א

לונדון, 9 ביוני 1936

ל… בירושלים

– – – יתכן שכל דבר ההסכם ¹אינו עכשיו בגדר של ריאליות. לא רק מפני המרירות והמשׂטמה שנתגברו תוך כדי המהומות, אלא מפני הניגוד הפוליטי היסודי שבינינו ובין הערבים, קודם-כל בשאלת העליה. בשביל המנהיגים הערבים אין ערך לצד הכלכלי של פיתוח הארץ, וגם אם יודו – ולא כולם מודים אפילו בזאת – שעלייתנו מביאה ברכה חמרית לארץ, הרי הם אומרים: לא מדבשכם ולא מעוקצכם. יש יהודים שאינם מאמינים בציונות והם שרויים בפחד ומוכנים להתפשר על חשבון עתידו של העם היהודי. יהודים אלה רק עלולים להזיק לאפשרות של הסכם, מפני שהם יטעו את הערבים לחשוב שהעם היהודי יוותר על ארץ-ישראל וע"י כך יגבירו את העקשנות הערבית. אבל נדמה לי, שאין זה לגמרי מן הנמנע לבוא לידי הסכם…

– – – אנו מלאים טענות – ברובן צודקות ובמיעוטן כוזבות – על הממשלה האנגלית, ויש שאנו חושבים שהממשלה היא כולה אך ורק לטובת הערבים, ואין אנו לוקחים כלל בחשבון, שבעיני הערבים התמונה היא הפוכה לגמרי. הערבים בטוחים, שאנגליה היא בהחלט אתנו. הם בטוחים, שהעתונים האנגלים נכנעים לנו, שהקבינט עושה תמיד רצוננו ושהפרלמנט מושפע תמיד מאתנו. האגדה על שליטת היהודים בעולם היא בשבילם עובדה, ועלייתו של ליאון בלום לשלטון היא בשבילם הוכחה נוספת, והוכחה ניצחת. הם בטוחים, שיכולתנו הכספית היא בלתי-מוגבלת. לא חשוב כלל, שסברות אלו הן מגוחכות ומופרכות מבחינה עובדתית, אובייקטיבית. אמונתם באגדה זו היא עובדה – ועובדה פסיכולוגית ופוליטית כאחת. בה מקור הפחד העצום שתפוסים לו כל המנהיגים הערבים. באמת קשה למי שלא בא בעצמו בדברים עם הערבים לשער כמה גדול פחדם מפנינו, ואם-כי פחד זה גורם לנו הרבה צרות – הרי עלול הוא גם לשמש מניע ומנוף להסכם. כי אם אפשר יהיה להפיג במקצת את פחדם על-ידי סידורים מסוימים – אין זה מן הנמנע שהם יקבלו הסכם זמני שיש בו ברכה בשבילנו, ויש בו באותו הזמן גם הפחתת הסכנה בשבילם כפי שסכנה מצטיירת במוחם, אם-כי אין סכנה זו קיימת כלל או אינה קיימת במידה כזו במציאות. – – –

אנגליה מלאה היסוסים, התרוצצויות וחששות. היא רוצה לא רק בידידות העם היהודי, אלא גם בידידות העולם המוסלמי והערבי. היא רוצה, ששניהם יהיו תלויים בה ולא להיפך. הקשיים שאינם עלולים להפחיד אותנו – עלולים בנקל להרתיע אותה. ואילו היה עולה בידינו לסלק את הקושי המתגבר של האופוזיציה הערבית היינו מחזקים את עמדתנו הפוליטית כלפי אנגליה במידה שאין לשער. דבר זה חשוב ביחוד בשעה זו, כשאנגליה מסובכת בשאלות-גורל עולמיות, ובראש עומדת ממשלה לא-תקיפה ואולי גם לא יציבה. אני חושב למעשה-גבורה בלתי-רגיל אצל הממשלה האנגלית את עמדתה (לכל הפחות עד עכשיו) לא להפסיק זמנית את העליה. אמנם היו נימוקים כבדים לטובת עמדה זו. אחרי המפלה הפוליטית בסכסוך איטליה-חבש לא נוח לאנגליה לגלות שוב חולשה ורתיעה מפני אלמות ערבית. בהשגת השדיול הפעם היה בשבילנו משום נצחון פוליטי ממדרגה ראשונה, שאולי לא הערכנו אותו כראוי. אולם עניננו על-פי טבעו אינו ניתן להיכבש באקט חד-פעמי. והסכנה הגדולה לגורל העליה – כאשר לא היתה כמוה אף פעם – לא עברה לגמרי, אולי עוד לא הגענו אליה. אנו חיים בשנת 1936, ומידות העליה של חמש-עשרה השנים שקדמו לשנת 1934 נפסד ערכן הממשי בשביל העם היהודי. וההיאבקות הגדולה והמכרעת להיקף העליה עודנה לפנינו. וזו לא תהיה היאבקות קלה.

– – – יש גם נימוק כלכלי לטובת הסכם. גורלנו תלוי באפשרויות בניה, ובקנה-מידה רחב. המשק הערבי הוא פרימיטיבי ולא יהָרס גם במצב של מהומות, פרעות ומלחמה. קיומו של המשק היהודי, ועוד יותר פיתוחו של המשק היהודי מותנה במשטר של בטחון ושקט. הערבים יכולים להיעזר בשוק היהודי, והיהודים זקוקים לשוּקי סוריה, מצרים ועוד.

יחסים נורמליים עם שכנינו הם לנו לא רק צורך מוסרי ופוליטי – אלא גם כלכלי ומשקי. ואם יש איזו אפשרות, צל של אפשרות – אין אנו צריכים לזלזל בה ולהחמיצה. ועלינו לנסות תמיד, וביחוד עכשיו, לבוא לידי הסכם.

חשובה השאלה מי ומי ינהל את המשא-ומתן עם הערבים. ראוי לכך רק מי שיש לו שתי התכונות הללו:

א. מי שמאמין אמונה עמוקה בציונות, מי שעיקרי הציונות (כגון עבודה עברית, עליה עממית, קרקע) הם בשבילו בחינת “יהרג ואל יעבור”, מי שרואה את הציונית המכסימאלית כמינימום הכרחי בשביל העם העברי, מי שרואה את הגשמת הציונות כשאלת החיים והמוות של העם היהודי.

ב. מי שמבין את נפש הערבי, מי שמכבד את שאיפתו הלאומית, מי שמסוגל לראות את הדברים בעיני ערבי.

ועוד דבר: מי שניגש למו"מ מתוך פּאניקה – יכּשל ויכשיל. – – –

קרוב לודאי שכל הענין הוא רק תיאורטי, אולם אין צריכים להחמיץ שום הזדמנות ושום אפשרות, אפילו הרחוקה שברחוקות. – – –

ב

לונדון, 18 ביוני

ל… בתל-אביב

– – – כיבוש חבש ע“י איטליה יחייב את אנגליה לעמוד יותר על משמר ענינה בים התיכון וזהו פשר ההודעה של אידן ², שאם-כי הסנקציות יתבטלו והיחסים עם איטליה יוטבו – לא תחליש אנגליה גם להבא את כוחות הצי שלה בים התיכון. א”י היא אחת העמדות החשובות בים התיכון ואנו מעונינים בכוח אנגלי גדול בים זה. – – –

ואף-על-פי-כן:

למרות ידידותו של N. N., למרות התגבשות הסיטואציה הבין-לאומית לטובתנו, למרות האינטרס האנגלי לעמוד בתוקף ובלי כל ריתוי בפני התקוממות הערבים בארץ – עלינו לחפש דרך של הבנה והסכם עם הערבים, אם רק יש אפשרות אחת מני אלף שהחיפושים יצליחו. – – –

ל. לא צדק בטענתו שנאו מטפלים בשאלה הערבית רק בזמן פרעות. התעסקנו בענין זה למעשה גם בימי-הגיאות הנוחים ביותר בשבילנו. היה לנו קונטאקט כל הזמן עם מנהיגים ערבים ונעשה נסיון רציני בארץ-ישראל, מצרים, סוריה וז’ניבה לברר אפשרות של הסכם. חוּדש הנסיון לפני המאורעות ונמשך לאחר הפרעות ביפו.

ישיבתי בלונדון לא החלישה את הכרתי, שבשביל התקופה הקרובה הגורם החיצוני המכריע היא – אנגליה. ואעפי"כ – אל נשכח לרגע ואל נמעיט במשהו את דמות הגורם הערבי. ושום מאמץ לא יכבּד בעינינו למען רכוש, או קרב, את הגורם הזה, ואל נסתלק משום נסיון אפשרי, ואל נזלזל בשום פעולה קטנה או גדולה שתקרב או תקל בקורטוב אחד את פתרון השאלה הגורלית הזאת.

לונדון, 18 באוֹגוסט

ל… בגנף

– – – אנו עומדים בשתי מערכות: כלפי הערבים – מערכת-דמים בארץ; כלפי ממשלת המנדט והעם האנגלי – מערכת פוליטית; שתיהן חמוּרות והרות סכנה כאשר לא היתה.

והשאלה היא: מהי המערכה המכרעת – הערבית או האנגלית? אין זו שאלה תיאורטית. לא הזמן עכשיו לטפל בתיאורטיוּת “צרופה”. זו שאלה פוליטית מעשית. כי בתשובה לשאלה זו תלויה דרכנו והתנהגותנו הפוליטית. יש הרואים את מרכז-הכובד של הסכנה בחזית הערבית. ומראיה זו הם מסיקים שתי מסקנות הפוכות: מסקנה אחת: היות וזוהי החזית המכרעת – עלינו להתעלם מכל השאר ולרכז את כל כוחנו במלחמה זו: הערבים נלחמים בנו – עלינו להילחם בהם, וחסל!

מסקנה שניה: היות וזוהי החזית המכרעת – עלינו להשלים עם הערבים בכל מחיר שהוא.

אני שולל את שתי המסקנות האלה – מפני שאני שולל את ההנחה המוקדמת שעליה הן בנויות. לא החזית הערבית –אלא החזית האנגלית היא המכרעת בתקופה זו, ומהנחה זו עלינו להסיק כל המסקנות המוכרחות. לא מלחמת-דמים תכריע – אלא המערכה הפוליטית בינינו ובין ממשלת המנדט.

באמרי שהחזית האנגלית היא המכרעת, איני מתעלם מהעובדה שהחזית הערבית משמשת גורם, גורם רב-משקל, בחזית האנגלית. וכל כמה שגדול הקושי הערבי – גדול באותה מידה, או במידה לא הרבה קטנה, הקושי האנגלי. אולם ההכרעה הפעם היא לא בידי הכנופיות והשובתים והמשביתים הערבים, והיאבקותנו אינה אתם, אלא עם הממשלה. עמדת אנגליה כלפינו תכריע גם בשטח הבטחון – וגם בכל שאר השטחים. וביכלתנו, כשרוננו ותבונתנו לנצח בחזית האנגלית, תלוי עתידנו הקרוב. ומשום כך, לא מלחמה לנו בערבים, ומשום כך, אין הכרח בהכנעה לערבים.

זאת אינה אומרת – התעלמות מהערבים; כי התעלמות זו תהיה משגה כבד שאין לו כפרה ותקנה, לא רק מבחינת יחסינו העתידים עם הערבים (וחשבונותינו עם הערבים לא יגמרו רק השנה או בשנה הבאה – החשבון שלנו עם העם הערבי הוא לדורות) – אלא קודם-כל מבחינת יחסנו עם אנגליה.

ומשום כך יש לעמוד על הצורך החיוני, לבוא, אם רק יש איזה צד של אפשרות, לידי הבנה עם הערבים, אם גם זו לא תהיה אידיאלית – – –

ולמרות כל הנעשה עכשיו בארץ, יש לשקוד על כל אפשרות קטנה וגדולה של מו"מ והסכם עם הערבים, ואין לסגור בפני עצמנו את הדרך בהנחות מופשטות, הנכונות בממלכת הצדק המוחלט, אבל אינן מחוכמות בעולם המעשה, שיש בו התרוצצות בלתי-פוסקת של טוב ורע. עולם זה מחייב “כשרון-פשרה”. לא כל פשרה היא טובה אך לא כל פשרה היא רעה.

– – – בבחינת האפשרויות אין לערבב אפשרות מתימטית באפשרות פוליטית, כמו שאין לערבב אמת מתימטית באמת פוליטית. האפשרויות הפוליטיות הן מוגבלות, והאמיתות הפוליטיות הן יחסיות. שתי פעמים שתים הן תמיד ארבע, אבל מאורעות 1929 אינם מאורעות 1936. והמצב בעולם בשנת 1936 – אינו המצב בשנת 1929, ודרכי-המלחמה של לפני שבע שנים אינן הולמות את השעה הזאת. והתוצאות של אז אינן מחויבות להיות גם התוצאות של עכשיו. והמערכה שלנו הפעם כבדה פי-כמה, לא רק מפני שהערבים עכשיו אינם הערבים של אז – אלא מפני שהמצב בעולם נשתנה ומצבה של אנגליה נשתנה ומצבו של העם היהודי נשתנה. ולא נוכל להתעלם מכל השינויים האלה בבואנו לעשות עכשיו את חשבוננו הפוליטי. – – –

– – – אם נמצא ואם לא נמצא עכשיו דרך לערבים – עלינו לקיים את קשרינו עם אנגליה. עלינו לרכוש את הבנתה, אהדתה ועזרתה. עזרה זו נחוצה לנו. הכרת אמת פוליטית זו אולי אינה נעימה. לא נעים ליחיד להזדקק לאחר, על אחת כמה וכמה שלא נעים לעם להזדקק למשנהו. אבל אין אנו העם היחידי שזקוק לעם אחר. הצ’כים זקוקים לעזרת צרפת, צרפת זקוקה לעזרת רוסיה, ורוסיה זקוקה לידידות אנגליה וצרפת ואיטליה ואמריקה – כי יש עליה מוראן של גרמניה ויפּאן. והרבה דברים עושה רוסיה זו – בניגוד לתורותיה ועקרונותיה שהחזיקה בהם הרבה שנים והכריזה עליהם כעל אמיתות נצחיות ומוחלטות שאין לזוז מהן כמלוא נימה – למען רכוש את ידידות המדינות הקפיטליסטיות והאימפריאליסטיות הללו. הבוגדת רוסיה בעצמה? לא. היא נאמנה למטרתה, ומכוונת את האמצעים למטרה. וכיון שמטרתה עכשיו היא לא מהפכה – אלא בנין, היא אדוקה בשלום ומבקשת קרבת המדינות המעונינות בשלום כמוה. ולשם התקרבות זו בא ליטבינוב ללוָית המלך האנגלי, וסועד על שולחנו של מוסוליני. – – –

– – – מצבנו לא קל לגמרי, כשאנו באים לקרוא תגר על הפקידות הבריטית בארץ. ועלינו להיזהר ולבחון מעשינו ודרכינו לא רק מבחינת הצדק והיושר, אלא גם מבחינת התכלית הפוליטית והתאמתם למטרה שאנו חותרים אליה. גם כאן אין אנו יכולים לתת למרירות הרבה שנצטברה בלבנו להשתלט עלינו. אין אנו חיים בעולם של היושר המוחלט, וביחסים שבין עמים אין עדיין שופט-רמים שמאזני-צדק בידו. כששופט אנגלי דן דינם של שני בעלי-עצומות, חזקה עליו שיוציא דין-צדק לפי מיטב ישרו והבנתו באובייקטיביות מוחלטת. אין השופט מעונין בריב, אין הוא נתון לשוחד ולמשוא-פנים, וכושר הבחנתו ושיפוטו הם ממדרגה גבוהה על-פי הרוב. השופט שלנו בריבנו עם הפקידות הוא העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית, הממשלה האנגלית. שופט זה אינו אובייקטיבי – הוא צד. הוא צד בריב עצמו. הוא צד לצד שבריב, הענין נוגע לגופו, והפקידות שלו היא, וחביבה עליו וכבודה יקר לו. והוא לא יסלח לנו אם אנחנו נחטא לפקידות בהאשמות-שוא או האשמות מוגזמות, או האשמות שאין להוכיחן. ולא תועיל לנו ההכרה שאנו צדקנו בהאשמות אלו – אם אי-אפשר להקנות הכרה זו גם לשופט המכריע, שאין עליו שום ערעור. אולם לא נכסה ולא נטשטש את החטאים והכשלונות. לא חטאים וכשלונות שבסברה, אלא חטאים וכשלונות שאת אמיתותם וממשותם אפשר להוכיח גם לאנגלים.

שאלת הפַּריטי / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

במושב הועד הפועל המצומצם – ירושלים, 14 בנובמבר 1936

בויכוח על פּריטי מערבבים את הויכוח על המטרה הסופית. כל דברי ה“ה א., ג. ופ. מוּסבּים על ניסוח המטרה הסופית. אין אנו מציעים עכשיו להכריז על המטרה הסופית. אילו היינו דנים בניסוח מטרה זו, לא הייתי מוצא נוסח משותף עם ה' פ., כי מטרתי הסופית מרחיקה לכת. החזון היהודי הגדול, חזון אחרית הימים – אין אני מוכן לוותר עליו, והוא חלק אורגני, נפשי ורעיוני מיהדותי ומשאיפתי הציונית. היהדות האמיתית, ההיסטורית, הנבואית נושאת בלבה את החזון של גאולה שלמה ומלאה, גם לאומית, גם פוליטית, וגם אנושית. המטרה הסופית של היהדות היא משטר אנושי חדש, משטר של “ואהבת לרעך כמוך” בארץ-ישראל ובעולם כולו. אנו מאמינים במטרה סופית זו. מה שא. ופ. מציעים כמטרה סופית – אינה אלא תחנה אחת בדרך למטרה הסופית. גם תחנה זו היא די רחוקה, ואנחנו נצטרך עוד להתעכב בכמה תחנות קרובות. אין אנו מציעים ניסוח המטרה הסופית, ולשוא התוכחו כאן. אנו מדברים על תחנה אחת – תחנת-ביניים. אנו מדברים על “נישונל-הוֹם”. כלום “נישונל-הוֹם” היא המטרה הסופית שלנו? כלום היתה בהצהרת-בלפור הצהרה על המטרה הסופית שלנו – אפילו הפוליטית בלבד? גם פרוגרמת-באַזל אינה נוסחת המטרה הסופית, היא נוסחה של תחנת-ביניים, תחנת מעבר. הצהרת בלפור אינה אלא ניסוח פוליטי של התחייבויות שאנגליה קיבלה על עצמה לעשות לזמן ידוע, למשך תקופה אמנם בלתי-מסוימת, אבל לא בלתי-סופית, ואנחנו עומדים כרגע רק בתחומי יחסינו הפוליטיים עם אנגליה. מה פירוש המנדט? מינוי לזמן ידוע. לא לנצח יתקיים המנדט. אינני יודע אם האימפריה האנגלית תתקיים לנצח. במנדט ודאי לא התכוונו לנצח, זהו רק סידור זמני: אנגליה קיבלה על עצמה לסייע ל”בית-הלאומי" כל זמן שהמנדט יהיה בידה. אבל יכולים גם להוציא את המנדט מידה ויכולים גם לבטלו. אין בדעתנו לא לבטל עכשיו את המנדט ולא להוציאו מידי אנגליה. אנו רוצים להציע סידור פוליטי בינינו לבין הערבים לכל זמן קיום המנדט, אנחנו רוצים בקביעת פּריטי לתקופת המנדט הבריטי. יש פרובלימה של שלטון בארץ. הפרובלימה היא בעלת שלוש זויות: אנגליה, יהודים, ערבים. אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להחליט איך יהיו הדברים לנצח: אולם בתקופת המנדט, בזמן השלטון האנגלי, אנו עומדים בפני השאלה: האם ישתפו גם את היהודים והערבים בשלטון ואיך ישתפו אותם? זאת היא הפרובלימה. כל זמן שהמנדט הוא בידי אנגליה פירושו של המנדט הוא, כי ההכרעה היא בידי אנגליה. בלי הכרעת אנגליה אין מנדט אנגלי. ואנו עומדים על בסיס המנדט ואנו מקבלים את ההכרעה האנגלית, אבל יש שאלה של שיתוף היהודים והערבים, ואנו מציעים פּריטי כיסוד השיתוף.

פּריטי מתכוון לשני דברים: א) לשיתוף יהודים וערבים בשלטון, שלא כל השלטון ימָצא אך ורק בידי אנגלים. ב) שהיהודים והערבים משתתפים בשלטון כשתי חטיבות שוות, בלי שים לב למספר היהודים והערבים. ופּריטי אין פירושו כדברי א. שבכל נקודה ובכל מקום יהיה בשלטון 50% יהודים ו-50% ערבים. רעיון הפּריטי הפוליטי מתיחס אך ורק למוסדות ארציים, ולא מקומיים. העיריה נבחרת על-ידי תושבי המקום. לגבי העיריות יש רק אזרחים, ולא חטיבות. מועצת העיריה ומועצת הכפרים נבחרות על-ידי תושבי העיר והכפר. במועצות אלו אין אנגלים. הפּריטי מכוּון לשלטון הארצי המרוכז כולו בידי ממשלת-המנדט ונציגיה. ובכל מוסד ארצי שמשתפים בו את בני-הארץ – משתתפים היהודים והערבים על בסיס פּריטטי. זוהי ההצעה, הצעה טובה או רעה, אבל רק עליה יש לדון. הויכוח הגדול על כבשונה של הציונות, שהיה חשוב מאוד, אינו כלל וכלל ענין לכאן, כי אין דנים כלל על המטרה הסופית של עם ישראל; דנים על נציגות פּריטטית של יהודים וערבים במוסדות-השלטון לתקופת-המנדט.

כאן נשמעה טענה – שאין לנו רשות להחליט על כך. זוהי שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה, ורק הקונגרס מוסמך להחליט עליה. רבותי! אין לנו כל צורך להחליט עכשיו מחדש על שאלה זו. העיקרון הזה הוכרז כבר על-ידי הקונגרס, וההנהלה שהכריזה עליו היתה הנהלה שישב בה בא-כוח ציוני ב' ובא-כוח “המזרחי”, וההכרזה נעשתה על-ידי נשיא ההסתדרות הציונית נחום סוקולוב, וזה היה באותו קונגרס שסילק את וייצמן מהנשיאות – בקונגרס הי“ז. מאז פעלה ההנהלה לפי עיקרון זה. וזה חמש שנים ממשיכה ההנהלה בפעולתה המדינית על יסוד הכרזה זו. שנתיים עשתה זאת ההנהלה של פרבשטיין. אני לא הייתי חבר בהנהלה ההיא, וזה שלוש שנים עושה זאת ההנהלה שיש לי הכבוד להיות בתוך חבריה. בהתאם לעיקרון זה דרש ארלוזורוב המנוח – בהנהלתו של פ. – שכל פעם שהממשלה ממנה ועדה מתושבי הארץ – תמנה יהודים וערבים על יסוד של פריטי: אחד ערבי ואחד יהודי, או שנים ערבים ושנים יהודים, לא בהתאם למספר היהודים והערבים בארץ, אלא על יסוד ההנחה שיש בארץ שתי חטיבות. בהתאם לעיקרון זה ניהלנו מו”מ עם הערבים וניהלנו פעולת-הסברה באנגליה ועשינו מה שעשינוּ בהתאם להכרזת הקונגרס שיצאה מפי פרבשטיין וחבריו. כאן אתם יכולים לשאול: אם הקונגרס כבר הכריז על כך – מה צורך יש בדיון ובניסוח חדש? התשובה היא, שהנוסח הישן הוא רחב יותר וניתן לפירושים העלולים לסכּן את ענינינו, ביחוד בשטח העליה, ואנו רוצים לצמצם ולהבהיר את העיקרון, שיבינו כולם כי מדובר על פּריטי פוליטי בלבד, ולא על פּריטי מספרי.

ה' פרבשטיין וחבריו הכריזו בקונגרס, ש“שני העמים”, היהודים והערבים, לא ישלטו זה על זה ולא יהיו כפופים זה לזה בלי שים לב למספרם הכמותי. פורמולה זו היא רחבה יותר מדי, ואנו רוצים לצמצמה. אילו הייתי אני צריך לנסח את ההכרזה הזאת לכתחילה, לא הייתי מנסח “שני עמים” אלא שתי חטיבות, כי אין העם הערבי והעם היהודי שוים בזכויותיהם בארץ ישראל. הזכויות שיש לערבים בארץ-ישראל הן זכויות של תושבי הארץ, לא פחות ולא יותר. הזכויות שיש ליהודים בארץ שייכות ליהודים לא באשר הם תושבי הארץ, אלא באשר הם יהודים, והזכויות אינן רק ליהודי ארץ-ישראל, אלא ליהודי כל העולם, כלומר: לעם היהודי בשלמותו. אבל אין זכויות לעם הערבי בשלמותו. ערבי שאינו תושב הארץ אין לו כל זכות בארץ-ישראל. ומשום כך לא הייתי משתמש בנוסח שהשתמש בו פרבשטיין – “שני עמים”. נוסח זה עלול להטעות. אנו רוצים שוב לומר עכשיו לאנגלים, מה שאמרנו להם כל השנים על יסוד ההכרזה של הקונגרס, שאין אנו שואפים לשלוט בערבים ואין אנו רוצים שהערבים ישלטו בנו; ודרוש שהאנגלים ידעו ויבינו שאין זה מתיחס להקצבת מידות העליה ולפּריטי מספרי, כי העליה צריכה גם להבא להיקבע לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית, בלי כל סייג פוליטי וכמותי. יש רק סייג אחד: שאני לא ננשל את הערבים, לא נשלול את עבודתם, אלא ניצור מקומות-עבודה חדשים בשביל עולינו. אם יכולת-הקליטה תאפשר מיליון – יעלה מיליון, אם חמישה מיליון – יעלו חמישה. זה יהיה תלוי בבנין הארץ והתפּתחותה. אולם כמה שלא יהיה מספרם של היהודים ושל הערבים – יקָבע עיקרון זה פּריטי פוליטי בנציגות של יהודים וערבים לכל תקופת המנדט.

אחת הקובלנות המוצדקות שיש גם ליהודים וגם לערבים היא, שתושבי-הארץ הוצאו מכל השתתפות בשלטון. זו תהיה בכל אופן אחת הטענות העיקריות של הערבים – ולממשלה האנגלית קשה לעמוד בפני טענה זו. גם לנו יהיה קשה לעמוד בפניה. אנו יכולים גם להוכיח שבשובנו לארץ אין אנו דוחקים את רגלי הערבים ולוקחים מקומם, אלא מחדשים אפשרויות-קיום נוספות. אבל אין אנו יכולים להצדיק כלפי דעת-הקהל בעולם ובאנגליה שלאוכלוסים בארץ אין שום זכות לחוות דעה ואין להם שום אפשרות לקחת חלק בשלטון הארץ. אנחנו התנגדנו ומתנגדים למועצה המחוקקת, מפני שאין למסור את הכוח המחוקק בארץ זו לאוכלוסים המתנגדים למנדט ולבית-הלאומי, מפני שאין להעמיד את היהודים במצב של מיעוט לאומי, מפני שבארץ זו יש זכויות לא רק ליהודי ארץ-ישראל, אלא לעם העברי כולו, ומפני שהמועצה המחוקקת תשמש אמצעי להפריע להקמת הבית-הלאומי – שהיא תעודתו העיקרית של המנדט, והיא תשמש משום כך גורם מפריד בין היהודים לערבים ולא גורם מקרב. אבל קשה לנו להוכיח שאין לתת לתושבי הארץ כל חלק וכל השתתפות בשלטון.

וכאן בא א. בטענה: אין צדק בנציגות פּריטטית. היהודים אינם אלא 30%, והערבים הם 70% של האוכלוסים, ולפי חוקי הדימוקרטיה מגיע לרוב – רוב. טענה זו לכאורה צודקת, אבל א. בטענתו מתעלם מעובדה יסודית: שהשלטון בארץ זו ביסודו אינו מבוסס על השבּלוֹנה המקובלת בארצות אחרות; שארץ זו נתונה בתנאים מיוחדים שאין להם “אח” בשום ארץ אחרת; כי בארץ זו יש זכויות לעם שאינו עוד בפועל בארץ. ויש לדון על המשטר בארץ זו לפי מצבה היחיד-במינו של הארץ. אַמת-המידה המקובלת בארצות אחרות אינה הולמת ארץ מנדטורית, כי תעודתו העיקרית של המנדט היא החזרת העם היהודי לארץ. ואילו היינו עכשיו לא 30% אלא רק 10% או אפילו 3% – אין למדוד את זכויותינו במספר שיש לנו ברגע זה. המנדט הארצישראלי הוא sui generis, ורק מתוכו, מטבעו המיוחד והיחיד במינו, יש להסיק מסקנות פוליטיות, ולא מתוך כללים מקובלים שאינם הולמים את המציאות ההיסטורית והדינמית של הארץ הזאת.

אין ספק שבקרוב נעמוד שוב לפני שאלת המשטר. עמדה נגטיבית בלבד לא תספיק לנו. ועלינו להיות מצוידים גם בעמדה חיובית.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

במושב הועד הפועל המצומצם – ירושלים, 14 בנומבבר ¹1936

– – – הקטרוג הקשה שנשמע כאן נגד אנגליה – אינו הוגן מבחינת האמת ואינו רצוי מבחינת התועלת.

