¹

הרומאן הראשון של המספר הצעיר אריה סמוֹ, “עץ התות”, מביא הוכחה נוספת לעובדה, שעל סיפה של הסיפורת הישראלית מתייצבת מישמרת ספרותית חדשה. בדומה לרומאנים של שני המספרים האחרים – “העשב והחול” לדוד שיץ ו“שני חיי יעקב”" ליעקב בוצ’ן – מודגשת גם בסיפורו של סמוֹ הנימה האישית של המספר המתוודה, המבצע את פעולת הסיפור כשהוא נתון בהלוך־נפש של נכונות שלמה להגיע אל חקר האמת ביחס לחייו ולטעם קיומו. הלוך־נפש כזה הופך את פעולת הכתיבה עצמה למעשה גורלי, כי תוצאותיה יקבעו את גורלו של “המספר” לחיים או למוות.

ואומנם בשלושת הרומאנים משמשת כנקודת־מוצא לפעולת־הסיפור הדרישה של “המספרים” אל חקר האמת, גם אם זו תהיה מרה כלענה ומחריבה את תשוקתם להמשיך ולהתקיים. למעשה קיימת הקבלה ברומאנים אלה, של בני המישמרת החדשה בין התקדמותו של הסיפור ובין תוצאותיו ההרסניות ל“מספר”, שחשיפת האמת קולעת אותו אל פינה רחוקה, שבמחנקה מצטיירים החיים כחסרי־תוחלת. מרגע שמסקנה זו עולה אל הכרתו של “המספר”, מגיעה התפתחותו במהלך הרומאן לידי השלמה. דומה נתפרק המתח הנפשי, שהיה מלווה את פעולת־הסיפור עד כה, ו“המספר” מגלה את מתיקותה של הדממה, שהיא, בדומה ללטיפת־פיוס, מתת־חסד למיוסר, אשר מעתה נועד להמתין למוות הגואל, שיאספנו אל חיקו.

אריה סמוֹ מתבלט מבין חבריו למישמרת הספרותית החדשה בשל היותו הרבה יותר מפורש כמספר, הרואה את כתיבתו בחינת מיסמך להלוך־נפש (דהיינו: להכרתו ולהרגשתו) של איש צעיר בשלהי המאה העשרים. בהלוך נפש זה מעורבים המבוכה והיאוש, כשהם ניזונים מבדידות אימננטית ומניכור אמוציונאלי ואידיאי. הווידוי של “המספר” ברומאן של דוד שיץ היה מוסווה במקצועיות, מלוטשת מדי לטעמי, על־ידי התכסיס היעיל של ריבוי מספרים. האפקט הספרותי הכובש הושג על חשבון המפורשות האידיאית. בחלל עולמו של הרומאן המרתק נותרה לקראת הסיום מסקנת־החיים הבלתי־נמנעת, ממישקע האבות בחייהם של הצאצאים, כשהיא מגומגמת. לקיצוניות הפוכה נטה יעקב בוצ’ן, שהווידוי בכתיבתו נטה להתמכרות ולחוסר מעצורים, בדומה לפנחס שדה ב“החיים כמשל”, שבוצ’ן פסע בעיקבותיו. נטייה זו הוליכה לעתים לתוצאה בלתי־נעימה ופגמה במפורשות האידיאית בדרכה שלה. מסקנת־החיים נלחשה על אוזנינו עמומה, כמו הגיעה אלינו מתוך מעמקיה של באר.

אריה סמוֹ, בדרכו שלו, הוא בהיר יותר וקולו נשמע מפורש יותר. הווידוי ברומאן שלו מוליך אל מסקנת־החיים, שהיא משותפת לשלושת המספרים, כדיבור נשמע, ואפילו חד־משמעי, ובשל כך, אף שהרומאן של דוד שיץ מסב הנאת־קריאה גדולה יותר, וחרף העובדה שהרומאן של יעקב בוצ’ן סוחף יותר בשעת הקריאה, מצליח דווקא אריה סמוֹ לקרב אל הקורא אותה הרגשת חיים מיוחדת של מספרי המישמרת הספרותית החדשה, שעל אף אופייה הטוטאלי, הקוסמופוליטי, יש לראות את צמיחתה על רקע המאורעות והתחושות שנתגבשו בחברה הישראלית ממלחמת יום־כיפור ואילך.

