בספר שלפנינוּ בּוֹלטים קוים מדמוּתו של אֶליק – של נפש סוֹערת ויוצרת; של אָדם שדרכּוֹ ברוּרה לפניו והיודע להיאָבק עם מכשוֹלים; של חבר העוֹמס שליחויוֹת והממלאן לא רק בנאמנוּת, אלא גם בהצלחה רבה. וכשהוּא נאבק עם בעיות המַטרידות אותו – הן בביתו הקיבוּצי והן על משמרותיו בציבוּר הרחב – אַתה מוצאו לפעמים שרוּי בדאגה ולפעמים נסער, אך תמיד הוּא יודע להסביר פנים לחבר, ולא לחבר בלבד אלא אף ליריבים קשים. הוּא חונן לא רק בכוֹשר הסברה, לחימה והנהגה, אלא גם בכוח לכבוש לבבות.

הדברים שבספר, פּרי רוּחוֹ והגוּתוֹ של אליק. כונסוּ מתוך עזבוֹנוֹ, שכלל רשימות וּמאמרים, שפּוּרסמוּ מעל במות שונות, שיחות והרצאות שנרשמוּ בשעתן, והעתקי מכתבים מימי שליחוּתוֹ בתנוּעות הנוער, וצורפוּ גם קטעים ממכתביו אל בני משפחתו.

את המדור הראשון – הנוער בארץ – פּתחנוּ בצרוֹר־מכתבים, המכניס את הקורא לתחום פּעוּלתו הראשון של אליק בעודו צעיר לימים. מכתבים אלה הם מן התקוּפה, בה הוּטל עליו להשתתף בהנחת היסודות לחטיבת נוער צוֹפית־חלוּצית במסגרת הסתדרות הנוֹער העוֹבד.

הוּא עושה את עבודתו ההדרכתית־חינוּכית בסניפים שונים בארץ: בפתח־תקוה, בחיפה, בירוּשלים ועוד. היתה זו עבודה בתנאים אוֹבּייקטיביים קשים, שמַדריך נוער בימינוּ אינו יודע אותם: מצד אחד מצוּקה חמרית קשה – ‘מועדון קשה מאוד להשיג. – – – יתחילוּ הגשמים ואָבדנוּ’ (במכתבו מחיפה 7.12.26); או: ‘התחילוּ הגשמים, ואני יחף. אין לרגלי אלא נעלי בד שלי שנקרעוּ בעבודה’ (במכתבו מפתח־תקוה, ט' בכסליו, תרפ"ז). ומצד אחר הצרת צעדים על־ידי מורים בישראל: ‘אני נרעש עכשיו במקצת בשל העוול הגדול שנעשה לנוּ. אָכן מתחילים ללחום בנוּ באופן רציני. – – – מנהל בית־הספר – מַכּה במַקל באכזריוּת שני ילדים מצוֹפינו וּמגרש אותם מבית־הספר בחירוּפים וּבגידוּפים: לכוּ לעזאזל! צופים בּוֹלשביקים לא נחוּצים לנוּ’ (במכתבו מ־16.2.27).

אליק לא היה האיש הנרתע מפּני קשיים בדרכו. סיסמתו היתה: ‘אין עומדים בחצי הדרך. יש חלוֹם, חזוֹן, תעוּדה – הגשימה!’ (שם). והיה שׂכר למאמציו. קמה חטיבת נוער יפה שדגלה היה: הגשמה חלוּצית. אוּלם החטיבה פּורקה בשל גורמים פנימיים – בלתי־צפוּיים (ראה מאמרו של יוסף יזרעאלי: ‘הסתדרות הצופים העובדים’, עמוּד 33).

לעוּמת תחוּם פּעוּלתו הראשון על אכזבותיו, מתנשׂא לנגד עינינוּ מפעלו האחרון בקרב הנוער בארץ על הישׂגיו: הכוונה לנח“ל, שהיה למפעל חייו. כיצד נוצר מפעל זה? 'היה ברוּר, שלכל כיבוּשינו הצבאיים לא יהיה ממש, אם לא יבואוּ בעקבותיהם כובשי הקרקע, שיקימוּ שרשרת חיה של ישוּבים בּוֹנים ולוחמים. וכך הוּקמה החטיבה הצעירה ביותר בצבא הגנה לישראל, חטיבת הגרעינים ההתישבותיים בשם נח”ל (נוער חלוצי לוחם)'. כך מספר אליק במאמרו ‘כיצד הוּקם הנח"ל’. בלי שידע הקורא, כי כותב הדברים האלה היה הרוּח החיה ביצירה זו ובעיצוּב דמוּתה.