יש לי כמה וכמה טענות נגד הממשלה האנלית, אבל אין אני מקבל את הקטרוג הקשה. איני נאיבי כל-כך לחשוב שכל מה שאנגליה עושה בארץ זו היא עושה אך ורק לשם שמים. אין שום עם עושה דברים לשם שמים. ויש כמה וכמה דברים שאנגליה עושה בארץ זו – שאינם לטובתנו. ואין אנו עוברים על דברים אלה בשתיקה. כל פעולתנו הפוליטית היא היאבקות ממושכת עם הממשלה. אבל איני מוכן להצטרף ל“הגזמה” – אני-נוקט לשון נקיה – של י. וא. “הגזמה” זו לא רק שהיא חוטאת לאמת – היא מסוכנת לכל עמדתנו הפוליטית. – – –

– – – ב. כופר ב“מרד”, ויש נימוקים לכך: א) לא היה שום יסוד לערבים למרוד, כי בארץ יש משטר ערבי, ואין טעם לערבים למרוד במשטר כזה. ומדוע המשטר הוא ערבי? מפני שמוסה-עלאמי הוא תובע כללי, ופלוני-אלמוני הם נציבים מחוזיים. עובדות אלה מספיקות לב. להכריז על המשטר כמשטר ערבי. אבל ב. אינו ערבי, ולא הוא היה צריך להחליט אם למרוד או לא. הערבים יש להם תפיסה אחרת לגמרי בנוגע למשטר. הם אומרים: משטר זה מעלה לארץ בשנה אחת 30,000 יהודים, בשנה שניה – 42,000, בשנה שלישית – 62,000. מה בצע שמוסה עלאמי הוא תובע כללי? אם משטר זה ימָשך עוד מספר שנים – אנו, הערבים, אבודים, ועלינו למרוד בו ולהפילו.

אומרים: לא היה כאן מרד, מפני שהממשלה היתה יכולה לדכא אותו. נניח, שזה נכון. כלום יוצא מזה שהערבים לא מרדו? אילו אנגליה היתה שולחת בראשית מלחמת-הבּוּרים בדרום-אפריקה צבא עצום – היתה מיד מכניעה את הבּוּרים, כלום על-ידי כך לא היה מרד הבּוּרים מרד? אנגליה, כידוע, לא עשתה כך, והמלחמה נמשכה כשנתיים. כלום יאמר מישהו שאנגליה סידרה בכוונה כי המלחמה תימשך שנתיים, ולא היתה כלל מלמחה מצד הבּוּרים? מרד אינו חדל להיות מרד אם גם אין מדכאים אותו מיד. רק מי שאינו מעז לראות את המציאות כהוויתה, יכול להתנכר לעובדה שהערבים התקוממו נגד המשטר, שב. קורא “משטר ערבי”. חוששני, שאילו היה ב. ערבי היה אף הוא מצטרף למרד, ולא היה מסתפק במשרתו של מוסה-עלאמי. השאלה המכרעת לגבי הערבים – בדיוק כמו לגבי היהודים – היא שאלת העליה. ואין הם מוכנים לבלוע עליה זו בשכר משרתו של מוסה או בשכר שלטונם של פלוני-אלמוני בנציבות המחוז.

אין אני מלמד זכות על הממשלה, אבל התעלמות זו מהסבך ומהקשיים אינה עלולה לחזק את טענותינו וקובלנותינו נגד הממשלה; אנו נטען ונקבול על הממשלה שלא אחזה באמצעים מספיקים, ולא אחזה באמצעים בשעתם – אבל ההגזמות וההפרזות וההכללות רק תחלשנה את טענותינו הצודקות והמבוססות.

לא נקבל את העצה הנמהרה ולא נאמר, שכל מה שהממשלה עשתה בארץ זה במשך י"ט השנים האלה היא שורה ארוכה של זדונות ומזימות וקיפוחים המכוּונים נגד הבית-הלאומי ובעד הקמת מדינה ערבית. אין אני מייעץ להתעלם מהשגיאות והזדונות של הממשלה – להיפך, נביא את עצומותינו לפני הועדה ולפני דעת-הקהל האנגלית. אבל ניזהר מהאשמות סיטוניוֹת. ידידנו הטוב ביותר באנגליה לא יקבל האשמות אלו. לא כל מה שאנגליה עשתה בארץ הוא רע. וגם לא כל הרע שעשתה – נעשה בזדון ומתוך מזימה: אנגליה הכניסה לארץ שלוש מאות וחמישים אלף יהודים. היא בנתה נמל בחיפה, וחיפה נהפכה לעיר עם רוב יהודי. היא בנתה דרכים בין המושבות היהודיות, והיא תמכה – אמנם לא במידה מספקת – בתעשיה יהודית. ואין אני יכול להתעלם מעובדות אלו. אין אני מתגעגע לימי תורכיה. חייתי בארץ בימים ההם, ויודע אני שכמה דברים שיכולנו לעשות אז – אי-אפשר לעשות עכשיו. ואף-על-פי-כן איני מתגעגע למשטר ההוא. אנו פועלים בתוך מסגרת פוליטית, בארץ ובעולם, ועלינו להתחשב עם המציאות הפוליטית. נחוצה לנו אהדת העם האנגלי ועזרתו, ועלינו להגביר אהדה זו – ולא להרסה.

קטרוגים מופרזים ובלתי-מבוססים לא יוסיפו לנו חיבה וסימפּטיה בעם האנגלי. כשאנו דורשים מהאנגלים יחס הוגן אלינו – אנו חייבים ביחס הוגן אליהם. כמה אנו מתמרמרים כשטופלים על הכלל היהודי חטאו של יחיד יהודי! הנבוא אנחנו לטפול על הכלל האנגלי, ולוּ אפילו על כלל הפקידות, את החטא והמשגה של כל פקיד יחיד? האנגלים אינם אומה של מלאכים, ויודע אני את המעשים הנוראים שעשו האנגלים באירלנד ובמקומות אחרים; אבל האנגלים עשו גם דברים חיוביים גדולים בארצות הנמצאות תחת שלטונם. זהו עם גדול, בעל תרבות עשירה – ולא עם של עושקים ושודדים. והאנגלים עשו לנו לא רק רעות. הם הכירו בזכותנו ההיסטורית על הארץ – הכירו הראשונים, – הכריזו על לשוננו כעל שפה רשמית, אפשרו עליה גדולה, ואם נעשה חשבון – נעשה חשבון-צדק.

גם הרע שנעשה לנו – לא נעשה תמיד מתוך זדון. אביא דוּגמא אחת: קיפוח חלקנו בעבודות הממשלה. אין זה קיפוח מדומה, ולא קשה לנו להוכיח אותו. אבל הדבר אינו כל-כך פשוט. האם רק אנגלים מקפחים את העבודה העברית? מה נעשה במושבות היהודיות? כשאנו מגיעים לפרשה זו, יודעים מ. וחבריו ללמד זכות על מחרימי הפועל היהודי: כי יש עבודה זולה, ויש חשבון כיס. גם האנגלים מבכרים בעבודות הממשלה פועל זול. גם הם עושים חשבון כיס. ועלינו להסביר שבארץ זו יש ענין של בית-לאומי, ושל עליה יהודית, ושל רמת-חיים יותר גבוהה, ואין הזול כשהוא לבדו יכול להכריע. עובר זמן-מה עד שהאנגלי תופס כל זאת. – יהודים רבים, וביניהם גם הקוראים לעצמם בשם ציונים, עוד לא תפסו זאת. אביא דוגמא אחרת: זיוּן היהודים. כשהייתי באנגליה שמעתי מפי ידיד נאמן לנו, העומד תמיד לימיננו בפרלמנט, שיש סכנה בזיוּן היהודים, וכי מוטב שאנגלים יגנו עלינו. הידיד הזה טעה, ואנחנו לא קיבלנו את דעתו, ועמדנו במשך כל ימי המהומות על ההכרח של זיון הישוב היהודי. וגם הצלחנו. אבל יש שיקול-דעת, ויש טעות בשיקול-דעת, ולא הכל בא מתוך שנאה, ומתוך התנגדות ומתוך מזימה רעה. ועלינו להבין את האנגלים כמו שאנו רוצים שהם יבינו אותנו. והענין שלנו בארץ הוא בלתי-רגיל, הוא יחיד במינו, והאנגלים יש להם מסורת והרגלים, ואין מסורת והרגלים אלה הולמים את התנאים והצרכים המיוחדים של ארץ זו. ולא קל לאנגלים לתפוס את היחיד הזה. בלפור הבין, לויד ג’ורג' הבין – אבל לא כל אנגלי יש לו שאָר-הרוח והבינה הרבה של בלפור ולויד ג’ורג'. וכמה קיפוחים נעשים לנו בארץ הזאת רק מפני התנאים המיוחדים שבהם נתון המפעל שלנו, תנאים שאין להם דוגמא בארצות אחרות. מכאן עלינו להסיק מסקנה: לא כל הפקידים הם שונאינו, אלא קיום המנדט מחייב פקידות מחונכת ברוח המנדט, היודעת עוד לפני לכתה לארץ מה הם התנאים והצרכים המיוחדים הקשורים בסטטוס של המנדט ותפקידיו.

יש לנו נכס יקר אחד – ידידות העם האנגלי, ועלינו לשמור עליו כעל בבת עיננו. העם היהודי היה תמיד מוקף שנאה, גם בשבתו בארצו וגם בנדודיו בגולה. השנאה הזאת לא פסקה ולא נתרופפה. בימינו היא הולכת ומתגברת. לא רק בגרמניה – שנאת ישראל לוהטת בפולין, ברומניה, בשאר ארצות מזרח-אירופה, בארצות אסיה – וגם בצרפת, אנגליה ואמריקה אין היא נעדרת כלל וכלל. כל הארצות רוצות להיפטר מאתנו, מי בנחת ומי בזרוע. וכל אלה שרוצים להיפטר מאתנו, רוצים ומסוגלים לפתוח לפנינו שערי ארץ-ישראל. האבנטורה החדשה של ז’בוטינסקי ²היא מסוכנת לא רק בזה שהיא מגדילה את תאבונם של שונאינו לגרש את היהודים, ומעמידה בסכנה את שארית הזכויות שיש עוד להמוני היהודים בארצות מזרח-אירופה; היא גם טפשית, מפני שלפולין אין אינטרס ויכולת לשלוח את יהודיה דוקא לארץ-ישראל. גירוי רצונה של פולין להיפטר מהיהודים עלול לדחוף את פולין לבקש לה מושבות או לשלוח את היהודים למדגסקר ולאיים אחרים; פולין אינה מעונינת בעליה יהודית לארץ-ישראל – היא מעונינת ביציאת היהודים מפולין, ותו לא. אין בידי פולין להעביר מאות אלפי יהודים לארץ-ישראל. לא בידה המפתח לארץ, ולא בידה לכוף את אנגליה לקבל את היהודים בהמוניהם. האבנטורה מחוסרת-האחריות הזאת עלולה רק להבאיש את ריח הציונות בעיני הפולנים, כשיראו שאין ארץ-ישראל קולטת במהרה את יהודי ארצם. והוא הדין בארצות אחרות. רק תמימים ושוטים יכולים להניח שפולין או ארץ אחרת תריב עם אנגליה בגלל ארץ-ישראל. המצב הבין-לאומי הוא כזה, שכל הארצות, אולי מלבד אמריקה, להוטות אחרי ידידותה של אנגליה. אנגליה היא המדינה היחידה שקיבלה על עצמה להכניס יהודים לארץ העומדת תחת שלטונה. ואנו זקוקים לרצון הטוב של אנגליה, לידידותה, להבנתה, לעזרתה, לאהדתה. וקרה לנו נס היסטורי – שרכשנו במידת-מה את הידידות הזאת. זה לא עלה בנקל. אבל אנו יכולים לאבּד את הידידות הזאת. אנו יכולים בנקל להשניא את אנגליה ולהשניא את עצמנו על אנגליה. גם באנגליה יש אנטישמיות. האנגלים הם טובים הרבה יותר בנידון זה מעמים אחרים – אבל אינם שונים מהם באופן יסודי, אין הם מלאכי-השרת, ואין הם מתנהגים – אפילו בארצם גופא – אך ורק על-פי הצדק המוחלט. איני יודע אם היהודים מתנהגים על-פי הצדק המוחלט – ובודאי שאתנו לא יתנהגו האנגלים לפי אמת-מידה אידיאלית. ואם רק יש בנו ניצוץ של חוש ממלכתי ואחריות פוליטית, עלינו לכלכל את מעשינו עם האנגלים ככה שלא נאבּד ולא נחליש את הידידות – אלא נגביר אותה. אין אנו צריכים להרכין ראשנו בפני כל גזירה, ואין אנו יכולים להצדיק את הדין על כל עוול – אבל אנו חייבים לדעת מידה גם בתביעותינו וגם בקובלנותינו. האנגלים רגילים לשמוע בקורת – ובספרות האנגלית גופא תמצאו את הבקורת החריפה ביותר על המדיניות האנגלית. אבל בקרתנו צריכה להיות מבוססת על עובדות ולא על סברות. ובדרישותינו אנו חייבם לקחת בחשבון את האפשרי, את המעשי, בלי להתעלם מהקשיים ומהמכשולים האובייקטיביים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

סוף ההרצאה במועצת ההסתדרות ל"ה¹ – 7 בפברואר 1937

היסודות של הגורם האנגלי

קשה יותר כשאני ניגש לדבר על הגורם השני – הגורם האנגלי. כאן אני נכנס קצת לתחום לא-ידוע. אנחנו בארץ יודעים את הגורם האנגלי ע"י נציגיו בפקידות, אבל אין זו הדמות האמיתית של אנגליה ואנו עלולים לטעות מרה, אם ניצור את המושג שלנו על אנגליה אך ורק על-פי דמות נציגיה בארץ. אבל לא רק משום כך, אלא גם משום שבאמת הגורם הזה קשה להבינו. קודם-כל, אין זה גורם אחד. זוהי מערכת-גורמים מסובכת מאד ומורכבת מאין כמוה. וגם בזה אני מוכרח לא להתעכב על הרבה דברים חשובים ולעמוד רק על 3 יסודות של הגורם הזה: א) האדמיניסטרציה בארץ; ב) הממשלה בלונדון; ג) העם האנגלי, דעת-הקהל האנגלית. ואין לערבב את שלושה אלה; אין לערבב אפילו את האדמיניסטרציה בארץ עם הממשלה בלונדון. אינני תמים כל-כך לחשוב שהפקידים בארץ זו הם מדינה בפני עצמה, שהם עושים מה שרוצים בלי ידיעת שולחיהם, למרות רצונם. לא. הפקידות בארץ היא רק גלגל אחד קטן במכונה הממלכתית הגדולה השלטת באימפּריה הבריטית. ואף-על-פי-כן יש להבדיל בין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ובין הממשלה בלונדון. גם הפקידות כשלעצמה, לא הרי הפקידות הקולניאלית כפקידות האנגלית באנגליה. מי שמכיר פקידים קולוניאליים – אין לו מושג על התכונות, הכשרונות, היכולת, היושר – בתנאים הקיימים, במשטר הקיים, הכל יחסי, כמובן – של הפקידות האנגלית באנגליה. מלבד המדינות הסקנדינביות הקטנות שעומדות אולי על השלב העליון של התרבות האירופּית, – מסופקני אם יש בעולם פקידות מוכשרה יותר והגונה יותר מאשר הפקידות האנגלית באנגליה. אבל הממשלה אינה פקידות. כאשר אני מדבר על הממשלה בלונדון, אין אני מתכוון לפקידות. בדברים הטובים שאנחנו שומעים מלונדון ובמעשים הרעים שאנחנו רואים מזמן לזמן בארץ, יש לא רק דו-פּרצופיות. יש הבדלים טבועים בסביבה, הנובעים לא רק מטבע הפקיד הקולוניאלי, כי אם גם מהסביבה ומהתפקיד הבלתי-רגיל והקשה, אשר נפל בחלקו של הפקיד הקולוניאלי.

יש האומרים בכנות שם בלונדון דברים טובים, ועושים אחר-כך כאן דברים רעים. יש גם הרבה אי-כשרון, קארייריזם, עצלות של מכונה אדמיניסטרטיבית, עבודה בלי ענין לגופו של דבר. מה שאין כן באנגליה. שם יש לו לפקיד ענין רב לתפקידו. כאן אולי אין המלאכה נוגעת בנפשו. היא נשארת זרה לו. היום הוא כאן ומחר הוא עובר לקולוניה אחרת. מלבד זאת, אינו רגיל לתושבים מסוג זה שהוא פוגש בישוב היהודי בארץ-ישראל. בקולוניות אחרות יש לפניו ילידים נכנעים או מורדים והוא יודע להתנהג עם אלה כמו עם אלה. כאן – תושבים משונים; אינם נכנעים, אינם מתרפסים. גם מורדים אינם. אלא שהם דורשים יחס שויון מתוך קומה זקופה. והוא אינו רגיל לכך. קושי נוסף – יש כאן טיפול בארץ חדשה. ולא שחסר להם, לאנגלים, נסיון בהתישבות – שום עם לא הושיב מיליונים כה מרובים בארצות חדשות כאשר הושיבו האנגלים. אבל האנגלים הושיבו את עצמם, וע"י מדינה. כאן יש לפניהם אימיגרציה מפולין ומרוסיה ומגרמניה. ובכל יום באות מהעולים תביעות חדשות, מדי פעם עוברת ההתקדמות הכרוכה בעליה את גדות המסגרת, מדי פעם זה דורש הרחבה, שינוי. כי דבר חדש הוא, אוּניקוּם. הוסיפו לכך, שבכל גוי בינוני יש גם ניצוץ של אנטישמיות והרי לכם הרקע ליחסים בין הפקידות לבינינו.

נפוצה עכשיו השקפת-עולם טוטליטרית, וגם בתוכנו יש לה מהלכים. חבר אחד של המועצה דיבר בועה"פ הציוני, הוא ידבר ודאי גם כאן. הוא ליגלג על דעתי ביחס לדעת-הקהל האנגלית בתור “יש” נפרד מהממשלה. אין דבר כזה, הוא אומר. אבל אנו יכולים ללמוד מההיסטוריה הקצרה שלנו בזמן האחרון.

הנה ענין המועצה המחוקקת. לפני שנה הודיע הנציב העליון בשם הממשלה שהוחלט להקים מועצה מחוקקת. זה היה מנוי וגמור עוד משנת 1930. אגרת מקדונלד אל וייצמן לא ביטל את דבר המועצה המחוקקת. הפעם הודיע הנציב העליון על פרטי המועצה: סמכות, מספר נבחרים, ממונים ופקידים ועוד. והיתה על כך גושפנקה של הקבינט. והנה הובא הדבר לפני דעת-הקהל האנגלית, הפּרלמנט והעתונות. היה ויכוח בבית-הלורדים ובבית-הנבחרים. מלבד אחדים, הרי יצאה כל דעת-הקהל נגד תכנית הממשלה וביטלה את התכנית לשעה, לפחות. ולא רק האופּוזיציה, אלא גם חברי מפלגת-הממשלה ביקרו אותה קשות.

הפעם הועמדנו שוב בפני דעת-הקהל, כי המאורעות זעזעוה, והשאלה הארצישראלית כולה במלוא היקפה, הוצגה על הפרק. דברים שנדמה כי נחתמו כבר, הועלו שוב לויכוח.

מרכז ההכרעה בשעה זו

המאורעות חידשו את הויכוח הארצישראלי בתוך העם האנגלי, לא רק חידשו אלא חידדו אותו. הם חידשו את הויכוח גם בתוכנו, וכמו שבקרב האנגלים גבר מחדש הריב הין האורינטציה הפּרו-יהודית ובין האורינטציה הפּרו-ערבית, כך נתעורר מחדש בתוכנו הויכוח בין אורינטציה “אנגלית” ואורינטציה “ערבית”, היכן מרכז-הכובד של המערכה הפוליטית שלנו – בחזית הערבית או בחזית האנגלית. שאלה זו נשאלה בראשית המאורעות ועדיין היא נשאלת. אין זו שאלה אקדמית בלבד. מהתשובה לשאלה זו תלוי כיווּן מדיניותנו בימים אלה ובשנים הקרובות. היו רבים אשר אמרו: החזית העיקרית, המכרעת, היא פה: יש התקפות על רכושנו וחיינו, שורפים שדות ועוקרים עצים, מפוצצים רכבות, רוצחים מהמארב. הרי זוהי הסכנה, כאן מרכז החזית. ומתוך הנחה זו הסיקו – מסיקים שונים – שתי מסקנות הפוכות. מסקנה אחת היתה: היות והסכנה העיקרית היא בהתקוממות הערבים, יש לבקש כאן את הפתרון ולחתור לקראת שלום והסכם עם הערבים מיד. כי אנו עומדים לא רק בפני ערבי ארץ-ישראל. מאחורי ערבי ארץ-ישראל עומדים הערבים בסוריה, עיראק, סעודיה. האש עלולה להתלקח בכל המזרח הקרוב, ומשום כך – שלום בכל מחיר. דורשים הפסקת העליה – נסכים להפסקת העליה. דורשים ויתורים, סייגים, צמצומים – נסכים, ונציל מה שאפשר להציל. ובלבד שנפסיק את המהומות.

והיתה גם מסקנה הפוכה: הערבים הכריזו עלינו מלחמה – נענה במלחמה על מלחמה. נלמד מדרכיהם, ונענה בעין תחת עין. הגנה עצמית לא מספיקה. זוהי מלחמת-אזרחים – ונראה את כוחנו.

המדיניות הציונית, ההנהלה הציונית, תנועת-הפועלים האחראית במידה רבה למדיניות הציונית, דחתה בכל תוקף ובלי פקפוקים את שתי המסקנות הללו גם יחד: היא התנגדה גם להכנעה וגם למידה כנגד מידה. היא שללה את ההנחה היסודית, המוקדמת, שעליה בנויות שתי המסקנות הללו: היא שללה את ההנחה שהחזית הערבית היא המכרעת. העמדה שנקטנו מראשית המאורעות היא שההכרעה לא תבוא מכאן, שהגורמים המקומיים הם אמנם בעלי משקל רב, אבל אין הם לבדם קובעים. מרכז ההכרעה בתקופה זו היא בחזית האנגלית. זוהי ההנחה היסודית שהדריכה את פעולתנו כל הימים האלה והיא תדריך את מדיניותנו בשנים הקרובות. והחזית האנגלית אין פירושה חזית האדמיניסטרציה, אפילו לא חזית הממשלה המרכזית – אלא חזית דעת-הקהל האנגלית. ההכרעה בשעה זו היא לדעת-הקהל האנגלית, וביכלתנו, כשרוננו, ותבונתנו לרכוש את דעת-הקהל האנלית להבנת מפעלנו ולתמיכה במפעלנו ובשאיפותינו, תלוי גורל המערכה הזאת.

הגורמים הפועלים בארץ חשובים עכשיו רק באותה המידה שהם משפיעים על הגורם המכריע בשעה זו – העם האנגלי, הדימוקרטיה האנגלית.

שאלת הציונות והארץ הועמדה מחדש

ביודעים ובלא יודעים, בהכרה או באינסטינקט, כיוון הישוב בימי המאורעות את פעולתו להנחה פּוליטית יסודית זו. והתנהגותו האמיצה, הנבונה והקונסטרוקטיבית של הישוב פעלה את פעולתה הרצויה על דעת הקהל באנגליה, והיא היא שעמדה לנו עד עכשיו. אולם הפרשה לא נסתיימה. עד עכשיו הצלחנו רק למנוע את ההפסקה הזמנית של העליה. הצלחנו למנוע את כניעת הממשלה לטירור הערבי. אולם המאורעות הציגו מחדש לפני דעת הקהל את השאלה הארצישראלית בכל היקפה. מה יהיה עתידה של הארץ, עתידו של המנדט, מה יהיה גודל העליה וההתישבות היהודית להבא, מה יהיה משטר הארץ, מה יהיה היקפו ותכנו של הבית הלאומי, מה יהיה הקו היסודי של המדיניות האנגלית בארץ בשנים הקרובות – כל השאלות האלה הוצגו מחדש לדיון ולקביעה. הצהרת בלפור והמנדט כשהם לעצמם אינם פותרים את השאלות. כי לתעודות של נייר אפשר לתת כל מיני פירושים – לפי הצרכים והתביעות של השעה. וזהו חומר הרצינות והסכנה שיש בועדה המלכותית.

לא נימוקי דברים יכריעו, אלא משקל כוחנו

בהוראות הסמכות שניתנו לועדה נאמר אמנם בפירוש שאין הועדה רשאית להעמיד בשאלה את סעיפי המנדט, ועליה רק לחקור את עילת המהומות ולברר אם המנדט נתקיים או מתקיים ולבחון את קובלנות היהודים והערבים. אולם עלינו להתרחק מכל השליה. האיסור לפגוע בסעיפי המנדט אין בו כל ממש – לאחר שהועדה מוסמכת לפרש את הסעיפים האלה. אין אנו צריכים גם להניח בתמימות שהועדה נשלחה למען ברר את קובלנותינו וטענותינו אנו. אילו הממשלה רצתה לעשות זאת – לא היתה צריכה לועדה מלכותית. יש לה צנורות הרבה יותר נוחים לכך. ועדה זו לא נשלחה הנה על-פי בקשתנו-אנו, להיפך, אני ראינו מהרגע הראשון סכנה חמוּרה במשלוח הועדה והתנגדנו לה. הריביזיוניסטים אמנם קפצו עוד בראשית המאורעות ודרשו מינוי ועדה – אבל אנו יודעים שאפילו לא בזכות הריביזיוניסטים נתמנתה הועדה. ונוכח הסכנה הכרוכה בועדה נשמעה בארץ כאילו עצה מחוכמה להחרים את הועדה. לא קיבלנו עצה זו – כי החרמת הועדה פירושה בריחה מהמערכה. כשעומדים בפני מערכה קשה ומסוכנה, אין מנצחים על-ידי בריחה. החרמת הועדה על-ידינו אינה מבטלת את קיומה ואינה מונעת את מסקנותיה. אנחנו לא רצינו גם במערכה הערבית. פנינו לבנין וליצירה. שתי המערכות היו כפויות עלינו – ועמדנו בהן בעל-כרחנו. עמדנו במערכת הועדה המלכותית – והיא לא נסתיימה עדיין. פרשת הועדה בארץ, הפומבית והחשאית, לא היתה אלא הקדמה. הפרשה העיקרית היא עודנה לפנינו. היא עברה עכשיו ללונדון – שם תבוא ההכרעה ולקראתה עלינו להתכונן ולהתגייס במלוא-כוחנו: במלוא כוחו של הישוב העברי בארץ, כוחו המשקי, הפּוליטי, המוסרי והפיסי, ובמלוא כוחם של התנועה הציונית ושל העם העברי בכל התפוצות. במערכה זו שאנו עומדים בה עכשיו בחזית האנגלית לא נימוקי דברים בלבד יכריעו אלא משקל כוחנו, וחישול כוחנו, ביצורו, גיוסו בכל המובנים ובכל האמצעים – זהו עכשיו צו-השעה הגדול. אבל אין לזלזל גם בהסברה, בהסברת עניננו, מפעלנו, שאיפותינו, לדעת-הקהל ולעם האנגלי, ואף הסברה זו אינה קלה.

