א שָׁנוּ חֲכָמִים: “כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים” (דברים ד, לב) – יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם – תַּלְמוּד לוֹמַר: “לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ” (שם). יָכוֹל, לֹא יִשְׁאַל אָדָם מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – תַּלְמוּד לוֹמַר: “לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ” (שם). יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” (שם) – מִ“לְּמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם” אַתָּה שׁוֹאֵל, וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר (חגיגה יא, ע"ב).

יָכוֹל, יִשְׁאַל אָדָם – האם מותר לשאול ולחקור על מה שקדם לבריאת העולם?

לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא – מותר לשאול רק על האירועים מאז בריאת האדם, הוא היום השישי לבריאה.

מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית – מהיום הראשון לבריאת העולם ועד לבריאת האדם.

לְפָנֶיךָ – מותר לשאול אף על חמשת ימי הבריאה אשר קדמו לבריאת האדם.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה – למעלה מן הרקיע ולמטה מן הארץ.

מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר – מה קדם לעולם ומה יבוא לאחר כיליונו.

*

ב לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּ“ב”? – מָה “ב” זֶה סָתוּם מִצְּדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לִדְרֹשׁ מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה, מָה לְפָנִים וּמָה לְאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא (בר"ר א, י). “ב” – היא האות הפותחת את התורה (“בראשית”), והעולם נברא בידי הקב"ה בדיבור. סָתוּם מִצְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו – כצורתה הגראפית של האות ב', שהיא כעין תיבה הפתוחה רק בצידה השמאלי, לכיוון האות שאחריה.

לִדְרֹשׁ – לחקור ולהקשות.

מָה לְמַעְלָה וּמָה לְמַטָּה וגו' – ראו בקטע הקודם.

וּלְהַבָּא – ולאחר מכן (עד לימיך).

*

ג “הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ” (קהלת ב, יד) – זֶה שֶׁהוּא דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְאֵילָךְ, “וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ” (שם) – זֶה שֶׁהוּא מַנִּיחַ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדוֹרֵשׁ מִן הַחשֶׁךְ, מָה הָיָה (מדה"ג לבראשית א, א).

דּוֹרֵשׁ מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל עוֹלָם – מתבונן ועוסק באירועים שמראשית בריאת העולם ואילך.

מַנִּיחַ – עוזב, אינו עוסק.

מִן הַחֹשֶׁךְ – שקדם לבריאת העולם (“וחושך על פני תהום”) ועוסק במה שהיה קודם לכן.

*

ד “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם” (בראשית א, ב) – רַ' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם בֶּן סִירָא: “פְּלִיאָה מִמְּךָ מָה תֵּדַע? עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מָה תַּחְקֹר? בַּמֶּה שֶׁהָרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן; אֵין לְךָ עֵסֶק בְּנִסְתָּרוֹת” (ג, כב). לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סִרְיוּת. כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: פָּלָטִין זוֹ בְּנוּיָה בִּמְקוֹם בִּיבִין, בִּמְקוֹם אַשְׁפּוֹת, בִּמְקוֹם סִרְיוּת – אֵינוֹ פּוֹגֵם? כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא וְאוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ – אֵינוֹ פּוֹגֵם?

רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר־קַפָּרָא אָמַר: אִלּוּלֵא הַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” (שם שם, א), מִנַּיִן? “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (שם, ב) (ירושלמי חגיגה ב, א; בר"ר א, ה).

בֶּן סִירָא – כוהן ירושלמי בן ראשית המאה השנייה לפני הספירה, שהותיר אחריו ספר ובו דברי חוכמה. מאמרו קובע כי אין לעסוק בדברים נפלאים שעמוקים מבינת האדם.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

פָּלָטִין – ארמון.

בִּיבִין – תעלות של שפכים ושל מים מעופשים.

סִרְיוּת – סירחון.

אֵינוֹ פּוֹגֵם? – האם מי שמזכיר עובדות אלה אינו פוגע בכבוד המלך והארמון? ועל כן אין לעסוק בשאלת המציאות קודם לבריאת העולם.

אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ – והפסוק מאפשר להעלות את ההשערה הנועזת כי העולם לא נברא יש מאין, אלא מחומר קדום יותר, הוא ה“תוהו ובוהו”.

*

ה פִילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: צַיָּר גָּדוֹל הוּא אֱלוֹהֵיכֶם, אֶלָּא שֶׁמָּצָא סַמְמָנִים טוֹבִים שֶׁסִּיְּעוּ אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: וּמָה הֵם? אָמַר לוֹ: תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ וּמַיִם וְרוּחַ וּתְהוֹמוֹת. אָמַר לוֹ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ! כֻּלָּם נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה: תֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע” (ישעיה מה, ז); חשֶׁךְ – “יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ” (שם); מַיִם – “הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם” (תהלים קמח, ד), לָמָּה? “כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ” (שם שם, ה); רוּחַ – “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ” (עמוס ד, יג); תְּהוֹמוֹת – “בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי” (משלי ח, כד) (בר“ר א, ט; מדה”ג לבראשית א, ב).

פִילוֹסוֹפוֹס – חכם מחכמי הגויים.

סַמְמָנִים טוֹבִים – חומרי צביעה טובים לשם יצירת העולם, כלומר חומר קדמוני (ולפיכך לא נברא העולם יש מאין אלא יש מיש).

תִּפַּח רוּחוֹ – תצא נשמתו, והוא לשון קללה.

אוֹתוֹ הָאִיש – הוא הפילוסוף.

נֶאֱמַר בָּהֶם בְּרִיאָה – על כל אותם סממנים נאמר במקומות אחרים במקרא שאף הם נבראו בידי האל.

וּבוֹרֵא רָע – הוא התוהו ובוהו.

חוֹלָלְתִּי – הולדתי, יצרתי.

*

ו “בָּרָא אֱלֹהִים” (בראשית א, א) – מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר. אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ.

אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד. אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר! אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ?

נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ (מדרש תמורה, בתוך: אוצר מדרשים, עמ' 583).

מִין – כופר.

דָּבָר בָּרוּר – ראיה ברורה.

נִפְטַר – הלך לדרכו.

מוֹדִיעַ עַל – מטיבו ומאיכותו של החפץ אתה למד על האומן שייצרו.

*

ז דָּרַשׁ רַ' יוּדָה בֶּן פַּזִּי: בַּתְּחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” (בראשית א, ב), חָזַר וַעֲשָׂאוֹ שֶׁלֶג, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים” (תהלים קמז, יז), חָזַר וַעֲשָׂאוֹ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ” (איוב לז, ו) (ירושלמי חגיגה ב, א).

מַיִם בְּמַיִם – עם בריאתו היה העולם מורכב ממים בלבד.

חָזַר וַעֲשָׂאוֹ – האל פנה אל העולם בשנית והפכו לשלג.

“כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר” – בדיבור אל השלג נוצרה הארץ.

*

ח אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם “הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא” (דניאל ב, כב), שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם” (בראשית א, א) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? לְהַלָּן: “הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת” (ישעיה מ, כב).“וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? לְהַלָּן: “כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ” (איוב לז ו), “בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק” (איוב לח, לח); “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (בראשית א, ג) – וְלֹא פֵּרֵשׁ, הֵיכָן פֵּרֵשׁ? "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה " (תהלים קד, ב) (בר"ר א, ו).

“גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא” – האל גילה סודות עמוקים ונסתרים על בריאת העולם, ודברים שלא נתפרשו בתורה זכו לביאור בספרי נביאים וכתובים.

וְלֹא פֵּרֵשׁ – כיצד נבראו.

“הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם” – השמים נבראו כדרך שמותחים וילון דק או בונים אוהל.

“כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר” וגו' – ראו בקטע הקודם.

*

ט שִׁשָּׁה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּבְרְאוּ וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת: הַתּוֹרָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרְאוּ; הָאָבוֹת וְיִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת.

רַ' אַהֲבָה בְּרַ' זְעֵירָא אָמַר: אַף הַתְּשׁוּבָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם.

אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק: מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לְכָל דָּבָר, שֶׁאִלּוּלֵא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר כ"ו דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה: “צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

אָמַר רַ' בַּנַּאי: הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה (בר“ר א, ד; פסחים נד ע”א).

קָדְמוּ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם – נבראו בידי האל, בכוח או בפועל, קודם לבריאת העולם, וחשיבותם על כן רבה במיוחד. ובמקורות מובאות ראיות מפסוקים שונים לקביעות אלה: “תורה מניין? שנאמר ‘ה’ קנני ראשית דרכו' (משלי ח, כב). כיסא הכבוד מניין? דכתיב ‘נכון כיסאך מאז’ (תהלים צג, ב). האבות מניין? שנאמר ‘כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם’ (הושע ט, י). ישראל מניין? שנאמר ‘זכור עדתך קנית קדם’ (תהלים עד, ב). בית המקדש מניין? שנאמר ‘כיסא כבוד מרום מראשון’ (ירמיה יז, יב). שמו של משיח מניין? שנאמר ‘לפני שמש יינון שמו’ (תהלים עב, יז)” (בר"ר, שם). קדמות התשובה נלמדת מתהלים צ, ב־ג: “בטרם הרים יולָדו… תָשב אנוש”. גן עדן: “וייטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם” (בראשית ב, ח) וגיהינום: “כי ערוּך מאתמול תופתֶה” (ישעיה ל, לג).

עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת – תוכננו להיברא כשיגיע זמנם.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה (ישעיה ו, א), סמל למלכותו בעולם.

מַחֲשַׁבְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – המחשבה לברוא את עם ישראל.

קָדְמָה לְכָל דָּבָר – ואפילו לתורה.

כ"ו דּוֹרוֹת – מאדם הראשון ועד משה.

בִּזְכוּת הַתּוֹרָה – לשם לימודה וקיום מצוותיה.

*

י רַ' הוֹשַׁעְיָא רַבָּה פָּתַח: “וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן” (משלי ח, ל) – אָמָּן. הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי הָיִיתִי כְּלִי אָמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מִדַּעַת אָמָּן. וְהָאָמָּן אֵינוֹ בּוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת יֵשׁ לוֹ, לֵידַע הֵיאָךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲדָרִים, הֵיאָךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּשְׁפָּשִׁין. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם (בר"ר א, א).

פָּתַח – את דרשתו על סיפור הבריאה בעזרת פסוק מספר משלי.

“אָמוֹן”, אָמֶָּן – המדרש מתבסס על הצעת שינוי בקריאת המילה.

הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת – שהיא הדוברת בפסוק מספר משלי העוסק בבריאת העולם בידי האל.

כְּלִי אָמָּנוּתוֹ – הכלי העיקרי שבו השתמש האל בשעת הבריאה.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

אָמָּן – בנאי מומחה.

דִּפְתְּרָאוֹת וּפִנְקְסָאוֹת – יריעות של קלף וספרים שבהם משורטטות תוכניות הבניין.

פִּשְׁפָּשִׁין – שערים קטנים.

כֶָּךְ הָיָה וגו' – והתורה היא אפוא התוכנית שעל פיה נברא העולם ועל פיה הוא מתנהל.

*

יא אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרָא הָעוֹלָם: בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, בְּכוֹחַ וּבִגְעָרָה וּבִגְבוּרָה, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים (חגיגה יב ע"א).

בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים – הן המידות שבאמצעותן ברא האל את העולם, ולכולן מובאים במקורות ראיות מפסוקי מקרא: “ה' בחוכמה יסד ארץ כונן שמַיִם בתבונה” (משלי ג, יט), “בדעתו תהומות נבקעו” (שם ג, כ), “מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה” (תהלים סה, ז), “עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו” (איוב כו, יא [ובהמשך מסופר כי בשעה שברא הקב“ה את העולם היה גדל והולך עד שגער בו הקב”ה ופסק מגדילתו]), “צדק ומשפט מכון כיסאך” (תהלים פט, טו), “זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה” (שם כה, ו).

*

יב “בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד) – לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת דַּקִּים. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי נוֹתֵן בָּהֶם חַמִּין הֵם מִתְבַּקְּעִים, צוֹנִין – הֵם מַקְרִיסִים. וּמָה עָשָׂה? עֵרֵב חַמִּין בְּצוֹנִין וְנָתַן בָּהֶם וְעָמְדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים – יִהְיוּ חֲטָאָיו מְרֻבִּים, בְּמִדַּת הַדִּין – הֵיאָךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים – וְהַלְוַאי יַעֲמֹד (בר“ר יב, יד; ילק”ש לבראשית, יט).

“ה' אֱלֹהִים” – ומסורת מקובלת בספרות חז"ל רואה בשני שמות אלו את שתי מידותיו של האל, מידת הרחמים מכאן ומידת הדין מכאן.

לְמֶלֶךְ – משל למלך.

דַּקִּים – עשויים מזכוכית עדינה.

חַמִּין – מים חמים (והיפוכם: צוננים).

מַקְרִיסִים – מתכווצים וצורתם מתעוותת.

וְעָמְדוּ – התקיימו ולא נשברו.

חֲטָאָיו מְרֻבִּים – כיוון שאיש לא ייענש על מעשהו.

הֵיאָךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? – כיצד יוכל עולם כזה להתקיים, שהרי “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ)?

וְהַלְוַאי יַעֲמֹד? – ויש לקוות שמיזוג נכון של מידת הרחמים ומידת הדין יאפשר לעולם את קיומו המתמיד.

*

יג שָׁנוּ חֲכָמִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א); וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (שם ב, ד). אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַּיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: “הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ” (עמוס ט, ו). אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם עוֹשֶׂה שְׁרַפְרַף וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה כִּסֵּא? שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי” (ישעיה סו, א). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כְּאַחַת נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו” (שם מח, יג).

רַ' יוֹחָנָן בְּשֵׁם חֲכָמִים אָמַר: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: אֲנִי אוֹמֵר בּוֹ טַעַם: לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”, וּלְשִׁכְלוּל הָאָרֶץ קָדְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (חגיגה יב ע“א; בר”ר א, טו).

אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ – וסדר המילים בפסוק הוא גם סדר הבריאה.

לְדִבְרֵיכֶם – לשיטתכם.

עֲלִיָּה – היא עליית הגג, שהשמים נמשלו לה.

שְׁרַפְרַף – הוא הדום רגליו של היושב על הכיסא, והארץ מדומה להדום.

זֶה וָזֶה כְּאַחַת – השמים והארץ נבראו יחדיו, כעולה מסיום הפסוק מספר ישעיה.

לִבְרִיאָה שָׁמַיִם קָדְמוּ וגו' – תחילה נבראו השמים

והארץ בצורה גסה וכללית, והשמים קדמו, אך כשבא האל לשכללם ולתת להם את צורתם הסופית, קדמה הארץ.

אוֹמַר בּוֹ טַעַם – אביא ראיה (לדברי ר' יוחנן).

עֲשׂוֹת – ומבין עש"ה במשמעות של תיקון ושיפור (כמו “עשה שפמו” [שמואל ב יט, כה]: הקנה לשפמו צורה נאה).

*

יד אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: לָמָּה פְּעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים אֶרֶץ לְשָׁמַיִם וּפְעָמִים שֶׁהוּא מַקְדִּים שָׁמַיִם לָאָרֶץ? מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים זֶה כָּזֶה (בר"ר א, טו).

המשך לקטע הקודם. לָמָּה פְּעָמִים וגו' – מדוע מקדימה התורה בפסוקיה לעיתים את השמים ולעיתים את הארץ?

שְׁקוּלִים זֶה כָּזֶה – שווים במעלתם.

*

טו ‏ “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בראשית א,ב).

רַ' בֶּרֶכְיָה פָּתַח: “גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלו” (משלי כ, יא) – בְּעוֹדָהּ בֹּסֶר הוֹצִיאָה קוֹצִים; הוּא מָה שֶׁהַנָּבִיא עָתִיד לְהִתְנַבְּאוֹת עָלֶיהָ בַּסּוֹף: “רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ” (ירמיה ד, כג).

רַ' אַבָּהוּ אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, שְׁנֵיהֶם בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת; עַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן, וְעַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא יָגֵעַ וְאוֹכֵל. יָשַׁב לוֹ אוֹתוֹ תּוֹהֶה וּבוֹהֶה, אָמַר: שְׁנֵינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זֶה נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן וַאֲנִי בִּיגִיעָתִי, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים נִזּוֹנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וְהַתַּחְתּוֹנִים אִם אֵינָם יְגֵעִים אֵינָם אוֹכְלִים, אֶתְמְהָא!

רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, עַל אַחַת גָּזַר שֶׁלֹּא תָזוּז מִפָּלָטִין וְעַל אַחַת גָּזַר טֵרוּדִין. יָשְׁבָה לָהּ אוֹתָהּ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: שְׁתֵּינוּ בְּאוֹנֵי אַחַת וּבְטִימֵי אַחַת, זוֹ אֵינָהּ זָזָה מִפָּלָטִין וְעָלַי גָּזַר טֵרוּדִין, אֶתְמְהָא! כָּךְ יָשְׁבָה לָהּ הָאָרֶץ תּוֹהָה וּבוֹהָה, אָמְרָה: הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים חַיִּים וְהַתַּחְתּוֹנִים מֵתִים! לְפִיכָךְ – “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ”.

אָמַר רַ' תַּנְחוּמָא: לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה וְהָיְתָה מֵינִקְתּוֹ תּוֹהָה וּבוֹהָה, לָמָּה? שֶׁהָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו. כָּךְ צָפְתָה הָאָרֶץ שֶׁעֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בראשית ג, יז). לְפִיכָךְ: “וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ” (בר"ר ב, א־ב).

פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת חלקו הראשון של הפסוק מספר משלי, המלמד כי עוד בצעירותו ניכר טיבו של הנער הבוגר.

בְּעוֹדָהּ בֹּסֶר הוֹצִיאָה קוֹצִים – כבר עם בריאתה של הארץ נודע כי גם סופה תוהו ובוהו.

לְמֶלֶךְ – משל למלך. ודורש בהמשך “תוהו ובוהו” כתימהון שתמהים הארץ והאנשים שעליה על גורלם ועל טיב העולם.

אוֹנֵי – שטר מכר.

טִימֵי – מחיר.

טִמְיוֹן – אוצר המלך.

הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים – תושבי העולם העליון, המלאכים, והיצורים החיים על פני האדמה.

פָּלָטִין – ארמון.

טֵרוּדִין – גירוש, גלות, ככינוי למוות.

מֵינִקְתּוֹ – האומנת האחראית לחינוך הילד.

לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ וגו' – להיענש אם אותו תינוק יתנהג שלא כראוי.

“אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” – שהרי אדם הראשון חטא והארץ נענשה בעקבות כך.

*

טז “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ” (בראשית א, ז) – זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם: “וַיַּעַשׂ” – אֶתְמְהָא! וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר הֵן? שֶׁנֶּאֱמַר: “בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם” (תהלים לג, ו) (בר“ר ד, ו; ילק”ש לבראשית, ו).

מִקְרָאוֹת – פסוקים.

הִרְעִישׁ… אֶת הָעוֹלָם – גרם לוויכוחים קשים וחריפים בעולם בית המדרש.

“וַיַּעַשׂ” – אֶתְמְהָא! – איך אפשר לדבר על הבריאה

במונחים גשמיים של עשייה? והרי העולם נברא בדיבור בלבד! (ועל תמיהה זו לא באה תשובה.)

