1.  אופיה של האמונה הישראלית, אמר חוקר אחד, ניכר מתוך מצוות התורה, אבל עוד יותר מתוך הספורים שבתנ"ך כגון מגלת רות. והוא הדין גם בספורי האגדה, שבהם תתגלה האמונה החיה של העם אולי עוד יותר משהיא מתגלה בדיני ההלכה.

ההלכה דורשת מן האדם לשאת ולתת באמונה, אבל מתוך ספורי האגדה אנו למדים, אם תביעותיה של ההלכה יצאו לפועל או לא. יבואו שתי מעשיות ויוכיחו. מעשה בשני עניים, שבאו לעיר אחת בדרום והפקידו אצל ר' פנחס בן יאיר סאתים שעורים ושכחון והלכו להם. והיה ר' פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה וקוצרן וכונסן לגורן. אחר שבע שנים באו העניים ותבעו שעוריהם. הכירם ר' פנחס בן יאיר ואמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם¹. או מעשה ברב ספרא, שהיה לו חפץ אחד למכור, ובא לפניו אדם אחד, בשעה שהיה קורא קריאת שמע, ואמר לו: תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו רב ספרא, מפני שהיה קורא קריאת שמע. חשב זה, כי רב ספרא לא היה רוצה לתת לו את החפץ בדמים הללו, והוסיף עליהם עוד. לאחר שגמר קריאת שמע, אמר לו רב ספרא: טול החפץ בדמים, שאמרת בראשונה, מפני שהיתה דעתי לתת לך את החפץ באותם דמים². שני הספורים האלה מעידים על מעלתם המוסרית הגבוהה של חכמי ישראל, מעידים שלא היו רק נאה דורשים, אלא גם נאה מקיימים.

חכמי ישראל הורו לעם: “השבת מסורה בידכם, ולא אתם מסורים בידה”. והאגדה היא שתוכיח, שהעם שם אל לבו מה שהורו לו חכמיו. מעשה באבא תחנה החסיד, שנכנס לעירו ערב שבת עם חשכה וחבילתו מונחת לו על כתפו ומצא מוכה שחין אחד מוטל בפרשת דרכים. אמר לו החולה: רי, עשה עמי צדקה והכניסני לעיר. הרהר אבא תחנא בלבו מה לעשות, אך לבסוף הכניס למוכה שחין לתוך העיר ושב ונטל את חבילתו ונכנס עם דמדומי חמה³ . אמנם חשש אבא תחנה, שמא הטיפול בחולה יביאהו לחילול שבת, אבל ספקותיו לא מנעוהו מלרחם לבסוף על החולה. כן משמשת האגדה בת קול ללב האומה ולמוסר הנטוע בה, על ידה מסתכלים אנו ב"לפני ולפנים, של האומה הישראלית, מתוך ספוריה למדים אנו לדעת את האמונה החיה שבה ומכירים, עד היכן ההלכה, תורת בית המדרש, נעשתה תורת חיים.

בכל העמים יש הבדל בין האמונה הצרופה של המשכילים והאמונה הפשוטה של המון העם. אמנם בישראל לא היה ההבדל כל כך גדול כמו בעמים אחרים. חכמי ישראל לא התנשאו על העם ולא התרחקו ממנו, אלא שאפו להורותו ולחנכו. תורתנו, שהיא “מורשה קהלת יעקב” היתה לקנין העם ולא נשארה קנין החכמים בלבד. ואף על פי כן היתה גם בישראל אמונת העם שונה במידה ידועה מאמונתם של החכמים. על דעותיהם של החכמים יכולים אנו לעמוד על ידי ספריהם שכתבו, ואולם האמונה התמימה של העם ניכרת מתוך האגדות, שנוצרו וסופרו בקרבו והלכו ונמסרו מפה לפה והשפיעו על אמונו ורוחו.

