ההיסטוריה נכתבה כדי לבאר ולברר מה שהיה בעבר, והיא שבאה לספר את המאורעות כמו שהיו באמת. לא כן האגדה. היא פרי הדמיון ולא פרי השכל והבקורת, פיוט או פיוט ואמת גם יחד. אילו הם הסימנים, שבהם ניכרת ההיסטוריה, ובאילו ניכרת האגדה?

האגדה מספרת, שהכותים בקשו להחריב את בית המקדש בירושלים^, אלא שאלכסנדר מוקדון מסר את הכותים ביד היהודים והם עשו לבית מקדשם של הכותים על הר גריזים מה שבקשו הכותים לעשות לבית המקדש שבירושלים¹ אך לפי ההיסטוריה לא חרב בית המקדש של הכותים בימי אלכסנדר מוקדון, אלא מאתים שנה אחר מותו. לפי ספור האגדה הלך ישו הנוצרי עם “רבו” יהושע בן פרחיה למצרים² ואולם מפי ההיסטוריה אנו יודעים, שר' יהושע בן פרחיה חי מאה שנים לפני ישו הנוצרי. הרמב“ם נולד שלשים שנה אחרי מותו של רש”י, ואף על פי כן מספרת האגדה, שכשהלך רש“י בגלות העולם עבר גם דרך מצרים ונתארח בביתו של הרמב”ם ועמדו ביחד ימים רבים³. זהו הסימן הראשון, שבו ניכרת האגדה: היא מבלבלת את זמן המאורעות ומתנגדת להיסטוריה או מספרת מאורעות, שלא היו מעולם ואין זכר להם בשום מקור היסטורי. בתנ"ך לא נזכר כלום על מות ישעיהו וירמיהו הנביאים, אך האגדה, שבאה למלא את החסרון, מספרת על ישעיהו, שכעס עליו מנשה, מלך יהודה, וצוה לתפשו. ברח הנביא ונעשה לו נס ונבלע בארז. המלך הביא חרשים ונסרו את הארז, וכשהגיע המשור לפיו של הנביא יצאה נשמתו. ועל ירמיהו מספרת האגדה, שרגמו אותו בני ישראל במצרים וקברו אותו המצרים והמלך אלכסנדר הוציא את עצמות הנביא וקברם באלכסנדריה⁴. תולדות הקהלות המפוארות שבגולה מכוסות בערפל. אימתי נוסדה הקהלה בווארמז, בטודילה, ואימתי בפראג? על שאלה זו אין אנו מוצאים תשובה ברורה בשום מקור היסטורי. אולם מה שההיסטוריה אינה יודעת, יודעת האגדה. האגדה היא שמספרת, כי בני שבט בנימין נסעו אחר כבוש הארץ בימי יהושע לגרמניה ויסדו שם את הקהלה בווארמז; היא מספרת, שבזמן שלמה המלך או אחרי חורבן הבית הראשון באו בני ישראל מארצם לספרד ובנו את העיר טודילה והתישבו בה, וגם שהקהלה המפוארה בפראג נוסדה על ידי היהודים, שעזבו את הארץ הקדושה אחר חורבן בית שני והלכו בגולה, עד שמצאו מנוח בעיר פראג⁵. הספורים על מות הנביאים ישעיהו וירמיהו ועל יסוּד הקהלות בווארמז, בטודילה ובפראג לא נמצאו בשום ספר היסטורי. אם כן אינם היסטוריה, אלא אגדה.

