מֻקְדָּשׁ בְּאַהֲבָה וּבְהַעֲרָצָה
לִשְּׁלֹמֹה לָבִיא,
אַבִּיר הָאֱמֶת הָאַכְזָרִית וְאַהֲבַת הָאָדָם:
נֶאֱמַן הָעֲבוֹדָה, הַהֲגַנָּה וְהַמַחְשָׁבָה הָעַצְמָאִית,
שֶׁפִּיו וּמַעֲשָׂיו שָׁוִים כָּל יְמֵי חַיָּיו;
חוֹזֶה הַמֶּשֶׁק הַקִּבּוּצִי הַגָּדוֹל וְיוֹצְרוֹ:
אֲבִיהֶם שֶׁל הִלֵּל וִירֻבַּעַל,
שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קוֹמְמִיּוּת יִשְׂרָאֵל.
א. העליה־השניה והנוער בימינו 🔗
(שיחה במסיבת־נוער בבאר־שבע, 10.3.1954)
עלי לעשות הפעם, דבר מוזר במקצת, למען מנוע אי־הבנה: עלי להציג עצמי לפניכם. אני מעין עולה־חדש. לא עולה חדש במשמעותו הרגילה. אינני בא עכשיו מפולין, מבבל או מארגנטינה. אני עולה חדש הבא מהארץ. על כל עולה נאמר שהוא כתינוק שנולד מחדש. אין אדם נולד פעמיים, וגם אני לא נולדתי פעמיים, ואיני מסתלק כלל וכלל מעברי. להיפך, אני נושא עבר זה בלבי באהבה רבה. ואף־על־פי־כן אני כעולה־חדש.
הרגשתי צורך להתחיל מחדש, ולראות כל הדברים ראִיה חדשה, עד כמה שזה אפשר. למעלה מארבעים ושבע שנה חייתי במסגרות מסויימות: — מפלגת־פועלים, הסתדרות העובדים, ההסתדרות הציונית, מדינת־ישראל, ואין אני דן מסגרות אלה אלא לשבח. והיתה לי הזכות הגדולה במשך עשרות שנים לשמש שליחן של מסגרות אלו, אבל הרגשתי עכשיו צורך עמוק לחיות במסגרת של עובד פשוט ואזרח ככל אזרחים. מעשי־בראשית מתחדשים בכל יום, גם אדם מתחדש יום־יום. כל מי שיפשפש היטב בנפשו יראה שאינו כתמול־שלשום. אינו אמנם איש חדש לגמרי, יש בו הרבה מהעבר, אבל יש בו גם משהו שלא היה תמול־שלשום, והמשהו החדש, הנוסף, המשתנה — יכול להיות גם חיובי וגם שלילי.
במשך ארבעים־ושבע השנים עד ל“עליתי” החדשה, למדתי וגם שכחתי לא מעט. אבל יש שני דברים מרכזיים, מכווני־חיים, שאני מאמין בהם היום כביום עלותי ארצה בפעם הראשונה. ולא עוד אלא כל מה שראיתי וחייתי ולמדתי כל השנים האלה חיזק והעמיק בתוכי האמונה בשני הדברים אלה. ואני לא אגדיר הדברים במונחים מקובלים — ציונות וסוציאליסם, — כי הם נתמעכו מרוב שימוש וגם נסתלפו או נתרוקנו מתוכנם בפי רבים, ומשמעותם למעשה היא לעתים תכופות ההיפך ממשמעותם להלכה. אין לי כל צורך להשתמש בשמות אלה. ואני בוחר להגדיר הדברים לפי תוכנם ומהותם.
הדבר הראשון שאני מאמין בו כאשר האמנתי בילדותי, ועכשיו ביתר־שאת הוא: — מולדת לעם היהודי. מולדת חופשית, עצמאית, שלמה לכל העם היהודי. ואולי עלי להוסיף סייג למלה “כל”. איני יודע אם יש סיכוי ואפשרות שכל היהודים בעולם יתכנסו במולדת. איני יודע עתידות, ומסופקני אם מישהו יודע. מהעבר של עמנו למדתי שהיתה תפוצה יהודית עוד בימי בית־ראשון, והתפוצה קדמה לגלות. התפוצה במצרים — לא זו שבימי האבות, אלא זו שבימי מלכי יהודה קדמה לגלות בבל. היתה תפוצה יהודית עוד יותר גדולה בימי בית־שני. ואין איש יכול להגיד שעתידים כל היהודים להתרכז בארצם, אבל אני מאמין שאנו יוצרים וניצור מולדת לכל העם היהודי. זאת אומרת — לכל יהודי שיהיה לו צורך ורצון למולדת; וכל יהודי שלא יתבולל מדעת — יהיה לו צורך במולדת בזמן מן הזמנים.
לביצוע דבר זה עלו חברי ועליתי אנוכי ארצה בנעורינו. האמנתי בדבר לפני עלותי ארצה, וכל מה שראיתי בארץ ובעולם מאז עלותי העמיק בי האמונה שדבר זה הוא הכרחי, אפשרי וביכלתנו לעשותו. במשך הזמן למדתי לדעת הקשיים והמכשולים והסכנות הרבים והעצומים הכרוכים בעשייתו. אבל אין בלבי כל צל של ספק שיש לאל־ידינו להתגבר על כל הקשיים.
הדבר השני שאני מאמין בו עכשיו כאשר האמנתי אז, ושוב — ביתר־שאת, כי אנחנו נסלול פה דרך־חיים חדשה לגאולת האדם ונקים במולדת האומה העברית המחודשת חברה חדשה שאין בה קיפוח, דיכוי וניגודים חברתיים, אלא היא בנויה על אחווה ושותפות אנושית וזיקת־גומלין בין איש לרעהו, ונהיה על ידי כך אור לגויים.
לא בכוח הכיבוש והשלטון, לא בכוח הפצצה האטומית ובאמצעי הרס ודיכוי, כאשר זוממים כמה עמים אחרים, אלא בכוח המופת החי, בכוח האמת הזורחת מחיי־מופת אנושיים בחברה חדשה נעזור לביעור שנאת־עמים וקיפוח מעמדי ותאוות הבצע ושלטון הכוח ביחסי עם ואדם.
ושני הדברים אינם קלים, ולא יעשו בן־לילה. להיפך, שניהם הם מהדברים הקשים ביותר בתולדות המין־האנושי. אבל אנו היהודים אמוּנים מאז ומעולם על קשיים, ועמידה בפני סכנות היא לחם חוקנו. גנוזים בתוכנו כוחות אדירים, כאשר אינם אולי בשום עם אחר. בלי כוחות אלה לא היינו עומדים במבחני־הגורל המרים במשך אלפי שנים. אין עוד עם שעבר עליו מה שעבר עלינו, ואין עוד עם שהחזיק מעמד כפי שהחזקנו אנחנו בתנאים הנוראים בהם היינו נתונים ועדיין אנו נתונים. ובתנאים אלה לא ביצע שום עם אחר מה שביצענו אנחנו. אבל עוד אנו עומדים בראשית הדרך. טרם הוקמה המולדת החפשית לכל העם היהודי. נורתה רק אבן־הפינה הראשונה. וּוַדאי שלא השלמנו סלילת־הדרך לחברה חדשה, אלא התווינו רק קוים ראשונים למסילה הנכספת. שתי ההתחלות עשינו מתוך כורח־נפשי, מתוך צו־הגורל, והמעשה אשר עשינו יש בו חלק לא רק לעושים המעטים במקום המעשה, אלא לעם היהודי כולו. בשליחות ההיסטורית של העם, בשליחות מאבקו לקיום ולגאולה, בשליחות מורשתו הרוחנית וחזונו — עשינו כל אשר עשינו עד עכשיו.
מעטים העמים בעולם שראו, כעמנו, תמורות כה רבות ועמוקות גם בחייו וגם בחיי העמים שבתוכם או סביבם היה חי ואתם בא במגע. ועם למוד־נסיון כעמנו אינו רשאי להשלים עם מציאות מנוונת, מקפחת, מדלדלת ומדכאת, לא בטבע, לא בחברה ולא ביחסי עמים ולא בתוכו הוא. הכל נתון לשינוי, לתיקון. והבחירה היא בידי אדם. “אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם — חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ”. (ישעיה א', 19־20). גם הטבע נתון לשינויים. “יְשֻשּׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה, וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת — כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה”.(שם, ל"ה). גם יחסי חברה אינם קפואים. “הֵשַׁח יֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה, יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד עַָפָר. תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל, רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי לִּים”. “צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל”.(שם, כ"ו) ולא תמיד “יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב”. (שם ב). נביאנוּ בישרו תמורות גואלות בטבע, בחברה, בעם ובאנושיות — ומתוך אמונה בתמורות אלה עמדנו בכל התלאות, והגענו עד הלום.
ואמונתנו לא תכזיב — כי יש כבר התחלה חשובה ורבת־סיכויים בשתי התמורות הגדולות שהאמנתי בהן בילדותי, ואני מאמין בהן היום עוד יותר, — וכעולה־חדש אני בוחן כל דבר לאור שתי התמורות הנכספות.
מאז באתי לארץ נשתנו הרבה דברים ואיני סבור שנעשו עכשיו הדברים בדרך ובצורה שעשינו לפני חמישים, ארבעים וחמש שנים.
בימים ההם היינו הולכים אך ורק ברגל, ואילו עתה אנו נוסעים באבטומובילים או טסים באווירונים; בימים ההם היינו כמעט כולנו רווקים, — עכשיו אנחנו בונים משפחות ויש לנו ילדים ונכדים. בימים ההם הסתפקנו במועט שבמועט, עכשיו גדלו צרכינו, גדלו אולי במידה מופרזת, אבל לא נשוב לגור ב“חושות” וב“חאַנים”. ובימים ההם לא היתה לנו עצמאות, — עכשיו הקימונו מדינה יהודית וצרכי המדינה, אפשרויותיה ושירותיה משנים כל סדרי חיינו.
אבל נדמה לי ששני דברים שעשו את העליה השניה לגורם היסטורי בתולדות הארץ והעם — נדרשים גם היום מאת הנוער.
דבר אחד — קבלת אחריות היסטורית. אנשי העליה השניה לא סמכו על תנועה, על הסתדרות, על מנהיגים, על עקרונות מקובלים, על רשויות מוסמכות, אלא העמיסו על עצמם האחריות לנעשה בארץ — כאילו הכל היה תלוי אך ורק בהם, כאילו כל אחד מהם מכריע כף ההיסטוריה בחייו ובמעשיו. הם לא היו כבולים לא לתורת גדולי התנועה הציונית ולא לתורת מורי התנועה הסוציאליסטית, אם כי רבים מהם קראו ספרי המקורות והמנהיגים והמורים, אבל הם היו סבורים שעליהם לבדוק ולבחון בעצמם הדרך לקראת המטרה שהיתה מטרת חייהם האישיים. הם נטלו על עצמם אחריות על המחשבה ועל המעשה גם יחד. הם לאו־דווקא התכוונו להיות מקוריים ומחדשים, וכמה מהרעיונות שהדריכו אותם — אפשר למצוא בספרי ההוגים שחיו לפניהם ובמעשי החלוצים שעלו לפניהם. אבל הם לא חששו לפסול תורות והלכות מקובלות או גם מקודשות בתנועה הציונית והסוציאליסטית, — כשמצאו שאין אלה הולמות צרכי מפעל חייהם ותנאיו. לא הכל היה ברור להם מראש, והם גיששו וחיפשו וגם טעו, ורבים ממפעליהם ששינו פני הישוב, — ואולי גם את ההיסטוריה היהודית, — נעשו אחרי כמה נסיונות וגישושים שלא היו מתוכננים מראש, כמו למשל הקבוצה. אבל בכל אשר עשו — ידעו והרגישו, שעליהם רובצת האחריות המלאה על גורל הארץ וגורל המפעל הארצישראלי; הם ראו את עצמם כנתבעים היחידים.
