לא קל הוא לרשום דברי־ציון למצבת רובנה, שכן לא היתה זו מעור אחד. כי לא הרי רובנה של ה“פושטובקה” כהרי ה“ווליא”, ושתיהן אינן כזו שבמרכז, בלב השוק, ה“ברום”, וכ“קראַסנה” ובנותיה, הסימטאות של דלת־העם. וכל־כולה של רובנה זו, בכל ישותה הגיאוגרפית האחידה, הרי לא היתה ברבע האחרון כברבע הראשון של המאה הזאת.
אצטמצם איפוא בכמה שורות לגלעד זה, בציון לבית אחד בלבד מסימטה אחת של רחוב.
הבית הוא ביתו של הדוד ר' מאיר’קה פאטשאניק, הרבי מרובנה – אחיו של הרבי ר' שמואל מברזנה, בית סמוך וצמוד לבית־הכנסת “בית שמואל”, ע“ש הרב הנ”ל.
משם, מהאשנב של עליית־הגג, הקרוע לאחורי הבתים, הרעועים, סמוכי דופן, טלואי קרשים, משכנות פשוטי־עם, עניים ואביונים, “עמך” – משם נגלה לי העולם הגדול, באביבו הוא, ובהנץ חיי אני.
ריח הפחם של הקטרים מתחנת־הרכבת הגיע לאף, כשהוא נישא על פנסים אדומים, כחולים וירוקים, רוצדים קורצים באורם, והם מלווים צפצופים וצלצלי הפעמון – “הצלצול השלישי”: סאַרני, קובל, קיוב…
בשנים אלו היתה רובנה עיר־מחוז לעשרות ערים ועיירות קטנות, קטנות שבקטנות, מהן בעלות שם עולמי – כמז’יריטש, דובנא, קוריץ, אַניפולי, ומהן בעלות שם באופק הווהליני־אוקראיני, עיירות סתם, משכנות ישראל.
רובנה היתה צומת דרכים לצפון ולדרום, לפולסיה וביצותיה: סארני, אולבסק, לונינץ, פינסק, ודרך שניה לזדולבונובו, דובנו, ברדיטשב, קאזאטין ו – אודיסה.
ואנו, בני העיירות הקטנות, היינו גאים על כרך גדול זה, נועצים בו את הקנים הרכים של עיירותינו הנידחות ותולים בו את קולר חיינו. כששאלו בן ברזנה או סלישט־קטן ואלכסנדריה, מהיכן הוא – והיה עונה בגאווה: מרובנה! רק בחקירה שניה או שלישית היה מתגלה, שהנשאל הוא למעשה מעיירה קרובה, שהיא כ־50 פרסות מרובנה…
מכל העיירות היו נוסעים בלילות בדרך־המלך, בשבילי יערות־לבנה־ואלון ובכבישים רעועים עם בעלי־עגלות יהודים, עליהם שרו שירי־עם, ובעגלות של גויים על ערימות שחת ושקי־קש. מיטלטלים בנדודי שינה כל הלילה כדי להגיע לפנות־בוקר לשערי רובנה – ו“הרי כל היום לפניך”.
כשבאים, נכנסים לבית־המדרש הגדול של ר' לייביש, שהוא בלב־לבו של השוק, למעשה חלק ממנו, ומקבלים מהשמש טלית־ותפילין לתפילה. משם קרובה הדרך לבית־המלון של דוד ראסיס או פיניה גלייט, מזמינים מיטה ללינת־לילה ואוכלים ארוחת־בוקר.
מיחם־הפליז עומד על כנו בקצה השולחן, והוא לוחש ורוחש, מעלה אד והבל, מרגיע ומעודד. נוטלים זוג לחמניות צמודות זו לזו, מורחים בחמאה, שותים תה מתוק לתיאבון, ומחליפים דברים בעניני מסחר.
את מי לא פוגשים באכסניה נאה זו, ועל מי ומה אין מספרים פה? מובן שכל אחד וסודו, סוד מקחו וקנינו, עמו. אך מחוץ לזה הרי באמת אין סודות, מה יש איפוא להעלים? גומרים ומברכים בחטיפה ברכת־המזון ומתחילה הריצה. שגור בפי אלה הביטוי: “היום אינו עומד, מסתובבים פה ושם, ופנה יום”.