ר' עזריה מן האדומים חקר ודרש, אם מעשה היתוש, שנכנס בחטמו של טיטוס ונקר במוחו שבע שנים עד שיצאה נשמתו מעשה אמתי הוא והיסטורי או לא. והוא, הראשון בין המבקרים, שראה את ההפרש בין ההיסטוריה והאגדה בא לידי מסקנה, “כי זה מעשה טיטוס, שזכרו רבותינו, לא כך היה לא כולו ולא קצתו”, ואת מסקנתו הטעים בכמה טעמים. טעמו הראשון הוא, שכותבי הזכרונות וספרי העתים כולם מסכימים, שהמחלה, שבה מת טיטוס, היתה הקדחת, אם כן מעשה היתוש מתנגד אל המקורות ההיסטוריים והוא פיוט ואגדה. והטעם השני הוא, שהמסופר במעשה היתוש הוא נמנע מצד הטבע ונס ופלא הוא⁶. הנה הוא הסימן השני, שבו ניכרת האגדה. האגדה היא יצירה עממית והעם הוא שאינו אוהב בספוריו את הפשוט והטבעי אלא את הנס והפלא והנמנע מצד הטבע. לפי הספור ההיסטורי חגגו החשמונאים אחרי שטהרו את הבית חג לד' שמונת ימים כימי חג הסוכות ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בתוהו כבהמות שדה“. אם כן שמונת ימי חנוכה נקבעו לזכר שמונה ימים של חג הסוכות, שלא חגג אותם העם כמשפטם מפני השמד. זהו הטעם ההיסטורי לקביעתם של ימי חנוכה. לא כן האגדה. לפיה נקבעו שמונת ימי חנוכה לזכר הנס והיא שמספרת, שכשגברה מלכות בית חשמונאי ובדקו ומצאו פך אחד של שמן, לא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים⁷, ולזכר נס זה, ולא לזכר חג הסוכות, נקבעו שמונת ימי חנוכה. כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, שלשלו יושבי ירושלים לאחיהם העומדים מחוץ לחומת העיר, דינרים בקופה, שיעלו להם תמידים, ואולם העומדים בחוץ העלו להם חזיר, שיקריבוהו על המזבח. אז נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה”. כשחבר יונתן בן עוזיאל את התרגום לנביאים, נעשה שוב אותו הנס “ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה”. אף על פי שחוקר אחד התאמץ לכוון את השנים, שבהן היה באמת הרעש הנפלא הנזכר בשני הספורים האלה, מוטל הדבר בספק, אם הם היסטוריה ואמת⁸. קודם חורבן הבית, כותב יוסיפוס, נראו בשמים אותות ומראות נפלאים “לפני בוא השמש נראו במרום בכל הארץ כדמות מרכבות מלחמה ומערכות אנשי צבא מזויינים, המפלסים להם דרך בין העבים ומקיפים את הערים מסביב”⁹. אמנם בפתיחת ספורו אומר יוסיפוס: “הדבר, שאספר, היה נראה בעיני רבים כספור בדוי, אלמלא היו עדי ראיה להצדיק את דברי”. אף על פי כן אין אנו מאמינים באמתות ספורו, וכל עדי הראיה שלו אין בידם לאמת ולאשר את הספור, שהוא מספר דברים נמנעים מצד הטבע והוא אגדה ולא היסטוריה.