1.  העם בטוח באלהיו ויודע בלבו, כי ד' גואל חסידיו מכל צרותיהם. על כל ספק ויאוש, המתעוררים בלבו, מתגבר העם על ידי אמונתו, כי לא יפלא מד' שום דבר. אברהם, חנניה, מישאל ועזריה ניצלו מתוך כבשן האש. לפני ר' חנינא דברת חוורן נקרע ים טבריה⁴ . דניאל ור' יהודה עטר ניצלו מגוב האריות⁵ . חנינא בן דוסא נשכו ערוד ומת אותו ערוד ולא ר' חנינא⁶. “כי תעבור במים, אתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש, לא תכוה ולהבה לא תבער בך”. “על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין”. מה שחזו החוזים והמשוררים בחזיונותיהם, יתקיים, לפי אמונת העם, בכל יום בחיי גבוריו.

העם מספר על המלאכים, שהם עוזרים לאהובי ד‘, ועל המזיקים, שהם אורבים לבני אדם, כדי לגרום להם נזק. שמות המלאכים עלו עם בני ישראל מבבל, האמונה במלאכים ובשדים באה לעם ישראל מן החוץ. אמנם נלחמו חכמי ישראל בלוחשי לחישות ועל הלוחש על המכה אמרו, שאין לו חלק לעולם הבא⁷, אף על פי כן נתקיימה בהמון העם, אף כי במידה מצומצמת, האמונה במלאכים ושדים ונתקבלה גם האמונה בסגולות, הפועלות נגד המזיקים. כמו אצל העמים כן נהגו גם בעמנו לגרש את המזיקים על ידי תקיעת שופר וצלצול כלי נגון או על ידי הקטרת קטורת⁸. כסגולה נגד השדים נחשבה אצל הפרסים אמירת התפלות או קריאת הפסוקים שבאויסטה. האמונה בסגולה זו נתקבלה גם בעמנו. האגדה מספרת על ר’ אחא בר יעקב, שאחרי כל אחת מתפלותיו נשר אחד משבעת ראשיו של השד, ועל ר' חנינה בר פפא, כי אחרי שאמר את הכתוב “ומתן בסתר יכפה אף”, ברח השד מפניו, ועל אברהם אבינו, שנצח את השטן על ידי הפסוק “יגער ד' בך השטן”⁹.

הצדיקים הם אהובי ד‘. בהולדם ובמיתתם נעשים נסים, כחות הטבע והיסודות נשמעים להם, מלאכים ושדים מוכנים לפקודתם, ואפילו חיות רעות מכבדות אותם. בזכותם נתקיים העולם, וסדרי העולם וחוקי הטבע מתבטלים למענם. לצדיקים נעשים נסים, וגם הם בעצמם יכולים לעשות נסים, וכל זה מפני שהם תמימים וחיים באמונתם. ר’ פנחס בן יאיר צוה לנהר וחלק לו. כששאלו אותו תלמידיו, אם גם להם יחלוק הנהר, השיב להם: רק מי שלא ציער מעולם איש מישראל יעבור ולא ינזק. ר' חנינא בן דוסא נשכו ערוד, ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש ואמר: ראו, שאין ערוד ממית, אלא החטא ממית¹⁰. אפילו למקובלים, שביניהם רבו עושי נפלאות, ניתן הכח לעשות מעשי נסים רק בזכות אמונתם. לר' ישראל בעל שם טוב נחלק הנהר, עד שעבר ביבשה, ולא מפני שהשתמש בשם המפורש אלא בזכות אמונתו¹¹.

1. האגדה מספרת על המתים, שהם ישנים בקבריהם ומשתתפים בצערם של החיים ובאים לפעמים אל קרוביהם החיים ומזהירים אותם ועוזרים להם, או שהחיים משתטחים על קברי המתים ומתפללים בצרתם ודורשים פתרון לספקותיהם על קברי הצדיקים ביקש העם רחמים בזמן הרעש והתפלל בשעת הבצורת לגשמים. בצרתו נשתטח הבן על קבר אביו והעם על קברי אבותיו שבמערת המכפלה, כדי לבקש שם רחמים¹². קברי הצדיקים קדושים הם לעם, והעם קשטם בפרחי דמיונו, כלומר באגדותיו. על קברו של עמוס הנביא נראה בלילה אור גדול. נוגה יצא מקבר ברוך בן נריה, ועל קברו של יחזקאל הנביא היה עמוד אש, עד שבאו פריצים וחללו את הקבר ונסתלק עמוד האש. מקברו של עזרא הסופר יצא עמוד אש ועלה אפילו עד לרקיע. במקום, אשר נקבר ארונו של דניאל, היו שובע וברכה. התאנה, אשר תחתיה נקבר המשורר שלמה בן גבירול, חנטה פגיה קודם זמנה עד שתמהו כל הרואים¹³.