הווידוי ברומאן של סמוֹ מאורגן בעזרת עקרון האירגון ההשתלשלותי, הכרונולוגי, שרק לעתים סוטה ממנו “המספר” (בעיקר במחציתו הראשונה) אל זיכרונות שמתבקשים להיקשר. אף שהאירגון הכרונולוגי של חומרי הסיפור תורם לבהירות המסופר, מתאונן “המספר” לא אחת על התקשותו להפיק תמונה שלמה וברורה של חייו. הוא מדמה את מאמציו ל“התבוננות מבעד לזכוכית מפוייחת” (21). ולקראת אמצע כתיבתו הוא אומר ביאוש: “אני מתבונן במשקפי־הזמן והם סגריריים כמזג־האוויר, מלכד את פירורי חיי הפזורים ברבדי הזיכרון כילד המנסה להרכיב מטוס מעשרות חתיכות הפלסטיק הפזורים על ריצפת־חדרו. משהו לקוי בהוראות והפירורים נותרים פירורים” (119). עדויות נואשות כאלה של המספר במהלך הכתיבה צריך לראותן כתכסיס ספרותי בלבד. “המספר” מפנה באמצעותן תשומת לב אל עצמו, מקטין, באמצעות ההתאוננות על דלות הצלחתו, את ציפיותיו של הקורא להישג בולט, תוך שהוא מערב את הקורא בקשייו כמספר ומעודדו אגב כך להזדהות עם מאמציו ככותב, כדי לחבב עליו לבסוף את המסקנה הרעיונית הבהירה, המפתיעה לא־מעט, שאליה יגיע בחתירה עקבית בסיום היצירה. ברנר, בכישרונו הגדול, ידע למצות מתכסיס זה את מלוא תשומת־ליבו של הקורא אל הרגשת־החיים שביקש לשקפה ביצירותיו, ובדומה לברנר, מנסה אף סמוֹ, באמצעות הערותיו המנכרות, להפנות את מירב תשומת־הלב אל מסקנתו הבהירה והמפורשת בסיום הרומאן.

השאיפה הזו אל המפוֹרשוּת קובעת גם את המיבנה של הרומאן “עץ התות”. כבר בפרק הראשון מגלה לנו “המספר”, כי הוא כותב את ספרו בכפר, הרחק מרעייתו אפרת ומבתו יעל, המתגוררות בעיר הגדולה. הינתקותו של גבר בן שלושים ממישפחתו, והתבודדותו בבית המתפורר של סבו בכפר, הוא מעשה מוקשה ותמוה. רק מאוחר יותר, כאשר אנו מגיעים לקריאת הפרק השביעי, נודע לנו, ששהותו של “המספר” בכפר, עד שניפנה לכתיבה, ארכה כשנתיים. התעוררות זו לספר על עצמו, לאחר שתי שנות שהות בכפר, מוסיפה תמיהה למעשה התרחקותו ממישפחתו שבעיר. אי־לכך אנו נאלצים להניח, שבאותן שתי שנים לא הצליח “המספר” להסביר לעצמו את מניעי החלטתו, ועל כן פנה אל הכתיבה, ובה הוא תולה את תקוותו להבהיר את שמי חייו המעורפלים.

