¹

“היקיצה הגדולה” הוא רומאן־ביכורים של מספר חדש, בני ברבש, אשר הצליח לטוות עלילה קאמרית, שסובבת סביב ארבע דמויות עיקריות; ואלמלא אצה לו דרכו להיחלץ מן העלילה קודם שהביאה לסיומה ההגיוני, יכול היה לתרום רומאן כמעט תקין לסיפורת הישראלית המתהווה.

הדמות המרכזית היא דמותו של אסף, קצין המבצעים של חטיבה בצפון, המוטל חסר־הכרה מאז מלחמת יום־כיפור בבית־החולים בצפת. סביב מיטתו מזדמנות שלוש דמויות נוספות, הממתינות – כל אחת מסיבות אישיות שונות – ליקיצתו. אמו, הממתינה בסבלנות לתחייתו; אהובתו, ענת, המצפה לסימני חיים באדם שכה היטיבה להכירו ולאהבו; והמח"ט המושעה, אלי הנגבי, שתולה בעדותו של אסף את הסיכוי להצלת הקריירה הצבאית שלו.

במהלך ההמתנה מספרות הדמויות השונות את סיפורן, וכך מצטבר סיפורה של מלחמת יום־כיפור, מן המאורעות שהתרחשו קודם שפרצה, ומן ההתרחשויות שבאו מיד לאחריה. הפרקים הטובים יותר ברומאן הם הפרקים המסופרים על־ידי אסף, אשר ממחיזים בדיוק רב, את ההווי הצבאי ואת התחושות של קצין צעיר, שעושה בנאמנות את המוטל עליו, על־אף שנפשו נושאת אותו אל חיים אחרים, חיים בלא מדים ובלא מלחמות.

החלפת “המספרים” איפשרה לבני ברבש להאיר את המאורעות מזוויות־ראייה שונות, בלא לקטוע את פעולת־הסיפור בגוף ראשון. פיתרון זה לפרקי הרומאן היה מוצדק אילו זווית־הראייה של כל “מספר” היתה מציבה גירסה שונה לאותם מאורעות. אך כאן גירסתו של כל “מספר” משלימה אותה גירסה, לפעמים מחזקת אותה, ולרוב פשוט מוסיפה מידע, שרק הוא מסוגל לתרום לעלילה.

פעולת־הסיפור בגוף ראשון מעמידה לרשות מחבר הרומאן אפשרות נוספת, שאף היא לא נוצלה כהלכה ב“היקיצה הגדולה”. ההמחזה אינה מוגבלת אל מישור ההתרחשויות החיצוניות, אלא ניתן לראותה — באמצעות תודעתו של המספר בגוף ראשון – גם מבפנים. בני ברבש ניצל אפשרות זו בדרך פשטנית. כל הדמויות משקפות במישור הניגלה את ההתנהגות הצפוייה, את הדיבור המיוחל, ורק בהירהורי הפנים הן מבטאות את מחאתן ונועזות שלא ללכת בתלם המקובל.

ההנחה של התודעה הפנימית הזורמת היא שהדמות פטורה בה מכל אותם חיובי־יסוד שהיא מחוייבת בהם בדיבור המפורש, כגון: התקשרות הגיונית של עניין לעניין, אמירה תקינה על־פי כל כללי ההתקשרות בין הבריות, השימוש בסימני־מסר שמתווכים בין שני מדברים. דיבורם הפנימי של כל גיבורי הרומאן הזה לוטש יותר מדי את עיניו החוצה, אל השומע הניסתר, שהוא קורא הרומאן. נימת הזיוף שמתגנבת אל דיבורם מתגלה בדברנות היתר שלהם, שאינה טבעית למי שפונה אל עצמו ומהרהר בינו לבין עצמו. דיבורם רטורי מדי, מתאמץ מדי לנסח באופן מלוטש, מדוייק ומפעיל שיכנוע.

הואיל ובסיפור המסופר בגוף ראשון מוגבל בניין הדמות לעיצוב באמצעות הדיבור בעיקר, הופך דיבורם זה של הגיבורים למיכשול. הדמויות מצטיירות כדמויות חסרות־ייחוד, שעיצובן אינו חורג מחובתן לייצג טיפוס או בעל־מקצוע (איש־צבא) או בעל זיקה מסויימת (אם, אהובתו של פצוע־מלחמה). האפשרויות שהיו טמונות בעיקר בדמויותיהם של ענת ואסף, למידה מספקת של ייחוד ועצמיות – אפשרויות אלה פשוט הוחמצו, בשל חתירתו העניינית של בני ברבש אל המגמה הרעיונית של סיפורו.