אמונת הם אינה כשיטה פילוסופית בלי סתירות. העם המאמין, שהצדיקים ישנים בקבריהם ושומעים תפלותיהם של הבאים שמה להתפלל בצרתם, מכניס את הצדיקים גם לגן עדן, שבו מוכנים להם טרקלינים גדולים ומוצעים מצעות נאים. הצדיקים יושבים שם על כסאות זהב ואוכלים על שולחנות זהב. שלשה עשר נהרות של שמן אפרסמון, זכים כנהר פרת וחדקל, שוטפים בגן עדן, והצדיקים מתענגים בהם. ביניהם יושב הקדוש ברוך הוא, ומגלה להם סודות התורה. כל כך יפים חיי העולם הבא, עד שהצדיקים סובלים בעולם הזה מחסור ועוני, כדי שלא יקופח שכרם בעולם הבא על ידי תענוגיהם בעולם הזה. בשבת עומדים המתים מקבריהם ובאים ומקבלים פני שכינה ומשוררים לפני הקב"ה ונכנסים גם לבתי כנסיות ומשתחוים שם¹⁴.

הרשעים יורדים לגיהנם. בעמדו על פתחו של גיהנם ראה ר' יהושע בן לוי, שמאכילים שם את הרשעים גחלי רתמים, ותולעים אוכלים מגופם. האגדה שבימי הבינים היא ביחוד שמרבה לתאר יסורי גיהנם. לרשעים נגזר דינם, למשוך אחריהם עגלות טעונות משא, ועל איש אחד, שרכש לו שדה במעל, נגזר לרוץ מסביב השדה, עד שהשיבו קרוביו את השדה לבעליו. רק ליום אחד בכל שבוע מופסקים יסורי גיהנם. בערב שבת עם חשכה בת קול מכרזת ואומרת: הנח להם לרשעים אלו וינוחו, ומניחים אותם כל השבת כולה¹⁵.

1.  אין גורל הצדיקים כגורלם של שאר בני אדם. האגדה מספרת ביחידי סגולה, שלא שלט בהם לא מלאך המות ולא רמה ותולעה. בין אלה שנכנסו חיים בגן עדן נמנה אליהו הנביא, שתפש לו מקום נכבד בלב העם ובאגדותיו. הוא לא טעם טעם מיתה, אלא עלה בסערה השמימה וירד לפעמים משם, כדי להכנס לבתי מדרשות ולהשיב שם על שאלות החכמים ולפתור ספקותיהם. אליהו הנביא הוא שהוליך את החכמים לפתחם של גן עדן וגיהנם וגילה להם סודות ועתידות, והוא גם שנגלה לצדיקים ועזר את העניים והגין על הנעלבים והנרדפים. בזמן ששעבדו הרומים את עם ישראל, היה אליהו הנביא לשרה של האומה הנרדפת. בכל צרתה לו צר, והוא שבא והפיר עצתם של אויבי ישראל. אליהו הנביא, הדואג לחיי עמו ולעתידו, הוא גם שקנא קנאת התורה, שהיא מקור חיים לישראל, והגין כמלאך הברית על הבנים, הערבים בעתידה של האומה. באחרית הימים יבוא אליהו הנביא ויבשר ביאת המשיח. יש בו באליהו הנביא שבאגדה מטיבו של מלאך וגם מאופיו של בשר ודם, כמלאך הוא בא להושיע לנרדפים וכבשר ודם הוא התנהג עם החכמים והצדיקים, כאילו היו חבריו, והסתלק מהם, כל פעם שהתנהגו שלא כדין והעליבוהו וצערוהו.

