ירושלים, 4.1.1938

— — — אם תוקם המדינה היהודית, נצטרך לעיין היטב-היטב בשאלת יחסינו החיצוניים. כי יש לנו עוד שאלה אחת, לא פחות חיונית משאלת יחסינו אל אנגליה, וזוהי — יחסינו אל העם הערבי. אני מחייב את תכנית החלוקה, כי איני מאמין שבשעה זו תיתכן הבנה עם הערבים על בסיס ציוני. כל הנסיונות הנעשים עכשיו ע“י נורי-פחה ושהבנדר, אולי לא בלי ידיעת המופתי, אינם אלא תמרונים להכשיל את הקמת המדינה היהודית. ואני מבכּר מדינה יהודית קטנה על הסכם עם המופתי בשעה זו. המופתי או ערבי אחר בעל השפעה לא יעיז ולא ירצה להסכים עכשיו לעליה יהודית בלתי-מצומצמת. ואם המדינה היהודית לא תוקם — לא יסכים לשום עליה יהודית. אולם גם לאחר הקמת המדינה — השאלה הערבית במקומה עומדת. והשאלה היא משולשת: הערבים שבתוך המדינה, הערבים בארץ-ישראל שמחוץ למדינה, הערבים בארצות השכנות. גם בנין המדינה בתחומיה המצומצמים וגם התפשטותנו בארץ מעֵבר לתחומים אלה מחייבים הבנה הדדית עם הערבים. אני רואה את החיוב הגדול של מדינה יהודית גם בהגדלת סיכויינו להסכם יהודי-ערבי. אני מאמין באפשרויות-ההתישבות הרחבות של המדינה העברית אפילו בגבולות של הועדה המלכותית; אבל לא נוכל להסתפק רק בהתישבות זו, ונצטרך לפרוץ את הגבולות — ואני מאמין, שהדבר הזה אפשרי מתוך הסכם יהודי-ערבי: הסכם רחב שיוּצא מגבולות ארץ-ישראל. לעתידה של האומה הערבית אין חשיבות, אם יהיו להם עוד עשרת אלפים קילומטרים של מדבר בנגב או לא; אבל הם לא יוותרו אפילו על מדבר קטן — אם לא יקבלו תמורתו דבר-מה יותר גדול ויותר חשוב. כשאנו חלשים ומחוסרי-עצמאות אין לנו מה להציע להם. הדבר ישתנה — אם תהיה לנו מדינה, ואם במדינה ישבו שנים-שלושה מיליונים. מדינה זו תשלוט על החוף המזרחי של הים התיכון ותהוה את הכוח השני, אחרי התורכים, במזרח הקרוב. ידידות מדינה כזו נותנת דבר-מה לערבים. ואני רואה את עתידנו בביטול החלוקה — לאחר שנתבצר במדינתנו. ואנו צריכים להניח לעצמנו אפשרות של ברית עם הארצות הערביות השכנות, ואולי גם עם פדרציה ערבית. נראה לי, שברית כזו הולמת גם את האינטרסים של האימפריה הבריטית, ובדיוננו עם הממשלה האנגלית על תכנית המדינה נצטרך לברר גם את האספקט הזה. ואם אנו מכריזים כבר עכשיו על כניסה לאימפריה הבריטית, אנו רק מגדילים את הניגוד של העולם הערבי. בכל אופן, שאלה זו היא יסודית, ואין לעשות כל צעד ממין זה בלי דיון ובירור קודם-כל בינינו לבין עצמנו, ואח”כ גם עם הממשלה האנגלית. בשאלות חיוניות ויסודיות כאלה אין פועלים מתוך בהלה רגעית.

איני יודע, עד כמה יש יסוד לפסימיזם שלכם בלונדון ועד כמה הידיעות על מפנה חדש בממשלה הן מבוססות. אם גם יש בממשלה אנשים, הרוצים לחסל את המדיניות הציונית מפחד הערבים והמוסלמים, או מפחד היטלר ומוסוליני — איני מאמין, שדעת-הקהל האנגלית תרשה בגידה כזאת. סוף-סוף אין אנגליה מדינה טוטליטרית. יש עתונות ויש פרלמנט, ויש מסורת. ויש לנו ידידים, ויש הבטחות והתחייבויות והכרזות.

