דברי ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון בכנסת, ב־20 בפברואר 1963

דבר המוציאים לאור    🔗

אנו מגישים לחבר המסבירים תדפיס מדבריו של ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן־גוריון בכנסת, ב־20 בפברואר 1963. הדברים פורסמו ע“י המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה ב”דבר" ביום ו' 8 במארס 1963.

 

השלום אינו מעשה חד־צדדי    🔗

אדוני יושב־הראש, חברי הכנסת. שמעתי מתוך הקשבה רבה דברי הנואמים והמציעים, ואני מניח שכמה מהם ודאי אמרוּ מה שאמרוּ בתום לב, אבל אני לא אתווכח הפעם, ולא אתפלמס עם קודמי. גם נגד דברים שנשמעו ואשר אין להם שחר, אלא אנסה להסביר דעתי בשאלה העומדת לפנינו, ועל להתחיל ממערכה אחת שקדמה לוויכוּח אחרון זה. מערכה שנערכה אמנם מחוץ לכתלי הכנסת, אבל יש לה קשר אַמיץ עם הבעיה המעסיקה אותנוּ פה.

בימי 4 ו־7 בינואר, שנה זו, כינסו אנשי מפ"ם וצעירי הליברלים, סימפוסיון “לפלס נתיב חדש לשלום בין ישראל וערב”. לסימפוסיון זה הוזמנו נואמים בריטים, איטלקים, אמריקנים, צרפתים – אבל מסדרי הסימפוסיון לא דאגו משום מה להבטיח השתתפותו של איש אחד מ־12 המדינות הערביות, בסימפוסיון שהציג לעצמו מטרה לפלס נתיב לשלום בין ישראל ובין ארצות ערב, כאילו סידור שלום ישראל־ערב הוא מעשה חד־צדדי.

אמנם נשיא ההסתדרות הציונית באגרתו ששלח לסימפוסיון כותב: “נאומי ההתקפה והשנאה העמוקה שגילו צירי ארצות ערב בעצרת האחרונה של האומות המאוחדות עברו על כל הצהרותיהם בעבר. ואני יודע שסיבת המצב הטרגי הזה מוּנחת בסירוּב של העולם הערבי להשלים עם קיוּמה של ישראל ולהכיר בה כעוּבדה שיש להסתגל אליה” – אבל כלום זה היה צריך לעכב בעד “רודפי השלום” של מפ“ם והליברלים מלשתף רודף שלום אחד מכל ארצות ערב? האין בכל הארצות האלה המונות למעלה מתשעים מיליון נפש, אף איש אחד הרוצה כאנשי מפ”ם והליברלים הצעירים וכנשיא ההסתדרות הציונית – “לפלס נתיב לשלום בין ישראל וארצות ערב”? כל אחד מאתנו יודע שיש בארצות אלה קומוניסטים. הסימפוסיון נתקיים לפני רציחת קאסם בעיראק ולקומוניסטים בעיראק היה אז עוד חופש תנועה מלא. ידוּע כי שם יש מפלגה קומוניסטית גדולה וחזקה, – מדוּע החרימוּ אותה מסדרי הסימפוסיון ולא הוזמן אף קומוניסט עיראקי אחד, – לעזור להם לפלס נתיב לשלום?

יש קומוניסטים בסוריה ואחד ממנהיגיהם נמצא בצ’כיה, – ודאי יכלו אנשי מפ“ם להגיע אליו. החבר אורן נהירים לו שבילי דצ’כוסלובקיה כשבילי דמזרע, הקיבוץ שבו הוּא חי. כלום סבורים מסדרי הסימפוסיון, שאף קומוניסטים ערבים הם נגד שלום עם ישראל? האין הם משתפים פּעוּלה אתם יחד בתנוּעת השלום העולמית – או שגם תנועת השלום של הקומוניסטים וגרוּריהם גורסים חליה, “קרומיי יברייב” (חוּץ מיהוּדים). יש בארצות הערביות מפלגות סוציאליסטיות. נאצר דוגל בסוציאליסם, סלאל בתימן מטיף לסוציאליסם, יש סוציאליסטים בסוריה ובלבנון – מדוע לא הובטחה השתתפוּתו אפילו של סוציאליסט אחד מארצות אלה לסימפוסיון? האם על־ידי החרמת קומוניסטים וסוציאליסטים ערבים מפלסים נתיב לשלום? כלום יכול ליברל איטלקי או חבר מפלגת הריפורמיסטים באנגליה או בישוף אמריקני או עתונאית צרפתית שהוזמנוּ לסימפוסיון, לסייע יותר לשלום בין ישראל וערב – מסוציאליסט או קומוניסט ערבי? מפ”ם האתיאיסטית לא נמנעה מלהזמין בישוף אמריקני לסימפוסיון, אבל משום מה לא מצאו לנחוץ להזמין אף חג' או עולמה ערבי אחד מכל ארצות ערב.

לפי דברי העתון הליברלי נקראו בסימפוסיון דברי ברכה מאת ברטרנד ראסל הבריטי ונשיא ההסתדרות הציונית מאמריקה. אבל משום מה לא השמיעו אף ברכה אחת, לא במכתב או בטלגרמה, ממלוּמד ערבי או נשיא ערבי מכל ארצות ערב. אמנם מסדרי הסימפוסיון השיגו ערבי ישראלי שונא ישראל מובהק, שבא לדבּר בסימפוסיון במסעו דרך נצרת. זה היה עורך דין ערבי ידוּע אשר הבטיח, לפי דברי עתון “הארץ”, כי “הערבים לא ינהלו לעולם שיחות ישירות עם ישראל, מאחר שהשלום נוגד את האינטרס הערבי”. אלה דברי עורך־דין ערבי־ישראלי. נואם ערבי זה הוא מהעומדים בראש המסייעים לתעמולה הארסית המתנהלת בחו“ל נגד ישראל על־ידי משרדי הליגה הערבית. כשהוּא ביקר בירדן במסגרת חג המולד הנוצרי מסר לעתונות ראיון על גזלת אדמות המיעוט הערבי בישראל, ודבריו שוּדרוּ ב”סאות אל ערב" המצרי. הוּא מספק למשרד הנקרא משרד הפליטים הערבים בניוּ־יורק, בראשוּתו של עיזאת טאנוס, שטנות על הנעשה בארץ.

