אֶליק היה לפי גילוֹ, זמנוֹ והיקף פּעוּלתו בן העליה השלישית; לפי שרשיוּתוֹ וראשוֹנוּתוֹ – היה כאחד מאנשי העליה השניה.

מה שאָנוּ קוראים היום בשם העליה השניה היתה בעצם רק שארית מועטה מהעליה שהגיעה ארצה בשנות 1904–1914. אין מספּרים פּחות או יותר מוּסמכים מהעליה בשנים ההן, אבל נדמה לי שלא אתרחק מהמציאוּת אם אוֹמַר, כי שמונים אחוּז מאלה שעלוּ, לפחות עד שנת 1910, חזרוּ כלעוּמת שבאוּ. המציאוּת העכוּרה, הקשה והעוֹיֶנת גם מבחוּץ וגם מבפנים, גם מצד השלטון העוֹתוֹמני והתושבים הערבים, וגם מצד רוּבּוֹ של הישוּב היהוּדי בימים ההם לא היתה בה משיכה יתירה, להיפך: כמעט הכל דחף ודחה והכבּיד. להלכה היתה עליה יהוּדית אסוּרה לגמרי, ואפשר היה לבוא ארצה רק לשלושה חדשים כעוֹלה־רגל. כמו כן היתה רכישת קרקעות על־ידי יהודים אסוּרה, ונדרשוּ כל מיני תחבוּלות ועיקוּפים ומתן שוחד בשביל לרכוש פּיסת אדמה, וכל רכישה נמשכה שנים. הישוּבים החקלאיים היהוּדים (‘המושבות’) היו מועטים, כעשרים בערך, ועבודתם נעשתה כמעט כוּלה על־ידי ערבים. העבודה הערבית היתה זוֹלה, מעוּטת צרכים וּנתוּנה בלי התנגדוּת לניצוּל ושעבּוּד, והפּועלים הערבים היו אמוּנים בעבודה חקלאית מדורי דורות, ופועל יהודי שבא מהעיר לא יכול היה להתחרות בהם אלא בקושי. השמירה במושבות היתה כוּלה בידי ערבים, לרוב בידי שודדים מפורסמים שהפּילוּ חיתיתם על הסביבה. השלטון העוֹתוֹמני לא היה מסוּגל ולא היה לו ענין להבטיח הנפש והרכוּש בארץ, והצטמצם בגביית מסי המעשׂר הכבדים. הישוּב היהוּדי העירוני היה דל וקטן, ובארבע ‘הערים הקדושות’ (ירושלים, חברוֹן, טבריה וצפת) התפּרנס בחלקו הגדול בחלוּקה. חיפה היתה עיירה קטנה; ועיר־הנמל היחידה היתה אז יפו, עיר שרוּבה הגדול של תושביה היוּ ערבים, וליהוּדים לא ניתנה דריסת רגל בעבודת הנמל והים, אם כי היהוּדים כבר אז סיפּקוּ החלק העיקרי של פּרנסת הנמל – בעליה וּביבוּא, והיהוּדים ביפו היו מיעוּט קטן מפוּזר בין חנוּיות ערביות ברחוב בוסטרוס ונוה־שלום.

חרושת יהוּדית לא היתה קיימת בכלל, אם להוציא מן הכלל בית־חרושת קטן לשמן. בית־החרושת היחיד הראוּי לשם זה היה של גרמני (וַגנר) ביפו, וּכמוּבן שלא היתה בו דריסת רגל לפועל יהוּדי. לא התקיימוּ בארץ בתי־ספר תיכוניים וגבוהים, ולא הופיעוּ עתונים, מחוּץ לעתון עלוּב בירוּשלים שלא היה כדאי לקרוא אותו. שכר העבודה, למי שהצליח לקבל עבודה, היה ירוּד, ורמת־החיים של פּועל היתה בשפל המדרגה. היחסים בין ‘הותיקים’ והעולים החדשים היו גרוּעים. רוב האיכרים היו ‘טריטוֹריאַליסטים’ וליגלגוּ על ה’צעירים' הנאיביים שבאוּ לארץ שוממה, דלה, הרוּסה, חסרת כל סיכּוּיים. ואין פּלא שרק מעטים נשארוּ. ונשארוּ מעטים שהיו מחוננים בעוז־רוּח; ביאוּש מוּחלט מן הגלוּת, באמוּנה עמוּקה ביכולת האָדם ובאחריוּתה האישית; בהכרה שהעבודה היא מַסד כל חיי אוּמה ותנאי מוּקדם לתקוּמתנוּ; בעקשנוּת קנאית לשליחוּתם ההיסטוֹרית, המהפּכנית, בעצמאוּת רוחנית ואינטלקטוּאַלית; בראיה