איני מזלזל כלל וכלל בסכנות הצפויות לנו. אני יודע — לא מהיום — את כוח ההתנגדות הערבית ומשקלה הפוליטי. ומשום כך איני מאמין בסטטוס-קווֹ. אם גם המנדט ימָשך באופן פורמלי — ספק אם תהיה עליה גדולה במשטר מנדטורי. וגורל העליה הוא העיקר, ולא הלהג על “שלמות הארץ”. ארץ-ישראל שלמה ובלתי-מחולקת היתה ארבע מאות שנים תחת שלטון תורכי, ו“שלמות” זו היתה ערבית. גם מנדט בריטי אינו משנה את האופי הערבי של הארץ, אם אין עליה יהודית גדולה. אין לשכוח, שיש “עליה” ערבית, שאינה זקוקה לסרטיפיקטים. לכך דואג כוח הפריה והרביה של הגברים והנשים הערבים; במשטר המנדטורי נתווספו בארץ יותר ערבים מיהודים, ופרוצס זה ימָשך גם להבא, אפילו אם המנדט ישָאר. ומשום כך הייתי בוחר במדינה — אילו גם היה סיכוי לקיום המנדט. המתנגדים לחלוקה מתנגדים עוד יותר למנדט, שיאפשר עליה יהודית גדולה, ויש רק להתפלא על העיוורון המעציב של חברינו השוללים, המריעים בתנועת-נצחון על ביטול תכנית “החלוקה”. אבל על אף כל המכתבים המבהילים מלונדון קשה להניח, שאנגליה תפקיר אותנו ותחזור שנית על מעשה האשורים. הסכנה הריאלית היא בדחיות ובשהיות וב“סחיבה” — שיערערו בינתיים את המעמד הכלכלי של הישוב וידכאו את התנועה הציונית.

ועלינו לאחוז באמצעים להחיש את הפתרון, אבל עלינו להימנע מצעדים פזיזים ונמהרים, הנעשים מתוך בהלה וחוסר שיקול-דעת. היום תתפרסם הודעת הממשלה. איני בטוח, שגם לאחר הודעה זו יתבהר המצב, כי שוב יתכנו כל מיני עיכובים ושהיות — והודעות חדשות. הקונגרס הטיל עלינו להביא לפניו הצעה מוסכמת על הקמת המדינה היהודית, ואין כל צל של ספק בלבי, שהרוב המכריע של התנועה הציונית והעם היהודי תומכים בתכנית המדינה. רבים מה“שוללים” מתנגדים לרעיון החלוקה, אבל רק מועטים שבמועטים יתנגדו למדינה יהודית כשהדבר יהיה ריאלי. אני מעריך את ההתנגדות של ציוני הולנד, של אוסישקין ושל וייז, כי היא נובעת מתוך חרדה ציונית ואמונה ציונית. אבל זוהי דעת מיעוט. בלונדון סבורים, שהשוללים הם מרובים. זוהי טעות אופּטית. השוללים הם עכשיו היחידים המשמיעים את קולם. אם יהיה צורך יערכו אסיפות המוניות של המחייבים. לדעתי יביא הפולמוס הפנימי הזה רק נזק. כל זמן שאין הצעה מסוימת אין טעם לויכוח. אין אף איש אחד, שיש לו לומר עכשיו מה שלא נאמר כבר בקונגרס. כשתהיה הצעה, מובן שנצטרך לערוך את הויכוח, כי הקונגרס יצטרך להכריע, ולפני הקונגרס יצטרכו הבוחרים להכריע.

עלינו להבהיר את המצב — דבר זה לא יעָשה בויכוחים עקרים בין שוללים ובין מחייבים, אלא במו"מ רציני עם הממשלה.