זר לא יבין זאת

וכל מי שעקב אחרי פרשת ה“עדויות” בפני הועדה המלכותית, גם הפרשה היהודית וגם הפרשה הערבית, יכול היה להיווכח שאין זו מלאכה קלה. מפעלנו הוא דבר יחיד במינו, והמוח האנגלי רגיל לחשוב בקטיגוריות של גזירות-שוות, במסגרת של השוואות, והוא תופס בקושי תופעה חדשה שאין לה אח ודוגמא בעובדות ובנוסחאות השגורות במחשבתו ובזכרונו. גם לא לכולנו מובן כל סבך בעיותנו. אפילו בדבר יסודי ועיקרי כגון דבר העבודה העברית, שהוא אבן-השתיה של המפעל הציוני, עוד שוררת בחלקים שונים במחננו מבוכה. ולא יפּלא אם זרים אינם מבינים אותנו. לכאורה היו האנגלים צריכים להבין אותנו ביתר קלות – אף עם אחד לא ביצע מפעלים קולוניזטוריים גדולים כמותם. אבל דוקא הנסיון הקולוניזציוני האנגלי עלול להיות בעוכרינו, עלול להטעות את האנגלי הבא לבחון את מפעלנו מתוך הנסיון העשיר של הקולוניזציה הבריטית. האנגלים יישבו את אמריקה הצפונית, קנדה, אבסטרליה, ניו-זילנדיה, דרום-אפריקה ועוד ועוד. אולם קולוניזציה זו נעשתה בשטחים רחבי-ידים, ענקי-מידה, בעלי אפשרויות כמעט בלתי-מוגבלות, והתישבות זו נמשכת זה יותר ממאה שנה ומאחוריה עמד כוחה של האימפריה העצומה בעולם. ההתישבות האנגלית בקנדה החלה לפני כמאה ושבעים שנה. קנדה תופסת שטח של 9,660,000 קילומטר מרובע, כלומר יש בה מקום ליותר מ-370 ארצות בגודל של ארץ-ישראל המערבית. ועד היום יש בקנדה ענקית זו רק כתשעה מיליון תושבים. התישבות האנגלים באבסטרליה התחילה בשנת 1788 ז"א לפני 148 שנה. אבסטרליה תופסת שטח של 1,706,000 קילומטר מרובע, ויש בה מקום ליותר מ-296 ארצות בגודל של ארץ-ישראל המערבית: וכיום יש באבסטרליה רק כ- ½5 מיליון תושבים. והוא הדין, בערך, באפריקה-הדרומית ובשאר ארצות ההתישבות הבריטית. וכאן רואים האנגלים ארץ קטנטנה, ובלתי ריקה לגמרי, מיוּשבת פי-כמה באופן יחסי מארצות הקולוניזציה הבריטית – ומראש, בתוקף האנלוגיות עם הארצות הקולוניזציוניות הידועות להם, יש להם דעה שאין כאן מקום לעליה והתישבות רחבה. יש לאנגלים דעה קדומה לא רק על האפשרויות המצומצמות של הארץ – אין הם בטוחים מראש ביכולת הקולוניזציונית של העם היהודי. יודעים הם שהיהודים הם בני-עיר, וההיסטוריה שלהם, כהיסטוריה של הרבה עמים אחרים, אומרת להם שיש תנועה מהכפר אל העיר – אבל אינם תופסים תופעה הפוכה, המתנגדת כאילו לכל חוקי הכלכלה והסוציולוגיה, של נהירה מהעיר אל הכפר, ואנחנו צריכים להוכיח שלמרות מיעוט השטח ולמרות היותנו עם עירוני מדורי-דורות, יש בכוחנו להקים כאן התישבות חקלאית, ויש אפשרות של קליטה בארץ הזאת לעליה רחבה, בלי לדחוק את רגלי התושבים הנמצאים כבר בארץ. רק בהכרזות פּרינציפּיוניות על זכויותינו ההיסטוריות ועל ההבטחות שניתנו לנו לא נשכנע את האנשים האלה שגישתם לכל שאלה ושאלה היא קודם-כל אֶמפּירית. מסיבה זו לא יכולנו להסתפק רק בהכרזת בעלוּתנו או זכותנו הפּוליטית בארץ זו – אלא היינו מצוּוים לגולל את פרשת מפעלנו לכל פרטיו ודקדוקיו, בחקלאות, חרושת, בנין, עבודות צבוריות, למען הוכיח על יסוד המציאות שיצרנו ועל יסוד השינויים שהכנסנו בארץ הזאת, את יכלתה של הארץ לקלוט אותנו ואת יכלתנו-אנו לבנות את הארץ ולהיבּנות בה, בלי לפגוע באינטרסים הכלכליים של תושבי הארץ. כשם שהארץ לא תהיה לנו רק על-ידי הכרזות ציוניות, ויהיה הנוסח של ההכרזות מה שיהיה, אלא עלינו לגאול את האדמה שעל אחרי שעל, לחרוש ולזרוע שדה אחרי שדה, להקים בית-חרושת זה אחרי זה, להניח אריח על גבי אריח, נדבך על גבי נדבך – כך גם בהיאבקותנו הפוליטית עלינו להסביר ולהוכיח לא רק את טיבה, היקפה ובסיסה ההיסטורי, הפוליטי והמשפטי של שאיפתנו הציונית, אלא עלינו להסביר ולהוכיח את כל אפשרויות ההגשמה ופרטי מלאכת הבנין, בכל ענפי פעולתנו, ומתוך הצגת מפעלנו המתגשם להצביע על המניעים והגורמים המיוחדים המפעמים בתוכנו ומאפשרים את המאמצים הללו שאין להם כמעט דוגמא בתולדות ההתישבות בארצות אחרות.

ומשום כך נקטנו בהופעתנו לפני הועדה המלכותית בשתי דרכי ההסברה: בהסברת הרקע הכללי וההיקף הפּרינציפּיוני של שאיפתנו, ובהסברת הפרטים המעשיים והבעיות המקצועיות של מפעלנו לכל סוגיו וענפיו. וגם בחלק הבקורתי של הופעתנו, שרובו לא נתפרסם ולא יתפרסם מתוך נימוקים פוליטיים מכריחים, נקטנו בשיטה כפולה זו: גם מתחנו בקורת מקפת וממַצה על שיטת פעולתה של ממשלת המנדט מאחרי הצהרת בלפור ועד היום, וגם הצבענו באופן מפורט על הקיפוחים ועיווּתי-הדין הנעשים כלפינו יום-יום בכל שטחי האדמיניסטרציה: בפקידות, בכוחות-הבטחון, בעבודות הציבוריות, בשירותי המדינה, בחלוקת התקציב וכדומה.

לפני הכרעה חמורה

ועם יציאת הועדה המלכותית מהארץ לא נסתיימה הפרשה – היא בעצם רק מתחילה. ובחדשים הקרובים תיפול ההכרעה. זוהי לא הכרעה סופית. המערכה הפוליטית של הציונות היא ממושכת, היא מערכה לעשרות שנים אם לא לדורות. ושום מסקנה חד-פעמית לא תהיה סופית. אין בית-דין פוליטי כזה בעולם שאין אחרי מעשיו ולא כלום. לא רק הועדה המלכותית – גם הממשלה האנגלית גופא לא תהא הפוסקת האחרונה בפעם הזאת, ואף לא בפעמים הבאות. אולם ההכרעה שתיפול עכשיו היא הכרעה חמוּרה, אם-כי זמנית, מפני שהזמן הוא גורם גורלי בתולדות מפעלנו.

גורם זמני ו“נצחי” במדיניות

בויכוח הפוליטי על ה“אורינטציה”, אם מרכז-הכובד של מדיניותנו החיצונית הוא בחזית הערבית או בחזית האנגלית, אנו שומעים לפעמים טענה זו: הגורם האנגלי בארץ הוא זמני, בשעה שהגורם הערבי הוא “נצחי”; המנדט עתיד לחלוף, אולם הערבים ישארו. אתם נחיה יחד לעולמים. ועל כן – העיקר הוא בחזית הערבית.

לכאורה יש ממש בטענה זו. הגורם האנגלי קיים בארץ רק 19 שנה, ושלטון המנדט הוא לפי מהותו רק משטר-של-מעבר, בשעה שהערבים היו בארץ גם לפני בוא האנגלים ויהיו פה אחרי ביטול המנדט. מבחינת אורך הזמן יש לראות את הגורם האנגלי כארעי, כחולף, והערבי כקבוע, כבן-קיימא. איש, כמובן, אינו יכול לומר כמה תימשך ה“ארעיוּת” של הגורם האנגלי. אנגליה כבשה את מצרים בספּטמבר 1882 – באופן זמני. הכיבוש “הזמני” הזה נמשך למעלה מחמישים וארבע שנים, עד שהוכרזה לפני חדשים אחדים העצמאות הגמורה של מצרים ונחתם חוזה-ידידות בין שתי המדינות – ויש אומרים שטרם נסתיים גם עכשיו… אבל ברור שמבחינת אורך-הזמן הגורם הערבי מכריע. אלא שבחינת אורך-הזמן אינה אלא בחינה אריתמטית ולא פוליטית. גם בחיי איש פרטי לא כל השנים שוות בערכן. יש שני רגעים בחיי כל אדם שהם עולים בחשיבותם על הרבה שנים: אלה הם רגעי ההריון והלידה. רגע מכריע הוא גם גורם המוות. יש רגעים כאלה גם בחיי עמים. ארבע השנים מ-1914 עד 1918 מילאו תפקיד יותר מכריע בהיסטוריה האנושית מאשר ארבעים השנה שקדמו למלחמת-העולם. מבחינה ארתימטית 4 שנים הן פחות מארבעים. אבל מבחינה פוליטית, מבחינה היסטורית, יש ששנה אחת שקולה כנגד עשר או עשרים שנים. לא אורך-הזמן קובע חשיבות תקופה בהיסטוריה, אלא המתרחש והמתהווה בתקופה הנדונה; אם זוהי תקופת הריון ולידה, אם זוהי תקופת עמידה וקפאון, או זוהי תקופת התנוונות ומוות. ומה שעתיד להתרחש בארץ בעשר – חמש-עשרה השנים הקרובות, מכריע יותר מבחינה היסטורית ממה שיתרחש בארץ אולי בעוד חמישים או מאה שנה. מה שקרה בארץ בדורנו יותר חשוב ויותר מכריע בשביל כל עתידותינו ממה שקרה עשרה דורות ועשרים דורות לפני כך. ומה שעתיד לקרות בשנים הבאות בדורנו זה – יכריע אולי את הכף בשביל כל הדורות הבאים. מצוה עלינו לראות מה הם הגורמים המכריעים בדורנו זה, בשנים אלו. כל הויכוח הפוליטי על ה“נצח” הוא ויכוח תפל, ריק, חסר-תוכן. מי יודע אם יש “נצח” בפוליטיקה; מי יודע מה יהיו פני הדברים בעולם כעבור חמישים או מאה שנה? אנחנו יודעים מה אנו רוצים, לא רק לרגע זה אלא גם לעתיד הרחוק, ורצון זה מדריך את פעולתנו. אולם מי יודע מה יהיו גורמי-ההגשמה הריאליים, מה תהיינה הנסיבות הפוליטיות בעולם בעוד שלושים או חמישים שנה? ואם כן – מה טעם וערך יש לויכוחים על הנעלמים ההיסטוריים האלה? אחת אנו יודעים: מה שנעשה מחר, מחרתיים ובעוד שנה ובעוד חמש שנים – זה ישפיע על מהלך הענינים בימים הבאים ואולי בדורות הבאים. ובתקופה שבה אנו פועלים עכשיו – הגורם המדיני החיצוני, שבידו ההכרעה, זהו הגורם האנגלי. ושאלות-החיים שלנו בשעה זו עומדות להיות מוכרעות על ידו בימים הקרובים – ומשום כך תנופתנו הפּוליטית מכוּונת לצד זה.

שאלת השאלות – היקפה של העליה

והשאלה העומדת להכרעה היא שאלת העליה – שאלת-השאלות שלנו. ובלשון הנוסחאות, השאלה תלויה כמעט במילה אחת: עליה. עליה יהודית לארץ לפי יכולת-קליטה כלכלית או יכולת-קליטה פּוליטית. מלה קלילה זו היא עכשיו גורלית. על תכנה הממשי של מלה זו נעשתה כל המלחמה בארץ בשנה האחרונה, והמלחמה טרם נסתיימה, ואולי לא תסתיים כל-כך מהר. וההבדל הממשי שבין שתי הנוסחאות הללו הוא זה: עליה יהודית לפי כוח הקליטה שהעם היהודי יוצר במאמציו, יצירתו, בנינו בארץ זו – או לפי קליטה שהתנועה הלאומנית הערבית מוכנה לעכּל. השאלה היא אם כוחה היוצר של הציונות יקבע את היקף העליה – או כוחו ההורס של הטירוריסט הערבי ומנהיגו.

והיקף העליה היא שאלת השאלות. בו תלוי הכל – גם קיומו של הישוב וגם המטרה “הסופית”.

על המטרה הסופית

ועכשיו מלים אחדות על מטרה זו. בניסוח המטרה הציונית ניתנו לה כמה הגדרות, ולרוב הגדרות כוזבות ומסולפות, לא רק על-ידי המקצצים וה“מינימליסטים” – אלא גם על-ידי אלה שמתימרים להיות מרחיבים ומכסמליסטים. לא מן הצורך לסתור פה את תורהת המרכז הרוחני. מה שקרה בארץ בשנה הקודמת, מה שקרה בעיראק לאשורים, מה שקורה יום-יום ליהודי תימן – שופך אור אכזרי על סיכויי “המרכז הרוחני” של מיעוט יהודי בסביבה ערבית. אולם גם דוגלי “הרוב” והמדינה היודית², יש שמסלפים את תכנה האמיתי של הציונות. האומנם רוב יהודי – זוהי המטרה? יש בארץ, נניח, מיליון ערבים. היש במיליון יהודים פּלוּס אחד פתרון לשאלת העם היהודי? התולים אנו את היקף הישוב היהודי בהיקף הישוב הערבי – או בהיקף צרכי העליה של העם היהודי? שיעור-הקומה של הציונות המתגשמת אינו תלוי במספר הלא-יהודים שבארץ – אלא במספר היהודים שיש ביכלתם וברצונם להתישב בארץ. לא מספר הלא-יהודים קובע, – קובעים הרצון והצורך של העם היהודי והיכולת של הארץ, ויכולת זו אף היא אינה קבועה ונתונה מראש, אלא תלויה במאמצי-היצירה של העם היהודי.

וכשם שרוב יהודי אינו מגדיר את משאלת הציונות – כך אין המונח מדינה יהודית ממצה את כל תכנה. ואילו היו מציעים לנו מדינה יהודית משני עברי הירדן בתנאי שלא יעלו לארץ יותר ממיליון וחצי יהודים – ומיליון וחצי יהודים מספיקים כדי להוות רוב בשני עברי הירדן, ועל-ידי כך להוות מדינה יהודית, – היינו חייבים לדחות הצעה זו אם אנו נאמנים לעם היהודי ולצרכי גאולתו. איני קובע שהציונות פירושה ריכוז כל שבעה-עשר מיליון היהודים בארץ-ישראל. איני יודע אם כל שבעה-עשר המיליון ירצו לשוב לארץ, ואם הארץ תכיל אותם. אבל תכנה האמתי והנאמן של הציונות הוא: גאולת כל היהודים הרוצים והיכולים להיגאל בארץ-ישראל – לא פחות מזה ולא יותר מזה. ומדינה יהודית של מיליון וחצי יהודים, שאינה רשאית או שאינה רוצה להעלות יהודים נוספים לארץ – אינה אלא סילוף הציונות וקיצוצה. אם אנו רוצים רוב יהודי, ואם אנו רוצים מדינה, הרי אנו רואים בהם רק תחנות בהגשמה הציונית. לא מטרה אלא אמצעי למטרה. נחוץ לנו רוב ונחוצה לנו מדינה למען נוכל להעמיס על עצמנו את המלאכה הקשה והעצומה של קיבוץ גלויות ולסדר ברשות עצמנו עליה והתישבות יהודית בקנה-מידה רחב-היקף, שיש לעשותו רק במכשירים ממלכתיים משלנו.

הציונות – פתרון מלא וגמור לשאלה היהודית

הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית, הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי, ולכך נתכוונתי בדבּרי לפני הועדה המלכותית. שמעתי כמה הערות-בקורת על דברי בועדה, שבית לאומי לעם היהודי הוא יותר ממדינה יהודית. אמרו לי שזוהי אולי אמרה יפה – אבל מחוסרת-יסוד מבחינה פּוליטית. המבקרים האלה טועים. חברי הועדה המלכותית הבינו היטב מאוד הבחנה זו. הם הבינו מפני שהם יודעים את הלקח של תולדות הכיבושים וההתישבות. האנגלים כבשו את אבסטרליה והתישבו בה. המתישבים האלה קיבלו במשך הזמן אבטונומיה, ואחר-כך עצמאות פּוליטית – ולאחר שהשלטון המדיני עבר לידי המתישבים אסור על אנגלים אחרים להגר לאבסטרליה. כך עשו גם המתישבים האנגלים בניו-זילנדיה ובקנדה. בקיץ 1930, נזדמנתי יחד עם דוב הוז וגולדה מאירסון בועידת פועלי האימפריה הבריטית, שבה נדונה שאלת המיגרציה מאנגליה לדומיניונים האנגליים. באנגליה היה חוסר-עבודה מאיים. מיליוני פועלים היו מובטלים ורבים מהם היו מוכנים להגר לאבסטרליה, קנדה, ניו-זילנדיה. אולם הממשלות של הארצות הללו, ביחוד על-ידי הלחץ של תנועת-הפועלים המאורגנת, סגרו את שעריהם – לא בפני יהודים, אלא בפני אנגלים בני-עמם, אשר עזרו להם לבנות את הארצות ומגינים עליהן בצים האדיר. צירי הפועלים האנגלים קבלו על חבריהם בדומיניונים – והללו טענו שהגירה עלולה להזיק לפועלי הדומיניונים. ראיתי לפני דוגמא של מדינות אנגליות סוגרות את שעריהן בפני אנגלים אחרים המבקשים להגר אליהן. ואבסטרליה גדולה פי-כמה מאנגליה, ויש בה מקום למיליונים ולעשרות מיליונים מתישבים נוספים – והיא סוגרת את שעריה בפני אנגלים – בפני בני-עמם. ואבסטרליה זקוקה לאנגליה, זקוקה להגנת הצי הבריטי, כי בלי הגנה לא תוכל לעמוד אף יום אחד בפני יפּאן. ומה שעושה מדינה אנגלית למהגרים אנגלים מסוגלה לעשות מדינה יהודית ליהודים. ותמציתה ומהותה של הציונות היא לא להעניק למספר יהודים משרות-מושלים ומדי-שררה וצעצועי-שלטון – אלא לאַפשר את שיבת העם היהודי בהמוניו, כלומר כל אלה שצריכים לכך ורוצים בכך. ומבחינה זו הציונות היא יותר משאיפה למדינה עברית. ואם אנגליה התחייבה לסייע לא רק להרמת “בית-לאומי עברי” אלא בית-לאומי לעם העברי – הרי יש בהתחייבות זו יותר מהתחייבות למדינה עברית – זו היא התחייבות לכל העם היהודי באשר הוא, לכל יהודי לשוב ולהתערות במולדתו, וגם אם יהיו כבר בארץ די יהודים להוות רוב ולכונן מדינה עצמאית, לא פרק כוחה של התחייבות זו, כל עוד יש יהודים בעולם הרוצים לשוב לארץ.

העליה – דם-התמצית של קיומנו

שאלת העליה בשנים הקרובות היא שאלת-גורל לציונות ולארץ. אין זו רק שאלה כמה יהודים נספיק להציל בזמן הקרוב מהתנוונות וחורבן בגולה. השאלה היא מה גדול וחזק יהיה המנוף אשר נקים בארץ לפעולתנו העתידה. הדחיפה הראשונה למהומות אפריל ניתנה במלחמת חבש-איטליה. ומי יודע מה היה גורל הישוב אילו מהומות אלו, – בעזרת גורמי-חוץ מצד קומוניסטים ופאשיסטים גם יחד, בעזרת מלכי ערב וכנופיות מסוריה ועיראק – היו פורצות לא בשנת 1936, כשמנינו כבר ארבע מאות אלף איש – אלא חמש או שש שנים לפני כן. מי יודע כיצד היו נגמרות אז. מי יודע מה היו התוצאות גם בשטח הבטחון וגם בשטח הפּוליטי.

ועדיין לא נתגלו כל הסכנות. מלחמת חבש היתה סוף-סוף רק אַפּיזודה רחוקה וקצרה. אין יודע מה יתרחש בעולם בעוד שנים אחדות. שואת מלחמת-עולם חדשה תלויה על ראשינו. אין בידינו למנוע קטסטרופה איומה זו, אבל גורלנו ביום-הדין הנורא ההוא – אם יבוא – יהיה תלוי בכוחנו שיהיה לנו אז בארץ. ושאלת העליה בשנים הקרובות אינה רק שאלה של השנים הקרובות – זוהי שאלת עתידתנו. ומשום כך כל מאמצינו מופנים עכשיו לחזית הפּוליטית אשר בה תוכרע עכשיו שאלה זו.

מדינה דו-לאומית – מה פירושה?

אולם עם כל התרכזותנו בתפקידי השעה – שמהם תוצאות לעתיד הרחוק – אין אנו צריכים ורשאים להתעלם מהגורם אשר ברגע זה אינו מכריע, אבל אין השפעתו נעדרת גם עכשיו, ואשר בעתיד ימלא תפקיד עוד יותר גדול ואולי תפקיד מכריע – זהו הגורם השלישי, הגורם הערבי.

ביחס לגורם זה שוררת בתוכנו מבוכה וערבוביה אולי עוד יותר גדולה מאשר ביחסנו לגורם האנגלי. יש שמבטלים אותו ויש שמתבּטלים מפניו, ושניהם כאחד חוטאים בהגזמה. אף בשאלה פוליטית אחת לא רבו פתרונות-האליל כמו שרבו בשאלה הערבית. ואחד הפתרונות הוא מדינה דוּ-לאומית. אם הנוסחה של מדינה דוּ-לאומית מתכוונת אך ורק לציוּן העובדה שבארץ זו יש יהודים וערבים, הרי הציוּן הוא נכון, אבל ציון-עובדה אינו פותר שום שאלה. אין איש בציונות המציע להוציא את הערבים מארץ-ישראל. ושוב, אם הנוסחה הדוּ-לאומית מתכוונת לקבוע שויון פוליטי בין היהודים שבארץ ובין הערבים שבארץ בלי שים לב למספרם, – אין היא אלא גירסה משובשת של נוסחה יותר בהירה וברורה – של נוסחת פּאַריטט פוליטי. תנועתנו מחייבת פּאַריטט פוליטי זה לכל תקופת-המעבר של משטר המנדט, והקונגרס הציוני הי"ז הכריז על שאיפתו של העם היהודי להקים בארץ יחסי שלום והתקרבות בין היהודים והערבים על יסוד העקרון “שבלי שים לב לגודל הכמות של כל אחד משני העמים האלה לא יהא אף אחד מהם שולט על חברו או כפוף לו”.

בית-מושב של יהודים או בית-קיבול לעולים

אולם הפרובלימה הפוליטית העיקרית לגבי הגורם הערבי היא לא בקביעת היחסים שבין היהודים הנמצאים בארץ והערבים הנמצאים בארץ. אין כאן שאלת היחסים בין שתי חטיבות לאומיות קיימות, סטאַטיות, החיות יחד במסגרת ארצית או מדינית אחת. אין הארץ בעינינו הארץ של תושביה הקיימים. הזכות שיש לנו בארץ היא לא זכותם של יהודי ארץ-ישראל – אלא זכותו של העם היהודי המפוזר בכל העולם, ואשר רק כשלושה אחוזים ממנו יושבים בארץ. חשיבותה של הארץ בשביל העם היהודי היא לא בהיותה מושבם של ארבע מאות אלף יהודים, אלא בהיותה בית-קיבול לעליה יהודית מתמדת ומתרחבת. ומבחינה זו יש בנוסחה הדו-לאומית סילוף רעיוני וסכנה מדינית.

מה בין זכויות היהודים לבין זכויות הערבים

נוסחה זו, אם אינה נבוּבה וחסרה כל תוכן, אומרת שלגבי הארץ היהודים והערבים שווים. כשאנו אומרים פּאַריטט פוליטי, אנו מתכוונים לנציגות שוה של יהודים וערבים במוסדות השלטון הארצי לכל תקופת המנדט בלי שים לב למספר היהודים ולמספר הערבים, הנמצאים בתקופה זו בארץ. אבל אם אומרים שא“י היא ארץ של שני לאומים, של הלאום היהודי והלאום הערבי, מסלפים את האמת הציונית כפלים, גם ביחס ליהודים וגם ביחס לערבים. כי לא הרי הזכות של היהודים והעם היהודי כהרי הזכות של הערבים והעם הערבי בארץ. ההבדל בשתי הזכויות הללו הוא לא פורמלי, אלא טכני, עקרוני, ונוקב עד היסוד של הפרובלימה הארצישראלית. הזכות שיש לערבים בא”י היא זכות של תושבי הארץ, באשר הם תושבי הארץ, ולא באשר הם ערבים. והזכות ישנה רק לערבים תושבי הארץ. גם ארמני תושב הארץ, וגם חבשי תושב הארץ, יש לו אותן הזכויות, אם-כי מספר הארמנים והחבשים בארץ הוּא קטן. אולם אין שום זכות בארץ-ישראל לערבי שאינו תושב הארץ. לערבים בסוריה, בעיראק, בסעודיה אין כל זכויות בארץ. הזכות שיש ליהודים בארץ, היא לא רק ליהודים תושבי הארץ, הזכות הזאת נתוּנה להם באשר הם יהודים, בין שהם בארץ ובין שאינם בארץ. והזכות העיקרית, אשר עליה כל הריב, הזכות שעומדת לדיון, ושהערבים חולקים עליה, הזכות שהיא תקותנו הלאומית האחת – היא דוקא זכותם של היהודים מחוץ-לארץ, זכות העליה. הקושי ביחסי היהודים והערבים שארץ הוא לא הקושי שבין יהודי א“י ושכניהם. נגד זכויות-האזרח של יהודי א”י לא יריבו הערבים כל-כך. אפילו המופתי לא העיז לומר בפה מלא בפני הועדה המלכותית שהוא שולל את זכויותיהם של היהודים הנמצאים כבר בארץ. בזאת אין ברצוני לומר שהישוב הקיים בארץ הוא בטוח. לאשורים בעיראק לא היתה תביעה של עליה – והערבים ערכו בהם טבח, והם הוכרחו לעזוב את מולדתם שישבו בה אלפי שנה. אבל המהומות בארץ לא סודרו בסיסמא של גירוש יהודי א“י – אלא בסיסמא של הפסקת העליה. מלחמת הערבים – גם מלחמת-הדמים וגם המלחמה הפוליטית – מתנהלת נגד העליה היהודית. וזכות העליה העברית עומדת בסתירה לנוסחה הדוּ-לאומית. אין העם העברי והעם הערבי שווים – ואין כל יסוד מוסרי מציאוּתי, פוליטי להיותם שווים לגבי א”י.

לערבים תושבי הארץ מגיעות כל זכויות-אזרח, כל הזכויות הפוליטיות, לא רק כיחידים, אלא גם כקיבוץ לאומי, בדיוק כמו ליהודי ארץ-ישראל. אבל זכויות אלו מגיעות אך ורק לערבי ארץ-ישראל. הם רואים עצמם כבני המולדת הארצישראלית – ויש להם כל הזכויות של בני המולדת. לערבים שמחוץ-לארץ, לערבים בסוריה, עיראק, סעודיה, יש מולדת ויש קרקע ויש מדינה. ואין להם צורך, אין להם הכרח, ואין להם זכות, לא רק פוליטית ופורמלית, אלא גם לא מוסרית ומציאותית בארץ-ישראל. לא כן ביחס לעם היהודי. זהו עם מחוסר מולדת וקרקע ועבודה בכל ארצות תבל, וא“י היא מולדתו האחת, ולכל היהודים יש חלק ונחלה וזכות במולדת זו, והם יכולים לבוא אליה. זכות זו עומדת בסכנה – זכות זו מיטשטשת כשאומרים ארץ דו-לאומית, וזכות זו מסתכנת כשמעמידים את העם היהודי והעם הערבי בשורה אחת ביחס לארץ-ישראל. מדינה דו-לאומית פירושה עליה יהודית וערבית לארץ – או איסור עליה יהודית וערבית לארץ. מדינה דו-לאומית אומרת שארץ-ישראל שייכת רק ליהודים ולערבים היושבים בה – או לכל היהודים ולכל הערבים הנמצאים בעולם. שתי ההנחות גם יחד הן כוזבות וסותרות את מהותה של הציונות. אין א”י צריכה וקרואה לפתור שאלת שני עמים, אלא שאלת עם אחד – העם היחיד בעולם שאין לו מולדת מחוץ לא"י. פתרון זה אינו בא על חשבון תוֹשביה הערבים הקיימים של הארץ. בארץ יש מקום לכל התושבים הנוכחים – יהודים ולא יהודים – ולעם היהודי כולו.

אחת הקובלנות – לא היחידה – שיש לנו מימי המהומות נגד הפקידות הבריטית היא – שהיא ניסתה ועדיין היא מנסה לעשות את א“י לא רק לפרובלימה של ערבי א”י והעם היהודי – אלא לפרובלימה של שתי האומות: העם היהודי בעולם כולו מצד אחד, והעם הערבי בעולם כולו מצד שני. הצריכה הפקידות לקבל סיוע מתנדב זה מאתנו בסילוף מסוכן זה של כוונת המנדט והוראותיו הברוּרות?

אין אנו רשאים לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פוליטית, להתעלם מקיום הערבים בארץ ומזכויותים³ וצרכיהם המוצדקים, הן בתור אזרחים והן בתור קיבוץ לאומי, אבל אין אנו גם רשאים מתוך התחסדות נבערת ליצור כאן זכויות ואינטרסים של עמי ערב שאינם זקוקים לארץ ואין כל יסוד מוסרי או פוליטי להתערבותם בעניני ארץ-ישראל.