*

יז “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” (בראשית א, ו) – אָמְרוּ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם” גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית וְנַעֲשׂוּ הַשָּׁמַיִם הַתַּחְתּוֹנִים וּשְׁמֵי שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים.

“יְהִי רָקִיעַ” – וַהֲלֹא כְּבָר נִבְרְאוּ הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?

אָמַר רַב: לַחִים הָיוּ מַעֲשֵׂיהֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי קָרְשׁוּ. “יְהִי רָקִיעַ” – יִקְרַשׁ הָרָקִיעַ, יִגְלַד הָרָקִיעַ, יִמָּתַח הָרָקִיעַ, יֶחֱזַק הָרָקִיעַ!

אָמַר רַ' חֲנִינָא: יָצְאָה הָאֵשׁ מִלְּמַעְלָה וְלִחֲכָה אֶת פְּנֵי הָרָקִיעַ. רַ' יוֹחָנָן כְּשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה: “בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה” (איוב כו, יג), הָיָה אוֹמֵר: יָפֶה לִמְּדַנִי רַ' חֲנִינָא (ירושלמי ברכות א, א; בר"ר ד, ב).

גָּלְדָה טִפָּה הָאֶמְצָעִית – קפאה השכבה האמצעית של המים והתקשתה, ונוצר הרקיע המפריד בין שני סוגי שמים: אלו הנראים לבני האדם (“השמים התחתונים”) ואלו העליונים, משכן האלוהות.

וַהֲלֹא כְּבָר נִבְרְאוּ – כאמור “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א).

לַחִים – נזילים, ורק עם קרישתם נעשו לרקיע.

וְלִחֲכָה – כדי לחזק את הרקיע ולשפרו.

*

יח “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם” (בראשית א, ח) – אָמַר רַב: אֵשׁ וּמַיִם; נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ וּמַיִם וּפְתָכָם זֶה בָּזֶה וּמֵהֶם נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר: שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִין עֲלֵיהֶם: שֶׁל מָה הֵם? שֶׁל אֵשׁ הֵם? שֶׁל מַיִם הֵם? (בר"ר ד, ז).

אֵשׁ וּמַיִם – והיא דרשת המילה “שמים” כמורכבת משתי מילים.

פְּתָכָם – עירבב אותם זה בזה.

מִשְׁתּוֹמְמִין –תמהים (ואף היא דרשה על מילת “שמים”).

*

יט “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” (בראשית ב, ד). אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: מְלַמֵּד, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ וּבוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת. אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (שם א, ה), יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם הַשִּשִּׁי? אָמַר לוֹ רַ' נְחֶמְיָה: כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים הֵם – כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹפִיעַ בִּזְמַנּוֹ.

עַל זֶה אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (שם א, יב) – דָּבָר שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ (בר"ר יב, ד).

בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ וגו' – השמים והארץ וכל הנולד מהם (כגון הכוכבים והחיות), נבראו כבר ביום הראשון.

וַהֲלֹא נֶאֱמַר וגו' – והרי מפורט בתורה מה נברא בכל יום ויום, ומכאן שכל התולדות נבראו כל אחד ביומו.

כִּמְלַקְּטֵי תְּאֵנִים – כפי שהתאנים מופיעות בבת אחת על העץ, אך לקיטתן בימים שונים לפי קצב הבשלתן.

רַ' בֶּרֶכְיָה – התומך בדעתו של ר' נחמיה.

שֶׁהָיָה פָּקוּד בְּיָדֶיהָ – שכל התולדות הופקדו, נמסרו בידי הארץ, כבר עם בריאתה, אך יצאו מן הכוח אל הפועל כל אחת בזמנה.

*

כ אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִי שֶׁבָּרָא הָרִים לֹא בָּרָא רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּח” (עמוס ד, יג). אָמַר לוֹ: אֶלָּא מֵעַתָּה, אֵצֶל אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וַיִּבְרָא” (בראשית א, כז), “וַיִּיצֶר” (שם ב, ז) – אַף כָּאן מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָּרָא זָה? טֶפַח עַל טֶפַח יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם וּשְׁנֵי נְקָבִים יֵשׁ בּוֹ – מִי שֶׁבָּרָא זֶה לֹא בָּרָא זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט” (תהלים צד, ט)? 

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: וּבִשְׁעַת מִיתָה כֻּלָּם נִתְפַּיְּסוּ?! (סנהדרין לט ע"א).

“כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים” וגו' – והרומאי, המאמין באלים רבים, לומד משינוי הלשונות בפסוק שהעולם נברא בידי שניים: יוצר ובורא.

אֶלָּא מֵעַתָּה וגו' – אם כן הוא כדבריך, גם האדם נברא על ידי אלים מספר, שהרי נאמרו באיבריו לשונות בריאה שונות.

טֶפַח עַל טֶפַח – הוא שטח הפנים (הטפח – 8 עד 10 ס"מ).

שְׁנֵי נְקָבִים – העין והאוזן (שגם לגביהם יש בפסוק מן המזמור שני פעלים שונים).

כֻּלָּם נִתְפַּיְּסוּ – כל אותם אלים בוראים התכנסו, החליטו והסכימו להמית את האדם באותה שעה?

*

כא “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (בראשית א, ג) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּך הָעוֹלָם. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת פָּלָטִין וְהָיָה הַמָּקוֹם אָפֵל.

מָה עָשָׂה? הִדְלִיק נֵרוֹת וּפָנָסִים, לֵידַע הֵיאָךְ הוּא קוֹבֵעַ תֵּמַלְיוֹסִים; כָּךְ הָאוֹרָה נִבְרֵאת תְּחִלָּה. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: הָעוֹלָם נִבְרָא תְּחִלָּה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְעִטְּרָהּ בְּנֵרוֹת וּפָנָסִים (בר"ר ג, א).

הָאוֹרָה נִבְרֵאת וגו' – ולפי זה הפסוק הראשון, “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”, אינו אלא הקדמה כללית לתיאור סדר הבריאה, ותחילה נברא האור.

פָּלָטִין – ארמון.

תֵּמַלְיוֹסִים – אבני היסוד.

וְעִטְּרָהּ – קישט את הארמון לאחר בנייתו.

*

כב רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שָׁאַל לְרַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה, מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה? אָמַר לוֹ: נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּטַלִּית לְבָנָה וְהִבְהִיק זִיו הֲדָרוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ (בר“ר ג, ד; מד”ת קד, ד).

בַּעַל אַגָּדָה – חכם הבקיא במיוחד באגדה. מֵהֵיכָן נִבְרֵאת הָאוֹרָה – מהיכן נבע אור היום הראשון, שקדם ליצירת המאורות (שנבראו ביום הרביעי)?

טַלִּית – בגד.

*

כג “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל…” (בראשית א, ד) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: אוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אָדָם צוֹפֶה בֹּו מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל וּבְדוֹר הַפְּלָגָה וְרָאָה שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים – עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם. וּלְמִי גְּנָזוֹ? לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ מָנָה יָפָה וְהִפְרִישָׁהּ לִבְנוֹ. וְהֵיכָן גְּנָזוֹ? בְּגַן עֵדֶן (חגיגה יב ע“א; בר”ר ג, ו; שמו"ר לה, א).

צוֹפֶה בּוֹ – באמצעות אור מיוחד זה, שלא כאור המאורות שנבראו ביום הרביעי, לא היה דבר שנסתר מעיניו של אדם.

בְּדוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

מָנָה יָפָה – מנת אוכל משובחת.

הִפְרִישָׁהּ לִבְנוֹ – הניח במקום שמור כדי לתת לבנו.

*

כד “וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ” (בראשית א, ד) – אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: כָּךְ דָּרְשׁוּ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי עוֹלָם, רַ' יוֹחָנָן וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: “וַיַּבְדֵּל” – הַבְדָּלָה מַמָּשׁ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אִסְטְרָטֵיגִין וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם מְדַיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט, וְזֶה אוֹמֵר: בַּיּוֹם אֲנִי שׁוֹלֵט. קָרָא הַמֶּלֶךְ לָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, יוֹם יְהֵא תְּחוּמְךָ! וְכֵן לַשֵּׁנִי אָמַר לוֹ: פְּלוֹנִי, לַיְלָה יְהֵא תְּחוּמְךָ; כָּךְ “וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם!” (בראשית א, ה) – אָמַר לוֹ: יוֹם יְהֵא תְּחוּמְךָ; “וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא: לָיְלָה!” (בראשית א, ה) – אָמַר לוֹ: לַיְלָה יְהֵא תְּחוּמְךָ! (בר"ר ג, ו).

הַבְדָּלָה מַמָּש – הפרדה, כמי שמפריד בין שני אנשים מתקוטטים.

אִסְטְרָטֵיגִין… מְדַיְּנִים – שרי צבא שמתווכחים זה עם זה.

“וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר: יוֹם!” – והפסוק נדרש כאומר: האל הזמין את האור אליו והורה לו לשלוט ביום (והיפוכו של דבר לחושך).

*

כה ‏ “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (בראשית א, ה) – “יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא “וַיְהִי עֶרֶב”, מִכָּאן שֶׁהָיָה סֵדֶר זְמַנִּים קֹדֶם לָכֵן (בר"ר ג, ז).

“יְהִי עֶרֶב” לֹא נֶאֱמַר – סיפור הבריאה לא כולל צו לבריאת הזמן, על דרך “יהי אור” או “יהי רקיע”.

מִכָּאן שֶׁהָיָה וגו' – ומכאן שהזמן קדם לבריאה, ואינו דבר שנתחדש בששת ימי בראשית.

*

כו “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ” (בראשית א, ז) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית וּנְתָנָם חֶצְיָם בָּרָקִיעַ וְחֶצְיָם בָּאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם” (תהלים סה, י) – מֶחֱצָה.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: לֹא פֵּרְשׁוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים מִן הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים אֶלָּא בִּבְכִיָּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ” (איוב כח, יא) (בר"ר ד, ד; שם ה, ד).

מֵימֵי בְּרֵאשִׁית – הנזכרים בראשית הבריאה, “ורוח אלוהים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב).

“פֶּלֶג אֱלֹהִים” – דורש את המילה “פלג” על פי “פלגא” הארמית שפירושה חצי. פֵּרְשׁוּ – נפרדו.

“מִבְּכִי נְהָרוֹת” וגו' – הפסוק בספר איוב עוסק בסיפור הבריאה ונדרש כמדבר בבכיים של המים שנאסרו, נחבשו, בעל כורחם בשני מקומות שונים.

*

כז מִין אֶחָד שָׁאַל אֶת רַ' מֵאִיר, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים תְּלוּיִים בְּמַאֲמָר? –

אָמַר לוֹ: הֵן.

אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי אַרְפְּכַס.

הֵבִיא לוֹ אַרְפְּכַס. נָתַן עָלֶיה טַס שֶׁל זָהָב – וְלֹא עָמְדוּ מַיִם; טַס שֶׁל כֶּסֶף – וְלֹא עָמְדוּ מַיִם; כֵּיוָן שֶׁנָּתַן אֶצְבָּעוֹ – עָמְדוּ מַיִם.

אָמַר לוֹ: אֶצְבָּעֲךָ אַתָּה נוֹתֵן!

אָמַר לוֹ: מָה אֲנִי, שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם, אֶצְבָּעִי מַעֲמֶדֶת מַיִם – אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ד).

מִין – כופר.

הַמַּיִם הָעֶלְיוֹנִים – הם המים “אשר מעל לרקיע” (בראשית א, ז).

תְּלוּיִים בְּמַאֲמָר – עומדים באוויר העולם רק מכוח ציוויו של האל.

אַרְפְּכַס – קליפסידרה, כלי למדידת זמן באמצעות מים שמתרוקנים דרך חורים זעירים המצויים בתחתיתו. כאשר סותמים היטב את פיו העליון, נותרים המים בתוך הכלי בשל היעדר לחץ האוויר.

טַס – מתכת רקועה ושטוחה שאינה סותמת הרמטית את פי הכלי.

אֶצְבָּעֲךָ אַתָּה נוֹתֵן – ואין בכך תשובה לשאלה שעסקה בדיבור האלוהי.

אֶצְבָּעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – ומבין “אצבע” בקשר לאל ככינוי לכוחותיו המיוחדים (כמו “אצבע אלוהים” [שמות ח, טו]).

*

כח לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי טוֹב”? אָמַר רַ' שְמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם. לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי “כִּי טוֹב” שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם.

שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַ' יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ: לָמָּה לֹא נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי “כִּי טוֹב”? אָמַר לָהּ: אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלָם כֻּלָּם בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא).

אָמְרָה לוֹ: מָשָׁל, שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִים אֶצְלְךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה וּלְאֶחָד אֵין אַתָּה נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתָּה חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנָה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתוּת, אֶתְמְהָא!

חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן. רַ' סִימוֹן בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַפְּלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶם “כִּי טוֹב”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם” (בראשית א, ו).

אָמַר רַב טָבְיוֹמִי: אִם מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ אֵין בָּהּ “כִּי טוֹב”, מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (בר"ר ד, ו).

בַּשֵּׁנִי – בניגוד לשאר ימי הבריאה, על היום השני לא נאמר “כי טוב”.

לְפִי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה וגו' – שהרי רק ביום השלישי נקוו המים לימים, ודבר שלא נסתיימה עשייתו אינו מתוקן וטוב.

מְלֶאכֶת הַמַּיִם – שהחלה ביום השני.

מְלֶאכֶת הַיּוֹם – בריאת הדשאים והעצים.

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

וּכְלָלָם כֻּלָּם בַּסּוֹף – על כל ימי הבריאה נאמר בסוף סיפור הבריאה כי כל מה שנברא הוא “טוב מאוד”, ויום שני בכלל זה.

מָנֶה – סכום של כסף. שְׁתוּת – שישית. לפי זה זכה כל יום לברכת “טוב” ולשישית מברכת “טוב מאוד”, ואילו היום השני רק לשישית.

כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמַר וגו' – היא התשובה שנתן ר' שמואל בר נחמן לשאלה זו.

לִגְיוֹן קָשֶׁה – כוח צבאי אלים שפגיעתו בבריות רעה.

אַל יִכָּתֵב שְׁמִי וגו' – ו“טוב” הוא אחד משמותיו או כינוייו של האל (שיר השירים זוטא, א).

דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַפְּלָגָה – לפי מסורת אגדית (פס"ר מח, ב), גם בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, ובדור בוני מגדל בבל בא לעולם מבול חלקי כעונש.

מַחֲלֹקֶת – שהרי המים היו גוף אחד שחולק לשניים, ובמחלוקת אין כל טוב.

לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ – חלוקת המים איפשרה את יצירת היבשה וירידת הגשמים.

לְעִרְבּוּבוֹ – לבלבולו ולקלקולו, והיא מחלוקת בין אנשים שאינה תורמת לבניין העולם.

*

כט בַּשְּׁלִישִׁי הָיְתָה הָאָרֶץ מִישׁוֹר כְּבִקְעָה וְהַמַּיִם מְכַסִּים עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וּכְשֶׁיָּצָא הַדִּבּוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה: “יִקָּווּ הַמַּיִם” (בראשית א, ט) – עָלוּ מִקְצוֹת הָאָרֶץ הָרִים וּגְבָעוֹת וְנִתְפָּרְדוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ וְנַעֲשׂוּ עֲמָקִים עֲמָקִים. עָלָה תּוֹכָהּ שֶׁל אֶרֶץ – וְנִתְגַּלְגְּלוּ הַמַּיִם וְנִקְווּ לָעֲמָקִים וְהָיוּ לְיַמִּים. מִיָּד נִתְגָּאוּ הַמַּיִם וְעָלוּ לְכַסּוֹת אֶת הָאָרֶץ כְּבַתְּחִלָּה, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְבָשָׁם וּנְתָנָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו וּמְדָדָם בְּשָׁעֳלוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, וְעָשָׂה חוֹל גְּבוּל לַיָּם, כְּאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה גָּדֵר לְכַרְמוֹ. וּכְשֶׁהֵם עוֹלִים וְרוֹאִים אֶת הַחוֹל לִפְנֵיהֶם – חוֹזְרִים לַאֲחוֹרֵיהֶם (פדר“א ה; ילק”ש לבראשית, ח).

בַּשְּׁלִישִׁי – ביום השלישי לבריאה.

הַגְּבוּרָה – הקב"ה.

וְנִתְפָּרְדוּ – התפזרו.

עָלָה תּוֹכָהּ וגו' – מרכז היבשה התרומם מעל לפני המים.

נִתְגָּאוּ – גאו.

כְּבַתְּחִלָּה – כפי שהיה לפני עליית ההרים.

כְּבָשָׁם – דרך עליהם ולחצם. שָׁעֳלוֹ – כלי למדידת מים (ישעיה מ, יב).

*

ל “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד” (בראשית א, ט) – רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' לֵוִי, רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹלָם כֻּלֹּו מַיִם בְּמַיִם. וְאַּתָּה אוֹמֵר “אֶל מָקוֹם אֶחָד” – אֶתְמְהָא! מָשָׁל לְעֶשֶׂר נֹאדוֹת נְפוּחוֹת מֻנָּחוֹת בִּטְרַקְלִין; נִצְרַךְ הַמֶּלֶךְ לִמְקוֹמָן. מָה הוּא עוֹשֶׂה לָהֶן? מַתִּירָן וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית אַחַת. כָּךְ דָּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מֵי בְּרֵאשִׁית וְיָצָא הָרוּחַ מֵהֶם וְסִלְּקָם בְּיַם אוֹקְיָנוֹס. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם” (תהלים לג, ז), וְנֶאֱמַר: “הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ” (איוב יב, טו), וְנֶאֱמַר: “וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם” (שם ט, ח) (בר“ר ה, ב; מד”ת צג, ה).

מַיִם בְּמַים – ואין מקום פנוי מהם.

וְאַתָּה אוֹמֵר וגו' – ולאן אם כן היו המים יכולים להתכנס?

נֹאדוֹת נְפוּחוֹת – כלי עור שמשמשים לאגירת נוזלים, שניפחו אותם ומילאום אוויר.

טְרַקְלִין – החדר הנאה והמרווח שבבית.

וּמוֹצִיא אֶת רוּחָן – והן מתכווצות ומצטמצמות על ידי כך. וּמְסַלְּקָן בְּזָוִית – מניח אותן באחת מפינות הטרקלין.

בְּיַם אוֹקְיָנוֹס – המסמל את כל מאגרי המים שבעולם.

“יַעְצֹר” – ילחץ ויכבוש.

*

לא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּרַ' נְחֶמְיָה: הַמַּיִם הָיוּ עוֹלִים הָרִים וְיוֹרְדִים תְּהוֹמוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לָאוֹקְיָנוֹס, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם” (תהלים קד, ח) – אֵיזֶה מָקוֹם יָסַדְתָּ לָהֶם? זֶה אוֹקְיָנוֹס (בר"ר ה, ג).

אוֹקְיָנוֹס – ראו בקטע הקודם.

*

לב דָּרַשׁ רַ' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: “יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” (תהלים קד, לא) –

פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לְמִינוֹ” (בראשית א, יא) בָּאִילָנוֹת, נָשְׂאוּ דְּשָׁאִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם: וּמָה אִילָנוֹת שֶׁאֵין דַּרְכָּם לָצֵאת בְּעִרְבּוּבְיָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “לְמִינוֹ”, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִיָּד כָּל אֶחָד וְאֶחָד יָצָא לְמִינוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ” (שם שם, יב).

פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: “יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” (חולין ס ע"א).

שַׂר הָעוֹלָם – מלאך שממונה על היקום (ויש המזהים אותו עם המלאך מְטַטְרוֹן).

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר… בָּאִילָנוֹת – רק העצים, ולא הדשאים, נצטוו מפורשות לצמוח כל אחד בפני עצמו (“למינו”).

נָשְׂאוּ… קַל וָחֹמֶר וגו' – הסיקו בעצמם מסקנה בדרך של לימוד מעניין אחד על אחר.

וּמָה אִילָנוֹת וגו' – אם לאילנות, שאינם רגילים לצמוח כשהם מעורבבים זה בזה, אלא כל עץ גדל כשהוא לעצמו, נאמר “למינו”.

אָנוּ עַל אַחַת וגו' – קל וחומר לעשבים הגדלים בצפיפות, שהם בוודאי חייבים להישמר ולגדול כל מין בנפרד מחברו.

זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר – ובתיאור הופעת העשבים אכן נאמר “למינהו”.

“יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו” – בעשבים, שמדעתם הבינו כיצד ראוי להם לגדול.

*

לג רַב אַסִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא” (בראשית א, יב) – בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְנֶאֱמַר: “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ” (שם ב, ה) – בְּעֶרֶב שַׁבָּת! מְלַמֵּד, שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ (חולין ס ע"ב).

רָמֵי – מילולית: השליך, ביטוי ארמי שכוונתו: הַקשה מכתוב אחד על חברו, כיוון שהם נראים כסותרים זה את זה.

בִּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת – ביום השלישי לבריאה.

בְּעֶרֶב שַׁבָּת – בפסוק המופיע בסמוך לסיפור בריאת האדם, שזמנה ביום השישי.

פֶּתַח קַרְקַע – ביום השלישי נבראו הדשאים והחלו לגדול בתוך האדמה, מבלי שביצבצו ממנה.

בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים – התפלל למענם.

*

לד “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” (בראשית ב, ה) – כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִים עִם הַבְּרִיּוֹת; כָּל הָאִילָנוֹת – לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ (בר"ר יג, ב).

מְשִׂיחִים – דורש את המילה “שיח” מלשון שיחה ודיבור, שלחישת העלים נשמעת כעין שיחה.

לַהֲנָאָתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת – אולי דורש “שיח” מלשון “לשוח בשדה” (בראשית כד, סג), שעניינו טיול מרגיע והינפשות בטבע.

*

לה אָמַר רַ' סִימוֹן: אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ, שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדַל! (בר"ר י, ו).

מַזָל בָּרָקִיעַ – כוכב, ואולי מלאך, שממונה עליו ועליו בלבד.

*

לו רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי, נֶאֱמַר: “וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים” (בראשית א, טז), וְנֶאֱמַר: “אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל… וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן” (שם)?

אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ.

אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי?

אָמַר לָהּ: לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה (חולין ס ע"ב).

רֵמִי – ראו לעיל, קטע לג.

הַגְּדֹלִים – שתחילה נבראו השמש והירח שווים בגודלם.

שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְכֶתֶר אֶחָד – ישלטו בו־זמנית.

מַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ – הקטיני את גודלך, וכך לא יהיו שני מלכים שווים בגדולתם.

הָגוּן – ישר ונכון.

לְכִי וּמִשְׁלִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה – שלעיתים נראית הלבנה גם ביום.

*

לז “וְאֵת הַכּוֹכָבִים” (בראשית א, טז) – אָמַר רַ' אַחָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי אֶפִּיטְרוֹפִּין, אֶחָד שׁוֹלֵט בָּעִיר וְאֶחָד שׁוֹלֵט בַּמְּדִינָה, אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וּמִעֵט עַצְמוֹ זֶה לִהְיוֹת שׁוֹלֵט בָּעִיר, גּוֹזֵר אֲנִי עָלָיו: בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא תְּהֵא כָּל בּוּלֵי וְדֵימוֹס יוֹצֵאת עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְהֵא נִכְנָס תְּהֵא בּוּלֵי וְדֵימוֹס נִכְנֶסֶת עִמּוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְהַלְּבָנָה הַזּוֹ מִעֲטָה עַצְמָהּ לִהְיוֹת שׁוֹלֶטֶת בַּלַּיְלָה, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיהָ: בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת יְהוּ הַכּוֹכָבִים יוֹצְאִים עִמָּהּ וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת יְהוּ הַכּוֹכָבִים נִכְנָסִים עִמָּהּ (בר"ר ו, ד).

“וְאֵת הַכּוֹכָבִים” – הנזכרים בסמוך לבריאת הירח.

אֶפִּיטְרוֹפִּין – אפוטרופוסים, ממונים ופקידים.

מִעֵט עַצְמוֹ – הקטין את עצמו, על ידי קבלת תפקיד חשוב פחות.

בּוּלֵי וְדֵימוֹס יוֹצֵאת עִמּוֹ – הנהגת העם ופשוטי העם יוצאים ללוותו ולכבדו.

*

לח בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּלְּבָנָה, נָפְלָה, וְנָפְלוּ נִיצוֹצִים מִמֶּנָּה עַל פְּנֵי כָּל הָרָקִיעַ, וְהֵם הַכּוֹכָבִים (ליקוטי מדרשים, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 156).

בְּשָׁעָה שֶׁנָּזַף – ראו לעיל, קטע לו.

*

לט רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'” (תהלים קד, כד)! – יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה; שֶׁבַּיָּם – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִלְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת. יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בְּאוּר וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּאֲוִיר; שֶׁבָּאוּר – אִלְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת. שֶׁבָּאֲוִיר – אִלְמָלֵא יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. מְקוֹם חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ – מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ, וּמְקוֹם מִיתָתָהּ שֶׁל זוֹ – חַיּוּתָהּ שֶׁל זוֹ. “מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה'” (חולין קכז ע“א; ילק”ש לתהלים, תתסו).

אִלְמָלֵי – לוּ.

גְּדֵלוֹת בְּאוּר – כגון הסלמנדרה, שעליה נאמר (חגיגה כז ע"א) כי היא חיה באש.

“רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ” – והדרשה מצביעה על גיוון המינים שבבריאה ועל ייחודם.

*

מ “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם” (בראשית ב, א) – אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מְיֻתָּרִים בָּעוֹלָם, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעוֹשִׁים וְיַתּוּשִׁים, אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם: וּבַכֹּל עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלִיחוּתוֹ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יַתּוּשׁ (בר“ר י, ז; שמו”ר י, א).

אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ – גם הם נבראו לצורך ואינם מיותרים, וממלאים את פקודות האל כצבא ממושמע.

צְפַרְדֵּעַ – במכת צפרדעים במצרים.

יַתּוּשׁ – שנכנס לחוטמו של טיטוס, מחריב המקדש, והרגו (גיטין נו ע"ב).

*

מא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה (שבת עז ע"ב).

לְבַטָּלָה – שלא לצורך.

*

מב [אָמַר אֵלִיָּהוּ:] פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבָּעוֹלָם וְהָיְתָה שָׁם תִּשְׁחֹרֶת. תְּפָסוּנִי וְהִכְנִיסוּנִי לְבֵית הַמֶּלֶךְ. בָּא אֵלַי חַבָּר אֶחָד וְאָמַר לִי: סוֹפֵר אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מָה שֶׁהוּא. אָמַר לִי: אִם תֹּאמַר לִי דָּבָר זֶה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ – לֵךְ לְשָׁלוֹם.

אָמַרְתִּי לוֹ: אֱמֹר.

אָמַר לִי: מִפְּנֵי מָה בָּרָא אֱלוֹהִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים?

אָמַרְתִּי לוֹ: אֱלוֹהִים דַּיָּן הוּא, אֱלוֹהִים קָדוֹשׁ, צַדִּיק וְחָסִיד וֶאֱמֶת הוּא לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף, וּמַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וְאֵינוֹ צוֹפֶה לְרָעָה, וּבְחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ בָּרָא עוֹלָמוֹ וֶהֱכִינוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּרָא אֶת הָאָדָם וֶהֱבִיאוֹ לָעוֹלָם, וְלֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיַּעַבְדֶנּוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם, וְיִמְצָא קֹרַת רוּחַ מִמֶּנּוּ וּמִתּוֹלְדוֹתָיו הַבָּאוֹת אַחֲרָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכֵיוָן שֶׁפָּרָה וְרָבָה – זֶה עוֹבֵד לַחַמָּה וְלַלְּבָנָה וְזֶה עוֹבֵד לְעֵץ וָאֶבֶן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה לְפָנָיו. כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר וּמִסְתַּכֵּל בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדָיו שֶׁבָּרָא בְעוֹלָמוֹ, אוֹמֵר: לָאֵלּוּ חַיִּים וְלָאֵלּוּ חַיִּים, לָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת וְלָאֵלּוּ נְשָׁמוֹת, לָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְלָאֵלּוּ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה – הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה וּכְחַיָּה וְכִשְׁאַר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְאֵין מְכַלֶּה אוֹתָם. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּעוֹלָם אֶלָּא רְפוּאָה לִבְנֵי אָדָם עַל אָרֶץ (סא"ר, א).

אֵלִיָּהוּ – חכם שהחיבור “אליהו רבה” מיוחס לו.

תִּשְׁחֹרֶת – בולשת המחפשת עבריינים ואנשים זרים.

חַבָּר – איש דת בפולחן הפרסי.

סוֹפֵר – חכם.

מָה שֶׁהוּא – מעט, ותשובה של ענווה השיב.

וּמַכִּיר בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף – יודע את העבר ואת העתיד. וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וגו' – מביט בדברים הטובים ומעלים עין מן הרעים.

קֹרַת רוּחַ – נחת רוח, הנאה, כשיעבדוהו.

תּוֹלְדוֹתָיו – צאצאיו.

מִתְחַיְּבִין כְּלָיָה – ראויים לעונש מוות.

לָאֵלּוּ חַיִּים וגו' – לבני האדם ולבעלי החיים השונים קיום פיזי זהה.

הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים וגו' – אחרי הכול בני האדם הם כשאר היצורים, ואין לתבוע מהם התנהגות מיוחדת.

נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ – נרגע מכעסו ולא השמיד את החוטאים.

רְפוּאָה – השקצים והרמשים (ושאר בעלי החיים) נבראו אפוא כדי להגן על בני האדם החוטאים מהשמדה.

*

מג שָׁאַל קֻנְטְרֵיקוֹס הַהֶגְמוֹן אֶת רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ” (בראשית א, כ), הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם, וְכָתוּב אֶחָד – “וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם” (שם ב, יט), הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ!

אָמַר לוֹ: מִן הָרְקָק נִבְרְאוּ.

אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל קַפּוּטְקָאָה: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי עוֹפוֹת יֵשׁ לָהֶם קַשְׂקַשִּׂים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדָגִים (חולין כז ע"ב).

קֻנְטְרֵיקוֹס הַהֶגְמוֹן – שר צבא רומי שהקשה קושיות לחכמי ישראל (בכורות ה ע"א), ואפשר ששמו היה קְווינטוּס.

הֲרֵי שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הָאָרֶץ – וסתירה יש בין הפסוקים בשאלת מוצאם של העופות: האדמה או המים?

הָרְקָק – הביצה, שיש בה מים ואדמה גם יחד.

קַפּוּטְקָאָה – ממדינת קפוטקיא (שבאסיה הקטנה).

*

מד “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם” (בראשית א, כו) – בְּמִי נִמְלַךְ? אָמַר רַ' אַמִּי: בְּלִבּוֹ נִמְלַךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַרְדְּכָל, רָאָה אוֹתָה וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לְהִתְרַעֵם – לֹא עַל אַרְדְּכָל? כָּךְ “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ”.

רַ' חֲנִינָא אָמַר: בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִמְלַךְ.

אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ – רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ; וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ – הֵיאָךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ? מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפְלִיג דַּרְכָּם שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת הָרַחֲמִים וּבְרָאוֹ (בר“ר ח, ג־ד; ילק”ש לבראשית, יג).

נִמְלַךְ – התייעץ.

פָּלָטִין – ארמון.

אַרְדְּכָל – בנאי אומן.

הִפְלִיג… מִכְּנֶגֶד פָּנָיו – הרחיקם ממחשבתו כך שלא ישגיח בהם.

וְשִׁתֵּף בּוֹ – יחד עמו.

*

מה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם, בָּרָא כַּת אַחַת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם" – נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" (בראשית א, כו)? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה מַעֲשָׂיו? אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ מַעֲשָׂיו. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ” (תהלים ח, ה). הוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה בֵּינֵיהֶם וּשְׂרָפָם. וְכֵן כַּת שְׁנִיָּה. כַּת שְׁלִישִׁית אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לְפָנֶיךָ מַה הוֹעִילוּ? כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ הוּא, כָּל מָה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בְּעוֹלָמְךָ עֲשֵׂה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָגָה, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם מְקֻלְקָלִים, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא יָפֶה אָמְרוּ רִאשׁוֹנִים לְפָנֶיךָ? אָמַר לָהֶם: “וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל” וגו' (ישעיה מו, ד) (סנהדרין לח ע"ב).

כַּת – קבוצה.

וּשְׂרָפָם – על שדיברו סרה בבני האדם.

רִאשׁוֹנִים – שתי כיתות המלאכים שנשרפו.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ – בהתבוננותו בתולדות העולם.

דּוֹר הַפְּלָגָה – דור בוני מגדל בבל.

“וְעַד זִקְנָה” וגו' – הקב"ה מאריך אפו ומתייחס אל האדם בסלחנות למרות מעשיו, לאורך כל חיי האדם, עד זקנה ושיבה.

*

מו אָמַר רַ' סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת. מֵהֶם אוֹמְרִים: יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: אַל יִבָּרֵא. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ” (תהלים פה, יא). חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים; אֱמֶת אוֹמֶרֶת: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים; צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת; שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ קְטָטָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכָהּ לָאָרֶץ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה” (דניאל ח, יב). אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס שֶׁלְּךָ? תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ! זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח” (תהלים פה, יב).

רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אָמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ – בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם מְדַיְּנִים? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם! (בר"ר ח, ה).

כִּתִּים – קבוצות.

“נָשָׁקוּ” – ודורש מלשון נשק, כלי מלחמה, על מאבק בין מלאכים שונים שמסומלים במונחים מופשטים כגון אמת וחסד.

תַּכְסִיס – חותם, שהאמת היא חותמו של הקב"ה (שבת נה ע"א).

כְּבָר נַעֲשָׂה וגו' – דורש כאילו נכתב “נעשָה אדם” (בצורת העבר).

*

מז רַ' הוּנָא בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: בְּדַעַת בָּרָא אֶת הָאָדָם; שֶׁבָּרָא צָרְכֵי מְזוֹנוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ בְּרָאוֹ. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ” (תהלים ח, ה) – צָרָה זוֹ לָמָּה נִבְרְאָה? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, “צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם” (שם שם, ח) לָמָּה נִבְרְאוּ? “צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם” (שם שם, ט) לָמָּה נִבְרְאוּ? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ מִגְדָּל מָלֵא כָּל טוּב וְאֵין לוֹ אוֹרְחִים – מָה הֲנָאָה יֵשׁ לַמֶּלֶךְ שֶׁמִּלְּאוֹ? אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” (שם שם, י) – עֲשֵׂה כִּרְצוֹנְךָ! (בר"ר ח, ו).

בְּדַעַת – מתוך תשומת לב ומחשבה.

צָרָה זוֹ – הוא האדם.

“צֹנֶה וַאֲלָפִים” – בני צאן ובקר.

*

מח רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן בְּשֵׁם רַ' יוֹנָתָן אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה הָיָה כּוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ” (בראשית א, כו) –

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים, אֶתְמְהָא! אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת – יִטְעֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֹשֶׁה, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁבָּרָאתִי, לֹא גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ? שֶׁאִם יָבוֹא הַגָּדוֹל לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנּוּ, וְהוּא אוֹמֵר: “מָה אֲנִי צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנִּי?” – אוֹמְרִים לוֹ: לְמַד מִבּוֹרַאֲךָ, שֶׁהוּא בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְכֵיוָן שֶׁבָּא לִבְרֹאת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. רַ' הֵילָא אָמַר: אֵין כָּאן נְטִילַת עֵצָה, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶלּוֹ, רָאָה בּוֹלָרִין אַחַת מֻשְׁלֶכֶת, אָמַר: מָה נַעֲשֶׂה בָּהּ? מֵהֶם אוֹמְרִים: דֵּימוֹסָיוֹת, וּמֵהֶם אוֹמְרִים: פְּרִיבָטָיוֹת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אַנְדְּרָטִין אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ – מִי מְעַכֵּב? (בר"ר ח,ח).

יוֹם וָיוֹם – של ימי הבריאה.

פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים – שכן צורת הריבוי "בצלמנו

כדמותנו" תביא את הכופרים לומר כי כמה אלים, ולא אל אחד, בראו את האדם.

גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים – אנשים חשובים וחשובים פחות. נִמְלַךְ – התייעץ (ומכאן צורת הריבוי של “נעשה”).

פָּלָטִין – ארמון.

בּוֹלָרִין – גוש אבן.

דֵּימוֹסָיוֹת, פְּרִיבָטָיות – מרחצאות להמון העם או ליחידים.

אַנְדְּרָטִין – אנדרטה, והאדם אכן נברא בצלם אלוהים.

מְעַכֵּב – מונע.

*

מט אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: “נַעֲשֶׂה אָדָם” (בראשית א, כו). אָמְרוּ לוֹ: אָדָם זֶה מָה טִיבוֹ? אָמַר לָהֶם: חָכְמָתוֹ תְּהֵא מְרֻבָּה מִשֶּלָכֶם. מָה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מָה שְׁמוֹתָם שֶל אֵלּוּ? וְלֹא יָדָעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָם לְפָנָיו, אָמַר לוֹ: מָה שְׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ? אָמַר: לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, לָזֶה חֲמוֹר, לָזֶה סוּס, לָזֶה גָּמָל, לָזֶה אֲרִי, לָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן לְכֻלָּם. – וְאַתָּה מָה שִׁמְךָ? אָמַר לוֹ: אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת אָדָם. – וְלָמָּה? שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. – וַאֲנִי מָה שְׁמִי? אָמַר לוֹ: לְךָ נָאֶה לְהִקָּרְאוֹת “אֲדֹנָי”. – וְלָמָּה? שֶׁאַתָּה אָדוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ (פס“ר יד, ט; תנחומא חוקת, ו; בר”ר יז, ד; במ"ר יט, ג).

נִמְלַךְ – התייעץ.

נָאֶה לִקְרוֹתוֹ – ראוי ונכון לקרוא לו בשם זה.

*

נ רַ' מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הֻצְבַּר עֲפָרוֹ (סנהדרין לח ע"א).

הֻצְבַּר עֲפָרוֹ – נאסף עפרו אל מקום אחד, ובו נברא.