2.  בדמיונו של העם הלכו וגדלו בערכם אנשי הדורות הראשונים, והימים הראשונים נראו לו כטובים מימינו אלה. אף על פי כן לא האמין, שאלהיו הוא רק אלהי העבר והאבות. אדרבה, בלב העם הוטבעה האמונה, שהתגלות השכינה אינה פוסקת בקרבו. “משמתו נביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשים בבת קול”¹⁶. נשמעה בת קול בקודש הקדשים, בהר חורב, בחרבות, בבתי מדרשות, ובאספות החכמים, בארץ ישראל ואפילו בגולה. בת קול היא שבאה במקום החוזים, כדי להכריז מעשים, שנעשו במרחקים, או להשמיע כנביא פורעניות נשקפות לבני אדם, והיא שהעידה גם על זכויות הצדיקים והבטיחה חיי העולם הבא לקדושים, שמסרו נפשם על קדושת השם. לפעמים הביעה בת קול את דעת הצבור, שנחשבה לדעת המקום. כן מספרת אגדה אחת, שכשהגיע ריש לקיש למערתו של ר' חייא, יצאה בת קול ואמרה: בתורה כמותו פלפל, תורה כמותו לא רבצת. ואילו באגדה אחרת מסופר שחבריו, ולא בת קול, הם שאמרו לריש לקיש: עולה עליך ר' חייא בזכויותיו¹⁷. אפשר, שהספורים על בת קול שנשמעה, מיוסדים הם על מעשים שהיו. באסיפת העם קרה לפעמים, שמפיהם של הנאספים פרצו קריאות של התלהבות, והשומעים האמינו, שהקריאה באה מעולמות העליונים, וספרו, שבת קול נשמעה מן השמים¹⁸.

האגדה ספרה על תשובות, שניתנו ליחידי סגולה מן השמים, ועל תפלות, שנתגלו מן השמים. כן תקנו אנשי כנסת הגדולה את התפלה “ברוך שאמר” על פי פתקה, שנפלה מן השמים. שמונה עשרה ברכות מלאכי השרת אמרו אותן. הקדושה, שבה מקדישים בני ישראל את ד' בבתי כנסיות, היא הקדושה, שבה מקדישים אותו המלאכים ב“שמי מרום, והשיר “אדיר אדירנו”, שמוסיפים בימים טובים בקדושה, הוא “שיר המלאכים”. וגם תפלת הדרך, ששלח הרמב”ן מעכו לברצלונה, נתגלתה, לפי האגדה, לר' שמואל בן חפני על ידי ספר יצירה מן השמים¹⁹.

1.  באגדותיו סיפר העם לא רק על גבוריו, אלא גם על ארץ ישראל, ירושלים ובית המקדש ועל בתי כנסיות מפורסמים ובתי מדרשות, שלמדו בהם תלמידי חכמים מצויינים, ועל הבתים, שישבו בהם הצדיקים ועל הקברים, שבהם נקברו. בכל דבר קדוש התבונן העם מתוך יראת הכבוד, וכל הקרב לקודש, ואין יראת הכבוד בלבו, נענש. מעשה בצדוקי, שתיקן את הקטורת מבחוץ והכניס לפנים, ולא היו ימים מועטים עד שמת. איש אחד התפלל אחורי בית הכנסת ולא החזיר פניו ובא אליו אליהו הנביא והמיתו. תלמיד חכם הסתכל בכסאו של ר' חייא, אף על פי שאסר לו אליהו הנביא להסתכל בו, ובאו שני ניצוצות של אש וסמאו את עיניו. היו, שנשבעו לשקר על קברו של עזרא הסופר או של ר' מאיר גאביזון, ופגעה בהם מידת הדין, מפני שחללו קברות הצדיקים²⁰.

העם, אשר דבק באמונתו, סיפר באגדותיו שנגררו אחריה מלכים ופילוסופים מאומות העולם ואפילו מזרעם של שונאי ישראל הודו בה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים ומבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. ר' עקיבא היה גר צדק מבני בניו של סיסרא, נירון קיסר נתגייר ויצא ממנו ר' מאיר. אפלטון קיבל חכמתו מן הנביאים, סוקראטס למד מאחיתופל ומאסף הקרחי ואריסטו נעשה גר צדק²¹. היו במעשה אוהבי ישראל בין המושלים, והיו גם חשובי הרומים, שהודו בתורת ישראל. ואולם ברובן מתנגדות האגדות, המספרות בשרים ופילוסופים שנתגיירו, לאמת ההיסטורית, והן נולדו מתוך אמונתו של העם, כי תורתו יחידה היא במינה ואין תורה אחרת, אשר תוכל להדמות אליה. אפילו “מלכים ראו וקמו, שרים והשתחוו”. כשם שהאגדה הנוצרית פארה ושבחה בזמן הרדיפות את נצחונה של הכנסיה, כן היתה גם האגדה הישראלית לסניגוריה של האמונה הישראלית, הנרדפת בעולם.