יש לנו עוד סימן שלישי, שעל ידו אנו יכולים להבדיל בין ההיסטוריה והאגדה. בהיסטוריה אין המאורע האחד דומה למאורע השני. כל מאורע יחיד הוא במינו ונראה כחדש בעינינו. ולא כן באגדה. היא אינה עשירה בחדושיה, אלא טובעת לספוריה השונים בזמנם טופס אחד, וטופס זה, שהוא חוזר בכמה מספוריה, מעיד עליהם, שאינם אלא אגדה. כשבא אלכסנדר מוקדון לארץ ישראל, לבש שמעון הצדיק בגדי כהונה והלך עם יקירי ירושלים לקבל את פני המלך. ויהי בראות המלך את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה. השיב להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. דומה לזה מסופר באגדה אחרת על שני החכמים ר' יונה ור' יוסי, שעלו לאנטיוכיה לקבל פני ארסקינס. וכשראה שר צבא של הרומים את חכמי ישראל, קם לפניהם. אמרו לו: לפני יהודים אתה קם. השיב שר צבא: פניהם של אלו אני רואה במלחמה ומנצח¹⁰. באגדה הנוצרית חוזר הרבה פעמים הטופס, שהתלין נתפעל מהתלהבותו של הקדוש, המוסר את נפשו על אמונתו, עד שהתנצר גם הוא. טופס כזה חוזר גם בספורי האגדה הישראלית. כשראה שר בית הסוהר את אברהם מחזיק באמונתו, האמין גם הוא באלהי אברהם ואמר: אלהי אברהם הוא האלהים. כשיצאה נשמתו של ר חנינא בן תרדיון קפץ גם הקוסטנר ונפל לתוך האור, ובת קול יצאה ואמרה: ר' חנינא בן תרדיון וקוסטנרו מזומנים לחיי העולם הבא¹¹. על ר' שפטיה בן אמתי מסופר, ששאל אותו בסיליוס, מלך ביצנץ, “מבנין בית הבחירה ומכנסיה סופיה, באיזה ארמון נכנס יותר ממון”, והביא ר' שפטיה את המקרא “ומצא כל התוכן, אשר דוד ושלמה תיכן, יותר על המידה, אשר בסופיה נמדדה”. דומה לזה מסופר גם על ר' קלונימוס, שנצח את הקיסר היינריך הרביעי, כששאל אותו, מבנין בית הבחירה ומכנסיה שבעיר שפייער, באיזה מהם נכנס יותר ממון¹². באגרת ר' שרירא גאון כתוב, שבית הכנסת בשפיתיב נבנה מעפר בית המקדש ומאבניו, שהביא עמו יכניה המלך. ובסבוב ר' פתחיה מובא, כי גם בבית הכנסת, הנבנה בנציבין על ידי עזרא הסופר, נמצאה אבן אחת אדומה קבועה בכותל, שהביא עמו עזרא מאבני בית המקדש. ויש “קבלה” בידם של יהודי פראג, כי גם בית הכנסת הישן בפראג נבנה מאבני בית המקדש, שנעתקו בדרך נס מירושלים לפראג¹³. לפי הספור, הנמצא ב“מעשה נסים”, קבלו היהודים בווארמז אגרת מיד עזרא, שבה בקש מהם לעלות לרגל לירושלים, אבל הם השיבו, שכבר יש להם ירושלים חדשה על נהר רינוס ושכחו את העיר הקדושה מלבם. גם ליהודי איפראן בארץ מארוקו ישנה “מסורת” עד היום, שאבותיהם באו מגלות עשרת השבטים והתישבו שם ואחר דורות מספר כוננו להם ממשלה גדולה. וכשדרש מהם עזרא הסופר לבוא ירושלימה לא אבו לשמוע אליו, ובעוון זה ירדה ממשלתם מטה מטה. וגם בידם של יהודי תימן יש “קבלה”, שכשעלה עזרא מבבל שלח כתבים לכל ישראל לעלות עמו, ושלח כתב גם ליהודי תימן, אבל הם סרבו לעלות לארץ ישראל, ובא עזרא בעצמו, ולא קבלוהו, נתרעם עליהם עזרא והחרים אותם בחרמו הקשה, ואף הם קללו אותו, שלא יקבר בארץ ישראל, וקללת שניהם נתקיימה: יהודי תימן אין להם שלוה ומנוחה גמורה, ששלותם והצלחתם אינה מתקיימת ומתמדת בידם, ועזרא לא נקבר בארץ ישראל, ועד היום לא נמצא בארץ תימן איש אשר שמו עזרא¹⁴. בספר “התשבי” לר' אליהו בחור כתוב, שקריאת ההפטרה נתקנה בשעת הגזרה. “מלך יון גזר על ישראל, שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל? לקחו פרשה אחת מנביאים, שענינה דומה לענין מה שכתוב בפרשה של השבת ההיא. ועתה, אף שבטלה הגזרה, המנהג הזה אינו בטל ועד היום קוראין אותן הפרשיות של נביאים אחר קריאת התורה”. דומה לזה כותב בעל “ספר העתים” על התחלת הפיוט, שנגזרה גזרה, שלא ילמדו תורה ברבים, ותקנו החכמים, שילמדו לעם את התורה עם מצוותיה וחוקיה בפיוטים וחרוזים ושירים בשעת התפלה. גם על קדושה דסדרא, כלומר התפלה “ובא לציון” ועל התפלה “ברוך ד' לעולם אמן ואמן” אמרו, שאף הן נתקנו בשעת השמד^.15. כך טובעת האגדה טופס אחד, שהוא חוזר בכמה מספוריה השונים בזמנם, ואנו אומרים, כי המעשה הנשנה שתי פעמים או יותר, אפשר, שאירע באמת רק פעם אחת או לא אירע כלל.