מתוך אחריות זו נבעה התכונה השניה שהפכה את העליה השניה לגורם מחנך ראשי בעם היהודי במשך שני דורות: — זיקה לחזון, זיקה מלאה, בלתי מסוייגת, ללא תנאי וללא שיור; זיקה שאין בה כל חציצה בין ההלכה ובין המעשה. חזון אינו דבר שבאמונה, שבמחשבה, שבהטפה, אלא דבר שאתה חי אותו יום־יום, שהוא מכוון כל מה שאתה עושה ומגשים בחייך, שכל רצונך ומאודך משועבד לו ללא תנאי.
העליה השניה לא הטיפה לאחרים — אלא תבעה אך ורק מעצמה; ותבעה מעצמה; בין שאחרים נשמעו לתביעה ובין שלא נשמעו. לא התנהגות התנועה הציונית, לא התנהגות הישוב — אלא הכרת אחריותם המלאה למעשה שיש לעשותו קבעה דרכם של אנשי העליה השניה. והם היו אנשי ריב ומדון, כי הרוב הגדול בישוב היה רחוק מתביעותיהם ומחזונם. גם חבריהם בחו"ל לא הבינו אותם, והם עשו בעצמם מה שהאמינו בלבם, כי יש לעשות. ובעשיה זו לא נרתעו משום דבר — לא מסכנה, לא מלגלוג שאננים, לא מהתנגדות יריבים. המעשה היה צמוד למחשבה — כל החיים, יום־יום.
שתי תכונות אלה נדרשות גם היום מהנוער. ואני בטוח שהנוער בימינו אינו נופל מהנוער בימי העליה השניה. הכוחות המוסריים, המחשבתיים והנפשיים שפעמו באנשי העליה השניה, מצויים עכשיו, ללא ספק, במידה הרבה יותר גדולה בנוער של ימינו, פשוט מפני שמספרו הרבה יותר גדול, וגם יש לו מורשה עשירה שלא היתה לאנשי העליה השניה.
מורשה זו עלולה להתבזבז אם הנוער לא יראה עצמו אחראי לכל.
יש כרגע משהו גדול ועצום שלא היה בימי העליה השניה, ולא כל אנשי העליה השניה קיוו שיזכו לו בחייהם — מדינת ישראל. אני רחוק מאלה שפרקו מעל עצמם עול המדינה והם מפני־כך מנסים למעט דמותה ולזלזל בערכה. כדאי היה לחיות ולמות על הקמת המדינה. המדינה היא מטרה לעצמה, והיא גם אמצעי למטרה עוד יותר גדולה. במדינה לא נתגשם עדיין חזון הגאולה במלואו — לגמרי לא. אבל בה נתגשם חזון דורות: ריבונות ישראל. וריבונות זו היא מטרה לעצמה, מטרה גדולה ויקרה שאין כמוה. אבל המדינה היא גם אמצעי — כי אנו רחוקים עדיין מגאולה מלאה, והדרך עוד רבה וקשה עד מחוז־חפצנו ההיסטורי, והמדינה היא המכשיר רב־האונים, אם כי לא היחיד, שיקדם אותנו לקראת המטרה. והמדינה עשתה בחמש שנים מה שכל העם היהודי לא יכול היה לעשות במשך שבעים שנה.
אבל לא הכל ייעשה בכוח המדינה. תחומי פעולתה של המדינה מוגבלים בשנים: — א) בבחירה החופשית של האזרח במדינה דימוקרטית. אין זו מדינה טוטליטרית הקובעת כל מעשי האזרח, מחשבותיו ודיבוריו. יש שטחי־פעולה־וחיים רחבים שאין החוק והמנגנון הממלכתי מתערב בהם, ובהם שטחי פעולה הקובעים גורל עתידנו. ב) ביכולת המעמסה של האזרח הממוצע, הבינוני. כאן למשל מונח ההבדל בין ה“הגנה” לבין צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מורכבת ממתנדבים בלבד, מאנשים בעלי תחושה עמוקה של אחריות על בטחון הישוב, מסורים ללא־גבול לענין שהתנדבו לו, ולא היה צורך בדרגות ובחוקי משמעת ובעונשים כמו בצבא, הבנוי על שירות־החובה החל על כל אזרח בגיל מסוים, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, בין שהוא אחראי ובין שאינו אחראי; מבנה הצבא אינו יכול להיות כמבנה ה“הגנה”. כאן דרוש משטר היררכי ומשמעת ברזל שמפיריה צפויים לעונשין. אבל גם צבא־הגנה־לישראל לא יסכון בלי התנדבות. אין המדינה יכולה לגזור על התנדבות זו. התנדבות נובעת מתוך הרצון החופשי של טובי הנוער שגמרו שירות החובה שלהם.
והתנדבות הכרחית לא רק לצבא. המשימה של דורנו לא תבוצע בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בנוער ובעם. על מיזוג גלויות ועל ישוב השממה אין המדינה יכולה לצוות. גם חברה חדשה אינה נבנית אך ורק בכוח החוק ובגזירת־המשטר. לקיום שליחות דורנו דרוש אקלים מוסרי אחר בעם. — המדינה יכולה לגלות פושעים ולהענישם, גם למנוע הרבה פשעים. אבל לביצוע מפעלנו דרוש אקלים של טוהר והתנדבות ונאמנות, ומסירות; — אלה לא נעשים על־ידי פקודה. אלה יבואו מתוך אנשי־מופת ונוער חלוצי.
נוער ימינו זכה למה שלא זכתה העליה השניה. אין הוא צריך להתחיל הכל מבראשית, ואין הוא צריך לעשות הכל בכוח עצמו בלבד. יש מדינה וכנסת וממשלה ומנגנון ממלכתי וחוקים ותקציבים ושירותים ציבוריים. לעם שהגיע למנוחה ולנחלה זה אולי מספיק; לעמנו אין זה מספיק; — ולנו תידרש לזמן רב התנדבות חלוצית לביצוע המשימות היעודות לדורנו בשטח הבטחון, מיזוג הגלויות, ישוב השממה, חינוך העם וליכודו, עיצוב דמות החברה החדשה.
ואם כי דרכי הפעולה בימינו לא ידמו לדרכי הפעולה בימי העליה השניה, ולרשות הנוער עכשיו עומדים אמצעים ומכשירים שלא היו בימי העליה השניה, הרי יעשה הנוער שליחותו אם ידע להפעיל בתוכו שתי הסגולות העליונות של שליחי־עם: א) קבלת אחריות מלאה להיסטוריה בימינו, כאילו הכל תלוי אך ורק בו; ב) זיקה נאמנה לחזון, הצמדת המעשה להלכה בחיי יום־יום.
ב. קריירה או שליחות? 🔗
(דברים בכנס התלמידים בשיך מוניס, 10.6.54)
תלמידי ישראל —
ההיסטוריה היהודית בזמננו מציגה לכם ולכל הדור הצעיר בישראל שאלת־גורל: קריירה או שליחות?
לפני שש שנים, כשהייתם עדיין ילדים, נלחמו אחיותיכם ואחיכם, קרוביכם ומכריכם המבוגרים במלחמת הקוממיות, ורבים חרפו נפשם למות.
זו היתה מלחמה יחידה במינה מכמה בחינות. עמים רבים לחמו על קוממיותם, כולם — עמים שישבו מעודם על אדמתם, והיו זמן־מה משועבדים לזרים. לא כזאת היתה מלחמתנו. עמנו היה מנותק ממולדתו מאות בשנים. עוד בסוף מלחמת־העולם הראשונה, זה רק כשלושים וחמש שנים, ישבו בארץ רק כ־58,000 יהודים. ממלחמתנו האחרונה בארץ זו על חירותנו הלאומית, בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא, עברו 1813 שנים. מאז הורחקנו מארצנו ופוזרנו בעולם. ואין עוד דוגמה בהיסטוריה האנושית, שאחרי יותר מ־1800 שנה חוזר עם לארצו ונלחם בה שוב על קוממיותו ומחדש מדינתו. עובדה יחידה במינה זו מאשרת שאנו עם־עולם.
והיה דבר שני בלתי־רגיל במלחמה זו: עמדנו מועטים מול מרובים. 650,000 נגד 30 מיליון. צבא בלתי מצויד שהתארגן רק תוך כדי המלחמה, עמד נגד צבאות של שבע מדינות ערב. היינו אחד נגד ארבעים — וניצחנו. והוּכחה שוב האמת החוזרת בהיסטוריה היהודית: עליונות הרוח.
והיה דבר שלישי: בין לוחמי הקוממיות היו מתנדבים מחמשים ושתים ארצות באירופה, באמריקה, באסיה, באפריקה ובאבסטרליה. מספר המתנדבים מהתפוצות לא הגיע ל־20% של כל לוחמינו, אבל הם נתנו לנו כוחות מקצועיים שלא יכולנו לחנך במחתרת: טייסי־קרב, טנקיסטים, תותחנים, רבי־חובלים בספינות־מלחמה, וספק אם היינו יכולים לנצח בלעדיהם. בהתנדבות זו נתגלתה האחדות המופלאה ושותפות־הגורל של העם היהודי, למרות פיזורו בעולם.
שילמנו מחיר יקר. מבחר הנוער, פאר האומה, נפל. אבל בפעם הראשונה אחרי הרבה מאות שנים לא נשפך דם יהודי לשוא.
ואחרי כל אלה — עלינו לדעת, כי עלילת־גבורה שׂגיאה ומופלאה זו משמעותה מוגבלת. מלחמת הקוממיות לא הביאה ולא יכלה להביא לנו הגאולה הנכספת, לא גאולת הארץ ולא גאולת העם; לא כינסה פזורי האומה; לא חוננה הריסות המולדת; לא הבטיחה עצמאותנו הכלכלית; אפילו לא הורישה לנו שלום ובטחון. הנצחון לא היה סופי ומכריע, והמאבק בינינו ובין אויבינו לא נסתיים.
אין אני אומר זאת לשם המעטת דמותה של מלחמת הקוממיות. אין לי כל ענין בכך. אני אומר זאת למען נעמוד על אמיתות מצבנו.
הנצחון במלחמת הקוממיות נתן לנו דבר גדול ועצום: צבת ראשונה לגאולתנו, ריבונות יהודית במולדת. חסרון צבת זו היה בעוכרי ההיסטוריה היהודית זה כ־2600 שנה, מאז חורבן בית ראשון, מחוץ לתקופה קצרה של החשמונאים הראשונים — משמעון בן מתתיהו ועד אלכסנדר ינאי והמלכה שלום־ציון.
בשנים המעטות הללו שלאחר קום המדינה ראינו ברכתה הגדולה של צבת ראשונה זו: עלילות אדירות בקיבוץ־גלויות; מעשים כבירים בהפרחת השממה; יצירת מאות ישובים חקלאיים; הקמת אלפי בתי חרושת ומלאכה; בניית רבבות יחידות שיכון; פיתוח השיט והתעופה; הרחבת החינוך; הנחלת הלשון; טיפוח הספרות והמדע; הגברת כוחנו הצבאי; הרמת קרן ישראל בעולם.
אבל אנו רחוקים עדיין מהמנוחה ומהנחלה. ויש לראות הצד השני של המטבע: הקמת המדינה היתה הרפתקה חמורה הרת־סכנות. זו היתה התגרות בגורל, מרידה בהיסטוריה היהודית והעולמית. אולי איני צריך להגיד שלא פחות מכל יהודי אחר חייבתי הקמת המדינה והאמנתי בעתידה. אבל גם לפני קום המדינה ומאז קמה לא נעלמו ממני הסיכונים והבעיות החמורות שהקמת המדינה תביא אתה.