פני המאורעות

וגם בבחינת המאורעות עלינו להיזהר מסילוּפים בשני הקצוות. עלינו להתרחק מאידיאליזציה מדומה של האלמות הערבית – ולראותה באור הקומוניסטי של גבורת עם הנלחם על חירותו ומולדתו. מאידך גיסא עלינו להיזהר מביטול המניעים הלאומיים שפעלו בלי-ספק אף הם במעשי השוד וההרס והרצח. אין אנו יכולים לראות את “המאורעות” רק כאינטריגה של כוחות זרים או כמעשי ידי הפקידות הפושעת. אין כל ספק שיש יד ללא-ערבים במהומות אלו, יש יד גם לפאשיזם וגם לקומוניזם ואולי עוד למישהו. אבל יש יד “גם” לערבים במהומות אלו. במהומות באה לידי גילוי ברוטלי, גס, פרוע, התעוררות הנציונליזם הערבי, נציונליזם ששיטת-פעולתו היא אלמות, ומטרתו – השתלטות ודיכוי. אין זו תנועת שחרור לאומי כאשר אנו מבינים תנועות כאלו. תנועה זו שנתעוררה לאחר המלחמה לא דאגה אף-פעם להרמת מצב העם הערבי, לא יצרה אף נכס חיובי אחד לא בשטח הסוציאלי, לא בשטח התרבותי ולא בשטח המשקי. התרומה העיקרית שתרמה במשך עשר השנים האחרונות להיסטוריה של הארץ – היו הפּרעות של 1920, 1921, 1929 ו-1936. אבל אין זה מקרה שפרעות אלו הלכו ונתרחבו בכל התפרצות חדשה. פרעות אלה “מחנכות” את ההמונים הערבים – ואין להתעלם מתוצאות החינוך הזה, ואין לזלזל בו.

המאורעות האחרונים, אף-על-פי שהזיקו לערבים הרבה יותר משהזיקו לנו, השאירו עקבות עמוקים בחינוך הפוליטי של ההמונים הערבים, הגבירו את התלכדותם הלאומית והעמיקו את הכרת הקשר שלהם לעמים הערבים שמחוץ-לארץ.

בחירת נציגי העם הערבי – לא בידינו היא

ועלינו למצוא דרך לעם הערבי ולתנועה הלאומית הערבית, דרך להבנה, לשלום, להסכם ולקואופרציה גם כלכלית וגם מדינית. אין הדבר קל – אבל אינו גם מן הנמנע. אין מקום להשליות אופטימיות אבל אין יסוד ליאוש.

מאחורי הקונגרס הפרגאי ועד היום נעשו על ידינו מאמצים רבים לקשור קשרים עם מנהיגי הערבים גם בארץ וגם בארצות השכנות; המאמצים האלה נמשכו עד המהומות ולא נפסקו גם בימי המהומות והם לא הביאו לידי תוצאות ניכרות. אולם לא עלו לגמרי בתוהו. מתוך נסיונות אלה להבנה הדדית נתגלו כמה נקודות-מגע חשובות ונתבררו אפשרויות של הסכם, שעדיין לא נתבשלו, אבל נותנות תקוה לעתיד. ובהזדמנות זו אני רוצה להודיע על טעות אחת שטעיתי בענין זה לפני כמה שנים.

לפני 13 שנה דנו בועידת “אחדות-העבודה” בעין-חרוד על יחסינו עם הערבים, ובתשובה לשאלה: “במה נבוא עכשיו לראשי התנועה הערבית?” עניתי: “עם ראשי-התנועה האלה לא נבוא לידי הסכמה. הדרך הקצרה והקלה לאפנדים ולרודי העם הערבי – היא לא דרכנו. עלינו לחפש דרך יותר ארוכה ויותר קשה – הדרך לעובד הערבי. אין כל מצע משותף בינינו ובין המעמד השליט בעם הערבי. אולם יש מצע משותף בינינו ובין העובדים הערבים, אם-כי המצע אינו קיים עדיין בפועל – אלא בכוח”.

כאז כן היום אני מאמין בברית שבינינו ובין העובד הערבי, אם-כי עוד היום המצע לברית זו קיים עדיין רק בכוח ולא בפועל. אולם לא הייתי אומר היום שהדרך להבנה היא אך ורק הדרך לעובד הערבי. עלינו לחפש דרך לעם הערבי גם פה וגם בארצות השכנות על-ידי מגע ומו"מ עם נציגיו כאשר הם. עוד היום כמו בימי ועידת עין-חרוד “העובד הערבי אינו קיים בתור כוח וגורם מדיני העומד ברשות עצמו”. אבל אין אנו יכולים ורשאים להתעלם מהעם הערבי ומתנועתו הלאומית אך ורק מפני שעדיין אין הפועל הערבי עומד בראשם. עלינו לתת את כל העזרה המוסרית והסיוע הארגוני לפועל הערבי, ולתמוך בהתעלותו הכלכלית, הסוציאלית והפוליטית. אולם אין בידינו לקבוע מי יהיו נציגי העם הערבי, ואין אנו רשאים לדחות את פגישתנו עם הערבים עד ליום שהפועלים ידברו בשמם. הברית המחודשת בין צרפת ורוסיה נכרתה על-ידי ליטוינוב מצד אחד ולאַואַל מצד שני. כל עם בוחר את נציגיו שהוא ראוי להם באותה שעה, ואם אנו מכירים בצורך של הבנה הדדית עם העם הערבי – עלינו לבוא בדברים עם אלה שהעם סומך עליהם באותה שעה.

גידולנו בארץ הוא המבטיח סיכוי להבנה עם הערבים

ואנחנו ניסינו לבוא בדברים עם אלה המייצגים עכשיו את הציבוריות הערבית; חיפשנו דרך להסכם פוליטי – ולא נחדל מהחיפושים האלה עד שיצליחו. ויש סיבות רבות לכך שלא הצליחו עד היום. הסיבה העיקרית היא חולשתנו. אין אנחנו עדיין חזקים למדי בעיני הצד השני למען נהיה בעלי-ברית כדאים. היחסים בין העמים לפי שעה בנויים על אינטרסים, ולא על תביעות הצדק. לא בהוכחת צדקת שאיפתנו נרכוש את העם הערבי. לאַואַל נתקשר עם ליטוינוב לא מפני שהוא אוהב את המשטר הסוביטי, ואנגגליה הגינה על בלגיה בשנת 1914 לא מפני שבלגיה צדקה בריבה עם גרמניה. למען נהיה כדאים בעיני אחרים, לכרות אתנו ברית – עלינו להיות כוח.

גידולנו בארץ הוא הגורם העיקרי בסיכויי ההבנה ההדדית שבינינו ובין הערבים. המהומות הפורצות מזמן לזמן כאילו מתוך מחאה נגד גידולנו, אינן סותרות הנחה זו. נכון הדבר שכל התפרצות חדשה גדולה מקודמתה. אבל לא מקרה הדבר שההתפרצות באה לא בימי הפריחה והגיאות אלא לאחר התחלה השפל שבא בעקבות מלחמת חבש. לקח הנזקים שנגרמו לערבים ע"י המהומות אף הוא לא עבר בלי תוצאות. גם תגובת הישוב וכשרון עמידתו בשער יש להם ערך מחנך בשביל המחנה הערבי. במידה שהתרבותנו בארץ נהפכת לעובדה פוליטית, כן הולכת וגדלה ההכרה בקרב המדינאים הערבים, שיש להתחשב עם עובדה זו ולהשלים אתה. מנהיגי הערבים בארצות השכנות, שאפקם הפוליטי יותר רחב מחוג-ראייתם המצומצם של העסקנים הערבים בארץ, אינם מזדהים לגמרי עם ההתנגדות המרה של חבריהם הפלשתינאים.

סיבות דוחות

הסיבה השניה לאי-הצלחת הנסיונות, שנעשו על ידינו להגיע לידי הבנה הדדית היא – חולשת התנועה הלאומית הערבית. העובדה שלמעשה אין עדיין תנועה מגובשת אלא כנופיות משפחתיות המתחרות זו בזו בהשפעה על ההמונים ובתפיסת עמדות ומשרות – עשתה לאַל כל נסיון של הסכם יהודי-ערבי. העסקן המוכן להסכם יהודי לא יעיז לגלות דעתו זו מפחד יריבו, שיכריז עליו כעל בוגד, ובתוך סביבה פרימיטיבית נקל לעורר את ההמון ולקנות את לבו על-ידי הפחת שנאה לאומית מאשר על-ידי מדיניות קונסטרוקטיבית מרחיקה-ראות.

הסיבה השלישית היא העמדה המפוקפקת של הגורם המכריע – הגורם האנגלי. קשה לומר שממשלת א"י גילתה רצון רב לקירוב הלבבות בין היהודים והערבים…

אבל למרות העדר הסכם פוליטי רשמי או רשמי-למחצה בינינו ובין התנועה הערבית, הרי זו תהיה טעות לחשוב שמאמצינו המתמידים להבנה הדדית נכשלו לגמרי. ישנם חוגים ערבים בעלי השפּעה המעריכים הערכה חיובית את הגורם היהודי גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית, ויש בקרב הערבים גם “אורינטציה יהודית” – על-פי גזירה-שוה של אורינטציה “ערבית” או “אנגלית” מצדנו, – ובמידה שיש אמונים בחוגים הערבים – וזו תהיה הפרזה לא-צודקת אם יאָמר שאמונים אלה נעדרים לגמרי בחוגים ההם – הם שומרים לנו אמונים גם בימים טובים וגם בימים רעים.

ראיית ענין הערבים בעיניהם-הם

לא נוכל למצוא שפה משותפת עם התנועה הלאומית הערבית אם לא נהיה מסוגלים לראות את הדברים בעיני ערבי. כשם שאנו מטרה לעצמנו ולא אמצעי לדבר-מה אחר – כן גם הערבים רואים עצמם כמטרה לעצמם ולא כאמצעי לדבר-מה זר להם, עומד מחוצה להם. גם אנו שוקלים את התועלת שיש ב“אורינטציה” זו או אחרת – ואין אנו קובעים תמיד את ה“אורינטציה” אך ורק לשם שמים. ואין לנו כל יסוד להניח שדוקא הערבים יתכוונו אך ורק לשם שמים – לשם הצדק המופשט, העליון. האורינטציה “היהודית” בקרב הערבים תיתכן אם נוכל להוכיח להם, ובידי בעלי-האורינטציה הזאת יעלה להוכיח לחבריהם, שיש ברכה בשיתוף-פעולה עם היהודים, עם המפעל הציוני, לא רק ברכה כלכלית, אלא גם פוליטית, ושהגורם היהודי אינו גורם מחוסרי-אונים וארעי – אלא גורם רב-יכולת וקבוע שהוויתו בארץ היא עובדה היסטורית שאין לבטלה וּלערערה ואין להחלישה ואין להתעלם ממנה.

אי-אפשר לראות בגורם הערבי רק אובייקט שיש להיעזר בו או שיש למנוע את נזקו. הגורם הערבי הוא סובייקט, הוא נושא של רצון עצמי, של צרכים עצמיים ושל יכולת עצמית. יתכנו כל מיני הערכות על תקפו של רצון זה, על היקפה של יכולת זו, על תחומיהם של צרכים אלה. אבל לא יתכן כל ספק בדבר קיומם העצמאי. ובבואנו לעשות לעצמנו פרוגרמה “ערבית” לא נוּכל לקבוע את הפרוגרמה אך ורק מתוך התאמתה לצרכינו אנו ולשאיפותינו אנו. הערבים אינם מחויבים להיות כלי-שרת לסיפוק מאוויינו. אנו מוכרחים לשאול את עצמנו: באיזו מידה הולמת הפּרוגמה את צרכי הערבים ואת שאיפותיהם? בלי תשובה ישרה ונאמנה לשאלה זו נעלה רק חרס בידינו.

מטעם זה אני פוסל את הגישה לארגון הפועל הערבי אך ורק מתוך שיקול צרכינו ושאיפותינו. ארגון הפועל הערבי יבוא – אם הוא יעָשה לגופו. הוא יתקיים – אם יספק לא את הצרכים שיש לנו, אלא את הצרכים שיש לו. ולפועל הערבי דרוש הארגון להטבת מצבו החמרי, להשבחת תנאי עבודתו – ולא למען הגדלת העליה היהודית. והחברים הרואים בארגון המשותף את הפתרון לשאלותינו המדיניות – שהן בעיקרן שאלת העליה – אינם רואים את הערבי – והפועל הערבי אף הוא ערבי, כשם שהפועל היהודי יהודי – כבעל רצון עצמי אלא אך ורק כמכשיר בידינו. ופועל ערבי, וּפלח ערבי לא יהָפך אף פעם למכשיר בידינו, אלא יעמוד על רצונו ועל צרכיו ועל שאיפותיו הוא. ימָצא אולי יחיד יוצא מן הכלל, ולאו דוקא שמוכר עצמו. גם בקרב הערבים תיתכן הופעה של התבוללות, של משיכה לתרבות העשירה והגבוהה של הסביבה היהודית וסביבת הפועל היהודי. יתכן פועל ערבי או אינטליגנט ערבי צעיר אשר בכנוּת ובלא כל רדיפת-בצע או הנאה חמרית גסה ימָשך אחרי הקסם התרבותי והחברתי של תנועת-הפועלים היהודית ויתמסר לה בלב ונפש. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל – יוצאים מן הכלל הערבי. אין הם מייצגים את ציבור-הפועלים הערבי, את המוני הפלחים הערבים או את האינטליגנציה הערבית. ולא מגע עם ערבי בודד, אֵכּזוטי דרוש לנו – אלא מגע עם העם הערבי, עם העם הערבי כמו שהוא, בהוויתו ובהתהווּתוֹ העצמית הפנימית. אנו משפיעים – ביודעים ובלא יודעים – גם על הוויה זו וגם על התהוות זו. דבר היותנו בארץ, מפעלנו המשקי, התרבותי, הסוציאלי והארגוני משמש גורם ומניע בדינמיקה הערבית. אולם כיווּני הדינמיקה הזאת מותנים לא ברצוננו ובצרכינו – אלא ברצונם ובצרכיהם של הערבים. וצרכים אלה אינם דוקא הצרכים שנראים לנו כצרכי הערבים – אלא הצרכים שנראים להם. לוח-הערכים שלנו אינו מחויב להיות לוח-הערכים שלהם. לרבים מתוכנו ברור שדבר פלוני או אלמוני הוא צורך הפועל והפלח הערבי. אולם כל זמן שהפועל והפלח בעצמם אינם מרגישים בצורך זה או אינם מוקירים אותו – אין הוא צורך שלהם. ואין הפועל והפלח הערבי כחומר ביד היוצר – ביחוד כשיד זו היא יד לא-ערבית.

בתיאוריה הציונית תופס ה“בלתי-נשקל”, האימפּונדרבּילי, מקום מכובד. יש דבר-מה “בלתי-נשקל” בחיי כל עם ועם, ואף בחיי העם הערבי. פועלי-ציון שמאל, ובמקצת גם “השומר הצעיר”, רואים בארגון המשותף מכשיר למלחמתנו על העליה העברית. וחשבונם פשוט: העליה היהודית מעלה את דרגת-החיים של הפועלים והפלחים; הפועלים והפלחים מעונינים בעלית יהודים, וכיון שכך – הם יעזרו לנו במלחמתנו לעליה זו. אבל יתכן שסוציאליסט ערבי, המצויד בכל מכשירי ההכרה הסוציאליסטית ותכסיסי מלחמת-המעמדות, החרד בכל לבו להרמת דרגת-החיים של הפועלים והפלחים הערבים – יטען קצת אחרת: לשם הרמת דרגת-החיים של המוני העובדים בארץ הזאת, כמו בכל ארץ אחרת, אין להכניס המוני פועלים זרים, אלא יש לארגן את ההמונים המקומיים, לעוררם למלחמה, לארגון מקצועי, פוליטי, קואופרטיבי, לתפיסת השלטון ולמהפכה הסוציאלית. כלום משום שיהודי פולין וגרמניה וליטא ורומניה רוצים לבוא לא“י – אין סוציאליסט ערבי בארץ-ישראל יכול וצריך לנהל מלחמת-מעמדות כמו שמוכרח יהיה לנהל מלחמת-מעמדות סוציאליסט ערבי בעיראק, או אלג’יר, שאליהן אין היהודים רוצים לבוא? הנגזרה כליה על המוני הפועלים והפלחים הערבים בארצות שאין בהן עליה יהודית? ומדוע אין מלחמת-המעדות⁴ בא”י כדוגמת מלחמת-המעמדות בכל שאר הארצות – בלי שום הכנסת גורם חיצוני – מספיקה מבחינה סוציאליסטית ערבית?

אורינטציה “ערבית” שהיא אורינטציה ציונית אכסקלוסיבית

אנשי פוע“צ שמאל והשוה”צ, הדוגלים כביכול באורינטציה “ערבית”, אינם מסוגלים כלל לראות את הדברים בעיני ערבי, ובעיני סוציאליסט ערבי. האורינטציה שלהם, אם-כי הם משום-מה קוראים לה ערבית – אינה אלא אורינטציה ציוני אֵכּסקלוסיבית, הרואה את כל העולם דרך משקפים ציוניים. ופירמה ציונית למשקפים אינה רעה בעיני כלל וכלל, אולם תמה אני על צרות-העין והאכסקלוסיביות השוביניסטית הזאת שאינה מניחה לפועל הערבי לבחור לו משקפים בפירמה ערבית…

ארגון הפועל הערבי דרוש לגופו, – הוא יקום ויתקיים אם יהיה לברכה לפועל הערבי. הרמת דרגת-החיים של הפועל הערבי במשקו יש בו ברכה גם לנו – היא מקילה עלינו את המלחמה על שמירת דרגת-החיים הרמה שלנו, וכל פעולה משותפת עם ערבים בכלל, ועם עובדים ערבים בפרט, המועילה גם לנו וגם להם, יש בה בעקיפין גם ברכה פוליטית. היא מרבה שלום בארץ. ועלינו להרחיב עד כמה שיכלתנו מגעת את הקואופרציה הכלכלית והסוציאליסטית שבינינו ובין הערבים: קואופרציה בין פועלים יהודים ופועלים ערבים, בין אכרים יהודים ואכרים ערבים, בין בעלי אומנויות חפשיות, בין סוחרים ובעלי-תעשיה משני העמים. כל קואופרציה כזו יש בה תועלת לגופה ויש בה גם ברכה לחיזוק השלום בארץ. אבל הקואופצריה הכלכלית אינה פותרת עדיין את השאלה הפוליטית, ועלינו גם למצוא דרך לקואופרציה מדינית, וקואופרציה זו תקוּם כשיבּרא המצע לשותפות מדינית, ותנאי-קודם לשותפות מדינית היא מציאות שני השותפים. עוד לא כל הערבים סבורים שיש שותף יהודי. הם עוד מקווים שיש בידם לשמור על בעלותם היחידה, ובעלות יחידה טובה בעיניהם אפילו משותפות מוצלחת…

ואין זה מקרה שבקרב מנהיגי הערבים בארצות השכנות גדולה הנטיה לשותפות פוליטית בין היהודים והערבים מאשר בקרב המנהיגים הפלשתינאים. המרחק יש שהוא מסייע לראיה יותר מקפת ויותר בהירה: האופק נעשה יותר רחב, והיער אינו מתעלם מפני רוב העצים. אולם פועל כאן לא רק מרחב האופק, שאינו בתנועה הערבית הפלשתינאית.

שינוי מערכות

הימים הקשים ביותר בימי המאורעות, כשנדמה היה שחשך עלינו כל עולמנו, והסכנות החמוּרות ביותר ממשמשות ובאות – היו לא ימי יפו, לא ימי ההתקפות מהמארב, לא ליל-הזוועה בצפת, אלא ימי נורי-פשה. נדמה היה שלא בלי עזרת הממשלה המקומית ואולי גם לא בלי עזרת הממשלה בלונדון הועמדנו לפתע-פתאום לא רק בפני התקוממות ערבי א“י – אלא בפני התאחדות אנטי-ציונית של כל העולם הערבי – סעודיה, עבר-הירדן, תימן, סוריה, עיראק, מצרים. נדמה היה שהשלטון בארץ שהיה במשך כמה חדשים לא בידי ממשלת-המנדט אלא בידי “הועד הערבי העליון” – עבר לנציגות פּן-ערבית המכתבת את תנאיה לא רק לנו היהודים – אלא גם ל”ממשלת הוד מלכותו". גם פרק זה בהיסטוריה הצעירה שלנו טרם הגיעה שעתו להיכתב. במאמצים מיואשים שנעשו על ידינו בסוף אבגוסט וראשית ספּטמבר בירושלים, לונדון ומקומות אחרים, נהדפה סכנה זו. נורי-פשה הורחק מהארץ, והממשלה בלונדון פרסמה בשבעה לספטמבר גילוי-דעת שאין היא יכולה יותר לשאת את “הקמפּניה של מעשי-אלמות ואיומי-טירור שבהם מנסים המנהיגים הערבים להשפיע על המדיניות של ממשלת הוד מלכותו”, ויש לעשות קץ לתעלולים אלה בתוקף, במרץ ובלי כל דיחוי. אמנם, אנו יודעים שבדרך מלונדון לירושלים, או להרי שכם, התנדף המרץ והתוקף, והקץ נדחה מיום ליום, עד שבאה שוב התערבות המלכים והשביתה והאלמות כאילו נפסקו “מאליהן”, והיד הנעלמה הוסיפה זמן רב – ואיני בטוח אם אינה מוסיפה גם עכשיו – להפחיד את מי שצריך בדחליל הפּאַן-ערבי, בסכנה הנשקפת מהצטרפות סוריה, עיראק וסעודיה להתקוממות האנטי-ציונית.

אולם בינתיים נשתנתה כל המערכה, נורי-פשה שהתיצב או שהוצג בראש ההתאחדות האנטי-ציונית של העולם הערבי – הוּדח ממשרתו והוא עכשיו גולה במצרים. הממשלה החדשה בעיראק פונה עורף לחלומות הפּאַן-ערביים. אחד מעמודי התווך של הממשלה החדשה הוא כוּרדי שקשריו עם העולם התורכי אינם פחוּתים מאשר עם העולם הערבי. ושני השכנים האדירים של עיראק – איראן (פרס) ותורכיה – מעסיקים אותה הרבה יותר מנרגנות הכנופיות המשפחתיות של מיוחסי-הערבים בארץ-ישראל הרחוקה. “הועד הערבי העליון” שנדר נדר להחרים את הועדה המלכותית, שלח משלחת לעיראק, ושם נאמר לה בלחש שאין ממשלת עיראק יכולה להתעלם מהברכה שיש במפעל הציוני לכל המזרח הקרוב ואין ממשלה זו רואה בעין טובה את המלחמה הפרועה נגד המנדט וממשלת-המנדט, ועם שוב המשלחת הזאת מבגדאד הפיר “הועד העליון” את נדרו והופיע לפני הועדה המלכותית.

ובמרכז שני של התנועה הפּאַן-ערבית, בסוריה, הוקמה ממשלה עצמאית – ועל המנהיגים הסורים הוטלה עכשיו האחריות על סידור מדינה ופתרון שאלות כלכליות, כספיות, צבאיות, סוציאליות, בכוח עצמם – ואין הם יכולים להסתפק יותר כמנהיגים הפלשתינאים בתעמולה ובהסתה פוליטית נגד הזרים, נגד הציונים. עליהם עכשיו לדאוג לחוסר-עבודה, לפיתוח המשק, לסידור המסים, להגנה. ועוד בטרם יבשה הדיו של החתימה על חוזה-העצמאות, קפץ עליהם רוגזה של תורכיה, ומחוז אלכסנדרתה שצרפת חתכה מתורכיה בימי כשלונה של הקיסרות העותומנית בתום המלחמה – אם-כי מחוז זה היה בעיקרו תורכי – וכללה אותה בשטח המנדט הסורי, נתבע עכשיו חזרה בתוקף ע"י תורכיה הצעירה והמחודשת. ותורכיה כבר השיגה את מבוקשה – בהסכמת אנגליה הוכרז מחוז אלכסנדרתה כמחוז אבטונומי ששפתו הרשמית היא תורכית. וסוריה העצמאית הועמדה בפני סכנת ההתפשטות התורכית, ותורכיה נעשתה שוב גורם פוליטי רב-כוח במזרח הקרוב. וסוריה מעונינת עכשיו יותר מאשר בכל זמן ברכישת ידידים, ואין היא עשויה לזלזל כמקודם בחשיבות הגורם היהודי.

היהודים הם שיקבעו את גורל הארץ

ערכנו בשביל העולם הערבי סביבנו אינו תלוי בנוסחה זו או אחרת, שבה נגדיר את שאיפתנו – אלא בכוח הממשי שנהווה בארץ הזאת. וידידותנו עם העם הערבי תקום לא רק באשר ידידות זו דרושה לנו – אלא גם באשר ידידות זו תידרש לו. בהנמכת-הקומה של הציונות להלכה ולמעשה לא נקדם את אפשרות ההבנה ההדדית. ישוב יהודי חלש, דל-אוכלוסים ורפה-רצון אינו בן-ברית פוליטי. ותגבורת-כוחנו המהירה, כשם שהיא דרושה לגופה, היא גם תנאי-קודם להחשת ביצוע השותפות המדינית שקיימת בכוח, אם עדיין לא בפועל, בין הציונות המתגשמת במלוא היקפה ובמלוא תכנה הפוליטי, המשקי והתרבותי ובין ההתעוררות והתקומה של העמים הערבים אשר מסביבנו.

עוד צפויות לנו אולי התנגשויות קשות. בכל החזיתות נשקפות לנו סכנות גדולות – גם בחזית האנגלית וגם בחזית הערבית… רק בחישול וגיוס כוחנו המלא, כוחנו המשקי, הפוליטי, המוסרי והפיסי – נעמוד בפני כל הסכנות האלה ונהפוך כוחות מתנכרים ואויבים לכוחות-עזר ובני-ברית. בעולם הגדול – כוחנו כמעט אפס; במשקל כוחות האיתנים המתגוששים עכשיו בעולם – אין בידינו להכריע את הכף, אולם בפינה קטנה זו שבכדור העולם, בארץ-ישראל – אנו הגורם המכריע. גורל ארץ-ישראל יוכרע על-ידינו. זוהי גזירת ההיסטוריה של העם היהודי, זוהי גזירת ההיסטוריה של הארץ. כי אנו האומה היחידה בעולם ששאלת ארץ-ישראל היא בשבילה שאלת החיים והמוות.

יש בארץ הזאת הרבה אינטרסים – ונרמה את עצמנו אם נתעלם מכל אלה. יש כאן אינטרסים ערביים, אינטרסיים בריטיים, וכן אינטרסיים בין-לאומיים אחרים, ומה כוחנו לעומת כל הכוחות הענקיים האלה העומדים מאחורי האינטרסים הבלתי-יהודיים? אנו העם המפוזר והמפורד – מה כוחנו לעומת העמים הערבים המרוכזים בארצם ויש בידם כל המכשירים והאמצעים של מדינות עצמאיות?

מה כוחנו לעומת האימפריה הגדולה בהיסטוריה האנושית ובכדור-הארץ הנקראת בשם אימפריה בריטית?

ואילו עמדו נגדנו האינטרסים החיוניים של הכוחות העצומים האלה, אילו היתה שאלת היותם ואי-היותם של יהודים בארץ שאלת-הקיום של עיראק, סעודיה, סוריה, מצרים, אילו היתה זו שאלת-החיים של האימפריה הבריטית – לא אנו היינו אז המכריעים.

מה יכריע את כף-המאזנים

כוחנו ובטחוננו בארץ הזאת מיוסד על יחידוּת יחסנו לארץ הזאת, על יחידוּת עמדתנו ההיסטורית במקום הזה, על יחידוּת האינטרס החיוני והגורלי, הקושר אותנו בלבד, לארץ הזאת. ובהתרוצצות הכוחות והגורמים שאנו נתקלים בהם במערכה ההיסטורית שלנו אנו צריכים להבחין בין גורמים חולפים, ארעיים, קוניונקטורליים – ובין גורמי-יסוד היסטוריים שאינם נתונים לחליפות ותמורות. הגורמים הארעיים, הזמניים, יש שהם נוחים לנו ויש שהם מכבידים עלינו – אולם את כף-המאזנים ההיסטוריים יכריעו אך ורק גורמי-היסוד ועובדות-הקבע המניעים את מפעלנו:

המצוקה האיומה של המוני ישראל בגולה.

כוחות-היצירה ומאוויי-הגאולה הפועמים בתוכנו.

האפשרויות הגנוזות בארץ הנשמה והמדולדלת.

ברכת המפעל הציוני, מפעל הבנין והיצירה, שאנו מביאים לארץ, לתושביה ולעולם כולו.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

דברי תשובה במועצת ההסתדרות ל"ה, בפברואר 1937

הויכוח שנתקיים במועצה הוא הבירור הפומבי הראשון, לא רק בהסתדרות אלא גם בישוב, של מאורעות השנה האחרונה והשאלות הפוליטיות הכרוכות בהם. ויש לציין בסיפוק רב שרמת הויכוח בכללו הלמה את חומר השעה ורצינות הנדון. בבירור השתתפו באי-כוח מפלגות שונות, ואף-על-פי-כן נשמעו רק מעט דברי פולמוס מפלגתי שאינם לגופו של ענין.