ואומנם, המיבנה של הרומאן מותאם לתכלית זו של הכתיבה. מחציתו הראשונה (חמישה פרקים ראשונים שבו) מציגה את הדמויות, שהיה להן חלק נכבד בהחלטתו, לפני שנתיים, להימלט אל הכפר. במחצית זו הוא מאחה מזיכרונות קטועים וממקורות מרוסקים את הביוגראפיות של יקיריו שמתו: סבא, סבתא ודן. בהנחייתו של “המספר” אנו שרויים במחצית זו של הרומאן בהנחה, כי סיבת המעשה נעוצה בהשפעת מותם של אהוביו: “אני נמלטתי אל הכפר, אל הצער הבודד של הזיכרונות. סבא וסבתא נפטרו זמן קצר לפני המלחמה ומערבולת המלחמה שהוטלתי אל תוכה מנעה ממני לעכל את האבידה במלואה. מותו של דן השלים מעגל סמוי של ריקנות ודלה מחדש את זכר סבא וסבתא” (60). אך הסבר זה אינו מספק, שהרי הוא ההסבר הגלוי, שניתן למעשה על־ידי רעייתו, ביום שהעתיק את עצמו אל הכפר: “‘אתה חי בעבר’, אמרה לי אפרת כשעברתי לגור בכפר” (38). מקצת האמת היתה בהסבר זה, אך הוא לא היה שלם. שתי שנות שהותו בכפר הוכיחו שעליו למצוא הסבר מעמיק יותר למעשה. והמחצית השניה של הרומאן (ששת הפרקים האחרונים שלו) אומנם מספרת על התקופה שלאחר השנתיים הראשונות בכפר, זו החופפת את הכתיבה, ושבסיומה מגיע “המספר” להבנה מלאה של מניעי המעשה ולידי הצדקה מוחלטת שלו.

זרימת המבנה של הרומאן היא, אם כן, מן הסתום אל המפורש. בשלב התחלת הכתיבה מודה “המספר” שכל ההסברים ההגיוניים למעשיו אינם מספקים: “מוסכם היה עימנו שאני הולך לכפר לטפל במשקו של סבא עד שיימצא לו קונה. והנה אני בכפר כמעט שנתיים והרעיון למכור את המשק ולחזור לעיר מצטייר לי כמושג בלתי־נתפס, כמשהו שאפשר רק לדבר עליו, אך לא להגשימו. – – – יותר משבאתי להציל את משקו של סבא באתי להציל את זכרונותי, באתי למצוא צידוק לחייהם של אנשים שאהבתי. ואת הטעם הזה לחייהם, מיסתורי ומעורפל ככל־שיהיה, וכפי שהוא לגבי כולנו, אין ביכולתי למצוא ואפילו לחפש בתוככי המהות המטרפת הזו (דהיינו: העיר – י. א.) שממנה באתי” (108). קטע זה מעלה שני הסברים מנוגדים למעשה. אך רק אחד מהם הולך ומתגלה כנכון.

אל הבנה אחרת מביאה אותנו אנלוגיה בסיפור. באחת מגיחותיו הדו־שבועיות אל העיר, לפגוש את מישפחתו, נודע ל“מספר” מפי רוני, המשרת עימו ביחידת־מילואים, על פטירתו של מיכה: “שנים נאבק בפציעותיו הקשות ועתה הצטרף לשורה הארוכה שמאסף החייל הראשון” (117). ובדומה להימלטותו של “המספר” לאחר מותו של אחיו דן, הימלטות שמגמת־פניה מן העיר אל הכפר, נימלט אף רוני אל הכפר לאחר פטירת חברו מיכה: “וכשרוני מגיע לכפר בנסיון נואש, כושל, להביא מרגוע לנפשו, צופנת דמותו ההוזה את אותם שרידים אומללים של כמיהה ללא־מרפא והליגלוג האדיש הצף מעיניו העייפות, מאשר שאינו מקווה עוד לדבר. שנינו כמין אסירי עולם נצחיים, שנאמר להם שאף פעם לא יזכו לחנינה. חנינה מבליל מטרף ועכור שאין ממנו מוצא” (124). והאנלוגיה היא שלמה: שניהם מגיבים על מותם של יקיריהם בפרישה מהעיר, שיש לראותה כפרישה מהחיים, של מי “שאינו מקווה עוד לדבר”. אך את מקומה של המעוֹרבוּת בחיים יורשת איזו כמיהה אל מה שמעבר להם: “מה יש להווה להציע פרט לטירוף – – – אני מעדיף לשוב למקומות שלפרקים ובמעומעם נדמה לי שיש בהם דבר־מה בלתי חולף העומד מעל לתיפלות המדכאת של הזמן” (150).