אליק אינו מַעלים מן הקורא את הקשיים שנערמו בדרכו ליצירת הנח"ל. אך אין הוּא נרתע מפניהם: ‘תמיד היתה הקמתה של מסגרת כרוּכה בחבלי לידה קשים’ (שם).

יש לזכור, שהנח“ל קם בימי חבלי הפּירוּד הקשים במחנה העבודה (זמן לא רב אחרי הפּילוּג במפלגת פועלי ארץ־ישראל ועל סף הפילוּג בקיבוץ המאוחד), ודבר זה נתן אותותיו גם ביצירה זו שהיתה עדיין בחיתוּליה. היום ייראה הדבר תמוּה, שבראשית צעדיו של נח”ל ניסתה מזכירות הקיבוץ המאוחד לעלות על דרך ההחרמה־למחצה: ‘וכך יצא שמן הקיבוּץ המאוּחד צריכים היו לבוא לאימונים 230 איש, אוּלם רק 142 מהם הגיעו (5 חברות) ואילו 88 (3 חברות) לא הגיעו לאימונים. נשאלת השאלה: מדוע לא הגיעו לאימוּנים? נתנוּ כאן את התשובה: ‘הגזירה נפלה, אך אנוּ לא קיבלנוּה’. ובכן זוהי ‘גזירה’? – – – ואיך לא קיבלוּ את ה’גזירה’? – על־ידי כך שהנוער לא התגייס. הנני רואה את הדבר כחמוּר עד מאוד. הקיבוץ אינו רשאי ללכת בדרך הזאת' (מדבריו במועצת הקיבוץ המאוחד, נובמבר 1948, ראה ‘לבעית הנושא החלוצי’). על נסיון החרמה זה יכלוּ להתגבר בכוח חוק הגיוס, אולם אליק שׂם את הדגש בהסברה, במגע האישי ובשכנוע הציבוּרי.

באותה מועצה של הקיבוץ המאוחד חוזר אליק ומגולל את מגמות הנח"ל, תפקידיו וסיכּוּייו וּמתאַמץ להוציא כל חשש מן הלב החשדני: ‘אין חשש מפני תכנוּן של מסגרות מגבוֹה – – – ערכינוּ הקבוּעים לא זו בלבד שהם קיימים, אלא תפקידם הוגדר וגדל פי־כמה בתוך המדינה – – – המסגרת תכלוֹל את כל הגרעינים, אבל כל גרעין ילך בדרכו והמסגרת לא תתערב בתכנם החינוּכי’ (שם).

בהיסוּסים ובהסתייגוּיות לא־מעט קידמוּ את יצירת הנח“ל חוּגים חשוּבים גם בקרב צה”ל. לא קל היה לעכּל את הרעיון להקים חטיבה צבאית־עובדת־מתישבת, – דבר שאין לו תקדים בצבאות העולם. אוּלם כשרוֹ וחינוֹ האישי של אליק סייעוּ במידה רבה להתגבר על הקשיים. הוּא ידע להדביק באמונתו הלוהטת בצדקת המפעל ובחשיבותו רבים וטובים: ‘לא עזבה אותי מעולם ההכּרה הברוּרה, כי חובת כבוד, חובת המדינה, חובת הבטחון וחובת הצרכים המיוחדים של עמנוּ היא להציל לצבא הגנה לישראל גם במסיבות שהשתנוּ את ערכיהם החיוּביים של ההגנה והפלמ“ח. הרוצה בכך יראה בנח”ל דרך מרכזית לצבא הגנה לישראל. הקמת הנח"ל והתפתחוּתו משמשת הוכחה ניצחת כיצד אפשר לשמור ערכים חיוּביים ולהעלותם לשלב גבוה יותר’ (מתוך מכתבו לשר הבטחון עם סיוּם עבודתו).

המדור השני – בתנועה בגולה ובארץ – משׂתרע על תקוּפת פעוּלה ארוּכה יותר; כאן משתקפות שליחוּיותיו בנוער בגולה ועמדתו בשאלות שעמדוּ במרכז ענינה של התנוּעה הקיבוצית ושל תנועת הפועלים.

בצרורות מכתביו של אליק מאותה תקופה אנו רואים אותו על משמרתו בקרב הנוער היהודי בגולה. החל במגעו אל נוער בעיירה הליטאית הספוגה תרבוּת יהוּדית שרשית; דרך פעוּלתו הקבוּעה וביקוּריו בערים גדולות במרכז אירופה, שבהן שימשוּ ההתבּוֹללוּת והקומוּניזם אבן־שוֹאֶבת לנוער; וכלה במאמציו ללכּד לעליה ולהגשמה חלוּצית נוער, שנמלט מצפּרני היטלר והגיע לאנגליה.