קריאה לאיחוד ציוני-סוציאליסטי

אולם עם כל חשיבות הבירור המדיני נדמה לי שהדבר החשוב ביותר שנשמע בויכוח הוא ענין שאין לו לכאורה שייכות ישירה לשאלותינו הפוליטיות — וזהו דבר האיחוד שעמד עליו יערי בפתיחת דבריו. כאחד האנשים שהוטלה עליו בשנים האחרונות הנהלת הענינים הפוליטיים של התנועה ודאי שאין אני מזלזל בחשיבות הפרובלימות של אורינטציה בריטית וערבית, “ארגון משותף” וקוי פעולתנו המדינית, אוּלם אין לדעתי דבר חשוב יותר מכל הבחינות — ואפילו מבחינה מדינית חיצונית — מתגבורת כוחה הפנימי של התנועה וחישול אחדותה. בהריסת המחיצה הטפלה והמכשילה, המפרידה כיום בין מפלגת פועלי ארץ-ישראל לבין השומר הצעיר ובליכוד כל הכוחות החלוציים שבתוך מעמד-הפועלים במפלגה אחת, אני רואה מנוף מוסרי ופוליטי אשר לא יסולא בפז. ואני רוצה לומר ליערי ולכל חברי השוה“צ בלי כל עקיפין: אם דברי בועדה המלכותית, כפי שנתפרסמו ב”דבר“, ואם דברי מ. שרתוק על אלפיים הפועלים הערבים הקבועים, יש בידם להרוס את המחיצה ולהביא לידי איחוד בינינו ובין השוה”צ — הרי אני מוכן (ואני מאמין שכל המפלגה מוכנה) להתאחד מיד עם השוה“צ על יסוד הניסוחים כפי שניתנו על ידינו בועדה המלכותית, בלי להוסיף ובלי לגרוע מהם אף מלה, ובלי הביאורים הנוספים שהרציתי עליהם במועצה זו. ואני פונה בשאלה פשוטה וגלויה לחברי השוה”צ: המוכנים אתם להתאחד על יסוד ניסוח זה? אם אתם מוכנים — נדחה את הויכוח במועצה לישיבה שניה, ונכנס מיד מועצת איחוד, ללא כל דחיות ושהיות ¹

אני מצטער על התשובה הבלתי-ברורה של יערי שיש בה מעין רתיעה. שאלתי שאלה ברורה וישרה, ועל יסוד דבריו של יערי בפתיחת הויכוח חכיתי לתשובה חיובית ממין השאלה. צר לי שיערי לא ענה ב“הן” ברור, אולם אין אני מיואש מתשובה סתומה זו. הפתח לאיחוד לא נסתם, ונמשיך לדפוק על השער.

אנו עומדים זה כמה שנים בתביעת איחוד מאת השומר הצעיר, לא ראינו אף פעם כל הצדקה, לא מוסרית, לא רעיונית ולא מעשית, לפירוד זה. בשטח ההגשמה לא ראינו כל הבדלים. המעשה שאנו עושים בארץ, זה למעלה משלושים שנה בשטח הציוני, הישובי וההסתדרותי — הוא גם המעשה של השוה“צ. אין אף מקצוע אחד, ענף אחד במפעלנו הארגוני, ההתישבותי, החברתי והפוליטי שהשומר הצעיר מתכחש לו; אין אף פעולה אחת של השומר הצעיר — שאין בה מנחלת תנועתנו בכללה. חילוקי-דעות עיוניים קיימים לא רק בינינו ובין השוה”צ, אלא גם בינינו לבין עצמנו, בתוך המפלגה. אף פעם לא שאפנו, ואני מאמין אף פעם לא נשאף, להיות מפלגה טוטליטרית שאינה סובלת בתוכה אלא דעה אחת ודברים אחדים. ציבור-פועלים רב-מנין ובן-חורין במעשיו ומחשבותיו, מן הנמנע שלא יהיו בתוכו הפרשי-דעות עיוניים ומעשיים, והבירור החפשי והויכוח החברי, שאינו מסתלף מתוך קולקטיביות רעיונית מלאכותית המתבצרת במסגרת ארגונית נפרדת, יש בו ברכה רבה להבהרת הענינים ולמיצוי האמת. אנו מאוחדים בהכרת יעוּדנו ההיסטורי ובביצוע מפעל-ההגשמה המשותף לכולנו, ובתנועת השומר-הצעיר, כבתנועת כל הנוער החלוצי המגשים, שקמה בגולה במידה רבה מתוך הקרנת מפעל-העבודה בארץ, ראינו כל השנים עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. בכמה מחילוקי-הדעות שנתגלו בינינו ראינו רק אי-הבנה הדדית; בכמה מהם — ביטוי של חבלי-הגידול של השוה"צ; הקיום הנפרד כשהוא לעצמו נהפך למקור של ניגודים אידיאולוגיים, אמיתיים או מדומים.

המחיצות האלה המפרידות בינינו — מחיצות לא-טבעיות ולא-מוכרחות — הרעו כבר לא מעט לתנועתנו, וחוששני שגם השוה"צ שילם מחיר יקר בעד התבּדלוּתוֹ מאתנו. מאמין אני שהאיחוד בוא יבוא — אבל למה נחמיץ את השעה ונישא בהפסד המר של הפירוד עוד מי יודע כמה? היש לנו רשות לחכות? גם במערכה הפוליטית האיומה שאנו עומדים בה זה השנה השניה, היה האיחוד מוסיף לנו משנה-כוח.

בכל המאמצים הקשים שלנו בארץ — גם ההתישבותיים וגם הפוליטיים — אין לנו כל משען אלא בכוחנו הפנימי. אולם יש מצב אחד המחייב באופן מיוחד את האיחוד בשעה זו — וזהו מצבו של הנוער היהודי בגולה. על נוער זה עובר עכשיו משבר קשה. העליה הולכת ומצטמצמת — ואין יודע כמה זמן צמצום זה ימָשך. העליה היתה תקוות החיים האחת שפרנסה את הנוער בגולה במשך השנים האחרונות. ותקוה זו הולכת עכשיו ומתרופפת. יש מלגלגים אצלנו על “עלית-הסרטיפיקטים”, מזלזלים בערך הנוער החלוצי, באשר לא האידיאה אלא הסרטיפיקט מושך את לבו ומכניס אותו לשורות “החלוץ” וקיבוצי-ההכשרה. המלגלגים האלה שוכחים שהעליה היא בשביל הנוער היהודי ברוב ארצות הגולה שאלת-החיים פשוטה כמשמעה, גם מבחינה אישית, גם מבחינה לאומית וגם מבחינה סוציאלית. מה צפוי לנער ולנערה הנמקים בעיירה היהודית הדלה, הרעבה, הפרועה, הנדונה לכליה — בלא אפשרות עליה? מה צפוי לכל ארגוני-הנוער וקיבוצי-ההכשרה, גם אלה אשר לבם שלם בהחלט עם האידיאה — לאחר שאפשרויות העליה נתמעטו?

היה כאן ויכוח על אורינטציה אנגלית או ערבית. אולם המשענת האמיתית שלנו היא לא בהצהרת-בלפור ולא בפועל הערבי המאורגן — אלא בנוער היהודי. ולגורל נוער זה אני חרד בשעה קשה זו. אם לא נוכל לבוא עכשיו לנוער זה במלא כוחנו המוסרי, במלוא תחמשתנו הרעיונית, במלוא אחדותנו הנפשית, כשליחי חזון אחד ומגשימי מפעל-חיים משותף — נתחייב בנפש הנוער היהודי. כל מיני רוחות הרס והשמד, גם אדום וגם שחור, משתוללים עכשיו בגולה ומסתערים על נפשו של הנוער היהודי, ובלי עזרתנו הנאמנה לא יעמוד הנוער במלחמת-איתנים זו, והצלת הנוער תובעת מאתנו את האיחוד. לא רק הפורעים הערבים, לא רק האימפריאליזם הבריטי עושה בנו שמות — גם שׂטן-הפירוד המרקד בתוכנו עושה שמות בנוער היהודי בגולה. ההבדלים הרעיוניים הדקים שאין להם כל משקל בארץ — מפני כובד ערכו של המעשה המשותף — נהפכים בגולה להררי-הררים ותהומי-תהומות של סתירות וניגודים המבלבלים את הנוער, משחיתים את נפשו ומרעילים את היחסים בתוכו ובתוכנו. גם בשנים כתיקונן שילם הנוער היהודי בגולה מס כבד למעלה מכוחותיו למולך-הפירוד — בשעה קשה וטרופה זו אנו עלולים להפסיד את שארית הברכה שנשתמרה לנו עדיין מהימים הטובים. הצלת נפשו של הנוער בגולה מצוה עלינו את האיחוּד — ומיד, במהירות האפשרית.

אנו מצדנו לא נציג להשוה“צ כל תנאים. תביעתנו האחת היא — איחוד. השוה”צ אינו נתבע להיכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל והשוה"צ ודאי אינו רוצה שהמפלגה תיכנס לתוכו — אנו תובעים איחוד של שני הגופים; אם יש קשיים — ידע רצוננו המשותף לאיחוד להתגבר עליהם. איש מאתנו אינו צריך להתכחש לעצמו למען האיחוד, נתאחד כמו שהננו, כי כמו שהננו — אנו למעשה מאוחדים בחזון-העתיד ומאוחדים בגורל-חיים משותף. ואם יש ויכוחים רעיוניים בינינו — נמשיך את הויכוח במפלגה המאוחדת.

נמנע מדרכי פולמוס נפסדות

כחבר למפלגה המאוחדת העתידה, אני מבקש רשות להתוַכח בשתי השאלות שעוררו כאן שוב חברי השוה"צ: שאלת העבודה העברית וניסוח התוכן המדיני של הציונות.

אולם לפני הויכוח אני רוצה, עד כמה שאפשר, להרחיק את הניגודים המדומים שלעתים קרובות הם “מפוברקים” ע"י המתוַכח למען הקל על עצמו א המלאכה. במקום לדון על דעות הצד-שכנגד שלא קל לחלוק עליהן — מייחסים לו דעות נפסדות שלא עלו כלל על לבו, ואת “הדעות” האלה מוקיעים לדראון. בדפדפי בגליונות “השומר הצעיר” אני מוצא לפרקים מאמרים ורשימות המתוַכחים כביכול עם הדברים שהבעתי בעל-פה ובכתב — ועל-פי רוב איני מכיר את עצמי…

איני מניח שחברי השוה“צ מסלפים בזדון את דברי, — אולם מובטחני שבויכוח שבין חברי השוה”צ בינם לבין עצמם לא יפלו טעויות כאלה…

אציין רק דוגמא אחת שיש לה ענין לויכוח שהיה לנו במועצה. בחוברת 18 של השוה"צ (15.9.36) כותב הח' אל. פ. את הדברים האלה:

"בכינוס הראשון של באי-כוח הישוב שנתקיים בהתחלת הפורעניות יכול היה ציבור-הפועלים לשמוע מפי שליחו בתנועה הציונית דברי ביטול כלפי אפשרות של איזה-שהוא הסכם יהודי-ערבי במשך עשרות השנים הקרובות, וקביעת הברית היהודית-בריטית כאורינטציה ציונית-יחידה " (ההדגשות הן שלי). קראתי דברים אלה ונשתוממתי: הבינותי כי “השליח” המדובר עליו כאן זהו אני עבדכם, אולם הדעות המיוחסות לי בציטטה זו הן ההיפך ממחשבותי. כי גם בימי המאורעות המשכתי את הנסיונות לקראת הסכם יהודי-ערבי, ונלחמתי בעל-פה ובכתב נגד אלה שחושבים כי אין בתקופה זו כל סיכוי להסכם כזה, ואם בשעת המהומות כך, במשך עשרות השנים הקרובות — על אחת כמה וכמה.

ואם-כי כל הזמן אני מחזיק בצורך של קואופרציה יהודית-בריטית, וביחוד בתקופה זו, אין זו אורינטציה “יחידה” המוציאה מן הכלל חתירה לקראת קואופרציה יהודית-ערבית. וכל מי שיעיף עין על רשימותי שכינסתי בספר האחרון של “כנסת” בשם “במערכה”, ימצא כי דעותי בשאלות האורינטציה הפוליטית והקואופרציה היהודית-ערבית הן ההיפך הגמור לדעות שמייחס לי הח' אל. פ. ב“השומר הצעיר”. באותן הרשימות נתפרסמו גם דברי בכינוס הראשון של באי-כוח הישוב שנתקיים בהתחלת הפורענויות — שעליהם מסתמך אל. פ. ובהם נאמר: " אני חסיד של קואופרציה יהודית-ערבית, גם בשטח הפוליטי וגם בשטח הכלכלי, אבל תלות אינה קואופרציה" (“כנסת” עמוד 475). ואיזה צורך יש לח' אל. פ. לייחס לי שלילת כל סיכוי של הסכם יהודי-ערבי “במשך עשרות השנים הקרובות”?

גם בלי היותנו מאוחדים במפלגה אחת עלינו להתרחק מדרכי-פולמוס נפסדות כאלה, שאינן הולמות את הרמה התרבותית והמוסרית של תנועתנו, גם זו של המפלגה וגם זו של השוה"צ.

בעיית העבודה העברית במשק העברי

ובויכוחי עם השוה"צ בשאלת העבודה העברית אני רואה חובה לעצמי קודם-כל להגדיר בדיוק באיזו מידה שאלה זו שנויה במחלוקת בינינו.

מדבריהם של חברי השומר הצעיר אפשר להסיק כאילו תנועה זו מתנגדת בהחלט ובכל המקרים לתביעה של 100 אחוז עבודה עברית. אין זה נכון. השומר הצעיר דורש כמונו במקרים ידועים 100 אחוז עבודה עברית. בנידון זה נאמנים עלי דבריו של הח' אל. פ. אמנם לא תמיד אפשר לסמוך על “דיוקן” של אל. פ. כשהוא בא לקבוע את עמדת השוה"צ, ואל. פ. מודיע בפירוש (חוברת 12 של “השומר הצעיר” מיום 15.6.36 במאמר “בשאלה ישנה-חדשה”): “בכל משק עברי חדש הננו לוחמים על עבודה עברית מלאה “,כלומר על מאה אחוז. התנגדותוֹ של השוה”צ לסיסמה של 100 אחוז אינה איפוא מוחלטת, וכל טענות השוה”צ נגד עצם הסיסמה — הן בטלות.

אותו אל. פ. מודיע שוב באותו מאמר שאין השוה“צ תובע עבודה מעורבת, ובזה מגדיר עצמו השוה”צ מהתנגדותו של מ. סמילנסקי לתביעת 100 אחוז. השוה“צ אינו מחייב לכתחילה עבודה מעורבת, ואם הדברים נאמרו ברצינות — ואין כל יסוד לפקפק ברצינותם — הרי פירושם שהשוה”צ בדרך-כלל מחייב עבודה עברית מלאה, כלומר 100% של עבודה עברית במשק יהודי. ואפילו במקום “שבו שולטת כבר עבודה מעורבת או שבו מוחרם בכלל הפועל העברי, הננו דורשים כל מקום-עבודה נוסף — בשביל הפועל והעולה היהודי”. אין השוה“צ מחייב אפילו הישארותם של הפועלים הערבים שהוכנסו כבר למשק היהודי — אם עבודתם לא נעשתה עבודת-קבע. עד כאן מסכים השוה”צ לעמדת המפלגה. אולם להשוה"צ עמדה מיוחדת בשאלת הפועל הקבוע.

“איננו תובעים להכניס פועלים ערבים נוספים למשק העברי, — ממשיך באותו מקום אל. פ. — כי אם להבטיח את זכותו של הפועל הערבי, אשר אנו מצאנו כבר במשק העברי ואשר קנה לו כבר זכות-אזרח " (הדגשה שלי). ובגלל “פועל ערבי קבוע” זה אין השוה”צ יכול להתאחד עם המפלגה, עד ששמע את דברי משה שרתוק בפני הועדה המלכותית. אולם תמה אני איך נתעלמה מעינו החדה והריאליסטית של השוה“צ העובדה שעוד כמה חדשים לפני עדותו של שרתוק — נסתלק הפועל הערבי “הקבוע” מהמשק היהודי, לא חלילה באשר הוא הכריז שביתה על רמת השכר, או הכרת “זכות-האזרח” שלו — אלא מפני שנצטרף לשביתה ולטירור כדי להחניק את העליה היהודית. והן מובטחני שלא יעלה על דעתם של החסידים האדוקים ביותר בתוך השוה”צ של הפועל “הקבוע” לדרוש את החזרתם של “שובתים” אלה למשק היהודי. “זכותו של הפועל הערבי הקבוע למקום עבודתו — — — פקעה מן הרגע שפועל זה התיצב בפועל בין המתנקשים בנפש הישוב היהודי ועזב מרצונו את עבודתו” — הלכה פסוקה וחריפה זו נשנתה לא בבית-מדרשה של מפא“י — אלא ניתנה מפי הגבורה של השוה”צ, ומחבּרה הוא שוב אותו אל. פ. (במאמר הנזכר לעיל). ונשאלת השאלה: המוצדקת למעשה ההתנגדות של השוה“צ לסיסמה של עבודה עברית מלאה, של עבודה עברית במאה אחוזים, שאנו דוגלים בה? האם אין השוה”צ משותף אתנו עכשיו למעשה בתביעה זו, לאחר שהוא תובע עבודה עברית מלאה בכל משק חדש, תוספת של פועלים עברים בלבד בכל מקום-עבודה נוסף, והפקעת זכות הפועל הערבי “הקבוע” העוזב מרצונו את עבודתו — כלום אין כל זה חופף למעשה את התביעה של עבודה עברית מלאה בכל המשק היהודי? מובן, יתכן מאוד-מאוד שלאחר עבוֹר הזעם יפוטרו כמה פועלים יהודים ובמקומם יוכנסו שוב פועלים ערבים. האם יאמר השוה“צ שפקעה זכותם של פועלים עברים אלה — לאחר שבעלי-הבתים הכריחו אותם לעזוב את העבודה? וכלום לא ילחם אז אתנו יחד השוה”צ על החזרת הפועלים העברים, כלומר על החזרת עבודה עברית מלאה? הן זכותו של הפועל העברי אינה גרועה מזכותו של הפועל הערבי. אל.פ. בשם השוה“צ, מפקיע זכות עבודתו של הפועל הערבי רק אם הוא עוזב את עבודתו מרצונו ומתיצב בין המתנקשים בנפש הישוב היהודי. הפועל היהודי, המנושל מעבודתו בעטיו של המעביד המתנכר, כלום מאַבד גם הוא זכות עבודתו — אם פועל ערבי תופס את מקומו שלא בצדק? האם סבור השוה”צ שזכותו של הפועל היהודי תלויה בקפריסה של המעביד היהודי? כלום יכול השוה“צ להניח שבידי המעביד להפקיע לפי שרירות לבו זכות העבודה מהפועל היהודי? ואם למעשה כל הפועלים הערבים “הקבועים” עזבו את עבודתם במשק היהודי מרצונם, ובהתאם להשוה”צ זכותם לעבודה פקעה על ידי כך, ואם המקומות שבהם עובדים הפועלים היהודים צריכים להישאר בידיהם — גם אם המעביד מנסה לנשלם, ואם בכל משק חדש ובכל מקום-עבודה נוסף יש להילחם, כדברי אל. פ. על עבודה עברית מלאה — הריני שואל: מהו התוכן הממשי בהתנגדותו של הושה“צ לעמדתנו אנו בשאלות העבודה העברית? כלום לא נתרוקנה מתכנה כל המלחמה של השוה”צ נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי?

אולם כל זה לא מנע את הח' אל.פ. לכתוב לפני שבועות אחדים את הדברים התמוהים הללו: “כל עוד היה צידוק רעיוני לסיסמה של 100 אחוז עבודה עברית היה תוכן רעיוני למלחמה שהתנהלה בינינו ובין מפא”י בשטח זה. אך משהסתלקה מפא"י מן הסיסמה הזאת (ההדגשה שלי) איננו יכולים לראות טעם אחר לדבר, אלא שיש כאן שימוש בסיסמה שנתרוקנה מתוכנה לשם מטרות מפלגתיות של מלחמה נגד ‘השומר הצעיר’ " (חוברת 24 של השוה"צ מיום 15.12.36)…כמה גדולה חריצת עטו של הח' אל.פ.: מפא“י גם הסתלקה מהסיסמה של עבודה עברית מלאה, וגם משתמשת בה, ואל.פ. גם יודע להסביר בתמימות מפליאה את הסתירה שהמציא בדמיונו: מפא”י מחזיקה בסיסמה לא מפני שהיא מאמינה בה — אלא באשר היא נחוצה לה לשם מלחמה בהשומר-הצעיר.

הח' אליעזר פראי גינה במועצה של ההסתדרות את ההסתה הפרועה של “הבוקר” נגד האכסקוטיבה. חבל מאד, שהח' א. פראי לא ידע לגנות את לזות-השפתים שנתפרסמו בעתונו הוא בחתימת אל. פ.

הסיסמה של עבודה עברית מלאה, של מאה אחוז — עומדת בתקפה, ולא רק שצידוקה הרעיוני קיים ועומד, אלא ש“המאורעות” השמיטו מידי מתנגדיה את הטענה היחידה שהיה בה כאילו איזה ממש: טענת הפועל הערבי הקבוע. עוד בראשית המהומות ידע השוה“צ, ש”עלינו להיכנס לאותם מקומות-העבודה אשר נתפנו בעקבות עזיבתו של הפועל הערבי הקבוע" (השוה"צ 12, מיום 15.6.36), והויכוח בינינו ובין השוה"צ נתרוקן מתכנו.

אין כל בטחון שהעבודה העברית המלאה שהשתלטה עכשיו ברוב המושבות תתמיד גם לאחר שיעבור זעם ויבּטל כוחה של “הסרת הטבעת”. אולם במלחמה הצפויה לנו נגד נישולו החדש של הפועל היהודי לא תעמוד מפא“י לבדה: השוה”צ המקפיד על נוסחתו המילולית הנפרדת — יהא בלי-ספק שותף נאמן של המפלגה במלחמה זו.

מה בין בית-לאומי למדינה יהודית

גם בשטח המדיניות הציונית הניגודים בינינו ובין השוה"צ הם בתכנם הרבה יותר קטנים מאשר בניסוחם.

יערי ניסה למצוא סתירה בין דברי על המדינה העברית בועדה המלכותית ובין דברי במועצת ההסתדרות. בועדה המלכותית כאילו “הסתלקתי” ממדינה יהודית — ובמועצה חזרתי שוב על החטא הקדמון שמצאו בי אנשי השוה“צ עוד לפני כמה שנים בקראם בספרי “אנחנו ושכנינו” ש”ציונות פירושה מדינה יהודית" (ציטטה זו של יערי היא משובשת: בספרי נאמר: ציונות פירושה בנין מדינה").

יערי סיפר למועצה ש“בפני הועדה המלכותית — התנגד (ב.ג.) למדינה יהודית, לא רק משום שזה פחות מ”בית-לאומי“, אלא משום שהמושג הזה יכול לעורר חשש של שאיפה להשתלטות עם אחד על משנהו, וגם משום שאיננו באים לארץ ריקה אלא מיושבת… אתמול סיפר לנו שוב ב.ג. שמדינה יהודית היא תחנה הכרחית להגשמת הציונות”. — — ויערי מקשה על סתירה זו שבין ההופעה כלפי חוץ וההופעה כלפי פנים. אבל סתירה זו היא אחות-תאומה לסתירה שגילה אל. פ. בין “הסתלקותה של מפא”י מהסיסמה של 100 אחוז ובין השימוש המתמיד בסיסמה זו“. בפני הועדה המלכותית לא “התנגדתי למדינה יהודית”, כאשר נדמה היה משום-מה ליערי, אלא הסברתי מדוע אנו משתמשים בפרוגרמה הרשמית שלנו במונח “בית-לאומי” ולא במונח “מדינה יהודית”, אם-כי אין כל הבדל בין בית-לאומי לבין מדינה יהודית, מלבד יתרון אחד שיש ל”בית-לאומי" על פני “מדינה יהודית” מבחינת זכות העליה של יהודי חוץ-לארץ. לא רק במועצת ההסתדרות הסברתי שהקמת מדינה עברית היא לא התחנה האחרונה בהגשמת הציונות — אלא אותו דבר קבעתי גם בעדותי לפני הועדה המלכותית בדברים האלה: “בית-לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית — — — מדוע? מדינה יהודית דוגמת כל מדינה אחרת, משמע — ריבונותו של העם של אותה מדינה. בידו להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי יכָּנס ומי לא יכָּנס לגבולותיה של המדינה. אולם מאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופאיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל ישראל, של כל היהודים שבעולם, ולא רק של היהודים אשר בדרך מקרה ימָצאו בארץ בשעה שתקום המדינה היהודית. הללו לא יוכלו למנוע בלא נימוק מספיק כניסתם של יהודים אחרים לארץ. זכות כזו לא תינתן להם. היהודים היושבים בארץ, עם כל רוב מספרם, ועם כל שלטונם בארץ בתוקף מספרם הרב, אין להם הזכות למנוע כניסת יהודים אחרים כל זמן שיש מקום בארץ ליהודים נוספים; נמצא שמבחינה זו בית-לאומי לעם העברי הוא **מושג הרבה יותר רחב ממדינה עברית”.** "

במועצת ההסתדרות אמרתי: "כשם שרוב יהודי אינו מגדיר את משאלת הציונות — כך אין המונח מדינה יהודית ממצה את כל תכנה.

— — — מדינה יהודית של מליון וחצי יהודים, שאינה רשאית או אינה רוצה להעלות יהודים נוספים לארץ — אינה אלא סילוף הציונות וקיצוצה. אם אנו רוצים רוב יהודי, ואם אנו רוצים במדינה — הרי אנו רואים בהם רק תחנות בהגשמה הציונית. לא מטרה אלא אמצעי למטרה — הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית: הציונות היא פתרון מלא וגמור לשאלת העם היהודי".

כיצד גילה יערי בדברי לפני הועדה המלכותית “התנגדות למדינה יהודית”, או סתירה לדברי במועצת ההסתדרות? כלום אין יערי מסוגל להבין שאי-השתמשות במונח מדינה יהודית בהגדרת הפרוגרמה הציונית אין פירושה התנגדות למדינה יהודית — ביחוד כשמסבירים לועדה שהשאיפה הציונית היא עוד יותר ממדינה יהודית? כלום אין יערי זוכר את הויכוח המר שהתלקח בקונגרס הי"ז סביב הגדרת “המטרה הסופית” — כשאנחנו התנגדנו להכרזת רוב יהודי ומנענו את הקונגרס מהכרזה זו. כלום התנגדנו בזה לרוב יהודי? האם אין השומר הצעיר עצמו מבחין בין סיסמה של רוב יהודי שיש להתנגד לה — ובין השאיפה לרוב יהודי שיש לקבל אותה?

מהאמור לעיל — כותב חברו של יערי (“השומר הצעיר” מס' 15, מיום 1.8.36) — מסתברת גם התנגדותנו לנוסחה של “רוב יהודי”. שואפים אנו לישוב של מיליונים (יהודים) בחבל-ארץ זה, וכמובן שפירוש הדבר, כי יהיו יותר יהודים מאשר ערבים (ההדגשה שלי), אך מתנגדים אנו בהחלט להגדרה (ההדגשה במקור) של רוב יהודי אשר היא הגדרה פוליטית ואשר יכולה להתפרש כמכוּונת נגד הערבים".

ואם אפשר לרצות ברוב יהודי — אם-כי מתנגדים לניסוח פרוגרמטי של “רוב יהודי” — מדוע אי-אפשר לרצות במדינה יהודית — גם כשלא משתמשים במונח “מדינה יהודית” בניסוח הפרוגרמה? וכיצד יכול יערי לייחס התנגדות למדינה יהודית לעֵד המופיע לפני הועדה המלכותית וטוען שהפרוגרמה הציונית שואפת לדבר שהוא גדול ורחב ממושג מדינה יהודית?

עקרון אי-השתלטות

יערי בא למועצת ההסתדרות מצויד במאמרי-בקורת שהופיעו לפני שנים אחדות בחוברות “השומר הצעיר” על הספר “אנחנו ושכנינו”; יערי ספר לנו בחגיגיות רבה שבחוברות אלו הופיע גילוי-דעת של השוה“צ על אי-השתלטות עם בעם בארץ-ישראל. גילוי-דעת זה כאילו מייחד את עמדת השוה”צ ומבדיל אותה מעמדתנו-אנו. אבל אילו היה יערי קורא לא רק את הבקורת על “אנחנו ושכנינו” — אלא גם את הספר המבוקר, היה מוצא שעקרון אי-ההשתלטות נקבע בספר ההוא כמה וכמה שנים לפני גילוי-הדעת ההיסטורי של השומר הצעיר.