עם פרוץ המאורעות אחרי החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 נסע עורך־הדין ללבנון להשיג עזרה ללוחמים הערבים. לאחר הקמת המדינה עמד בקשרים עם מדינאי ערב ומדינאים לא ערביים המתנגדים לישראל. משרד הליגה הערבית בארצות־הברית עומד בקשר אתו. הוא אמנם אנטי־קומוניסט מובהק, אבל ניסה לשתף פעולה אתם נגד מדינת ישראל – בלי הצלחה יתרה. ואיני יודע לשם מה טרחו מסדרי הסימפוסיון לשתף שונא ישראל זה בנסיונותיהם “לפלס נתיב לשלום”, ומדוּע לא הביאוּ במקומו עורך־דין ערבי ממצרים, מסוריה או מעיראק?

מר בנטוב ניסה להוכיח לנאספי הסימפוסיון, כי מדינות ערב לא יוּכלו להשיג בעת וּבעונה אחת את שני היעדים – האחד של השמדת ישראל, והשני – של פיתוּח ארצותיהם, והוא הבטיח לשומעים, כי במוּקדם או במאוּחר יצטרכו מנהיגי ערב לבחור ביעד השני (אני מצטט את מר בנטוב לפי “על המשמר” מיום 7 בינואר), ואני מניח שהוא שכנע את חברו ברזילי בדבריו, – אך מאימתי מוסמך מר בנטוב לבשר מה יעשוּ ומה לא יעשוּ מנהיגי ערב? מניין למר בנטוב שהמנהיגים הערבים רוצים להשיג שני היעדים אשר הוא הזכיר – השמדת ישראל וּפיתוּח ארצותיהם – בעת ובעונה אחת? אולי הם רוצים מקודם לבצע היעד הראשון – השמדת ישראל, – ואחר כך היעד השני?

מפ"ם משתפת פּעוּלה עם הקומוּניסטים הישראלים בתנועת השלום ובמלחמה נגד הממשלה הזאת, וקראתי לא בלי תמיהה התלונה המרה של “קול העם” כי "יוזמי הסימפוסיון נקטו בשיטה המביישת של החרמה אנטי־קומוניסטית על־ידי אי־הזמנת אישים הידועים כחברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית או אוהדיה להשתתף בו, וזאת מתוך אי־רצון, כנראה, כי תישמע בסימפוסיון הקריאה למוצא הריאלי המבטיח את הסדרת שאלת היחסים ישראל–ערב על־ידי “הכרה הדדית של הזכוּיות הצודקות של שני העמים ושאיפה כנה לשלום” (“קול העם” מיום 7.1.63).

אחד המשתתפים בסימפוזיון, פרופ' פלסנר, הודיע באופן קטיגורי שהשלום יבוא לא על־ידי המדינאים אלא על־ידי אנשי הרוח. אין לי הכבוד והנטיה להימנות בין אנשי הרוח של פרופ' פלסנר הנכבד, אבל פרופ' חשוּב זה לא הסביר כיצד יסדרו אנשי רוח שלום בין ישראל וערב – בלי איש רוח אחד מארצות ערב?

חזית שוחרי השלום במערכה המתנהלת עכשיו בכנסת התרחבה מאז הסימפוסיון, והיא מקיפה קואליציה אופוזיציונית, המשׂתרעת ממק“י ועד “חירות”, אם כי מטרתה היא קצת יותר צנועה, – לא לפלס נתיב לשלום בין ישראל וארצות ערב, אלא לקרב הלבבות בין יהודים וערבים בישראל גופא, על־ידי ביטול הממשל הצבאי. מה נתנה לנו המערכה הראשונה של שוחרי השלום בסימפוסיון של מפ”ם וצעירי הליברלים? אין בדעתי לפסול כוונותיהן הטובות של עורכי הסימפוסיון, אבל כשאני רוצה לעמוד על משמעותה האובייקטיבית, עלי להגיד שהיתה זאת הצגת “עד־לא־ידע” טרגי־קומית של בדידות מסכנה של קבוצת רודפי רוח מבולבלים המתעטפים באיצטלה של מפלסי נתיב לשלום ישראל־ערב. מה עלולות להיות תוצאותיה של המערכה החדשה בכנסת אם תצליח? לדעתי: ערעור בטחונה וּשלומה של ישראל והפקרת רוב הערבים הישראלים הרוצים לחיות בשלום ושלווה בתוך גבולי ישראל. הפקרתם לסוכני נאצר ושאר אויבי ישראל מעבר לגבולות.

שלשום קראתי באחד העתונים כרוז של פרופסורים ודוקטורים מכובדים אחרים נגד קיום הממשל הצבאי. אני מכיר כמה מהחתומים על כרוז זה ואני מוקיר אותם כאנשי רוח מלוּמדים דגוּלים. אבל עלי לציין בצער כי כרוז זה לא העלה כבוד החתוּמים בעיני. אילו אנשי הכרוז היו יוצאים בדרישה, היות ושאלת הממשל הצבאי שנויה במחלוקת רצינית כמעט בקרב כל המפלגות – פרט כמובן למק“י ומפ”ם – יש לחרוץ גורלה על־ידי משאל עם שבו יוכל כל אזרח להשתתף בהכרעה באופן דמוקרטי וחופשי, היתה זו בלי ספק תביעה מוצדקת והגיונית אליבא דכל הדעות. אבל איני יכול למצוא כל הצדקה מוּסרית ואינטלקטואלית להנחה שעליה בנוי הכרוז, שלדעת הפרופסורים בּוּבּר ואבנימלך ואורבך ועוד לשאלת הבטחון יש משקל סגולי מיוּחד, גדול מזה שיש לאזרח אחר במדינה, וכאילו הם מבינים יותר צרכי הבטחון הפנימי והחיצוני של ישראל מתושב תל־קציר ודגניה או קציני חיל אוויר ושריון, או אנשי מדע ופרופסורים שסרבוּ לחתום על הכרוז. כלום לא הייתי יכול אני או מישהו אחר לגייס עשרות ומאות חתימות של אנשים נבונים ומלומדים ואחראים לא פחות מהחתוּמים על הכרוז – בעד הממשל הצבאי, אנשים שמבינים לא פחות מפרופסור בּוּבּר וברגמן ואבנימלך ופלסנר בשאלות בטחון, והבטוּחים שהממשל הצבאי מגן על כבוד המוני ערבים הרוצים לחיות בשלום בישראל ומגביר השלום בארץ על־ידי מניעת פשעים וחתירות מצד שונאי ישראל שבתוך מק"י והלאומנים הקיצוניים, וחוסך למדינה בזיונות ואסונות ששונאים אלה היו מטילים עליה אלמלא כושר ההרתעה של הממשל הצבאי. אם אזקק לחוות דעת בעניני תוספתא אפנה ברצון לפרופ' אורבך. בעניני אלהות – לפרופ' בּוּבּר, ובעיני מקח וממכר וכלכלה לפרופ' פטנקין. אבל איני מודה במומחיותם העליונה של פרופסורים נכבדים אלה בעניני הגינות מדינות, העולה כביכול על זו של אלפים ורבבות אזרחים יותר צנועים שאינם מלווים בתואר האקדמאי שלהם, ואיני יודע אם אלה שחתמו על כרוז הפרופסורים בקיאים בשאלה הנדונה יותר מכל אזרח פשוט וצנוע בישראל.