במכתביו שלאחר מפּלת היטלר, אנוּ רואים את אליק חוזר ועוֹמס על עצמו שליחות, במאמץ להיפגש עם שׂרידי התנועה שניצלוּ מן השוֹאָה בעיקר כדי לפעול במגמה לאַחד חלקי תנוּעה במסגרת אחת, אותם חלקים שבמפעל החלוּצי בארץ ובאידיאולוגיה מאוּחדים הם למעשה.

פּרק פּעוּלתו של אליק בגולה, בקרב תנוּעת נצ“ח (נוער צופי חלוּצי – ‘השומר־הצעיר’), משוּלב בפרק אחר: בפרשת חילוּקי הדעות בין קיבוצי נצ”ח (אפיקים, גבעת־חיים, כפר־גלעדי, קבוּצת כנרת, כפר־בלוּם, מעגן, נאות־מרדכי ועין־גב) ובין הנהגת הקה"מ. חילוּקי־הדעות נבעוּ מתפיסה שונה בשטחים אחדים: א. במבנה תנוּעת נוער חינוכית (לא במקרה נעשה נסיון להקים בליטא את ‘החלוץ הצעיר’, על אף קיומו של נצ"ח, המחנך לחברוּת בקיבוץ המאוחד. ראה מכתביו מליטא); ב. בדרך בנינה של היחידה הקיבוּצית (גידוּל הדרגתי או גידוּל ללא סייג); ג. באיחוּדה של התנוּעה הקיבוּצית.

פרק זה כולל כמה וכמה רשימות ומסתיים במאמר מקיף: ‘קיבוצינוּ בתוך הקיבוּץ המאוּחד’. במאמר זה מספר אליק על פרשת נפתוּלים קשה בתוך הקיבוץ המאוּחד: ‘נתַנו ידנוּ לאיחוּד הקיבוּצי הראשון, – עצם השם ‘הקיבוץ המאוחד’ ואָפיים החברתי של הגוּפים שהשתתפו ביצירתו העידוּ על המגמה שהוּנחה ביסוד: לשמש מסגרת מאַחדת את כלל התנוּעה הקיבוצית על גווניה השונים. – – – לא היה משוּם מקרה בהצטרפוּתנוּ למסגרת הזאת. התנאים האוֹבּייקטיביים, בהם פּעלה תנוּעתנוּ ברוּסיה – – – הכשירוּ את ראשוני העולים מתנוּעתנוּ בארץ לחפש את השיתוּף ואת הקשר למסגרות חברתיות (תנוּעה קיבוצית מאוחדת) ופוליטיות (אַחדות העבודה) רחבות יותר של מעמד הפועלים המתהווה בארץ. מגמות ההתבדלוּת שהטביעוּ חותמן על הקיבוצים השומריים יוצאי פולין וגליציה היו זרות לרוּחנוּ. וכשהמגמות הללוּ נוּסחוּ במַצע הפוליטי המיוּחד של הקיבוץ הארצי וכשהוּקמה האורגניזציה הנפרדת – נפרדוּ דרכינו’.

אולם התקוות שתלוּ במגמות התפתחוּתו של הקיבוץ המאוחד לא נתקיימו. לא זו בלבד שהוא לא שימש מסגרת מאַחדת לכלל התנוּעה הקיבוצית ברוּח מגמת האַחדות שהוּנחה בעת יִסוּדו, אלא אף בתוך מסגרתו הוּא לא השׂכּיל לאַחד את חלקיו ולמזגם. הכוונה אינה לאַחדוּת הקיבוצית בלבד, אלא גם לאחדות המעמדית־מדינית. וּבמאבק פנימי זה על הנאמנות לערכי האַחדות נטל אליק חלק לא מועט. ביטוּי־מה לכך ניתן במאמרים ובשיחות הפותחים ב’לאחר ועידת המפלגה ברחובות' (ראשית פרק ג') ומסתיים ב’נפלה ההכרעה' (סוף פרק ד').