אכזרית של המציאוּת, בחוסר כל תלוּת בדעות מקוּבלות וּבשגרות מחשבתיות, הן ציוניות והן סוציאליסטיות, בנכוֹנוּת לסלול לעצמם דרך חדשה בתקוּמת האוּמה; – ובהסתפּקוּת במוּעט, גם במוּעט לעצמם וחייהם היומיומיים, וגם במוּעט הישׂגים, והיוּ מוּכשרים להקדיש ימיהם וחייהם לפכּים קטנים כאלוּ, שלא היה בהם מעוף ודרמתיוּת והיקף, אבל הם עיקרי חיי עם. היתה בהם התכוּנה הגדולה והיקרה של ראשוֹניוּת, אבל הם היוּ מוּגבלים: היוּ רק בעלי ממַד אחד, ממַד העומק: עומק התחוּשה והרצון. ממַדי הרוחב והאורך היוּ נעדרים במציאוּת הישראלית של הימים ההם; וזה הכריח את המעטים, שנרתקוּ לחזון העתיד על־מנת להגשימו בעצם פּעלם, להתעמק בראִיית המציאוּת העלוּבה, למרוד בה, ולחתור בכל מלוא אונם לצוּרת חיים חדשה. גם היותם מועטים וצעירים, לרוב רווקים, בלא דאגה וחשבון לעתידם הפּרטי, ועמידתם נגד הוָיה המנוּגדת כוּלה לחזון חייהם, הטביעוּ חותם מיוּחד על אנשי העליה השניה המעטים. והם נעשוּ למניחי יסודות: למאבק ללא פּשרה לעבודה עברית; לשמירה ולהקמת כוח יהודי, היודע להגן בעצמו על חייו ורכוּשו וכבודו, ‏לנסיונות מחַדשים בהתישבוּת, ליצירת עתונוּת לוחמת ותרבוּתית כאחת; לשיתוּף האשה כשוַת זכוּיות וחובות בעבודה, בשמירה, בחיים הציבוּריים, בחינוך; לארגוּן מעמד הפּועלים והישוּב בכוחות עצמאיים ויוצרים. הם החזירוּ ליָשנה עטרת המפעל של ראשוני העליה בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה וגם הכניסו לתוכו ערכים מהפּכניים ויוצרים שחצבוּ מתוך נפשם לאור הסתכלוּתם במציאוּת הארץ־ישראלית, היהוּדית והעולמית בימיהם. והם זכוּ לממשיכים – בעליה השלישית.

העליה השלישית הגיעה לארץ לאחר הכיבוּש הבריטי ופרסוּם הצהרת בלפוּר. זו היתה עליה של אפקים נרחבים, תנוּפה גדולה ותפיסת המרוּבה. רוב אנשי עליה זו נתחנכוּ בתנוּעות רחבות־היקף ברוּסיה, בפולין או בגליציה: בתנוּעת ‘צעירי־ציון’, צ. ס., ‘השומר הצעיר’ וכדומה. בכוח עליה זו נוצרה בשנת 1920 ההסתדרוּת הכללית, הוּקם גדוּד־העבודה, נסללוּ הכבישים הראשונים בעבודה עברית – מתוך הנהלה עצמית של העובדים, הוּנחוּ היסודות למשרד לעבודות ציבוּריות (סולל־בונה), שנעשה לקבּלן הראשי בארץ, והוּקם הקיבוּץ הגדול – קיבוּץ עין־חרוד – שאיחד בתוכו עבודה חקלאית, מפעלי בנין, חרושת וגם עבודת חוּץ, ונועד להיות קיבוּץ פּתוּח להמונים, ונוסדה הגנה רבת־חברים ובלתי־מפלגתית במקום ‘השומר’ המצוּמצם הקשוּר למפלגה אחת.

