א    🔗

לאמיתו של דבר קרובים אלה לנו מאוד בגורלם, כמעונים ונרדפים בעולם על עצם מציאותם והווייתם.

כמונו כמוהם נרדפנו על היותנו כך ולא כאחרים. מובן הוא, איפוא, שבין הלוחמים המובהקים לשוויונם, אחינו בני ישראל. אבל יש דבר פחות מובן. עובדה קיימת היא, בארה"ב, שכבר התרגלו אליה, כמעט השלימו עמה, שיהודים, אילי כסף, מתנכרים לסבל וענות אחים. וראש דאגתם הוא שלומו וטובתו של הכושי. מרפאות שיניים לילדי הכושים, בתי יולדות להרות שלהם וכו'.

מצטיין בכך במיוחד היהודי הליטאי מוילקובישקי שבליטא מר סולי זאקס, כיום בטראנסוואל שבאפריקה הדרומית המוסר את נפשו במלחמה עם השלטונות נגד קיפוח כל שהוא בזכויותיהם של אלה, ויש גם יהודי שני חשוב, שם, באפריקה זו, שהוכתר בשם “מלך הכושים”.

ויש קהילות נידחות, קטנות בדרום באמריקה, שבית־הכנסת לריפורמים משמש גם, בהשאלה, ככנסיה לכושים במקום.

בשעה מוקדמת, ביום ראשון, מתפללים יהודים מנין ותיקין ראשון. ובשעה מאוחרת יותר, בלחץ על כפתור, נופל המסך על ארון הקודש, ולוחות העדות הגנוזים בו, והוא נעשה בית תפלה לכושים נוצרים והכומר עולה על הדוכן – הרמוניה מלאה ושלמה.

רצה המזל ושאלת ההגנה הצודקת על זכויות אדם לכושים, היתה בארצות הברית לנחלת השמאל הקיצוני – הקמיע של המפלגה הקומוניסטית.

הכושי הוא מעין יונת השלום של פיקסו, שמפריח אותה בשעת הצורך – תצרוכת של תעמולה ברחוב. הכושי והשלום כרוכים כאחד, כיום, והם שתי הקרנים שצמחו על מצח הקומוניסטים לנגח בהן את “העולם המערבי הרקוב, השוחר מלחמה”.

כשאמריקני מעז לבקר מעשי אלימות, רדיפות ועינויים, גלות וגירוש, על אנשים, שחטאם היחידי הוא, שחושדים בהם, שבמסתרים הם מעיזים לחשוב אחרת משגזר המשטר, עונים לו מיד “ומה עם הכושים בדרום”?

ברחוב הארבעים ושנים על יד הפסל של החיל האלמוני, בעיצומו של היום הסוער, עמד כושי גבה־קומה, צנום ודק, לבוש בגדי־לבן מגוהצים, ונאם. ומסביבו עיגול שומעים בן כמה מאות איש.

– מהדרום הרחוק באתי. לא נביא ולא בן נביא אנכי, ואף לא שליח של מי־שהוא. עובד שכיר אני, ומפתם ולחמם של אשתי ולחמי חסכתי לי להוצאות הדרך.

– באתי להגיד לכם שיום ה' הגדול והנורא הולך ובא. רגלי המבשר עומדות כבר על הרי יהודה. ישראל, עם הנביאים והחוזים, חידש את מלכותו – והנה הולך וקרב יום גאולתם של אחינו הכושים.

– מספרנו בעולם גדול, כחול אשר על שפת הים – והוא מוציא פיסת נייר מכיסו, לשם יתר דיוק, כנראה, וקורא – – –

– שני שלישים של העולם בישובו הם שחורים. מכל שלשה, שנים אינם לבנים. בסין – חצי מיליארד משלנו, בהודו – 350 מיליון, כולם שחורים מלידה ומבטן, ביפן – 80 מיליון, באינדונזיה – 76 מיליון, בהודו־סין – 25 מיליון, ובאפריקה – 75 מיליון.

– באתי להגיד לכם, שהמשיח והוא כושי, משלנו, כפי שהוכיח לנו ברורות הכומר בנאומו האחרון, יבוא בקרוב – – הוא יופיע לראשונה בישראל, ויבוא מיד לדרום. בוואשינגטון יבקר באחרונה, ואולי לגמרי לא – –

הוא קורא לכוננות להקביל פניו. הוא המשיך עוד אבל הקהל פסק: – יונה שחורה מהשובך האדום…

ב    🔗

מספרם של הכושים רב וחלקם גדול בארה"ב. לא רק בהרלם שבניו־יורק – רובע־כרך מיוחד, שהכל הוא משלהם, כי אם במעלה העיר ובמורדה רבים הם בכמותם, ומיוחדים באיכותם. הם התקדמו מאוד בעשר השנים האחרונות בתרבות ובדרך ארץ. רובם ככולם מגוהצים ומצוחצחים בהופעתם. לבושים הדר תמיד. הכתונת הנוקשה מבהיקה בלובן, כאילו כוונתה להבליט להכעיס את השחור שבצוואר ובדיוקן הפנים; לאמור – אנו יודעים גם על קיום של צבע כהה, אבל אנו כך, ולא אחרת, אם תאבו ואם תמאנו. והאמת היא, שעוד ממאנים, ועוד היאך, בדרום הארץ, בצורות שונות.