ואומנם כל יסודות הרומאן מגוייסים למען תכליתו הרעיונית. ותכלית זו מסתתרת אף היא בשמו של הרומאן. תחילה אנו מייחסים את השם “היקיצה הגדולה” להשבת הכרתו של אסף הפצוע, שהכל ממתינים לה. אך לאחר מכן, כאשר ההמתנה מתארכת וענת חוזרת ומסבירה לנו שאין כל חשיבות – מן ההיבט הציבורי – לתחייתו של אסף, מוסב השם אל החברה הישראלית, הנתונה ביקיצה גדולה לאחר מלחמת יום־כיפור.

בני ברבש נוטל מחומרי המציאות בדקדקנות של אדריכל היודע היטב לאיזו תוצאה הוא מבקש להגיע. תאורי ההווי שלו הינם מדוייקים, ובמיוחד ההווי הצבאי מתואר באמינות רבה. ריאליזם כזה תובע מצידנו, הקוראים, גם לקבל כמהימנה את מסקנתו של הרומאן על המלחמה ועל משמעותה הכוללת בהיסטוריה של העם היהודי.

מסקנתו הרעיונית של הרומאן “היקיצה הגדולה” מגולמת בפעילותם העיקרית של ארבע הדמויות המרכזיות שבו. הם מתגרדים בחרס ופותחים בלא רחם את הפצעים הלאומיים. אפילו אסף, המוטל חסר־הכרה, ואשר ידיעתו מגעת רק להתרחשויות עד שלב המעבר מימי הבלימה אל ימי ההבקעה בחזית הצפון, מספר את עדותו באותה נימה של דיבור האופיינית לשאר הדמויות – נימה של הלקאה עצמית, של הטחה סמוייה.

אחידותה של המסקנה הזו בפי כל הדמויות מקרבת את הסברה, שבעצם מפי כל הדמויות מדבר בני ברבש עצמו, הפורק – גם במחיר אינוסן של הנפשות – את הזעם והחרדה, אשר נאגרו בו עצמו במהלך המלחמה ובמה שנתגלגל ממנה לאחר סיומה. אך על־אף שלסיפור יש הגיון פנימי, והוא מחייב את מספרו לרסן את תשוקתו להגיע אל תכלית רעיונית, או לפחות למצוא לה דרכי־מוצא טבעיות דרך מירקם הסיפור (או בעזרת פעולת־הסיפור), היתה נימה זו עדיין מתקבלת בסלחנות ברומאן ראשון למחברו. מה גם שההרגשה המבוטאת על־ידי בני ברבש באמצעות דמויותיו באמת רווחת בחוגים רחבים בחברה הישראלית. אלא שהמספר לא הסתפק בכך ומתח את מסקנתו הרעיונית הרבה מעבר לכוח הנשיאה של הסיפור שרקם.

ממש בסיום הרומאן, בפרק האחרון שלו, היכן שהיתה אמורה, על־פי כל הכללים הבסיסיים של הסיפורת הריאליסטית, שבנוסחה נכתב “היקיצה הגדולה”, ועל־פי ההגיון הפנימי של התפתחות העלילה עצמה, להתבצע הסגירה של העלילה, פותח המספר בעניין חדש, יומרני מבחינה רעיונית, שאין לו שום כיסוי בפרקים הקודמים של סיפורו.

בתיה הנדלסמן, אמו של אסף, חברה ותיקה של קיבוץ עין־נמרוד, זוכה לפתע בפרק זה לפיתחון־פה, על־אף שלאורך כל הרומאן אין היא נוטלת תפקיד פעיל בעלילה. עד פרק זה ראינוה סועדת את אסף בנה בחוליו, “יושבת מולו שקועה בסריגתה ומדי פעם מגניבה אליו מבט”. ולפתע גואה גם בה יצר הדיבור, ובפיה שם בני ברבש את המסר הרעיוני החדש, המורחב.

בפנותה אל בעלה, מציירת לו בתיה את המצב הישראלי בלא־רחם: “הסתכל מסביב וראה מה הקמתם. מחנה ריכוז. משלושה כיוונים גדרות תיל ואויבים הקמים עלינו להרגנו ומן העבר הרביעי ים ההולך ונעכר, מאבד את גווניו היפים, ובתווך עם מסוער ומפולג, מחנות חמומים, פנטיזם לצד אדישות”.

