אנו מוחים זיעת אפיים, מתפרקים מפעם לפעם ממשהו שנדמה, שזהו האשם בעיקר בתוספת החום, וממשיכים.

מזג האויר “החמים ויבש, שקיים בו חשש לשריפות” משבש את מקומו המסורתי של “מרחשון”. הוא כאילו מתעלם מההכרזה ב“שמיני עצרת” במוסף. הוא, מרחשון, לא יודע שהוא חורף. כך גם מגדיר אותו לוח “מולדתי”: “ירד היורה, נטהרו השמים. העולם שעצר את נשימתו בציפיה לגשם, נושם לרוחה. מטרות הברכה שטפו את כל השדות… ריח עפר טרי מרחף בחללו של עולם. החורף הגיע!” ספרות לחוד ומציאות לחוד! אנו בטמפרטורה של 28 מעלות, משהו הדומה ל“חמסין” זעיר.

ירד אמנם היורה לברכה, אבל הוא הירווה רק במעט את הצמאון הגדול.

דומה שהוא כאילו עובר עוד יותר את התיאבון. התגרה ב“מעוניינים” שפתחו כולם את פיהם ללגום, לספוג ולא באו על סיפוקם. העולם הצומח קיבל מהיורה רק שטיפה וחפיפת ראש. הכל רוחץ בנקיון, אבל עד לשרשים, לשלוחות – ולעמקים טרם הגיעה בשורת גבורת־גשמים.

אלה, דומה, מוציאים בינתים את לשד התמצית שלהם. בכדי לקיים את היונקים, העושים את עצמם “כלא־ידע” ותובעים את שלהם.

מהחרוב והזית הישיש, ועד לרקפת הרכה, המציצה מאחורי הסלעים שם, במדרון – הכל עומדים כלאחרי טבילת מצוה, וכפיהם פרושות בתפילה “להעביב ולהענין, להריק ולהמטיר”.

היסטוריה וגיאוגרפיה    🔗

צדק בזמנו מי שאמר ש“ארץ ישראל איננה גיאוגרפיה כי אם היסטוריה”. הרקע הארצי, השטח, נאכל ברבות השנים באלפיהן על ידי “ההיסטוריה”.

היא, יותר נכון, הם “דברי ומעשי הימים”, הסתערו עליה, בלעוה, והפכו אותה לזירה של עלילות עולם.

לא נתנו לה להצמיח לחם לעובד, ירק ופרי לעמל. שומה עליה לגדל גבורים קנאים, חכמי עולם, לוחמים ובוגדים. אזורים אזורים הוצאו מכלל שימוש של קרקע ואומה, והפכו ל“במת משחק”, להתכתשות עמים וגויים, דתות ואמונות – – “ארץ הצבי” הצטמקה, התאבנה – והיתה ל“היסטוריה”.

כל זה היה נכון בזמנים, כשזרים שלטו כבעלים, כובשים ואדוני הארץ. כל זה היה מימי אספסינוס וטיטוס עד לשלטון המנדט שתל־אביב היתה – במחוז לוד.

מדינת ישראל פושטת לאט־לאט מהארץ את מחלצות “ההיסטוריה” שלה, והארץ, מדן ועד אילת, הופכת להיות מושג ארצי גיאוגרפי. זאת הארץ –כהגדרת ר' נחמן מברסלב, שהשנה מלאו מאה וחמשים שנה לפטירתו – “א”י הזאת בפשטות עם אלה הבתים והדירות".

בנחלת חבל מנשה    🔗

אנו עוזבים כביש חיפה, עמק יזרעאל ומיימינים בכיוון ליקנעם. כיום כביש זה הוא בעל וותק – דרך המלך. הוותיקים שבנו זוכרים את ימיו הראשונים, באדר תרצ"ח. אז זה היה מאורע לציון ולהריע “בחצוצרות וקול שופר”.

על השער המקושט התנוססה כתובת: “מדרך לא דרך לנתיב העפלה וכיבוש”. הזינוק היה להגן על הישוב הרך “עין השופט”, ישוב בן שנה, ולאפשר את ייסודה של “דליה” לאחר שנה, בתרצייט – להעפיל ולעלות על ההר.

אנו עוברים ישובים פורחים, שיכונים בקשת של צבעים. לכל חברה קבלנית, כנראה, צבעים משלה, להבדיל ולהבחין. הכל חדש – הצבע טרי.

מסיעה אותנו בסיור זה הקרן הקיימת. לא! הועד הארצי של הקרן המאוחדת, לראות במפעלי היעור והכשרת הקרקע.

“יצירה קרקע”. הגדרה זו נוצרה בבית מדרשה של הקק"ל. קרקע זו שהיתה מוכנה לקבל מעדר ומחרשה נאכלה בימי הציונות ו–השליחים.

אנו, השד"רים, היינו נאלצים להביא לעם היושב בגולה “קולוניות”. אלה היכולות לעמוד מול העדשה של המצלמה.

העם לא יבין עקירת סלעים למה היא באה. כיום אנו יכולים להרשות לעצמנו לא להיות “פוטוגניים” ולהתקבל מוצלח ב“פרופיל”.

אנו עוסקים ביצירת קרקע חדשה. מצפרני השממה הוצא כבר כחצי מיליון דונם – זה נכנס למעגל, למחזור העושים ואוכלים – האדם הוא שותף למעשה בראשית.

