היה לו לסופר הצרפתי ווֹלטר עסק עם יהודי אחד בברלין, ורוחו של הסופר נבאש בעיני המלך והעם, וכדי להנקם בבעל ריבו היהודי פרסם ווֹלטר כתב פלסתר נגד כל היהודים. בו בזמן היה חי בעיר בורדאוש שבצרפת הדרומית יהודי פורטוגיזי יצחק פינטו, שעבר אחר כך לאמשטרדם והיה שם לבעל הון והשפעה. פינטו היה מתפאר במוצאו מן היהודים הפורטוגיזים ומביט מתוך בוז וגאוה על היהודים האשכנזים כעל אנשים, שהם מחוסרי תרבות.

היהודים הפורטוגיזים שבעיר בורדאוש היו מבני האנוסים, שברחו באמצע המאה השש עשרה מארץ פורטוגאל, ארץ האינקוויזיציה, והתישבו בעיר בורדאוש ושבו לאמונתם ויסדו שם קהלה ישראלית. הצרפתים הנוצרים היו מביטים ביראת הכבוד על “הסוחרים הפורטוגיזים” ומתיחסים להם ברצון. ברבות הימים באו לבורדאוש, שהיתה אז עיר מסחר גדולה, גם יהודים אשכנזים עניים וקנו להם שם זכות הישיבה בעמל רב. היהודים הפורטוגיזים התביישו באחיהם האשכנזים וראו להם מחזרים על הפתחים ואמרו עליהם, שהם זרים ובאים מארץ נכר ומחללים בעסקיהם את שם ישראל, ובהיותם צרי עין התקינו תקנה, אשר הספיקה ביד ראשי קהלתם לגרש את “הזרים” במשך שלשה ימים מן העיר. בו בזמן שהשתדל מנדלסזון לטובת אחיו, שלא יגורשו מעיר דרזדן, ולא יקופחו זכויותיהם המקובלות במדינת שווייץ, עלה על דעתם של היהודים הפורטוגיזים בעיר בורדאוש לגרש את אחיהם מעיר מושבם.

כדי להצדיק את התנהגותם של היהודים הפורטוגיזים, שלח פינטו מכתב גלוי לווֹלטר כתשובה על כתב פלסתר שלו. במכתבו שבח פינטו את היהודים הפורטוגיזים והעליב והשפיל את היהודים האשכנזים ואמר, שכל מה שכתב ווֹלטר נגד היהודים יצדק לגבי היהודים האשכנזים אבל לא לגבי היהודים הפורטוגיזים, שהם מיוחסים ואצילי נפש ולא נמצא בהם אף שמץ מכל המדות המגונות, אשר תלה ווֹלטר ביהודים. הסופר הצרפתי מהר והשיב לפינטו, שהיהודים רובם ככולם מקולקלים הם, ואחרי שכתב מעט דברי חנופה על היהודים הפורטוגיזים, הוסיף לחרף את עם ישראל ואת האמונה הישראלית.

מעשה פינטו נבזה הוא. הוא, היהודי, נטל את האבנים, אשר זרק שונא ישראל על היהודים, וזרקן בידו פעם שנית על אחיו הוא וגרם ללבם צער כפול. אכן ראוי הוא שישכח שמו בישראל. ואולם פינטו, המתגאה על אחיו ומעליבם, היה לטיפוס מיוחד בעמנו. היהודים היו רגילים לספר ביסורי איוב, בקפדנותו של שמאי, בענותנותו של הלל, בחכמתו של אריסטו, ולכל בעל גאוה, שהתנשא על אחיו, היו קוראים “פינטו מאמשטרדם”. מה שאירע בבורדאוש כמעט לפני מאה ושמונים שנה, נשנה בדברי ימי עמנו פעמים אחדות. כך קם פינטו עכשיו לתחיה בקהלות גרמניה, שבהן נושאים ונותנים בשאלה, אם “היהודים המזרחיים”, היושבים בהן זה זמן רב, ראוים הם לשווּי זכויות או לא. ניצוץ מיהירותו של פינטו מתגלה גם בכל אחד מאתנו, בהתיחסנו אל “היהודים המזרחיים”, הבאים עכשיו לארצנו, כאל זרים.