ותרשו לי לצטט דברי ראש־הממשלה לפני שש שנים שנאמרו ארבעה חדשים לפני תום המלחמה:
"אנו עומדים על סף מפנה של תמורות עמוקות ומרחיקות־לכת, על סף מהפכה גדולה שלא היתה כמוה בחיינו. יתכן שהיא תסתיים בתבוסה, בהרס ובחורבן. יש גם אפשרות כזאת, ועלינו לראותה בעינים פקוחות. אבל יתכן, ואני מקוה שכך יהיה, שהמפנה יפתח לפנינו מרחבים היסטוריים רבי־עלילות, מרחבים אנושיים, יהודיים, סוציאליסטיים, ועלילות יצירה התיישבותית, חברתית, מדעית, רוחנית, שעד כה לא העזנו לחלום עליהם.
"שתי האפשרויות הסותרות זו את זו, הגנוזות במהפכה המתחוללת בחיינו, לא הגורם הצבאי בלבד יכריע ביניהן. — נצחוננו הצבאי כשהוא לבדו אינו מבטיח עדיין מבוקשנו ההיסטורי, ואינו מוליך אותנו לקראת מחוז חפצנו היהודי והאנושי. ולא אחד הוא המכשול בדרכנו.
— — “אנו עומדים לא רק בפני צבאות ערב, אלא במידה ידועה בפני העולם כולו. זוהי מערכה היסטורית בין העם היהודי ובין כל שוטניו, נוגשיו ומנדיו בכל העמים ובכל הארצות מאז ומעולם. אין זו מערכה מקומית, ושרשיה בזמן אינם נעוצים בהווה בלבד. ישראל תובע עלבון כל הדורות. מתדיין עם כל האומות, — וגורל ארץ ישראל לא ייחתך אך ורק על־ידי הכרע צבאי בין היהודים והערבים אם כי לא לגמרי בלי הכרע זה” (“בהילחם ישראל”, 228־229).
ראש הממשלה לא מיצה אז כל האמת ההיסטורית של מאבקנו, כי בתור שר־בטחון היה אז מרוכז כולו בחזית החיצונית. האמת היא, כי הקמת המדינה הכניסה אותנו למערכה קשה לא רק עם העולם אשר מחוצה לנו, אלא גם למערכה פנימית, למאבק עם עצמנו, עם הרגלינו הגלותיים, עם עברנו התלוש ממציאות ומאחריות של עצמאות במולדת.
ואנסה לסמן בקצרה הרקע ההיסטורי של שני המאבקים: החיצוני והפנימי. עובדות־יסוד היסטוריות הטבועות בארצנו ובעמנו קובעות רקע זה, ואתחיל מהארץ.
זוהי ארץ קטנה עם עבר גדול. כעם ישראל כן גם ארץ־ישראל ההיסטוריה שלה גדולה מהגיאוגרפיה שלה. היא שוכנת במרכז המזרח התיכון שהיה ערש התרבות האנושית לפני 5000־4000 שנה, בצומת שלוש יבשות. היא היתה גיא־חזיון של מאורעות הקדושים למאות מיליונים של אנשים בכל העולם, חוץ מעמי הודו, סין ויפאן. היא אחת משלוש הארצות שעיצבו התרבות האירופית והאמריקנית. (שתים האחרות הן יוון ורומא). מתוך ארץ זו יצא ספר הספרים, המתורגם לכל הלשונות כאשר לא תורגם שום ספר אחר; ובמאה השביעית קרה משהו במדבר ערב ששינה באופן יסודי התנאים הגיאו־פוליטיים של ארץ־ישראל. קם נביא בקרב שבטי ערב שהטיף לאמונה באל אחד, ואיחד השבטים המפוררים לאומה מלוכדת. ויורשיו יצאו בלהט אמונה חדשה וכבשו אימפריה גדולה באסיה, באפריקה ובאירופה.
דברים כאלה קרו גם קודם לכן. מזמן לזמן צצו אימפריות חדשות. האימפריה הערבית הפיצה את הדת החדשה בקרב עמים רבים. גם כזאת קרה קודם לכן. כזאת עשו תלמידי הבודדהא ותלמידי ישו מנצרת. אבל הפעם נעשה דבר שאין לו תקדים: עם הדת החדשה הטילו הכובשים הערבים גם לשונם על המון עמים, על כל עמי המזרח התיכון, מחוץ לפרס ותורכיה, ועל כל העמים השוכנים בצפון אפריקה, ממצרים ועד מרוקו.
העם היהודי נפוץ בקרב עמי הנצרות והאיסלם. עמים אלה ידעו כי ארץ ישראל היא ערש האומה העברית, אבל מאז קיומם ראו כי העם היהודי נידח מהארץ ומפוזר בתוכם. כאלף ושלוש מאות שנים נלחמו הנצרות והאיסלם על השלטון בארץ הזאת. ובני דורי ראו בימיהם גם שלטון מוסלמי וגם שלטון נוצרי בארץ. עמי הנצרות והאיסלם הכירו את היהודים, שכן היהודים נפוצו בארצותיהם, אבל מעולם לא הכירו את היהודים כאומה עומדת ברשות עצמה. הקמת מדינת ישראל היה בה משום כך חידוש מתמיה ומהפכני, ואין הם מוכנים להתרגל לחידוש זה ולהשלים אתו.
ועמנו, — יש לדעת זאת בכל הבהירות האכזרית, — היה תמיד ויהיה תמיד עם קטן. אין בזאת כל פחיתות־כבוד. עמים קטנים מילאו תפקידים גדולים בהיסטוריה האנושית, יותר מכמה עמים ענקיים. ומקומנו בתולדות אדם הוא ביחס הפוך לגודל הכמותי שלנו. אבל במלחמת הקיום יש ערך גם למספר.
היינו והננו לא רק עם קטן — אלא עם בודד. כמעט לכל עם אחר יש בני־משפחה קרובים, שעומדים לו בשעת הדחק. יש משפחה של עמים סקנדינביים, של עמים סלאוויים, של עמי ערב, של עמים אנגלו־סאכסים, של עמי אמריקה הלטינית. לנו אין עמים קרובי־משפחה. אנו עומדים לבדנו בהיסטוריה העולמית. ואין זה מקרה. היינו תמיד עם יוצא־דופן, עם שונה מכל שכניו. אנחנו העם “הנון־קונפורמיסטי” שבעולם.
עוד בימים הקדומים, בעולם העתיק של מצרים ובבל, בעולם הקלאסי של יוון ורומא — היינו גוי אחד בארץ. למדנו משכנינו, קיבלנו מהם לא־מעט, — אבל עמדנו בייחודנו ובשוני שלנו. שוני זה הוא סוד היותנו עם־עולם.
עמדנו ליד ערש התרבות האנושית בימי קדם. עמי מצרים, בבל וכנען הניחו יסודות ראשונים למדע, לכתב, לחקלאות, לשיט, לספרות ולאמנות, אבל בעולם תרבותי קדמון זה, כבעולם הקלאסי של היוונים והרומאים לאחריהם — שרר הכלל: כל דאלים גבר. היתה מלחמת הכל נגד הכל, ולא רק בארץ — אלא גם “בשמים”. עמי מצרים ובבל, יוון ורומא יצרו אלוהיהם בדמותם ובצלמם ויחסו להם כל המעשים שנעשו בתוכם, לרבות המעשים הרעים והבזויים: רצח ושוד, תככים ומרמה, זימה ובגידה, כי אלוהיהם היו זכרים ונקבות, על כל תאוותיהם ומעלליהם.
העם היהודי היה ראשון בתולדות אדם שהביא תפיסה עולמית חדשה: תפיסה של כוח עליון אחד, יחיד, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, ואין לו ראשית ואין לו תכלית, והוא בורא הכל ומכוון הכל, והוא נוהג עולמו באמת ובחסד, בצדק ובשלום; ובניגוד לכל שאר העמים שיצרו אלוהיהם בצלמם ובדמותם, — האמין העם היהודי כי האדם נברא בצלם אלוהים, בצלם הכוח היוצר היחיד, המרעיף צדק משמי מעל ומפרה ישע וצדקה מהארץ מתחת, ומצווה לאדם “ואהבת לרעך כמוך”. אדם בצלם אלוהים — פירושו אחדות המין האנושי, פירושו אחוות־אדם, משטר עולמי של צדק ושלום, ולא של “כל דאלים גבר”.
אפשר שלא כל העומדים כאן הם שותפים בכל לאמונת אבותיהם מימי התנ"ך, אבל גם הם צריכים להכיר ולהוקיר החידוש המהפכני והנשגב שהביאה לעולם התפיסה היהודית. נביאי ישראל נתנו ביטוי נצחי לתפיסה היהודית, היפנו מבטי אדם לעתיד, וחזו חזון אחרית־הימים, שבהם לא ישא גוי אל גוי חרב, לא ירעו ולא ישחיתו, והארץ תימלא דעת את ה' כמים לים מכסים. ונביאי ישראל העיזו להגיד ברורות כי לא די באמונה באלוהים — אם אין בחברה צדק ומשפט, אלא אהבת בצע, וכה אמר מיכה המורשתי: “שִׁמְעוּ־נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט, וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים, וִירוּשָׁלַיִם בְּעַוְלָה רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ — לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן — שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ. וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר בַּיִת — לְבָמוֹת יָעַר”. (מיכה ג' 12־9).
תורת נביאי ישראל נטעה בלב העם היהודי האמונה בעליונות הרוח. ולא מתוך ביטול החומר והגוף והעולם הזה. התנ"ך שופע כולו שירת־הטבע וחדוות־החיים בארץ. בניגוד להודים ולנוצרים אין היהדות גורסת שלילת החיים וביטול העולם הזה. כל הברכות בתורה הן ברכות הארץ. “וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ — בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׂתְּרוֹת צֹאנֶךָ. בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה בְּבוֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יִתֵּן ה' אֶת אוֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶּיךָ נִגָּפִים פָנֶיךָ” (דברים כ"ח) ודווקא מתוך יחס חיובי לחיים, לברכת הארץ, לעבודה בימי שלום ולגבורה בימי מלחמה, — האמין העם היהודי בעליונות רוח האדם ובהכרעתה של גבורת הרוח. ובגבורת הרוח עמד העם היהודי הקטן והבודד בפני כל קמיו ושונאיו בשבתו בארצו ובצאתו בגולה כל השנים.
איני רוצה להגיד שהעם היהודי היה גדול ברוחו מכל העמים בעולם. עמים אחרים בימי קדם ובתקופות מאוחרות תרמו רבות וגדולות לתרבות המין האנושי, ועלינו להוקיר כראוי תרומה עשירה זו אשר נהנינו מפירותיה. ודי לציין התרומה המופלאה של העם היווני. המון מלים השגורות בפינו בשיחת יום־יום כגון דימוקרטיה, פילוסופיה, מוסיקה, גימנסטיקה, לוגיקה, מתמטיקה, סימפוניה, דראמה, תיאטרון ועוד — לא זו בלבד שמקורן בלשון היוונית, אלא גם הדברים הנקראים בשמות אלה הם מיצירת יוון. ואין זה נכון להגיד שחכמת יוון אין לה פרי אלא פרחים. תנסו למחוק יצירות יוון — וחיינו יידלדלו, יתרוששו, כמעט יתרוקנו.
ואם כי כוחנו לפנים לא היה גדול במקצועות אלה — למדנו אותם מאחרים, וגם השתתפנו בטיפוחם, ואין העם היהודי נופל כיום מכל עם אחר בכיבושי המדע, האמנות והספרות. די לציין שמות כהיינה, אֶרליך, מארכס, פרויד, איינשטיין. אבל יש דבר אחד שבו אין שום עם בעולם עולה עלינו, לא בעבר ולא בהווה, וזהו — גבורת הרוח.