נמצא, שמותם של יקיריהם הוא רק העילה לפרישתם אל הכפר, אולם השתהותם בכפר נעשית מתוך בחירה. הם מעדיפים להיות “אסירי־עולם” בכפר, מאשר “בעלי חרות” בעיר. המעוֹרבוּת בסאונם של החיים, במציאות ההווה, מצטיירת בפי “המספר” כהיסחפות בתוך הוויית טירוף, שכמוה כהטבעת האמת הפשוטה על החיים בים השקר של מציאות מתעתעת. הכפר מזמן סיכוי להתבהרותה של אמת זו. סיפור־חייו של סבא מעיד על כך.

הסב היה הרפתקן תאב־חיים, שבנעוריו נענה לכל הפיתויים: הטיסה, הקולנוע, חיי הפקר ומלחמות חרות. נפעם מקיסמה של ההרפתקה הוא מגיע לארץ־ישראל, ומוצא בכפר זה מיקלט מרודפיו התורכים. הוא מתעתד לשהוֹת בכפר עד שתחלוף הסכנה. אולם בינתיים פורצת מלחמת העולם הראשונה, ובסיומה הוא שב לאירופה כשבדעתו לצאת מכילאו שבכפר. אך ריח המוות העולה באפו ממוטט בו את התשוקה להיסחף להרפתקאות נוספות, והוא שב אל הכפר, כדי שלא לצאת ממנו עוד. לנכדיו הוא מנחיל את האמת שנתבררה לו “שכל דבר חי סופו למות” (8), ו“שהחדש הטמון בעתיד אינו נושא כל בשורה ומוטב להתרחק מפגיעתו” (52).

ואומנם לנכדיו נתגלה סבא שונה כל־כך, כמי שחי על־פי הבנה אחרת. דומה היה לאותו עץ תות שבכפר: “בא בימים היה העץ וספוג תהייה אדישה, שבימי־שמש, בעיצומו של החורף, היה זוקף את קומתו כנזכר בדבר־מה מעורר געגועים ועל חזותו כולה, כך היה נדמה לי, היה חולף רטט כאב אנושי” (6). בסב, בעץ התות ובמצודה הצלבנית מגולמת בינה עתיקה, שצעירים אפשר מתחילים לגלותה עקב הפגישה הבלתי־נמנעת עם המוות. “המספר” מתחיל להתוודע אליה בתקופת שהותו בכפר.

ביתו של סבא בכפר מתאים להלוך־נפש של אדם שהשלים עם האובדן: “עם בוא צהריים, בימים חסרי עננים כשפיסגת הרקיע מתלהטת, מקרינה ההתפוררות האיטית של הבית מין חום מתקתק ודומה אז שבית־סבא נמלך בדעתו והחליט שמילא די־והותר את תפקידו בעולם הזה והוא חפץ עתה לשקוע במעבה־האדמה, אל מנוחת־נצח” (22). גם האנשים שבכפר הולמים את הרגשתו: “המסייר היום בכפר ימצא בו היצע מגוּון של ישישים דהויים, והצעירים והמעטים שבו – מין זיקנה שבדעת קפצה עליהם” (37). אך בעיקר מעצב הנוף של הכפר את הרגשת החיים של “המספר” בימי שהותו שם: “אני חי לבדי בכפר נמוג של זכרונות, ובבקרים זהובי חמה כשאני מטייל ביער האקליפטוסים – – – אני חש בדעיכתו האיטית של הזמן, ומאום בעתיד הנראה־לעין אין בו כדי לעצור דעיכה זו” (17).