1.  האגדה, המספרת בגבורי האומה, רומזת על המדות הטובות. שבהן הצטיינו החסידים והצדיקים. החסיד, לפי האגדה, הוא שבוטח בד' ומאמין, כי בצרתו תבוא הישועה אף בדרך נס. מנהגו של החסיד הוא להתפלל תפלתו בכונה ולא להפסיקה, אפילו אם בא לידי סכנה. ר' חנינא בן דוסא לא הפסיק תפלתו, אפילו כשבא ערוד והכישו, ולא ניזק. לחסיד אחד, שלא הפסיק את תפלתו, אפילו כשבא הזאב ונטל את בנו מאצלו, נעשה נס והזאב החזיר את התינוק למקומו²².

החסיד הוא שמכבד את השבת, ובגלל זה ישמרהו הקדוש ברוך הוא ויברכהו. יוסף מוקיר שבת היה, הביאו לו דג ולקחו לשבת, קרעו ומצא בו מרגלית ומכרה בשלש עשרה עליות דינרי זהב. לחסיד אחד, שהפסיק נסיעתו בערב שבת, נלוה דוב ביער ולא הזיק לו, אך את חבריו, שהמשיכו נסיעתם בשבת, טרפו החיות²³.

גדול הוא, לפי האגדה, תלמוד תורה, וכל זמן שהאדם עסוק בתורה, אין מלאך המות שולט בו. לרב אשי נראה לו מלאך המות בשוק. אמר לו רב אשי: המתן לי שלשים יום ואחזור על תלמודי. ולא בא מלאך המות, עד שעברו שלשים יום. לדוד המלך אמר הקדוש ברוך הוא: בשבת תמות. כל יום השבת היה יושב ועוסק בתורה, ואותו היום, שהגיעה שעתו למות, עמד לפניו מלאך המות ולא נצחו מפני שהמלך לא פסק פיו מלעסוק בתורה, עד שנכנס מלאך המות לגן המלך, שהיה מאחורי הבית וניער באילנות. אז יצא המלך לראות ונשברה המעלה תחתיו ויצאה נשמתו ומת. רב חסדא ישב בבית המדרש ולמד תורה, ומלאך המות לא היה יכול לגשת אליו, מפני שלא פסק פיו מגירסה, עד שישב מלאך המות על הארז ופקע הארז ושתק רב חסדא, ויוכל לו. רבה בר נחמני ישב על גזע דקל קצוץ ולמד תורה ולא היה יכול מלאך המות לנצחו. בינתים נשב הרוח בין הקנים, ורבה בר נחמני חשב, כי פרשים מחפשים אחריו, ואמר: מוטב שאמות ולא אמסר ביד המלכות. בו ברגע, שפסק בו פיו מגירסה, נחה נפשו של רבה²⁴.

גדול מן הלומד תורה הוא המלמדה לנוער. רב גזר תענית ולא ירדו גשמים. עבר אחריו שליח צבור והתפלל “מוריד הגשם” וירדו גשמים, וכששאל אותו רב, מה מעשיו, השיב: מורה תינוקות אני ומלמד בני עניים כבני עשירים; מי שאין לו כסף, כדי לשלם דמי הלימוד, אינני לוקח ממנו כלום; ויש לי מחילות של דגים ומהם אני נותן לתינוק, שלא בא אל בית הספר, כדי לפייסו ולזרזו, שיבוא לבית הספר וילמוד בשקידה²⁵.

לא רק בית הכנסת, אלא גם בית המדרש, שבו לומדים ומלמדים תורה, “מקדש מעט” הוא, ומעין הנסים, שאירעו בבית המקדש, אירעו לפי ספור האגדה, גם בבתי מדרשות של תלמידי חכמים מפורסמים. בבית המקדש מצאו פך של שמן, שלא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה נס והדליק ממנו שמונה ימים. בבית מדרשו של ר' יחיאל מפאריז היה נר של שמן, שהדליקוהו בכל ערב שבת, והיה דולק בלי שמן כל השבוע. לר' שלמה לוריא לא היה בחדרו, שלמד בו תורה, שמן להדליק רק נר קטן לשעור שעה אחת והוא המשיך את לימודו הרבה שעות והנר לא כבה²⁶.

