יהודי ווארמז, מספרת האגדה, השיבו לעזרא, כשדרש מהם לעלות לרגל לירושלים, שיש להם כבר ירושלים חדשה על נהר רהיין ואת העיר הקדושה שכחו מלבם. אגדה היא, אבל יש בה קצת היסטוריה ואמת. היהודים, שהתישבו כבר בזמן קדום על אדמת גרמניה, דבקו במולדתם ונגרע משא נפשם אל הארץ הקדושה. גרמניה היתה למולדתם והעיר ווארמז נחשבה בעיניהם לירושלים חדשה. הם שאפו כבר בימי הבינים להתחבר אל שכניהם, ונקראו בשמות עבריים, אבל גם בשמות שאולים משכניהם, ודברו גרמנית צחה ולא בלולה, ואפילו כשהוכרחו לעזוב מולדתם נטלו עמהם את לשונם הגרמנית ושמרו עליה מאות שנים בארצות שבמזרח אירופה, אשר הגרו שמה. חסידותו של ר' יהודה החסיד לא היתה ברוחה רחוקה מן המיסטיקה הנוצרית שבזמנו. ולא רק מחכמת הנסתר של שכניהם למדו היהודים, אלא גם מדעותיהם וממנהגיהם ואפילו מאמונותיהם התפלות והשפיעו עליהם והושפעו מהם. כן התקרבו יהודי גרמניה אל שכניהם כבר בימי הבינים ותקופתו של מנדלסזון לא עוררה תנועה חדשה, רק שהגבירה את השפעתה של ההשכלה הגרמנית על היהודים.

אולם בענין אחד מתנגדת האגדה לאמת ההיסטורית, כלומר בספורה, כי יהודי גרמניה, כשמצאו בווארמז “ירושלים חדשה”, שכחו מלבם את ירושלים העתיקה. הקהלה בווארמז היתה קטנה בימי הבינים, ולא היו בה יותר מששים ושמונה בתים. בני הקהלה לא היו עשירים, אבל במעשי צדקה התנהגו כעשירים ולא נמנעו גם לשלוח את נדבותיהם לעניי ארץ־ישראל. קורא אני, מה שנרשם בפנקס ווארמז בשנת ש“ס: “לקחנו ממעות ששייכים לעניי ארץ ישראל ונתנו למהר”ר אברהם עקרון מצפת”; ובשנות שס“א ושס”ב: “לקחנו ממעות מחצית השקל ומעות מתן בסתר של ארץ ישראל לשלוח לעניי ארץ צפת ולעניי ירושלים וחברון”; ובשנת שס“ט: “נתנו להאלוף… שליח מצוה מארץ הקדושה לפדיון שבויים”¹. רואה אני מה שנרשם בספר הזכרת נשמות של הקהלה עמריך על ר' מרדכי גומפל, “שנתן מכספו לעניי ארץ ישראל”, ועל בנו ר' יהושע, שנתן גם הוא מכספו לעניי ארץ ישראל”. ועל בן בנו, ר' משה שלמה בן ר' אליהו, ש“הכניס אורחים והניח אחריו סך מסויים לעניי ארץ ישראל”. קורא אני מה שנרשם בספר הזכרת נשמות של הקהלה קליווא על ר' אליהו בנו של ר' מרדכי גומפיל עמריך, ש“ביתו היה פתוח לרוחה וגם נתן מכספו לעניי ארץ ישראל”, ועל אשתו מרים, שגם היא “נתנה מכספה לעניי ארץ ישראל². ספרי הזכרת נשמות והפנקסאות שבקהלות, כתובות המצבות שבבתי הקברות והתעודות שנמצאו בארכיונים הם הם שיכולים להעיד על יהודי גרמניה, שלא שכחו את ירושלים וארץ ישראל מלבם. כשברח בעל השל”ה משאון המלחמה של שלשים שנה באירופה ועלה לירושלים והפקיד בגולה גבאים מיוחדים לגבות כסף לטובת ארץ ישראל, היו גם בקהלות גרמניה “נשיאי אה”ק", ששנתנו ביד נדיבה מכספם לארץ ישראל. כשקרא ר' צבי הירש קאלישר את עם ישראל ליסד מושבות בארץ ישראל וכתב בסוף ספרו “דרישת ציון”, כי “אך בזאת נמציא מזור לאחינו בני ישראל בתת להם פלחי אדמה לרוות ארץ שוקקה ויהיו נהנין מיגיע כפם”, לא סלקו גם יהודי גרמניה את ידם מישוב ארץ ישראל.