*

נא אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ” (דברים לב, ד) – הַצַּיָּר שֶׁהוּא צָר אֶת הָעוֹלָם וְאֶת הָאָדָם פְּעֻלָּתוֹ שְׁלֵמָה. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, הַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִין: אִלּוּ הָיוּ הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִים – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה; אִלּוּ הָיְתָה הַתִּקְרָה גְּבוֹהָה – כַּמָּה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר: אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלוֹשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלוֹשׁ יָדַיִם וְשָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם – כַּמָּה הָיָה יָפֶה לִי; אִלּוּ הָיִיתִי מְהַלֵּךְ עַל רֹאשִׁי, אִלּוּ הָיוּ פָּנַי הֲפוּכִים לַאֲחוֹרַי – כַּמָּה הָיָה נָאֶה לִי, אֶתְמְהָא! כִּבְיָכוֹל, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנִין עַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר מִשֶּׁלְּךָ וּמַעֲמִידְךָ עַל מְכוֹנְךָ (ספרי דברים, שז; בר"ר יב, א).

צַיָּר שֶׁהוּא צָר – היוצר המקנה צורה.

שְׁלֵמָה – מושלמת.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך מנהגו של עולם.

פָּלָטִין – ארמון.

כִּבְיָכוֹל – כאילו אפשר הדבר (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

נִמְנִין – מתייעצים ודנים.

מְכוֹנְךָ – צורתך הנכונה.

*

נב אָמַר רַ' לֵוִי בַּר חַיְתָא: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין, וְאִם נָתַן בִּיבָהּ עַל פִּתְחָהּ אֵינוֹ נָאֶה, מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָאָדָם הַזֶּה וְנָתַן בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ – וְהוּא נוֹיוֹ וְהוּא שִׁבְחוֹ (בר"ר יב, א).

פָּלָטִין – ארמון.

בִּיבָהּ – תעלה למי השופכין של הארמון, ביוב.

בִּיבוֹ עַל פִּתְחוֹ – הוא האף, המצוי מעל הפה ומשמש להוצאת לֵחה מיותרת מן הגוף. נוֹיוֹ – שהאף הוא חלק מיופיו של האדם (שיר השירים ז, ה).

*

נג “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” (בראשית א, כז) – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן טָעוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּבִקְּשׁוּ לוֹמַר לְפָנָיו “קָדוֹשׁ”. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִפִּיל עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אָדָם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְאִפַּרְכוֹס שֶׁהָיוּ בְּקָרוּכִין וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה מְבַקְשִׁין לוֹמַר לַמֶּלֶךְ “דּוֹמִינֵי” וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין אֵיזֶהוּ. מָה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ? דְּחָפוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְקָרוּכִין וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁהוּא אִפַּרְכוֹס (בר"ר ח, י).

טָעוּ בּוֹ – בשל דמיונו לאלוהים.

“קָדוֹשׁ” – והיא שירת המלאכים לפני האלוהים (ישעיה ו, ג).

אִפַּרְכוֹס – שר פלך.

קָרוּכִין – עגלה מפוארת.

דּוֹמִינֵי – אדונִי, הוא לשון פנייה מכובדת.

*

נד לְפִיכָךְ נִבְרָא הָאָדָם יְחִידִי – לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא; וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ; וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמָיִם; וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד – כֻּלָּם דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם (סנהדרין לח ע"א).

יְחִידִי – לא נבראו עמו בני אדם אחרים, אך ממנו נוצרה האנושות כולה.

מְאַבֵּד – הורג (ויש הגורסים “נפש אחת מישראל”, וכן בהמשך).

מְקַיֵּם – מְחַיה.

מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – התורה רואה אותו.

שְׁלוֹם הַבְּרִיוֹת – שלום בין הבריות.

הַמִּינִים – הכופרים.

רָשֻׁיּוֹת – שלטונות, אלוהויות שונות, שבראו כביכול כל אחת אדם אחר.

טוֹבֵעַ – יוצר מטבעות.

חוֹתָם – דגם.

*

נה שָׁנוּ חֲכָמִים: אָדָם יְחִידִי נִבְרָא, וּמִפְּנֵי מָה? מִפְּנֵי הַצַּדִּיקִים וּמִפְּנֵי הָרְשָׁעִים; שֶׁלֹּא יְהוּ הַצַּדִּיקִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי צַדִּיק, וּרְשָׁעִים אוֹמְרִים: אָנוּ בְּנֵי רָשָׁע. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַמִּשְׁפָּחוֹת, שֶׁלֹּא יְהוּ מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – מִתְגָּרוֹת, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: מִפְּנֵי הַגַּזְלָנִים וּמִפְּנֵי הַחַמְסָנִים; וּמָה עַכְשָׁו שֶׁנִּבְרָא יְחִידִי – גּוֹזְלִין וְחוֹמְסִין, אִם נִבְרְאוּ שְׁנַיִם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וּמִפְּנֵי מָה אֵין פַּרְצוּפֵיהֶם דּוֹמִים זֶה לָזֶה? שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם דִּירָה נָאָה וְאִשָּׁה נָאָה וְיֹאמַר: שֶׁלִּי הִיא (סנהדרין לח ע"א).

בְּנֵי צַדִּיק – ועל כן לא נחטא.

בְּנֵי רָשָע – ועל כן לא נוכל לתקן את דרכינו (ועל כן אלה וגם אלה הם צאצאי אדם אחד).

מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ – מתקוטטות בשאלה מי מוצאה מכובד יותר.

וּמָה עַכְשָׁו וגו' – אם כשנברא אדם יחידי יש מריבה בין המשפחות, קל וחומר לולי היה כך.

הַגַּזְלָנִים, הַחַמְסָנִים – שייקחו בכוח את רכוש האחרים בטענה שהוא שייך לאביהם הקדמון.

דִּירָה וְאִשָּׁה – של אדם אחר.

שֶׁלִּי הִיא – ולא יהיה אפשר לסתור את טענתו שהרי כל בני האדם ייראו דומים זה לזה.

*

נו אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּמִפְּנֵי מָה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: שֻׁתָּף הָיָה לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לְמִצְוָה מִיָּד. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לִסְעוּדָה מִיָּד. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פְּלָטוֹרִין וְשִׁכְלְלָם וְהִתְקִין סְעֻדָּה וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אוֹרְחִים (סנהדרין לח ע"א).

שֻׁתָּף – הוא אדם הראשון.

תָּזוּחַ דַּעְתּו – יתגאה (האדם).

קְדָמְךָ – נברא לפניך.

לְמִצְוָה – שמירת שבת.

לִסְעוּדָה – שכבר הוכנו לאדם כל מנעמי העולם.

פְּלָטוֹרִין – ארמונות.

*

נז “וְאִישׁ תְּרוּמוֹת” (משלי כט, ד) – זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה גְּמַר חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם (בר"ר יד, א).

“תְּרוּמוֹת” – דורש ביטוי זה כאומר כי האדם הוא כמו התרומות, אותם חלקים שמרימים מן היבול ונותנים לכוהנים וללוויים (במדבר טו, כא).

גְּמַר – סיום בריאת העולם ושיאהּ.

חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם – כאותה חלה שמופרשת מן הבצק עם סיום הכנתו ומתקדשת על ידי נתינתה לכוהנים (שם שם, כ), והאדם הריהו מבחר היצירה.

*

נח בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵם! וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי – בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי. תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ (קה"ר ז, יג).

הֶחֱזִירוֹ – סובב אותו.

תְּקַלְקֵל – את מעשיך, ותביא חורבן לעולם.

*

נט “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהלים קלט, ה) – אִם זָכָה אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו – אוֹמְרִים לוֹ: זְבוּב קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בר“ר ח, א; סנהדרין לח ע”א). “אָחוֹר וָקֶדֶם” וגו' – ודורש את הפסוק כאומר כי יש לראות את האדם כנוצר הראשון (“קדם”) או האחרון (“אחור”) לבריאה, והכול בהתאם למעשיו.

זָכָה – אסף לו זכויות.

קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – ומניח שרוח האדם נבראה עוד ביום ראשון קודם למלאכים שנבראו מאוחר יותר.

שִׁלְשׁוּל – תולעת.

*

ס “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי” (תהלים קלט, ה) – אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרָאוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם” (בראשית ה, ב). אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן דוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וּנְסָרוֹ וַעֲשָׂאוֹ גַּבַּיִם, גַּב לְכָאן וְגַב לְכָאן. הֵשִׁיבוּ לוֹ: וַהֲלֹא נֶאֱמַר “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (שם ב, כא)! אָמַר לָהֶם: מִשְּׁנֵי צְדָדָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְצֶלַע הַמִּשְכָּן” (שמות כו, כ) (בר"ר ח, א).

אַנְדְּרוֹגִינוֹס – זכר ונקבה המאוחדים בגוף אחד.

דּוּ פַּרְצוּפִין – בעל שתי חזיתות, זכר מצד אחד ונקבה מן הצד האחר, “אחור וקדם”.

וַעֲשָׂאוֹ גַבַּיִם – על ידי הניסור נוצרו שתי דמויות ולכל אחת גב משלה.

“אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” – ולפי זה נבראה האישה מצלעו של האיש (ולא כדרך שאמר ר' שמואל).

מִשְּׁנֵי צְדָדָיו – ואפשר לפרש “צלע” כ“צד” ולא כאחת מעצמות האדם.

*

סא “וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב, ז) – רַ' יְהוּדָה אָמַר: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ עֹקֶץ כְּחַיָּה וְחָזַר וּלְקָחוֹ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ (בר"ר יד, י).

“לְנֶפֶשׁ חַיָּה” – ודורש את הביטוי כמלמד שהאדם היה בצורתו כשאר בעלי החיים.

עֹקֶץ כְּחַיָּה – מעין זנב.

*

סב “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר” (בראשית ב, ז) – רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר: עֹפֶר, עֶלֶם – עַל מְלֵאָתוֹ נִבְרָא: אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: אַף חַוָּה עַל מְלֵאָתָהּ נִבְרֵאת.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָדָם וְחַוָּה כִּבְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה נִבְרְאוּ (בר"ר יד, ז).

עֹפֶר – ודורש את תיבת “עפָר” בשינוי ניקוד כעוסקת בעופר איילים (שיר השירים ב, ט),

עלם צעיר, שעומד במלוא כוחו ויופיו.

מְלֵאָתוֹ – שלמותו.

*

סג אָמְרוּ בְּשֵׁם רַ' אֶלְעָזָר: אָדָם הָרִאשׁוֹן גֹּלֶם בְּרָאוֹ וְהָיָה מוּטָל מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ” (תהלים קלט, טז). “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א) – אָמַר רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הֶרְאָה לוֹ דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וְסוֹפְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: “גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ” (תהלים קלט, טז) – גֹּלֶם, מָה שֶׁרָאוּ עֵינֶיךָ, כְּבָר הֵם כְּתוּבִים עַל סִפְרְךָ, זֶה סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר“ר כד, ב; פס”ר כג, ב).

גֹּלֶם – גוש חסר צורה מוגדרת (ובשלב זה גם חסר רוח חיים), אך עצום במידתו.

מִי שֶׁאָמַר וגו' – הקב"ה, שהציג לפני אדם הראשון את כל תולדותיו, צאצאיו ומנהיגיהם.

דּוֹרְשָׁיו – דרשניו.

סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן – ספר שמֵימי שבו נרשמו תולדות האנושות על כל מרכיביה, עד ימות המשיח (ויק"ר טו, א).

*

סד עַד שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן מוּטָל גֹּלֶם הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בִּשְׂעָרוֹ וְיֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי בְּמִצְחוֹ, וְיֵשׁ בְּעֵינָיו, וְיֵשׁ בְּחָטְמוֹ, וְיֵשׁ בְּפִיו, וְיֵשׁ בְּאָזְנוֹ, וְיֵשׁ בְּמַלְּתָיו (שמו"ר מ, ג).

מוּטָל גֹּלֶם – ראו בקטע הקודם.

יֵשׁ שֶׁהוּא תָּלוּי וגו' – כל אחד מן הצדיקים מצוי היה, בכוח אם לא בפועל, באחד מחלקי פניו של אדם הראשון, על פי מעלתו.

בְּמַלְּתָיו – בתנוכי האוזניים, ויש מפרשים: במלתעותיו, בשיניו.

סה “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ” (בראשית ב, ד) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (שם א, א), בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי רָקִיעַ” (שם שם, ו), בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ” (שם שם, יא), בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים – “יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם” (שם שם, יד), בַּחֲמִישִׁי מִן הַתַּחְתּוֹנִים – “יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם” (שם שם, כ), בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְרֹאת אָדָם, אָמַר: אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים, הֲרֵי הָעֶלְיוֹנִים רַבִּים מִן הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲרֵי הַתַּחְתּוֹנִים רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, וְאֵין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה” (שם ב, ז) – מִן הַתַּחְתּוֹנִים, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים” (שם) – מִן הָעֶלְיוֹנִים (בר“ר יב, ח; ויק”ר ט, ט).

גָּדוֹל – רב ערך וחשיבות.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – העולם השמימי והעולם הארצי.

*

סו “וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדֶם” (בראשית ב, ז) – שְׁתֵּי יְצִירוֹת, יְצִירָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים וִיצִירָה מִן הָעֶלְיוֹנִים.

אָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: הָעֶלְיוֹנִים נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת וְאֵינָם פָּרִים וְרָבִים, וְהַתַּחְתּוֹנִים פָּרִים וְרָבִים וְלֹא נִבְרְאוּ בְצֶלֶם וּבִדְמוּת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת מִן הָעֶלְיוֹנִים, פָּרֶה וְרָבֶה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. וְאָמַר רַ' תַּפְדַּאי בְּשֵׁם רַ' אַחָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי בוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הוּא חַי וְאֵינוֹ מֵת, מִן הַתַּחְתּוֹנִים הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – אֶלָּא הֲרֵינִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ – אִם יֶחֱטָא יָמוּת, וְאִם לָאו – יִחְיֶה (בר"ר ח, יא; שם יד, ג),

שְׁתֵּי יְצִירוֹת – ודורש כך את הופעתה הכפולה של האות

יו"ד במילת “וייצר”. יְצִירָה מִן וגו' – האדם דומה למלאכי שרת מכאן ולחיות ובהמות מכאן.

הוּא מֵת וְאֵינוֹ חַי – בחיי העולם הבא.

*

סז עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵם: פִּי הָאָרֶץ, פִּי הַבְּאֵר, פִּי הָאָתוֹן, הַקֶּשֶׁת וְהַמָּן וְהַמַּטֶּה וְהַשָּׁמִיר, הַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִיקִין וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַצְּבָת. הוּא הָיָה אוֹמֵר: צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה, ו; פסחים נד ע"א).

עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – בסוף היום השישי לבריאה, טרם כניסת השבת הראשונה.

נִבְרְאוּ – אף שהתגלו לבני האדם רק מאוחר יותר, ואין בהופעתם משום שינוי סדרי בראשית.

פִּי הָאָרֶץ – שבלעה את קורח ואת עדתו במדבר.

פִּי הַבְּאֵר – באר פלאית שליוותה את בני ישראל, על פי האגדה, בכל שנות נדודיהם במדבר.

פִּי הָאָתוֹן – שדיברה עם בלעם.

הַקֶּשֶׁת – שניתנה לנֹחַ כאות ברית.

הַמָּן – שאכלו בני ישראל במדבר.

הַמַּטֶּה – של משה, שבו עשה את האותות במצרים.

הַשָּׁמִיר – תולעת זעירה שמבקעת אבנים ובה השתמש שלמה, על פי האגדה, לסיתות אבני המקדש.

הַכְּתָב – צורת האותיות.

הַמּכְתָּב – האמצעי שבו נכתבו האותיות על לוחות הברית. הַלּוּחוֹת – שניתנו למשה בסיני.

הַמַּזִיקִין – רוחות ושדים.

קְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה – שאין איש יודע את מקומה.

אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם – שהוקרב במקום יצחק.

צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה – כל צבת עשויה על ידי הקודמת לה, ועל כן הראשונה ודאי נבראה בדרך פלא בידי הקב"ה.

*

סח אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶן אֶלְעָזָר: תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי” (ישעיה מה, יב) – צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִקָּרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה; צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ; צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ; צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לִפְנֵי יְחֶזְקֵאל; צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה; צִוִּיתִי אֶת הָאוּר שֶׁלֹּא יַזִּיק אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה; צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל (בר“ר ה, ה; ילק”ש לשמות, רלז).

תְּנָאִים הִתְנָה – כבר בשעת קביעת סדרי העולם ציווה הקב"ה על הברואים שישנו ממנהגם באורח חד־פעמי בעתיד.

הַיָּם – הוא ים סוף.

שֶׁיִּשְׁתַּתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה – כשאמר להם “האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי” (דברים לב, א).

הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ – שעליהם ציווה יהושע, “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון” (יהושע י, יב).

הָעוֹרְבִים – שהביאו לאליהו לחם ובשר בשנות הרעב (מלכים א יז, ד).

יְחֶזְקֵאל – המעיד כי “נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים” (יחזקאל א, א).

הַדָּג – יונה ב, יא.

הָאוּר – האש שלא פגעה ברעיו של דניאל כשהושלכו לכבשן בוער (דניאל פרק ג).

דָּנִיֵּאל – שהושלך לגוב אריות ולא נפגע (דניאל פרק ו).

*

סט “יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ, וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו” (קהלת ג, יד). אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: “יִקָּווּ הַמַּיִם… אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט) – וְלָמָּה “הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִּשְׁפְּכֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ” (עמוס ה, ח; שם ט, ו) שְׁתֵּי פְּעָמִים? אַחַת בְּדוֹר אֱנוֹשׁ וְאַחַת בְּדוֹר הַפְּלָגָה. “וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה” – כָּל מָה שֶׁעָשָׂה בִּשְׁבִיל “שֶׁיִּרְאוּ מִלְפָנָיו” – שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִים מִלְּפָנָיו. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁמָּרְדָה בַּמֶּלֶךְ. שָׁלַח הַמֶלֶךְ לִגְיוֹן קָשֶׁה וְהִקִּיפָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ בְנֵי הַמְּדִינָה וְיִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו. כָּךְ לָמָּה “כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת” (תהלים לג, ז)? בִּשְׁבִיל “יִירְאוּ מֵה' כָּל הָאָרֶץ, מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל” (שם שם, ח). דָּבָר אַחֵר: כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ יוֹם שֶׁיְּהֵא יוֹם וְלַיְלָה שֶׁיְּהֵא לַיְלָה, בָּא יַעֲקֹב וְעָשָׂה אֶת הַיּוֹם לַיְלָה, שֶׁשִּׁקַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ; בָּא יְהוֹשֻׁעַ וְעָשָׂה אֶת הַלַּיְלָה יוֹם. הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים גּוֹרְעִים וּמוֹסִיפִים עַל דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרִיּוֹת יְרֵאִין מִלְּפָנָיו.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה. בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְּהֵא חֹרֶף וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְּהֵא קַיִץ. בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קַיִץ, בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף.

כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעֶלְיוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם” (תהלים קטו, טז); בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַתַּחְתּוֹנִים לְעֶלְיוֹנִים וְאֶת הָעֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר: “וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים” (שמות יט, ג), “וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי” (שם שם, כ) (דב“ר י, ב; בר”ר ה, ו; קה"ר ג, יד).

שְׁתֵּי פְּעָמִים – עניין שנזכר פעמיים בנבואת עמוס.

דּוֹר אֱנוֹשׁ וגו' – ומסורת אגדית היא (פס"ר מח, ב) כי גם בדור אנוש, נכדו של אדם הראשון, וגם בדור בוני מגדל בבל הוצף העולם חלקית במי הים, בניגוד לצו לכל המים להתכנס אל מקום אחד. לִגְיוֹן קָשֶׁה – כוח צבאי אכזר.