 

מה בין הבטחון לכל ענין אחר    🔗

בקונגרס הראשון לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1946, הוטל עלי תפקיד הבטחון מטעם ההנהלה הציונית. זה היה אחרי 40 שנות חיים וּפעוּלה בארץ, לאחר שמילאתי תפקידים שונים מקומיים ולא־מקומיים מטעם ועדי פועלים, המפלגה, ההסתדרות, הישוב, התנועה הציונית העולמית. אני לא יכול להגיד בתום לב שבמילוּי התפקידים במשך כל ארבעים השנים לא נתערב אף פעם מניע אישי או מפלגתי או חולשות אנושיות אחרות מסוּג זה או אחר. אוּלם כשהוּטל עלי תפקיד הבטחון של הישוב, ואחר־כך של המדינה, הרגשתי בכל עומק הוייתי שאין תפקיד זה דומה לשום תפקיד שמילאתי בחיי מקודם או שאני עתיד למלא בעתיד, בין פרטי ובין ציבורי. הרגשתי כאשר לא הרגשתי זאת אף בשום מקרה אחר, שתפקיד הבטחון מחייב הינזרוּת גמוּרה ומוחלטת מכל שיקוּל, נטייה, חשבון, אינטרס וגורם שאינם נוגעים אך ורק לצרכי בטחון וטבוּעים בו. ולא רק מפני שהבטחון מתנה שלומו וקיוּמו של הישוב ושלומה וקיומה של המדינה – ולדעתי מוּתנה קיוּמו ועתידו של כל העם היהודי בקיוּם המדינה, – אלא גם מפני שהאמצעים לקיים את הבטחון שונים במהוּתם מהאמצעים הדרוּשים לקיוּם כל תפקיד אחר. כי שמירת הבטחון לא תיתכן בלי מסירוּת נפש, לא כמליצה וּפרזה עתונאית, מפלגתית או פוליטית, אלא מסירות נפש פשוטה כמשמעה של עשרות, מאות ואלפים אנשים אלמונים, שיש להם אמהות ונשים וילדים או כלות, אחים ואחיות. כי מילוּי תפקיד הבטחון מטיל מדי פעם בפעם, ולא רק בשעת מלחמה, על בעל התפקיד לשלוח אנשים צעירים, מתפארת נוער האוּמה, לשליחוּת אשר ממנה אולי לא ישוּבו חיים. ואין אחריוּת מוּסרית, אנושית כבדה מזו. כי לא רק חייהם של אנשי הבטחון מוּנחים על כף המאזניים.

אסוּר להתעלם אף לרגע שלצעירים אלה יש אמהות, והשכול האפשרי של אם מטיל על העושה אחריוּת איוּמה ונוראה שאין דוּגמתה. יש עוד קושי מוּסרי במילוּי תפקיד זה, כי בעל התפקיד צריך לפעמים לשלוח אנשים לא רק ליהרג – אלא גם להרוג. אין זה יותר קל ויותר נוח מאשר לשלוח אנשים ליהרג. כי אתה שולח להרוג אנשים שאינך מכיר אותם, שלא עשו לך באופן פרטי כל רע. שיש להם אמהות ואבות, נשים וילדים, ואולי רבים מהם אינם עושים מה שעושים אלא רק מתוך אונס, או בלי דעת מה שהם עושים.

מישהו ששימש במשרד הבטחון זמן מה, ואחד הנואמים חזר על כך כאן, שקצין צבא אינו אלא פקיד במדים. במובן ידוע זה נכון, אם פקיד פירושו איש שעושה שליחות העם. אבל מי שאינו רואה בקצין ובחייל יותר מזה – מוכיח שאינו מבין מהותו וחומרתו האנושית והמוסרית של דבר הבטחון, באשר אמירה זו מגלה יחס ציני וניהיליסטי לחיי אנשים ולתפקיד הכרוך במסירות נפש. מי שאינו ניגש לעבודה בשטח הבטחון בלב חרד וטהור, מתוך נאמנוּת ללא תנאי וללא שיוּר אך ורק לצרכי הבטחון ולציווּייו הגורליים – אינו אלא איש מוּפקר, שאין שוּם דבר קדוש בעיניו.

שמעתי כי בסימפוסיון של מפ"ם וּצעירי הליברלים דוּבּר הרבה על אהבת השלום ואחוות עמים, וכך גם בכרוּז של הפרופסורים מטיפים לסובלנוּת וליחס של כבוד כלפי מיעוּטים לאוּמיים ולשמירת שוויון זכוּיות כל האזרחים בלי הבדל גזע ולאום.

אני מעיז לומר שלא פחות מכל אנשי מפ"ם ואפילו לא פחות מפרופסור בּובּר, שאני אחד ממעריציו, אם כי אני מתנגד לכמה מדעותיו – אני אוהב את השלום ועורג בכל לבי לבואו, וכן גם מוקיר שוויון זכויות של כל אזרחי המדינה, כיהודים וכערבים, אבל אני גם רוצה בשלום העם הישראלי והעם היהודי, לא פחות מאשר בשלום כל עם אחר, ורק בהבדל זה כי בשלום עמים אחרים אני יכול להיות רק מטיף ויועץ. בשלום עמי אני, – והוא הדין עם כל אחד מאתנו פה, – יכול ומחוּייב אני להיות גורם, ולראות את עצמי, וכל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו, כגורם המכריע, שכאילו בו ורק בו תלוי שלום העם. והוא הדין בשוויון זכוּיות. אני רוצה בשוויון זכויותיו של העם היהודי – לא פחות ולא יותר. אבל בשוּם אופן לא פחות, מאשר בשוויונם של כל עמים אחרים. אבל יודע אני שיש גם חסידי אוּמות עולם, שעדיין לא התרגלוּ לראות בעם היהוּדי ובמדינה היהודית עם ככל עם ומדינה ככל מדינה, ובזכוּיות שהם מכירים שיש לעם הפולני ולעם הצ’כי ולעם האמריקני ולעם הרוסי אינם מוכנים עדיין להודות שיש גם לעם היהודי, ואחת הזכוּיות המפוקפקות עדיין – ביחס לעם היהודי וביחס למדינת־ישראל היא זכות הגנה עצמית הנתונה לכל עם אחר ולכל מדינה אחרת, זכוּת שכל עם אחר מקיים הלכה למעשה, מבלי שמישהו יתרעם עליו ויתבע ממנוּ דין־וחשבון. הנזף מישהו בהודוּ המנסה להדוף התקפה סינית?