מי הם “היהודים המזרחיים” ואיזהו מוצאם? היה היה בזמן הרדיפות והגזרות שבימי הבינים, בזמן מסעי הצלב והמגפה השחורה. אז התחילה הגירת היהודים הגרמנים לארצות הסלאַוים. יהודי גרמניה, שהגרו לפולניה, ליטה ורוסיה, הביאו עמהם את לשונם הגרמנית ושמותיהם הגרמנים וגם את “מנהג אשכנז”, ששמרו עליו בחייהם ובתפלותיהם. על לשונם המדוברת של היהודים בארצות הסלאַוים אמר פרופיסור יעקב קאַרו, שניכר בה בבירור המבטא הרגיל במדינות פרנקן, שוואבן וסכסוניה השפלה, אשר מהן יצאו “היהודים המזרחיים”.

לשונם המדוברת של “היהודים המזרחיים” היא שמעידה עליהם, כי מוצאם מארץ גרמניה, ולא זאת בלבד אלא גם שמותיהם מעידים על מוצאם הגרמני. יהודי גרמניה שהגרו לאיטליה, בחרו שם בשמות גרמנים כגון לוצאטו, כלומר ממדינה גרמנית לוזאטיה, או אוטולנגי, כלומר, מעיירה הגרמנית עטטלינגן. כמו כן בחרו יהודי גרמניה, שהתישבו בארצות הסלאַוים, בשמות הרומזים על מולדתם הגרמנית, כמו אשכנזי, אוירבך, ברלין, בכרך, ליפשיץ, נוימבורג, צונץ. כבר נכתבו כמה ספרים על תולדות המשפחות המפורסמות שבין יהודי רוסיה, ליטה ופולניה, כגון על המשפחה היילפרין מעיר הגרמנית היילברון, שפירא מעיר שפייער, מינץ מעיר מאַינץ, עפשטיין מעיר עפשטיין, הסמוכה לפרנקפורט, לנדוי מעיר לנדוי שבמדינה פפלץ. שאול וואהל קאצינעלבויגן, שנבחר, לפי ספור האגדה, ליום אחד למלך פולניה, היה מצאצאי המשפחה, שעברה מעיירה הגרמנית קאצינעלבויגן על נהר לאַהן לאיטליה ומשם למזרח אירופה והוסיפה לשמה הגרמני עוד את השם “וואהל” כלומר איטלקי. כן מעידים שמות המשפחה, המזכירים את מסעי בני ישראל, על “היהודים המזרחיים”, כי מוצאם ברובם מגרמניה.

כנסת ישראל במזרח אירופה היא בעיקרה יסוד גרמני. הקהלות בפולניה, ליטה ורוסיה נבנו ברובן מחורבנן של קהלות גרמניה. מאות בשנים החזיקו “היהודים המזרחיים” בלשונם הגרמנית ובשמותיהם הגרמנים ושמרו על “מנהג אשכנז”. אכן צדק הפרופיסור הגרמני אדאלף הילדברנד באמרו, כי “היהודים בימי הבינים ולא בימי הבינים בלבד היו בעצם הדבר נושאי התרבות הגרמנית במזרח אירופה, אשר הגרו שמה ממולדתם הגרמנית”.