כָּךְ לָמָּה וגו' – וגם מן הפסוקים מספֶר תהלים לומד הדרשן כי הקב"ה משנה לעיתים את סדרי בראשית כדי להטיל את יראתו על בני האדם.

שֶׁלֹּא בְעוֹנָתוֹ – שנאמר על יעקב, “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש…” (בראשית כח, יא), ומסורת אגדה היא כי השמש שקעה טרם זמנה.

יְהוֹשֻׁעַ – וציווה על השמש והירח שלא לשקוע (יהושע י, יב). הֲרֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים וגו' – מעשיהם של הצדיקים (הבאים מכוחו של האלוהים) בשינוי סדרי הטבע באים להחדיר בבריות את יראת האל.

מֹשֶׁה – בשעת קריעת ים סוף.

אֱלִישָׁע – כשציווה על נחל להתמלא מים (מלכים ב ג, טז).

אֵלִיָּהוּ – שהביא בצורת על העולם (מלכים א יז, ב).

שְׁמוּאֵל – שהוריד מטר באמצע הקיץ (שמואל א יב, יז).

לְעֶלְיוֹנִים, לְתַחְתּוֹנִים – ליושבי מרום מכאן ולבני האדם מכאן.

*

ע הַרְבֵּה מַעֲשִׂים כָּתַב משֶׁה בַּתּוֹרָה סְתוּמִים, עָמַד דָּוִד וּפֵרְשָׁם. אָנוּ מוֹצְאִים בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בָּרָא הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א), וְאַחַר כָּךְ “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר” (שם שם, ג); וְדָּוִד פֵּרְשׁוֹ: מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר בָּרָא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה” (תהלים קד, ב) וְאַחַר כָּךְ “נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (שם) – הֲרֵי לָמַדְנוּ, מִשֶּׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמַיִם. שָׁלוֹשׁ בְּרִיּוֹת קָדְמוּ אֶת הָעוֹלָם: הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהָאֵשׁ. הַמַּיִם הָרוּ וְיָלְדוּ אֲפֵלָה, הָאֵשׁ הָרְתָה וְיָלְדָה אוֹר, הָרוּחַ הָרְתָה וְיָלְדָה חָכְמָה. בְּשֵׁשׁ בְּרִיּוֹת אֵלּוּ הָעוֹלָם מִתְנַהֵג: בְּרוּחַ וּבְחָכְמָה, וּבְאֵשׁ וּבְאוֹר, וּבְחשֶׁךְ וּבְמַיִם.

סְתוּמִים – ולא נתבארו עד תומם.

עָמַד דָּוִד – מחבר ספר תהלים.

מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וגו' – ולפי הפסוקים האלה נברא האור אחרי השמים והארץ. מֵאַחַר שֶׁבָּרָא הָאוֹר וגו' – ודויד הבהיר כי האור קדם לבריאת השמים (ולפי זה יש להבין את המילים “בראשית ברא אלוהים” רק כמעין כותרת לסיפור הבריאה).

מִתְנַהֵג – מתנהל.

*

"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' " (תהלים קד, א) – אָדָם רוֹאֶה עַמּוּד נָאֶה אוֹמֵר: בָּרוּךְ הַמַּחְצָב שֶׁנֶּחְצַב מִמֶּנּוּ! נָאֶה הָעוֹלָם – בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁחֲצָבוֹ וּבְרָאוֹ בְּדָבָר! אַשְׁרֶיךָ, הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמֶּלֶךְ בְּךָ!

“ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד” (שם) – מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוֹנִין שֶׁלֹּו עַל טַבְלָא שֶׁל עֵץ, הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ; צוּר עוֹלָמִים, יְהִי שְׁמוֹ מְבוֹרָךְ, הוּא גָדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶלֹּו גְּדוֹלָה, הָעוֹלָם קָטָן וְהוּא גָדוֹל מִן הָעוֹלָם – “ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד”.

“עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה” (תהלים קד, ב) – מִשֶּׁעָטַף אֶת הָאוֹר חָזַר וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם.

“נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה” (שם) – בָּשָׂר וָדָם מִשֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֲלִיָּה; הָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵּן: מִשֶׁמָּתַח מַעֲזִיבָה בָּנָה עֲלִיָּה וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָהּ עַל אֲוִיר הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה. וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הָאִסְטִית שֶׁלּוֹ עַל סְעָרָה.

“הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיוֹתָיו” (תהלים קד, ג) – לֹא בִּנְחשֶׁת וְלֹא בְּבַרְזֶל, אֶלָּא בִּגְזֻזְטְרָאוֹת שֶׁל מַיִם; לֹא בְּאֶבֶן וְלֹא בְּגָזִית, אֶלָּא רְכָסִים שֶׁל מַיִם.

“הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ” (שם) – בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה, בְּבַרְזֶל וּבִנְחשֶׁת, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, שֶׁתִּשָּׂא כָּל מַשָּאוֹ; וְהָאֱלֹהִים יְהִי שְמוֹ מְבוֹרָךְ, “שָׂם עָבִים רְכוּבוֹ” – הֶעָנָן אֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹשֶׂה סַרְגְּלִין שֶׁלּוֹ עָבִים.

“הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (שם) – בָּשָׂר וָדָם, אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה מְהַלֵּךְ הוּא עַל הָאֲבָנִים שֶׁהֵן קָשׁוֹת; וְהָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא “מְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ” – עוֹזֵב אֶת הֶעָנָן הַנִּרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה.

“עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת” (תהלים קד, ד) – בָּשָׂר וָדָם מַכְתִּיב לוֹ סְטַרְטְיוֹטִין גִּבּוֹרִים בְּרִיאִים, וּמַלְבִּישָׁם קַסְדָּה וְשִׁרְיוֹן וּכְלֵי זַיִן; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “עוֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת” – הִכְתִּיב סְטַרְטְיוֹטִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָן נִרְאִין, “מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט” (שם) – הָרוּחַ יוֹצֵא וְהַבָּרָק אַחֲרָיו.

“בָּרְכִי נַפְשִׁי” וגו' – וימשיך הקטע וידרוש את פסוקי תהלים קד, המתארים את הבריאה, על פי סדרם, בעיקר תוך הדגשת קווי דמיון או הבדל בין האל הבורא ובין בשר ודם.

עַמּוּד – שנחצב מאבן.

וּבְרָאוֹ בְּדָבָר – שהעולם נברא בדיבור.

צָר אִיקוֹנִין – יצר דמות.

הַטַּבְלָא גְּדוֹלָה מִצוּרָתוֹ – לוח העץ יהיה תמיד גדול יותר מן הצורה החקוקה בו.

אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ – הוא העולם.

מִשֶּׁעָטַף – לאחר שהתעטף.

מַעֲזִיבָה – שכבת טיט שאוטמת את הגג (הוא העולם העליון) ומתחתיה נבנתה העלייה (הם השמים) ואחר כך הבית (היא הארץ).

עַל בְּלִימָה – על לא דבר, בלא שום בסיס.

הָאִסְטִית – מושב.

גְּזֻזְטְרָאוֹת – קורות שיוצאות מקיר הבית אל רשות הרבים, מעין מרפסות. רְכָסִים – גבעות, גלים.

סַרְגְּלָא – מרכבה.

דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה – של טיט וחול, שהרגל שוקעת בה.

מַכְתִּיב לו סְטַרְטְיוֹטִין – מגייס אנשי צבא.

*

“יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ… תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתו” (תהלים קד, ה־ו) – עָשָׂה אֶחָד עָרֹם וְאֶחָד לָבוּשׁ; כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּתוֹ שֶׁל אֶחָד וְהִלְבִּישָׁהּ לַחֲבֵרוֹ; כָּךְ אָמַר אֱלֹהִים: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט) – גִּלָּה אֶת הָאָרֶץ וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם.

“עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם” (תהלים קד, ו) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָאָה גִּתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים, וְיֵשׁ לוֹ כֶּרֶם לִבְצֹר. מֶה עָשָׂה? רָפַשׁ הָעֲנָבִים שֶׁבַּגַּת וּבָעַט רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם וְהֶחֱזִיקָה הַגַּת אֶת כֻּלָּם. כָּךְ הָיָה כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם בְּמַיִם, וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַּמַּיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה” (בראשית א, ט). אָמְרוּ הַמַּיִם: הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִים, וְעַד עַכְשָׁו צַר לָנוּ, – לְהֵיכָן נֵלֵךְ? בָּעַט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוֹקְיָנוֹס וְהָרַג שַׂר שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב” (איוב כו, יב) – וּכְשֶׁהָרַג אוֹתוֹ הָיוּ הַמַּיִם בּוֹכִים, וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם בּוֹכִים, וְלָמָּה הֲרָגוֹ? שֶׁהַבַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חַיִּים – מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים.

“מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן” (תהלים קד, ז) – מִקּוֹל צַעֲקָתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס הָיוּ שְׁאַר הַמַּיִם בּוֹרְחִים – וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים לְהֵיכָן בּוֹרְחִים.

“יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם” (שם שם, ח) – כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ: הַמְתֵּן לִי בַּשּׁוּק וְלֹא הוֹדִיעוֹ בְאֵיזֶה מָקוֹם. הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֵצֶל בָּסִילְקֵי אָמַר לִי, אוֹ שֶׁמָּא אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁמָּא בְצַד תֵּיאַטְרוֹן? עָלָה אֲדוֹנוֹ וּמְצָאוֹ. סְטָרוֹ מִסְטָר, אָמַר לוֹ: עַל שַׁעַר פַּלְטְרִין שֶׁל הִפַּרְכּוֹס שְׁלַחְתִּיךָ! אַף הַמַּיִם כְּשֶׁשָּׁמְעוּ “יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד” (בראשית א, ט) לֹא הוֹדִיעָם אִם לְצָפוֹן אִם לְדָרוֹם; הָיוּ חוֹזְרִין וְהוֹלְכִין– “יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת” (תהלים קד, ח) – עַד שֶׁסְּטָרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטָר, אָמַר לָהֶם: לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ – “אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם”.

“גְּבוּל שַׂמְתָּ, בַּל יַעֲבֹרוּן” (שם שם, ט) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לְדִיר וְנָעַל הַמַּסְגֵּר בְּפָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה; כָּך נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם בְּחוֹל וְהִשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַחוֹל.

“הַמְשַלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן” (שם שם, י) – כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲקָלִים שֶל זֵיתִים, כָּבַשׁ עֲלֵיהֶם אֶת הַקּוֹרָה וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְּמַטָּה; כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כְּבוּשִׁים עַל הַמַּעְיָנוֹת, וְהֵם מְקַטְּעִים וְיוֹצְאִים מִבֵּין הֶהָרִים (שמו"ר טו, כב; תנחומא חיי שרה, ג).

אֶחָד עָרֹם וגו' – היבשה והתהומות, כמוסבר להלן.

גִּתּוֹ – היא הגת שבה דורכים ענבים כדי להפיק יין.

רָפַשׁ… רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – דרס ברגליו זה אחר זה.

אוֹקְיָנוֹס – הוא מקווה המים הגדול.

שַׂר שֶׁלּוֹ – הוא “רהב”, אל שנזכר במיתוסים קדומים המספרים על מלחמה של הבורא במפלצות ים שונות בעת הבריאה.

מֵאָה חַיִּים – אנשים חיים.

בָּסִילְקִי – מבנה ציבורי גדול.

סְטָרוֹ מִסְטָר – סטר לו על לחיי.

פַּלְטְרִין של הִפַּרְכוֹס – ארמונו של שר הפלך.

מְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן – האוקיינוס, שבו מצוי מלך הדגים (הנזכר אף הוא במזמור, בפסוק כו).

מַסְגֵּר – מנעול.

עֲקָלִים – סלים קלועים שבהם מכניסים את הזיתים לשם הפקת שמן על ידי קורת בית הבד.

כָּבַשׁ – הניח בלחיצה.

מְקַטְּעִים – מתפרצים ויוצאים.

*

עא “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח: “אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” (קהלת ג, יא) – בְּעוֹנָתוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם; לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לָכֵן. אָמַר רַ' אַבָּהוּ: "מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם – עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ, אָמַר: אוֹתָם לֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלַי, אֵלּוּ עֲרֵבִים עָלַי (בר“ר ט, ב; מד”ת לד, א; שמו"ר ל, ג).

פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת הפסוק מספר קהלת.

בְּעוֹנָתוֹ – בזמנו הנכון.

עֲרֵבִים עָלַי – טובים ויפים בעיני.

אֶת אֵלּוּ – שמים וארץ, עולמנו.

*

עב “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, רָאָה אוֹתָהּ וְעָרְבָה לוֹ. אָמַר: פָּלָטִין, פָּלָטִין! הַלְוַאי תְּהִי מַעֲלַת חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת, כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵית חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! הַלְוַאי תְּהֵא מַעֲלֵה חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵיתָ חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ (בר"ר ט, ד).

פָּלָטִין – ארמון.

עָרְבָה לו – היתה טובה ויפה בעיניו.

מַעֲלַת חֵן – מוצאת חן.

*

עג מַהוּ “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (בראשית ב, ב) – אֶתְמְהָא! אָמַר גְּנִיבָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ. וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה? – כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מָה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? – שַׁבָּת (בר"ר י, ט).

אֶתְמְהָא – יש לתמוה על הפסוק, שהרי המלאכה הסתיימה ביום השישי ולא ביום השביעי!

גְּנִיבָא – כך שמו של חכם בבלי זה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

כַּלָּה – ומשחק מילים הוא בין “כלה” ל“ויכל”.

עד “הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר” (בראשית ב, ח) – כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה בְעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצַּרְתִּי. “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם” (שם שם, ד) – בּוֹרְאָם מְשַׁבְּחָם – וּמִי מְגַנָּם? בּוֹרְאָם מְקַלְּסָם – וּמִי נוֹתֵן בָּהֶם דֹּפִי? אֶלָּא נָאִים הֵם וּמְשֻׁבָּחִים הֵם (בר"ר יב, א).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

וּמִי מְגַנָּם – מי יוכל לבזות אותם?

מְקַלְּסָם – מהלל אותם.

*

עה “וּלְאָדָם לֹא־מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ” (בראשית ב, כ) – שֶׁהֶעֱבִיר לְפָנָיו אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹף זוּגוֹת זוּגוֹת. אָמַר אָדָם: לַכֹּל יֵשׁ בֶּן זוּג וְלִי אֵין בֶּן זוּג!

וְלָמָּה לֹא בְּרָאָהּ לוֹ תְּחִלָּה? אֶלָּא צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עָתִיד לִקְרֹא עָלֶיהָ תִּגָּר, לְפִיכָךְ לֹא בְּרָאָהּ לוֹ עַד שֶׁתְּבָעָהּ בְּפִיו. כֵּיוָן שֶׁתְּבָעָהּ – מִיָּד “וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם” (שם שם, כא) (בר"ר יז, ד).

הֶעֱבִיר לְפָנָיו – כדי שיקרא להם שם (בראשית ב, יט).

לִקְרֹא עָלֶיהָ תִּגָּר – להתלונן עליה על שהביאה אותו לחטוא.

תְּבָעָהּ בְּפִיו – דרש אותה במפורש.

*

עו “וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע” (כראשית ב, כב) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן לִבְרֹאתָהּ. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ – שֶׁלֹּא תְהֵא מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן – שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן – שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְּתָנִית; וְלֹא מִן הַצַּוָּאר – שֶׁלֹּא תְהֵא גַבְהָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה – שֶׁלֹּא תְהֵא פַטְפְּטָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב – שֶׁלֹּא תְהֵא קַנְאֲתָנִית; וְלֹא מִן הַיָּד – שֶׁלֹּא תְהֵא מַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל – שֶׁלֹּא תְהֵא פַּרְסָנִית; אֶלָּא מִן הַצֵּלָע, מִמָּקוֹם שֶׁהוּא צָנוּעַ בָּאָדָם; וְעַל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁהָיָה בּוֹרֵא בָּהּ, הָיָה אוֹמֵר לָהּ: תְּהִי אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה! – וְאַף עַל פִּי כֵן – “וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם” (משלי א, כה), שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ (בר“ר יח, ב; דב”ר ו, יא; תנחומא וישב, ו).

הִתְבּוֹנֵן – דורש “וייבן” מלשון בדיקה מדוקדקת.

מֵהֵיכָן – מאיזה איבר בגוף האדם.

מְיַקֶּרֶת רֹאשָׁה – זוקפת ראשה כביטוי של גאווה.

סַקְרָנִית – מביטה לכל מקום.

צַיְּתָנִית – מצותתת לשיחות לא לה.

גַּבְהָנִית – מגביהה ראשה בגאווה.

קַנְאֲתָנִית – קנאית, שהלב הוא משכן הרגשות.

מַשְׁמְשָׁנִית – לוקחת את אשר לא שייך לה.

פַּרְסָנִית – מרבה לצאת מביתה וללכת למקומות שונים.

“וַתִּפְרְעוּ” וגו' – לא קיבלתן (הנשים) את הוראתי. שֶׁכֻּלָּן יֶשׁ בָּהּ – כל החסרונות המנויים למעלה מצויים באישה.

*

עז אָמַר רַ' חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַ' אִידִי: כֵּיוָן שֶׁנִּבְרֵאת חַוָּה – נִבְרָא שָׂטָן עִמָּהּ (בר"ר יז, ו).

*

עח אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֱלֹהֵיכֶם גַּנָּב הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו” (בראשית ב, כא). אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: הַנִּיחֵהוּ וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ. אָמְרָה לוֹ לְקֵיסָר: תְּנוּ לִי דֻּכָּס אֶחָד. אָמַר לָהּ: לָמָּה לָךְ? אָמְרָה לוֹ: לִסְטִים בָּאוּ עָלֵינוּ הַלַּיְלָה וְנָטְלוּ מִמֶּנּוּ קִיתוֹן שֶל כֶּסֶף וְהִנִּיחוּ לָנוּ קִיתוֹן שֶׁל זָהָב. אָמַר לָהּ: וּלְוַאי שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם. אָמְרָה לוֹ: וְלֹא יָפֶה הָיָה לוֹ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ צֶלָע אַחַת וְנָתְנוּ לוֹ אִשָּׁה לְשַׁמְּשׁוֹ? (סנהדרין לט ע"א).

גַּנָּב הוּא – שכן לקח את הצלע מן אדם שלא בידיעתו.

בִּתּוֹ – של רבן גמליאל.

דֻּכָּס – שר, שישמש כשופט.

לִסְטִים – שודדים.

קִיתוֹן – כד.

לְשַׁמְּשׁוֹ – לשרתו.

*

עט דָּרַשׁ רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע” (בראשית ב, כב)? – מְלַמֵּד שֶׁקְּלָעָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַוָּה וֶהֱבִיאָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן; שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִקְלִיעַת הַשְּׂעָרוֹת – בִּנְיָן (ברכות סא ע“א; עירובין יח ע”א).

קְלָעָהּ – קלע את שערותיה (של חוה) כדי ליפותה.

בִּכְרַכֵּי הַיָּם – בערים מרוחקות שמעבר לים.

קְלִיעַת הַשְּׂעָרוֹת – השיער הקלוע (כגון בצמה).