ואני אחד מאלה, ואיני מפחד להגיד זאת גם פה, וילגלגו המלגלגים וישׂטינו המשׁטינים, המאמינים שעמנוּ מחוּייב וּמסוּגל להיות עם סגולה ואור לגויים, כי זה לא רק יעוּדו ההיסטורי אלא לפי הכרתי זהו גם תנאי, וּבכל אופן יסוד לקיוּמו, אבל זה גם דבר שבכבשונה של ההיסטוריה היהודית, ואין לזר חלק בכך. כיהודי מוּתר לי לרצות שעמנו יהיה יותר טוב מעם אחר. וכן מוּתר לכל בן עם אחר לרצות שעמו יהיה יותר טוב מעמים אחרים. אבל אין שום לא־יהודי רשאי לתבוע מאתנו שנהיה יותר טובים מעם אחר. ואחת מזכוּיותינוּ היסודיות שכּל עתידנוּ תלוּי בהן, – היא זכוּתנוּ להתכוננוּת לבטחון ולשלום. ואין דבר יותר חיוּני, מחייב וגורלי – מדבר הבטחון. והבטחון הוא אמנם אחד שיש לו שני פנים: בטחון מבחוץ ובטחון מבפנים.

אין אני מקבל ההנחה שכּל תשעים מיליון הערבים במזרח־התיכון ובצפון אפריקה הם שונאינוּ בנפש וכוּלם כאיש אחד זוממים למחות שם ישראל מעל פני האדמה. אני בטוּח שיש הרבה ערבים בארצות ערב, גם במזרח־התיכון וגם בצפון אפריקה, שהיו רוצים בשלום עם ישראל, אם כי לא זכיתי לראות עד היום אף קריאה אחת לשלום מצד קומוניסט או סוציאליסט או איש רוח ערבי בארצות ערב. אבל דא עקא: לא קר שקול אוהבי השלום בקרב ארצות ערב (ואני בטוּח שישנם) לא נשמע – אלא ארצות אלה נתוּנות תחת שלטון רודני, צבאי או מלכוּתי, ואין המוני העם הערבי, כולל אנשי הרוּח והסוציאליסטים והקומוניסטים, במידה שיש כאלה בתוכם, אין להם שומע ואין להם דעה והשפעה גם בעניני מדיניוּת ערב הפנימיות, אולי פרט ללבנון ולתוניס. האידיאל הנכסף של האופוזיציה שלנו, חילופי השלטון, מבוצע בארצות אלה על־ידי אמצעי פשוּט: רציחת השליטים ועוזריהם. לעמי ערב אין דעה והשפעה בהנהגת ארצם. השלטון מרוכז בידי קבוצה קטנה של קצינים, ואלה, בלי יוצא מן הכלל, קובעים ומכריעים מדיניות ארצות ערב, ואחד מסעיפי מדיניות ארצות ערב, ואחד מסעיפי מדיניות זו, הסעיף האחד והיחיד המשותף לכל הרודנים וכל המועצות המהפכניות, – היא השמדת ישראל. ואין זו מליצה ושאיפה ערטילאית – אלא כוננוּת מתמדת, נמרצת, לאמן וּלצייד ולזיין צבאות הרודנים לתכלית זו, והדבר נעשה בעזרת כספים במתן ציוּד צבאי וידע צבאי של מעצמות אדירות. ואין אף מדינה אחת בעולם, גדולה או קטנה, העומדת בפני בעיית בטחון חמוּרה וגורלית כזו שעומדת לפני ישראל. ואם כי בצדק אנחנוּ נשענים גם בבטחוננוּ על יתרון מוּסרי ואינטלקטואלי של האדם בישראל, – ולא קל וּפשוּט לקיים לאורך ימים יתרון רוּחני זה בלי מאמצי חינוּך מתוּחים – אין לזלזל גם בערך הכמוּת, כמוּת כוח האדם וכמוּת הנשק, שיש לאויב. וגם האיכות העליונה אינה מוכרחת להיות מונופּולין שלנו לאורך ימים. עלינו לראות ששכנינו מתקדמים גם בשטחים אחרים. אלפי סטודנטים ערביים לומדים באוניברסיטאות בארצות מזרח ומערב. זוהי סכנת הבטחון מבחוץ.

 

הסכנה מבפנים    🔗

ויש סכנת בטחון מבפנים. ויש לראותה באותה הבהירות והחריפות כסכנת הבטחון מבחוץ, וייתכן שמבחינת הזמן, הסכנה מבפנים קודמת וחמוּרה יותר.

כשם שאיני מאמין בשום אופן שכּל תשעים מיליון הערבים במזרח התיכון ובאפריקה הצפונית אינם יכולים ואינם רוצים להשלים עם קיוּם ישראל, כך איני מאמין שכל רבע מיליון הערבים בישראל הם שונאי המדינה. להיפך, מכיון שהנעשה בארץ נהיר לי יותר מהנעשה בארצות־ערב, אני בטוח בהחלט שרוב הערבים בישראל, גם המוסלמים וגם הנוצרים, מבלי להזכיר את הדרוזים, רוצים לחיות בשלום ולא לפגוע בשלומה ובבטחונה של ישראל. אבל איני מסוגל ואיני רשאי לעצום עיני בפני קיום שונאים בנפש לישראל בתוך ארצנו, אם כי זהו לעת עתה רק מיעוט לא גדול בקרב המוסלמים והנוצרים הערבים. והשונאים בישראל מדברים בלשון השונאים בארצות־ערב ושאיפתם היא שאיפת שליטי ערב, כי הם מתפרנסים מהרדיו בקהיר, בדמשק, בבגדד, בירדן ועוד. ומשתמשים באותה הלשון הצבועה ודיבורי הרמיה של התעמלנים האנטי־ישראלים בארצות־ערב. אין להם כביכול שום דבר נגד היהודים באשר הם יהודים. אם כי בימי השואה הנאצית היוּ כוּלם חסידי היטלר ורבים גם שיתפוּ פעולה עם התליינים הנאצים, ולא עשה זאת רק המוּפתי הירוּשלמי לבדו. ושונאי ישראל בארצות ערב, שיש להם גם תומכים בקרב המנוּונים והירוּדים ביותר שבקרב המתבוללים היהוּדים באמריקה ובארצות אחרות, אינם מדברים נגד היהוּדים, אלא אך ורק נגד הציונים ונגד המדינה הציונית. אקרא לפניכם רק דוגמאות אחדות של תעמוּלת שונאי ישראל בארץ – המתעטפים כרגיל באיצטלה קומוּניסטית, אם כי אני מפקפק בכנוּת הקומוניזם שלהם.