לאן רצים? – אם לאריגים, “שניט־סחורה”, בשעורים לא גדולים, הרי לפניך “יאנקל־יוביכה”, אשה מכובדה, עקרת־בית ואשת־חיל, ואם לאריגים בסיטונות, מי לנו גדול ומפורסם יותר מאשר “למלך־שץ ומנזון”? יער של אריגים, משיראין וקטיפה עד לאריגי־צמר – שעטנז, בשביל עובדי הרכבת, הם ומשפחותיהם, בדים של מורוזוב וזשירארדוב וכו'. כי הרי בסאַרני הוא ה“דפו” ויש סוחרים שהצליחו לחדור כקבלנים־ספקים לכל כסותם ולבושם של עובדי הרכבת. מובן ש“אין העין צרה חס וחלילה בהם, אבל בפרנסה הם כבר מובטחים”.
רצים וקונים, וסוחבים משאות, והחדר מלא וגדוש חבילות וצרורות, ארגזים וקופסות של סוחרים וקומיסיונרים.
לפנות־ערב באים לביתו של הדוד ר' מאיר’קה. ביקור זה שייך ל“חציו לכם”, משל נשף בלט או אופירה, להבדיל, לאחרי עמל היום. בית זה, רובו הוא בית־תפילה, ושלושה חדרים אפלים־למחצה בצדיו, שוקקים אורחים, קרובים, “רבי”ים מהעיירות הקרובות ו“נכדים” רחוקים. האחד הוא בנו של ר' מיכל’ה מקוריץ, בא עם הבחור שלו, צעיר בחתימת זקן ושפם צומח העומד השנה להיקרא לעבודת הצבא. הוא גאה מאד על עיניו קצרות הרואי ואומר שהוא “הולך על העיניים”. הוא בא להיבדק אצל הד“ר גורפינקל” יש לו “דיופטרס” וגם “סיגמטיזם”. לעומתו, נמצא פה הרבי מלוצק עם הרבנית שלו ועם הבת, שבאו לקחת בגדי־חתונה. וקרוב שלישי, מאליק, בא לד"ר סגל, רופא שהכל מספרים בשגעונותיו ובגאונותו כרופא: “כשמצליחים למצוא את השעה הטובה שלו, אז אין כמוהו”…
הדוד ר' מאיר’קה אוהב את הבית כשהוא צפוף, מלא אורחים; אז מורידים כמה דלתות מהצירים ונותנים אותן על גבי ארגזים בבית־הכנסת… ומחכים עם ארוחת־הערב עד רבע לפני חצות, כיון שאותה שעה מגיעה הרכבת האחרונה מפולסיה.
אצל הדוד ר' מאיר’קה רואים גם את העסקנים החשובים, מהם שעומדים בראש הציונות במקום, ומהם עסקנים סתם. שמו של ר' הירש הליר הולך לפניו בכל העיר. רואים אותו רץ ברחובות, נחפז תמיד לדבר־מה “מאוד חשוב”, ועל־פי־רוב הוא מאחר בכל מקום… ר' שלמה קוליקוביצ’ר מקובל גם בעיני השלטונות. הוא יושב אפילו במועצת הבנק הממלכתי.
בביתו של הדוד ר' מאיר’קה אין נותנים את הדעת על “ציוניסטן”, כיון שעם אלה נמנים, לדבריו, בעיקר החפשים, בעלי “קרקפתא דלא מנחי תפלין”. אולם נרתעים מלהטיל בהם דופי בגלוי, משום שבכל זאת המדובר הוא בציון וירושלים…
בבית מצויות גם בנות צעירות, הנעלמות מפעם לפעם למספר שעות. כפי הנראה, מציצות הן “לחובבי שפת־עבר”. מובן שזה אינו לרצון ההורים אך יותר טוב ופחות מסוכן מאשר להיגרר אחרי ה“בונדיסטן”. הנה “יושבים” מאחרי בריח וסורגי־ברזל כמה צעירים וצעירות – בנים ובנות לבעלי־בתים חשובים בעיר. בית־הסוהר עומד ליד החורשה, ושם דוקא, כלהכעיס, מסדר ה“בונד” “מסובקה”. רובנה העיר שרויה תמיד בתנועה חברתית־ציבורית. לשבת אחת מגיע הרבי מסטולין והעיר – כמרקחה; הוא מבקר ביקור של כבוד אצל ר' מאיר’קה והלה, לבוש בגדי־שבת, משיב לו ביקור שיגרתי, נימוסי, לשבת שניה.