בגולה היתה זו גבורת־רוח פאסיבית, גבורת עם שאינו נכנע לגורל ולכוחות גדולים ממנו. בדורות האחרונים, עם הופעת החלוצים הראשונים בארץ לפני שלושה דורות, נתעוררה בתוכנו גבורת־רוח אקטיבית, יוצרת, כובשת; גבורה שאינה מסתפקת באי־כניעה לגורל, אלא מנסה להשתלט על הגורל ולשנותו. בהקמת המדינה ובנצחוננו במלחמת הקוממיות הגיעה גבורה זו לשיאה הראשון — הראשון ולא הסופי. כי עד הפיסגה העליונה של מחוז־חפצנו רחוקה וקשה הדרך.
העולם אינו מקבל בנקל ובכל מלוא משמעותה אומה יהודית עומדת ברשות עצמה. עוד עמי־ערב עומדים לכלותנו בהזדמנות הראשונה, והם אינם בודדים בשנאתם ובהתנגדותם אלינו. עזרת כוחות אדירים בעולם נתונה להם, ברב או במעט. ועוד עלינו לכבוש מעמדנו החדש בעולם במאמץ מתמיד ודרוך. אבל אין זה הקושי היחיד והעיקרי. המאבק הראשי והמכריע הוא מבפנים — במדינה ובעם היהודי.
הכרזת עצמאות אינה הופכת עם גלותי, מפוזר ותלוש ממקורות החיות והעצמאות — לעם עומד ברשות עצמו. דרושה לכך תמורה גדולה ורבת־פנים. קודם כל תמורה “גיאוגרפית” מפיזור לכינוס במולדת. ודרושה תמורה קשה מזו: תמורת־מבנה, תמורה ביסודות חיינו הכלכליים והתרבותיים, יהודים השבים למולדת — וממשיכים בה חיי הגלות, יהפכו המדינה לגלות חדשה.
כל איש מכם יודע כי העם היהודי בגולה אין לו לשון משותפת ותרבות משלו. אבל אינכם יודעים אולי ידיעה מספיקה באיזו מידה תלוי קיומם הכלכלי של יהודי התפוצות באחרים.
למען הסביר הדבר בקצרה אתאר אפשרות דמיונית — שאינה לגמרי נמנעת המציאות.
אילו היה קם שונא ישראל להשמיד היהודים בגולה, לא בדרכים האכזריות של היטלר — על ידי החנקה בגזים ושרפה בכבשנים — אלא בדרך “הומנית” יותר, היה יכול לעשות זאת על ידי גזירה כלכלית פשוטה: היה מחוקק חוק האוסר על כל יהודי למכור לגוי ולשרת גוי, ואוסר על כל גוי למכור ליהודי ולשרת יהודי. מה היו תוצאות חוק שכזה לגבי הגויים — בארץ כמו אמריקה, רוסיה או ארגנטינה? הגויים לא היו יכולים ליהנות משירותם של עורכי־דין ורופאים מצויינים מקרב היהודים או לקרוא ספריו של אליה ארנבורג. אבל סוף סוף היו מוצאים עורכי־דין ורופאים וסופרים מוכשרים למדי מבני עמם. אבל מה היה חוק זה גורם ליהודים? — היהודים היו יושבים בביתם בלילות בחושך, כי החשמל מיוצר על־ידי גויים. ולא היו יכולים לנסוע בטראם או בתחתית, כי הם נהוגים בידי גויים. והוא הדין ברכבת, במטוס או בספינה. אבל מה שגרוע מכל אלה: מיד אחרי גמר מלאי המזון שלו בבית לא היה יכול להשיג לחם ומזון אחר, כי כל המזון מיוצר על ידי לא־יהודים. וכך היה נידון לכליה מהירה, בכל צרכי יום יום, החל באוכל וגמור במלאכת המדע — זקוק היהודי בגולה לתוצרת עבודת הגויים. היהודים בגולה מרוכזים במקצועות מועטים שאינם מחוברים למקורות הכלכלה והקיום העיקריים של כל עם.
ואם זכינו בארץ למדינה — הרי אין זה אלא מפני שחוללנו כאן מהפכה יסודית במבנה חיינו הכלכליים והחברתיים: שבנו לאדמה ולעבודה בכל מקצועות הכלכלה, כשם ששבנו ללשון העברית ולהסתמכות על כוחנו בהתגוננות מפני התקפות עוינות. המדינה תתקיים ותתפתח — אם נתמיד במהפכה פנימית זו במבנה חיינו הכלכליים, התרבותיים והבטחוניים, ונעמוד ביצר הקוממיות היוצרת מפני הרגלי העבר הגלותי, העומדים לערער כל כיבושי העצמאות, שהנחילו לנו המאמצים החלוציים של שלושה דורות.
עוד זמן רב נעמוד במאבק קשה עם כוחות עוינים מבחוץ. אבל נצחוננו בחזית הבינלאומית תלוי בראש וראשונה בחוסננו הפנימי, הכלכלי, התרבותי, המוסרי והצבאי בישראל.
חוסן זה מותנה במידה רבה בפעולת המדינה, — ז. א. בפעולת הכנסת, הממשלה, המנגנון הממשלתי. אבל המדינה אינה כל־יכולה, ומראשית ייסודה היה ברור, כי המשימות הגורליות המוטלות על דורנו לא יבוצעו בלי יזמה מתנדבת, בלי יזמה חלוצית של טובי הכוחות בעם, וקודם כל — בנוער.
והרי דוגמה ממלאכה אחת שהיא כאילו כולה ממלכתית, שהיא מצווה בחוק ונתונה במסגרת משמעת מחייבת: מלאכת צבא־הגנה לישראל. גם מלאכה זו של בטחון המדינה העומדת במרכז קיומנו, אינה יכולה ליעשות בלי התנדבות חלוצית. החוק מחייב כל צעיר וצעירה לשרת שנתיים — שנתיים וחצי בצבא, אבל בצבא־חובה בלבד לא היינו מקיימים בטחוננו. צה"ל לא היה מתקיים בלי צבא־קבע מתנדב, המוסר כל יכולתו הברוכה לבנין הצבא ושכלולו, ועושה זאת לא בצו החוק אלא בצו מצפונו החלוצי.
אולם צה“ל, על צבא החובה וצבא המתנדבים, כשהוא לבדו, לא יקיים בטחוננו; ואיני אומר זאת להמעטת דמותו של צה”ל. לא פחות מכל אזרח בישראל מוקיר אני את צה"ל כעמוד התווך של בטחוננו, ולא של בטחוננו בלבד. אולם עלינו להכיר, כי בטחוננו תלוי בכמה גורמים שאינם צבאיים: בחידוש העליה, בהגדלת הילודה, בפיתוח הפוטנציאל התעשייתי, בכושר מקצועי מעולה, בפריון־עבודה גבוה, באמצעי־תחבורה מתוקנים ביבשה, בים ובאוויר. כל אלה הם תנאים הכרחיים לבטחוננו, אבל גם אם נביא כל אלה לשיא היכולת — לא יספיקו. הגורם המכריע בקיום בטחוננו, — ובטחוננו פירושו קיומנו, — זהו דמות האדם בישראל: רוחו, אופיו, גבורתו, יזמתו, חזונו, נאמנותו.
ודמות האדם בישראל פירושה קודם כל — דמות הנוער בישראל, יכלתו היוצרת, יוזמתו החלוצית, נאמנותו לשליחות שההיסטוריה הטילה עליו בדורנו. נוער קרייריסטי, שעיניו לבצע, לחיים ריקים, לרווחים קלים, לקיום פאראסיטי, — נוער כזה יהווה הנשק הסודי של אויבינו, בו יכריעו בנקל את עם ישראל.
אתם, תלמידי בתי־הספר התיכוניים, גם אלה מכם שנולדו בגולה ובאו בילדותם ארצה, התחנכתם בשנות התבגרותכם, בשנים הקובעות אופיו של אדם, באווירה של עצמאות ישראל, ואין כל הכרח, ואין כל טעם שהליקויים, הפגימות והמידות הנפסדות שדבקו באדם הגלותי באשר חי בנכר, בתלוּת — יוסיפו להתקיים בתוככם. אתם הדור הראשון לגאולה, ו“אצילות מחייבת”. עליכם לשמש דוּגמה של דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, של דור בן־חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על איתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה שלא תבייש עברנו ולא תכזיב כיסופי־הגאולה המשיחיים של דורות.
עליכם להניח היסודות הנאמנים לעתיד האומה והמולדת.
ואעמוד בראשי פרקים על עיקרי הדברים, ואלך מהקל אל הכבד:
א) טיפוח המשותף 🔗
אנחנו עם בן־חורין. כל אחד מאתנו רשאי לחשוב, לדבר ולכתוב כרצונו. לבני־חורין יש דעות משלהם, ולכן יש ביניהם דעות שונות ומתנגדות זו לזו. קיימים בתוכנו גם ניגודים של אינטרסים, חשובים ולא חשובים, אמיתיים ומדומים, אבל הפיצול הנפרז והחולני העושה שמות בחיינו הציבוריים, גם בחיי המדינה וגם בחיי החברה, אינו פרי חילוקי־דעות מוצדקים וניגודי־אינטרסים ממשיים, אלא פרי אנרכיה מוסרית והרגלים גלותיים של עם תלוש מאחריות ממלכתית ומשליטה על גורלו.
יש לנו תנועות־נוער מבורכות שהקימו מפעלים חלוציים לתפארת. כולן מחנכות חבריהן להתישבות חלוצית ולהגשמה עצמית. — מדוע הן מפוצלות ואינן מסוגלות למפעלים משותפים?
אומרים: יש ניגודים מעמדיים במדינה. איני סבור שניגודים אלה מן ההכרח שיפלגו ויפוררו את הנוער. אני מכיר נוער שמתגבר על כל ניגוד ומוצא מעמדי. אני מכיר כל אלה שהניחו היסודות להתישבות החלוצית בארץ ולערכי העבודה והשותפות והעזרה ההדדית. הם היו רובם בני המעמד הבינוני. רק מעטים מאוד היו בני־פועלים. תנועות־הנוער הקיצוניות ביותר בתפיסתן המעמדית — יצאו מחוגי סוחרים ואמידים, והן מטפלות בעיקר בנוער מהמעמד הבינוני, בנוער הלומד. הנוער אינו מחויב להמשיך דרך הוריו, אם אינן הולמות צרכי המהפכה היהודית. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד לא המשיכו מעשי אבותיהם.
ומוזרה הטענה של ניגודים מעמדיים, כשרוצים להסביר פיצולן של תנועות־הנוער, הקוראות כולן לחבריהן ללכת לעבודה ולהתישבות. כשם שאין להסביר בניגודים מעמדיים הפיצול של ההתישבות החלוצית עצמה. הטוטאליטריות המפלגתית אשמה בפיצול לא־טבעי זה. בעם בן־חורין מן ההכרח ומן הברכה שיהיו בה יותר ממפלגה אחת. אם כי איני יודע אם יש ברכה בשפע המפלגות שלנו. אבל כלום לא יכולים בני מפלגות שונות ללמוד באוניוורסיטה אחת, בבית־ספר תיכון יסודי אחד? כלום אינם יכולים לשבת בשכונה אחת, או לנסוע ברכבת אחת? האומנם מוצדק שיכון מפלגתי? המוצדק פירוד קיבוצי? היש צורך באוניוורסיטה מיוחדת וברכבת מיוחדת לכל חברי מפלגה אחת?
