. שלושה עתונים רוסיים יומיים הופיעו בקישינוב העיר. תלושה, שדופת־רוח־חיים, קלוקלת, היתה שפה זו, אבל היתה שגורה בפי ילדי אקרמאן וקאושני, בלצי ואונגני.
עלובה היתה הכרכרה, שהובילה את הנוסע מן התחנה בעיירה נידחת פלונית או אלמונית, אבל העגלון שמר על הגלימה הרחבה, שצבע הקטיפה דהה ומיושן ועל החגורה הממוסמרת, וקבע את המחיר – בשנת החמש־עשרה עשרים לשלטון הרומני – בעשרים קופיקות, כלומר לייאים. הוא לא שכח להודות ל“בארין” אם זה הוסיף לו עוד שלש קופייקות לייאים.
פרק מאלף הוא פרק זה של שובים ושבויים. ברור, לא מספיק כיבוש גיאוגרפי, תפיסת שטח, אם זה לא מדבר שממה אלא ארץ נושבת. המגלב, אף הוא אין בו משום הוכחה. “אין שליט בכוח לכלוא את הרוח”. ביסאראביה לא נכבשה בכוח, היא סופחה; היא הלכה שבי, בלעוה.
בלעוה זרים ולא עוכלה. באו ומצאו בה לשון, תרבות, נימוסים, אורח־חיים והתחילו לשרש את הקיים ועומד מבלי להציע כל תמורה וחליפין. השלטים ציוו אמנם “דברו אך ורק רומנית”. היו גם עונשים וקנסות. אבל בזה לא החישו אף במשהו את הפרוצס של טמיעה והתמזגות. והשלטון, ה“שולחן ערוך” הביסאראבי, אף הוא היה פי כמה חמור וקנאי מבאיזה גליל ארץ אחרת. מן השנה הראשונה נוצר אי־אמון הדדי, זיקת גומלין של שנאה בין אדוני המצב החדשים לתושב ולאזרח הארץ. יש סמל בלהות בשביל ביסאראביה – בולשביזם, בו מצדיקה העריצות כל פעולת עונשים וסחיטת שוחד, מאסרים ועינויים.
והמצב החמרי של ההמונים הוא בכל רע. מסביב שפע בכל. אדמה דשנה זו רוויה ברכת־יה. היא לא בגדה. לא רומתה גם עם שלטון הרומנים. המזווים מלאים כליות חיטה, היין תוסס במרתפים העמוקים. מסמיקים התפוחים. אגס “הבקבוק” עדין־העור הוא כולו משקה, פירות משובחים מפארים את השווקים, פרי פרי ועונתו, והכל ניתן לך בפרוטות – אבל הפרוטה הזעומה הזאת אינה מצויה.
לא לחנם הדגיש הרב הפקח בט… לבן־שיחו האורח, את הנס של “ובשבע כלכלתנו” שהוא אינו נופל בפלא שבו מ“ברעב זנתנו” בדוק ומנוסה.
הנה הם חוזרים האיכרים הפיליפובנים, בעלי זקן הפשתן מן העיר. הריקו במחסנים על הערימות את הסלים הגדולים שלהם מלאי תנובת שדה וכרם ולא יכלו לקנות בכסף התמורה שמלה לאשה, עקרת הבית, וזוג נעליים לרגליו היחפות של הילד.
האיכר, מר הנפש, לוגם לגימה הגונה עם חבריו בבית המרזח והוא חוזר הכפרה, מחליף דברי נאצה עם שכניו בעגלה ומקלל במלכו ובשלטונות.
אותו המצב הוא בין ההמונים בעיר. התרוששות ומצוקה, מחסור ונגישות, בטלה ושעמום.
עשרים ושתים שנה היתה האוכלוסיה בביסאראביה דומה לנחש מקוצץ, כל חתיכה כאילו חיה בפני עצמה, אבל ללא יניקה מן הראש, מהמקור. וכיחסו של השלטון לנתיניו יחסם של התושבים, בני לאומים שונים, בינם לבין עצמם. כולם תחת קורת גג אחת, בתחנת מעבר גדולה, מחכים, כביכול, לרכבת שתבוא.
והיהדות בביסאראביה? מה זיקתה ליהדות הרומנית? מה השפעת גומלין בינה לבין יהודי רומניה הישנה? ניסו במשך הזמן לאחות את הקרעים, להקים מועצה עליונה אחת לשלוש הארצות שסופחו ל“ריגאט”, ניסו להקים במה משותפת, מערכה אחידה – וכל הנסיונות נכשלו, נגמרו במפח נפש.
יהדות בוקובינה היתה חטיבה מיוחדת, תחמה לעצמה תחום חיים שלה במתכונתה היא, “נוסח אשכנז”. יש חיים מסביב ל“קולטוס־גמיינדה” יש “פארשטאנד” לציונים. יש “בית ציוני” וקלוב סוציאליסטי, יש עתונות יהודית, גרמנית, ציונית וסוציאליסטית, והם, יהודי “מערב” מביטים מגבוה על היהדות הרומנית, יהדות באלקאנית נחשלת.
