קא “וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (בראשית ד, ח) – אָמַר קַיִן לְהֶבֶל: בּוֹא וּנְחַלֵּק אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר קַיִן: טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם.

הִתְחִיל הֶבֶל לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן. אָמַר לוֹ קַיִן: אֲדָמָה זוֹ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי. אָמַר לֹו הֶבֶל: צֶמֶר זֶה שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ שֶׁלִּי. זֶה אוֹמֵר: חֲלֹץ! וְזֶה אוֹמֵר: פְּרַח! מִתּוֹךְ כָּךְ – “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (שם). הִתְחִיל קַיִן רוֹדֵף אַחֲרָיו מֵהַר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהָר, עַד שֶׁנֶּאֶחְזוּ זֶה בָּזֶה וְנִצַּח הֶבֶל אֶת קַיִן וְנָפַל תַּחְתָּיו. וּכְשֶׁרָאָה קַיִן כָּךְ הִתְחִיל צֹוֵחַ: הֶבֶל אָחִי! שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מַה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא?… נִתְמַלֵּא עָלָיו הֶבֶל רַחֲמִים וְהִנִּיחוֹ. מִיָּד עָמַד עָלָיו קַיִן וַהֲרָגוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו”, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. וְאֵיךְ הֲרָגוֹ? נָטַל אֶבֶן וְעָשָׂה בּוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצֵאת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ וּמֵת.

כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ אָמַר: אֶבְרַח מִפְּנֵי אָבִי וְאִמִּי, שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁאֵין אַחֵר בָּעוֹלָם אֶלָּא אֲנִי וְהוּא. מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ, מִפָּנַי אֵין אַתָּה יָכוֹל, “אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ?” (ירמיה כג, כד) – “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?” (בראשית ד, ט). אָמַר לוֹ קַיִן: לֹא יָדָעְתִּי, מָה אַתָּה מְבַקְשׁוֹ אֶצְלִי? אֲנִי מְבַקְשׁוֹ אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָע, “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה” (שם שם, י). מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְגִנָּה וְלִקֵּט תּוּתִים וְאָכַל. וְהָיָה בַּעַל הַגִּנָּה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא יָדֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת. אוֹ מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְמִרְעֶה וְחָטַף גְּדִי אֶחָד וְהִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו. הָיָה בַּעַל הַמִּרְעֶה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא הוּא מְפַעֶה אַחֲרֶיךָ.

מִטַּלְטְלִין – נכסים שאפשר לשאתם ממקום למקום, כגון בגדים או צאן, בניגוד לנכסי דלא־ניידי (נכסים שאינם ניידים, קרקעות).

שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם – לא יבואו בטענות זה לזה.

חֲלֹץ – פְּשוט (בגדיך).

פְּרַח – רַחף (באוויר).

מְבַקְּשִׁין – מחפשים.

הִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו – הסתירו מאחורי גבו.

מְפַעֵה – פועה (שנאמר “קול דמי אחיך”).

*

“קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְפָרְשׁוֹ: לִשְׁנֵי אַתְלֵיטִין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וּמִתְגּוֹשְׁשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ רָצָה הַמֶּלֶךְ – פֵּרְשָׁם, וְלֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ לְפָרְשָׁם. נִתְחַזֵּק אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: מִי יְבַקֵּשׁ דִּינִי מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? כָּךְ “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה”.

דָּבָר אַחֵר, כָּךְ אָמַר קַיִן: “הַשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי” (שם שם, ט) – אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל לְמָה הָדָּבָר דּוֹמֶה? – לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפַּשׂ, לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר, אָמַר לוֹ: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי, אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ לִשְׁמוֹר בַּשַּׁעַר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתְךָ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמַר: אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ – בָּרָאתָ בִּי יֵצֶר הָרַע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל וְלִי הִנַּחְתָּ לְהָרְגוֹ? אַתָּה הוּא שֶׁהֲרַגְתּוֹ! שֶאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בּוֹ.

מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים” (שם שם, י). אָמַר לוֹ קַיִן: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא רָאִיתִי הָרוּג מִיָּמַי. וְכִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי מַכֵּהוּ בְאֶבֶן וְהוּא מֵת?

“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא” (שם שם, יג) – רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! יֵשׁ לְפָנֶיךָ דֵּילָטוֹרִין שֶׁמַּלְשִׁינִים אֶת הָאָדָם לְפָנֶיךָ? אָבִי וְאִמִּי הֲרֵי הֵם בָּאָרֶץ וְאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הֲרַגְתִּיו, וְאַתָּה בַשָּׁמַיִם, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטֶה! כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲנִי סוֹבֵל. אָמַר לוֹ: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, וַעֲווֹנִי אֵינְךָ יָכוֹל לִסְבֹּל? “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא”? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה צֵא וּגְלֵה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – מִיָּד “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד” (שם שם, טז). כְּשֶׁיָּצָא, כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיְתָה הָאָרֶץ מִזְדַּעְזַעַת מִתַּחְתָּיו. וְהָיוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִזְדַּעְזְעוֹת וְאוֹמְרוֹת: מַהוּ זֶה? אוֹמְרוֹת זוֹ לְזוֹ: קַיִן הָרַג אֶת הֶבֶל אָחִיו וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו “נָע וָנָד תִּהְיֶה” (שם שם, יב), נֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְנֹאכְלֶנּוּ. וְהָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת אֶצְלוֹ לִתְבֹּעַ דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר:

"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ;

אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם –

גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט, ז־י).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם” (בראשית ד, טו) (תנחומא בראשית, ט; בר“ר כב, ז; שמו”ר לא, יז).

קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וגו' – הרעיון שיובא כעת כה קשה לשאיתו, עד שמוטב לאומרו בדרך של משל ולא במפורש.

לִשְׁנִי אַתְלֵיטִין – משל לשני לוחמים בזירה.

פֵּרְשָׁם – הפריד ביניהם, וכך מונע את הריגת האחד.

וְהָיָה מְצַוֵּחַ – דמו של ההרוג.

מִי יְבַקֵּשׁ דִינִי וגו' – מי יתבע את המלך לדין?

צֹעֲקִים אֵלַי – הדרשן מבין את המילה “אלי” כאילו פירושה “עלי”, כנגדי.

לא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי – לא פסקתי מלעסוק במשלח ידי, בגניבה.

קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי – כמסופר בבראשית ד, ג־ז.

דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

סוֹבֵל – נושא ומכלכל.

עָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה – בהודאה כי “גדול עווני”.

“בְּאֶרֶץ נוֹד” – דורש את שם המקום מלשון “נע ונד”, יציאה לגלות.

לִתְבֹּעַ דָּמוֹ – לנקום.

*

קב כְּשֶׁנֶּהֱרַג הֶבֶל הָיָה מֻטָּל בַּשָּׂדֶה וְדָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וְהַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל הוּא הָיָה מְשַׁמֵּר נִבְלָתוֹ מֵחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמָיִם. בָּאוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ וְיָשְׁבוּ כְנֶגְדּוֹ וְהָיוּ בוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת לְהֶבֶל. עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת חֲבֵרוֹ אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מַה לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת חֲבֵרוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם: כְּעוֹרֵב זֶה נַעֲשֶׂה. מִיָּד נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּקְבָרָהּ בָּאָרֶץ (פדר“א כא; ילק”ש לבראשית, לח). עֶזְרוֹ – אשתו (שהיא “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*

קג ‏ “וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת” (בראשית ד, טו) − רַב אָמַר: כֶּלֶב מָסַר לוֹ. אַבָּא יוֹסֵי אוֹמֵר: קֶרֶן הִצְמִיחַ לוֹ (בר"ר כב, יב).

כֶּלֶב – לשומרו מחיות רעות.

קֶרֶן – להבהיל את אויביו.

*

קד "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) – מֵהֵיכָן יָצָא? רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: הִפְשִׁיל דְּבָרִים לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה (בר"ר כב, יג).

הִפְשִׁיל דְּבְרִים וגו' – לא ביציאה ממקום כלשהו מדובר אלא ביציאה מעמדה נפשית אחת לחברתה: קין השליך כביכול מאחורי גוו את דבריו שלו (“גדול עווני מנשוא”), שלא התכוון להם בלב שלם, וסבר כי הצליח לרמות את הקב"ה בהודאתו זו.

*

קה "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) ־ יָצָא שָׂמֵחַ. פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לוֹ: מָה נַעֲשָׂה בְּדִינֶךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְשׁוּבָה וְנִתְפַּשָּׁרְתִּי. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו וְאָמַר: כָּךְ הוּא כּוֹחָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ! מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' " (תהלים צב, א־ב) (בר"ר כב, יג).

פָּגַע – פגש.

נִתְפַּשָּׁרְתִּי – השלמתי (עם הקב"ה).

מֶטַפֵּחַ – מכה.

“לְהוֹדוֹת” – דורש מילה זו מלשון הודאה על חטא ועשיית תשובה.

*

קו לֶמֶךְ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת וְסוֹמֵא הָיָה. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד וְהָיָה בְּנוֹ אוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ; רוֹאֶה אוֹתוֹ תִּינוֹק דְּמוּת קֶרֶן חַיָּה – אָמַר לוֹ: כְּמִין חַיָּה אֲנִי רוֹאֶה. מָתַח לֶמֶךְ אֶת הַקֶּשֶׁת כְּנֶגְדּוֹ וְהָרַג אֶת קַיִן. רָאָה אוֹתוֹ תִּינוֹק מֵרָחוֹק הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ, אָמַר לוֹ לְלֶמֶךְ: אָבִי! הֲרֵי דְמוּת אָדָם הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לֶמֶךְ: וַי לִי! זְקֵנִי הוּא. טָפַח שְׁתֵּי יָדָיו בַּחֲרָטָה וְנָגַע בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל תִּינוֹק וַהֲרָגוֹ בְּשׁוֹגֵג. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי” (בראשית ד, כג) (תנחומא בראשית, יא; מדה"ג לבראשית, עמ' 127־126).

שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת – מאז אדם הראשון (בראשית ד, יח).

סוֹמֵא – עיוור.

וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ – ראו קטע קג.

זְקֵנִי – אחד מאבות אבותי.

טָפַח – הכה.

אִישׁ – הוא קין (שבלידתו אמרה עליו אמו “קניתי איש” [בראשית ד, א]).

*