יש לשים לב, אגב הקריאה, לשליטתן המוחלטת של קבוצת־מלים אחת ברומאן “עץ התות”: שקיעה, דעיכה, התפוררות, אובדן, חידלון ומוות. הן מופיעות תחילה כדי לסמן את תחושת הרגע המתואר, אבל ככל שהבנתו של “המספר” נשלמת, מתחילות מלים אלה לציין את תחושת החיים הטוטאלית. וכדאי לעיין בקטע המתאר את הרגע שבו מתחיל המוות לציין הרגשת־חיים טוטאלית, ולא עוד הלוך־נפש קטוע ומזדמן. המחשבה הבהירה הזאת עולה במוחו בשובו לכפר לאחר הנסיעה לאוניברסיטה: “משהו קורה לי, משהו שאיני יכול להסבירו עד תומו. ואני לבדי, לגמרי לבדי ולראשונה בחיי מעלה בי הבליל המטרף שבתוכו אני חי את ההירהור הגואל לנטוש הכול ולהצטרף אל סבא ודן. – – – להצטרף אל סבא ודן, כמה נחמה טמונה במחשבה הרסנית זו. וככל שהמחשבה מוסיפה לכרסם בי גדלה הנחמה, וליאות מעורפלת, שהיא אולי תחילתה של ההצטרפות, גורמת לי לשכב פרקדן בדשא הלח ולהתבונן מייחל בכוכבים. כולי מוקסם מהמסע שאין חזרה ממנו, ולקסם מוזר זה נינוחות רעננה של יקיצה לעולם אחר, עולם אהוב שרואים אותו לראשונה” (136).

הבלטתו של המוות כמחוז־חפץ לאדם נעשית על־ידי צירוף של שמות־תואר “חיוביים” לאובדן. ההתפוררות בביתו של סבא מקרינה “מין חום מתקתק” (22). גוויעתו האיטית של הכפר משרה עליו “מתיקות נוגה ונואשת” (142). וכן: “יותר ויותר נתפש אצלי המוות כערגה חמימה – – – איש־איש לוחם בדרכו הוא מלחמה שימיה כנצח. המוות מפסיק את המאבק ולכן הכמיהה אליו שוכנת במידה זו או אחרת בכולנו” (122). ומסקנתו הנחרצת של “המספר” היא, שהמוות הוא לאדם גאולה יחידה, ועליו לערוג אל המוות ולכמוה אליו בכל נפשו ומאודו.

בהגיעו אל מסקנה זו זוכה “המספר” בשלוות־נפש. בחירתו בכפר מקנה רציפות והישארות למהות אנושית שיוצגה קודם לכן, עד פטירתם, על ידי סבא ודן, שנפרדו מן החיים הרבה זמן לפני מותם. ובעשותו כך הוא אומנם מקנה צידוק לחייהם, כפי שביקש בהגיעו לכפר. עתה מסוגל “המספר” גם להסביר את ההבדל בין שכמותו, שהכרתם הוארה בחסד גילוי האמת הזו, ובין מרבית הבריות, שהאמת טרם נודעה להם: “העבר, נוטים לחשוב, כמוהו כמישטח חלק ללא מכשלות, והעתיד אתגר פלאי ספוג תעלומות. היום – – – ברור לי שוב שאצלי העתיד הוא המישטח החלק והאפור. נדמה לי, שגופי הוא חלל בזעיר אנפין ונפשי מרחפת בתוכו ללא־תקוות, ללא־שאיפות, בחידלון עמום של הרגל לאה. – – – חיי נקברו בעבר, הווה, כמדומה, מעולם לא היה להם והעתיד נראה כבדיחה תפלה אם לא גסה” (197).

מסקנה זו מתגבשת במקביל למעשיו האחרונים של “המספר”, שבפרקים האחרונים של הרומאן הוא מגיח שוב ושוב אל מחוץ לכפר, כדי לבתק את הקשרים האחרונים שקושרים אותו אל החיים. דומה לא רק את הגשרים הוא שורף בדרך זו, אלא גם משכך את געגועיו אל צבעוניותם הקוסמת של החיים. הוא נוסע לאוניברסיטה, המפתה אותו פעם נוספת להנות מכיבודיה, מגדולותיה ומנצורותיה. הוא שוהה עם אפרת ויעל, כמו שב אליהם לצמיתות. הוא נוסע שוב לארצות רחוקות כדי לפגוש את ג’ניפר. על כל מעשיו שורה אווירה של אחרוֹנוּת, ומצורפת להם הנימה של היפרדות. התעוררות אחרונה זו מעידה על כוונת ההתכנסות וההתרכזות בהולם החרישי והלאה של הקץ הקרב.

