נוהגים היינו בכל מוצאי־שבת, לאחרי קיפול הטלית, ולפני סעודת מלווה־מלכה, לספר מעשה מהבעל־שם הקדוש. מנהג זה היה – אגב – מקובל לא רק בחצרות “יהודים־טובים” בבית־סבא, הדור הששי לבעש"ט, כי אם בהרבה בתי יהודים באוקריינה, בערים ובכפרים.
המוני ישראל האמינו באמונה שלימה, שסיפור מעשה מהבעל־שם הקדוש, שעיקרו אמונת חכמים, סגולה בו לפרנסה, בששת ימי המעשה. אנו ידענו, שזה הרבה יותר מזה.
אם בהזכרת השם ברדיצ’וב – אמרו צדיקים – שמעוררים חסדים בעולם, ודאי וודאי הוא, שבסיפור מעשה מהבעל־שם נפתחים שערי זיו וחן בעולם. כי הרי זה ששיכן את אהבתו לישראל וצדקתו בברדיצ’וב, ר' לוי יצחק זצ"ל היה תלמיד־תלמידו של הבעל־שם־טוב.
שני סיפורי מעשה אלה, רשם החתום מעלה מפי גיסו הרב ר' ברוך דרוביצר, שליט"א. זכה הרב דרוביצר שהוא, אביו וסבו שימשו ברבנות בעיר זו של הבעל־שם־טוב. זכות יתירה נודעת להם, שהם התגוררו באותו הבית הישן, בחלקו הרב, ירושת הרבי ר' ברוך־ל, הנכד של הבעל־שם.
לא נבוא לספר בשבחו של הנכד הגדול הזה, כשאנו עומדים בפרשת הסבא שלו, נזכיר רק דבר אחד שידוע. כשנשאל פעם הילד ברוך־ל ע"י סבו, הבעל־שם, איזו גמרא הוא לומד – והוא אמר, “בבא קמא”, אמר הבעל־שם, זו היא באמת המסכת שלך “בבא קמא” הם נוטריקון, “ברוך בן אדיל קדוש מבטן אמו”. לאחר שאנו יודעים את המקור הנאמן לאלה, נספר…
סיפור מעשה א' – והוא מדוע בחר הבעל־שם לקבוע דירתו במזיבוז‘? ידוע שכשהגיעה שעתו של הבעש"ט הקדוש להתפרסם בעולם, הציעו לו כמה וכמה ערים להתישב בהן והוא חיכה. רווחה דעה, שהוא כאילו בחר במזיבוז’, מכיון שדרך שם עובר הבוג, ובו הרבה דגים, הראויים לעלות על שולחן־השבת של הצדיק. אלא – אומר המספר, הרב דרוביצר – זה, כנראה, לא שימש בכ"ז נימוק לבחירתו, באשר ודווקא חלק זה של הבוג, האפיק במזיבוז' עני הוא בדגים, אלא מעשה שהיה כך היה:
במזיבוז' חי יהודי אחד, תלמיד חכם ומתנגד גדול, ושמו היה ר' בעריש. ואף כינוי היה לו לר' בעריש זה. קראו אותו בלשונם “בעלא־אוס” פירושו “בעל השפם הלבן'', כי כל שער ראשו וזקנו היה שחור, ורק השפם היה בוהק לבן. ר' בעריש זה, ישב ועסק בתורה, ש”ס ופוסקים, ואשתו היתה אשת־חיל, ניהלה חנות גדולה, וראתה ברכה בעסקיה.
מזיבוז' היתה שייכת לבעל אחוזה, פריץ פולני, שהיה גובה את כל המסים והארנונות ושלט בעיר כבביתו.
קרה, והוא הכריז על זכות חזקה לכסא הרבנות במזיבוז', בהכרזה פומבית.
היו בעיר כמה מועמדים שהתחרו, ואשתו של ר' בעריש הוסיפה והוסיפה על המחיר, ור' בעריש “בעלא־אוס”, זכה לכסא הרבנות.