יצאו לנו מזה שלשה סימנים, שעל ידיהם יכולים אנו להפריש בין ההיסטוריה ובין האגדה. האגדה מבלבלת את זמן המאורעות או מספרת מעשים, שלא נזכרו בשום מקור היסטורי ומתנגדת לאמת ההיסטורית; היא אוהבת לספר נסים ופלאים ודברים נמנעים מצד הטבע; והיא גם טובעת טופס אחד, לכמה מספוריה. אמנם, לא כל המסופר באגדה בדוי הוא. אפשר, שהמסופר באגדה לפעמים במקצתו הוא אמת. האגדה אינה בוראת “יש מאין”. אף על פי כן האגדה צרה היא לאחותה הצעירה, ההיסטוריה, ונמשלה לצמח המשתרג והמסתבך על מאורעות ההיסטוריה ומכסה ומכהה אותם. באו החוקרים והמבקרים והחליטו, שאין לספורי האגדה שום ערך היסטרי וההיסטוריון לא יתעסק בספוריה ולא ישים לבו אליהם, ואולם לא צדקו. ההיסטוריון יכול ללמוד הרבה מתוך האגדות.

ב. הגבורים והמאורעות שבהיסטוריה עושים רושם על נפש העם. העם, המביט בהשתוממות ובהערצה אל גבוריו, דן אותם ואת מעשיהם באגדותיו. על יוליינוס קיסר יסופר, שבחייו התקומם נגד הדת והכנסיה המשיחית ובשעת מיתתו חזר מדרכו ומדעתו וקרא: “הגלילי, נצחתני”. החוקר גלילאי החליט, כי הארץ מתנועעת ולא השמש, ושופטיו גזרו עליו ליהרג. בכל זאת עמד על דעתו וקרא בעמדו לפני שופטיו: “אף על פי כן היא מתנועעת”. שני הפתגמים האלה לא יצאו מעולם לא מפי הקיסר ולא מפי החוקר, והם אינם היסטוריים, אלא שאנו רואים בהם את משפט העולם על הקיסר ועל החוקר. התקוממותו של הקיסר לא עשתה פרי, והדת המשיחית נצחה את הקיסר וגברה על מתנגדה. לעומת זה נתקבל חדושו של החוקר גלילאי בעולם, והחוקר גבר על שופטיו. גם האגדה הישראלית מסרה לנו דברים, שדברו חכמי ישראל בשעת מיתתם. בר' חנינא בן תרדיון מספרת האגדה, שמצאוהו הרומים, בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. יצא דינו לשרפה הוציאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור. אמרו לו תלמידיו: מה אתה רואה? והוא השיב להם: גוילים נשרפים ואותיות פורחות¹⁶. אין ספור זה בצורתו שלפנינו היסטורי. הדבר מוטל בספק, אם ר' חנינא בן תרדיון היה מדבר עם תלמידיו, בשעה שהקיפו להבות אש את גופו. ספור זה אינו אלא אגדה, שבה אנו מוצאים את משפט העם על הרומים והשתדלותם: גוילים נשרפים, אבל אותיות פורחות, כלומר הרומים יכלו לשרוף את הגוילים, שעליהן נכתבה התורה, אבל לא להשביתה מן העולם ולכלוא את רוחה. בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיה מתכון לקבל עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: “ובכל נפשך”, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?¹⁷. את הפסוק “ובכל נפשך” דרש ר' עקיבא בבית המדרש בחייו, ולא בשעת מיתתו, אלא שהאגדה, אשר שמה את הדרש בפי ר' עקיבא הקרוב למות, באה לדון את חייו ולאמר: שעת מיתתו של אדם תוכיח על חייו; ר' עקיבא, שהיה מטיף לאהבת ד‘, מסר את נפשו על קדושת השם וקיים בעצמו עד מותו מה שהורה לאחרים. האגדה מספרת שר’ יהודה הלוי הלך בן חמשים שנה לארץ ישראל, וכשהגיע לשערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ ואמר את הקינה, שחבר: “ציון, הלא תשאלי”. אז בא ערבי אחד רוכב על סוסו ולבש קנאה על המשורר ורמסהו בסוסו¹⁸. גם אגדה זו מציירת לנו אחד מגבורי העם בשעת מיתתו ובאה להורות: ר' יהודה הלוי הוא שהיה מרומם בלבו הנלהב את הארץ הקדושה עד יום מותו.