עתה מתבררת תכליתה של ההצגה הקוטבית של העיר מול הכפר, האב מול הסב, אפרת מול ג’ניפר וההווה מול העבר. הללו מייצגים שתי מערכות של זיקות, שבאחת הגיבור־המספר כלה ובאחרת הוא מתחייה, כשם שהם מבטאים את יחסו האמביוולנטי כלפי שתי מציאויות, שבאחת החיים הינם לו מוות ודאי, ובאחרת המוות הוא לו הישארוּת וקיום עד. פאראדוכסים כאלה הם מגילוייו הרעיוניים של הרומאן “עץ התות”, כגון אותה תנועת זמן המושגת באפס תנועה, שאל ידיעתה וניסוחה מגיע “המספר” בסיום הכתיבה: “אני חש שהזמן זורם כמו מעיין. הכל נמצא בערוץ המפותל שלו – עצב, שמחה, הירהורים ומעט תקווה ואיננו צריכים לרוץ כדי למוצאם. הזמן זורם והוא יביאם אלינו – – – וסבא ידע זאת היטב וחי כפי שחי, פרוש בכפר, משום שלא רצה, ככל הנראה, לראות יותר” (205).

יתר על כן: רק מי שמוכן להתבדל מן ההמון, השואט בלא תכלית, מסוגל ליצור מגע של ממש עם החיים, ולראותם אז באורם הנכון, כפריחה הטומנת בחובה את ודאות הקמילה. והוא, “המספר”, שהגיע אל ידיעה אלמנטארית זו, מצליח עתה לראות את התפוררותו של הכפר כגילום מושלם של תכלית החיים: “בשבתי בלילה בגן מתחת לתירזה הגדולה, כשאורות בתי הכפר החבואים בין שדרות עצים לוחשים כמין גחליליות גדולות, צפה לעיני תמונה נוספת מדהימה במוחשיותה של מות־הכפר. מוות אצילי היה זה, כביכול, ללא חבלי־גסיסה קשים, מעין התנדפות אל האין, ממושכת, איטית. היה בתמונה על מות־הכפר מאופי מותם של סבא וסבתא. הכפר – – – רבץ עתה מיוסר מעט אך שלם עם גורלו. ובהשלמה זו קיוויתי לגלות איזו אחדות עתידית סתומה, איזו בשורה טרופה של תקווה” (206).

להבעה מפורשת שכזו טרם זכה הלוך־הנפש שהתפתח בבני השלושים ממלחמת יום־כיפור ואילך. מלחמה זו היתה לצעירי שנות השבעים מה שהיתה מלחמת השיחרור לצעירי שנות הארבעים. בשני המיקרים היתה השפעתה של המלחמה דומה לזו של כדור־שלג המתגלגל במורד. העילה הראשונה, המלחמה, נדחקת הצידה, והאוזן כרוייה בפלצות לרעם ההידרדרות, והלב מנבא רעות לסוף הבלתי־נמנע. מערכות־החיים מתפרקות, ומהריסותיו נחוץ, כדי להתקיים, להציל את הוודאי בלבד, לבנות ממנו את ההמשך. וישנה תחושה שהאמת אינה בכאן ובעכשיו; עליה להיות כה כוללת וכה מוחלטת, שתהיה הולמת גם את הכאן וגם את העכשיו. אל מאמץ טוטאלי כזה מהבחינה הרעיונית, ואל מאמץ טוטאלי כזה מהבחינה הספרותית, שאף אריה סמו ברומאן “עץ התות”.