גדול הוא בעיני העם מי שעוסק לטובת הכלל. בתו של החסיד, שהיה חופר שיחים לרבים, באה לעבור בנהר ושטפה, וירד מלאך והעלה אותה. המעשה הוא שעולה אפילו על הלימוד. בשכונתו של רב לא פרצה המגפה, אולם לא בזכותו אלא בזכות שכנו, שהיה משאיל מעדר ודקר לקבורת המתים²⁷.

צדיק הוא שנותן צדקה, אפילו אם הוא עני. אבא יודן מכר חצי שדהו ונתן פדיונו לצדקה, כשיצא לחרוש בחצי שדהו שנשתירה לו, מצא בה מטמון. ר' אלעזר איש ברתותא נתן נדונית בתו לגבאי צדקה, העוסקים בנדוניה של יתום, ולקח בזוז, שנשתיר לו, חטים ונתנן למגורה, ונתמלאה המגורה חטים, עד שלא נפתחה הדלת מחמת החטים. איש אחד, שנתן כל מה שהיה לו לגבאי צדקה לקנות בגד ליתומה, מילא שקו מן האתרוגים, שזרקו התינוקות ביום הושענא, והביאם למלך שחלה. אכל המלך מהם ונתרפא ומילא את שקו של האיש דינרים. הצדקה היא שתציל כתלמוד תורה אפילו ממות. לר' שמעון בן חלפתא אמר מלאך המות: לא עליך ולא על כיוצא בך אני שולט, שבכל יום ויום אתם עמלים בתורה ובמצוות ועושים צדקות, והקדוש ברוך הוא מוסיף ימים על ימיכם. בתו של ר' עקיבא נתנה ביום שנכנסה לחופה חלק מסעודתה לעני, וצדקתה היא שהצילתה ממות. חסיד אחד, שהיה רגיל בצדקה, הלך וישב בספינה, ובא הרוח וטבע ספינתו בים, ואולם הצדקה שעשה העלתה אותו מן הים²⁸.

עיקר הצדקה הוא החסד שבה. נקדימון בן גוריון היה נותן צדקה לכבודו, והונו הלך וחסר ובתו חסרה פרנסה. “אשרי משכיל אל דל” וחס על רגש הכבוד שבלבו ומרחם על העני מבלי לביישו. אבא אומנא היה בא לו שלום מישיבה של מעלה, וזכותו היתה, שכשהיה מקיז דם, מקום צנוע מבחוץ היה לו, להטיל בו פרוטות. מי שיש לו מטיל בו, ומי שאין לו בא ויושב ואינו מתבייש. מר עוקבא היה רגיל בכל יום לזרוק לעני שבשכונתו ארבעה זוזים בצנור הדלת. פעם אחת רצה העני לראות את העושה עמו טובה. כשראהו העני, שהטה עצמו לדלת, יצא אחריו. אך מר עוקבא ברח ונכנס לתנור גרוף ושהה שם, עד שנכוו רגליו, ומסר עצמו לתוך כבשן האש ולא הלבין פני העני ברבים. אביו של ר' ישראל בעל שם טוב קבל עני אחד בסבר פנים יפות ולא העליבו, על שחלל את השבת וד' ברכו ²⁹.

סימן הוא בצדיקים, שהם רחמנים. כשמסר ר' יהושע בן לוי את הנרדף בידי רודפיו, לא בא אליו אליהו הנביא. בתו של אחר באה לפני רבי ואמרה לו: רבי פרנסני. כשדבר אתה קשות, ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסל של רבי³⁰.

יודע צדיק אפילו נפש בהמתו. משה היה רועה צאן יתרו במדבר. ברח ממנו גדי ורץ, עד שהגיע לבריכה של מים ועמד שם לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך, תרעה צאני ישראל. פעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר לו רבי: לכך נוצרת, ומפני שלא היה רבי מרחם, בוא עליו יסורים³¹.

אסור לו לדיין לעוות את הדין. רב ענן גרם, שיסתתמו טענותיו של בעל דין, ונסתלק ממנו אליהו, שהיה רגיל לבוא אצלו³².