*

פ “וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם” (בראשית ב, כב) – מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוּשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן.

אָמַר רַ' יְהוּדָה בְּרַ' סִימוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הֵם הָיוּ שׁוֹשְׁבִינִין שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר"ר ח, יג).

שֶׁעָשָׂה שׁוּשְׁבִינוּת – שנהג כמנהג השושבינים, הם החברים המכניסים את בני הזוג לחופה.

מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל – המלאכים.

*

פא אָמְרוּ בְשֵׁם רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קִשְּׁטָהּ כְּכַלָּה וְאַחַר־כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ. אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: אַתָּה סָבוּר שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב אֶחָד אוֹ שִׁקְמָה אַחַת הֱבִיאָהּ לוֹ? אֶלֶּא מִשֶּׁקִּשְּׁטָהּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי תַכְשִׁיטִין אַחַר כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָתֶךָ” (יחזקאל כח, יג) (בר"ר יח, א).

קִשְּׁטָהּ – קישט אותה האלוהים (את חוה) לפני שהביאהּ לאדם.

שֶׁמִּתַּחַת חָרוּב וגו' – כפי שהיא לבושה בשעת עבודתה, בבגדי יום יום.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – הרבה.

“כָּל אֶבֶן יְקָרָה” וגו' – והם הם התכשיטים.

*

פב “וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם” (בראשית ב, כג) – זוֹ הִיא שֶׁעֲתִידָה לְהַקִּישׁ עָלַי כְּזוֹג, כְּעֵין מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן” (שמות כח, לד); זוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה מְפַעַמְתֵּנִי כָּל הַלַּיְלָה כֻּלֹּו.

אָמַר רֵיש לָקִיש: מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַּחֲלוֹם (בר"ר יח, ד).

“הַפַּעַם” – דורש “הפעם” בשתי דרכים: כגזורה מתיבת “פעמון” (וגביע הפעמון הוא בלשון חכמים “זוג”) ומלשון הפְעמה.

לְהַקִּישׁ עָלַי – לריב עמי ולקשקש בלשונה.

מְפַעַמְתֵּנִי – הפעימה את רוחי בחלום.

מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ וגו' – שנבראה מכוח חלומו של האדם.

*

פג “אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר” (קהלת ז, כט) – יָשָׁר הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ” (בראשית ג, כב), כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁנַיִם – “וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” (קהלת שם, שם) (קה"ר לפסוק).

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – שעליהם נאמר “ורגליהם רגל ישרה” (יחזקאל א, ז).

נַעֲשׂוּ שְׁנַיִם – עם בריאת האישה.

“חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים” – מחשבות ומזימות של חטא.

*

פד הָיָה רַבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר: אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵסֵב בְּגַן עֵדֶן הָיָה, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹמְדִים לְפָנָיו וְצוֹלִים לוֹ בָּשָׂר וּמְסַנְּנִים לוֹ יַיִן; הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִכְבוֹדוֹ וְנִתְקַנֵּא בּוֹ (סנהדרין נט ע"ב).

מֵסֵב – יושב ברווחה לסעודתו.

מְסַנְּנִים – מזקקים.

*

פה “וְהַנָּחָש הָיָה עָרוּם” (בראשית ג, א) – דָּן נָחָש דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאָמַר: אִם הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְאָדָם – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לִי, שֶׁהָאִישׁ לְעוֹלָם קָשֶׁה לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ; אֶלָּא הוֹלֵךְ אֲנִי וְאוֹמֵר לְחַוָּה, שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת לִי, שֶׁהַנָּשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה וְנִשְׁמָעוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת.

“כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ… וִהְיִיתֶם כַּאלֹהִים” (שם שם, ה) – רַ' יְהוּדָה דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי אָמַר: הִתְחִיל אוֹמֵר דֵּילָטוֹרְיָא עַל בּוֹרְאוֹ. אָמַר לוֹ: מֵאִילָן זֶה אָכַל וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם וְהוּא אָמַר לָכֶם “לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ” (שם שם, ג) – שֶׁלֹּא תִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ. וְעוֹד אָמַר: כָּל מָה שֶׁנִּבְרָא אַחַר חֲבֵרוֹ שַׁלִּיט בַּחֲבֵרוֹ, וְאָדָם נִבְרָא אַחַר הַכֹּל – לִשְׁלֹט בַּכֹּל, קִדְמוּ וְאִכְלוּ עַד שֶׁלֹּא יִבְרָא עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וְהֵם שׁוֹלְטִים בָּכֶם.

הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְנָגַע בָּאִילָן בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וְהִרְתִּיעוֹ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ פֵּרוֹתָיו לָאָרֶץ. הִתְחִיל הָאִילָן לִצְוֹחַ: רָשָׁע, אַל תִּגַּע בִּי – “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי” (תהלים לו, יב)! הָלַךְ הַנָּחָשׁ וְאָמַר לָאִשָּׁה: הֲרֵי נָגַעְתִּי בָּאִילָן וְלֹא מַתִּי, אַף אַתְּ תִּגְּעִי וְלֹא תָּמוּתִי. מִיָּד דְּחָפָהּ וְנָגְעָה בּוֹ. רָאֲתָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא כְּנֶגְדָּהּ, אָמְרָה: אוֹי לִי, עַכְשָׁיו אֲנִי מֵתָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנוֹתְנָהּ לְאָדָם. מִיָּד – “וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ” (בראשית ג, ו) – אָמַר רַ' אַיְבוּ: סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ. רַ' שִׂמְלַאי אָמַר: בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאָה עָלָיו. אָמְרָה לוֹ: מָה אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לְךָ – “וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ” (קהלת א, ט); אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מֵתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב לְךָ הָטֵלִיס – “לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ” (ישעיה מה, יח). רַבָּנָן אָמְרוּ: הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְקוֹלָהּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ” (בראשית ג יז).

דָּן נָחָשׁ דִּין וגו' – הירהר ופסק בלבו.

לְהוֹצִיאוֹ מִדַּעְתּוֹ – לשנות את דעתו.

דַּעְתָּן קַלָּה – וקל לשנותה.

דֵּילָטוֹרְיָא – לשון הרע. שֶׁכָּל אֻמָּן שׂוֹנֵא בֶּן אֻמָּנוּתוֹ – כל בעל מלאכה שונא את מתחריו, והקב"ה אינו רוצה שתתחרו בו.

קִדְמוּ – מהרו והקדימו.

הִרְתִּיעוֹ – הרעיד אותו.

נָגַעְתִּי… וְלֹא מַתִּי – אף שהקב"ה ציווה על אדם שלא לאכול מפרי העץ, הוסיף האדם סייג ואמר לחוה גם לא לגעת בו.

עֲנָבִים – והגפן לפי דעה זו היא עץ הדעת (וראו קטע צא).

בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת וגו' – בלשון מתונה ורכה, ופיתתה אותו לאכול מפרי עץ הדעת באומרה כי לא יהיה טעם לחייו בלעדיה, ובאישה אחרת לא יזכה.

הָטֵלִיס – בטל וחופשי מכל עול (ומן הצורך להעמיד צאצאים).

*

“וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָּׁה” (בראשית ג, ו) – רִבּוּי: הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָּה וְאֶת הָעוֹפוֹת. הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ. חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ “חוֹל”, זֶהוּ שֶנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים” (איוב כט, יח). דְּבֵי רַ' יַנַּאי אָמְרוּ: אֶלֶף שָׁנִים הוּא חַי וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵיבָרִים וְחַי. רַבִּי יוּדָן בְּרַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּסוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָּלֶה וּכְנָפָיו מִתְמַרְטְטִין וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵיבָרִים וַחַי (בר“ר יט, ד־ה; פדר”א יג; מדה“ג לבראשית, עמ' 96־95; אדר”נ, נו“א, א; שם, נו”ב, א; ילק"ש לבראשית, כז).

רִבּוּי – המילה “גם” מעידה שלא רק אדם הראשון אכל מפרי העץ.

“חוֹל” – העוף האגדי הידוע גם בשם פניקס. הוא לא אכל מפרי העץ ועל כן מעולם לא מת.

כְּבֵיצָה – שריד בגודל ביצה.

מִתְמַרְטְטִין – נושרים.

*

פו “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנֶָּחָש” (בראשית ג, ב) – וְהֵיכָן הָיָה אָדָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אַבָּא בַּר גּוּרְיָא אָמַר: יָשֵׁן לוֹ. חֲכָמִים אוֹמְרִים: נְטָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֶחֱזִירוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אָמַר לוֹ: כָּאן בֵּית נֶטַע, כָּאן בֵּית זֶרַע (בר"ר יט, ג).

הֶחֱזִירוֹ – סובב אותו.

בֵּית נֶטַע – מקום ראוי לנטיעות.

בֵּית זֶרַע – מקום ראוי לזריעה.

*

פז רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאִשְׁתּוֹ דּוֹמִין? לְאֶחָד שֶׁהָיְתָה לוֹ אִשָּׁה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. הָלַךְ וְהֵבִיא אֶת הֶחָבִית וְהִנִּיחַ בָּהּ תְּאֵנִים בְּמִנְיָן וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, וְצָד אֶת הָעַקְרָב, וּנְתָנוֹ עַל פִּי הֶחָבִית, וְהִקִּיפָהּ בְּצָמִיד פָּתִיל, וְהִנִּיחָהּ בְּקֶרֶן זָוִית. אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: בִּתִּי, כָּל שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת הַזֶּה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִּגְּעִי בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עַקְרָב. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בַּעְלָהּ לַשּׁוּק נִכְנְסָה אֶצְלָהּ זְקֵנָה אַחַת כְּגוֹן שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ. אָמְרָה לָהּ: מָה בַּעֲלֵךְ עוֹשֶׂה עִמָּךְ? אָמְרָה לָהּ: כָּל טוּב הוּא עוֹשֶׂה עִמִּי וְכָל מָה שֶׁיֵשׁ לוֹ נָתַן לִי, חוּץ מֵחָבִית זוֹ שֶׁאֵינוֹ מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ. אָמְרָה לָהּ: וַהֲלֹא כָּל קוֹזְמִין שֶׁלּוֹ הֲרֵי הִיא בְּחָבִית זוֹ, וְלֹא אָמַר לָךְ כָּךְ אֶלָּא שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְלִתְּנָם לָהּ. מָה עָשְׂתָה הָאִשָּׁה? עָמְדָה וּפָתְחָה אֶת הֶחָבִית וְהוֹשִׁיטָה יָדָהּ לְתוֹכָהּ וַעֲקָצָהּ עַקְרָב. הָלְכָה לָהּ וְנָפְלָה עַל הַמִּטָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּא בַּעְלָהּ מִן הַשּׁוּק, אָמַר לָהּ: מָה זֶה? אָמְרָה לוֹ: יָדִי הוֹשַׁטְתִּי אֶל הֶחָבִית וַעֲקָצַנִי עַקְרָב, וַהֲרֵינִי מֵתָה. אָמַר לָהּ: לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ מִתְּחִלָּה: כָּל מָה שֶׁיֵשׁ לִי בְּבַיִת זֶה מָסוּר בְּיָדֵךְ, חוּץ מֵחָבִית זוֹ, שֶׁלֹּא תִּגְּעִי בָּהּ כָּל עִקָּר? מִיָּד כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ (אדר“נ, נו”א, א; שם, נו“ב, א; פדר”א יג; בר"ר יט, י).

בְּמִנְיָן – בכמות כלשהי.

צָמִיד פָּתִיל – מכסה הדוק (במדבר יט, טו).

כָּל עִקָּר – כלל וכלל.

שׁוֹאֶלֶת חֹמֶץ – כמנהג שכנות לשאול דברים זו מזו.

מַשְׁלִיטֵנִי עָלֶיהָ – מרשה לי לעשות בה כרצוני.

קוֹזְמִין – אבנים טובות.

מְבַקֵּשׁ לִשָּׂא – רוצה לשאת.

פח “וַיִּשְמְעוּ… מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” (בראשית ג, ח) – שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל אִילָנוֹת שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרֵי הַגַּנָּב, שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ; שָׁמְעוּ קוֹלָם שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: “מִתְהַלֵּךְ” – מֵת, הָלַךְ לוֹ (בר"ר יט, ח). “מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן” – ושתי מילים אלה נדרשות כמה ששמעו אדם ואשתו לאחר חטאם. גָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ – רימה את בוראו (והמדרש משנה את סדרן של האותיות: “בגן”, “גנב”). “מִתְהַלֵּךְ” – מחלק את המילה לשתיים ודורש: לאחר החטא מת האדם והלך לו.

*

פט “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ” (בראשית ג, יז) – לָמָּה נִתְקַלְּלָה? כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר: אֲרוּרִים הַשָּׁדַיִם שֶׁהֵינִיקוּ אֶת זֶה (בר"ר ה, ט).

“אֲרוּרָה” וגו' – פתגם המקלל את האם בגלל חטאי בנה.

*

צ עֵץ הַחַיִּים – עֵץ שֶׁהוּא פּוֹסֶה עַל פְּנֵי כָּל הַחַיִּים. אָמַר רַ' יְהוּדָה בַר אֶלְעַאי: עֵץ הַחַיִּים מַהֲלַךְ תַּ“ק שָׁנָה וְכָל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין וְיוֹצְאִין מִתַּחְתָּיו. וְלֹא סוֹף דָּבָר נוֹפוֹ מַהֲלַךְ תַּ”ק שָׁנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה (בר“ר טו, ו; שהש”ר ו, יד).

פּוֹסֶה – מתרחב ומקיף. מַהֲלַךְ תַּ"ק שָׁנָה – חמש מאות שנה נדרשות כדי להגיע מצדו האחד לצדו האחר.

וְלֹא סוֹף דָּבֶָר – ולא זו בלבד.

נוֹפוֹ – ענפיו.

קוֹרָתוֹ – גזעו, מן הקרקע עד לצמרת.

*

צא מָה הָיָה אוֹתוֹ הָאִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם וְחַוָּה? רַ' מֵאִיר אָמַר: חִטִּים הָיָה. כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם דֵּעָה אוֹמְרִים: לֹא אָכַל אוֹתוֹ הָאִישׁ פַּת חִטִּים מִיָּמָיו.

רַ' שְׁמוּאֵל בְּרַ' יִצְחָק שָׁאַל לִפְנֵי רַ' זְעֵירָא, אָמַר לוֹ: אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי נֶאֱמַר “עֵץ”! אָמַר לוֹ: מְתַמְּרוֹת הָיוּ כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן.

רַ' יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי אָמַר: עֲנָבִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ” (דברים לב, לב) – אוֹתָן הָאַשְׁכּוֹלוֹת הֵבִיאוּ מְרוֹרוֹת לָעוֹלָם. רַ' אַבָּא דְעַכּוֹ אָמַר: אֶתְרוֹג הָיָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל” (בראשית ג, ו) – צֵא וּרְאֵה, אֵיזֶהוּ אִילָן שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ, וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אֶתְרוֹג.

רַ' יוֹסֵי אָמַר: תְּאֵנִים הָיוּ. דָּבָר לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁקִּלְקֵל עִם אַחַת מֵהַשְּׁפָחוֹת, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ טְרָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לַפָּלָטִין, וְהָיָה מְחַזֵּר עַל פִּתְחֵיהֶן שֶׁל שְׁפָחוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלוֹת אוֹתוֹ, אֲבָל אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִמּוֹ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹתוֹ הָאִילָן טְרָדוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוֹצִיאוֹ חוּץ לְגַן עֵדֶן וְהָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל אִילָנוֹת וְלֹא הָיוּ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. וּמָה הָיוּ אוֹמְרִין לוֹ? אָמַר רַ' בֶּרֶכְיָה: הֲרֵי הַגַּנָּב שֶׁגָּנַב דַּעַת בּוֹרְאוֹ! “אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה” (תהלים לו, יב) – רֶגֶל שֶׁנִּתְגָּאָה עַל בּוֹרְאוֹ, “וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי” (שם) – לֹא תִטּוֹל מִמֶּנִּי עָלֶה, אֲבָל תְּאֵנָה שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ פָּתְחָה דְלָתֶיהָ וְקִבְּלַתּוּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה” (בראשית ג, ז). בְּשֵׁם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ: חָס וְשָׁלוֹם, לֹא גִלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתוֹ אִילָן לְאָדָם וְלֹא עָתִיד לְגַלּוֹתוֹ, שֶׁחָס הַמָּקוֹם עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם (בר"ר טו, ז).

כְּשֶׁאֵין בְּאָדָם וגו' – רק משעה שמתחיל התינוק לאכול מזון מוצק, בעיקר לחם, הוא גם מתחיל לדבר ולגלות את חוכמתו.

אֶפְשָׁר חִטִּים הָיוּ? – והרי החיטה היא עשב ואינה עץ!

מְתַמְּרוֹת – מתרוממות ועולות (ובעקבות החטא הונמכה קומת החיטה).

עֲנָבִים – וחוה נתנה לאדם לשתות יין (ראו לעיל, קטע פה).

שֶׁעֵצוֹ נֶאֱכָל כְּפִרְיוֹ – נוהגים היו לאכול לא רק את פרי האתרוג, אלא גם את גבעוליו הרכים (“עצו”).

לָמֵד מֵעִנְיָנוֹ – למד מן ההקשר.

קִלְקֵל – ביחסים אסורים.

טְרָדוֹ – גירשו.

פָּלָטִין – ארמון.

גָּנַב דַּעַת – רימה.

חָס הַמָּקוֹם וגו' – כדי שלא יעברו בני אדם ליד אותו עץ ויאמרו שוב ושוב שבכו חטאו אדם וחוה.

*

צב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי נָתַן עֵינָיו בַּמֶּה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ. מָה שֶׁבִּקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמָה שֶׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁו “אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה” (בראשית ג, יד). אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה – עַכְשָׁו “עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ” (שם). אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם – עַכְשָׁו “וְעָפָר תֹּאכַל” (שם). הוּא אָמַר “אֶהֱרֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה” – עַכְשָׁו “וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" (בראשית ג, טו). (סוטה ט ע“ב; אדר”נ, נו"א, א).

נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי – הנחש שבגן עדן (שהיה בראשיתו מהלך על רגליו ואמוּר היה למלוך על כל החיות).

נָתַן עֵינָיו – חמד.

רָאוּי – מגיע.

*

צג רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: חֲבָל עַל שַׁמָּשׁ גָּדוֹל שֶׁאָבַד מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלְמָלֵא נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִזְדַּמְּנִין לוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׁנֵי נְחָשִׁים טוֹבִים, אֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְצָפוֹן וְאֶחָד מְשַׁגְּרוֹ לְדָרוֹם לְהָבִיא לוֹ סַנְדַּלְכּוֹנִים טוֹבִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלִי חֶמֶד טוֹב שֶׁבָּעוֹלָם, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתוֹ תַּחַת גָּמָל, תַּחַת חֲמוֹר, תַּחַת פֶּרֶד, שֶׁמַּפְשִׁילִין רְצוּעָה תַּחַת זְנָבוֹ וּמוֹצִיא בוֹ עָפָר וּזְבָלִים לְגִנָּתוֹ וּלְחֻרְבָּתוֹ (סנהדרין נט ע“ב; אדר”נ, נו“א, א; אדר”נ, נו"ב, א).

שַׁמָּשׁ – משרת.

מִזְדַּמְּנִין – מוכנים ומזומנים לקריאתו.