עוד בתחילת שנת 1918, שבועות אחדים לאחר מתן הצהרת-בלפור, כתבתי: “העם היהודי מקַוה שאומות-העולם יכירו בתביעתנו הלאומית. אולם עלינו לזכור שזכויות אלו יש גם לתושבים היושבים כבר בארץ — ואין לפגוע בזכויות הללו” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד ל"ב). ובהרצאתי באספת-הנבחרים בטבת תפר“ו על “אבטונומיה לאומית ויחסי שכנים” הצגתי את השאלה: " מהו היחס שלנו לתושבים הבלתי-יהודים הנמצאים בארץ-ישראל, מהו היחס שלנו כיום אליהם ומה יהיה היחס הזה מחר? והתשובה יכולה להיות רק זאת: מה שאנו דורשים לעצמנו — אנו דורשים גם לאחרים. — — אנחנו איננו רוצים שזרים ישלטו בנו ובגורלנו — — ואנחנו המציגים בצדק ובלב תמים לכל העולם את תביעת שויוננו הלאומי הגמור, הרי אנו מחויבים להציג את התביעה הזאת גם לעצמנו. — התביעה הזאת מחייבת גם אותנו ביחסנו לאחרים, ואין כל הבדל אם אנחנו הננו המיעוט ואחרים הם הרוב או אם אנחנו הרוב ואחרים הם המיעוט. **היחסים הצודקים בין העמים אינם יכולים להיות תלויים בזה, אם עם אחד הוא מיעוט ועם שני הוא רוב”** (ההדגשה במקור) — יחסים צודקים, אנושיים בין עם לעם אינם תלויים ביחסי-הכוחות הכמותיים" ( “אנחנו ושכנינו” ע' ק"ב).

“כשדנו בשאלה זו בועידת עין-חרוד ציינתי שבמדינה שלנו אנו מתכוונים לשלטון על עצמנו — שאין בה כל השתלטות על אחרים” (שם, עמוד פ"ב), ובויכוחים שהיו לי עם אנשי “ברית-שלום” נגד הנוסחה של מדינה דו-לאומית, עמדתי על הצורך “לשתף את היהודים והערבים על יסודות פּריטטיים בשלטון הארץ, לא רק במוסד מחוקק, אלא קודם-כל בשלטון האכּסקוטיבי” (שם, עמוד קפ“ז, חשון תר”ץ), וגם פרסמתי הצעת קונסטיטוציה הבנויה כולה על רעיון זה של שויון פוליטי, אם-כי בהצעה זו שללתי את הפורמולה של דו-לאומיוּת — כאשר אבאר בהמשך דברי.

זכויות הערבים

חברי השומר הצעיר אינם מחויבים לקרוא את דברי — ואין אני מתרעם על הח' יערי שרק מעדותי לפני הועדה המלכותית נודע לו שאנו עומדים על עקרון אי-ההשתלטות. על מה אני מתרעם? על חברי השוה"צ שקוראים את דברינו — ועושים אותם פלסתר לצרכי “הויכוח הקל”.

בחוברת 20 של “השומר הצעיר” (מיום 5.10.36) עומד הח' ברנרד ו“מזכיר נשכחות” בציטטות מהספר “אנחנו ושכנינו”; ובציטטה אחת, המתיחסת לענין שנדון הרבה פעמים במועצה, כאילו דוּבר על הארץ “אשר תהיה לעם היהודי ולעם הערבי היושבים בתוכה”. עלעלתי וחיפשתי ב“אנחנו ושכנינו” — ולא מצאתי פסוק כזה. לעומת-זאת נאמר לא-פעם בספר: “ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד ק"ה), “ארץ-ישראל יעוּדה לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה” (שם, עמוד קפ"ה). כלום אין חברי השוה"צ תופסים את ההבדל שבין שתי הנוסחאות האלה — זו שאני משתמש בה בספרי, וזו שהח' ברנרד מייחס לי שלא מדעתי?

עמדתי על הציטטה “המשובשת” של הח' ברנרד מפני שבשינויי גירסה אלה בין מה שנאמר על-ידי באמת ובין מה ששׂם בפי סופר השוה“צ, מתמצה הבדל-הדעות שבינינו לבין השוה”צ בניסוח התוכן המדיני של הציונות. הבדל זה אינו בניסוח רוב או לא רוב. כמונו כהשוה“צ רוצים ביותר מרוב יהודי — ובאותו זמן שנינו מתנגדים לסיסמה של רוב כהגדרת המטרה הסופית. גם ההבדל שבינינו אינו מתיחס גם ליחסים המשפטיים-מדיניים שבין היהודים והערבים שבארץ — כל עוד הארץ נתונה תחת שלטון המנדט. שנינו מחייבים שויון-פוליטי של שתי החטיבות, זאת אומרת, נציגות פּריטטית במוסדות השלטון המרכזי. דברי חזן במועצה ש”ב.ג. אומר להבטיח רק זכויות אזרחיות לערבים " — שאוּבים ממיטב הדמיון שנתפסים לו חברי השוה"צ מזמן לזמן, כשהם באים לקטרג על חברי המפלגה. איש במפלגה אינו שולל ואינו מעמיד בספק את זכויות הערבים כקיבוץ לאומי.

אין חולקים

אין גם הבדל-דעות בינינו ובין השוה“צ בדבר המדינה העברית — לא כסיסמה, אלא כשאיפה לעצמאות מדינית. כשם שהשוה”צ אינו מתנגד לרוב יהודי — כמונו אין הוא מסתפק אך ורק ברוב ביחס לערבים שבארץ, אלא שואף שרוב העם היהודי יתרכז שוב במולדת — והוא דוחה את סיסמת הרוב, כך שאין השוה"צ מתנגד לעצמאות מדינית ולקוממיות ממלכתית של העם היהודי — אם-כי הוא דוחה סיסמת המדינה העברית הניתנת להתפרש כמכווּנת נגד הערבים. כשהתוַכחתי לפני שתים עשרה שנה עם חברי “ברית-שלום” אמרתי: "העם היהודי רוצה להיות עם חפשי ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: “מדינה יהודית” (“אנחנו ושכנינו”, עמוד פ"ב) וכשיערי דיבר במועצה על עתידה של הארץ ועל האפשרות של הגירה ערבית לארץ-ישראל, והגירה עברית לסוריה ועיראק, הציג כתנאי-קודם לכך קיום ישוב יהודי בארץ-ישראל הנושא את עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ואשר עצמאותו המדינית תובטח לו, והשלטון על העליה בארץ ימָצא בידו ויהא בכוחו להציג תנאים לעמים הערבים שבארצות השכנות. כלום אין זאת מדינה עברית?

אין גם הבדל-דעות בנוגע ליחסה של מדינה זו לתושביה הערבים. מובטחני שגם אנו וגם השוה“צ רוצים לראות מדינה עברית שאין בה דיכוי לאומי ושלילת זכויות של מישהו, בין זכויות אזרחיות ובין זכויות לאומיות, כי ,יש מדינה ויש מדינה — אנו, הפועלים, שואפים למדינה סוציאליסטית, שאינה משעבדת ואינה מדכאה עם ואין בה שלטון איש באיש ועם בעם” (שם). מסופקני אם השוה“צ יחלוק על דברים אלה — אם-כי הם יצאו מפיו של חבר המפלגה. אם חברי השוה”צ אינם משתמשים במונח מדינה עברית למען הגדיר את תכנה המדיני של הציונות — הרי אין הם אלא הולכים בעקבות מנסחי הפרוגרמה הבאַזילאית. וכל זמן שהם מודים שתכנה הפוליטי של שאיפתנו הציונית היא עצמאות מדינית לעם ישראל בארצו — אין כל הויכוח בנידון זה אלא מילולי בלבד.

במה מחולקים

אבל כשם שאיני רוצה להרחיב באופן מלאכותי את שטח הויכוח שבינינו — כך איני רשאי להתעלם מניגוד רציני במקום שהוא קיים, וניגוד זה מוצא את ביטויו בנוסחה של דו-לאומיות. וגם כאן אין אני טוען על נוסח ההגדרה — אלא על תכנה הפוליטי. ויכוח זה שבינינו ובין השוה"צ אינו אלא מהדורה חדשה של הויכוח שהיה לנו לפני כמה שנים עם אנשי “ברית-שלום”, ואין לי אלא לחזור על הדברים שנאמרו אז:

"הנוסחה של מדינה דו-לאומית שאנשי “ברית-שלום” הרימו על נס — אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת — שבארץ-ישראל יש ערבים ויהודים — הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה. אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי-דעות בינינו לבין “ברית-שלום”. עובדה זו מה טיבה — האם זוהי עובדה סטטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ, לא שינויי-גרעון, אלא שינויי-תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי הרי אתם מתכחשים לעיקר.

— — מה אומרת, איפוא, הנוסחה של מדינה דו-לאומית? אם כוונתכם לומר שעלית היהודים והתרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק ללכת מכם. — —

— — אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ-ישראל בשביל העם העברי וארץ-ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו-הך.

האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות-ידים, ששטחן באסיה בלבד היא כשליש השטח של אירופה כולה. קיומה הכלכלי, התרבותי והמשקי של האומה הערבית, עצמיותה הלאומית וקוממיותה הממלכתית אינם קשורים ואינם תלויים בארץ-ישראל. ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים — אגב, בדלילות יוצאת מהכלל. רק רסיס אחד של העם הערבי יושב בארץ-ישראל וקשור בה. מה שאין כן ביחס לעם היהודי.

בשביל האומה היהודית — בכל דורותיה ותפוצותיה — זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשורים בה בתור אומה. — וכל מי שמטשטש אמת זו — את נפש האומה הוא קובע.

אנו מצוּוים על שמירת זכויותיהם ושויונם של שכנינו הערבים — אבל נשקר לעצמנו, אם נאמר שארץ-ישראל לגבי העם הערבי היא אותו הדבר מה שארץ-ישראל לגבי העם העברי. אם להשוואה זו מתכוונת הנוסחה של דו-לאומיות, הרי אין זו אלא סילוף אמת וסירוס מטרה. במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: ארץ-ישראל יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה" (“אנחנו ושכנינו”, עמודים קפ“ג— קפ”ד).

הסכנה המדינית בנוסחת הדו-לאומיות

הויכוח על “דו-לאומיות” אינו עכשיו ויכוח אקדמי בלבד. חוששני שהושה"צ אינו יודע עד כמה “נוסחה משובשת” זו עלולה לחתור עכשיו תחת עמדתנו הפוליטית. המזימה האיומה ביותר הנרקמת עכשיו נגדנו היא ביצוע התכנית הפוליטית הגלומה בנוסחה של דו-לאומיות. נוסחה זו ניתנת להתפרש בשתי פנים, ושתיהן מסוכנות כאחת; פירוש אחד: שהארץ היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה. זוהי עכשיו הטענה של המנהיגות הערבית. מסקנתה — הפסקה גמורה של העליה היהודית. הפירוש השני — ופירוש זה ניתן עכשיו על-ידי צוררינו בקרב המחנה הבריטי: ארץ-ישראל נוגעת במידה שוה לעם היהודי כולו ולעם הערבי כולו; מסקנתו: זכות התערבות של מלכי-ערב בארץ-ישראל — וזכות “עליה” של קאוקג’י וחבריו לארץ-ישראל.

הנוסחה הדו-לאומית שוללת את ההבדל היסודי, הנוקב עד התהום, שבין זכויות היהודים ובין זכויות הערבים לגבי ארץ-ישראל — או שנוסחה זו ריקה מכל תוכן, וההבדל הוא בין זכויות הערבים כתושבי הארץ, ואך ורק כתושבי הארץ, ובין זכויות היהודים בין שהם בארץ ובין שהם בחוץ-לארץ, כלומר: זכות העליה יש רק לעם העברי ואין לעם הערבי. ואפילו יערי מוכרח היה להודות בויכוח שדו-לאומיות מזדהית עם פתיחת שערי הארץ לעליה ערבית. הודיה זו צריכה להביא את יערי להסתלקות מנוסחה מסולפת ומזיקה זו — כי אין יערי רוצה בפתיחת שערי הארץ לעליה ערבית, והוא נלחם יחד אתנו להעמיד את כל אפשרויות-הקליטה של הארץ לשירות העליה העברית, והעליה העברית בלבד. אולם אין השוה“צ מוותר בקלות על נוסחה שנשגרה בפיו ונתקבלה בפרוגרמה שלו, גם אם ריקנותה והפסדה הובררו לו. ויערי מצא מפלט אוריגינלי: דו-לאומיות אמנם מחייבת עליה ערבית, אבל אין השומר הצעיר גורס דו-לאומיות כענין אקטואלי מהיום למחר. דו-לאומיות כלולה בפרוגרמה רק כהגדרת המטרה הסופית. המשטר הדו-לאומי לא יתגשם אלא לאחר היאבקות ממושכת, לאחר שנעבור כמה תחנות, ובלשון השוה”צ, אַטאַפּים. ואחר האַטאַפּים היא הבטחת העצמאות המדינית של העם היהודי בארץ-ישראל.

דו-לאומיות לפי פירוש יערי

הפירוש הקונקרטי החדש שנותן יערי לדו-לאומיות ראוי הוא שנעמוד עליו במלים אחדות. יערי אמר: “אם יקום בארץ-ישראל ישוב יהודי נושא את עצמו מבחינה כלכלית ופוליטית ואם תובטח עצמאותו המדינית, אנו נוכל להסכים להגירה ערבית לארץ-ישראל במידה שליהודים יהיה מותר להגר לעבר-הירדן, לסוריה ועיראק”. איני יודע אם לעם היהודי העצמאי בארץ-ישראל יהיה אז כדאי חוזה כזה על זכות-הגירה הדדית עם מדינות סוריה ועיראק. כי לפי הסכם ההגירה שמנבא עליו יערי “באחרית הימים” יוכלו היהודים להגר לארצות סוריה ועיראק באותה מידה שערבי סוריה ועיראק יהגרו לארץ-ישראל. מסופקני אם לנו יהיה כדאי להכניס, נאמר, מיליון יהודים לסוריה ועיראק תמורת הגירת מיליון סורים ועיראקים לארץ-ישראל. ראשית — אין אני רואה כל טעם לדבר שיהודים יהגרו לסוריה ועיראק, בשעה שיהיה מקום בשבילם בארץ — כי לפי הנחה של יערי מידת ההגירה של יהודים לסוריה ועיראק תהיה תלויה באפשרות ההגירה של סורים ועיראקים לארץ-ישראל. לשם מה, איפוא, נפזר את היהודים בסוריה ועיראק, ולא נרכזם בארץ — ונכניס לארץ-ישראל ערבים במקום יהודים? מהו האידיאל המוסרי, הסוציאליסטי, הציוני הכרוך בחליפין אלה של מהגרים — יהודים לעיראק, ועיראקים לארץ-ישראל?..האם כדאי להשוה"צ בשביל אידיאל זה, הנשגב מבינתנו, לקיים את המחיצה האידיאולוגית בינו ובין המפלגה? אולם נניח שהסוציאליזם המהפכני והציונות הגדולה מחייבים בעתיד משטר משונה זה של עליה יהודית לסוריה ועיראק ועלית ערבית לארץ-ישראל. מה ענין סידור זה של עליה יהודית-ערבית אצל נוסחת הדו-לאומיות? לפי הפירוש החדש של יערי חל הסידור הדו-לאומי לא על היהודים והערבים שבארץ-ישראל. מדבריו של יערי על “עצמאותנו המדינית” וכי “אנו נוכל להסכים להגירה ערבית לארץ-ישראל” — מוכח שהגורם השליט והמכריע בארץ-ישראל יהיה הגורם היהודי, ושבידי היהודים יהיה הכוח להחליט אם הם מסכימים להגירה ערבית ובאילו תנאים הם מסכימים. האין זאת מדינה עברית? והנוסחה הדו-לאומית לא רק שהיא נעתקה מפי יערי מההווה לעתיד הרחוק, להגדרת המטרה הסופית, אלא שהוצאה מתחומי היחסים שבין היהודים והערבים בתוך ארץ-ישראל — והועברה לשטח היחסים שבין ארץ-ישראל יהודית לסוריה ועיראק ערביות, כלומר ליחסים בין-לאומיים של מדינות עצמאיות. ועכשיו אני שואל: כלום לא נתרוקנה הנוסחה הדו-לאומית מכל תוכן — לאחר הפירוש החדש שניתן לה בפי יערי? ועוד, אין נוסחה זו עוד ענין להווה — אלא “לאחרית הימים”.

לשם מה, איפוא, מוסיף השוה"צ להתגדר בנוסחה משובשת ומזיקה זו, לאחר שלפי פירושו החדש של יערי נתרוקנה נוסחה זו מכל תכנה, גם מבחינת המקום?

איש מאתנו אינו יכול לקבוע מעכשיו את היחסים העתידים בין ארץ-ישראל העברית לבין עיראק וסוריה הערביות. כולנו רוצים שישׂררו ביניהן יחסי שלום וידידות ועזרה הדדית, בדיוק כיחסים שאנו רוצים שישררו בין כל ארץ וארץ, בין כל עם ועם. אבל הנכון הדבר לכנוֹת יחסים אלה בשם דו-לאומיות? ומדוע הוּצאה מן הכלל מצרים, הגובלת אף היא עם ארצנו והאי קפריסין ועוד ועוד?

מטרה סופית ואמצעים למטרה

הגדרת “המטרה הסופית” של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית. בדרך הגשמת מטרה זו אנו נתקלים בגורמים פוליטיים חיצוניים — ערבי ארץ-ישראל, אנגליה (לפני המלחמה — תורכיה), ערבי הארצות הקרובות, כמה ממדינות-אירופה אחרות. בקביעת יחסינו עם הגורמים האלה מכרעת בכל פעם ופעם ובכל מקרה הדאגה להגשמת הציונות. יחס זה או אחר עם גורם זה או אחר אף פעם אינו נהפך מבחינה ציונית למטרה לעצמו — אלא אמצעי למטרה. בדרך-כלל אנו שואפים ליחסים כאלה אשר יעשו את הגורמים הפוליטיים החיצוניים למסייעים ובני-ברית למפעלנו הציוני. אולם בקביעת היחסים אין אנו הגורם היחיד, ואין אנו תמיד הגורם המכריע. לצד שכנגד יש רצון משלו, דרך משלו, אינטרס. ולא תמיד אלה עולים בקו הרצוי לנו. ואי-אפשר לקבוע מראש מסמרות בכיוון היחסים החיצוניים. לנו ברורה רק פחות או יותר המטרה אשר אנו חותרים לקראתה. מטרה זו קבועה ברצוננו ומכוונת את מאמצינו. אולם יחסינו עם הגורמים החיצוניים אינם נתונים וקבועים מראש ברצוננו אנו — כי הם מושפעים ומותנים מרצונות העומדים לגמרי מחוצה לנו, ואין לערבב את הגדרת המטרה שלנו, סופית או לא-סופית, (כלום יש בהיסטוריה דבר-מה סופי?) בהגדרת האמצעים שאנו נוקטים בהם מזמן לזמן כדי להגיע למטרה. המטרה שלנו ניתנת להגדרה מתוך צרכינו, סגולותינו, יכלתנו ורצוננו. כל האלמנטים שבהגדרה מצויים בתוכנו, בהוויתנו ובהתהווּתנו, מובנים וברורים לנו. מה שאין כן בהגדרת היחסים שלנו עם גורמים חיצוניים. כאן אנו עומדים לפני אלמנטים נעלמים, מתחלפים, בלתי-נתפסים, והעיקר — בלתי תלויים בנו. ויש שאנו נאלצים לקבל יחסים העומדים בסתירה גמורה למשאלותינו אנו.

היחסים הקיימים בשעה זו בינינו ובין הערבים הם לא פרי רצוננו ומשאלותינו אנו — אלא פרי ההכרח שהמציאות הערבית כפתה עלינו. אין איש מאתנו יכול לדעת מה תהיה המציאות בעיראק וסוריה בשעה שתקום בארץ “העצמאות המדינית” של העם היהודי. אנו יכולים להגדיר מבחינה ציונית “עצמאות” זו כמטרה סופית, אבל אין אנו יכולים להגדיר את קביעת ההסכם עם סוריה ועיראק כמטרה סופית שלנו או כחלק אורגני שלה. אם גם אנו שואפים להסכם עם סוריה ועיראק על זכות הגירה הדדית — כיצד אפשר להכניס שאיפה זו להגדרת המטרה הסופית שלנו? — כלום לא נצטרך להיעגן לרצונן של סוריה ועיראק בענין זה — גם אם נניח שמבחינת האינטרסים שלנו הסכם כזה רצוי? כלום יוציא יערי מכלל ציוני את היהודי, את הפועל היהודי ואת הסוציאליסט היהודי אשר יפקפק בנחיצותו או באפשרותו של הסכם כזה עם סוריה ועיראק? מהי, איפוא, “ההתנגדות” הפוליטית המיוחדת של השומר-הצעיר?

פּריטט — מה טיבו?

חזן התפלא בויכוח “למה טרח ב.ג. להוכיח את האבסורד” של הדו-לאומיות. “אם זוהי שאלה של מלים” — מוכן חזן למצוא מלה אחרת. מניתוח עמדתו של יערי בויכוח אפשר היה להגיע לידי מסקנה כי אמנם אין זה אלא ויכוח של מלים. אולם לחזן, על אף הדרך הקולקטיבית הרעיונית המרתקת את אנשי השוה“צ, יש עמדה משלו ופירוש משלו בהבנת הדו-לאומיות. חזן אומר: “אם אנחנו אומרים חברה דו-לאומית, אנחנו מתכוונים לדבר אחד: לשווי-זכויות נצחי בין הערבים אשר נמצאים בארץ-ישראל ובין העם היהודי, לא בין 300 אלף היהודים הנמצאים כאן” (ההדגשה שלי). זהו פירוש אחר לגמרי לנוסח הדו-לאומיות מהפירוש שנתן לה יערי. כאן מדובר לא על העתיד הרחוק, לאחר שתובטח העצמאות המדינית שלנו, אלא לשעה זו, לעתיד הקרוב והרחוק ולנצח נצחים, ולא על היחסים שבין ארץ-ישראל היהודית ובין סוריה ועיראק הערביות — אלא על היחסים שבין ערבי ארץ-ישראל ובין העם היהודי. לפי פירושו של חזן אין הנוסחה הדו-לאומית קשורה בזכות הגירה הדדית של ערבים לארץ-ישראל ושל יהודים לארצות ערב — אלא כוונתה למשטר של פּריטט נצחי בין היהודים והערבים. וכאן אמנם יש ניגוד בין עמדת השוה”צ בנוסח חזן ובין העמדה שלנו. כשאנחנו אומרים פּריטט פוליטי אנו מתכוונים לנציגות שוה של יהודים וערבים במוסדות השלטון של זמן שהארץ נתונה תחת שלטון המנדט. לדעתנו הפּריטט מוגבל בזמן — מוגבל בתקופת-המעבר של המשטר המנדטורי, כי משטר פּריטטי מחייב מציאות כוח שלישי מכריע. בלי הכרעת צד שלישי עלול פּריטט פוליטי להביא לשיתוק והרס גמור של המכונה הממלכתית. נקח לדוגמא שאלה העליה — איך תצויר עליה יהודית לארץ אם הכוח השלטוני המחליט בשאלה זו מחולק כולו באופן שוה בין היהודים הרוצים בעליה גדולה ובין הערבים שאינם רוצים בעליה לגמרי. מי יכריע? כלום יש בעולם דוגמא אחת של משטר כזה המורכב משני צדדים שווים, ובכוח כל צד לשתק לגמרי ולחלוטין צד שני? ושיתוק זה בנידון דידן מסוכן קודם-כל לצד היהודי. כי בעיקר אנו מעונינים בחידושים ושינויים, בשעה שהצד הערבי להוט אחר הסטטוס קווֹ ומתנגד לרוב השינויים שאנו נזקקים להם. התקום מדינה על יסוד רעוע זה; ואם תקום — התתקיים? תביעת הפּריטט מופנית מצדנו לממשלת-המנדט — ולא לערבים. כל זמן שיש צורך במשטר מנדטורי, ז“א כל זמן ש”הבית הלאומי" לא הוקם על תלו, או בנוסח של יערי — כל זמן שלא הובטחה עצמאותינו המדינית בארץ, מוטלת האחריות העליונה לכל הנעשה בארץ לא על תושבי הארץ אלא על ממשלת המנדט. היא הקובעת והיא האחראית — במסגרת סעיפי המנדט. אולם אין תושבי הארץ צריכים אף בתקופה זו להיות משוללים זכויות פוליטיות, והם צריכים להיות משותפים במוסדות השלטון, בלי לפגוע כמובן בסמכותה ובאחריותה העליונה של ממשלת-המנדט. כיצד תתגשם השתתפות זו של תושבי הארץ במוסדות השלטון? לכאורה, אפשר לומר: על יסוד פּרופּורציונלי — זהו היסוד הדימוקרטי היחידי. אולם יסוד זה הולם לארץ היעודה אך ורק לתושבים הנמצאים בתוכה ולא לארץ זו שיש זכויות ואינטרסים לאלה שעדיין אינם נמצאים בתוכה, וזכויות אלה מהוות את הנושא המרכזי — אם כי לא היחיד — של תפקידי השלטון. ולפיכך אין למנות את הגולגלות — אלא יש לראות את הישוב הערבי והישוב היהודי כשתי חטיבות, כשתי יחידות השוות בנציגותן הפוליטית בכל מוסדות השלטון. אולם סידור זה אינו יכול להיות נצחי — מפני שמשטר-המנדט לא יהיה נצחי, ובלי הכרעת הצד השלישי אין סידור פּריטטי יכול להתקיים. אך לא מפני זה בלבד אין לדבר על נצחיות הפּריטט. מי יערוב לנצח הזה? מי יערוב לסידור נצחי זה מצד הערבים — אם הערבים יהיו רוב לאחר ביטול המנדט? ומי יערוב לסידור נצחי זה מצד היהודים אם היהודים יהיו רוב לאחר ביטול המנדט? סידורים מיוחדים, יוצאים מגדר הרגיל והמקובל, יתכנו במשטר מנדטורי, כי עצם משטר זה הוא בלתי-רגיל ויוצא מגדר המקובל. ומי יקבע עכשיו, מראש, את המשטר הנורמלי בארץ — לאחר ביטול המנדט וביטול הגורמים והנימוקים המיוחדים שהתנו את קיום המנדט?

עם ביטול המנדט יד רק שתי אפשרויות: או שהמשטר העצמאי נקבע מתוך הסכם הדדי, הסכם יהודי-ערבי — וכמעט נעלה מכל ספק שההסכם לא יחול על פּריטט פוליטי, מפני שאין מדינה, כאמור, יכולה להתקיים על יסוד כזה — או אם לא נגיע להסכם בין היהודים והערבים, יקָבע משטר חדש (אם לא לקחת בחשבון פעולות מהפכניות) על-ידי ממשלת-המנדט באישור חבר-הלאומים. וברור שגם אז לא יונח ביסוד החוקה החדשה הפּריטט הפוליטי מפני אותו הנימוק. אבל נניח לרגע שבגמר תקופת-המנדט יסכימו היהודים והערבים להמשיך את הפּריטט או שחבר-הלאומים יטיל את הפּריטט על שני הצדדים. האפשר לדבּר בּרצינות על סידור זה כעל סידור נצחי? היכול לדבּר על נצח הפּריטט סוציאליסט הבונה הכל על דיפירנציאציה מעמדית ושותפות-אינטרסים מעמדית החותכת את קו החלוקה הלאומית ומוחקת אותו? היש לדבּר ברצינות על משטר של שתי קוּריות לאומיות בארץ כמשטר נצחי? וכלום אין כל סידור קונסטיטוציוני איזה-שהוא — סידור זמני, חולף, משתנה? ומניין האדיקות הזאת של חזן הסוציאליסט בנצח הפּריטט? המאמין הוא באמת “בפריטט נצחי”, והסבור הוא שימצא אף ערבי אחד בארץ שיאמין ב“פּריטט נצחי” זה? פּריטט, ככל סידור פוליטי, הוא דבר זמני, לתקופת-מעבר, לתקופה מסוימת — לחמש שנים, לעשר או לעשרים? איש אינו יכול לקבוע זאת מראש, כשם שאיש אינו יודע עכשיו כמה זמן יתקיים המנדט. הדבר הברור והוַדאי היחיד הוא שאין זה סידור נצחי. ואם חזן אומר: "אינני מאמין שבאופן אחר (כלומר, בלי “פּריטט נצחי”) נוכל ליצור יסוד להסכם בינינו ובין הערבים, הריהו מעיד על עצמו שאינו מאמין במה שהוא וחבריו מדבּרים על הסולידריות המעמדית של המוני העמלים משני העמים. כי בארצות שבהן נתגלתה או נתקיימה הסולידריות הזאת — לא היה הפּריטט הפוליטי יסוד ליחסי-עמים.

סיכומו של הויכוח

אני יכול עכשיו, כמדומני, לסכּם את הויכוח שבינינו ובין השוה"צ בדבר הגדרת התוכן הפוליטי של שאיפתנו הציונית: אין חילוקי-דעות בשאלת הרוב. שנינו רוצים שהיהודים יהיו פה במספר הרבה יותר גדול מהערבים, ושנינו איננו מסתפקים ברוב ביחס לערבים, אלא רוצים ברוב ביחס לעם היהודי. אולם שנינו איננו דוגלים בסיסמת הרוב.

אין חילוקי-דעות בשאלת המדינה. השוה“צ רוצה כמונו ב”עצמאות מדינית" של העם היהודי בארצו — וכמונו הוא מתנגד לכל משטר שיש בו דיכוי לאומי ושלילת זכויות של מישהו, בין כיחידים ובין כקיבוץ לאומי. ושוב, אם-כי שנינו רוצים במדינה עברית שאין בה דיכוי והשתלטות — אין אנו דוגלים בסיסמת המדינה העברית ואין אנו רואים אותה בלבד כתחנה האחרונה וכמטרה הסופית שלנו.