סיקסטוס החמישי היה נכה רגלים, וקודם שנבחר לאפיפיור היה סומך על שני מקלות. אך בו ביום, שנבחר לאפיפיור, השליך את מקלותיו ולא השתמש בהם עוד¹⁹. אגדה נוצרית זו המתארת את אישיותו של האפיפיור היא שאומרת כי ביום, שעלה בו האפיפיור לגדולה, נחה עליו רוח גבורה, ומן היום הזה לא היה תולה את עצמו בדעת אחרים ולא היה עושה מה שהיה רגיל לעשות, קודם שנבחר לאפיפיור. כמו כן מספרת האגדה הישראלית על ר' אליעזר בן עזריה, שהיה בן שמונה עשרה שנה ביום שנתמנה בו לראש ישיבה. נעשה לו נס ועטרוהו שמונה עשרה שורות של שיבה²⁰. בספור זה חורצת האגדה משפט על ר' אליעזר בן עזריה: כשנתמנה לראש ישיבה היה רך בשנים, אבל כזקן היה בחכמתו; מעשיו הם שהוכיחו, כי היה ראוי לגדולתו.

כשצר אַטילה, מלך ההונים, על עיר רומי, יצא לקראתו האפיפיור עם כמריו, וביקש ממנו, שיחוס על העיר ולא יחריבה, ובשעה שדבר האפיפיור עם המלך, ראה המלך את השליחים פטרוס ופולוס על יד האפיפיור, וחרבם שלופה בידם. המלך נבהל מפני המראה הזה וחס על העיר ועזב אותה עם חילו ²¹. אגדה נוצרית זו באה לרומם את מעלת האפיפיור ולהוכיח, שהוא עלה בערכי המוסרי על מלך ההונים. כן באה גם האגדה התלמודית, המספרת על אלכסנדר מוקדון, שעשה כבוד גדול לשמעון הצדיק והשתחווה לפניו²², לרומם את הכהן הגדול ולהוכיח, כי הכהן שהיה עבד ד', עלה על המלך הכובש ארצות אין מספר ועובד את אליליו.

לפי ספור האגדה התווכח אריסטו עם שמעון הצדיק בחכמת האלהות והשתומם מאוד על חכמתו והודה בסוף ימיו בכל הכתוב בתורת משה ונעשה גר צדק. ולפי ספור אגדה אחרת היה אריסטו איש יהודי מזרע ישראל משבט בנימין²³. מה שמסופר בשתי האגדות האלה מתנגד תכלית נגוד אל האמת ההיסטורית. אף על פי כן כל מי שיודע, עד כמה כבדו והעריצו היהודים בימי הבינים את אריסטו ודרשו וחקרו בחכמתו ובספריו, יודה, שהמשפט החרוץ בשתי האגדות על אריסטו נכון הוא: חכמי ישראל גיירו כביכול את הפילוסוף היוני והכניסו את חכמתו אל בית מדרשם ועשו אותו קנין רוחני של עם ישראל.

ולא על גבוריו וחכמיו בלבד דן העם באגדותיו, אלא גם על מעשיהם וספריהם. בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית במימי תלמי המלך ובא חושך לעולם שלשה ימים²⁴. באגדה זו מגנה העם את התרגום היוני לתורה, מפני שהמתרגמים חללו את רוח הקודש שבתורה ומסרו בתרגומם כלי זיין ביד שונאינו במלחמתם נגד תורתנו. האגדה מספרת, שרש"י התענה תרי“ג תעניות קודם שחיבר את פירושו לתורה ולאחר שהשלימו אמר לו משה רבינו: בני, אשריך! ²⁵ באגדה זו דן העם את פירושו של רש”י לתורה ואומר: רש"י הוא שהפיץ על ידי ספרו אהבה לתורה וראוי הוא לברכה.