פרק ה' כולל את הרצאתו בועידת היסוּד של איחוּד הקבוּצות והקיבוצים ואת מאמרו לקראת הועידה השניה שנתקיימה באפיקים. מתוך הרצאתו בועידה – לדרך פעוּלתו של האיחוּד – בּוֹקעת אמוּנתו בכוח התנועה הקיבוצית ליטול חלק נכבד בביצוע המשׂימות החלוציות שהמהפכה הלאומית הטילה על דורנו. אך לשם מילוּי המשׂימות בהיקף ההוֹלם את התנועה, חובה ראשונה היא: הרחבת בסיסה והגבּרת כוחה. הוא קרא לעבודת נמלים בנוער ובעליה ולא לסמוך על: ‘נצח הקבוּצה לא ישקר’. גם לא להתיאש מעתיד הקבוצה. ‘במקום שנַרבה קינות על גורל הקבוצה במדינה’, הוּא מבקש כי ‘נסגל לעצמנוּ בשעה זו ראיה בהירה ואכזרית של המצב ללא רחמנות על עצמנוּ’. וכל זה ‘לא כדי להסיק מסקנות יאוּש, אלא כדי לדעת אל נכון, מה המסקנות הנובעות מזה’. ומסקנתו היא פעוּלה רחבת ממַדים כדי להבטיח את המשכיותה של התנוּעה הקיבוצית לשם מילוּי שליחותה.

כיצד ייעשה הדבר? התשוּבה מסתכמת במלה אחת: הכפּלה! הכפלה במסגרות החינוכיות ובממדי הקליטה. ותנאי לכך הכפלת ההתגייסות לפעולה בשטחים אלה.

האין הדברים אַקטוּאַליים גם היום – שש שנים מאז קם האיחוּד? במאמרו ‘חמישה תפקידים’, שהוּקדש לועידת אפיקים, הוּא מגלה לנוּ כי ‘במעמד הר כנרת רצינוּ לא רק להציל את המחנה מתבוּסה, אלא אף להצעידו להסתערוּת ולהחזיר לו את עמדות הבכוֹרה שהיוּ לו בנוער, בקליטה ובהתישבוּת וגם את רגשי האֵמוּן שרחשו לו בציבור הפועלים ובהמוני העם. בהתאם לכך נערכה תכנית הפעולה ותכנית ההתגייסוּת’. במאמר זה הוא תובע מאת הועידה לחשׂוֹף את מקומות תוּרפתה של התנועה; ושוּב ‘לא כדי לשקוע בזרועות היאוּש, אלא כדי לפנות מוֹקשים רציניים המוּנחים בדרכה של התנוּעה להתקדמוּת, ולהתחדשוּת’. – – – ‘יש לשוּב ולזקוף את קומתו הרוּחנית של חבר הקיבוּץ, להחדיר בו גאוָה על מפעלו, ולא לשם טיפּוּח כיתתיוּת והתנשׂאוּת על אחרים, אלא כדי לטפּח את הכוח, בעזרתו יּוּכל לשרת את צרכי העם והמדינה’.

המדוֹר ‘בבית’ נפתח בסקירה קצרה על תולדות קיבוץ אפיקים במשך עשרים וחמש שנים ועל דרך מיסדיו ברוּסיה. מהפכת אוקטובּר חוגגת את נצחונה ומעלה סיסמות עולם חדש של חופש ושויון לכל; – אולם ‘באוירה זו נמצאו צעירים עברים, שברק זה לא סינוור את עיניהם, ונפשם כלתה לציוֹן. שנות מחתרת, רדיפות, גירושים – רק חישלו את כוח רצונם לעליה’.

עיקר הדברים במדור זה – סבך הבעיות הפנימיות המעסיקות את בית־אפיקים, שאליק היה שוּתף פעיל בנסיון לבררן ולמצוא להן פתרון. הקורא המתעניין בבעיותיה החברתיות־פנימיות של התנועה הקיבוצית ימצא ענין בדברי אליק במדור זה. הרי ההתלבּטוּת בשאלות הטיפּוּל המשוּתף, החג בקבוּצה, פּעילותו של החבר, דור ההמשך, העבודה השכירה וכדומה, – משוּתפת לתנועה הקיבּוּצית בּרוּבּה המכריע.

יש לציין, כי בשעת בירוּרים בבעיות החברתיות הפנימיות, נראה אליק בעיני רבים כמגן נלהב על העקרונות כפי שהוּנחוּ, ועל הדפוּסים כפי שנקבעוּ עם ראשית התגבּשוּתה של התנוּעה הקיבוצית. עם זאת אין למנותו עם האוטמים את אָזנם לרחשי לב הציבור – במידה שתביעותיו אין בהן משום סטיות רציניות מן היסודות: ‘מן הבנין הזה, ששמו קיבוץ, אין להוציא לבנה בלי לערער את הבנין כולו. אחד מתיאש מן החינוך המשותף, השני חדל להאמין במאמצים חברתיים וסוֹגד להוד קדוּשתו – המשק, השלישי ‘עייף’ מדמוקרטיה קיבוצית – – – כל אלה הם לבנים בבנין’ (‘האם זהו הפּתרון?’).