אין חילוקי-דעות בשאלת הפּריטט — בתקופת המנדט. השוה"צ כמפלגה מחייב פּריטט פוליטי בנציגות היהודים והערבים בכל מוסדות השלטון — כל עוד ההכרעה נמצאת בידי הממשלה המנדטורית.

לאחר ההכרזה של יערי, כי “השומר הצעיר אינו גורס דו-לאומיות כענין אקטואלי מהיום למחר” — בטלו גם חילוקי-הדעות לפי-שעה בענין הדו-לאומיות.

אם יש עוד אילו חילוקי דעות — אינם מתיחסים להווה ולעתיד הקרוב, אלא ל“אחרית הימים” הציונית. אליבא דיערי — קשורה המטרה הסופית שלנו עם הסכם “דו-לאומי” בין ארץ-ישראל היהודית ובין עיראק, עבר-הירדן וסוריה, שיכיל גם זכות הגירה הדדית. אליבא דחזן קשורה המטרה הסופית עם “פּריטט נצחי”. מסופקני, אם לרגל “חילוקי-דעות” אלה מותר לפלג את תנועת-הפועלים הארצישראלית. אם חזן ויערי, הכרוכים שניהם ב“קולקטיביות רעיונית”, רשאים לפרש באופן שונה את המטרה הסופית ואת ה“דו-לאומיות” — מדוע ימָנע דבר זה מחברי המפלגה וחרבי השוה"צ? מדוע לא יהיה מקום לחילוקי-דעות אלה במפלגה מאוחדת — כשם שיש חילוקי-דעות בקיבוץ ארצי מאוחד?

שאלת האורינטציה המדינית

ונדמה לי שגם חילוקי-הדעות בדבר ה“אורינטציה” הפוליטית, לא-פחות מהניגודים בדבר המטרה הסופית, הם מנופחים באופן מלאכותי ויותר משיש בהם הבדלים רעיוניים, יש בהם אי-הבנה הדדית. היה כאן ויכוח רב על אורינטציה אנגלית או אורינטציה ערבית. היש ממש בויכוח זה? מלבד פלג אחד של פוע“צ שמאל, אין פה אף אחד ששולל את המנדט הבריטי והמשטר המנדטורי. וגם לשלילת פוע”צ שמאל מותר להתיחס בספקנות מרובה. אינני יודע אילו היתה ההכרעה בידי ניר ואֶרֶם — אם היו נוקפים עכשיו אצבע קטנה למען סילוק אנגליה… והקמת “ממשלה מקומית” מארץ. ואם יש כאן שלטון מנדטורי אנגלי — ומעונינים אנו לרכוש עזרתו וסיועו — האם שומה עלינו לפעול פעולה פוליטית לשם כך? היש מי שיענה על שאלה זו בשלילה?

אין איש בתוכנו דוגל באורינטציה חד-צדדית. רק מתוך אי-ידיעה או זדון אפשר לייחס לנו התעלמות מחשיבות הגורם הערבי ופסיביות פוליטית בשטח הערבי. דוּבר כאן על מרכז ההכרעה בשעה זו. כולנו מאמינים — והשוה“צ יחד אתנו — שכוחנו, מאמצינו, מפעלנו הם המשען העיקרי והראשוני שאנו נשענים עליהם. ואשר לכוחות ולגורמים החיצוניים — הן גם אליעזר פראי הודה בויכוח, כי “אין כל ספק כי אנגליה קובעת כיום בארץ-ישראל”. וכשא. פראי אומר “כיום” אינו מתכוון להיום ממש, שמונה בפברואר 1937, אלא לתקופה זו שאנו עומדים פה עכשיו, למספר השנים הקרובות. אין דבר זה תלוי בנו כל-כך; ואם אנגליה קובעת — עלינו להפנות את מאמצינו הפוליטיים כלפי צד זה, ואם אנו רוצים להציל את העליה — וזוהי הסכנה האיומה הצפויה לנו “כיום” בחזית האנגלית — עלינו לרכז את פעולתנו בחזית האנגלית. אולם אין זאת אומרת שאנו מתעלמים מהחזית הערבית ומזניחים אותה. — במשך ארבע השנים האחרונות, לפני הגיאות הגדולה, בשעת הגיאות ולאחריה, ואפילו בימי המהומות, התנהלה על-ידינו פעולה בלתי-פוסקת בחזית הערבית, וכל הזמן קיים מגע עם מנהיגי הערבים גם בארץ וגם בארצות השכנות. שום הזדמנות למשא-ומתן ולבירור בינינו ובין שכנינו לא הוזנחה. והמשא ומתן, כמובן, מתנהל עם באי-כוח הערבים הנוכחים, כמו שבאנגליה מתנהל המשא-ומתן עם הממשלה הקיימת. הפולמוס הזול של יצחקי ² וחבריו נגד האורינטציה שלנו, כביכול, על הפיאודלים והאַפנדים הערבים — אינו ראוי לתשובה רצינית. גם בנידון זה נדמה לי אין חילוקי-דעות בינינו ובין השוה”צ. שום איש רציני נבון וישר לא יציע לנו להחרים את באי-כוח הערבים הנוכחים בארץ זו או בארצות השכנות, רק מפני שעדיין באוּת-כוח זו אינה בידי פועלים ערבים, כמו שאיש לא יאמר לנו שלא נבוא בדברים עם הממשלה האנגלית מפני שבראשה עובדים שמרנים ולא פועלים. “ההסתדרות הציונית, כותב אל. פ. בחוברת 16 של השוה”צ (15.8.36) כמסגרת מדינית, אינה רשאית לוותר על זכותה לעמוד גם בקשרי משא-ומתן עם המנהיגות הערבית הקיימת, כשם שהיא מופיעה כגורם פוליטי לגבי כל הכוחות המדיניים של המשטר הקיים“. ואל. פ. אינו יחיד בעמדה זו בתוך השוה”צ. דעה זו הביע גם אליעזר הכהן בחוברת 17 של השוה"צ (1.9.36): “האם — — — צריך להינזר מכל מגע, מכל משא-ומתן עם ההנהגה הנוכחית של הערבים? לפי-שעה זוהי ההנהלה ואין זולתה, ואין לוותר, אפילו תוך המאורעות הללו, אף רגע, על כל נסיון של מגע ומשא-ומתן. יש לזה ערך תכסיסי, פוליטי וחינוכי רב”.

היחס לציונות אינו נקבע לפי הקו המעמדי

אין בידינו לקבוע מי יהיו הנציגים של העם הערבי, כשם שאין בידינו אנו לקבוע מי יהיו נציגי העם האנגלי. אגב, אין זה כל-כך מתאים למציאות לקבוע שהיחס בקרב עמים אחרים לציונות מתחלק לפי קו מעמדי. בתוך העם היהודי גופו אין קו מעמדי ביחס לציונות. לא רק הציונות מאחדת בתוכה מעמדות שונים בקרב העם היהודי — אלא גם האנטי-ציונות בנויה על כלל ישראל. ה“בונד” ³, הפּלוטוקרטיה היהודית באמריקה ואנגליה, “אגודת ישראל” החרדית — עשו הרבה שנים יד אחת במלחמתן נגד הציונות. הקונצנטרציה האנטי-ציונית אינה מכירה ב“מלחמת-מעמדות” — גם בקרב העם היהודי וגם מחוצה לו. לפני המלחמה היו מנהיגי הסוציאליזם האינטרנציונלי בארצות מזרח אירופה ומרכזה בקרב מתנגדי הציונות המובהקים. הסוציאליסטים בצרפת, בלגיה, איטליה, אנגליה היו הראשונים שעמדו לימיננו, — אבל בעמדה זו היה מעין מדיניות “לאומית”: גם חוגים אחרים בצרפת, בלגיה, איטליה ואנגליה תמכו בציונות. במפלגת-העבודה הבריטית מצאנו כל השנים עזר וסעד. אבל אין לשכוח ש“הספר הלבן” משנת 1930 נכתב על-ידי סידני ואַבּ⁴ — מורה ורבה של תנועת-הפועלים האנגלית. וסידני ואַבּ הוא עכשיו השמאלי ביותר, כמעט קומוניסט, בתנועת-הפועלים הבריטית. אמנם, מפלגת-העבודה וחבריו של ואַבּ בקבינט-הפועלים השני⁵ התנגדו לדרכו של לורד פאספילד, והמנוח הנדרסון כמעט ביטל את “הספר הלבן” על-ידי האגרת שנערכה על-ידו כמיניסטר לעניני-חוץ, הידועה כאגרת מקדונלד (מפני שהוא חתם עליה כראש-הממשלה), אך במלחמה נגד “הספר הלבן” נעזרנו גם על-ידי מנהיגי מפלגות השמרנים והליברלים. אף פעם לא רצינו להפוך את היחס לציונות לשאלה מפלגתית אנגלית, תמיד שאפנו לרכוש את תמיכת כל החוגים באנגליה למפעלנו הציוני. האורינטציה של המדינאים האנגלים בעד ונגד הציונות אינה עולב בקו החלוקה המעמדית או המפלגתית. יש בקרב כל המפלגות תומכים בציונות ומתנגדים לה — מלבד המפלגה הקומוניסטית, שכולה צוררת לציונות. הפשטנות של כמה מחברי השוה“צ על העזרה הבטוחה הצפויה למפעל הציוני בקרב “הסוציאליזם המהפכני” היא יותר פרי הרהורי לבם מאשר פרי המציאות. אם יש מפלגה אחת בעולם העומדת נגדנו כאויב וצר, ונלחמת בנו לא רק בנשק אידיאולוגי ופוליטי, אלא תומכת להלכה ולמעשה בהסתה האפנדית והמוּפתית ובמעשי הרצח והשוד של כנופיות-הליסטים, הרי זוהי מפלגת “דיקטטורת הפרוליטריון”. רוצחי חברון וצפת בשנת 1929, שבכל העולם התרבותי, הפועלי והבלתי-פועלי, גינה את תעלולי-הזוועה המתועבים שלהם, זכו לתואר לוחמי מהפכה לאומית לא רק מידי עתוני המופתי, אלא קודם-כל מידי העתונות הקומוניסטית. ולא רק הפ.ק.פ. הפלשתינאי — אלא כל האינטרנציונל הקומוניסטי תמך ותומך במעשי השוד והרצח של שיך קאסים⁶ ותלמידיו. ומשונה לראות כיצד אנשים שקוראים לעצמם מרכסיסטים, מתעלמים מעובדות חיות — מפני שהן מרות. אין זה אלא עיוורון או פחדנות מוסרית ואינטלקטואלית להתעלם עכשיו מהעובדה המתועבת ש”הסוציאליזם המהפכני" לפי נוסח מוסקבה הקים חזית מאוחדת עם המופתי, האפנדים וכנופיות השודדים הערבים להשמיד את הישוב היהודי ולהצמית את תקוות הגאולה של העם היהודי. אין להתעלם גם מהעובדה שמאחרי חזית בזויה ונתעבת זו עומדת רוסיה הסוביטית. ולא רק הקומאינטרן, הסוטה בענין זה, לפי דעת השוה“צ, מהקו הנכון של “הסוציאליזם המהפכני”. ההבחנה האיסטניסית הזאת של חברי השוה”צ בין הקומאינטרן ובין רוסיה הסוביטית, מתנכרת לעובדה יסודית, שגם בקומאינטרן וגם ברוסיה הסוביטית יש רק כוח שליט אחד ויחיד, המכוון הכל ואחראי לכל: המפלגה הקומוניסטית ברוסיה. היתכן שעובדה זו אינה ידועה לחברי השומר הצעיר?

התגברותנו בארץ תקרב רחוקים

מובן, שאין להעריך את רוסיה הסוביטית אך ורק מבּחינת יחסה לציונות, כמו שאין להעריך את גדלותו הספרותית של דוֹסטוֹייבסקי ⁷ רק מבחינת יחסו ליהודים, אבל אין להתעלם מיחס זה, ואין לטשטש אותו. אין עלינו להוציא מכאן מסקנה שרוסיה הסוביטית תהיה לעולם-ועד ולנצח-נצחים בעלת בריתו של המופתי. גם כאן אין אני מאמין ב“נצח”. אם נגדל, נתרבה, נתגבר ונהיה לכוח ממשי — תשנה גם רוסיה את יחסה אלינו. אין אני מאמין שההתנגדות לציונות בקרב הקומוניסטים הרוסים מעורה באידיאולוגיה ובהערכה מוסרית. לא האידיאולוגיה הסוציאליסטית — אלא האינטרסים הפוליטיים קובעים את יחסה של רוסיה הסוביטית לכל גורמי-חוץ. “החטא” האמיתי שלנו בעיני רוסיה הסוביטית הוא — חולשתנו. הקומוניסטים הרוסים מסוגלים ונוהגים להתקשר עם השטן עצמו — אם קשר זה עלול לדעתם לסייע לצרכיהם הפוליטיים. הקומוניזם תומך במופתי ובפוזי קאוקג’י — לא מתוך הכרת צדקתם, אלא מפני שהוא סבור שיש בידו להפיק תועלת פוליטית ממהומות-הדמים שבארץ-ישראל. כשנהיה לכוח לא כדאי יהיה לקומוניזם להילחם בנו — ובחינת ה“כדאי” היא המכרעת בתכסיסים ובתמרונים המדיניים של המפלגה הקומוניסטית — כלומר של רוסיה הסוביטית. המלחמה, מלחמת רצח ושוד, המתנהלת נגדנו בארץ ובעזרת הקומוניזם, אינה מכוּונת רק נגד מעמד יהודי אחד — נגד בעל-הבית היהודי — אלא נגד היהודי באשר הוא יהודי, או כפי הנוסח שלו, באשר הוא ציוני. אין הקומוניזם שומר כאן לגמרי על הקו המעמדי.

אידיאולוגיה סוציאליסטית בלבד אינה ערובה ליחס חיובי לציונות

אין אני גורס גם את הפּשטנות של אל. פראי בנוגע לסוציאליסטים הערבים שהיו קמים אילו רק רצינו בכך. לדעת אל. פראי “הדרך העיקרית בכיוּון זה (של שמירה על עצמאות פעולתנו המדינית) היא ההישענות על הגורם הערבי”. מניין הבטחון הזה שהגורם הערבי ישמש לנו משען? יערי מדבר קצת ביתר זהירות. הוא אומר: “אילו פעלנו ברציפות במשך כל השנים יתכן שהיתה כיום מתקיימת מפלגה ערבית סוציאַליסטית בעלת בריתנו. שליחי המפלגה הזאת היו עושים בכפר הערבי פעולה הרבה יותר חזקה מאשר המסיתים ואנשי הכנופיות”. אולם ב“אילו” זה של יערי יש השערות מפוקפקות הרבה יותר משמניח יערי בעצמו. זוהי השערה מסופקת מאוד — כי תקום מפלגה סוציאליסטית ערבית אך ורק מתוך התעמולה שלנו והצרכים הפּוליטיים שלנו. וכי על מה נוסדת סברתו של יערי שאין מפלגה סוציאליסטית ערבית אך ורק מפני שאנו “לא פעלנו ברציפות במשך כל השנים?” יודע אני כוח “מהפכני” שפּעל ברציפות בקרב הערבים במשך כל השנים, וכוח לא-קטן כלל וכלל, כוח שברשותו יש כסף רב, ותועמלנים מומחים ומנגנון אורגניזציוני ועוד דבר-מה — ועדיין אין אנו רואים את הגדולות שהוא עשה בשטח ארגון מפלגה “מהפכנית” בקרב הפלחים או הפועלים הערבים. אבל נניח, שאנחנו היינו מצליחים במקום שהקומאינטרן לא הצליח, ובלי האמצעים הכספיים והפוליטיים העומדים לרשותו של הקומאינטרן היה עולה בידינו להקים מפלגה סוציאליסטית ערבית — מניין הבטחון הזה של יערי שמפלגה זו היתה נעשית ל“בעלת-בריתנו”, בלי לדבר כבר על המפלגות הקומוניסטיות? מדוע דוקא מפלגה ערבית מחוייבת להיות בעלת-בריתנו — אם היא רק תהיה סוציאליסטית? אין אני שולל אף לרגע אפשרות ברית בינינו ובין מפלגה ערבית, פועלית ואפילו לא-פועלית, כי רואה אני יסוד פוליטי לברית זו, אבל מפקפק אני אם האידיאולוגיה הסוציאליסטית כשהיא לבדה היתה מספיקה למען הבטיח את בריתה של המפלגה הערבית אתנו, ואין לי הבטחון הזה שיש ליערי, כי שליחי מפלגה סוציאליסטית יפעלו בכפר פעולה יותר חזקה מאשר המסיתים ואנשי-הכנופיות. לי לא ברור כלל וכלל אם יפעלו שליחי סוציאליסטים נגד כנופיות, כל עוד יהיו בארץ תנאים פוליטיים המכשירים מציאות כנופיות כאלה; ואם יפעלו נגדן — אין אני בטוח כלל שפעולתם תהיה יותר חזקה מפעולת המסיתים. אם נניח שהממשלה האנגלית לא תפריע לפעולת הכנופיות, ולא עוד אלא שתאַמץ את ידי המנהיגות הערבית העומדת למעשה מאחרי הכנופיות, ואם נניח שהארצות הערביות השכנות יוסיפו לשלוח נשק וכסף ואנשים לארגון הכנופיות וציודן, והשודדים יורשו לעשות פעולתם בלי מפריע ובאין עונש, ובקרב המוני הפלחים תתפשט ההכרה שלית דין ולית דיין — מסופקני אם הפלחים ישמעו אז לתעמולה של שליחים סוציאליסטיים ערבים — אם יהיו אז כאלה — אשר ייעצו אותם להילחם לא ביהודים אלא במופתי. גם אז — כשתהיה מפלגה סוציאליסטית כזו — דאגתנו העיקרית תהיה מופנית ליצירת משטר בטחון על ידי ממשלת-המנדט (אם באותו זמן הארץ תימצא עדיין בידה), ומרכז-הכובד של פעולתנו הפוליטית החיצונית יהיה שוב, כמו עכשיו, בחזית האנגלית.

לפני תמורות

אבל גם כאן עלינו להזהר מאשלית ה“נצח”. אין “נצח” פוליטי. עם גידול כוחנו בארץ עלולים הרבה דברים להשתנות. ולא רק שיחולו שינויים באורינטציה שלנו ביחס לאחרים — יתכנו גם שינויים באורינטציה של אחרים ביחס אלינו. ועלינו להכשיר את הקרקע לשינויי-אורינטציה אלה. אנו חיים בעולם דינמי. בארץ וסביבותיה מתחוללים שנויים. סוריה שלפני שנה אינה סוריה של עכשיו. ועיראק של ימי המהומות — אינה עיראק של ימינו. ובנסיבות המשתנות עלינו לחפש בני-ברית חדשים. (לאו-דוקא לפי דוֹגמה אפּריוֹרית). השינויים המתחוללים במזרח בלי-ספק יש להם מצע סוציאלי. ההמונים נעשים יותר ויותר לגורם פוליטי. אולם האֵבוֹלוּציה הפנימית, הסוציאלית אינה ממצה בארצות אלה, כבארצות אחרות, את כל המציאות הפוליטית. גורמים מדיניים בין-לאומיים הם כרגע המכריעים והקובעים את האורינטציה המדינית של העמים אשר מסביבנו. בשטח עולמי אפשר למצוא בנקל את ה“שתי וערב” הסוציאלי הטבוע בהתרוצצות הפוליטית המחלקת כמעט את כל העולם כולו לשני מחנות אויבים. אולם במידה שהשטח הטריטוריאלי מצטמצם — מסתבך הסבך הפוליטי; ובחלק קטן זה של פינת-העולם — קטן מבחינת כדור הארץ, אולם גדול ורחב מבחינת עניננו בארץ-ישראל — אינם קובעים עדיין הניגודים הסוציאליים הפנימיים אלא הגורמים הפוליטיים החיצוניים. ענין אַלכּסנדרתה מאפיל בסוריה על הרבה שאלות פנימיות. והסכנה להתפוררות סוריה אינה מסתיימת בגבולות הסנג’ק ⁸. הסכנה מאיטליה, אחרי כיבוש חבש, הכריעה את הכף במצרים — בקרב כל המפלגות המצריות בלי יוצא מן הכלל — בסידור ההסכם האחרון עם אנגליה. האֵכּספּנסיה של האימפּריאַליזם האיטלקי אינה הגורם היחיד שמערבב עכשיו את ה“יוצרות” במזרח הקרוב. גם האֵכּספּנסיה התורכית נותנת את אותותיה הברורים בסוריה ועיראק — ועל ידן בכל העולם הערבי. ופרס (איראן) החדשה הולכת בעקבות תורכיה של מוסטפא כּמאַל⁹ — עד עכשיו במדיניותה הפנימית ובקרוב, אולי גם במדיניותה החיצונית. ועיראק עלולה לעמוד בקרוב בפני לחץ כפול: של תורכיה מצפון ושל פרס ממזרח. המדיניות הציונית אינה יכולה להסיח דעתה מכל השינויים האלה. אנו עומדים בלי-ספק לפני ריאורינטציה כללית בארצות-המזרח, ובתנאים ידועים עלול הגורם היהודי למלא תפקיד לא-קטן בריאוֹרינטציה זו. ופעולתנו הערבית — כוונתי לפעולתנו המדינית — אינה רשאית להצטמצם רק בשטח “הארגון המשותף”, אם-כי אין איש בתוכנו מזלזל בחשיבות הארגון הזה. החזית הערבית שלנו אינה מכוּוצת רק בתחומי הארץ בלבד, כאשר נדמה לחברי השוה“צ המעמידים את הדגש על הארגון המשותף. אל. פראי רוצה להפקיע את מדיניותנו הציונית מתלות באנגליה על-ידי חשיפת גורמים פוליטיים אחרים שיעמדו לימיננו. דברים מעין אלה אנו שומעים מזמן לזמן מאת הריביזיוניסטים. אני מניח שהח' פּראי אינו מתכוון לאותם הגורמים שהריביזיוניסטים רוצים להישען עליהם. הח' פּראי סבור שהגורם אשר ישחרר אותנו מתלות במדיניות האנגלית הוא הגורם הערבי. על גורם זה, מאמין פראי, נוכל להישען בהיאבקותנו המרה עם ממשלת-המנדט — ולא “באחרית-הימים” אלא בזמן הקרוב. אולם פּראי בעצמו מציין ש”הננו נמצאים ערב מלחמה עולמית ואנגליה צריכה להבטיח לעצמה את “העורף” בארץ-ישראל על ידי רכישת הריאקציה הערבית ועל-ידי הידוק הקשרים עם הארצות הערביות השכנות". איני יודע מדוע סבור פּראי שנוכח הסכנה של מלחמה עולמית יש צורך לאנגליה להבטיח לעצמה רק את העזרה של “הריאקציה הערבית”? פּראי שכח שלאַואַל הריאקציוני דאג להבטיח לצרפת למקרה של מלחמה לאו-דוקא עזרת המדינות הריאַקציוניות — אלא כריתת ברית צבאית עם רוסיה הסוביטית. מדוע זה לא תדאג אנגליה להבטיח לעצמה גם את “הפּרוגרס הערבי” — אם יש כזה? האם תבדוק אנגליה — או איזו מדינה אחרת שהיא — בטיבם הסוציאלי של בעלי-בריתה במקרה מלחמה?

עיני אנגליה לחזית מאוחדת נגד איטליה

אבל העובדה כשהיא לעצמה — שציין פּראי — היא בלי ספק נכונה. אנגליה רוצה להדק את קשריה עם הארצות הערביות, אבל רצון זה הוא לא תוצאה אלא סיבה של הנטיות האנטי-ציוניות באנגליה. לא באשר אנגליה רוצה להילחם בציונות היא מתקשרת עם הארצות הערביות — אלא באשר יש לה צורך להתקשר עם הארצות הערביות, והארצות הערביות עוינות לציונות — מתגלות באנגליה נטיות אנטי-ציוניות.

האינטרס של אנגליה בארצות-המזרח הוא לא קידום “הפּרוגרס הערבי” או תמיכה ב“ריאקציה הערבית” — כפי השיגרה הרוֹוחת בהשוה“צ — אלא הקמת חזית מאוחדת נגד השאיפות האיטלקיות. לא הכיוון הפנימי של המדיניות הערבית מעסיק את אנגליה — אלא כיווּנה החיצוני, יחסיה הבין-לאומיים, ובמידה שיעלה בידינו להחליש בקרב הארצות השכנות את ההתנגדות לציונות — כן נחליש את הנטיות האנטי-ציוניות במדיניות האנגלית. “הפעולה הערבית” שלנו צריכה מפני זה להקיף את כל ארצות-ערב באשר הן. ואם אל. פּראי אינו רוצה לחכות — ובצדק — ל”אַחרית הימים" בהפעלת הגורם הערבי לטובת הציונות — הריהו מוכרח יחד אתנו לפעול בקרב העמים הערבים באשר הם, לדון עם המפלגות והאישים העומדים בראש החיים המדיניים והציבוריים בארצות השכנות, ורק מתוך שיגרה מליצית אפשר לזהות פעולה זו עם פעולת “הארגון המשותף”. הפעולה שלנו בקרב הפועלים הערבים בארץ — אנו חייבים עליה לא רק מתוך נימוקים פוליטיים. אבל אין פעולה זו ממצה את כל תוכן מדיניותנו הערבית.

אל תנח ידך מזה ומזה

אין אנו מציגים את האורינטציה הערבית מול האורינטציה האנגלית. שתי האורינטציות האלה אינן סותרות זו את זו אלא משלימות אהדדי. המדיניות החיצונית שלנו שואפת לקואופרציה משולשת — יהודית-אנגלית-ערבית. הפעולה בקרב העמים הערבים דרושה לנו לא למען מציאת משען בהיאבקותנו עם אנגליה — אלא למען חסל את הצורך בהיאבקות זו ולהביא לידי קואופּרציה יותר אמיצה ונאמנה בין ממשלת-המנדט ובינינו. ושוב עלי להזכיר שאיני מדבר על נצח — ואיני מאמין בשום פרוגרמה פוליטית “נצחית”. אני מדבר על התקופה הקרובה העומדת לפנינו. ובתקופה זו אנו רוצים וצריכים לרכוש הבנה ואהדה בקרב הארצות השכנות — לא בניגוד לאנגליה, אלא בקואופּרציה עם אנגליה. מצבנו היה רע מאוד אילו העמים הערבים סביבנו היו צריכים לבחור בין העם היהודי ובין האימפּריה האנגלית. הברירה הפוליטית העומדת לפניהם למעשה — היא אנגליה או איטליה, ובברירה זו אין ניגוד מוכרח בינינו ובין אנגליה, בינינו ובין שכנינו הערבים. כל אורינטציה חד-צדדית במדיניותנו החיצונית תהיה בעוכרינו. אנו רוצים בברית עם אנגליה וגם עם העמים הערבים. כל ברית עם אחד מהצדדים מסייעת לשניה. לא זה לעומת זה — אלא מזה ומזה אל תנח ידך. זוהי המדיניות החיצונית היחידה ההולמת את צרכי הציונות בתקופה זו של ההיסטוריה העולמית והיהודית.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

תל-אביב, 30 נובמבר 1937

— — — הולכת ונרקמת מזימה חדשה של מתנגדי מדינה יהודית שלא מתוך התנועה הציונית, על-דבר “משא-ומתן עם ערבים”. הופיעה לפנינו הצעה, שכאילו נתמכת על-ידי ערבים בעלי-השפעה. אינני יודע, אם באמת יש ערבים אחראים, העומדים מאחורי הצעה זו. הצעה זו בלי-ספק יוצאת מחוגים יהודיים ואנגליים, הרוצים להכשיל את המדינה היהודית. ואחת הדרכים שלהם — נסיון של הסכם, כביכול, יהודי-ערבי. קבוצה זו, שהביאה לפנינו הצעת משא-ומתן עם ערבים, מנסה להכשיל את המדינה היהודית בעזרת אנגלים. יתכן שמצאו או ימצאו ערבים שיסייעו להם בכך.

---

איני מקבל את ההנחה של ט., שדיכוי הטירור יביא את הערבים לידי משא-ומתן אתנו ורצון להסכם. יש רק אפשרות רצינית אחת, שתניע את מנהיגי הערבים לחפש הסכם אתנו — אם הצעת המדינה העברית מצד אנגליה תהיה רצינית וריאלית. אפשרות זו ישנה — אם-כי אינה בטוחה עדיין, ובלי ספק עלינו להתכונן לקראתה. מיד עם פרסום הדין-וחשבון של הועדה המלכותית נתברר, שעמדתנו כלפי הערבים שונתה לטובה, שנעשינו בעיניהם לגורם ממלכתי שאין להתעלם ממנו ושאולי כדאי לבוא אתו בדברים.

