הנסים מתישנים 🔗
אף נסים דרכם להתישן, ללבוש במשך הימים לבושי חול אפורים, להתעטף במעטה של מציאות רגילה – שיגרה, ולהעיב את זהב־זהרם.
עשרות פעמים חלף האוטובוס בעשור הזה על פני דרך המלך: חיפה–עכו–נהריה, והסתפקתי בהצצה על הבתים המתנוססים ע“י הכביש, או בשהיה של כמה רגעים ל”חילוף־הסוסים" ברחבה של העיר, התפוסה בדוכנים, רוכלים, כעכים־טריים, נהגים, נוסעים, פלפל וארטיק, והרינו בעכו.
רושם הטורים אינו יחידי, שחייב חטאת־שמנה על חטא העלם־ידיעה זה. עכו, הרי היא אחת הערים שהנס, ששמו ישראל, זועק שם מכל אבן בקיר. השלמנו כאילו כך הוא מימים ימימה.
עכו ככל העכו־ת בישראל… בכדי להכיר בנס, מוכרחים לכנס בתוך תוכה, להתהלך ברחובותיה, להתאבק באבק סמטאותיה, ולהתערב, ולו לשעות, באוכלוסיה שלה – ו־לזכות להבחין, וליהנות בברכה.
המניע היה, מובן, ביקור בתערוכת־המיעוטים. אבל עכו העתיקה, אף היא תערוכה בשווקיה, נופה, קשת־גוני אנשיה, במקומות רבים היא מזכירה למבקר את ירושלים העתיקה… כל כולה היא בבחינת “וימש נס”.
הרצועה האיי"ת בעכו 🔗
שמנה היתה לחמו של אשר, שבחלקו נפלה, אבל לא נכבשה. היא, לפיכך נשארה, כנראה, רובה ככולה עיר לנכרים בתקופות קדומות ומאוחרות. לא הפריעו לה להקים לעצמה מצבות, מקדשים, מסגדים, קברי־משפחה, נמל זר לא־לנו.
לא חפצנו בכל זאת לוותר על שוכנת־חוף־ימה של א“י, עיר כחולת עין, ו… השארנו לנו שם רצועה אחת. ארץ ישראל “כזית”. רק עורק אחד בעורקי הרקע שלה, נתקדש בקדושת א”י. מי יודע להבחין? מקובלים, בעלי חכמת־אמת, יודעי־חן. להם נהיר סוד שביליה ותחומיה. הראש והסוף, אף אלה, ליתר בטחון, מצווים להקלט למנוחת עולמים לא בעפרה המסופק של עכו, כי אם בכפר יסיף, לא רוצים להסתכן. “ריב”ח נשק כיפי דעכו" בלהט אהבתו לא“י, ואמר “עד כאן א”י”. בצוק הסלעים שבמפרץ שלה, שם עגנה ספינתו, ראה את התחום האחרון של א"י.
לא לחינם הפכה עכו, ברבות השנים, בימי שלטון ערב, למבצר השנאה אלינו. מוקפת חומה של קנאות. צלבנות־ערבית. כיום, בימי הנס של “ונהפוך הוא”, קיימת עוד רצועה צרה ערבית, עליה חיים אזרחי ישראל – המיעוט הערבי.
בעין בלתי מצויידת קל להבחין, שהם שומרים עליה, הגבילו את הרצועה מסביב וקדשוה לעצמם. נראה, שהם באדיקות־מסורתית, חרדים לארבע אמות שלה – שלהם, לבל יהרסו להרוס אותם. וודאי, שאיש בישראל אינו מתנכל לחבל במה שהוא בשריד זה. להיפך, דומה שהעומדים בראשה, מעצבי דמות העיר, רוצים להשאיר, כמו בחולה שנתיבשה “שמורה”, בה יקננו “כל ציפור כל כנף”. שומרים בנאמנות על כל סימני היכר ואפילו על רוחה של עכו הערבית ברצועה שלה.
והעיר – היא עיר בישראל שנתקדשה לנו לא בגורל, לפי הפייס, כי אם בברית־דמים לשעה ולדורות. עדים הם כתלי בית הסוהר והגרדומים.
בשעות הבוקר המוקדמות מתעוררת עכו ליום של עמל וזיעת אפיים, בעשר לשונות־לעז בפה, וברצון נחושה משלה, באדמתה, לכוננה ולהאדירה.
“המיעוט הלאומי” בעכו 🔗
אנו ידענו, ועוד יודעים ומרגישים בתפוצות רבות, מובנו של מושג “בין־לאומי” זה. קדום הוא ועתיק, כשנאה, מלחמה וחרב.
בית הקפה של אבו־חליל מוחמד, זה שע"י המסגד העתיק, הוא כיום ברחוב וויצמן, ושמו “עדן”. משם נמתחת הרצועה של המיעוט הלאומי.
התישבנו בקפה זה, שבעליו וילדיו מדברים ושומעים עברית, ולגמנו קפה טורקי בשכנות עם שני “מיעוטים” צעירים, ו“מיעוט” אחד טורקי, ישיש אחד. בריחות של גבינת־כבשים, ציר־זיתים, וקפה־טחון ספוג האויר מסביב, והנוף כולו, משם ואילך הוא ערבי.
ספק רב, אם ניתן בקלות, ובתקופה קצרה, להטמיע ולערבב ברוח אנשים בעלי־אמונה־ודת, אופי ותכונות, נימוסים והווי, אם כי הם מיעוט וכפופים לרוב השולט.
