א. בניו־יורק רבתי    🔗

לשם מה רץ סעם? מהו הכוח הדוחף, המאיץ בסעם, ברבבות ומיליוני סעמ’ים, לרוץ ריצה מטורפת, ריצת בהלה וצהלה. משעות הבוקר המוקדמות, עד לשעה מאוחרת בלילה?

מה מאיץ במיליונים של אנשים לאמץ אותו אורח־חיים מטורף של איבוד האון, בשביל לרכוש הון. עד לגיל של חמשים. ומחמשים והלאה לפזר את ההון לרופאים ורפואות לשם בדק הבריאות ההרוסה.

בהלה לדולרים, תאוות בצע, מרוץ התחרות להדביק שכן, מכר וקרוב, להשיגו ולעלות עליו בחיל?

או, אולי זוהי הסתערות של כחות יצירה, כיבוש עולם שלא נברא לתוהו, שלטון האדם על החומר הדומם. שותפו שלו, כביכול, של בורא עולם בקנין? אם כך ואם אחרת, ואם במזיגה של שני היצרים גם יחד, הרע והטוב, הנך עומד נדהם ונבוך לגילוי זה של כוח האדם, כוח איתנים של רבבות היוצאים למערכה מחודשת בוקר בוקר בארץ זו, ארץ רבת פלאים וקרעים.

ככר ה“טיימס”, תחנת גרנד־סנטרל, רחוב הארבעים ושנים, תחנת פנסילבניה, זרמי־אדם באפיקים, משברים וגלים חיים.

יש ונדמה לך כאילו ממקום אחר מוצאם, מבית האבל או מבית המשתה, ופיזורם באלפי דרכים, כאילו לפי צו עליון, יד נגידה ומצוה.

הדמיון מעלה לפניך לפרקים תמונה של המוני שבויים, ששוביהם הם בלתי נראים, אסירים, מושכי קורות ביערות־עד. מחזות עונש בגיהנום של מטה.

הזרם גאה בריצה, כסער־בסופה, מאונס מבלתי יכולת לעמוד ולנוח – לעכב ולסתום את התנועה.

למה ולשם מה רץ סעם?

ב. מי “ברעש”    🔗

הוזהרתי כמה פעמים על ידי מכרים לדחות את נסיעתי למקום פלוני אלמוני עד לאחר “שעות־הרעש” בין 5–7, שעות שיבה מעבודה.

מלה זו “רעש” שהיא באנגלית כמעט באותו המובן של בהלה וחפזון, מוסרת רק במה שהוא, באחד מששים, ממערבולת אנושית זו בתחנות רכבות־התחתית.

עיפים ויגעים מתרוצצים גושי אדם במחובר. אנושות סמיכה, אינך מסוגל להבחין באיש, בדיוקן אדם יחיד, יורה זו שרתחה כל היום הגיעה לשיא חומה בשתי שעות אלה של הפסק העבודה, והנה ההבל הבוקע וחוצץ ברחובות הקריה מבעד לרשתות הברזל של המדרכות.

אם כי כל רחוב בשעה זו הוא מערכה, חזית, הרי נקודת המוקד היא בעיקר במעבה האדמה, במצולה, על יד רכבות ה“סובוויי”. מאות שוטרים ומדריכי תנועה מוצאים לשעות אלה, מעל ומתחת לפני האדמה, לפקד. “לעשות את המלאכה”.

בחדשים הראשונים לשבתי בכרך זה, ניו־יורק, התחמקתי, הברחתי את ישותי בעקיפין, לא חפצתי להצנף בכדור, להקלע מדעת בכף הקלע, להתאבק באבק אדם.

בתקופת הימים נמלכתי, מתוך מחשבה שאין לי רשות לכך.

מה זכותי להשאר מסתכל מהצד? לעשות את עצמי יחיד, יפה טעם, ולא להתערב עם אלה?

חדשים – הטפתי לעצמי מוסר – הנך סמוך על שולחנם של אלה, והרי עליך לגלגל את חייך אתם והמונם.

שעות אלה קראו אלי ממעמקים להזדהות. ואני למוד הייתי לרוץ, ולהיות בהול כמוהו כסעם, אני רץ במעלית אכספרס לחטוף את ה“שאטעל”. אינני עומד על שלבי האסקולייטור ומחכה שהוא יסיע אותי. אני רץ עליו, על בריחיו, חוטף את רכבת הברודביי. מפקח התנועה דוחף אותי מתוך בעיטות־ספורט על הגב, ואני כבוש ברכבת, ואני עומד תלוי, תלוי ועומד, ללא כל סמיכה, והרכבת רצה מבוהלת, וגומאת רחובות, רוסקת איברי הכרך.