אם הצעת המדינה תתקרב להגשמה, יתעורר בלי-ספק אצל המנהיגות הערבית — דוקא הקיצונית והלאומית באמת — הרצון לבוא אתנו לידי משא-ומתן על-מנת שתופר עצת המדינה העברית. אבל מסופקני, אם ימהרו במשא-ומתן רציני אתנו, כל זמן שיאמינו כי אפשר לסכּל את דבר המדינה בדרכים אחרות. אין איש מאתנו ברגע זה יודע, מהי התכנית הקרובה של הממשלה האנגלית ביחס לארץ-ישראל ואם יש לה באמת תכנית נחרצה. אבל יתכן שבקרוב תמוּנה הועדה ותצא לארץ — ודבר המדינה יהיה שוב אקטואלי, ואז אפשר להניח, שהערבים יפנו אלינו. מבחינת תיאורטית מופשטת יש הסכם עם ערבים, שאבכּר אותו אפילו על-פני ייסוד מדינה יהודית בחלק מן הארץ על יסוד של חלוקה. אם יסכימו הערבים לעליה יהודית לפי יכולת-הקליטה של הארץ, אם יסכימו, שעבר-הירדן יפתח כמערב ארץ-ישראל לעליה והתישבות יהודית — על עיקרון זה יש לדון. אילו היו הערבים מוכנים להסכם כזה — הייתי מעדיף אותו אפילו על מדינה יהודית בחלק מן הארץ — אם-כי לא בלב קל. אבל אין בתנאים הקיימים, לדעתי, כל שאַנסה ריאלית להסכם כזה. רק ערבים מרחיקי-ראות, היודעים להעריך את ידידות העם היהודי ויכלתו הקונסטרוקטיבית לשם ברית יהודית-ערבית הבנויה על הכרת השאיפות הלאומיות הסופיות של שני העמים במזרח הקרוב, היו מסוגלים לעשות הסכם כזה. זו היתה בערך הקונצפּציה של פייסל. אבל אין עכשיו ערבים כאלה, ומימי פייסל ועד עכשיו נשתנו התנאים והנסיבות בעולם ובמזרח הקרוב לרעה. נתגברה השנאה אלינו. הלאומיות הערבית שטופה משטמה ומשתמשת בטירור כאמצעי פוליטי רגיל. ואין אני רואה עכשיו אפשרות אקטואלית להסכם יהודי-ערבי, אשר ישתף את שני העמים במאמץ פוליטי מאוחד להשגת מטרותיהם הלאומיות.

---

המו“מ שהוצע לנו עכשיו הוא ממין אחר לגמרי. זוהי מזימה של שונאי המדינה היהודית במחנה היהודי ובמחנה האנגלי. ואולי הם בקואליציה עם מנהיגים ערבים אחדים. עוד בהיותי בלונדון שמעתי על התארגנות קבוצה יהודית — מתוך המתבוללים והמתבוללים-למחצה — לשם מלחמה בתכנית המדינה. יש לקבוצה זו שליח בארץ. יש סכנה, ש”שוללים" ציונים שאינם מסוגלים להבחין בענינים פוליטיים יאָחזו בענין זה. הצעה זו, שמגיש לנו עכשיו נ., אין אנו יכולים לדון בה. הצעה זו אומרת, שארץ-ישראל תהיה למדינה עצמאית, כלומר למדינה ערבית. למשך זמן מסוים — הזמן לא פורש — יסכימו הערבים לעליה יהודית, על-מנת שהיהודים לא יגיעו לידי חמישים אחוז. היהודים יקבלו זכויות של אבטונומיה עדתית, ובזה יוקם הבית הלאומי, אבל לא תיווסד מדינה עברית. אולם לא נאמר בהצעה, שלא תיווסד בארץ-ישראל גם מדינה ערבית. הכוונה ברורה — אם-כי מכוסה בצעיף נוסחאות מחוכמות, העלולות להטעות תמימים: מדינה ערבית עם מיעוט יהודי, שיקראו לו “בית-לאומי”.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ירושלים, 4.1.1938

— — — אם תוקם המדינה היהודית, נצטרך לעיין היטב-היטב בשאלת יחסינו החיצוניים. כי יש לנו עוד שאלה אחת, לא פחות חיונית משאלת יחסינו אל אנגליה, וזוהי — יחסינו אל העם הערבי. אני מחייב את תכנית החלוקה, כי איני מאמין שבשעה זו תיתכן הבנה עם הערבים על בסיס ציוני. כל הנסיונות הנעשים עכשיו ע“י נורי-פחה ושהבנדר, אולי לא בלי ידיעת המופתי, אינם אלא תמרונים להכשיל את הקמת המדינה היהודית. ואני מבכּר מדינה יהודית קטנה על הסכם עם המופתי בשעה זו. המופתי או ערבי אחר בעל השפעה לא יעיז ולא ירצה להסכים עכשיו לעליה יהודית בלתי-מצומצמת. ואם המדינה היהודית לא תוקם — לא יסכים לשום עליה יהודית. אולם גם לאחר הקמת המדינה — השאלה הערבית במקומה עומדת. והשאלה היא משולשת: הערבים שבתוך המדינה, הערבים בארץ-ישראל שמחוץ למדינה, הערבים בארצות השכנות. גם בנין המדינה בתחומיה המצומצמים וגם התפשטותנו בארץ מעֵבר לתחומים אלה מחייבים הבנה הדדית עם הערבים. אני רואה את החיוב הגדול של מדינה יהודית גם בהגדלת סיכויינו להסכם יהודי-ערבי. אני מאמין באפשרויות-ההתישבות הרחבות של המדינה העברית אפילו בגבולות של הועדה המלכותית; אבל לא נוכל להסתפק רק בהתישבות זו, ונצטרך לפרוץ את הגבולות — ואני מאמין, שהדבר הזה אפשרי מתוך הסכם יהודי-ערבי: הסכם רחב שיוּצא מגבולות ארץ-ישראל. לעתידה של האומה הערבית אין חשיבות, אם יהיו להם עוד עשרת אלפים קילומטרים של מדבר בנגב או לא; אבל הם לא יוותרו אפילו על מדבר קטן — אם לא יקבלו תמורתו דבר-מה יותר גדול ויותר חשוב. כשאנו חלשים ומחוסרי-עצמאות אין לנו מה להציע להם. הדבר ישתנה — אם תהיה לנו מדינה, ואם במדינה ישבו שנים-שלושה מיליונים. מדינה זו תשלוט על החוף המזרחי של הים התיכון ותהוה את הכוח השני, אחרי התורכים, במזרח הקרוב. ידידות מדינה כזו נותנת דבר-מה לערבים. ואני רואה את עתידנו בביטול החלוקה — לאחר שנתבצר במדינתנו. ואנו צריכים להניח לעצמנו אפשרות של ברית עם הארצות הערביות השכנות, ואולי גם עם פדרציה ערבית. נראה לי, שברית כזו הולמת גם את האינטרסים של האימפריה הבריטית, ובדיוננו עם הממשלה האנגלית על תכנית המדינה נצטרך לברר גם את האספקט הזה. ואם אנו מכריזים כבר עכשיו על כניסה לאימפריה הבריטית, אנו רק מגדילים את הניגוד של העולם הערבי. בכל אופן, שאלה זו היא יסודית, ואין לעשות כל צעד ממין זה בלי דיון ובירור קודם-כל בינינו לבין עצמנו, ואח”כ גם עם הממשלה האנגלית. בשאלות חיוניות ויסודיות כאלה אין פועלים מתוך בהלה רגעית.

איני יודע, עד כמה יש יסוד לפסימיזם שלכם בלונדון ועד כמה הידיעות על מפנה חדש בממשלה הן מבוססות. אם גם יש בממשלה אנשים, הרוצים לחסל את המדיניות הציונית מפחד הערבים והמוסלמים, או מפחד היטלר ומוסוליני — איני מאמין, שדעת-הקהל האנגלית תרשה בגידה כזאת. סוף-סוף אין אנגליה מדינה טוטליטרית. יש עתונות ויש פרלמנט, ויש מסורת. ויש לנו ידידים, ויש הבטחות והתחייבויות והכרזות.

איני מזלזל כלל וכלל בסכנות הצפויות לנו. אני יודע — לא מהיום — את כוח ההתנגדות הערבית ומשקלה הפוליטי. ומשום כך איני מאמין בסטטוס-קווֹ. אם גם המנדט ימָשך באופן פורמלי — ספק אם תהיה עליה גדולה במשטר מנדטורי. וגורל העליה הוא העיקר, ולא הלהג על “שלמות הארץ”. ארץ-ישראל שלמה ובלתי-מחולקת היתה ארבע מאות שנים תחת שלטון תורכי, ו“שלמות” זו היתה ערבית. גם מנדט בריטי אינו משנה את האופי הערבי של הארץ, אם אין עליה יהודית גדולה. אין לשכוח, שיש “עליה” ערבית, שאינה זקוקה לסרטיפיקטים. לכך דואג כוח הפריה והרביה של הגברים והנשים הערבים; במשטר המנדטורי נתווספו בארץ יותר ערבים מיהודים, ופרוצס זה ימָשך גם להבא, אפילו אם המנדט ישָאר. ומשום כך הייתי בוחר במדינה — אילו גם היה סיכוי לקיום המנדט. המתנגדים לחלוקה מתנגדים עוד יותר למנדט, שיאפשר עליה יהודית גדולה, ויש רק להתפלא על העיוורון המעציב של חברינו השוללים, המריעים בתנועת-נצחון על ביטול תכנית “החלוקה”. אבל על אף כל המכתבים המבהילים מלונדון קשה להניח, שאנגליה תפקיר אותנו ותחזור שנית על מעשה האשורים. הסכנה הריאלית היא בדחיות ובשהיות וב“סחיבה” — שיערערו בינתיים את המעמד הכלכלי של הישוב וידכאו את התנועה הציונית.

ועלינו לאחוז באמצעים להחיש את הפתרון, אבל עלינו להימנע מצעדים פזיזים ונמהרים, הנעשים מתוך בהלה וחוסר שיקול-דעת. היום תתפרסם הודעת הממשלה. איני בטוח, שגם לאחר הודעה זו יתבהר המצב, כי שוב יתכנו כל מיני עיכובים ושהיות — והודעות חדשות. הקונגרס הטיל עלינו להביא לפניו הצעה מוסכמת על הקמת המדינה היהודית, ואין כל צל של ספק בלבי, שהרוב המכריע של התנועה הציונית והעם היהודי תומכים בתכנית המדינה. רבים מה“שוללים” מתנגדים לרעיון החלוקה, אבל רק מועטים שבמועטים יתנגדו למדינה יהודית כשהדבר יהיה ריאלי. אני מעריך את ההתנגדות של ציוני הולנד, של אוסישקין ושל וייז, כי היא נובעת מתוך חרדה ציונית ואמונה ציונית. אבל זוהי דעת מיעוט. בלונדון סבורים, שהשוללים הם מרובים. זוהי טעות אופּטית. השוללים הם עכשיו היחידים המשמיעים את קולם. אם יהיה צורך יערכו אסיפות המוניות של המחייבים. לדעתי יביא הפולמוס הפנימי הזה רק נזק. כל זמן שאין הצעה מסוימת אין טעם לויכוח. אין אף איש אחד, שיש לו לומר עכשיו מה שלא נאמר כבר בקונגרס. כשתהיה הצעה, מובן שנצטרך לערוך את הויכוח, כי הקונגרס יצטרך להכריע, ולפני הקונגרס יצטרכו הבוחרים להכריע.

עלינו להבהיר את המצב — דבר זה לא יעָשה בויכוחים עקרים בין שוללים ובין מחייבים, אלא במו"מ רציני עם הממשלה.

בועד הפועל הציוני — לונדון, 10.3.38

— — — בחדשים האחרונים נערכה התקפה ממין חדש על ההנהלה: התקפה של “רודפי-שלום”. מאשימים אותנו בהזנחת החזית הערבית.

אין שום הנהלה יכולה להתפאר, שעשתה באיזה מקצוע שהוא די הצורך הציוני. לא בהתישבות ולא בגאולת קרקע, לא בעליה ולא בהנחלת הלשון לעם סיפּקנו את הצורך הגדול. ההנהלה לא עשתה גם די-הצורך בשטח היחסים שבינינו ובין הערבים. הפעולה נעשית לפי היכולת. וכשם שבכל ענפי הפעולה הציונית נעשו המאמצים לפי היכולת ובמלוא היכולת — המצומצמת והזעומה לדאבוננו — כך הדבר גם בשטח הפעולה הערבית. הנסיונות והיגיעות לבוא במגע עם הערבים בא“י ובארצות השכנות לא פסקו אף פעם, לא בימים הטובים ולא בימים הרעים, לא בימי הגיאות והשקט, ולא בימי השפל והמהומות. היה מגע בעל-פה ובכתב, בשיחות ובמו”מ, בהסברה ובאינפורמציה, בחיפושי-דרך להסכם ולהבנה הדדית. על-ידי ההנהלה הוצאו חוברות וקונטרסים בערבית והופצו בכל ארצות-ערב, וניתנה האפשרות לאינטלגנציה הערבית לעמוד על מהות שאיפתו של העם היהודי ועל יחסנו לעם הערבי. אין עדיין לומר, שהושגו תוצאות חיוביות, אבל יש לזכור את האמרה העתיקה: “שלח לחמך על פני המים”. באנו בדברים עם מנהיגים, סופרים ואנשי-מדינה ערבים. אף פעם לא הגיע הדבר לידי הסכם פוליטי. אך אין לחשוב, שהשיחות עלו בתוֹהו. יש עסקנים ערבים, המבינים אותנו יותר, המעריכים את מפעלנו ומבקשים קרבתנו — אם-כי אינם יודעים, כיצד להביא לידי ביטוי פומבי את יחסם, או אינם מעיזים עדיין לעשות זאת. הציונות אינה תפקיד בן-יום, הקרקע של יחסי שני העמים זרוע טרשים וסלעים ואבני-נגף, ויש צורך בסיקול ועיזוק, ויש צורך בחריש עמוק וממשוך, ואין לצפּות ליבול מהיר. עלינו להימנע מטעות כפולה. יש אומרים: אל תטפלו בערבים — הם לא יתנו ידם לנו, הם נלחמים בנו. הללו טועים בראית העתיד. אף אם הערבים אינם מוכנים עדיין להושיט לנו יד בשעה זו, אין אנו רשאים להתנכר לקיומם. ואם התנאים בשעה זו אינם כשרים להבנה הדדית — עלינו להכשיר את הקרקע ליום אחר.

ויש אומרים להיפך: הערבים לא נתנו לנו יד — סימן שלא טיפלתם בהם. גם הללו טועים — בראית ההווה. הערבים לא נענו לנו, אף כי טיפלנו בהם. אי-אפשר לראות בערבים רק אובייקט של רצוננו הפוליטי. הערבים הם סובייקט, הם גורם עצמאי, ויחסם אלינו אינו נקבע אך ורק ע"י יחסינו אליהם. הם פועלים לפי מניעים פנימיים שלהם, לפי נסיבות חייהם ונטיותיהם העצמאיות, והם מושפעים ממסורת, ממאויים, מהשפעות עולמיות, וכל אלה אינם פועלים עכשיו לטובתנו. והגורם הערבי עומד בשעה זו כצר ואויב נגדנו.

מלחמה קשה ונואשת לנו עכשיו על זכותנו למולדת. עוד אין לנו מלחמה על המולדת. כי אין אנו שרויים עדיין במולדתנו. העם היהודי בארצו היה מוצא דרך בנקל אל שכניו הערבים. אך לעם היהודי המנותק מארצו ורוצה לחזור אליה לא קל הדבר למצוא דרך של הבנה לערבים, הרואים את עצמם בעלים, בעלים יחידים, לארץ זו. אין הם מודים בזכותנו למולדת — כי בעיניהם זוהי מולדת שלהם, ורק שלהם, וכל מי שמשיא לנו עצות טובות ויפות לעשות הסכם עם הערבים, כדי שתקל עלינו החזרה למולדת, אינו אלא לועג לרש.

קמו נגדנו, נגד זכותנו למולדת, כוחות-איתנים. גם בתוך העם היהודי. ההתבוללות הוכתה ע"י ההיסטוריה בימינו מכה אנושה, אבל היא לא פרקה עדיין את נשקה, והיא נלחמת בנו במרירות מוגברת, אולי דוקא מפני שהיא מרגישה, כי תוחלתה נכזבה ונתערערה. “סכנת” המדינה היהודית מעוררת באופן מיוחד את חמתה — ונוצרת ברית בלתי-קדושה נגדנו בין שונאינו הערבים, בין מתנגדינו בקרב האנגלים ובין מהרסינו ומנדינו מבפנים. בארץ מתנהלת המלחמה בנו מתוך רציחות ושפיכות-דמים. באנגליה ובאמריקה נערכת התקפה של “שלום”. בשעה שהמופתי וסיעתו מארגנים ומזיינים כנופיות טירוריסטיות — בה-בשעה מפרסמים ידיד המופתי באנגליה ובמקומות אחרים שמועות כוזבות על אפשרויות של שלום והסכם.

עוד קודם שנתפרסם הדו“ח של הועדה המלכותית, כשרק נתפשטו השמועות על תכנית של חלוקה, שהועדה עומדת להציע, פנינו למנהיגים ערבים בארץ ואמרנו להם: הנה נזדמן מקרה של פעולה משותפת ואינטרס משותף, נבוא לידי הסכם חיובי ונילחם שכם אחד נגד חלוקת הארץ. והתשובה אשר ניתנה לנו היתה זו: אנו מוכנים להילחם בחלוקה, אולם תכנית משותפת תיתכן רק בתנאי אחד, שאף יהודי נוסף אחד לא יעלה ארצה. עכשיו מפיצים ידידי המופתי וגם חוגים יהודים אנטי-ציוניים שמועות-שוא, שכאילו לפני פרסום דו”ח ועדת פיל הושיטו לנו הערבים יד לשלום, ואנחנו דחינו אותה. האמת היא שעד פרסומה של הצעת הועדה המלכותית סירבו המנהיגים הערבים לשמוע על-דבר כל נסיון להסכם חיובי עם היהודים. משנודעה הצעת הועדה והחלטת הממשלה על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ היה ברור לנו, שמעמדנו כלפי הערבים נשתנה לטובה. בפעם הראשונה נעשינו בעיני הערבים בני-דיון, נהפכנו לצד שאין להתעלם ממנו. הם ראו בנו לא רק כוח פוליטי, אלא גורם ממלכתי. ידעו זאת גם צוררינו. ובתוך יתר האמצעים, שנקטו בהם להתגבר על ה“סכנה” החדשה, היה גם תמרון-רמיה של רדיפת שלום. ובתמרון זה נאחזו גם יהודים, מי במזיד ומי בשוגג.

העתונים הערבים מצד אחד וה“ג’ואיש כרוניקל” בלונדון מצד שני, הרבו בזמן האחרון להפיץ ידיעות על משא-ומתן, המתנהל בין נציגים יהודים וערבים, ועל האפשרות הקיימת להגיע לידי הסכם.

עתונים אחדים אפילו הודיעו, שהמנהיגים הציוניים כבר באו לידי הסכם עם הערבים. לרגל שמועות-שוא אלו, שהופצו במזימה מסוימת, ראתה ההנהלה צורך לפרסם גילוי-דעת ב“העולם” (מיום 23.12.37) ובעתונים אחרים. אולם השמועות המטעות לא פסקו, וכל עוד תעמוד שאלת הקמת מדינה יהודית על הפרק, יש להניח, שהתמרונים האלה לא יחדלו, ויש צורך, שהתנועה תעמוד על המצב לאמיתו.

בראשית נובמבר הודיע עסקן יהודי בלונדון במכתב להנהלה, ש“יש לו יסוד מספיק להאמין, שערבים אחראים ורפרזנטטיביים מוכנים להיפגש עם יהודים רפרזנטטיביים לדון על אפשרות פתרון הבעיה הארצישראלית”, והוא הגיש להנהלה הצעה מנוסחת, אשר לדבריו “נתקבלה ע”י הערבים כיסוד לדיון".

ההצעה היא בת תשעה סעיפים, וזו לשונה:

א. מדינה פלשתינאית סוברנית בלתי-תלויה תיווצר באחד בינואר – – 19 בתנאי, שחבר-הלאומים יעיד, שאוכלוסי א"י ראויים כבר לשלטון עצמי;

ב. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע, דת ולאום יהנה משיווי זכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות;

ג. בינתיים תמשיך בריטניה הגדולה לשאת באחריות השלטון, וממשלת א"י תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול ומתרבה בהנהלת השלטון;

ד. אבטונומיה מלאה תינתן לכל העדות בענינים עדתיים במידה הרחבה ככל-האפשר, בתנאי, ששום עדה לא תהא לה זכות שיפוט על חברי עדה שניה באותם הענינים. על-ידי כך יוקם בית-לאומי עברי, אבל לא מדינה יהודית;

ה. אבטונומיה מוניציפלית מלאה תינתן בהקדם האפשרי לכל הערים, הכפרים והמחוזות, שהם כולם יהודים או כולם ערבים.

ו. המכסימום של האוכלוסים היהודים בארץ, ואחר-כך בעבר-הירדן, לא יעבור על מספר מוסכם, שיהיה פחות מחמישים אחוז של כל האוכלוסים.

ז. האינטרסים של העדות השונות בא"י אחרי יצירת המדינה הבלתי- תלויה יהיו נתונים לחסותה של ממשלת בריטניה;

ח. בריטניה הגדולה תחזיק בזכויות מיוחדות בחיפה;

ט. ההסכם הזה יהא לו תוקף למשך…שנים, ויהא נתון לחידוש".

כעבור שבועיים פנה עסקן יהודי ידוע בירושלים להנהלה באותה הצעה, מתוך הודעה, שמאחורי הצעה זו עומדת קבוצה ערבית בעלת-השפעה.

בישיבת ההנהלה שדנה בהצעה זו הבעתי ספק, אם באמת עומד מאחורי הצעה זו גוף ערבי מוסמך, או אפילו ערבים יחידים בעלי-השפעה, ואם אין כל ה“תכנית” מזימה של אנגלים ויהודים, הרוצים להכשיל את תכנית המדינה היהודית. ויש קודם-כל לברר, מי הם בעלי-הצעה האמיתיים: אם יהודים ואנגלים הרוצים להכשיל את תכנית המדינה היהודית, או ערבים הרוצים לבוא לידי הסכם עם היהודים. אם מאחורי ההצעה עומדים לא-ערבים — אין כל צורך לדון עליה. אם, להיפך, בעלי ההצעה הם ערבים — יש לבוא אתם בדברים, אם-כי ההצעה המסוימת אינה מתקבלת על דעתנו.

אין צורך לעמוד הרבה על השלילה שבעצם ההצעה. אין אנו יכולים לדון על הסכם, הקובע ליהודים מעמד של מיעוט. אולם אם הצעה זו יצאה מחוג ערבי מוסמך — אין להתעלם מהחיוב שיש בהצעה, בהשוואה לעמדה השלילית, שנקטו הערבים עד עכשיו:

א. זכות עליה יהודית בכלל ולעבר-הירדן בפרט.

ב. הכרה, אם-כי מסותרת ומקוצצת, ב“בית-לאומי עברי”.

בהצעה נשארו שתי נקודות סתומות. התאריך בסעיף א' (תאריך הקמת המדינה הארצישראלית) והתאריך בסעיף ט' (גמר ההסכם הזמני הנתון לחידוש). ושאלה חשובה ומכרעת היא: איזה מהתאריכים קודמים, כלומר, התוקם המדינה לפני גמר ההסכם הזמני, בשעה שהיהודים הם עדיין מיעוט, או גמר ההסכם הזמני הוא קודם להקמת המדינה. בהצעה נאמר: “ע”י כך יוקם בית-לאומי עברי, אבל לא מדינה יהודית“. הגם יאמר ש”לא תוקם מדינה ערבית"?

שאלות אלו הוצגו לעסקן הירושלמי, שהביא את ההצעה להנהלה, וזה ענה, שלפי-שעה אין הוא יכול לענות עליהן, אבל יברר ויודיע להנהלה. ואשר לבעלי-ההצעה, ידוע לו מלונדון (מהעסקן היהודי, שהמציא את ההצעה להנהלה בלונדון), שמחברי ההצעה הם אמנם יהודי אחד ואנגלי אחד, אבל ערבים בעלי-השפעה “מסכימים להצעה כבסיס לדיון” (בלונדון נודע לנו, שהאנגלי הוא אנטי-ציוני מובהק, מהתומכים הקרובים של המופתי).

בתחילת דצמבר הודיע העסקן הירושלמי להנהלה, שאמנם קיבלה ההצעה הסכמת ערבים בעלי-השפעה, שהם חברים של הועד הערבי העליון שפורק, לרבות המופתי. אולם המשיב הכניס בתשובתו פיסקה מעוררת ספק:

“הם — יש אומרים — מוכנים לקבל את התכנית כיסוד לדיון”. התאריכים בסעיף א' ובסעיף ט' אינם אידנטיים, והשאלה איזה מהם יקָבע תחילה — תוחלט ע"י שני הצדדים כשיפגשו. ולנאמר בהצעה “שיוקם בית לאומי יהודי, אבל לא מדינה יהודית” — האם פירוש הדבר, שתוקם מדינה ערבית? ענה:

“הכוונה היא למדינה דו-לאומית, לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית. הפיסקה ההיא הוכנסה במטרה להראות, שהערבים מוכנים להכיר ברעיון של בית-לאומי בארץ-ישראל”.

תשובה זו השאירה את השאלה העיקרית סתומה.

המוכנים חברי הועד הערבי לקבל את התכנית כבסיס לדיון — או רק “יש אומרים” שהם מוכנים?

וקודם שניגשה ההנהלה לדון בעצם ההצעה החליטה לברר נקודה עיקרית זו והודיע למתווך הירושלמי, “כי אין דרך לברר את העובדות לאמיתן ולהגיע לידי מו”מ ממשי, במקרה שמו“מ כזה הוא אפשרי, אלא ע”י סידור פגישה בינינו לבין הערבים המוכנים למו"מ. מובן מאליו, שהפגישה הראשונה תוכל להיות רק פגישת בירור בלתי-רשמית, שבתוצאותיה אפשר יהיה לקבוע אם יש או אין מקום למשא-ומתן.

ההנהלה הציעה איפוא למתווך לברר, אם פגישה כזאת אפשרית.

עברו כמה שבועות בלי תשובה מהצד השני. בינתיים נתפרסמה בד' בינואר האגרת הידועה של אורמסבי-גור לנציב העליון ( “הספר הלבן”) החדש, שהעמידה בספק את תכנית הקמת המדינה היהודית על בסיס החלוקה, וכעבור שבוע הודיע המתווך הירושלמי, שהערבים המוסמכים טוענים שהם לא סמכו ידם על ההצעה שהוגשה לנו, ושהמחברים הלונדונים עברו את גבולות הסמכות שניתנה להם ע“י הערבים, ולתוך ההצעה נכנסו סעיפים ותנאים, שלא באה עליהם הסכמת הערבים ולא תבוא. הערבים לא הסכימו לפיסקה ד' האומרת: " על-ידי כך יוקם בית-לאומי יהודי”, וכן גם לא לסעיף ו' המכיר בזכות עליה יהודית בכלל ולעבר-הירדן בפרט. הצעת הערבים היא "שהמכסימום של הישוב היהודי בא"י יהיה הישוב הנמצא בארץ כיום ".

הערבים נכונים להיפגש עם היהודים, אבל אך ורק על בסיס הצעתם, שהיא הצעת המופתי, האומרת:

א. מדינה פלשתינאית סוברנית תוקם באחד לינואר – – 19;

ב. כל פלשתינאי, בלי הבדל גזע ודת יהנה מזכויות אזרחיות ומדיניות שוות ומלאות;

ג. בינתיים תמשיך בריטניה הגדולה לשאת באחריות לשלטון. ממשלת א"י תעניק לתושבי הארץ, ערבים ויהודים, חלק גדול ומתרבה בהנהלה;

ד. אבטונומיה מלאה במידה הרחבה ביותר תינתן לכל העדות בענינים עדתיים במהירות האפשרית, ושום עדה לא תהא לה זכות שיפוט על בני עדה אחרת באותם הענינים.

ה. אבטונומיה מוניציפלית מלאה תינתן במהירות האפשרית לכל הכפרים והערים, שהם כולם ערבים או כולם יהודים.

ו. המכסימום של הישוב היהודי יהיה המכסימום של הישוב הנמצא כיום בארץ. כל היהודים הנמצאים בארץ באחד ל – – יהיו זכאים לבקש ולקבל את הנתינות הפלשתינאית. במשך תקופת-הביניים אין המנהיגים הערבים מוסמכים מטעם הקונגרס ¹ או מטעם מלכי ערב להסכים לעליה יהודית נוספת או לרכישת קרקעות חדשים;

ז. האינטרסים של העדות השונות בארץ לאחר הקמת המדינה העצמאית יובטחו על-ידי הממשלה הבריטית;

ח. האינטרסים המוצדקים של בריטניה הגדולה יהיו מובטחים".

מובן מאליו, שההנהלה הפסיקה מיד את המו"מ והודיעה, שאין היא מוכנה לדון עם מישהו על “הצעה” זו.

המתווכים, גם זה שבלונדון וגם זה שבירושלים, לא הצליחו עד היום להסביר לנו, על יסוד מה הודיעו לנו קודם, שמאחורי הצעתם עומד גוף ערבי מוסמך. כך פקעה מזימת ה“שלום”, שנרקמה בבירות, לונדון וירושלים.