“היהודים המזרחיים” הם ברובם מצאצאיהם של יהודי גרמניה. נפרדים היינו מהם, אבל הקשר בינינו וביניהם לא ניתק מעולם. תמיד היינו משפיעים עליהם וגם מושפעים מהם. בזמנו של מנדלסזון יצאה מן יהודי גרמניה ההשכלה וחדשה את רוחם של אחינו במזרח אירופה, כנגד זה באה מהם התכנית לבנין היכלה של חכמת ישראל והעשירה את חיינו הרוחניים. הגבול מפריד ביניהם ובינינו, אבל הלב הוא שמאחדנו. בכל מקום שבאו שמה יהודים, נתיסדו קהלות. הקהלה הישראלית עם כל מוסדותיה היא אחת מן היצירות הנפלאות, שיצר הרגש הצבורי בישראל. כשם שחייבים היו מנהיגי הקהלה לדאוג לא לטובת קהלתם בלבד, אלא גם לטובת אחיהם בכל מקומות מושבותיהם, כך היה גם מחובתו של כל איש מישראל לעזור לאחיו הבאים אליו מארץ נכר. בשעה שבני ישראל נתונים היו בצרה ובשביה באיזו ארץ שהיא, היתה כל קהלה מחוייבת לתת מקופתה לפדיון שבויים. היינו מפוזרים בעולם והיינו בלבנו עם אחד, ותהי חוק בכל קהלה בישראל: אחדות ישראל. כל מי שאם ישראלית ילדתו, אחינו הוא, בן עמנו, ונעלה הוא מכל ספק, ש“היהודים המזרחיים” ראוים הם לשווי זכויות כאחינו ושאנו חייבים לפתוח להם את שערי קהלותינו ולקבלם כאחים באהבה.

“היהודים המזרחיים” אחינו הם. הלחץ, אשר כבד עליהם, גרשם מארצם, והם באים לארצנו, או יותר נכון, שבים לארץ, אשר יצאו אבותיהם ממנה, מקל נודדים בידם ולבם מעונה באלפי יסורים. הן אמנם גדל עכשיו בארצנו חוסר העבודה. ואולם לא באנו לעמוד על מוצאם של היהודים המזרחיים ולא על האפשרות להעבידם ולפרנסם בארצנו. אין אנו דנים עכשיו לא בשאלות היסטוריות ולא בענינים כלכליים. השאלה, שאנו דנים בה, היא קודם כל מוסרית ולאומית. עדיין לא נשכחה מלבנו המצוה “ואהבתם את הגר” בבתי הספר מורים אנו לנוער, כי המצוה “ואהבת לרעך כמוך” מקפת כל בני אדם. האמנם מתקבל הוא על הדעת, כי המצוה של אהבת הרע באה לרבות כל בני אדם ולמעט דוקא את אחינו הנרדף והנודד, מפני שאחינו הוא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו? יודעים אנו מה שאמרו חכמינו, שכל מי שאינו מרחם על הבריות, בידוע, שאינו מזרעו של אברהם אבינו. מי מאתנו, אשר בלבו לא כבה רגש הכבוד והאחוה, יוכל להסכים למעשה פינטו ולאמר, שאיש מישראל פטור מלקיים באחיו הנודד את המצוות של אהבת הגר והרע?