מתאור מצב זה היא מגיעה לבסוף אל המסקנה הבלתי־נמנעת, שהמדינה לא העניקה לנו את הביטחון המובטח, ועם זאת רוששה אותנו מיתרונות רוחניים שהיו לנו לפניה: “אתה בוודאי זוכר את הוויכוחים הנוקבים, את השיחות הממושכות, את הדיבורים הנאצלים על הדור החדש שיגדל כאן בארץ חמדת אבות. להפוך את הפירמידה החברתית על ראשה צריך, כך קבעתם. להשתחרר מהגלות המנוונת. וראה מה צומח כאן בספארטה שלך. – – – לאן נעלם הכאב היהודי, ראובן, והייחוד והלב החם והרגיש והחוכמה המושרשת במאות שנות נדודים והעמקנות והנשמה הדוויה העורגת”.

וכמו לחזק מחשבות אלה של האם־החלוצה המאוכזבת, מסתיים הרומאן באישור לדבריה מצד ותיק אחר של הקיבוץ: “בתיה, כמה זמן אנחנו כבר מכירים… ארבעים שנה, אולי קצת יותר, ואני מכיר אותך ויודע – לא את השתגעת, הארץ הזו נטרפה דעתה”.

למסקנות אידיאיות אלה אין כיסוי בעלילת הרומאן. גם דמותה של אומרת הדברים הנוקבים הללו לא צברה די כוח לשאת את ניטלם הרעיוני. לכן נושאות המחשבות הללו – שאפשר שמן הדין היה להקשיב להן – אופי אמירתי, אשר משחית את הסיפור והופכו בסיומו לפלקאט, לתכתיב רעיוני. אילו היתה למספר הסבלנות לסיים את מלאכת הטוויה של העלילה, אפשר שהמשמעות הזאת היתה עולה מאליה אצל הקורא, והיה לה אז גם תוקף מהסיפור עצמו.

על־אף הליקויים שמניתי ברומאן “היקיצה הגדולה”, כדאי שלא לפסוח עליו, משום שהוא מעיד, כי טרם שכך הגל הדקאדנטי, אשר גאה בסיפורת הישראלית לאחר מלחמת יום־כיפור. הגל הדקאדנטי ביטא הרגשת־חיים חדשה, שביסודה – ספקנות בכוחה של המדינה להבטיח את המשך הקיום היהודי. בלא אותם יתרונות רוחניים שבכוחם התקיימנו לאורכה של ההיסטוריה בהצלחה בלתי־מבוטלת, נידונים אנו לאובדן בהתכתשויות הבלתי־פוסקות על ההישג הארצי שתלינו בו בלבד את מבטחנו.

כרכי הרומאנים שהגיבו על מלחמת יום־כיפור באותה נימה דקאדנטית, בחרו לבטא את הרגשת החיים החדשה ואת המסקנות האידיאיות הללו באמצעות סיפור סמלני, הממחיז את המצב הישראלי הקונקרטי בתוך תמונת־קיום כוללנית, ותובע בשל כך את באורה המורחב ביותר. בני ברבש פנה להעלות אותה הרגשת־חיים דקאדנטית באמצעות ציור ריאליסטי של המצב הישראלי לעצמו. אפשר שגם בשל כך אין סיפורו נושא את המסר הרעיוני שנכלל בפרק האחרון בפיה של האם.

לנושא הדקאדנטי בכללותו לא נועדו שנות התקיימות ממושכות. הוא התבקש לתשוקת פורקן לזעם שנאגר באותה מלחמה רבת־שכול. התאחרותו של הרומאן “היקיצה הגדולה” דומה מעידה, שהנושא מיצה את תפקידו, ושוב אי־אפשר להוסיף בו דבר. ואם צודקת הנחה זו, הרי שבניגוד לתגובה על מלחמת־השיחרור שהתמצתה ביצירת־מופת, אשר גם חתמה את הנושא בסיפורת הישראלית, ברמתו של הרומאן “ימי ציקלג” לס. יזהר, לא ייחתם הנושא הדקאדנטי, המגיב על מלחמת יום־כיפור, ביצירה בעלת שיעור־קומה דומה. ועל כן אפשר שהרומאן של בני ברבש, שקצת התאחר בתגובתו, כבר מלמד על ספיחיו של הגל הדקאדנטי בסיפורת הישראלית.