לא נרתעים כיום מפני “כברת טבע” זרועה סלעים, מסתערים על גידולי פרא אלה הרובצים דורות באין מחריד – ופרים ורבים – ובשני דרכונים, מנופי ענק, מזיזים אותם – והנה נחשפה האדמה לאדם.

לו ניתן פה לשטחי קרקע גאולים אלה!

לו היתה אפשרות לדובב אלמים אלה, היינו שומעים אולי מהם את השירה החדשה שמשבחים גאולים – שירת חיים בעולם. הנוסעים הם אנשי עבודה, פועלי בנין של “סולל בונה” – השתחררו ליום מהסדנאות, ירדו מהפיגומים ומראים להם מקומות שאינם בשיגרא, החסרים בציקלונם של מורי־דרך בחברות לסיור ותיור.

“ויחשוף יערות”    🔗

אנו נכנסים לשטח היעור הגדול ביותר. מקום הריכוז הראשי בארץ. לא לחנם נמצא שטח זה בהרי מנשה, חבל בני יוסף. אלה הלא התאוננו בזמנם באזני יהושע שנתן להם “גורל אחד וחבל אחד”. יהושע הסכים ושלח אותם לפי הכתובת המקובלת גם כיום “שטחי איזור פיתוח” – אל ההרים. “כי הר יהיה לך, כי יער הוא, ובראתו. והיה לך תוצאותיו”.

התוצאות הן מפליאות כיום. לא חורש מצל – נטעים “אברכים”, כי אם יערות (מתבקש להגיד “יער עבות, יער־קדומים”).

אנו עולים על “המצפה” ששם עומדים שומרים כל היום וכל הלילה מחשש דליקות, העושות שמות באלה. אנו עולים, ולפנינו מתגלה עולם ירוק, רשת ברכה של צמרות נעות לרוח היום. היער הוא כיום רחוץ, מבהיק ומרהיב עין.

למטה בכניסה נמצאת המשתלה. מפה מתחיל “מסע העץ” להשרשתו בארץ, לחיבורו עם הקרקע.

בשטח זה מיתמרים ועולים רבבות של עצים־יערות. ואף פה נתקלים במיזוג עליות, שבטים ועדות. כל יער, ושלט צנוע, אותיות חרוטות באבן, מספרות שיער זה ניטע ע"ש מנדבים עסקנים אנשי שם בקהלות ישראל בתפוצות.

זרועות רחוקות מושטות מחופי האוקינוסים, נפגשות במדרוני הרי מנשה – מתמזגות בליבלוב וצמיחה על הרי ישראל.

הלכו לאיבוד לא מעט הלצות שהיו רווחות בין בדוחי הדעת על הדובים שב"יער הרצליי, ומשם אנו נוסעים ל –

מפעל ההשקאה הארצי    🔗

אנו ממשיכים לעקוף את ההרים המיוערים ויורדים ל“מנהרות מנשה”.

רבים הם במדינה מפעלי מים אזוריים, שהגדול בהם הוא הזרמת מי הירקון לנגב.

כמפעל איתנים יש לחשוב כיום את המפעל הזה. זוהי “רשות של עמק טנסי שלנו” – הזרמת מי הירדן דרך מנהרה זו דרומה. זהו המפעל המרכזי של “מקורות”, הקרנות הלאומיות ותה“ל. זהו התכנון הכללי שתוכנן בישראל ואושר ע”י ועדה של חמשה מומחים בעלי שם עולמי, יעודו הוא להעביר מי הירדן מן הגליל לאורך כל הארץ עד לדרום ולנגב.

זהו המוביל הראשי; הוא עובר במנהרה, בגבעת זרזיר — אל־קנדילה, ממשיך דרך עמק יזרעאל, עולה במדרונות של הרי אפרים, עובר במנהרה לאורך של שבעה ק"מ וממשיך לאורך הארץ – מזרחה מראש העין.

על מפעל זה הוטל תפקיד – להיות מעין מוביל “מאסף”, לאסוף בדרך את כל מי האפיקים והאגמים, לכנסם, לשמור עליהם שלא יתפזרו לבטלה, ושלא יבולע להם בדרכם. “טרוסט מוחות”, אנשי מדע ושרירי ידי עובדים מתנכלים להם, רותמים אותם בצו שיעשו את שליחותם.

עומד המדריך שלנו, הח' תמיר, מסביר ומתבל את דבריו הנכוחים בדברי מקורות ראשונים ואחרונים ומזכיר את כתובת השילוח בחפירת התעלה (בימיו של חזקיהו מלך יהודה, לפי ההשערה, היינו כ־720 – 690 לפה"ס). כרוה מגיני ירושלים, חפרוה הגיבורים האחרונים להבטיח הספקת מים לירושלים בימי המצור, לפני עלייתו של סנחריב על בירת ישראל.

– “בעוד הגרזן – איש אל רעו ובעוד שלש אמות נשמע קול איש קורא אל רעו – וגרזן אל גרזן – וילכו המים מן המוצא אל הבריכה”. – ההיסטוריה חוזרת על עצמה בגילויים שונים – “קול איש קורא אל רעו” לא במקבת וגזרן אלא – בחסדי השוכן בציון, – בתנאי חירום ואימת מצור, זכינו.

אף במקום זה נפגשות אלפי ידים המבררות את אשר תכן והגה רוח האדם, מוחו ושכלו – הכוח המשותף המאחד את אלה, מניע ומעפיל, הוא האמונה בברית הכרותה בין ארץ זו לבין העם – האדם בישראל על אדמתו.

(11.11.1960)