ר' בעריש לא שימש זמן רב ברבנות, כי פתאום חלה מחלה קשה, שריתקה אותו למיטה, לא עלינו. טיפלו בחולה רופאי העיירה ואף הביאו מומחים מחוץ לעיר וארוכה לא העלו למחלתו. אשתו שהיתה נוסעת, לרגל העסקים, לערים הגדולות שמעה את שמעו של הבעש"ט, ונסעה אליו. סיפרה לו על מחלת בעלה, וכן על זה שהוא “מתנגד” נלהב, וחלילה לו לדעת שהיא ביקרה אצל הצדיק.
הבעש"ט שמע ולא האציל לה ברכה של רפואה, לבעלה החולה. מצבו של ר' בעריש, בינתיים, הלך הלוך ורע. היא מבקרת אצל הבעשייט, חוזרת ומבקרת, מביאה לו “פדיון” הגון ומתנה, שי למורה: בגד משי, חאלאט של קטיפה, אבל ברכה מפורשת לרפואה היא לא מצליחה להוציא ממנו.
כשמצבו של ר' בעריש היה אנוש, החליטה אשתו לספר לו, שהיא מקורבה לבעל־שם, מאמינה בו וביכלתו – והיא מבקשת ממנו, שיסכים שיסיעו אותו לאיש־פלאים, צדיק זה, והיא מאמינה שמברכות פיו הוא יוושע ברפואה.
ר' בעריש הקשיב מרוגז ואמר שמעדיף למות מאשר לנסוע לעושה להטים, שקורא לעצמו צדיק. ההפצרות והבקשות שלה לא הועילו. כשמצבו היה רע, במידה שלא היה מסוגל לזוז גם בתוך מיטת־דווי שלו, נסעה היא לבדה וסיפרה על הכל לבעש"ט. הציקה לו שיברך אותו לרפואה.
אמר הבעש"ט, שהוא מוכרח לנסוע בעצמו למזיבוז' ולבקר את החולה במקום. שכרה האשה עגלה והוא נסע.
כשהגיע, התעכב לפני ביתו של החולה, שאל אצל עוברים ושבים לשלומו. אמרו לו ששעותיו, כנראה, ספורות.
נכנס הבעל־שם לביתו שם את ידו על המזוזה, והסתכל על החולה.
ר' בעריש לא היה מסוגל כבר להרים את ראשו, ושכב כמת ללא נוע. והבעל־שם עודנו עומד, כשידו על המזוזה. ומסתכל עליו. אמר הבעל־שם הקדוש:
“ר' בעריש, וכי כך מקבלים אורח שבא לביקור חולים?” גנח החולה ונאנח, והתאמץ להושיט קצה אצבעותיו.
חזר הבעל־שם ושאל: “ר' בעריש, וכי מקבלים פני אורח בשכיבה?” החל החולה להתאמץ, נשען על ידיו להתרומם. הזיז הבעש"ט את כסאו, ישב על ידו, ונתן לו שלום. מרגע לרגע הרגיש החולה הקלה במצבו.
אמר הבעל־שם: ר' בעריש – דע לך שיש שלושה קיטרוגים נגדך למעלה.
הקיטרוג הראשון הוא למה קבלת על עצמך במחיר כסף את כתר הרבנות במזיבוז‘? לזה יש עצה. תקרא מיד לראשי הקהלה ותודיע שאתה מתפטר – אינך הרב ממזיבוז’.
הקיטרוג השני הוא, הרבה יותר קשה.
אתה הרסת בית כנסת ישן, ובנית חדש במקומו.
בית הכנסת הישן שמקומו היה מכוון כלפי “היכל התפלות”, בא בטענה עליך לפני שופט כל הארץ.
הוא טען שהיה עוד בכחו לעמוד הרבה שנים ואתה חפצת להתפאר בחדש והחרבת אותו.
קיטרוג זה הוא לא רק עליך, כי אם גם נגד בני העיר, שהסכימו לכך. לזה אין תקנה אלא שאני אבוא ואתישב במזיבוז'.
ר' בעריש התפטר. נרפא וקם מחליו והבעש"ט הקדוש השתקע במזיבוז' בכדי שזכות ישיבתו תגן על העיר.
כששאלנו למספר מה היה הקיטרוג השלישי?
– ענה ואמר, אף אנו, ששמענו את זה בזמנו, מזקני הדור, שאלנו שאלה זו – והתשובה היתה – את זה הבעל־שם הקדוש לא גילה.