בחילוקי־דעות ישרים יש ברכה, אם לא מפריזים ולא מנפחים אותם באופן מלאכותי. ויש לשמור על הגבולות המוצדקים והטבעיים של חילוקי־הדעות. מובטחני שהמשותף מרובה על המפריד בעם כולו, ובנוער — על אחת כמה וכמה. בשאלות־היסוד של חיינו בתקופה זו מאוחד רובו הגדול של העם. מחוץ לקבוצה צעקנית קטנה של קומוניסטים גלויים ונסתרים, מאוחד העם בשאלות בטחון, קיבוץ גלויות ומיזוגן, פיתוח החקלאות והתעשיה, הנחלת הלשון העברית לעולים, שמירת רבונותנו וחירותנו הדימוקרטית. אין כל סיבה אובייקטיבית להתפוררות והתפצלות בקרב הנוער, ובמקום תנועות־נוער נפרדות, מתחרות זו בזו, — יש להקים תנועה כללית, ברית נוער מתנדב, שתעשה במשותף ובמלוכד הפעולה החינוכית בקרב הנוער הלומד, העובד והעולה, ותקים מפעלים שיגלמו כל הערכים החיוביים המשותפים לכל תנועות־הנוער הנפרדות. על הנוער להיות הגורם המלכד, המעלה, המטהר והמבריא בעם.
ב) טוהר המידות 🔗
אל ייתפס הנוער למלאכה קלה ונפסדת של חיפוש חטאי הזולת. יש במדינה כלים ממלכתיים שזהו תפקידם. יש כנסת, יש מבקר מדינה, יש משטרה, יש שופטים, והם ממונים על שמירת החוק ועל מניעת חטאים ומעילות. כחבר כנסת לא אביע דעתי על הכנסת, — אבל מבקר המדינה, המשטרה ובתי־המשפט עושים עבודתם באמונה ובאחריות וגם נדמה לי, ביכולת לא־מעטה. רבים ממחפשי החטאים — עושים זאת למען חפות על פשעיהם ותעלוליהם הם, הגרועים אולי פי כמה מהחטאים שהם כאילו מוקיעים בזולתם. יהודי יקר, רב גדול בישראל, רבי ישראל סלנטר, אמר שכל יהודי צריך לחפש חטאים ופגימות רק אצל עצמו, ואילו אצל חברו הוא צריך לבקש רק מעלות וסגולות טובות. ציבורנו יתעלה אם יקיים תביעת המוסר של הרב סלנטר. קונג־צה, חכם סיני קדמון, נשאל על־ידי תלמידיו: מי הוא אדם המעלה? ענה להם קונג־צה: אדם המעלה הוא זה שעושה בעצמו מה שהוא דורש מאחרים, ואף פעם אינו דורש מאחרים מה שאינו עושה תחילה בעצמו. אין הגדרה יותר קולעת לטוהר המידות מהגדרה זו. לא הטפה לאחרים, לא חיפוש חטאי הזולת — אלא תעשו בעצמכם, בחייכם, יום יום כל מה שהייתם רוצים שיעשה כל העם. תהיו למופת לעם — בחייכם אתם. הדוּגמה החיה היא המחנכת.
מה היה סוד ההשפעה העצומה בחיי הנוער בגולה במשך עשרות שנים של קומץ אנשים שעלו ארצה לפני חמשים־ארבעים שנה ונקראו בשם העליה השניה? הם לא התעטרו בתואר חלוצים, ולא הטיפו הגשמה חלוצית לאחרים, אלא חייהם בארץ שימשה דוּגמה ומופת לאלפים ורבבות.
והנוער בימינו יעצב דמות האדם בישראל — על־ידי חיי־מופת.
ג) מיזוג גלויות 🔗
העלילה האדירה ביותר אחרי מלחמת הקוממיות היתה — קליטת שלושת רבעי מיליון עולים מכל קצווי־תבל, רובם מהגלויות המרודות ביותר במזרח אירופה, בצפון אפריקה ובארצות הנחשלות באסיה.
עלילה גדולה זו, שאין דומה לה בתולדות ישראל, היתה מלוּוה כשלון עצום: התנכרות הישוב הוותיק לעולים החדשים. המדינה עשתה בגדר יכולתה ובעזרת התנועה הציונית למען קיבוץ הגלויות: הסיעה עולים ארצה, שיכנה אותם בשיכוני ארעי וקבע, דאגה לתעסוקתם לבריאותם, לחינוך ילדיהם; אבל בכוח המדינה בלבד אין לבצע קליטת עולים ומיזוג גלויות בקצב ובממדים כפי שנדרש מאתנו. אין ספק שכל אנשי הישוב היו חסידים נלהבים וכנים של קיבוץ גלויות ותמכו בכל לב במדיניות של עליה בלתי־מוגבלת, אבל רק מעטים גילו יחס של אחווה יהודית ואנושית כלפי העולים; הכל סומכים על המדינה שהיא תעשה מלאכת קליטת העולים, והיא עשתה לא מעט; אבל מיזוג־הגלויות לא ייעשה בכוח המדינה, אלא בכוח הרצון הטוב של העם, ורצון טוב זה לא בא לידי גילוי.
רוב העולים באו מארצות נחשלות, והיו מחוסרי־הון ועשוקי חינוך והשכלה. והישוב הוותיק התנכר לאחיו הרחוקים שזכו להיגאל במדינת ישראל, וקמו שני עמים בישראל: עם ותיק מושרש במשק, בתרבות, בהווי שנתפתחו בשלושת הדורות בעזרת טובי הכוחות שבעם היהודי כולו, ועם של עולים, שההיסטוריה התאכזרה לו ושללה ממנו גם עושר רוחני וגם עושר חומרי.
לא נוכל להתקיים לאורך ימים במצב זה של קיום שני עמים. אל יתימר הישוב הוותיק שממנו תצא תורה ובניו יהיו עורכי־דין ופקידים ומנהלי מוסדות ומורים וסופרים, והעולים יהיו חוטבי־עצים ושואבי־מים. לא יהיה כדבר הזה בישראל. או שכולנו נעלה — או שכולנו נרד; או שהמדינה כולה תהיה כעיראק וכלבנון, או שהעולים יתעלו לדרגת הישוב הוותיק, ויחד נשמור על הרמה המוסרית והתרבותית של מדינתנו. לא יחולק בית ישראל. התמזגות הגלויות היא שאלת חיים למדינת ישראל, והתמזגות זו לא תבוא אם הטובים והמוכשרים והמחוננים שבתוכנו לא יחיו יחד עם העולים ולא יתעלו יחד עמהם. עד עכשיו עשו זאת רק מעטים ובודדים, בעיקר מתנועת המושבים, אפילו המורים, שמילאו תפקיד מכריע בתולדות התקומה העברית, לא נענו הפעם לצרכי העליה, וברוב ישובי העולים קשה למצוא מורה ההולם את תפקידו.
אתם בוגרי בתי־הספר התיכוניים תלכו בקרוב לשרת בצבא. שם תיפגשו עם המוני עולים בני גילכם. רבים מהם לא קיבלו החינוך שזכיתם בו אתם. בצבא ניתנת לכם הזדמנות ומוצגת לכם התביעה — להתמזג עם העולים. איני יודע אם בבית־הספר נאמר לכם מה צפוי לכם ומה יידרש מכם בצבא. קודם כל תידרשו, כמובן, להיות מסוגלים לשמור על בטחון המדינה ולהיות חיילים מאוּמנים, ממושמעים ועזי־רוח, אנשי יזמה וגבורה שאינם נרתעים מכל סכנה. אבל צבא־הגנה לישראל הוא יותר מבית־ספר צבאי. התנאים המיוחדים של התהוות המדינה הזאת צוו על צה"ל להיות גם בית־היוצר של אומה אחידה, לוחמת ויוצרת, זקופת־קומה ועטורת חזון וגבורה. ועל הצבא לפרוץ כל המחיצות העדתיות והארציות והבדלי המעמדות והמוצא, עליו לאחות קרעי השבטים והגלויות. בצבא קיים שוויון גמור. לכל חייל — אותם המדים, אותו השכר, אותם התנאים, אבל עליכם לדאוג לכך ששוויון זה לא יהיה חיצוני, פורמלי בלבד, אלא שוויון אמת המתגלה בשותפות של ערכים וסיכויים, וכל אשר נתן לכם בית־הספר והעם בישראל — עליכם להנחיל במיטב יכולתכם לחברים לנשק, שלא זכו ללמוד בבית־ספר תיכון או שלא יצאו מבית־טובים. בצבא יש לכם שליחות נוספת — להתעלות יחד עם המוני הנוער העולה המשרת אתכם יחד בצבא. ובצבא תתכוננו יחד עם חבריכם מהעולים לבנות במשותף המשק והתרבות והחברה בישראל — לאחר שתסיימו שירותכם בצבא.
גם בטחוננו לא יכון — בלי העלאת האדם בתוכנו. יש ערך רב לציוד, לזיון, לאימון, לדרכי־תחבורה, — אבל קובע במלחמה האדם הלוחם, גם להבא, אם נוכרח להילחם — נעמוד מעטים בפני מרובים, ובטחוננו הוא בעליונות־הרוח שלנו. וזו תעמוד לנו אם היא תהיה לא של מעטים ויחידי־סגולה. אלא של כל העם, של כל אזרח בישראל.
ד) יישוב הגבולות 🔗
זהו המעשה הגדול והקשה ביותר במילוי השליחות של הנוער בדורנו. שחררנו שטחי המדינה בחרבנו, אבל לא נחיה על החרב. אם ניתָקף שוב — נשלוף שנית חרבנו מנדָנה, ואני בטוח שהיא תעשה שליחותה כבפעם הראשונה. אבל האדמה המשוחררת תקום לנו אך ורק בזכות העבודה וההתישבות. והתישבות אין פירושה הינתקות ממדע, מאמנות, מספרות, מערכי רוח. התישבות פרימיטיבית לא תצליח בתוכנו, ורק בהצמדת כיבושי המדע והטכניקה נשתלט על ערבות הנגב, על שממות הרי הגליל ויהודה, על חולות חוף הים. למען התגבר על הריסות המולדת, דלדולה ושממתה במשך אלפי שנים — עלינו להקים ברית אמת בין עבודת־הגוף ועבודת־הרוח. התישבות חלוצית שתמזג גלויות ותפריח שממה לא תיכון בלי מורים, רופאים, מהנדסים, אגרונומים, כימאים, פיסיקאים — המזדהים בחייהם ובפעלם יום יום עם המפעל ההתישבותי ועם בוני החקלאות.
ה) חברה חדשה 🔗
מדינת ישראל הוקמה באחת התקופות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות האנושות. על דורנו עברו שתי מלחמות־עולם, וסכנת מלחמת־עולם שלישית מרחפת על כולנו. זו לא תהיה אולי השלישית — אלא האחרונה, כי כוחות ההרס שהמדע נתן בימינו בידי היריבים, עלולים להרוס כל התרבות האנושית. העולם בימינו מתבוסס בסתירות ובניגודים איומים, כאשר לא היו אף פעם. כי העולם לא היה מעולם כל כך משולב ומנוגד כאחת, כאשר הוא בימינו.
במאזן הכוחות העולמי מדינת ישראל היא כמעט כמות מבוטלת ואין בידינו להכריע הכף בזירה הבינלאומית, אבל יש בידינו להראות לעולם דרך־חיים חדשה, שהיא גם מורשת חזון נביאינו וגם מבצע טובי חלוצינו מאז החילונו לבנות הבית השלישי.
ניצור חברה בלא ניגודים פנימיים; חברה שהורסת המחיצה בין חיי מותרות ושפע ובין חיי מחסור ועוני; חברה שהורסת המחיצה בין עבודת הרוח ובין עבודת הגוף; חברה שהורסת המחיצה בין הקנין ובין העבודה.