וודאי, שאין לטשטש ולכבוש נוף של טבע וסביבה של עשרות דורות.
דומה, שעוד טרם נמחו מהיקום של העיר כל הרבדים והשכבות, שנערמו בה במשך התקופות הקדומות.
דומה, שכל תקופה שומרת לעצמה בעיר זו נציג או נציגים. “שימורים” כבושים.
הצלבנים עשו בארץ כ־200 שנה (במאות ה־י“ב–י”ג) והשפעתם אי־שם קיימת, במאה ה־ט"ז היה בעכו השלטון הטורקי. מרכזם של אלה ואלה היתה עכו, עיר הנמל “מסדרון חיוני בין שלש יבשות”.
העשור האחרון, ועד בוא ינון, עכו היא שלנו. ואנו משרים ומשכינים שם מרוחנו ומעצבון ידינו. אם, ואיך זה נעשה? מה אנו מעניקים ומאצילים עליהם? זוהי שאלה לעיון ובירור יסודי, ולא מעט מקום בה לבקורת־צדק.
דווקא עיר היסטורית זו הוסחה על ידי השלטון לקרן־זוית במערכת המחשבה הלאומית והרוחנית שלנו.
השלכנו לכור ההיתוך הזה יהודים של עשר ארצות, שאף הם עוד טרם נקלטו קליטה רוחנית בארץ, והקלחת רותחת, מעלה קצף, באין כל בטחון שיש פה יד נאמנה הבוחשת, ועין טובה של עקרת־בית צופה ומכוונת. מי יודע מה יהיה טעמו של הנזיד הזה בעכו, כבערים זרות אחרות שחזרו אלינו: נצרת, באר־שבע ובית־שאן?
השעה היא לפני שבע בבוקר. העיר, בתוך־החומה, עוד רדומה. התנועה היא ע“י מחסני תנובה ו”המשביר" ובנמל בחוף הדייגים, סירות חוזרות בפנסים כבויים, משוטים נחים אחרי ליל־נדודים, בשלל דגה, סלתית־כספית נוצצת, במכמרות ורשתות. לאט־לאט משהוא מתעורר, מאחורי התריסים המסורגים רשתות־עץ, וסורגי ברזל דק.
ברקוביץ מבוטשני, או מוסקוביץ מפלטישני, מוביל את שתי העזים שלו למקום המרעה ועזיז אפנדי, איש עכו, הולך לצידו עם קבוצת רחלים וכבשים. הם מחליפים ביניהם דברים. באיזו שפה? ברומנית. אומרים, שאחדים מערביי המקום שמשאם ומתנם עם העולים, למדו ותפסו משהו משפה זו, שבכדי שתהיה מובנת יותר לזר, מסרס ומעקם אותה המדבר במקצת, ומסברה ומשברה לאוזן השומע, כנהוג… האם כאלה או בדומים לאלה הם גרעיני המיזוג וניצני העיכול של המיעוט בתוך הרוב?
התערוכה 🔗
לא יכלו באמת למצוא מקום יותר מתאים לשכן מוצגים נפלאים אלה, מאשר בבית מקומר זה, בית המרחץ הטורקי העתיק. אף הבנין כולו הוא מוצג מוזיאוני, מהווי ותרבות עם.
התהלכתי לצידם של עשרות ילדים משני בתי־ספר, עברי וערבי, על המורים והמדריכים. מובן, שענין רב היה לעקוב אחרי תגובת הילדים הערבים למראה המוצגים. מסתבר, שילדי הערבים העירוניים לא הכירו בהרבה יותר מוצגים אלה מאשר הילדים העבריים. האכזוטיקה הבידואית־הפלחית זרה כבר לאלה כלאלה. המדורים: ההווי, עמל־כפיים אדם ולבושו, כלי בית ומלאכה, ומובן, ההדגשה באה עם הסיום “התמורות בעשור למדינה”.
הקפיצה ממסמר העץ החד שלפי ביטויו היפה של סלטר “האדמה הצחיחה העתיקה של א”י צוחקת כשהערבי מדגדג אותה במסמר שלו בחריש" ועד לטרקטור וקומביין, מחושה בשיכון משותף עם החמור והגמל, עד לבתי־אבן וברזי מים, רבה הדרך.
הנך מטייל ממדור למדור כמו שמטיילים בפרשיות מסיפור החומש: הבאר, הכד והשוקת, עשתרות צאן, הגת ובית הבד, ריחים ורכב, העלי והמכתש – והנה האשה הרעולה שכבודה פנימה, וידיה שלוחות בכישור וכפיה תמכו פלך. הנה מערכת ההוויי של הקפה בבית על כל מכשירי הטחינה והבישול שלו, עד להגשה. זהו טקס, ופולחן בחיים. (ספל ראשון לאורח, שני לשמחה, שלישי לחרב…) ובצידם של כל אלה גם מדור של אוצרות רוח וחכמת דורות, מסביב לספרו של העם – הקוראן, דתו ואמונתו. כל אלה באים לאשר ולקיים את מציאותנו בפינת עולם זו. חזרנו לצור המחצבת, למקור שהקר את מימיו, מים חיים לאומה שלנו, בראשית צעדיה, תחת שמים אלה.
כל זה במרוכז בא כאילו להורות לנו, איה מקומנו בעולם מפולג ומבותר זה. אמנם מזרח, אבל לא גויי הארצות והמונם, כושלים ומכשילים, כי אם פינת עולם במזרח שמש, שם צדק יקראהו והוא העיר עולם ומלואו.
(1958)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.