גדולה היא המצוה של הבאת שלום בין אדם לחברו. על שני אנשים, שהיו טורחים לעשות שלום בין שנים, שנפלה קטטה ביניהם, אמר אליהו הנביא: הללו בני עולם הבא הם. ר' יוסף מסרקוסטה היה עושה שלום בין בני אדם, ואליהו הנביא היה בא אליו³³.

החוטא זכות אבות עומדת לו. שלמה המלך חטא בחייו, כשבנה בית המקדש, בקש שתרד אש מן השמים ולא ירדה. התפלל שמונה תפלות ולא ירדה. כיון שאמר “זכרה לחסדי דוד עבדך”, מיד ירדה³⁴.

לחוזר בתשובה נפתחים שערי גן עדן, ונעשים לו אותם הנסים, שנעשו לצדיקים גמורים. יקום איש צרורות יצאה נשמתו וקבלוהו בתשובה. נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר ואמר: ראו, לשעה קלה קדמני זה לגן עדן. מטתו של יקום, שחזר בתשובה, פרחה כמטתו של אהרן, ובזכותו של משומד אחד, שהגין על אחיו היהודים וגמר לשוב לאמונתו הישראלית, הוציא המטה פרח כמטה אהרן³⁵.

יצר הרע הוא, לפי ספור האגדה, אפילו בלבו של החסיד, אלא שהחסיד מתגבר על יצרו. ר' מתיא בן חרש סימא את עיניו, כדי להמלט מיצר הרע, ור' כהנא עלה לגג והפיל את עצמו על הארץ³⁶. גבור הוא החסיד וכובש את יצרו, אבל אינו פורש מן העולם ואינו מואס בחיים. מתוך בטחונו בד' הוא שמח וטוב לב ומשמח גם אחרים. על שני בני אדם, שהיו שמחים ומשמחים את העצובים, אמר אליהו הנביא, שהם בני עולם הבא³⁷.

אין באגדה הישראלית אף ספור אחד, שבא להוכיח, כי בחיי המשפחה יש משהו מדבר טומאה. הן אמנם מסופר בחסיד אחד, שאשתו הקניטתו, על שנתן דינר לעני בשני בצורת, אך בדרך כלל האשה היא שמגינה על בעלה, שלא יבוא לידי חטא, והיא גם שמזרזה את בעלה למעשים טובים. כשנתנו מן השמים לר' חנינא בן דוסא חלק מן הטובה הגנוזה לצדיקים לעתיד לבוא, אמרה לו אשתו: התפלל, שיטלו ממך, כדי שלא יקופח שכרך בעולם הבא. לאבא יודן מאנטיוכיה לא נשתירה אלא שדה אחת, אך כשבאו אליו על מגבת צדקה לחכמים, אמרה לו אשתו: לך מכור חציה ותן להם³⁸. “אשה טובה מתנה טובה” היא, וגם בנים טובים מתנה מן השמים הם. רב הונא היה עובר ושב על פתחו של ר' אבין הנגר. ראהו, שהיה בליל שבת רגיל בנרות הרבה, ואמר: שני גדולים יצאו מכאן³⁹. המתת בשר, תוספת עינויים, הפרישות מחיי המשפחה הן אינן מסימני החסידות.

האגדה היא ההד לנפש האומה, לאמונתה ולרגש המוסר שבה. כל מי שאומר, שתורת המוסר של ישראל ברובה היא שלילית, ילך אצל האגדה ויקרא מה שמסופר בה על “שמחה של מצוה” ואהבת התורה והערצת מעשים טובים, על נדיבותם של נותני צדקה, גבורתם המוסרית של גדולי האומה ועל מסירות הנפש של הקדושים, שמתו על קדושת השם. כל המדות החיוביות האלה מעידות על העוז והגבורה שבאמונה הישראלית ובתורת המוסר שלה.

האגדה מספרת על צדיקים, שהקיפו אותם אור ואש ממש כמלאכים, ואולם היא לא הרימה את גבורי האומה למעלת המלאכים ולא עשתה אותם כאגדה הנוצרית לקדושים. מעשה בחסיד, שהיה יושב ושונה: “אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך”. וכשהתנשא בלבו לחשוב, שהמאמר לא נתכון לו לעצמו, בא אליו שד והסיתו. ר' עקיבא ור' מאיר התלוצצו בעוברי עברה, ונדמה להם השטן כאשה והוכיח להם, שגם הם רק בשר ודם ואינם יכולים לכבוש את יצרם⁴⁰.