לאחר זמן, לרגל הופעת ‘החוברת הכחוּלה’ (של ועדת החברה המרכזית באיחוּד, שהוא נטל חלק פעיל בניסוחה האחרון), מנסח אליק את עמדתו בנדון, לאמור: מצד אחד נגד דבקוּת דוֹגמטית בכל נוהג מקודש בשחר ימיה של הקבוצה ומצד אחר נגד אופורטוּניזם קיצוני המַשלים עם כל סטיה – והמכריז על כשרוּתה. הוּא תובע: ‘לעגוֹן בחוף מבטחים של הנאמנות לכל דבר שיש בו משוּם יסוד, עליו מוּשתת עצם בנינו המשקי והחברתי של הקיבוּץ, – ועם זאת להתיר רשמית כמה וכמה מנהגים שהחברה השלימה עמם זה כבר, וחדלה לראותם כמשהוּ רציני המתנקש בקיוּמו של הקיבוץ’ (‘עם פתיחת הדיוּן בשאלות חברה’). לא פחות מן הבעיות החברתיות שהטרידו את מנוחתו של אליק, העסיקה אותו השאלה: מה מקומה של הקבוצה במדינה? בניגוּד להלכי־רוח קיצוניים (מצד אחד פסקוּ, שהקבוצה סיימה את תפקידה עם קום המדינה, ומצד אחר קבלוּ, שהשלטון במדינה מתנכל לקיוּמה), סבוּר היה שבתקוּפתנו גדלו ממַדי שליחוּתה של הקבוצה, וכי המשׂימות המוּטלות על המדינה אינן יכולות להתבצע בלי שיתוף פעולה הדוּק בינה ובין הקבוצה. אך ‘לצערנו, לרגל הפילוּג המַמאיר והמַעמיק בתנוּעת הפועלים, קיימים בחלק מסוּים של התנועה הקיבוּצית מעצורים מדיניים להכיר בהכרח עליון זה של צורך בקואופּרציה מלאה עם השלטון, המתוה את דרכו של קיבוץ הגלויות. חלק בתנוּעה הקיבוצית מַעדיף את ה’צורך’ באופוזיציה פוליטית למטרות התמוֹדדוּת עם השלטון על יצירת התנאים הנוחים היחידים המסוּגלים לקדם את גידול התנועה הקיבוצית' (‘הרהורים ביום חג’).

דומה, מאז החליטו כל חלקי התנועה הקיבוצית להשתתף בהנהגת המדינה, פּסק הדיבוּר על התנכּלוּת השלטון לקבוצה. אף־על־פי־כן יש גם כיום מקום לאותה שאלה, שהעלה אליק לפני שש שנים ומעלה: ‘מהו סוד המבוּכה שהשתררה בתנוּעה הקיבוצית?’

הוּא ביקש להתגבר על המבוכה על־ידי תנוּפה פנימית גדולה, שיש בה כדי להפיל מחיצות שבין הקבוצה ובין העולה החדש וילדיו, ועל־ידי הסתערות על מרכזי הנוער בארץ, כי לא ראה דרך לנצל את האפשרויות הגדולות להתישבות שנתגלוּ – זו הפעם הראשונה בתולדותיה – מאָז קום המדינה בלי העולה הפונה אל הקיבוץ ובלי מחנות־נוער גדולים.

וּתנוּעה כתנוּעתנוּ חייבת לפי ניסוּחו של אליק: ‘להוכיח את חיוּניוּתה בכל תקוּפה, גם בתנאים משתנים ומתחדשים, אם היא איננה רוצה להיהפך למוּצג ארכיוֹני. – – – לפרט, וגם לפרט בקיבוּץ, מוּתר לעתים להיות עייף וחלש, אולם תנוּעה ‘מתעייפת’ חותמת את גזר דינה לקפאון’ (‘הרהורים ביום חג’).

עדיין רחוקה התנוּעה הקיבוצית מאותה תנוּפה פנימית גדולה, שאליק ציפּה לה, כדי שתוּכל להתגבר על סכנת הקפאון האורבת לה. אוּלי ישמשוּ הדפּים בספר זה דחיפה למחשבה פּוֹרה יותר בבית הקיבוצי, לחיפּוּש דרכים לשינוּי פּני הדברים בדרך מהפּכנית יותר כיאה לתנועה מהפכנית. והיתה זו תרוּמת רוחו של אליק החיה אתנו.