“באין חזון יפרע עם”. עם גדול וחזק יכול אולי להתקיים — גם כשהוא נפרע, באין חזון, אם כי ספק הדבר, אם אפילו עם אדיר יכול להתקיים זמן רב לאחר ש“נפרע”. אנו עם קטן, עמוס קשיים גדולים ומשימות אדירות. “באין חזון” — לא נעשה מלאכתנו.
אנו עדיין מעטים — גם ביחס לפזורה היהודית. העולים הראשונים שהגיעו ארצה לאחר יסוד המדינה באו מתוך מצוקה. עלינו למצוא דרך למשוך לארץ יהודים שאינם חיים במצוקה, אלא להיפך ברווחה גדולה, ונוכל למשוך אותם — אך ורק בעבותות־אהבה, בקסם של חזון מתגלם.
העולם כולו צמא לחזון חיים חדשים, לחזון חברה חדשה. מאתנו לא ייבצר הדבר לבנותו.
מעמדנו בעולם, בעם היהודי, בתוכנו אנו — תלוי באמון ובכבוד שנצליח לעורר, — בתוכנו אנו ומחוצה לנו. לא נתחרה בעמים אחרים ולא נשתווה אליהם בעושר, בכוח, במספר; בכל אלה הוגבלנו וצומצמנו בגזירת ההשגחה ההיסטורית, ואין בידינו לקרוע רוע הגזירה. בדבר אחד אנו מסוגלים לעלות על כל עם אחר: בעיצוב חברה חדשה.
בהקמת המדינה עלינו על הר תלול. אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו: או שנתגלגל במורד עד לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד הפיסגה. קיומה ועתידה של מדינת ישראל מותנים בהגשמת חזון הגאולה, החזון היהודי והאנושי, במלואו. ומדינת ישראל אמרה ברורות את דברה, המדינה אומרת דברה — לא בנאומים ובהצהרות אלא בחוקים אשר היא מחוקקת, ובשני חוקים קבעה המדינה דמות האומה הנכספת: בחוק השבוּת ובחוק החינוך הממלכתי. חוק השבוּת רואה בקיבוץ גלויות משימתה הראשונה של המדינה, וחוק החינוך הממלכתי — קובע דמות האומה שאליה שואפת המדינה.
ואלה דברי החוק:
“מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי־המדע; על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל; על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה; על הגשמה חלוצית; ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה־הדדית ואהבת הבריות”.
זוהי הדמות שהמדינה קבעה לעם שהולך ומתהווה בתוכה. דמות זו יש בידי הדור הצעיר לעצב בפועל, — אם ידליק בארץ משׂואות של חוסן וגבורה, של אחווה יהודית ואנושית, של מידות טהורות, של ישובים חלוציים.
לפני שש שנים נלחמו אחיכם וחבריכם על קוממיות ישראל, ורבים מתו מות גבורים. האידיאל שלנו אינו מות־גבורים. אנו אוהבי־חיים, חיי כבוד ויצירה וחירות. ועל הנוער להיות למופת לכל העם בחיים אלה.
אם הנוער יגיד: עלה נעלה, — תענה לעומתו ההיסטוריה: יכול תוכלו.
ג. לישע העולים והשממה 🔗
(דברים בכנס נוער המושבים, נהלל, 11.6.54)
"…משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, מצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואַמת־המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים — הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה — הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך — הרי אמת המים עברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.
(תענית ה')
לא קל לבוא למקום זה — בתביעות חדשות. אין זה אחד הישובים החקלאיים סתם; נהלל היא סמל של ערכים ושל ראשונות חלוצית. יש עוד מקום אחד כזה בישובינו — דגניה; וכמה מתושבי נהלל היו שותפים גם ליסוד דגניה. שני ישובים אלה וכל הישובים שהלכו בעקבותיהם — קיבוצים ומושבים, כמדומה קיימו כבר בחייהם כל המצוות החלוציות: עלו לארץ, שבו לעבודה ולאדמה, היפרו השממה, לימדו לשונם לדבר עברית, לחמו בשער ביום פקודה ובניהם נפלו במלחמת הקוממיות, קיימו כל חייהם מצוות עבודה עצמית, טיפחו בחברתם עקרון העזרה ההדדית, נתנו יד לכל מפעל לאומי ופועלי, גידלו דור של ממשיכים, חינכו הנוער בדוגמת חייהם; — ומה יש עוד לדרוש מהם? ולא קל היה לי להעיז לבוא הנה בתביעה חדשה. ואם באתי אין זאת באשר סבור אני שלא עשיתם די עד עכשיו, — אלא מפני שאני בטוח כי יש ביכלתכם לעשות הרבה יותר, ורק אתם יכולים לעשות זאת, כי אין משא אשר יכבד עליכם.
ואנסה להסביר מהו המשא הכבד שיש להרים בימינו אלה. זכורני שבהנהלה הציונית היו לנו ויכוחים עם אחד הטובים והנאמנים שבמנהיגים הציונים, עם אוסישקין המנוח. הוא ראה במרכז המאמץ רכישת קרקע ולא עליה, והיה אומר: יהודים בשביל ארץ־ישראל יהיו לנו תמיד; אדמת הארץ אנו עלולים להפסיד אם לא נחיש גאולתה. כל שטח שלא נרכוש בזמן הקרוב — מי יודע אם נצליח לרכוש אותו בעתיד. נדמה לי שחברנו י. וילקנסקי, ייבדל לחיים, היה טוען מעין דברים כאלה, והיה כאילו יסוד לטענה הזאת. מי היה אז מעלה על הדעת שלאחר קום מדינה יהודית, כשכל אדמת המדינה תעמוד ברשותנו — לא יימצאו לנו יהודים לבנות הארץ וליישבה?
אבל זהו הדבר שקרה בדיוק. הוקמה ריבונות עברית, וכל אדמת המדינה בידינו, ושטחים גדולים עומדים ריקים, ומה שהיה כאילו ודאי לפני מלחמת העולם השניה, — שלא יחסרו יהודים לארץ, — דווקא דבר זה נתבדה. ההיסטוריה עוללה לנו הרבה רעות, אבל מסופקני אם אפילו השטן היה יכול להמציא תעלול אכזרי כזה, כאשר נעשה לנו בדורנו זה. דורות אחרי דורות התפללו לקוממיות ישראל ומעטים האמינו באפשרותה, — והנה קרה הנס, קמה המדינה ואין יהודים, כי המיליונים אשר חלוציהם הניחו היסודות למדינה והם עצמם התכוננו ברבבותיהם ובמיליוניהם להיבנות בתוכה ולבנותה — נשמדו. מה שעשו הנאצים בהשמידם שליש של עמנו לא נעשה עוד מעולם לעם אחר, אבל הפגיעה בעם היהודי לא היתה כל כך מסוכנת, כי גם עכשיו, לאחר חורבן יהדות אירופה על־ידי הנאצים ובני בריתם, אנו מונים לא פחות יהודים משמנינו לפני חמשים שנה. כשהחלה העליה השניה לא היו בעולם יותר מעשרה מיליון יהודים. המכה האנושה שניתנה על־ידי הנאצים היא המכה למדינת ישראל. הם השמידו אותם ששת המיליונים שהיו צריכים, היו רוצים, והיו מוכשרים לבנות המדינה בזמן קצר.
אין אנו רשאים להתיאש מאותם עשרת מיליון היהודים שישנם עוד עכשיו בגולה, — כמספר היהודים שהיו בכלל בראשית המאה העשרים, אבל עלינו לראות המצב כמות שהוא, בעינים פקוחות, בלי כל הונאה עצמית, בלא אשליות מרגיעות וכוזבות. אחרי עליית שלושת רבעי מיליון יהודים משארית הפליטה באירופה ומארצות האיסלם — אין סיכוי, שבזמן הקרוב ביותר תהיה לנו עליית־עם גדולה. משרידי היהדות באירופה — שני מיליון וחצי כלואים בברית המועצות ובגרורותיה, ואין יודע מתי ייפתחו השערים לאלה הרוצים לצאת ולהצטרף לבוני המדינה. כששה מיליון יהודים הם אמנם חפשים לעלות, אבל לדעתם הם ניהנים בארצות מגוריהם מחופש מספיק ואינם רוצים לעלות. הם אמנם אוהבים את המדינה, ומוכנים להושיט לה עזרה חומרית ומדינית, אבל אין הם סבורים שהמדינה דרושה להם ולבניהם.
זהו המצב בשעה זו, ואיני יודע כמה זמן תימשך שעה זו. ואילו היתה מדינת ישראל קמה בתנאי שלום, מתוך רצון טוב של כל העולם ומתוך אהדה של שכניה, היינו אומרים: נחכה. חכינו אלפי שנים עד שקמה המדינה, נחכה עוד עשרות שנים עד לקיבוץ הגלויות, נחכה עד שישתנה המצב בגוש הסובייטי, ויהודי רוסיה, ורומניה והונגריה יהיו חפשים לעלות, ונחכה עד שיתבסס וישתבח המצב בארץ, ויהודי אמריקה יימשכו אלינו, לא מפני ששם רע, אלא מפני שפה טוב יותר. אולם אין אנו יכולים לחכות במנוחה: מדינה זו קמה לא מתוך רצון טוב של שכנינו, הקרובים והרחוקים, כאשר מן הראוי היה להיות. אמנם חמש ושלושים מדינות הצביעו על הקמת המדינה, ובתוכן שתי המעצמות האדירות, אבל ראינו מה היה תוקף החלטה זו, כשהערבים הכריזו כי יעשו אותה לאַל. האו"ם נרתע כשרק נשמעו איומי הערבים; וכשצבאותיהם פלשו לארץ — נעזבנו לנפשנו. בדיעבד — אנו אסירי תודה להיסטוריה שיכולנו בכוח עצמנו לעמוד בשער, להדוף הפולשים ולבצר מדינתנו, ואין אנו חייבים תודה על הקמת המדינה ועל נצחוננו לשום כוח זר, — אולם אין אנו רשאים להתברך שהונח לנו, — וכאילו המדינה עומדת על תילה.
השכנים שרצו להשמידנו ונכשלו, — אינם מודים בכשלון ומסרבים לעשות שלום, וכל אלה שהצביעו בעדנו בעצרת או"ם, — לא נוכל לסמוך על ידידותם שתעמוד לנו בעת צרה. ואין אנו יכולים לחכות במנוחה עשרות שנים, — עד שהמציאות בעולם תשתנה. אין אנו יכולים לפתוח בכוח שערי רוסיה ורומניה ואין ביכולתנו לגזור על יהודי אמריקה לעלות. ואם כי אין אנו פטורים מכל מאמץ מחשבתי, חינוכי, כלכלי וארגוני למשוך ארצה מכסימום של יהודים מכל ארצות התפוצה, — אין כל יסוד מבוסס להניח, שמספרם בזמן הקרוב יגדל באופן ניכר. זוהי עובדה מרה כמוות, אבל אסור להתעלם ממנה.
ובכן נשאלת השאלה: להשלים עם המציאות המרה? לא, בשום אופן לא, כי בנפשנו הדבר. אם אין ביכולתנו האפשרות לשנות המציאות בעולם — יש בכוחנו לשנות המציאות שבתוכנו! לא להסתפק בדברים על שינוי־המציאות, אלא לשנותה בפועל ממש; ונשנה המציאות בתוכנו — אם כל אחד מאתנו יפנה קודם כל בתביעה אל עצמו.
מה יש ברשותנו? שני דברים חשובים: מיליון וחצי יהודים — ואדמת המדינה.
וכאן ישאל השואל: המיליון וחצי כבר נמצא במדינה — כלום יש צורך להעלותם שנית? האדמה היא בידינו — כלום אנו צריכים לגאול אותה שנית? מהי המציאות שיש לשנות כאן?