על יחידי סגולה ספרה האגדה, שהצליחו אפילו ליצור בריה או נפש חיה ולהדמות ביצירתם כביכול לבורא העולם. רבא ברא לו אדם ושלחו לר' זירא, ור' שלמה בן גבירול ברא לו אשה, שהיתה משרתת לו. האגדה יחסה לר' יהודה ליווא בן בצלאל, המכונה מהר“ל מפראג, לר' אליהו בעל שם מחעלם ולר' עקיבא איגר את הכח והכשרון ליצירת גולם⁴¹, אולם היא גם שספרה בכולם, שהרסו לבסוף את מעשי ידיהם והכירו, כי אין כחו של בשר ודם ככחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא ויצירתם היא רק “גולם”, כלומר יצירה לקויה ובלתי שלימה. הדיוט ו”אדם קטן" ונבער משכל ודעת.

האגדה ספרה, שצדיקים ועושי נסים נענשו על שעברו את הגבול והחוק, אשר נקבע להם מן השמים. אליהו הנביא גילה רזי העולם לבני אדם והלקוהו בשמים ששים רצועות של אש. ר' יצחק לוריא פירש לתלמידו מאמר סתום שב“זוהר” וגילה לו סוד, שאסור היה לגלותו, ומן השמים הכריזו, שבמשך השנה ימות. מהר“ל מפראג נבחר לרב בעיר מולדתו פוזנא. ויהי לפני הימים הנוראים, ומהר”ל ישב ולמד תורה בביתו בלילה. פתאום הרים עיניו והנה בבית הכנסת מול ביתו אור. נכנס מהר“ל לבית הכנסת וראה שם אדם נורא עומד על הבימה וסכין חדה בידו ולפניו רשימה ארוכה. נבעת מהר”ל ומהר לשוב לביתו. כשהשיב נפשו, הכיר את הסכנה, שבה שרויים בני קהלתו. מלאך המות, העומד בבית הכנסת, הוא שבא להמית את בני הקהלה על ידי המגפה, שהתחילה בימים ההם להתפשט בעיר. התאושש מהר“ל ושב לבית הכנסת וחטף מידו של מלאך המות את הרשימה ורץ לביתו. ובשובו לביתו מצא ברשימה את שמותיהם של כל בני הקהלה, אשר נגזר דינם למות במגפה. בידו של מלאך המות נשארה רק פסת ניר קטנה מן הרשימה, ועליה היה כתב שמו של מהר”ל עצמו. כשעברו הימים הנוראים חלה מהר“ל והלך לעולמו⁴². הוא שהציל כל בני קהלתו ממות, לא הצליח להציל את נפשו. עושה נסים היה מהר”ל, ואולם אף הוא לא היה אלא בשר ודם וגם לכחותיו היה, כמו לכחו של כל בשר ודם, גבול בל יעבור. כן רומזת האגדה הישראלית על ההבדל שבין האלהים והאדם. עם ישראל התקומם נגד פולחן הקיסר ודחה גם את הערצת הקדושים, שהיתה רגילה בכנסיה. הן אמנם הביט העם תוך יראת הכבוד אל גבוריו, אף על פי כן, לא שכח, כי מעשי אנוש תוהו וחייו הבל הם לפני ד'. גדולי האומה, שעליהם מספרת האגדה, לא היו נזירים ולא קדושים. זרה היא לעמנו הערצת הקדושים וזרה לרוחו גם הפרישות מן החיים והעולם.

חכמינו אמרו: רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם, למד אגדה. ויש עוד להוסיף על מאמר חכמינו: רצונך שתכיר את האומה הישראלית עם מלחמותיה וחלומותיה, יסוריה בעבר ומשאות נפשה לעתיד, בכיתה ושמחתה, מוסרה ומסירות נפשה, שיטתה הפילוסופית ואמונתה התמימה, עושר רוחה ועומק לבה, למד אגדה. הנשמה הישראלית זו היא שמגבהת קולה ומנהמת מתוך האגדה הישראלית.