סיפור מעשה ב' 🔗
סיפור מעשה ב' – הרה"צ ר' ישראל מריז’ין הגיע פעם במפתיע לאחד הכפרים שבין קוסוב לקוטוב.
הזמין כמה יהודים מזקני הכפר ושאל אם מי שהוא מהם הכיר את הבעל־שם, ומה זכור להם ממנו. אמרו לו שהם לא זכו להכיר אותו פנים אל פנים וחפשו ושאלו בכפר. באו ואמרו לו, אין כזה.
למרבה הפלא, הריז’ינאי נשאר בכ"ז עוד יום יומיים בכפר. ושוב פנה לאלה שיחקרו אולי יש מי שהוא משאינם בני ברית, שהכיר את הבעל־שם?
נתפזרו האנשים, חקרו וחזרו. כן, הם גילו כזה. יש “גוי” זקן בקצה הכפר אבל הוא חולה עיוור כמעט, והוא שוכב על התנור מכוסה בשמיכות בלות בחורף כבקיץ מזה כמה שנים.
שלח הריז’ינאי כסף ובגדים גם עגלה שיביאו אותו אליו.
פנו לבן – הקשיב וצחק, אין כל אפשרות להזיז אותו, עצמותיו קופדו ושופו והוא עלול להתפרק כשיזיזו אותו. ה“רבין” שרוצה לראות את אביו, יכול לבוא לביתו, יעמיד סולם וינסה לדובב אותו.
באין ברירה נסע הריז’ינאי עם מתרגם לבית הגוי הזקן. נכנסו, הבן העמיד סולם, התכופף לאזני האב הזקן וצעק לו בקול – שרבין אחד בא לשוחח אתו. הרחיב הזקן את ריסי עיניו והציץ בסדק צר בפני האורח המוזר ושאלו לחפצו.
שאל אותו הריז’ינאי אם ומה ידוע לו מהבעל־שם. ענה הזקן ודאי זכור לו “וילקי רבין סרול”, והוא מוכן לספר.
היה זה, סיפר – כשעוד היה צעיר, ביתו ושדותיו היו בקצה הכפר על יד הנחל, בכפר פלוני ע"י קוסוב. סמוך לנחל בקצה הגדר, עמדה בקתה חרבה. פעם בחורף, לפנות בוקר, ראה שבא איש יהודי, חצב בגרזן בקרח העבה, נכנס וטבל במי הקרח. זה חזר ונשנה יום אחר יום.
הוא הבין שזהו צדיק גדול. פעם הסתכל וראה שנשארו כתמי־דם מרגליו על חלוקי האבנים הקפואים; היתה לו רחמנות על האיש, לקח ופיזר בדרך מהנחל לבקתה חבילה של קש. יתר־על־כן, הוא גם חימם על התנור את גבעולי הקש, שהאיש הצדיק לא יסבול כל כך.
קרה פעם גם, שילדים שגילו אותו התחילו להשליך עליו אבנים, והוא יצא גירש ופיזר אותם. זה נמשך כל החורף.
באביב, לפני פסחא, יצא פעם מביתו בכדי לשוחח אתו.
אמר לו האיש ששמו “סרול” קוראים לו בעל־שם. הוא בעוד כמה ימים עוזב את המקום. הוא מודה לו על הטובה שעשה עמו, ושואל ממנו מה היא המשאלה שלו, מה חסר לו, ויברך אותו. חשב אז וחשב ואמר שלא חסר לו שום דבר. יש לו אשה, בנים, שדות ולא חסר לו מאומה, אמר היהודי הצדיק שיברך אותו באריכות ימים – – חזר הגוי ושאל – עד מתי? אמר סרול: “עד שיבוא פעם “רבין” אחד אליך, ששמו יהיה כשמי ואתה תספר לו את זה. אז זה יגמר”.
שמע הריז’ינאי, הודה לו והלך.
עוד לפני צאתו של הריז’ינאי מהכפר באו וסיפרו לו שהגוי הזקן מת – הזמן נגמר.
זכותם של שני רבי ישראל הבעל־שם הקדוש והריז’ינאי תגן עלינו ועל כל ישראל.
(מאי, 1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.