הסתכלות קלה על המפה — תיתן את התשובה לשאלה זו. מיליון וחצי יהודים מרוכזים ברובם המכריע בנקודות עירוניות אחדות, והרוב המכריע של האדמה ריק ושומם. ובשני דברים אלה צפונה סכנה חמורה — סכנה גם למיליון וחצי היהודים, וסכנה גם לאדמה.
קודם כל סכנת בטחון. ואין סכנה גדולה מזו בימינו אלה, ואני מדגיש המלים: בימינו אלה. בימינו יש אמצעי השמדה שאיש לא העלה על דעתו לפני דור אחד. והיות רוב העם מרוכז בשטח קטן ומצומצם — בתל־אביב וסביבותיה, מסכן כל המדינה וכל עתידנו. אין דבר קל בימינו אלה — מאשר למחות בבת־אחת כל תל־אביב וסביבתה, ואם חלילה יקרה דבר זה — כל המדינה אבודה. הבטחון היחיד הוא פיזור האוכלוסין. אין בימינו בטחון מוחלט בשום מקום בעולם, כי עברו ללא־שוב הזמנים שבהם נערכו מלחמות רק בין צבאות. המלחמה בימינו היא מלחמה של כל העם ונגד כל העם. אין מקום כמעט שלא נפגע על־ידי פצצת האויב, ואין איש ואשה, זקן וילד מחוץ לסכנה. אבל יש ממדים שונים לסכנה. כל מה שהישובים יותר קטנים ומפוזרים — הסכנה יותר קטנה. כל מה שהאוכלוסין יותר מרוכזים במקום אחד או במקומות מעטים — הסכנה יותר גדולה. ושיקולי בטחון בלבד, כלומר שיקולי קיום, שיקולי חיים ומוות של אוכלוסינו, מצווים עלינו לפזר המיליון וחצי על פני שטח יותר גדול ובהמון ישובים מרוחקים זה מזה עד כמה שאפשר.
ויש סכנה לאדמה אשר בידינו כשהיא עומדת בשממתה. עמי ערב החזיקו ועודם מחזיקים מאות בשנים מדבריות גדולים, ואין סכנה שמישהו יוציא אותם מידיהם. לנו קשה להחזיק מדבר בשממתו לאורך ימים. אנו ביססנו תביעתנו לארץ זו לא רק על זכות אבות, אלא על היות הארץ שוממה ועל היותנו העם היחיד הזקוק והמוכשר להפריח השממה. ולא קל יהיה להחזיק באדמה שוממה עשרות בשנים, — כי יש תובעים לאדמה זו.
עוד זכורים הדיונים המרובים באו“ם על הנגב ועל הגליל. ועצרת או”ם לא כללה כל הגליל בגבולות המדינה היהודית. גם על הנגב היה ויכוח רב, — ולאחר שהוחלט להכניסו לתחומי המדינה היהודית, נתקבלה אחר כך, לרגל התנגדות הערבים, החלטה לשלוח לארץ מתווך, שערער אח"כ על מתן הנגב לישראל. שטח זה משמש טריז בין מדינות ערב; ומי יודע — אולי זה יהיה פעם השטח החשוב ביותר במדינה. עוד טרם נחשפו כל צפונותיו, וכבר עכשיו יש עוררין על הנגב, והם יטענו: בין כך ובין כך אין היהודים מיישבים אותו — מהי ההצדקה שיחזיקו בו, כשזה כל כך מרגיז את עמי ערב.
ומשונה הדבר שדווקא ה“ארכי־פטריוטים” של “חרות” מתחרים ב“ריאליסטים” של “הארץ” בלגלוג ובביטול לכל מפעל שמקימים או מנסים להקים בנגב.
אחרי הקמת המדינה ומלחמת הקוממיות קרו שני דברים גדולים. דבר אחד — לא היה כמותו בכל ההיסטוריה שלנו: הגל הראשון של קיבוץ גלויות. זה היה דבר יותר גדול מיציאת מצרים. נגאלו יהודים מושפלים ומדוכאים מהגלויות המרודות ביותר וכן שארית הפליטה של מחנות הריכוז, חוסלו גלויות שלמות — מהן גלויות עתיקות שלמעלה מאלפיים שנה, כגון גלות בבל ותימן. ובשנים מעטות עלו ארצה יותר יהודים מאשר במשך כל השנים שקדמו להקמת המדינה.
וקרה דבר שני — אף הוא דבר גדול ועצום: במשך שנים ספורות לאחר קיום המדינה הקמנו כארבע מאות נקודות ישוביות חדשות, יותר מאשר עשינו במשך שבעים השנה לפני קום המדינה, מראשית התישבותנו המחודשת על הקרקע במולדת.
לכאורה — שתי עלילות כבירות שאין ערוך להן. וככל אחד מכם לא יעלה על דעתי למעט דמותן ההיסטורית. אבל מצבנו החמור מחייב לראות גם שני הישגים אדירים אלה בעין פקוחה ובוחנת, על החיוב והשלילה, על האור והצללים שבהם.
העליה שקדמה למדינה, או יותר נכון שקדמה לשואה באירופה, הביאה אתה כל נכסי הרוח והחומר הדרושים לבנין מדינה וליצירת אומה בת־חורין, עשירת תרבות, מעורה במורשת עברנו הגדול וצמודה לחזון אחרית־הימים. היא באה מארצות של מרכזי התרבות האנושית וההתעלות היהודית. בארצות אלו המשיכו וחידשו ישובי ישראל רקמת התרבות העברית. בהן נולדה החסידות, ההשכלה, חיבת־ציון, תנועת הפועלים, הציונות. בהן נוצרה הספרות העברית החדשה. בהן השתתפו היהודים במאבקי־שחרור לאומיים וחברתיים. גם הארצות שהגבילו זכויות היהודים — לא יכלו לדכא רוח היהודים ושאיפתם להשכלה. והעולים ההם הצליחו להביא ארצה לא רק רכושם הרוחני, היהודי והאנושי, אלא גם חלק לא קטן מרכושם החמרי.
העליה החדשה לאחר קום המדינה היתה ברובה הגדול משוללה המטען הרוחני והחמרי של העליה הקודמת.
אין שחר ללעז ולהתנשאות של החוגים המתרכזים סביב “העתון הנוצץ” של מר שוקן, כאילו יהודי המזרח הם נחותי־דרגא; במאה התשע־עשרה היו רבים מיהודי גרמניה מתיחסים בזלזול ובסלידה ל“אוסט יודען” — ליהודי מזרח אירופה. ההיסטוריה היהודית וגם המציאות של ימינו אלה בישראל סותרת תורת ה“גזעים” המסולפת לגבי שבטי ישראל. ההגמוניה הרוחנית בעם היהודי לא היתה אף פעם נחלת שבט אחד או גלות מסוימת. ויוצאי בבל ומצרים, תימן ומרוקו, ספרד וצרפת, איטליה וגרמניה, פולין ורוסיה, אמריקה ואנגליה עמדו בזמנם בראש היצירה היהודית בכל שטחי התרבות והרוח, וההגמוניה היתה נודדת מארץ לארץ, משבט לשבט, לפי נסיבות הזמן. די להזכיר השמות — מלאחר חתימת התלמוד — של סעדיה גאון, ר' שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, רש“י, הרמב”ם, עמנואל הרומי, שלום שבזי התימני, חיים בן עטר המרוקני.
וההווה אינו סותר את העבר. עולה מהארץ המרודה ביותר, כגון עיראק או מרוקו, שקיבל החינוך שניתן ליוצאי רוסיה, גרמניה או אמריקה — אינו נופל בכשרו ובמידותיו מחבריו שבאו מהארצות המפותחות ביותר.
בצבא־הגנה לישראל — כור המצרף וההיתוך היעיל ביותר בישראל — אנו מוצאים קצינים מכל הגלויות: יוצאי אפגניסטן, הודו, תימן, מרוקו, עיראק, תוניס, מצרים, תורכיה ושאר ארצות אסיה ואפריקה, והם אינם נופלים מחבריהם הקצינים יוצאי ארצות אירופה ואמריקה או ילידי הארץ. חניכי בתי־הספר היסודיים הכוללים כל ילדי ישראל, ותיקים וחדשים, ילידי הארץ וילידי עולים, הם הוכחה ניצחת לזהות המהותית של כל שבטי ישראל. אין כל הבדל בכושר הלימוד של העדות השונות, אבל יש הבדל בהשפעת הבית על הילדים, כי רוב העולים באו ארצה מארצות ירודות, העומדות בכללן על דרגת תרבות נמוכה, וחיות עוד כבתקופת ימי הבינים, והיהודים בתוכן מדוכאים עד היסוד, וביחוד מושפל ומעליב מצב האשה. — ונדרש מאמץ רב מצד המדינה ומצד הישוב הוותיק לקלוט עליה זו, להשרישה במשקנו ובתרבותנו.
לרוב העולים האלה היתה העליה לארץ לא רק קפיצת־הדרך אלא גם קפיצת־הזמן, מגולה־מנכר למולדת, וממאה שביעית — למאה העשרים.
המדינה עשתה למען העולים כמעט כח אשר ביכולתה. העם כמעט שלא עשה כלום, מחוץ לבודדים. אילו היה לנו זמן, והיינו יושבים במנוחה ובהשקט ולבטח — היינו מחכים, כיוצאי מצרים, ארבעים שנה במדבר, עד שיקום דור חדש שלא נשא סימני השעבוד הזר בנפשו. אבל אין אנו יושבים לבטח. והזמן דוחק, ועלינו לעשות בשנים מעטות מתוך מאמץ מתוח, — מה שבדרך רגילה נעשה במשך עשרות שנים.
ההתישבות החדשה — ארבע מאות הישובים שנוסדו לאחר קום המדינה, — היא בעיקרה מפעל העליה החדשה. גם זה מעיד על היכולת היוצרת הגנוזה בעליה זו. ובמקום זה ודאי שאין צורך להסביר החשיבות העליונה של מפעל התישבותי גדול זה. אבל גם פה לא הכל כשורה, ואגע הפעם רק בבחינה הבטחונית.
כולנו יודעים מהו התפקיד שמילאו הישובים החקלאים שעל הגבולות במלחמת הקוממיות, גם כשעמדנו רק בפני כנופיות בודדות של ערבי ארץ־ישראל ושכנותיה, וגם כשנלחמנו בצבאות סדירים של מדינות ערב.
עמידת גוש עציון — היא אחת העלילות הנהדרות ביותר של מאבקנו ערב קום המדינה. ישובי הגוש נפלו, — אבל עמידתם ההירואית במשך חדשים הצילה את ירושלים. זכורים הקרבות בעמק בית שאן, בעמק הירדן, בהרי ירושלים, בנגב, וידוע התפקיד שמילאו טירת־צבי, הדגניות וכנרת, עין גב, יחיעם, נגבה, קרית־ענבים, משמר־העמק ועוד.
ואם חלילה תהיה מחר פלישה חדשה — כל אחד מאתנו חייב לשאול עצמו: כיצד יעמדו ארבע מאות הישובים החדשים?
אין זו שאלת גורל הישובים האלה עצמם, — אף זוהי שאלה חיונית, — עמדת הישובים עלולה להכריע הכף של התגוננותנו כולה.