ג. מתוך האגדות ניכר הרושם, שעשו הגבורים על העם, ובהן מוצאים אנו גם את משפט העם על המאורעות שבחייו הוא. כשהיה בית המקדש למאכולת האש, קפצו ונפלו, לפי ספורו של יוסיפוס, שני כוהנים לתוך האור ונשרפו יחד עם ביתם. ואולם האגדה, שהיא פרי הדמיון ואוהבת את ההגזמה, מספרת, שכשחרב הבית נתקבצו כתות כתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם ועלו לגג ההיכל ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו מפתחות ביתך מסורים בידך, וזרקום כלפי מעלה. יצאה מין פיסת יד ונטלה אותם, והכהנים קפצו ונפלו בתוך האור²⁶. העם התבונן על מאורעות העבר ושאל, מפני מה מסר ד' את ביתו ביד האויבים, ומהו החטא, שגרם לחורבן הבית? ובאגדתו השיב העם: הבית חרב מפני חטאיהם של הכהנים, “הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך, יהיו מפתחות ביתך מסורים בידך”. מי שקרא בדברי ימי עמנו את מעשי הכהנים בזמן בית שני קודם חורבנו, יודע, עד היכן חללו הכהנים במעשיהם את בית המקדש והכהונה, ויודה, שצדק העם במשפטו הקשה, אשר הוציא על כהניו.

האגדה היא, שתביע רעיונות העם והשקפתו על ההיסטוריה. ישנן בהיסטוריה חידות נפלאות ושאלות קשות, ואפשר, שההיסטוריה כולה חידה אחת היא, קשה ונפלאה מאוד. אבל העם דורש פתרון לחידות ההיסטוריה ומבקש תשובה לשאלתו: כלום באים כל המעשים מיד ד' או שמא צדקו הכופרים בספקותיהם, ש“אפשר לבירה זו בלא מנהיג” ואין דין ודיין במעשי העולם, ובאגדותיו משיב: כל המעשים יבואו מיד ד', היושב על כס משפטו ועונש את הרשע ושומר את המשפט. כן אנו מכירים מתוך האגדות את השקפתו הדתית והמוסרית של עמנו בדבר המאורעות שבהיסטוריה. נבוכדנצר החריב את הבית ונענש: “ומן אנשא טריד ועשבין כתורא יאכל”. אנטיוכוס אמר בלשון מדברת גדולות: כשאבוא לירושלים אהפוך את העיר לקבר היהודים וינגע אותו אלהים בנגע, אשר לא יוכל להרפא, והשיב לו גמולו אל חיקו. טיטוס חלל את בית המקדש וגדף את אלהי ישראל, ובא יתוש ונכנס בחטמו של המגדף ונקר במוחו שבע שנים. טריינוס קיסר הרג את לוליינוס ופפוס אחיו בלודקיא, והקדוש ברוך הוא פרע את דמי הנהרגים מיד הורגם, ולא זזו משם, עד שבא דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגזירים. יזדגרד, מלך פרס, גזר שמד על היהודים, ובא תנין ובלע ליזדגרד בבית משכבו ובטל השמד²⁷. זהו מוסר העם והשקפתו על קורותיו: כל המיצר לישראל סופו שנענש.