ניצני המפעלים המוּרחבים ויוזמיהם יש למצוא אמנם בקרב אנשי העליה השניה, אוּלם בלי התנוּפה של העליה השלישית לא היוּ מרחיבים המסגרות. אוּלם זו לא היתה הרחבה בלבד. הכמוּת נהפכה לאיכוּת.

הסתדרות העובדים נהפכה למנוף הראשי בקליטת עולים, בהרחבת ההתישבוּת העובדת ובעיצוּב פּני החברה החדשה. הקיבוּץ הגדול נעשה לכוח המחנך הראשי בנוער הגולה ולכוח המוסרי המדריך בציבוּר הפּועלים בארץ. ההגנה היתה לכוח מגן מרכזי בישוּב. עבודה עברית חדרה לענפים חדשים שלא שיערוּ כלל אנשי העליה השניה בזמנו – בבנין, בסלילה, בחרושת. הקואופּרציה נעשתה למניע הראשי בתחבוּרה בין הישובים היהוּדים, וציבוּר הפּועלים נעשה לכוח המרכזי והמדריך, תחילה בישוּב, ואחר־כך גם בתנוּעה הציונית.

אֶליק, שלא כאנשי העליה השניה, בא כרבים בעליה השלישית מתוך תנוּעת נוער – מ’השומר הצעיר' (נצ"ח), וכל ימיו היתה תנוּעת הנוער בגילוּייה השונים והפּעולה בנוער מהצירים המרכזיים של מפעל חייו. במידה רבה יש לרשום לזכוּתו את יסוּדוֹ של נח"ל ועיצוּב דמוּתוֹ החלוּצית. לפני כך הוּא הקדיש שנים רבות לתנוּעת צופים עובדים בתוך הסתדרוּת ‘הנוער העובד’, ועד יומו האחרון – לבעיות הנוער ומיזוּג הגלוּיוֹת בנוער. – הרבה שנים לפני העליה הרבתי מארצות המזרח העסיקה את אֶליק בעית הנוער בעדוֹת המזרח ומיזוּגו עם הנוער האשכנזי, וכבכל השאלות לא היתה לו גם בשאלה זו גישה דוֹגמַטית, אלא ראָה בעין פּקוּחה הקשיים הזרוּעים בדרך הפּשוּטה לכאורה. הוּא ידע ש’אין לשים פּדוּת בין עדוֹת‘, אבל לא התעלם מהמציאוּת המרה ש’בין ילדי אשכנזים וילדים פּרסים ותימנים שוררת איבה וקנאָה’, ולא נרתע מההכרח לארגן קבוּצות עדתיות, – כמעבר ליצירת חינוּך משוּתף וסביבה כללית של נוער ללא הבדל עדוֹת.

הוּא חיפּש דרכים לא רק למיזוּג העדוֹת, – אלא גם לפרוץ חומת ‘מאה שערים’ ולהביא ‘בחוּרי ישיבה’ לעמק ולגליל להתישבות ולעבודה.

אֶליק לא נרתע מקשיים, ובאחד ממכתביו מיום ט' באדר תרפ"ז נמצאות המלים האָפייניוֹת: ‘בדרך כלל ניתן לומר שמצבנוּ אָיום. כשאני בודק את הדוֹפק הפרטי שלי הנני רואה שאני חזק – ומתחזק עוד יותר’, אם כי באותם הימים התהלך יחף, כפי שהוּא מספּר באותו מכתב: ‘לא אתבייש ואספּר לך את הסוד: זה שלושה שבועות שאני יחף – ממש’.

אחרי השוֹאָה באירופה ראה צורך להסתער על הנוער והדור הצעיר בערי הארץ ‘מתוך תקוָה כי הוּא יגלה מתוכו כוחות חלוּציים להפרות את שממות הנגב והגליל וימלא במידת־מה את החלל שנתהווה אחר השוֹאָה הגדוֹלה’.

ואם כי הוּא היה חבר קיבוּץ וקנאי במסירוּתו לחיים הקיבוּציים, תבע מהנוער למלא כל השליחוּיוֹת של הפועל העברי בארץ – ‘בהתישבות, בכיבוּש עבודה, בשוּרה (של ההגנה), בנוֹטרוּת, במחנות־העבודה, בבריגדה, במערכות ההעפלה וקליטת העליה ובהדרכה בתנוּעת הנוער’.