המפלגה הקומוניסטית בנצרת כותבת באחד מהעלונים שלה (מיום 15.9.59): “הוי אחים; הקיאוּ מקרבכם את מפא”י – אוייבינו בנפש. הקיאוּ מקרבכם את המפלגות הציוניות האחרות. הפיקח אינו מניח את האפעה בחיקו אלא מרטש את צוארו. אין המפלגות הציוניות אלא נחשי אפעה טמאים, ותועמלניהם הערביים (נדמה לי שזה כולל גם את חבר הכנסת חמיס מסיעת מפ"ם), אינם אלא משרתים אגואיסטיים של אוייבי עמם. מנסיונּנוּ המר והעלוב למדנוּ, במשך שנות המצוק, שיש לנוּ בישראל ידי אחד, והוּא המפלגה הקומוניסטית".

בחגיגת העשור להקמת המדינה הפיצה המפלגה הקומוניסטית כרוז זה: “הוי בני עמנוּ הנושא את סבלו, אתם עם, אשר לנוכח עמידתו האיתנה תתמוטט שחצנוּת האימפריאליסטים העריצים. האם נרשה ללחץ כלשהו לסלף את רגשותינו הקדושים ביותר ואמונותינוּ הנעלות ביותר? לא נרקוד ביום הזכרון לאסון עמנו הערבי הפלסטינאי, לא נמחא כף לשודדי זכוּיותינוּ ואדמותינו, הורסי כפרינוּ ומרעיבי פועלינו ופלחינו. – בשום פנים לא נישבע אמונים ולא נכיר בממשלת המלחמה והתוקפנות, צפורן החתול של ההתקפה האימפריאליסטית על חירות העמים הערביים ועל השלום. לא נוותר על זכויותינו הלאומיות – החזרת הפליטים שלנו וחירותנו והחזרת זכוּיותינוּ ואדמותינוּ השדודות. – בשום פנים לא ירקוד עם בשמחת תלייניו”.

 

ארגוני שנאה    🔗

בארץ הזאת פועלים שני ארגונים שונאי ישראל: אחד בשם “אל־ג’בהא” (פירושו “החזית”) שזהו ארגון קומוניסטי מסותר; והשני – ארגוּן לאוּמי גלוּי בשם “אלארד” (האדמה). ארגון זה קיבל ברכת שליטי מצרים באמצעות “סאות אל ערב” ביום 29.8.62, בזו הלשון:

“מקהיר, מפירמידותיה ומסגדיה ומכנסיותיה שבתוכה אומרים למנצור קרדוש ולכל קבוצתו “מברוק”. אנו יודעים כי אחינו מנצור זכה בפסק־דין לרשום אגודת “אל־ארד” שלו. הוא ביקש רשיון להוציא לאור כתב־עת “אל ארד”. אנו אומרים “מברוק” ממעמקי לבנו למטרה זו. “מברוק” מגיע לכם סיוע ועידוד מכל הצעירים המאמינים בערכיותם ובהימצאותם באיזור זה כדי להשיג זכויותיהם וכדי שבעולם ידעוּ את האמת על מצבם תחת השלטון הציוני”.

ארגון זה מפיץ מזמן לזמן תעמוּלה ארסית בכרוזים ובחוברות, אבל אין צורך רב בשטנה מודפסת ונשמעת בארץ גופא, לאחר שהשידורים היום־היומיים בדמשק ובקאהיר ושאר בירות ערב מלאים תעמולה והסתה ארסית נגד ישראל, ואין כמעט בית ערבי שאין בו מכשיר רדיו ואין מקשיבים בתוכו לשידוּרי הרעל מבירות ערב. בכמה בתי־ספר ערבים מפיצים שירי ארס שנכתבים על ידי משוררים קומוניסטים, ואתן רק דוּגמאות אחדות מפּייטנים אלה:

“זהו העם שהפושעים טובחים אותו, האם תתאחדו, הוי, ציבור הנאבקים, האם תתאחדו, הוי, ציבור הנאמנים, לכדו השורות וקשרו הקשרים כדי למחות משטר המבוסס על דיכוי, משטר העושק, הדם והפשע”.

שיר שני:

“אחי, יש לנו מולדת שדוכאה ונהפכה לנודדת מעבר לגבוּל אבל אנוּ נמשוך ביד חזקה נמשוך, נשחררנה מחדש, נחזירנה, נחזיר את הבקעות הרחבות, נחזיר את ההרים הצחים, נחזיר את ההרים הצחים, נחזיר את הגבעות והעמקים, נחזיר אותם למרות הכבלים, למרות היריות ולמרות הברזל, למרות בתי הכלא ולמרות החיילים נחזירנה, נחזיר אותה למרות הפצעים נחזיר אותה, הוי אחי על ידי מאבק”.

וזהו שיר ששרים בעתונוּת:

“גיבור הערבים, הוי ג’מאל, ואנחנו אנשיך, הוי ג’מאל, נמוּת עבורך הוי ג’מאל – יביאך אלוהים הנה, הוי ג’מאל, אין אנו חפצים בשלטון אימפריאליסטי ולא להיות תחת שלטון העוול אלא תחת שלטונך, הוי גמ’אל, המוות טוב משלטון העוול, בקרוב תבוא, הוי ג’מאל – הוי הערבים, קוּמוּ לעזרת ג’מאל”.

אחד המורים בבית־ספר ערבי מסביר לתלמידיו:

“מדינת ישראל לא תמשיך להתקיים, כיון שאין לה עבר ובסיס היסטורי וקיוּמה עתה היא רק מעוּות המציאוּת”.