סַנְדַּלְכּוֹנִים – סוג של אבנים יקרות.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

תַּחַת – במקום.

שֶׁמַּפְשִׁילִין וגו' – קושרים רתמה לנחש והיה משמש כבהמת משא להובלת אדמה ודשנים.

*

צד מָה הָיָה לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן? עוֹר שֶׁל צִפֹּרֶן וַעֲנַן כָּבוֹד מְכַסֶּה עָלָיו; כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִפֵּרוֹת הָאִילָן נִפְשַׁט עוֹר צִפֹּרֶן מֵעָלָיו וְרָאָה עַצְמוֹ עָרֹם וְנִסְתַּלֵּק עֲנַן הַכָּבוֹד מֵעָלָיו (פדר"א יד).

לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָדָם – קודם שחטא.

צִפֹּרֶן – הוא אחד מצמחי הבושם שמהם הכינו את הקטורת למקדש (ירושלמי יומא ד, ד).

עֲנַן הַכָּבוֹד – ענן פלאי הסובב בדרך כלל את מקום מושב האלוהים.

*

צה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, כֵּיוָן שֶׁסָּרַח הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה” (תהלים קלט, ה) (סנהדרין לח ע"ב).

סָרַח – חטא.

וּמִעֲטוֹ – הקטין את קומתו.

“אָחוֹר וָקֶדֶם” וגו' – והפסוק נדרש כאומר כי תחילה נוצר האדם לרוחב העולם כולו (“אחור וקדם”), אך הקב"ה הניח את כפו עליו והקטינו.

*

צו “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ” (בראשית ב, א) – אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָא: דָּרַשׁ רַ' אָפֵס בְּאַנְטוֹכִיָּא: אֵין לְשׁוֹן “וַיְכֻלּוּ” אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּכְלָיָה. לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְקִלְּסוּ אוֹתוֹ בְּנֵי הַמְּדִינָה וְעָרַב לוֹ קִלּוּסָם, הִרְבָּה לָהֶם בְּרִיצָה וְהִרְבָּה לָהֶם בְּהַדְיוֹכִין. לְאַחַר זְמַן הִכְעִיסוּהוּ וּמִעֵט לָהֶם בְּרִיצָה וּמִעֵט לָהֶם בְּהַדְיוֹכִין. כָּךְ עַד שֶׁלֹּא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת, מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָם דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת.

רַ' פִּינְחָס בְּשֵׁם רַ' חָנָן דְּצִפּוֹרִין: בְּנוֹת שׁוּחַ עוֹשׂוֹת פֵּרוֹת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עָשׂוּ פֵּרוֹת בְּנֵי יוֹמָם.

אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַפֵּא אוֹתָהּ מַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא” (ישעיה ל, כו) – מַחַץ מַכָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם יִרְפָּא (בר"ר י, ד).

רַ' אָפַס – שמו של חכם ארצישראלי שחי בראשית המאה השלישית. אַנְטוֹכְיָא – עיר בצפון סוריה. לְמֶלֶךְ – משל למלך.

וְקִלְּסוּ – ושיבחו.

רִיצָה, הַדְיוֹכִין – שעשוע ההמונים בתחרויות ספורט של ריצה ומרוצי מרכבות.

הַמַּזָּלוֹת – השמש וכוכבי הלכת.

מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה – והיו הפירות מבשילים במהירות.

בְּנוֹת שׁוּחַ – מין ממיני התאנים.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם – בשעת בריאתם בגן עדן, לפני החטא.

“מַחַץ מַכָּתוֹ” וגו' – הקב"ה ירפא את העולם מן המכה שהונחתה עליו.

*

צז רַ' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵאָתָם, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָם חוֹזְרִים לְתִקּוּנָם עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן פֶּרֶץ.

שִׁשָּׁה דְבָרִים חִסֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן לְאַחַר שֶׁחָטָא, וְאֵלּוּ הֵם: זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ וְחַיָּיו וּפְרִי הָאָרֶץ וְגַן עֵדֶן וּמְאוֹרוֹת, וְלֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִירָם (בר"ר יב, ו; תנחומא בראשית,ו).

עַל מְלֵאָתָם – בשלמותם.

בֶּן פֶּרֶץ – המשיח, מבית דויד (רות ד, יח).

חִסֵּר – מיעט.

זִיווֹ וְקוֹמָתוֹ – שאדם בשעת בריאתו היה אדיר בממדיו ויופיו נפלא.

פְּרִי הָאָרֶץ – שנתקללה בשל חטאו (וראו עוד בקטע הקודם).

וּמְאוֹרוֹת – האור של יום הבריאה הראשון אשר הוחלף באורות פחותים ממנו, שנבראו ביום הרביעי.

*

צח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוןֹ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה אָמַר: אוֹי לִי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמָיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית וּבוֹכֶה כָּל הַלַּיְלָה וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר (עבודה זרה ח ע"א).

בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – כיוון שחטאתי.

הִקְרִיב שׁוֹר – כקורבן תודה.

*

צט אָמַר רַ' יוֹסֵי: הָאוּר עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא נִבְרָא עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֵּעָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָה שֶל מַעְלָה, וְהֵבִיא שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁם זֶה לָזֶה, וְיָצָא מֵהֶם אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו “בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” (פסחים נד ע“א; בר”ר יא, ב).

הָאוּר – האש.

עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה – תוכנן (במחשבתו של הקב"ה).

דַּעָה… מֵעֵין דֻּגְמָה שֶל מַעְלָה – דעת שדומה לדעתם של שוכני העולם העליון.

רְעָפִים – לבֵנים.

“בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ” – אחת הברכות הנאמרות בעת טקס ההבדלה במוצאי שבת.

*

ק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה תְקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא; הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָם לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים (עבודה זרה ח ע"א).

יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – עם התקצרות הימים בתקופת החורף.

בִּשְבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – כיוון שחטאתי.

שְׁמוֹנָה יָמִים – רמז למנהג קדום לציין את סיום התקצרות ימי החורף בחגיגות של אור שבא להניס את החושך.

תְּקוּפַת טֵבֵת – כשהיום מתחיל לשוב ולהתארך. לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ – את כל שישה עשר הימים.

*

קא “וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (בראשית ד, ח) – אָמַר קַיִן לְהֶבֶל: בּוֹא וּנְחַלֵּק אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר קַיִן: טֹל אַתָּה אֶת הַמִּטַּלְטְלִין וַאֲנִי אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וְהִתְנוּ בֵינֵיהֶם שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם.

הִתְחִיל הֶבֶל לִרְעוֹת אֶת הַצֹּאן. אָמַר לוֹ קַיִן: אֲדָמָה זוֹ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד עָלֶיהָ שֶׁלִּי. אָמַר לֹו הֶבֶל: צֶמֶר זֶה שֶׁאַתָּה לָבוּשׁ שֶׁלִּי. זֶה אוֹמֵר: חֲלֹץ! וְזֶה אוֹמֵר: פְּרַח! מִתּוֹךְ כָּךְ – “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו” (שם). הִתְחִיל קַיִן רוֹדֵף אַחֲרָיו מֵהַר לְבִקְעָה וּמִבִּקְעָה לְהָר, עַד שֶׁנֶּאֶחְזוּ זֶה בָּזֶה וְנִצַּח הֶבֶל אֶת קַיִן וְנָפַל תַּחְתָּיו. וּכְשֶׁרָאָה קַיִן כָּךְ הִתְחִיל צֹוֵחַ: הֶבֶל אָחִי! שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מַה אַתָּה הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא?… נִתְמַלֵּא עָלָיו הֶבֶל רַחֲמִים וְהִנִּיחוֹ. מִיָּד עָמַד עָלָיו קַיִן וַהֲרָגוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו”, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נָתוּן תַּחְתָּיו. וְאֵיךְ הֲרָגוֹ? נָטַל אֶבֶן וְעָשָׂה בּוֹ פְּצִיעוֹת פְּצִיעוֹת, חַבּוּרוֹת חַבּוּרוֹת בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו, שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נְשָׁמָה יוֹצֵאת, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְצַוָּארוֹ וּמֵת.

כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ אָמַר: אֶבְרַח מִפְּנֵי אָבִי וְאִמִּי, שֶׁאֵין מְבַקְּשִׁין אוֹתוֹ אֶלָּא מִמֶּנִּי, שֶׁאֵין אַחֵר בָּעוֹלָם אֶלָּא אֲנִי וְהוּא. מִיָּד נִגְלָה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה יָכוֹל לִבְרֹחַ, מִפָּנַי אֵין אַתָּה יָכוֹל, “אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ?” (ירמיה כג, כד) – “אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?” (בראשית ד, ט). אָמַר לוֹ קַיִן: לֹא יָדָעְתִּי, מָה אַתָּה מְבַקְשׁוֹ אֶצְלִי? אֲנִי מְבַקְשׁוֹ אֶצְלֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רָשָע, “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה” (שם שם, י). מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְגִנָּה וְלִקֵּט תּוּתִים וְאָכַל. וְהָיָה בַּעַל הַגִּנָּה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא יָדֶיךָ מְלֻכְלָכוֹת. אוֹ מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנִּכְנַס לְמִרְעֶה וְחָטַף גְּדִי אֶחָד וְהִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו. הָיָה בַּעַל הַמִּרְעֶה רָץ אַחֲרָיו, אָמַר לוֹ: מָה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: אֵין בְּיָדִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא הוּא מְפַעֶה אַחֲרֶיךָ.

מִטַּלְטְלִין – נכסים שאפשר לשאתם ממקום למקום, כגון בגדים או צאן, בניגוד לנכסי דלא־ניידי (נכסים שאינם ניידים, קרקעות).

שֶלֹּא יְהֵא לָזֶה עַל זֶה כְּלוּם – לא יבואו בטענות זה לזה.

חֲלֹץ – פְּשוט (בגדיך).

פְּרַח – רַחף (באוויר).

מְבַקְּשִׁין – מחפשים.

הִפְשִילוֹ לַאֲחוֹרָיו – הסתירו מאחורי גבו.

מְפַעֵה – פועה (שנאמר “קול דמי אחיך”).

*

“קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן־הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י) – אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְפָרְשׁוֹ: לִשְׁנֵי אַתְלֵיטִין שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וּמִתְגּוֹשְׁשִׁין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ רָצָה הַמֶּלֶךְ – פֵּרְשָׁם, וְלֹא רָצָה הַמֶּלֶךְ לְפָרְשָׁם. נִתְחַזֵּק אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ וַהֲרָגוֹ. וְהָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר: מִי יְבַקֵּשׁ דִּינִי מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? כָּךְ “קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה”.

דָּבָר אַחֵר, כָּךְ אָמַר קַיִן: “הַשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי” (שם שם, ט) – אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר כָּל הַבְּרִיּוֹת וְאַתָּה מְבַקְשׁוֹ מִיָּדִי? מָשָׁל לְמָה הָדָּבָר דּוֹמֶה? – לְגַנָּב שֶׁגָּנַב כֵּלִים בַּלַּיְלָה וְלֹא נִתְפַּשׂ, לַבֹּקֶר תְּפָשׂוֹ הַשּׁוֹעֵר, אָמַר לוֹ: לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת הַכֵּלִים? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַנָּב וְלֹא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי, אֲבָל אַתָּה אֻמָּנוּתְךָ לִשְׁמוֹר בַּשַּׁעַר, לָמָּה הִנַּחְתָּ אֻמָּנוּתְךָ? וְאַף קַיִן כָּךְ אָמַר: אֲנִי הָרַגְתִּי אוֹתוֹ – בָּרָאתָ בִּי יֵצֶר הָרַע, אַתָּה שׁוֹמֵר אֶת הַכֹּל וְלִי הִנַּחְתָּ לְהָרְגוֹ? אַתָּה הוּא שֶׁהֲרַגְתּוֹ! שֶאִלּוּ קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי כְּמוֹתוֹ לֹא הָיִיתִי מִתְקַנֵּא בּוֹ.

מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “מֶה עָשִׂיתָ, קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים” (שם שם, י). אָמַר לוֹ קַיִן: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא רָאִיתִי הָרוּג מִיָּמַי. וְכִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי מַכֵּהוּ בְאֶבֶן וְהוּא מֵת?

“וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא” (שם שם, יג) – רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! יֵשׁ לְפָנֶיךָ דֵּילָטוֹרִין שֶׁמַּלְשִׁינִים אֶת הָאָדָם לְפָנֶיךָ? אָבִי וְאִמִּי הֲרֵי הֵם בָּאָרֶץ וְאֵינָם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי הֲרַגְתִּיו, וְאַתָּה בַשָּׁמַיִם, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטֶה! כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֲנִי סוֹבֵל. אָמַר לוֹ: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, וַעֲווֹנִי אֵינְךָ יָכוֹל לִסְבֹּל? “גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא”? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וְעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה צֵא וּגְלֵה מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה – מִיָּד “וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד” (שם שם, טז). כְּשֶׁיָּצָא, כָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיְתָה הָאָרֶץ מִזְדַּעְזַעַת מִתַּחְתָּיו. וְהָיוּ חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת מִזְדַּעְזְעוֹת וְאוֹמְרוֹת: מַהוּ זֶה? אוֹמְרוֹת זוֹ לְזוֹ: קַיִן הָרַג אֶת הֶבֶל אָחִיו וְגָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו “נָע וָנָד תִּהְיֶה” (שם שם, יב), נֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְנֹאכְלֶנּוּ. וְהָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת וּבָאוֹת אֶצְלוֹ לִתְבֹּעַ דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר:

"אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ;

אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם –

גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ (תהלים קלט, ז־י).

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם” (בראשית ד, טו) (תנחומא בראשית, ט; בר“ר כב, ז; שמו”ר לא, יז).

קָשֶׁה הַדָּבָר לְאָמְרוֹ וגו' – הרעיון שיובא כעת כה קשה לשאיתו, עד שמוטב לאומרו בדרך של משל ולא במפורש.

לִשְׁנִי אַתְלֵיטִין – משל לשני לוחמים בזירה.

פֵּרְשָׁם – הפריד ביניהם, וכך מונע את הריגת האחד.

וְהָיָה מְצַוֵּחַ – דמו של ההרוג.

מִי יְבַקֵּשׁ דִינִי וגו' – מי יתבע את המלך לדין?

צֹעֲקִים אֵלַי – הדרשן מבין את המילה “אלי” כאילו פירושה “עלי”, כנגדי.

לא הִנַּחְתִּי אֻמָּנוּתִי – לא פסקתי מלעסוק במשלח ידי, בגניבה.

קִבַּלְתָּ קָרְבָּנִי – כמסופר בבראשית ד, ג־ז.

דֵּילָטוֹרִין – מלשינים.

סוֹבֵל – נושא ומכלכל.

עָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה – בהודאה כי “גדול עווני”.

“בְּאֶרֶץ נוֹד” – דורש את שם המקום מלשון “נע ונד”, יציאה לגלות.

לִתְבֹּעַ דָּמוֹ – לנקום.

*

קב כְּשֶׁנֶּהֱרַג הֶבֶל הָיָה מֻטָּל בַּשָּׂדֶה וְדָמוֹ מֻשְׁלָךְ עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וְהַכֶּלֶב שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּר צֹאנוֹ שֶׁל הֶבֶל הוּא הָיָה מְשַׁמֵּר נִבְלָתוֹ מֵחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמָיִם. בָּאוּ אָדָם וְעֶזְרוֹ וְיָשְׁבוּ כְנֶגְדּוֹ וְהָיוּ בוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עָלָיו וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת לְהֶבֶל. עוֹרֵב אֶחָד שֶׁמֵּת חֲבֵרוֹ אָמַר: אֲנִי מְלַמֵּד לְאָדָם זֶה מַה לַעֲשׂוֹת. נָטַל אֶת חֲבֵרוֹ וְחָפַר בָּאָרֶץ לְעֵינֵיהֶם וּקְבָרוֹ. אָמַר אָדָם: כְּעוֹרֵב זֶה נַעֲשֶׂה. מִיָּד נָטַל נִבְלָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וּקְבָרָהּ בָּאָרֶץ (פדר“א כא; ילק”ש לבראשית, לח). עֶזְרוֹ – אשתו (שהיא “עזר כנגדו” [בראשית ב, יח]).

*

קג ‏ “וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת” (בראשית ד, טו) − רַב אָמַר: כֶּלֶב מָסַר לוֹ. אַבָּא יוֹסֵי אוֹמֵר: קֶרֶן הִצְמִיחַ לוֹ (בר"ר כב, יב).

כֶּלֶב – לשומרו מחיות רעות.

קֶרֶן – להבהיל את אויביו.

*

קד "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) – מֵהֵיכָן יָצָא? רַ' יוּדָן בְּשֵׁם רַ' אַיְבוּ אָמַר: הִפְשִׁיל דְּבָרִים לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה (בר"ר כב, יג).

הִפְשִׁיל דְּבְרִים וגו' – לא ביציאה ממקום כלשהו מדובר אלא ביציאה מעמדה נפשית אחת לחברתה: קין השליך כביכול מאחורי גוו את דבריו שלו (“גדול עווני מנשוא”), שלא התכוון להם בלב שלם, וסבר כי הצליח לרמות את הקב"ה בהודאתו זו.

*

קה "וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' " (בראשית ד, טז) ־ יָצָא שָׂמֵחַ. פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן. אָמַר לוֹ: מָה נַעֲשָׂה בְּדִינֶךָ? אָמַר לוֹ: עָשִׂיתִי תְשׁוּבָה וְנִתְפַּשָּׁרְתִּי. הִתְחִיל אָדָם הָרִאשׁוֹן מְטַפֵּחַ עַל פָּנָיו וְאָמַר: כָּךְ הוּא כּוֹחָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ! מִיָּד עָמַד אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאָמַר: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, טוֹב לְהוֹדוֹת לַה' " (תהלים צב, א־ב) (בר"ר כב, יג).

פָּגַע – פגש.

נִתְפַּשָּׁרְתִּי – השלמתי (עם הקב"ה).

מֶטַפֵּחַ – מכה.

“לְהוֹדוֹת” – דורש מילה זו מלשון הודאה על חטא ועשיית תשובה.

*

קו לֶמֶךְ בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַיִן הָיָה שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת וְסוֹמֵא הָיָה. פַּעַם אַחַת יָצָא לָצוּד וְהָיָה בְּנוֹ אוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ; רוֹאֶה אוֹתוֹ תִּינוֹק דְּמוּת קֶרֶן חַיָּה – אָמַר לוֹ: כְּמִין חַיָּה אֲנִי רוֹאֶה. מָתַח לֶמֶךְ אֶת הַקֶּשֶׁת כְּנֶגְדּוֹ וְהָרַג אֶת קַיִן. רָאָה אוֹתוֹ תִּינוֹק מֵרָחוֹק הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ, אָמַר לוֹ לְלֶמֶךְ: אָבִי! הֲרֵי דְמוּת אָדָם הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לֶמֶךְ: וַי לִי! זְקֵנִי הוּא. טָפַח שְׁתֵּי יָדָיו בַּחֲרָטָה וְנָגַע בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל תִּינוֹק וַהֲרָגוֹ בְּשׁוֹגֵג. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי” (בראשית ד, כג) (תנחומא בראשית, יא; מדה"ג לבראשית, עמ' 127־126).

שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת – מאז אדם הראשון (בראשית ד, יח).