גוּלת הכותרת של יצירתו ואהבתו היתה נח“ל. בין הפוּגה להפוּגה במלחמת הקוֹממיוּת, בראשית אוגוּסט 1948, פּנוּ כל תנוּעות הנוער הישראליות אלי כלשׂר הבטחון להקים בצה”ל מסגרת מיוּחדת לגרעינים ההתישבוּתיים. על האיגרת חתמוּ תחילה כל תנוּעות הנוער החלוּציות: ‘עקיבא’, ‘בני־עקיבא’, ‘עזרא’, ‘המכבי הצעיר’, ‘הצופים’, ‘התנועה המאוּחדת’,‏ ‘הנוער העובד’, ‘השומר הצעיר’ ו’מחנות העולים'. כשהתחלתי לגבּש את המסגרת הזאת כחלק אוֹרגני של צה“ל – בצוּרת נח”ל – נתחרטוּ שתי תנוּעות הקשוּרות למפּ“ם (‘השומר הצעיר’ ו’מחנות העולים') ורצוּ להוציא גרעיניהן מהמסגרת החדשה. זה היה בתקוּפת הנסיון של מפּ”ם לקיים מסגרת ומפקדה נפרדת לפלמ"ח.

אֶליק היה מהראשונים שהבין, כי בתקוּפת המדינה לא ייתכנוּ צבאות נפרדים, וכי יש למזג האימוּן הצבאי עם החינוּך החלוּצי ההתישבוּתי, מבלי שיבוּלע אף לאחד משני התפקידים האלה. הוא הטיף ל’ריכוּז הנוער העומד על סף ההליכה להתישבוּת, שישלים את תקוּפת האימוּנים והמלחמה ויגיע להתישבוּת, מתוך שילוּב עקרונות התישבוּת, הגנה ומלחמה'. דברים אלה נאמרוּ עוד בשנת מלחמת הקוֹממיוּת.

הוא ידע כי ‘על הגיוּס להשיב בראש וראשונה לצרכי הבטחון, שיעמדו גם להבא במרכז דאגותינו, אוּלם צרכי בטחון אלה כוֹפים עלינוּ חיפּוּש דרכים חדשות כיצד להפוך שנות שירוּת צבאי לשנות חינוּך והכשרה חקלאית, למען נוּכל להפנות המוני נוער להתישבות, שתגביר את בטחוננו. הגיוּס יהיה איפוא לבטחון ולהתישבות’. הוּא לא נרתע מהנסיונות שנעשוּ אז על־ידי דבּרי הנוער במפ“ם, בעיקר מאנשי הקיבוּץ המאוּחד, להטיל דופי בצה”ל וּלהדביק בו תו ‘אנגלו־סַכּסי’, ועל־ידי כך גם לפסוֹל את נח"ל. הוּא היה בטוּח – ובטחונו לא נתבּדה – כי הנוער יעמוד על השקר שבדבר: צבאנו הוּא קודם כל צבא עברי.

כאדריכל של נח“ל חתר לקראת ‘יצירת חגוֹרת בטחון למדינה’, והתנגד לדעה שמצאֶָה לה מַהלכים בקרב הקיבוּצים 'שהנח”ל יהיה מקור לפתרון בעיתם של ישוּבים צעירים בלבד', והוּא טען כי ‘לנח“ל נועד תפקיד מיוּחד אשר רק הוּא מסוּגל למלאותו: ללכת לאותם המקומות היוצרים את חגורת בטחונה החיצונית של המדינה – זה תפקידו של נח”ל’.

אוּלם אֶליק חי באופן אינטנסיבי כל חיי התנוּעה, אם כי לבו היה נתוּן במיוּחד לקיבוּץ, לבטחון, לנוער ולקליטת עליה.

אחדוּת התנוּעה הקיבוצית, אַחדוּת תנוּעת הפועלים, שמירה על עצמאוּתנוּ הרוּחנית והרעיונית, חרדה נאמנה למשׂימות המדינה – כל אלה מילאוּ את נפשו עד רגעוֹ האחרון.

הספר של אֶליק אינו משנה סדוּרה של תנוּעת הפועלים בזמנו. אבל הקורא ימצא בו ביטוּי נאמן לחזוֹן־תקוּמה ולמפעל־חיים של אחד החלוצים המוכשרים והמסוּרים ביותר, חלוּץ־למופת, בחייו המעשיים וּבדרכי מַחשבתו, שנתנה לנוּ העליה השלישית.

11.9.57