בשבוע הבא בשביעי בניסן תפתח על הר הצופים בירושלים האוניברסיטה העברית. ויהי אחרי שובם מגלות בבל “ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים ויבנו את מזבח אלהי ישראל”. באוניברסיטה העברית עתידים חכמי ישראל לעבוד עבודה מדעית, שגם היא “עבודת הקודש”. באוניברסיטה העברית ילמדו המורים, העתידים לחנך את הנוער בארץ ישראל, ילמדו החלוצים, השואפים לבנות את הארץ בעבודתם, המלאה גבורה ומסירות נפש, וגם התלמידים מן הגולה, שננעלו בפניהם שערי האוניברסיטאות בארצות מושבותיהם. אפשר שיבואו מחוץ לארץ גם התלמידים העתידים להיות שם למורים, רבנים וחוקרים בחכמת ישראל, כדי להשתלם בידיעותיהם באוניברסיטה העברית וללמוד בארץ הקדושה לדעת את רוח הקודש שבתנ"ך ובאמונה הישראלית. יוכל להיות שההיסטוריונים, אשר יבואו אחרינו, יספרו, כי האוניברסיטה העברית הועילה לחדש את חיינו הרוחניים, כמו שאנחנו מספרים על בית מדרשו של ר' יוחנן בן זכאי ביבנה, שהיה בשעתו למרכז הרוחני של האומה והועיל לתחיתה ולקיומה. היום, שבו תפתח האוניברסיטה העברית בירושלים, יום שמחה הוא לעם ישראל, ומן הנמנע הוא שלא נשתתף גם אנחנו בשמחת עמנו. רוצים אנו להמנות בין בני תרבות, ומחובתנו איפוא לסייע למפעל תרבותי, העתיד להעשיר את רוחו ותרבותו של עמנו. מחכים אנחנו ליום, שיקום בו עם ישראל לתחיה ויחדש כחו ורוחו, ומן הנמנע הוא, שנשתמט מחובתנו לעזור לארץ ישראל, שבה מתהווים עכשיו חיים חדשים בתולדות עמנו.

ארץ ישראל דורשת מעם ישראל להשתתף בבנינה, היא דורשת מאתנו, שלא נסלק את ידנו ועזרתנו ממנה, אלא שנמלא את חובתנו. למה היה מחובת אבותינו לתמוך בידיהם של מקבלי “חלוקה”, ומפני מה אין מחובתנו לעזור עכשיו את אחינו בארץ ישראל דוקא משום שהם מסרבים לקבל “חלוקה” ושואפים להיות פועלים ועובדי האדמה? עד עכשיו התיר לנו היחס למולדתנו להעביר את אחינו הנודדים, הבאים ממזרח אירופה, לארגנטיניה או למקסיקו ולעזור להם, שיצאו מגיהנם שבמזרח ויכנסו לתופת שבמערב, ולמה יאסור לנו היחס למולדתנו לעזור עכשיו לאחינו לבוא בארץ ישראל אל המנוחה ואל הנחלה? דבר בלתי מובן הוא, מפני מה כבוד ישראל הוּרם, כשהיו המהגרים לרוכלים וגרוטאים בגיטו של ניו־יורק או לונדון, ומפני מה יושפל להבא, אם העולים לארץ ישראל יעבדו עבודה פוריה ככורמים וגננים או יזרעו כאכרים אדמת אבנים, שהיא לנו אדמת קודש, וישירו את השיר: “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”? תקותו של ישראל במשך אלפים שנה התחילה מתגשמת. מדוע חוששים אחדים בתוכנו, שמא יצליח בנין הארץ? מה יבוא? ארץ ישראל תקלוט חלק חשוב מעמנו, “שאר ישוב” ויבוא במגע עם ארצו ויקום לתחיה ויחדש את רוחו היוצר ויתן מרוחו על הנשארים בגולה ויחיה את אברי הגוף הישראלי המפוזרים בעולם. ארץ ישראל תבנה וביחד עמה תבנה גם נפש עמנו מחורבנה, למה חוששים אנחנו? מנהיגי ישראל בארצות הברית ובאנגליה מוצאים, כי בנין הארץ והעם בארצו הוא שאלה לאומית ולא רק מפלגתית, ורוצים להשתתף בבנין עמם וארצו. אין שום סבה בעולם, שתכריח יהודי גרמניה לסלק את ידם מבנין הארץ, מבנין עמם ונשמתו.

עם ישראל מיוחד הוא במינו ובטבע קיומו, ואין לו דמיון בדברי ימי העמים ואינו יכול ללמוד בהקש מהם על עצמו. רק עברו הוא מלמד על עתידו וקיומו. בחודש ניסן, שבו יצאו בני ישראל ממצרים, יצאו הגולים מאות שנים אחר כך מבבל ושרו בשובם ממולדתם את השיר: “הודו לד' כי טוב, כי לעולם חסדו”. מעטים במספר היו השבים, אף על פי כן הם שבנו את הארץ וגרמו לתחית האומה וסבבו תולדות רוחניות גם בהיסטוריה של המין האנושי, שאי אפשר היה לשער מראש. פתיחת האוניברסיטה העברית בניסן היא שבאה להרים נס לנדחי ישראל בגולה ולקרוא קריאה לתקומה ולבנין, והיא גם שתשמש נשיאת נס לעמים לאמר להם: “מציון תצא תורה” ותשפיע שוב לא רק על עם ישראל בגולה אלא כבימי קדם גם על התרבות האנושית. כמעט ארבעת אלפים שנה קיים עם ישראל בעולם. השעה של בנין הארץ, שבאה עכשיו, היא שעת רצון ורחמים בדברי ימי עמנו. הבה, נודה לשומר ישראל, “כי טוב, כי לעולם חסדו”.