מחכים לגרינבוים – וכבר ידוע זמן ביקורו של ז’בוטינסקי. “הרב־מטעם”, גרינפלד, מכין כבר את הנאום “לבנקט”.
אצל ה' מוטיוק מתכננים תכניות של מפעל ציוני חשוב – וצירים נוסעים לקונגרסים, מקיימים “מנין” ציוני בשמחת־תורה ואיסוף כספים בקערות בערב יום־הכפורים.
על כסא הרבנות יושב ה“קליירקר”, רב גדול בתורה ויודע פרק גם בהויות העולם; הוא יושב על מדין בעסקי יערות.
יש ברובנה גם קבוצה נבחרת, גבוהה, של משכילים. אלה, שמם הולך לפניהם מחוץ לגבולות העיר: ד“ר זילברפרב, מי שעתיד להיות מיניסטר לשעה קלה, כרבי שאול וואהל מלך פולין ליום; ד”ר נחום שטיף, (בעל־דמיון), בן אדיר, ועל ידם ומסביבם קבוצה של אינטליגנטים. כל מאמר של ד“ר ז’יטלובסקי הוא מאורע, ממש כמאמר של “אחד־העם” ב”השלוח" בחוגי הציונים. אלה יריבים הם בעולם המחשבה.
יהודים אורגים את מסכת חייהם בצד האוכלוסיה הפולנית, הקאתולים האדוקים והגויים האוקראינים, שאתם חיים הם בכפיפה אחת במסחר וקנין, מכר במזומן ובחוב, לפי הפנקס…
בשבתות הכל סגור ומסוגר, כלתה רגל מן השוק, ויהודים נוהרים לבתי־כנסיות. ואילו בראשון־לשבת סגורות דלתות החנויות בחזית וחיי מסחר מתנהלים במסתרים, דרך החצר. היום יום שבת שני של גלויות והם, אדוני הארץ, הולכים לקול צלצולי הפעמונים לבתי־היראה שלהם. אם עלתה ברצונה של קבוצת פורעים, ביום א' שבסמוך לפסחא, להשתובב, הופיעו בעלי־זרוע מבני ה“ווליאַ” והשליטו סדר. ובקלוסוב שבפולסיה ובגרוכוב יש נקודות־הכשרה וצעירי רובנה והסביבה נמנים עם המתכשרים. עולים לארץ ישראל גם ראשי העסקנים הציונים. עולם כמנהגו נוהג.
ושנים חלפו־עברו ויהודים הסתגלו גם לשלטון הפולני עם הסטארוסטבה, החליפו את הרוסית בפולנית, תוך כדי שמירה על הגחלת הלאומית היהודית, הלוחשת תחת אפר, במסתרים, במאבק על צביון החיים, במלחמה קשה ונואשת על הקיום, הם קנו בתים ובראו יערות, השיאו בנים ובנות ואיש לא ניבא והלב לא חזה את החזות הקשה של אבדן ושאול, שאול אחת, שבלעה ביום אחד כשמונה־עשר אלף נפש מישראל על זקנים וישישים, עוללים ויונקים, רבנים ו“רבי”ים, ציונים ויריבים… הכל נמחה בדם ואש ותימרות־עשן, ה“ברום” והווליא, הפוטשטובקה וקראסנה, וכל הקהל הזה החי ותוסס, היוצר ובונה. אבד זכר ושריד לבית הדוד ר' מאיר’קה והדודה הצדקת רחל־פסיל, שבימים הקשים לא היה לה עוד דבר בביתה לחלק לנצרכים מחוץ לחמין עם מין תמצית של תה – ואתם יחד שתי האחיות היקרות, שעד היום לא העליתי את השמות הטהורים שלהן על דל שפתי מחוץ לתפילת “יזכור”, על משפחותיהן, ילדים וילדות. הומה הלב לזכרון קן־הנעורים, ובוכה במסתרים על השכחה המציפה את הכל, ועוד מעט והכל יהיה כלא היה…
(1957)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.