זוכרני היום הראשון, יותר נכון, הלילה הראשון של הפלישה: הפצצה ראשונה של תל־אביב על־ידי מטוסי־קרב של האויב המצרי. אותה שעה שידרתי בפעם הראשונה במשדר המחתרת של ה“הגנה” — בשם המדינה — לארצות־הברית. תוך כדי שידורי נפלו הפצצות הראשונות בקרבת מקום. לאחר שסיימתי דברי הלכתי לראות מה שקרה. הפצצה כוּונה לתחנת החשמל של רדינג ולשדה־התעופה בצפון הירקון. בחזרי הביתה ראיתי תושבי תל־אביב צופים מחלונותיהם בדאגה אבל בלי בהלה. הפצצת תל־אביב נמשכה — וזמן רב לא היתה בידינו “תשובה”. מטוסי הקרב שרכשנו בזמנם — טרם הגיעו לארץ. היו אבידות קשות בתל־אביב ובמקומות אחרים — אבל לא היתה פּאַניקה. הישוב היה מצויד באיתנות נפשית — עד שנשתנה המצב, נשקנו הגיע, והשתלטנו על האוויר כשם שהשתלטנו על היבשה ועל הים.
אבל אם אני מנסה לראות לפני תמונה שונה מזו שהיתה, ושואל עצמי: אילו היו ישובי הספָר — וארצנו כולה ספָר! — לא עומדים בגבורה כאשר עמדו, אלא היו עוזבים מקומותיהם, כפי שכמה מומחים יעצו לנו לעשות בימים ההם, ותל־אביב וחיפה היו מתמלאות פליטים, לפני הפלישה ובשעת הפלישה, — ההיתה קיימת אותה האיתנות הנפשית בקרב תושבי תל־אביב? אין לי כל בטחון בכך. העם הצרפתי אינו עם של מוגי־לב, ואם רוחו נשברה במלחמת־העולם השניה גרמו לכך במידה לא מעטה המוני הפליטים שסתמו כל הדרכים המובילים לפאריס.
המלחמה בימינו היא טוטאַלית, פוגעת ותלויה בכל העם; ואם כי כמובן, יש ערך למזון, לתעשיה, לכספים ולציוד הצבאי, — הרי מכריעה ביסודו של דבר רוח העם, איתנותו הנפשית; ואם נעמוד מחר בפני פלישה — יש ערך מכריע לעמדת ארבע מאת הישובים האלה. היעמדו וילחמו כאשר עמדו ונלחמו בטירת־צבי, גוש עציון, נגבה, דגניה, עין־גב — או חלילה יברחו בזקניהם ובנעריהם לתל־אביב?
ואין זה מקרה שדגניה ונגבה וטירת־צבי עמדו כאשר עמדו. זוהי לא רק זכותם של אנשיהן; זהו פרי חינוך של דורות, פרי החינוך של השכלה, של חיבת־ציון, של מאבק מהפכני על זכויות, של הגנה עצמית, של תנועת־פועלים, של העפלה, של ערכי אדם וגאולת עם שטופחו במשך דורות ביהדות ממנו יצאו אנשי הישובים. ישובים אלה שימשו לא רק שיכון ואמצעי מחיה לתושביהם, — אלא מבצרים של חזון חיים חדשים, והמבצרים נבנו לא בשדות ולא בבתים ולא ברפתות, אלא בנשמת האנשים שהתישבו שם.
לא כל שבע מאות וחמשים אלף איש שעלו ארצה לאחר קום המדינה זכו לחינוך כזה. המאבק הרעיוני, המאבק היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, שבו נתחנך ונתחשל הנוער היהודי ברוסיה, בפולין, בליטא, בגרמניה, בצ’כיה — עקבותיו לא נודעו כלל בכמה וכמה ארצות שמהן באה העליה החדשה. יהודי מרוקו ובבל ותורכיה ותימן אינם נופלים בפוטנציאל הגבורה מיהודים אחרים. אולם לא כולם קיבלו החינוך וההכשרה שזכו להם מגיני גוש עציון. ושוב: אילו הובטח לנו שלום לעשרים־שלושים השנים הבאות — היינו אומרים: נזדיין בסבלנות. ילדי העולים יתחנכו בבתי־הספר הממלכתיים ככל ילדי ישראל, הדור הצעיר כולו יתאמן ויתחשל יחד בצבא־הגנה לישראל, — ובעוד דור אחד יהיו כולם שווים מבחינת ההכשרה הנפשית והחינוך המולדתי. אבל מי יערוב לנו שישרור שלום במשך דור שלם?
לא נוכל לסתום ביום אחד תהומות שנחפרו מאות בשנים. מרחקי הזמן והמקום וההווי של שבטי ישראל לא יימחו בבת־אחת, אבל גם אין אנו יכולים להשלים לאורך־ימים עם המחיצה הקיימת בין הישוב הוותיק ובין העליה החדשה. היא נושאת בחובה סכנות חברתיות ומוסריות, — וקודם כל בשטח הרגיש והחיוני ביותר, בשטח הבטחון.
התמזגות הגלויות בזמן הקצר ביותר — היא צו־הגורל שלנו. דבר זה לא ייעשה אך ורק בכוח המדינה. לכך דרושה התנדבות־עם, התנדבות מורים, רופאים, מהנדסים, סופרים, פועלים, מתישבים, פקידים, עובדי־מדינה, התנדבות כל חוגי הישוב, — מתוך הרגשת אחווה יהודית ושותפות־גורל. לא יתכן קיום שני עמים במדינתנו — וכביכול שונים זה מזה בכל הוי־חייהם. אנו שטים יחד בסירה אחת בתוך ים נסער, ובלי שנהיה מסוגלים כולנו במידה שווה להחזיק במשוטים במלוא כוחנו — יש סכנה שהסירה תיטרף בתוך הגלים הזדונים.
והאמת המרה צריכה להיאמר: התנדבות העם לא באה. התנדבו מעטים. המעטים עשו גדולות, אבל לא יותר מיכולתם של מעטים, — ואין זה מספיק. בתוך המעטים היו בעיקר — שליחי המושבים. ואתם יכולים לשאול אותי במידה רבה של צדק: מה עוד לא עשינו — ונעשה?
תשובתי תהיה אולי אכזרית, אבל אני מאמין שהיא צודקת. אסור לבני נהלל לשבת בנהלל, ולבני דגניה — בדגניה, — אלא עליהם לצאת לישובי עולים חדשים — ולהתישב יחד אתם. אין לנו רשות עכשיו ל“טלית שכולה תכלת” — בשעה שמאות טליתות הן בלי ציציות לגמרי. אסור לנו לעזוב פליטי עיראק ומרוקו ורומניה ותימן לנפשם. מייסדי דגניה ונהלל ועין־חרוד וטירת־צבי ומשמר־העמק וחפץ־חיים הוכשרו למפעלם החלוצי על־ידי חינוך של דורות — וכשזכינו עכשיו ל“יציאת־מצרים” של שבעים וחמשה רבוא, ורבבות אחדות מהם עלו על הקרקע ללא כל הכשרה מוקדמת, וללא מורשת־הערכים שנפלה בחלקם של מייסדי ההתישבות החלוצית ובניהם, — על בנים אלה לקום ולעזוב ישוביהם רבי־הזכויות ולהתמזג עם העולים המתישבים החדשים, למען הנחילם העושר הנפשי, התרבותי, המקצועי והחברתי שירשו מהוריהם; עושר זה צריך לעמוד עכשיו לרשות הכלל.
אין עכשיו שום ארץ בטוחה בעולם. על כולם מרחפת סכנת מלחמת עולם. אבל ארצות ענקיות כרוסיה וכארצות־הברית — יש מקצת בטחון במרחביהם העצומים. לא כן אנחנו. ארצנו קטנה, ואנחנו עם קטן, וישובי דגניה, נהלל, כפר־יחזקאל, ועין־חרוד ואף תל־אביב, לא יעמדו ביום פקודה — אם לא יעמדו ישובי העולים. וכל ישובי העולים מסוגלים להיות כמו דגניה ונהלל — אם בני דגניה ונהלל יתחברו אתם, לא כמדריכים ומורים מן החוץ, אלא כחברים מבפנים.
ואין זו רק שאלת ארבע מאות הישובים החדשים, אם כי אף זוהי שאלה חיונית ממדרגה ראשונה. זהו המפעל ההתישבותי הגדול ביותר שנעשה בזמננו, ונעשה בתנופה ובקצב שעוד לפני שש שנים לא היינו מעיזים לחלום עליהם. אבל יש שאלה גדולה יותר: הסתכלו במפת המדינה ותראו השממה הרבה גם בצפון וגם בדרום וגם במזרח. ואויבים אורבים לשטחים אלה.
אילו היינו מובטחים, כי מחר או מחרתיים שוב ינהרו אלינו מאות אלפים עולים, היינו אולי יכולים להתנחם: אלה יקימו שוב מאות כפרים חדשים. ועלינו שומה אמנם לעשות מאמצים על־אנושיים למען חידוש העליה. אבל אסור להשהות מה שיש לעשות מיד ומה שתלוי אך ורק בנו, בישוב הנמצא כבר בארץ. ממללי־רברבן, סריסי רצון ודלי־מעש בורחים ממציאות קשה וממאמצים מתוחים אל דמיונות משעשעים ומרהיבים, ובהבל פיהם הם כובשים שטחים נוספים ומרחיבים בדברנותם גבולות הארץ. הדבר הנדרש מאתנו בשעה זו — הוא פיתוח מכסימלי של היש, יישוב השממה. אל נבקש לעצמנו מפלט קל מבעיות חיינו המרות בבנין מגדלים פורחים באוויר. עלינו לשאוב מבפנים כוחות ליישוב השממה הרבה. — המונינו צפופים בעיר ללא צורך, ולא בלי סכנה לבטחון המדינה. ויש להוציא אלפים ורבבות מהעיר לכפר. דבר זה אינו קל. מאות בשנים היינו כמעט כולנו בני־עיר. אנו עם גמול עבודה ואדמה, — ולא קל להחזירנו למקורות החיות של כל ישוב העומד ברשות עצמו. גם בימי העליה הראשונה והשניה לא היה קל הדבר. לא כל המעפילים — נשארו בכפר; כמה מהעליה השניה נשארו בעבודה ובארץ? מסופקני אם נשארו עשרה אחוז; אבל אלה שנשארו שינו פני ההיסטוריה היהודית.
ולא קל יהיה גם בימינו להוציא הנוער בחלקו הגדול מהעיר, מהקפה, מהסינמה, ממועדוני־הלילה, מההמולה והפיתויים, מהרדיפה אחרי בצע, אחרי קריירה קלה וחיים ריקים — ולהעביר אותם לחיי עבודה ויצירה במפעלי־בראשית בגליל ובנגב, בגבול המזרחי, במבואות ירושלים — יחד עם נוער עולה שהתחנך והתאמן בצבא־הגנה לישראל. אבל זה אפשר, ורק בדרך אחת ויחידה: לא על־ידי הטפה אלא על־ידי מופת חי. ואם יקום נוער מנהלל ומכפר־ויתקין ומכפר־יחזקאל ומבאר־טוביה ומדגניה ומאפיקים ומשאר הישובים החלוציים — ויצאו יחד עם נוער עולה ליישב השממה, — יקומו אחריהם מאות ואלפים מבני העיר, מהנוער הלומד בבתי־הספר התיכונים והגבוהים, מהנוער העובד ומהנוער העולה, וילכו בעקבותיהם. העתונים “הנוצצים” והצהובים והמזוהמים השטוּפים ב“מעשיות” בוגדנית, בסנסציות ובפורנוגרפיה — אינם משקפים דעת הדור הזה ואינם מצליחים להשחית ולזהם אלא את המושחתים והמזוהמים. אני בטוח שהדור הצעיר צמא למעשה גואל, מטהר, מעלה, — והוא ילך למחנות העולים, לישוביהם ולמעברותיהם כלכת אח אל אח וייחלץ להקמת מפעלי התישבות ובטחון — אם אתם החלוצים בבני החלוצים מישובי החלוצים תלכו לפניהם ותהיו להם לדוגמא ולמופת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.