לאחר זמן של טלטולי־עינוי בשעות אלה, רכשתי לי ותק, ולמדתי להבחין בתוך האני הקיבוצי את פרצופו של האיש, היחיד בציבור.

היה זמן ששכן שלי נרדם בעמידה דחוסה, כששכמי משמש משכן לראשו.

כשהעירותי אותו לפני צאתי, הציץ אלי בחיוך מפייס.

מתוך מבטו נשקף אלי זוג עיני תכלת של ילד על ברכי אם הצופות לבואו של “דדי” – שובו של האב מהעבודה.

ג. סופר ומונה    🔗

יש לו “גבורה” לעם האמריקאי למספרים גדולים.

זרועות ארוכות לו לחבק מתני תבל. הוא בלבו בז לקטנות ולקטנים. חיבה יתירה נודעת לו למספרים כשהם משבע ולמעלה. לכל מוסד ממשלתי מכון סטאטיסטי משלו. גם בתי מסחר פרטיים, חשובים מקימים לעצמם חבר מומחים לחישוב חשבונו של המפעל. שלו, ובעיקר של הדומים לו, של אחרים.

אי־שם ישנה עין צופה, העוקבת ומסמנת. לכניסתך למעלית, לרכבת־תחתית, לאוטומאט במסעדה. למוזיאום ולתיאטרון יש הד ובת־קול.

מה שהוא אי־שם דפק, נקב וסימן, ויש לך “רקורד”. חשבון אישי, פרטי, שלך, זכות וחובה.

חומר זה יצורף, יוכפל ויחולק ויסיקו כבר משהו.

סערה זו שהתחוללה לא היתה סתם סערה, שגם ארצות פחות עשירות, יכולות להרשות לעצמן אחת לשנים.

הסערה בארצות־הברית מחויבת להיות הגדולה בסערות, כזו שאין משלה.

למחרת היום הביא לך כבר המכון הסטאטיסטי סיכומים. מהם: נעקרו 1.178440 עצים. נשברו 15650 שמשות, והגשם שניתך אחרי הסערה הוסיף 370 מיליון גלון מים שיכולים לספק את צרכי כל ניו־יורק ל־½91 שעה. זהו ב־31% יותר מאשר נתנה הסערה ב־1944.

לפני כל חג “יום העצמאות” “יום הפועל” או “יום ההודיה” מודיע המכון הסטטיסטי מראש, מתכוננים לצאת את העיר כך וכך מיליונים, מחכים להרוגים ופצועים מתאונות במספר של 3975. אם הוברר שהחשב במקצת לא דק, הוא מרגיש את עצמו חייב, ומצטדק. איזור אחד הכזיב. הגשר שלהם הוא הארוך ביותר. הכביש הזה הוא הרחב ביותר. והגמד שלהם מוכרח להיות הגדול ביותר.

יש לך הרושם שגם בזה ישנה התמודדות עם עמים אחרים. אמביציה של עם צעיר, שופע כחות־ענק. עם שנשבע ונדר להשיג ולעלות על אחרים, עם כהגדרתו של ביאליק “שמתחיל תמיד במקום שאחרים עייפו ועמדו”.

הדוד סעם מחלק ביליונים לקומם הריסות עמים וארצות, הוא מצווה לא להיות ככל הארצות, כאלה המקבלים, הנצרכים.

הוא יודע ברורות, שהוא אינו אהוב בעולם. יתר על כן, הוא יודע שהוא שנוא דוקא באותן הארצות שאת חרבותיהן הוא בונה, ואת ענייהן הוא מאכיל, אבל זה לא חשוב לו. יש לו הרבה מספרים על כחו וגבורתו בארצות אלה. ועל זה גאוותו. המספר הגדול שובה גם את לבו של היחיד, בן העם הזה. והוא, הוא הציר עליו בונה הפרסומת הצעקנית את מגדליה הפורחים. היא יודעת את נפש העם.

מדוע לא תלעס גם אתה את הגומי “אדם”, ש־½7 מיליון אנשים לועסים אותו במשך 14 שעה ביום, שמשקלו מצטרף ל־¼3 טון ביממה?

אנשים מתנדנדים נוע עיף, ומתוך קריאה ונמנום לועסים. בתחנת היציאה כבר ימצאו שני תריסרים, שישליכו מפיהם את שירי־הגרה שנמתחה בפיהם מפירמה אחרת, וישליכו את הסנטים לאוטומאט של הפירמה “אדם”. המטבע שקעה. אי־שם דפק מספר ול־½7 מיליון מיום אתמול נוספו עוד כך וכך תריסרים. עם הסופר ומונה, עם ששגעון הגדלות גובל אצלו לעתים קרובות עם גדלות עד לשגעון. הוא מחלק, מפזר, ונוסף לו עוד, מפסיד ונמצא משתכר.

(1953)