אפשר להגיד בבטחה, שאין כיום כל מגמה בארה"ב למסור את הארץ בחזרה לאינדיאנים, או לבני גזע – קרוב אליהם, קרבת בשר ודם – הכושים. עליהם באמת אפשר להגדיר את אשר הוגדר עלינו – הכל זוכרים – זוכרים ואוהבים, זוכרים ושונאים, זוכרים וסולחים.

הכושים בארה"ב מיוצגים במוסדות ממשלתיים ואזרחיים, הם על ספסלי אוניברסיטאות, ועל קתדרות של פרופיסורים, הם בצבא כקצינים וחיילים, והם במסחר ותעשיה במקומות מכובדים. הם מיוצגים כמוצגים במוזיאום, או בתערוכה לשוויון גזעים ביריד העולמי.

כל מנהל של מוסד חינוכי, צבורי וחברותי, גאה על כך, אם בצוות העובדים שלו, חבר הפקידים, נמצאים שני מוצגים שחורים, המלבינים לו את המסורת.

אם במקהלה או בתזמורת ישנם שנים שלושה כושים, הרי הם ע"פ רוב בשורה הראשונה, לאמור: “אצלנו שוויון”.

חלקם של הכושים, כסבלם, עוד רב במדינה ההיא, בעיקר בדרום הארץ. הם חפשים ובני חורין לפי חוקת הארץ, ושווים בכל לפי החוק, ונרדפים על צוואר ומעונים מחוץ לכל חוק, לפי נוהג החיים.

לא ישכירו לכושי דירה בבלטימור אפילו במורד העיר באיזור של בעלי עור לבן. הם מחוץ למחנה, בהסגר ללא שער ובריח.

ראלף בנץ' יכול להיבחר לא רק כנושא פרס נובל, אלא אף למשרה גבוהה ומכובדת בוואשינגטון. הוא יכול, לפי החוקה של הארץ, להבחר גם כנשיא ארה“ב או כסגנו, אבל לא יוכל למצוא דירה ברובע ששם גרים אנשים משלנו, בני הגזע הנבחר, הלבן. הנאורים והמשכילים במדינה רואים את הדבר בעין רעה, כתעודת עניות למוסר העם, להישגיו התרבותיים. האדם המתקדם הוא אתם ובעדם. הכנסיה היא בהחלט בעד שוויונם. היא מטיפה לאהבה לכושי. פשוט אהבה לשמה, אבל דבר־מה הוא נגדם בהסכם כללי, הסכם ג’נטלמני חשאי, ו”דבר מה" זה מושרש ביסודו, בטבע, בבשר הלבן, ובדם של בן עם הארץ, עד – עד אשר הכושי יהפוך עורו…

אגב, אשר לדם. דם דרוש מאוד בחזית בימים אלה, והצלב האדום קורא ומתפלל על הדם “בשביל הבנים בקוריאה”, ודוקא הם, הכושים הם הראשונים להתנדבות, אבל הדם שלהם, שגם הוא, אומרים, אדום, שמור בבנק מיוחד, בנק שחור.

והנה “שבוע האחוה”. מריקים עליהם שפע של אהבה וטוב. רוממות הכושים בפי כל אנשי המוסר והדת. הספריה הציבורית ב’אבניו החמשית', מציגה בתערוכה את כל מה שהרימו הכושים תרומה למדע לספרות ולאמנות. רכוש רב!

משעה מאוחרת בלילה הקשבתי פעם ברדיו לשעה של ה“טיימס”. והנה אחד המשוררים קרא שיר מוקדש ל“שבוע האחוה” ותכנו היה “אחי הנאמן, אל תתפלל בעדך, התפלל בעד חבירך. התפלל בעד אחיך מהגזע הצבעוני, אולי הוא זקוק לתפלה יותר ממך, אולי מנעו השמים חסדי תפלה ממנו, אולי הוא בא למקדשו להתפלל ואינו יכול”.

בביהכנ“ס בשכנותי הקדיש ה”ראביי" הישיש את ה“סירמאן” שלו בשבת זו, שבת פרשת “שבוע האחוה”, להטפת אהבה לכושים, ועם שהיו השבועות האחרונים עשירים בהופעות מדאיגות נגדנו, פצצות תבערה בבית ציבורי יהודי בפילדלפיה, גילוי ארגון מסודר של נוער היטלראי בבי"ס גבוה, הצגה במיאמי שבפלורידה וכו' – לא הזכיר הראביי הנכבד את זה אף ברמז קל.

היתה זו הופעה, שגילתה נאמנות לרעיון השוויון במידה עילאית. ביום ראשון, מסרו העתונים בבירה, נאם הכומר הכושי בכנסיה הגדולה של הרלם, על אהבה ואחוה – ליהודי המורדף, עם שהיו השבועות האחרונים עשירים בהתפרצויות מדאיגות נגדם: הרצח של המנהיג הכושי מור ואשתו, באותה מיאמי, עשיית דין לכושי, חשוד על ידי קרובו של הנגזל בפילדלפיה, סירוב לקבור את הסרגנט רייס, גיבור קוריאה, בבית העלמין של מתי לבנים בסיאוסיי וכו' – לא הזכיר הכומר את זה אף ברמז.

היתה זו הופעה שגילתה נאמנות לרעיון השוויון במידה עילאית. אבל – אודה ולא אבוש. אני עבדכם, התעצבתי משום־מה אל לבי מאוד מאוד מ– – השותפות!

(1953)