העם מאמין באמונתו התמימה, ששומר ישראל דן את כל המיצר לעמו ועושה משפט לעשוקים. בכל צרה שלא תבוא שולח הוא את מלאכיו ומציל את העשוקים מיד עושקיהם. טימותיוס הקהיל חיל גדול ויצא למלחמה לקראת יהודה המכבי, וכשחזקה המלחמה נראתה לאויבים דמות של חמשת אנשים בשמים רוכבים על סוסים, ויורו חצים וברקים על האויבים, עד כי אופל כסה את פניהם ויהם את מערכותם. המלך תלמי פיסקון מסר יהודי אלכסנדריה לפילים להיות להם למרמס ולטרף, ומן השמים באו שני מלאכים והצילו את המסורים להרגה. ר' אלעשה אמר אל פילוסוף אחד: כל מה שאתם יושבים ומחשבים ומיעצים עלינו לכלותנו, הקדוש ברוך הוא מפיר את עצתכם. והשיב לו הפילוסוף: חייך, כך הוא, שאנו באים בכל שנה לכלותכם, וזקן אחד עומד ומבטל את עצתנו²⁸. בגזרות תתנ"ו ראו כמה בני אדם הגונים בקהל מיץ שלשה זקנים, שהלכו ברחוב היהודים ואמרו בקול נעים: על הכל יתגדל ויתקדש. וכשבאו לר' שמעון הגדול ושאלוהו מה המעשה הזה, השיב להם: הזקנים הם אברהם, יצחק ויעקב, שהזהירו את בני קהלתנו מפני הגזרה ופעלו בסוד, שאשמודאי בא בחיל גדול להלחם בשונאי ישראל. בוארשה התאספו שלוחי העם ובקשו לגזור על היהודים, לגרשם מארצם ולגזול רכושם ולהמיתם. ובשעת אספה קם איש אחד בין הנאספים ואמר: אין אני מסכים להצעתכם. והתנגדותו היא שגרמה, שההצעה לא נתקבלה. אחד מן האצילים, שהיה בין הנאספים, ספר את המעשה ליהודי אחד, וזה אמר לו: האיש, שהפיר עצת הנאספים, הוא אליהו הנביא, המציל את עמו מכל צרה וצוקה²⁹. מספר האגדות ממין זה רב הוא כמספר הצרות, שעברו על עמנו, וכולן מעידות, שלא אבדה מלב עמנו האמונה, כי “לא ינום ולא יישן שומר ישראל”.

כונתה של האגדה היא להוכיח, שמידת הדין שולטת בכל המאורעות של ההיסטוריה. מינילאוס חטא נגד המזבח, אשר אש תמיד בערה עליו ומלא דשן היה, ונהרג במגדל מלא דשן ונענש מידה כנגד מידה. ניקנור הניף את ידו נגד היכל ד', וכשגבר יהודה המכבי קצצו את ידי המגדף³⁰. זהו הפתרון המוסרי, שהאגדה נותנת לחידה הגדולה והנסתרה שבהיסטוריה: אלהים הוא שמביא בני אדם ומעשיהם במשפט, ובמידה, שאדם מודד, מודדים לו.

לפעמים מקרבת האגדה שני מאורעות רחוקים בזמנם וקושרת אותם זה בזה, כדי להוכיח, שהמאורע הראשון סבב את המאורע השני. ביום שנתחתן שלמה בבת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שרטון, שעליו נבנה כרך גדול של רומי. וביום שהעמיד ירבעם שני עגלים, עמדו רומולוס ורמוס ובנו שני כרכים ברומי³¹. חטא, שחטאו מלכי ישראל, גרם לבנין עיר רומי, שממנה יצאו צוררים וצרות על ישראל. דרכי ההיסטוריה ישרות הן: בכל המאורעות יש סבה ומסובב ואין חטא בלא עונש.