ותלמיד בכיתה ז' כותב:

“אוהב אני להיות צפור בחיי, ולנהוג מטוס מיסטר מהסוג המשובח בעולם, וזאת כיון שהוא מתעופף למעלה בשמים, ומשם ארד כמצנח בזמן מלחמה עם פצצת אטום ואזרוק אותה על ישראל, בהיותי בשירות הצבא המצרי של ג’מאל עבד א־נאצר”.

אני יודע שתושבי תל־אביב ובנותיה, שנולדו או גדלוּ וחיים בעיר יהודית ובמדינה יהודית, אינם מקשיבים לרדיו המצרי, הירדני, הדמשקאי והבגדדי, הקורא יום־יום להשמדת ישראל, והם מרגישים שהם יושבים לבטח בתוך עמם ובתוך ארצם, וצבא הגנה לישראל שומר עליהם. ואני אהיה האיש האחרון שאנסה לזרוע בהלה בציבורנו, כי אין בהלה בלבי, אם כי אני יומם ולילה חי בהרגשת חרדה ואמונה.

 

הממשל – כוח מרתיע    🔗

ואני רואה יעודו האמיתי של צבא הגנה לישראל לא במלחמה, ואפילו לא בנצחון מלחמתי – כי כל מלחמה היא אסון, וגם נצחון מלחמתי כרוך באבידות שאין ערוך להן – אלא בראש וראשונה ובעיקר בהרתעה. לי נראה הצורך שיהיה קיים בתוכנו כוח צבאי מאוּמן, מצוּייד ומזויין כראוּי ונאמן לשליחוּתו ולייעודו – במידה כזו שירתיע את אויבינוּ מכל נסיון של התקפה, בין התקפה רחבת מידות וכוללת, ובין התקפה של גרילה ופדאיון, הפוגעת בישוּב בודד או בעוברי־אורח.

עד היום מילא צבא הגנה לישראל תפקיד ההרתעה בהצלחה רבה, ואני מקווה שהוּא ימשיך למלא תפקיד זה אם ניתן בידו הכלים הדרוּשים וּנגייס בתוכו מיטב צעירינו הנאמנים והחלוצים, גם להבא.

הוא הדין בסכנת הבטחון מבפנים. הממשל הצבאי שימש כוח מרתיע, ולרוב בהצלחה רבה, והצליח במידה רבה, אם כי לא בכל מקרה בודד, למנוע האסונות והחתירות וההכשלות מהכנופיות השוטנות בארץ הזוממות לבצע מזמן לזמן, גם נגד ישובים יהודים וגם נגד תושבים ערבים הרוצים לחיות בשקט ובשלווה במדינת ישראל. ודוקא מפני שהממשל הצבאי הצליח בדרך כלל בתפקידו המרתיע, אין חלק גדול של הציבור מרגיש בברכת קיומו ובהכרח קיומו.

אני יודע, ואני בטוח שלא רק אני אלא רבים כמוני יודעים, מהו ההפסד החמרי העצוּם ומהי המעמסה הכבדה מנשוא – שאנוּ מחוייבים להוציא שנה שנה מאות מיליונים על החזקת הצבא, אימונו וציודו – במקום להשקיע אמצעים אלה וכוח אדם חלוּצי מוּפלא זה במפעלי פיתוּח, חינוּך וקליטת עולים. אבל בראותו הסכנה הצפוּיה לנוּ מאויבינוּ מבחוץ, העמיס העם על עצמו באהבה עול כספי כבד וחייב את בניו ובנותיו לשרת בצבא, במקום שיעבדוּ וילמדוּ וייצרוּ בשנות נוער מובחרות אלו. ואין חסידי דימוקרטיה מסוגם של האדונים מיקוניס וסנה שואלים אף פעם, מדוע לא מגייסים בני מוסלמים ונוצרים אזרחי המדינה לצבא – בהתאם לחוק ולפי עקרון שויון זכויות וחובות של כל האזרחים – כשם שמגייסים בני יהודים ובני דרוזים.

הוא הדין בסכנת הבטחון מבפנים. אם זהו נס ששכנינו העולים עלינו במספרם וגם בנשקם פי כמה, אינם מעיזים לעת עתה לתקוף אותנו, מפני הכוח המרתיע של צבא הגנה לישראל – הרי זה נס לא יותר קטן, שמלבד מאורעות בודדים לא חמורים ביותר בנצרת ובסביבות עכו, אל הצליחו עדיין הארגונים השונאים בנפש לישראל לפגוע בהמוני הערבים, מוסלמים ונוצרים, הרוצים לעבוד ולחיות בשלום ובשלווה במדינת ישראל: לא עלה בידם עד היום לעורר מהוּמות דמים, שהיוּ עלוּלות להמיט שואה מדינית, ואולי לא רק מדינית, על ישראל. בשני המקרים מקור הנס הוא אחד: על פי חוץ – צבא הגנה לשיראל; כלפי פנים – הזרוע של צבא הגנה לישראל: הממשל הצבאי.

 

מפעל המים וזכות התישבות    🔗

יש לנו שלושה אזורים הרי־סכנה: הגליל, המשולש, הדרום. בכל אחד מהאזורים האלה יש קני־שטנה, חתירה והסתה, קצתם במסווה של קומוניזם, קצתם בלי מסווה זה, המסוגלים בהזדמנוּיות שונות לעורר מהוּמות בין־ערביות או מהומות בין ערבים ויהודים, כשפורצים מאורעות וסערות או הפגנות אנטי־ישראליות מצד השליטים בארצות ערב, או נערכות חגיגות ימי העצמאות הישראליים, או נוסדים ישובים יהודים חדשים בשטח ריק ושומם המוּקף ישובים לא ידידותיים, או כשיש נסיון לעבור לרצועת עזה או לשטח ערבי אחר מעבר לגבול, או להיפך: כשיש הסתננוּת רוצחים ומרגלים מרצועת עזה או מארץ שכנה אחרת.