מתפארים אנו בתרבותנו המוסרית, ואולם אין המוסר היהודי מתגלה ביהירות, המתנשאה על האח בצרתו, ולא בקשי הלב, המדחה אותו, אלא דוקא באהבתנו לאחינו. המוסר היהודי נתגלה באנשי קורטובה, אשר פדו את ר' משה עם בנו חנוך, כשנשבו בנסיעתם מבבל, ומינוהו לרבם וראש בית דינם; הוא נתגלה בר' יחיאל מפיסה, שהיה מקבל בביתו את גרושי ספרד, הבאים לעירו. ויהי היום ויובאו זקנים וחכמים מספרד לביתו של ר' יחיאל, ובראותם כל מעשי חסדו בשרו לו, שיולד לו בן ויקרא שמו בישראל “אברהם” לסימן, שאביו עשה חסד עם זרעו של אברהם. פותח אני את הספר “פנקס ליטא” וקורא בו מה שהתקינו הקהלות בליטא בשנת שצ“ט: “על אודות נערי בני ישראל עם ד' מארצם יצאו… עלה ונגמר לקבל שבעה וחמשים נערים אל תוך מדינתנו לחסות תחת צל כנפינו, להאכילם ולהנעילם, נערים, אשר נתן אלהים חכמה בלבם, ימסרו אותם לתת אל בית הספר, ונערים, אשר אין השגת שכלם לתלמוד תורה, ימסרו אותם לשירות או ללמוד מלאכות”. גזרות ת”ח ות“ט באו, אלפי יהודים נהרגו ואלפים גורשו מארצם, ואני חוזר וקורא ב”פנקס ליטא" מה שגמרו אז בועד הקהלות: “מאחר שראינו גודל רבוי העניים, אשר נתגרשו מארצם ומאחוזתם… ובראותנו גודל מרת נפשם נכמרו רחמינו עליהם ושמנו לב להיות עינינו פקוחות עליהם ועלתה הסכמתנו להחזיק במדינתנו ליטא שני אלפים נפש”¹. קראו בפנקסאות של הקהלות הישראליות, שסבלו בזמן הרדיפות מחסור ועוני ובכל זאת פתחו שעריהן לרוחה וקבלו בחבה את היהודים הבאים מארץ נכר, ותמצאו, כי ברגש האחוה, אשר היה ער בהן, נתגלה המוסר היהודי.

דברי ימי עמנו הם שלשלת ארוכה של “אלה מסעי בני ישראל”, ואין בהם אף תקופה אחת, שלא נמצאו בה יהודים נודדים וזקוקים לאהבת אחיהם בארץ נכר. גם יהודי גרמניה סבלו ונשאו הרבה בימי הבינים והוכרחו אז לעזוב את מולדתם. וזה היה תמיד מתפקידם של יהודי גרמניה, היושבים בלב אירופה, להיות לב עמנו ולעזור לאחיהם בכל מקום שהם נתונים בצרה. הן אמנם גדל עכשיו בתוכנו אנו מספר הזקוקים לעזרה, אולם ההיסטוריה מעידה עלינו, כי דוקא כשרבו הרדיפות התקשה אמנם ערפנו, אבל לבנו נתרכך ורבו בתוך עמנו מעשי הצדקה והאחוה. קודם כל זקוקים אחינו הבאים אלינו לאהבתנו ולא לעזרתנו. אפשר לו לאדם לגמול חסד עם חברו ולהשיב נפשו, אפילו אם אין בידו לתת לו כלום, ואפשר לו להעליב את חברו ולגרום ללבו צער, אפילו אם נותן לו ביד נדיבה. אפילו אם לא נוכל עכשיו לפתוח לאחינו הבאים אלינו את ידנו, מן הנמנע הוא שנאמץ מהם את לבנו.

במאה התשע עשרה קרא אחד מחסידי אומות העולם לשנאת ישראל בשם “עלבון המאה”. אך יש עלבון גדול ממנו והוא יהירותו של פינטו, שהתנשא על אחיו הוא והעליבם והשפילם. האריז"ל תיקן בשעתו, שכל אדם מישראל יקבל עליו בכל יום לפני תפלתו שחרית את מצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. כך צריכים אנו עכשיו לקבל עלינו את המצוה של אהבת אחים ולקיימה בכל יום. איזו היא הדרך, שנבור לנו: האם נעשה מה שעשה פינטו או נלמוד מן מנדלסזון, שהיה “אח לאחיו” והגין עליהם והשתתף בצרתם? אין לנו דרך אחרת אלא שנסיר מלבנו את יהירותו של פינטו ונחדש בתוכנו את האהבה לכל אחד, שאם ישראלית ילדתו. אין לנו רק דרך אחת, והיא: הדרך של אהבת אחים, של אהבת ישראל.