לפעמים בונה לה האגדה גשר בין ארצות רחוקות זו מזו ובין זמנים רחוקים זה מזה, ומראה לנו דרך ההתפתחות של התרבות האנושית. ידועה היא האגדה היונית, המספרת על קדמוס, שבא מארץ כנען לארץ יון ויצר שם את התרבות היונית. אגדה בדויה היא, ובכל זאת תוכן ספורה אמתי הוא, וגם ההיסטוריה מסכמת לו. עובדה היסטורית היא, כי ראשית התרבות באה לעם יון מקדם, וסוחרי כנען הם שהביאו אותה ביחד עם סחורתם. אגדות ממין זה נמצאות גם בכנסיה וגם בעמנו. הרומים, כן מספרת האגדה הנוצרית, רדפו את הנוצרים והציקו להם בירושלים. הנרדפים ירדו בספינה וברחו מפני רודפיהם, והספינה הגיעה מעצמה ובלא מנהיג ומלח לחוף ארץ צרפת. שנים מן הנרדפים מצאו מנוח בשתי עיירות בארץ צרפת, ונעשו שם מיסדי הדת והכנסיה המשיחית³². כך באה, לפי ספור האגדה, הדת המשיחית באופן נפלא מאוד לארץ צרפת. דומה לזה מסופר גם באגדות עמנו. לפי ספור האגדה בא ר' נטרונאי גאון בקפיצת הדרך מבבל לצרפת ולימד שם את העם. ובאגדה אחרת מסופר, שהלכו ארבעה חכמים מארץ בבל להכנסת כלה. האניה נשבתה ועמה נשבו גם החכמים. האחד, ר' שמריה שמו, נמכר באלכסנדריה של מצרים, והיה שם לראש ונגיד עמו, השני, ר' חושיאל, נמכר לקירואן, והשלישי, ר' משה, נמכר עם בנו לקורטובה. שם פדו אותו אחיו, ומפני שאנשי ספרד לא היו בקיאים בדברי רבותינו, מנו את ר' משה לדיין על קהל קורטובה, וכל התלמידים באו ללמוד מפיו, וכל השאלות ששאלו לפנים מן הישיבות בבבל שאלו מעכשיו ממנו³³. כך העתיקה התורה בדרך נפלא את אהלה מארץ בבל לארץ ספרד, ובשעה ששקעה שמשה בישיבות בבל, זרחה שמשה במצרים וקירואן וספרד. וכדרך התלמוד היה גם דרך הקבלה. גם חכמת הקבלה באה, לפי ספור האגדה, באופן נפלא לארצות המערב. בארץ בגדד ישב איש אחד ושמו אהרן מבית יואב. אביו צוה אותו לצאת מארץ מולדתו ולהשתקע בגלות בארץ נכריה שלש שנים. בעיר יפו ירד אהרן בספינה והבטיח את מנהיגה, שבזכותו יציל ד' את הספינה מכל סער ופגע. ונעשה נס, ובזמן קצר מאוד באה הספינה לעיר גיאַטה שבארץ איטליה שם מסר אהרן את חכמת הנסתר “לאיש אחד יהודי והוא היה ספרדי”³⁴. כשם שהאגדה היונית רומזת על מוצאה של התרבות היונית, כך באו גם אגדות עמנו להורות על הדרך שבה הלכה רוח היהדות. התורה יצאה מן הישיבות שבבבל ובנתה בית מדרשה בארצות המערב. גם חכמת הנסתר, שנולדה בארצות הקדם, באה משם לאיטליה ודרך איטליה לשאר ארצות. התורה גלתה מארץ לארץ ולא אבדה מן העולם “ודבר ד' יקום לעולם”.

האגדה וההיסטוריה שתי אחיות הן. האגדה היא הבכירה, וההיסטוריה היא הצעירה. בתקופה קדומה של התפתחותו הרוחנית שר העם שירים ומספר אגדות על המאורעות והגבורים. ובתקופה מאוחרת קמים הסופרים, המלומדים שבעם, וכותבים דברי הימים ומספרים לעמם מה שהיה בעבר. האגדה היא יצירה עממית, וההיסטוריה היא שנכתבת על ידי אנשי רוח ויודעי דבר ומושכים בשבט סופרים. את האגדות יוצר ומספר העם, ואת ההיסטוריה כותבים הסופרים. האגדה היא פרי הדמיון כמו השירה, ולא כן ההיסטוריה, שהיא פרי השכל והבקורת. האגדה צרה היא לאחותה הצעירה, ההיסטוריה, ואינה באה לברר ולבאר מה שהיה, אלא מבלבלת את הכרונולוגיה ומתנגדת לפעמים תכלית נגוד לספורי ההיסטוריה ולאמת ההיסטורית. ואף על פי כן יש גם לאגדות ערך היסטורי. מתוכן מכירים אנו את משפט העם על גבוריו ומעשיהם ועל המאורעות החשובים שבחייו, ובהן מוצאים אנו את רעיונות העם על ההשגחה האלהית, שהיא שולטת בעולם ומביאה בני אדם ומעשיהם במשפט. מי שרוצה להכיר את דעותיו של העם בדבר המאורעות שבהיסטוריה, על כרחו ילך אצל האגדה. אחד מחכמי יון היה אומר: הדעות, שבני אדם הוגים על מאורעות העולם, מרעישות את נפשם יותר מן המאורעות עצמם. האגדה היא שמביעה רעיונות העם ודעותיו על המאורעות, ואפשר שהיא בפעולתה חשובה מן ההיסטוריה, המספרת רק את המאורעות עצמם.