הממשל הצבאי יעודו הוא למנוע סכסוכים בין שכנים ערבים, העלולים להביא לידי שפיכות דמים ולידי הכרח להשתמש בכוח למען מניעתה והפסקתה. גם השתמשוּת בכוח נגד יהודים אינה נעימה ביותר, ויש להימנע ממנה עד כמה שאפשר. אבל ההכרח לא יגוּנה, ונאלצנוּ להשתמש לא פעם בכוח בתוך הישוב היהודי, ואני חושש שניאלץ גם בעתיד. אבל שימוּש בכוח בישוב יהודי אין לו שום השלכה מדינית ובינלאומית, אלא זה ענין לגמרי פנימי בין שומרי החוק והממונים על שמירתו, ובין מפיריו. לא כן השתמשות בכוח בישוב ערבי, גם אם יש בה הכרח. אויבינוּ בחוּץ, שיש להם משרדי תעמולה והשטנה בכל בירות העולם, בכל היבּשות ובכל מוסדות בינלאומיים, מיד ילעיזו שיש כאן דיכוי לאומי ורדיפות המיעוט. והממשל הצבאי הוא הארגון היחיד המונע בכושר הרתעתו הצורך להשתמש בכוח נגד תושבים ערביים כשהם פורעי חוק. הממשל הצבאי בא להגן על אדמות הממשלה ועל זכות התישבות יהודית בכל חלקי המדינה, ביחוד בחלקים ריקים ושוממים, ששונאי ישראל בארץ רוצים למנוע זאת כמו שניסו לעשות בסביבת נצרת, אם כי הישוב היהודי בנצרת עילית רק שיפר מצב התעסוקה והפרנסה בנצרת תחתית. אויבי ישראל מנסים להפריע למפעל המים של הירדן ולאפשרות השקאה נוספת בדרום ובנגב, אם כי זו תהיה לברכה גם לישוב הבדואי בדרום. ונעשו נסיונות מסוכנים על־ידי אויבים מושבעים, גם במסווה קומוניסטי וגם בלי מסווה זה, לפני שלושה־ארבעה חדשים, כשהיה צורך להכשיר האדמה למוביל המים הארצי, שהמסיתים דרשו מהתושבים הערבים שישתטחוּ מתחת לטרקטורים ויפריעוּ לעבודה. הממשל הצבאי אסר מיד את המסיתים, ערך סיוּרים במקום המוּכן לפוּרענוּיות ומנע ההפרעות המתוּכננות, שהיו עלולות להביא לידי שפיכוּת דמים. נציג הממשל הודיע לתושבים פסק־הדין של בית־המשפט השלום ובית־הדין הגבוה לצדק, שהעבודה העומדת להיעשות היא חוּקית והיא תיעשה, וכל מי שינסה להפריע – יבוא על ענשו. הקומוניסטים, וה“חזית” (בערבית אלג’בהא) תחת הנהגת עורך־דין ידוּע בחיפה, אחד מראשי הקומוניסטים, שלחוּ אנשים מחיפה להסית את הפלאחים ולמנוע את העבודה בכוח. המסיתים נאסרו על־ידי הממשל, בהתאם לתקנות ההגנה משנת 1945, שניתן להן תוקף על ידי מדינת ישראל. ולידיעת אנשי “חירות” אני רוצה להודיע בהזדמנות זו, שאין לשום חוק עותומני או מנדטורי שום ערך במדינת ישראל, אלא אם כן הוא קיבל תוקף חוקי על־ידי מועצת המדינה הזמנית שהכריזה על חידוש מדינת ישראל. הפעולה המסוּכנת שתכננו אנשי מק“י נמנעה הודות לכך שהממשל הצבאי הוציא צו מעצר אדמיניסטרטיבי נגד שמונת המסיתים הראשיים של מק”י, והאחרים הוזהרוּ ונרתעוּ מפעוּלות לא חוּקיות.

אותו הדבר קרה בקשר לתכנית הישוב בכרמיאל. לא רחוק מהשטח שנועד לישוב כרמיאל יש שני כפרים – אחד בשם בענה שתושביו הם נוצרים אורתודוכסים, והשני, דיר אל אסאד, שרוב תושביו הם מוסלמים. בבענה עם ישובה הנוצרי האורתודוכסי יש למק"י השפעה לא קטנה. ואירעה תאונת דרכים: אבטובוס מבענה נהוּג על־ידי ערבי מקומי דרס שני ילדים שרכבו על אופנוע מדיר אל אסאד. המצב בין שני הכפרים נעשה מיד מתוּח. אנשי דיר אל אסאד שרפוּ בינתים כמה בתים בכפר בענה, ומישהו מבענה החל לירות. המשל הצבאי עשה כל המאמצים האפשריים למנוע קטטה בין שני הכפרים.

במאמץ רב עלה בידי המשטרה שהוזמנה על־ידי הממשל הצבאי לחסל תקרית זו ולהשליט שלום בין שני הכפרים. אולם הקומוניסטים לא נחוּ: נשלחוּ מברקים לאו"ם ולכל הנציגויות הדיפלומטיות שמשטרת־ישראל תיכננה מריבה בין שני הכפרים כדי להפריע השלום באזור.

“אולם לא חרך רמיה צידו” השלום לא הוּפר, אבל אחד מתושבי בענה, עסקן ידוע, שמיד אחרי קום המדינה הצטרף לציונים הכלליים, אחר־כך לקומוניסטים, אחר־כך לחזית הלאומנית ולבסוף חזר שוב לקומוניסטים, מצא כאן הזדמנוּת נאותה להפריע לתכנית כרמיאל בסביבת שני הכפרים שהזכרתי שמם מקודם, והפיץ שמוּעות כי עומדים לגזול אדמת הכפרים ולחלקה בין יהודים. נשלחו מברקים לאו"ם, למוסקבה, לשגרירויות זרות בארץ ולואתיקן. ואם כי המסיתים ידעוּ היטב, כי פּיתוח כרמיאל יביא ברכה לשני הכפרים בסביבתו, וכבר מתכננים הבאת מים גם לבענה וגם לדיר־אל־אסאד, אבל ההסתה, נראה היה, כנושאת פרי: הוּפצו כרוזים ושירים מסיתים, הפחידוּ את התושבים שניסוּ לחיות בשלום, כי עוד מעט יבוא נאצר, וכל מי שישתף פעולה עם תכניות הפיתוח בוא על עונשו וניסוּ לכנס באי כוח כל כפרי הסביבה לעורר מהוּמות. באי־כוח הממשל הצבאי הנמצא במקום הסבירו לכפריים המצב האמיתי, אבל אלה טענו שהם מפחדים מאנשי המנהיג הקומוניסטי מכפר בענה. הוּצא אז צו מעצר נגד הקומוניסט, ליום שבו נועד הכינוס, הכפר הוכרז לפי התקנות כשטח סגוּר, על־ידי הממשל הצבאי, – וכך הוּרגע המקום, – מבלי שהיה צורך להשתמש בכוח וּמבלי שמישהוּ הופרע בעבודתו.