יהדות טראניסילבאניה – תהום חוצצת בינה לבין היהדות הרומנית לכל חלקיה. היא קורצה מחומר אחר. יש צורך לתרגם לה שנים תרגום את כל המתהווה בכדי שיביאו אותה לידי שיתוף קל, יהדות פטריוטית־הונגרית, חרדה וטמועה, אדוקה ומתנכרת, קו תכלת נשזר בטלית של יחידי סגולה שלה. אלה לנו והם אתנו.
שני גלילות ארץ אלה נמנו וגמרו, שאין בינם לבין יהודי ה“ריגאט” ולא כלום וערכו להם שולחן בפני עצמם ביחידות.
ביסאראביה היתה הארץ היחידה שהשליכה קרשי־מעבר על פני התהום. ניסתה לקשור אילו קשרים עם יהודי רומניה המרכזית, התאכזבה, נכשלה וחזרה לנסות ולפעול בכוון זה של קירוב הלבבות והדעות עד ליום האחרון.
מוניטין להם ליהודי ביסאראביה ביהדות הרומנית של תלמידי חכמים. כל אחד משלהם ה“ביסאראבאים”, שנקרא לעלות לתורה, הריהו עולה ומברך כ“רב ראשי”. וה“קדיש” אף הוא שגור בפיהם בעל פה. מהם חזנים, קוראים בתורה, מהם מושכים בעט סופר, נואמים ודיליגאטים שנוני פה. הם־הם שמספקים גננות ומורים, מוציאים “גאזעטען” בשפה המדוברת לעיירות מולדאבה. הם הם ה“כלי קודש” של היהדות הרומנית. הם מקיימים מפעלי תרבות ותורה, נקודות הכשרה לנוער חלוצי. מכתתים רגליהם לעיר הבירה, מחזרים על פתחי נדיבים, עסקנים, משתדלים, תובעים בפה, מדריכים מנוחה. כאן ביצרו להם עסקנים ציוניים עמדה ויצרו ערכים וקניינים לאומיים ציוניים חשובים. נוצרה רשת של בתי־ספר, חבר מורים מסור, המענה את נפשו באהלה של תורה, ארץ ישראל לכל סעיפיה. קם מחנה המעורה בייעודה ותקותה של ארץ־ישראל הנבנית.
לא היה באור־גלות זה כדי לגרש את החשכה והבערות מכל רחבי ארץ רבתי זו. לא היה בזה כדי להמס את כל שכבת הכפור העבה של נכר מדעת ושלא מדעת בעלים, אבל היה והיה באור זה כדי הארת הסביבה הקרובה, כדי גירוש הרבה מן החושך שאפף יהדות זו מסביב.
נוצרו, כאמור, אילו קשרים בשני חלקי יהדות אלה. אבל אלה לא מילאו את החלל, ובכן, שלטון נוגש ומציק, חונף ומחניף את הארץ, עוני והתרוששות, תלישות ובדידות רוחנית, זו היתה מנת חלקה וגורלה של הארץ הזאת.
התמונה לא תהא שלימה אם לא נזכיר את מצב הנוער היהודי בביסאראביה זו. שכול ויתמות – שני אלה היו השושבינים הנאמנים שלה בכל שנות הסיפוח. כל השערים נעולים לפני דור גדל זה, נטול זכויות אדם ואזרח, מגורש ככלב נידח מכל מקום קליטה ואחיזה – עיני הנוער היהודי היו נשואות – מלבד אחוז קטן שקשר את גורלו עמנו כאן – לעולם זה שמעבר לנהר. קסמה לו ארץ עטופת סוד מפחיד זה.
ידעו, שמאות ידים שוזרות חוטים לדגל האדום שיתנופף בקרוב בשערי העיר. ידעו, שעוד מעט ייפתחו דלת ובריח של בתי הכלא ומאות הבחורים, שרצונם חושל מבעד לגדרי הסוגר, יופיעו כגבורי היום ויטילו את מרותם על הרחוב היהודי. הלב ניבא את הבאות לפרטי פרטיהן.
חומר אנושי ורכוש רב־ערך נשאר לנו שם, ובכל זאת לא השכילו אלה, שהיתה היכולת בידם, להחיש לעצמם ישועה, לברוח בעוד מועד.
הלב פעם ברגש אהבה וכאב עמוק לשבט ישראל מגושם וטוב, דשן ותמים זה. והם – הידידים והקרובים נושאי הלפיד במחנה ישראל, הוותיקים והצעירים, מה גורלם הם? עשרים ושתים שנה היתה יהדות זו כבולה בכבלי השחור הרע והנה מינה הגורל כבלים חדשים – – – כבלים – – – כבלים.
(17.9.40)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.