 

הממשל – הגנת התושבים השלווים    🔗

אני מציין בסיפוּק כי רוב הישוב הערבי בגליל ובמשוּלש רחוק ומתרחק מתעלוּלי המסיתים, אבל אילוּ לא היה הממשל מצליח, לרוב על־ידי הרתעה, למנוע מעשי אלימות, – היו בלי ספק לא מעטים מהדור הצעיר מקשיב יום יום להסתה הארסית של שידוּרי הבירות הערביות מצטרף יותר ויותר למסיתים ולמשׂטינים.

כפי שידוע לכנסת מקבל כל תושב באזורי הממשל הצבאי אפשרות של תנועה חופשית למשך כל השנה בכל חלקי הארץ. רק כאלפיים איש הידועים בתעלוליהם לממשל, מקבלים רק רשיונות זמניים או חד־פעמיים. כאשר הודעתי בזמנו לכנסת, הוּקמוּ בגליל, במשולש ובדרום ועדי־שלושה שבפניהם אפשר לערער על כל מניעת מתן רשיון שנתי, ועדים אלה מורכבים מנציג משרד הפנים, נציג הישוב הערבי ונציג הפיקוּד הצבאי בשטח, ומענין הדבר שרק עשרים איש שלא ניתן להם רשיון תנועה חופשי, ראו צורך לפנות לוועדות הערעור. כל השאר ידעו שיש נגדם תיקים פליליים ולא יצליחו בערעור. מעשרים מערערים – אוּשר הערעוּר לחמישה־עשר ובחמישה מקרים בוטל הצו.

הממשל הצבאי הוא, במצב המסובך שבו נמצא כל האזור שלנו, המגן הנאמן והיעיל ביותר בשביל רוב אזרחינו הערבים, הרוצים לחיות בשלווה וליהנות מהיתרונות הכלכליים והחינוכיים שיש בישראל, ואין כמוהם בארצות השכנות. אבל יש כמוּבן מיעוט בקרב התושבים הערבים שלא המצב הכלכלי והתרבוּתי מעסיק אותו – אלא קיוּם ישראל לא נותן לו מנוח. הממשל הצבאי קיים למען הבטיח לרוב הערבי שהשלים עם המדינה – חיי מנוחה ושלווה, ולשמש כוח מרתיע כלפי מיעוט המוכן בכל האמצעים שבידו לסייע לשליטי הארצות השכנות – להרוס את ישראל. ובידי הממשל הצבאי יש הסמכות לפי תקנות ההגנה לעצור אנשים כאלה, לרתק אותם ולהגלות אותם, וזה מרתיע.

ההיסטוריה של העם היהודי בכל ארבעת אלפי שנות קיומו היא יחידה במינה, ללא דוּגמא בתולדות עמים; כמו־כן גם מעמדה של מדינת־ישראל הוּא יחיד במינו בימינו. אין עוד מדינה אחת בעולם, שכּל שכניה מכריזים עליה השכּם והערב, בעתונות, ברדיו, בעצרת או"ם, בכל כינוס בינלאומי – שהיא תימחה מעל פני האדמה כמו שמכריזים על ישראל. אני בטוּח שאין זו שאיפתם של כל תשעים מיליון הערבים שבמזרח התיכון ובצפון אפריקה, אבל זוהי השאיפה המוצהרת היחידה, המאחדת באופן רשמי כל מדינות ערב. לא אנשי רוח ערבים – ואני בטוח שיש כאלה בארצות ערב – לא קומוניסטים ולא סוציאליסטים, אף אחד מהם לא יצא במשך כל חמש־עשרה השנים האלה עד היום הזה נגד הצהרת ההשמדה של כל שליטי ערב ודובריה הרשמיים.

היש להתפלא אם בקרב המיעוט הערבי בארץ יש אנשים הרואים את היהודים בארצם, כמיעוט באיזור ערבי, מיעוט ששדד מהם את ארצם ותקע טריז זר בשטח ערבי; היש להתפלא אם בקרב מיעוט זה, ולאו דווקא בקרב המיעוט של פושעים ומפירי חוק, אלא גם בקרב מיעוט בעל שאיפות לאומניות, יש לא מעטים הנתפסים למזימת ההשמדה ומוכנים לשמש חלוּץ למחנה הכובש או “המשחרר” ששליטי ערב מתכננים לשלוח לישראל?

 

בשלושה אלה יבוא השלום    🔗

לא פחות מפּרופ' בּוּבּר, וּודאי לא פחות מפּרופ' פלסנר, אני שואף לשלום בין ישראל וערב, ואני גם בטוח ששלום זה – אם ישראל תשמור בינתיים על קיוּמה וגידוּלה – בוא יבוא.

השלום יבוא – אם נתקיים עד בואו; והשלום יבוא: א) עם הפגת המתיחות העולמית; ב) עם התבצרותה הפנימית של ישראל; ג) עם התגברות המגמות הדמוקרטיות בקרב עמי ערב. רק על ידי שלושה אלה, או לפחות אחד מהשלושה – יבוא השלום. כל אלה לא ייעשו ביום אחד. ובינתיים הכרחי כוח מרתיע – גם כלפי השונא מבחוץ וגם כלפי השונא בפנים. כוח מרתיע זה הוא צה“ל וּזרועו הפנימית – הממשל הצבאי. יכול אידיאליסט נבוב לייעץ לפרז את ישראל מכל נשק ולפרק צבא הגנה לישראל למען הוכיח את רצונו לשלום עם השכנים הערבים, ולא אתפלא, אם מחר או מחרתיים יימצא איזה פרופסור שיתנפל על רעיון גאוני זה ויחתים חבריו על כרוּז לפרז מדינת־ישראל וּלפרק את צה”ל למען שלום באיזור.

ביטול הממשל הצבאי מפקיר בטחונה הפנימי של הארץ ושלום הערבים הרוצים לחיות בשלום ומתוך השלמה עם קיוּם ישראל – כשם שפּירוּק צבא הגנה לישראל מפקיר אותנוּ לפלישה ערבית ולהשמדה טוטלית.

ולכן, אם גם כוונותיהם הסוּבּייקטיביות של החזית האופּוזיציונית, ממק"י ועד “חירוּת”, הן כשרות, יש לדחות הצעתם המסוּכנת שמשמעוּתה האובּייקטיבית היא הפקרת התושבים הערבים השלווים לשלטון הטירור וההסתה של שונאי ישראל הגרים בארץ וערעוּר בטוחנה של ישראל מבפנים.

אני מציע להסיר כל ההצעות האלה מעל הפרק.