סוֹמֵא – עיוור.

וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ – ראו קטע קג.

זְקֵנִי – אחד מאבות אבותי.

טָפַח – הכה.

אִישׁ – הוא קין (שבלידתו אמרה עליו אמו “קניתי איש” [בראשית ד, א]).

*

קז אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִדּוּי הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ” (בראשית ה, ג) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו הוֹלִיד לֹא כְּצַלְמוֹ.

שָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא כֹהֵן בַּר דָּלָא: “אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ”, וְשָׁתַק! אָמַר: עַד כָּאן בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, מִכָּאן וְאֵילָךְ נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת וְנִבְרְאוּ קִנְטוֹרִין.

אַרְבָּעָה דְבָרִים נִשְׁתַּנּוּ בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת: הֶהָרִים נַעֲשׂוּ טְרָשִׁים, וְהִתְחִיל הַמֵּת מַרְחִישׁ, וְנַעֲשׂוּ פְנֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כְּקוֹפוֹת וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין (עירובין יח ע“ב; בר”ר כג, ו).

קִלְקוּל הַדּוֹרוֹת – של צאצאי אדם הראשון. בְּנִדּוּי – נזוף בידי שמים על חטאו, ולא קרב אל חוה. הוֹלִיד וגו' – מקֵרי שראה נולדו רוחות, שדים זכרים ולילין נקבות.

עַד עַכְשָו – עד שחלפו מאה ושלושים השנה.

וְשָׁתַק – מדוע לאחר הזכרת שלושת הדורות האלה נפסק הדיון בצאצאי אדם ובאה פתיחה חדשה (בראשית ה, א)?

עַד כָּאן וגו' – עד ללידת אנוש נולדו אנשים בצלם האלוהים.

נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת – שנאמר בדור אנוש “אז הוּחל” (שם ד, כו) ונדרש מלשון חולין או חילול.

קִנְטוֹרִין – יצורים שפלג גופם העליון כאדם ופלג גופם התחתון כסוס (והוא רמז לדורות פחותים, ששטופים בזימה כדרך הבהמה).

טְרָשִׁים – קשים כסלע וקשים לחרישה.

מַרְחִישׁ – שורץ תולעים.

כְּקוֹפוֹת – כקופים.

נַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין – ניתן היתר למזיקים לפגוע בבני אדם.

*

קח “וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ” (בראשית ה, כט)ּ – קֹדֶם שֶׁנּוֹלַד נֹחַ לֹא כְשֶּׁהָיוּ זוֹרְעִין הָיוּ קוֹצְרִין, אֶלָּא הָיוּ זוֹרְעִין חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין קוֹצִים וְדַרְדָּרִים. כֵּיוָן שֶׁנּוֹלַד נֹחַ חָזַר הָעוֹלָם לְיִשּׁוּבוֹ, קָצְרוּ מַה שֶּׁזָּרָעוּ – זוֹרְעִין חִטִּים וְקוֹצְרִין חִטִּים, זוֹרְעִין שְׂעוֹרִים וְקוֹצְרִין שְׂעוֹרִים; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד נֹחַ עוֹשִׂין מְלָאכָה בִּידֵיהֶם, לְכָךְ כָּתוּב “וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ”, נוֹלַד נֹחַ – הִתְקִין לָהֶם מַחֲרֵשׁוֹת וּמַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת וְכָל כְּלֵי מְלָאכָה (תנחומא בראשית, יא).

לְיִשּׁוּבוֹ – למהלכו התקין.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מַגָּלוֹת וְקַרְדֻּמּוֹת – כלים לקציר (מגל) ולחיתוך (קרדום).

*

קט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ. כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו: הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמָע לַחוֹרֵשׁ; כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ – נָחוּ.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִיש אָמַר: עַד שֶׁלֹּא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִין שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם; כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ נָחוּ (בר"ר כה, ב).

הַתֶּלֶם וגו' – גם האדמה צייתה לחורש והתלמים נוצרו בהתאם לרצונו.

נָחוּ – קיבלו עליהם מחדש את עול החורש (והוא מדרש על השם “נח”).

הַמַּיִם עוֹלִין – גאות ושפל בעוצמה כה גדולה עד שאף קברים נתמלאו מים.

*

קי “וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם” (בראשית ו, ז) – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין וְהוֹשִׁיב בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין אִלְּמִים, וְהָיוּ מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע וּבְמַנְטוּלִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ: מָה אִם אֵלּוּ, שֶׁהֵם אִלְּמִים, מַשְׁכִּימִים וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמִי בִּרְמִיזָה וּבָאֶצְבַּע וּבְמַנְטוּלִים – אִלּוּ הָיוּ פִּקְּחִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הוֹשִׁיב הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָהּ דָּיוֹרִין פִּקְּחִים, עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַּפָּלָטִין, אָמְרוּ: אֵין פָּלָטִין זוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁלָּנוּ הִיא! אָמַר הַמֶּלֶךְ: תַּחֲזֹר הַפָּלָטִין לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה. כָּך מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים” (תהלים צג, ד). מָה הָיוּ אוֹמְרִים? “אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'!” (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֵלּוּ, שֶאֵין לָהֶם לֹא אֲמִירָה וְלֹא דִבּוּר הֲרֵי הֵם מְקַלְּסִים אוֹתִי, כְּשֶׁאֶבְרָא אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמָרַד בּוֹ, דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָרַד בּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִפָּנוּ אֵלּוּ וְיָבוֹאוּ אוֹתָם (בר"ר ה, א; שם כח, ב).

פָּלָטִין – ארמון.

דַּיוֹרִין – דיירים.

שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמוֹ – כדרך לשבחו.

מַנְטוּלִים – מטפחות.

פִּקְּחִים – בעלי יכולת דיבור.

הֶחֱזִיקוּ – תפסו בכוח.

קִלּוּסוֹ – שבחו.

דּוֹר אֱנוֹשׁ – שנתפס בספרות האגדה כדור חוטא (שנאמר בו “אז הוחל” [בראשית ד, כו] ונדרש מלשון חילול וחולין).

יִפָּנוּ אֵלּוּ וגו' – יסולקו בני האדם ויחזרו המים (הוא המבול).

*

קיא אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךּ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ” (בראשית ו, ו) (בר"ר כז, ד).

שִׁבְעָה יָמִים – כדברי הקב"ה לנח: “כי ימים עוד שבעה אנוכי ממטיר על הארץ” (בראשית ו, ד), והמדרש מקשר בין מספר הימים האלו לשבעת ימי האבלות.

*

קיב “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה” (בראשית ז, כג) – אִם אָדָם חָטָא בְּהֵמָה מֶה חָטְאָה? תְּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁעָשָׂה חֻפָּה לִבְנוֹ וְהִתְקִין מִכָּל מִינֵי סְעוּדָה. לְיָמִים מֵת בְּנוֹ – עָמַד וּפִזֵּר אֶת חֻפָּתוֹ. אָמָר: כְּלוּם עָשִׂיתִי אֶלָּא בִשְׁבִיל בְּנִי, עַכְשָׁו שֶׁמֵּת – חֻפָּה לָמָּה לִי? אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמָר: כְּלוּם בָּרָאתִי בְהֵמָה וְחַיָּה בִשְׁבִיל אָדָם? עַכְשָׁו שֶׁאָדָם חָטָא, בְּהֵמָה וְחַיָּה לָמָּה לִי? (סנהדרין קה ע"א).

מִשּׁוּם – בשם.

כְּלוּם – האם לא?

*

קיג כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַצֵּב, מִיָּד עָמְדוּ שְׁנֵי מַלְאָכִים שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲלֹא אָמַרְנוּ לְפָנֶיךָ כְּשֶׁבָּרָאתָ אֶת עוֹלָמֶךָ: “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?” (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: וְעוֹלָם מַה יְהֵא עָלָיו? אָמְרוּ לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיִינוּ מִסְתַּפְּקִים בּוֹ. אָמַר לָהֶם: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, אִם אַתֶּם שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הָיָה שׁוֹלֵט בָּכֶם יֵצֶר הָרַע וִהְיִיתֶם קָשִׁים מִבְּנֵי אָדָם. אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ רְשׁוּת וְנָדוּר עִם הַבְּרִיּוֹת וְתִרְאֶה אֵיךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁים שִׁמְךָ. אָמַר לָהֶם: רְדוּ וְתָדוּרוּ עִמָּהֶם. מִיָּד קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם, שֶׁהָיוּ יָפוֹת וְלֹא יָכְלוּ לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרָם.

רָאָה שֶׁמְחֲזַאי רִיבָה אַחַת וּשְׁמָהּ אִסְתְּהַר, נָתַן עֵינָיו בָּהּ. אָמַר: הִשָּׁמְעִי לִי.

אָמְרָה לוֹ: אֵינִי שׁוֹמַעַת לְךָ עַד שֶׁתִּתֶּן לִי כְּנָפֶיךָ וּתְלַמְּדֵנִי שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, שֶׁאַתָּה עוֹלֶה בּוֹ לָרָקִיעַ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה זוֹכְרֵהוּ. נָתַן לָהּ כְּנָפָיו וְלִמְּדָהּ אוֹתוֹ שֵׁם. הִזְכִּירָה אוֹתוֹ וְעָלְתָה לָרָקִיעַ – וְלֹא קִלְקְלָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּפֵרְשָׁה עַצְמָהּ מִן הָעֲבֵרָה לְכוּ וּקְבָעוּהָ בֵּין שִׁבְעָה כּוֹכָבִים הַלָּלוּ – וְנִקְבְּעָה בְּכִימָה. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁמְחֲזַאי וַעֲזָאֵל כָּךְ עָמְדוּ וְנָשְׂאוּ נָשִׁים, וְהוֹלִיד שֶׁמְחֲזַאי בָּנִים: הִיוָא וְהַיָּא.

שָׁגַר מְטַטְרוֹן שָׁלִיחַ לְשֶׁמְחֲזַאי וְאָמַר לוֹ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲרִיב עוֹלָמוֹ וּלְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. מִיָּד עָמַד בִּבְכִי וְהָיָה מִצְטַעֵר עַל הָעוֹלָם וְעַל בָּנָיו: מָה יַעֲשׂוּ בָּנָיו? מָה יֹאכְלוּ אִם הָעוֹלָם חָרֵב? שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה אוֹכֵל בְּכָל יוֹם אֶלֶף גְּמַלִּים וְאֶלֶף סוּסִים וְאֶלֶף שְׁוָרִים.

בַּלַּיְלָה רָאוּ הִיוָא וְהַיָּא שְׁנֵיהֶם חֲלוֹמוֹת. אֶחָד מֵהֶם רָאָה אֶבֶן גְּדוֹלָה פְּרוּסָה עַל הָאָרֶץ כְּשֻׁלְחָן, וְהִיא חֲרוּתָה וּכְתוּבָה שִׁיטִין שִׁיטִין, וְהָיָה מַלְאָךְ יוֹרֵד מִן הָרָקִיעַ וּבְיָדוֹ כְּמִין סַכִּין וְהָיָה גוֹרֵר וּמוֹחֵק כָּל אוֹתָן הַשִּׁיטִין וְלֹא הָיָה מְשַׁיֵּר בָּהּ אֶלָּא אַרְבַּע תֵּבוֹת; וְהָאֶחָד רָאָה: פַּרְדֵּס גָּדוֹל מְשֻׁבָּח נָטוּעַ מִכָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְהָיוּ בּוֹ מַלְאָכִים וּבְיָדָם קַרְדֻּמּוֹת וְהָיוּ מְקַצְּצִים כָּל הָאִילָנוֹת וְלֹא שִׁיְּרוּ בּוֹ אֶלָּא אִילָן אֶחָד שֶׁל שְׁלשָׁה עֲנָפִים.

כֵּיוָן שֶׁנִּנְעֲרוּ עָמְדוּ בְּבֶהָלָה וּבָאוּ אֵצֶל אֲבִיהֶם. אָמַר לָהֶם: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא מַבּוּל וְלֹא יְשַׁיֵּר אֶלָּא נֹחַ וּבָנָיו. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים. אָמַר לָהֶם: אַל תִּצְטַעֲרוּ, שֶׁשְּׁמוֹתֵיכֶם לֹא יִכְלוּ מִן הַבְּרִיּוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁגּוֹזְרִים גְּזָרוֹת אוֹ מַעֲלִים אֲבָנִים אוֹ סְפִינוֹת – שְׁמוֹתֵיכֶם הֵם מַזְכִּירִים: הִיוָא וְהַיָּא. מִיָּד נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם.

שֶׁמְחֲזַאי חָזַר בִּתְשׁוּבָה וְתָלָה עַצְמוֹ בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה וְרַגְלָיו לְמַעְלָה וַעֲדַיִן הוּא תָלוּי בִּתְשׁוּבָה. עֲזָאֵל לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה וַעֲדַיִן הוּא עוֹמֵד בְּקִלְקוּלוֹ (מדרש אבכיר, בתוך: בית המדרש, ד, עמ' 128־127).

מִסְתַּפְּקִים בּוֹ – מוצאים בעולם סיפוק וטעם (גם בלא בני אדם).

קָשִׁים – קשי עורף.

קִלְקְלוּ עִם בְּנוֹת הָאָדָם – כמסופר בבראשית ו, א־ב על בני האלוהים ובנות האדם.

רִיבָה – נערה.

אִסְתְּהַר – הוא כוכב נוגה (ונוס).

הִשָּׁמְעִי לִי – ליחסי אישות.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שמו של ה' כקריאתו בארבע אותיותיו, והוא מעניק ליודעיו כוחות בלתי רגילים.

זוֹכְרֵהוּ – מזכיר אותו.

כִּימָה – קבוצת כוכבי הלכת (עמוס ה, ח).

מְטַטְרוֹן – מראשי המלאכים בעולם של מעלה.

שִׁיטִין – שורות.

גּוֹרֵר – מגרד.

נִנְעָרוּ – התעוררו.

נֹחַ וּבָנָיו – המסומלים בארבע התיבות או באילן ובשלושת הענפים. גּוֹזְרִים גְּזָרוֹת – מנסרים גזרי עץ.

הִיוָא וְהַיָּא – קריאות קצובות של עמלים במלאכתם לשם התעוררות וזירוז.

נִתְקָרְרָה דַּעְתָּם – נרגעו.

*

קיד “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ” (בראשית ו, יב) – רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמָר: הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּדוֹר הַמַּבּוּל – הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָס. רַ' לוּלְיָנִי בַּר טִבְרִין בְּשֵׁם רַ' יִצְחָק אָמַר: אַף הָאָרֶץ זָנְתָה – הָיוּ זוֹרְעִין אוֹתָהּ חִטִּים וְהִיא מוֹצִיאָה זוֹנִין. הַזּוֹנִין הַלָּלוּ מִדּוֹר הַמַּבּוּל הֵם (בר"ר כח, ח).

כָּל בָּשָׂר – כל החיים, ולא רק בני אדם.

קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם – בזנות.

זוֹנִין – סוג של עשבים שוטים (וכרקע הדברים גם משחק מילים על השורש זנ"ה).

*

קטו “וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְתֵּי נָשִׁים” (בראשית ד, יט) – אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל עוֹשִׂים, הָיָה אֶחָד מֵהֶם לוֹקֵחַ לוֹ שְׁתַּיִם, אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ. זוֹ שֶׁהָיְתָה לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּאִלּוּ אַלְמָנָה בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ; וְזוֹ שֶׁהָיְתָה לְתַשְׁמִישׁ הָיָה מַשְקָהּ כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים שֶלֹּא תֵּלֵד, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ מְקֻשֶּטֶת כְּזוֹנָה.

תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן, שֶׁהֲרֵי הַבָּרוּר שֶּׁבָּהֶם הָיָה לֶמֶךְ, וְלָקַח שְׁתֵּי נָשִׁים, עָדָה וְצִלָּה, עָדָה שֶׁסָּרָה מִמֶּנּוּ, וְצִלָּה שְׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ (בר"ר כג, ב).

תַּשְׁמִישׁ – יחסי מין לשם ההנאה בלבד.

הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת – בין לידה ללידה.

כּוֹס שֶׁל עִקָּרִים – משקה שמונע מן האישה ללדת.

הַבָּרוּר – הטוב והמובחר.

עָדָה – והשורש עד“ה בארמית משמעו סו”ר.

*

קטז אָמַר רַ' יִצְחָק: אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ זוֹרְעִים אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה, וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁעָה קַלָּה, וּמְתַלְּשִׁין אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָם, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כִּכְנִימָה בְּבָשָׂר, וְהָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת (בר"ר לד, יא).

אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה – והארץ נותנת את יבולה במשך התקופה כולה.

מְתַלְּשִׁין – עוקרים.

כְּנִימָה – חרק זעיר.

אֲוִיר – מזג אוויר.

הָעֲצֶרֶת – שבועות.

*

קיז “יְשַׁלְחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן” (איוב כא, יא) – כְּשֶׁהָיְתָה אַחַת מֵהֶן יוֹלֶדֶת בַּיּוֹם הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהָבֵא לִי צֹר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת שָׁרְךָ; וּכְשֶׁהָיְתָה יוֹלֶדֶת בַּלַּיְלָה – הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִבְנָהּ: צֵא וְהַדְלֵק לִי נֵר וַאֲנִי חוֹתֶכֶת אֶת שָׁרְךָ.

מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁיָלְדָה בַּלָיְלָה, אָמְרָה לִבְנָהּ: צֵא הַדְלֵק לִי נֵר וְאֶחְתּוֹךְ אֶת שָׁרְךָ. יָצָא וּפָגַע בַּשֵּׁד שַׁמְדּוֹן, שַׂר שֶׁל רוּחוֹת; עִם שֶׁמִּתְעַסְּקִים זֶה עִם זֶה קָרָא הַתַּרְנְגוֹל. אָמַר לוֹ: לֵךְ וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אִמְּךָ שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל, וְאִלְמָלֵא שֶׁקָּרָא הַתַּרְנְגוֹל הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרֶגְךָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אַתָּה וְהִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי אֵם אִמְּךָ, שֶׁלֹּא חָתְכָה אִמִּי אֶת שָׁרִי, שֶׁאִלְמָלֵי חָתְכָה אִמִּי אֶת שָׁרִי הָיִיתִי מַכֶּה אוֹתְךָ וְהוֹרֶגְךָ (בר“ר לו, א: ויק”ר ה, א).

“עֲוִילֵיהֶם” – ילדיהם.

אַחַת מֵהֶן – מנשות דור המבול,

לִבְנָהּ – לתינוק שזה עתה נולד.

שָׁרְךָ – חוט הטבור שלך.

מִתְעַסְּקִים – רבים.

*

קיח ‏ “נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו” (בראשית ו, ט) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “בְּדֹרֹתָיו” וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: “בְּדֹרֹתָיו” – כָּל שֶׁכֵּן בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים. אָמַר רַ' חֲנִינָא: מָשָׁל שֶל רַ' יוֹחָנָן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בְּמַרְתֵּף שֶׁל חֹמֶץ. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף. אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָה: מָשָׁל שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִצְלוֹחִית שֶׁל פְּלַיְטוֹן שֶׁהָיְתָה מֻנַּחַת בִּמְקוֹם הַטִּנֹפֶת. בִּמְקוֹמָהּ רֵיחָהּ נוֹדֵף, וְכָל שֶׁכֵּן בִּמְקוֹם הַבֹּסֶם (סנהדרין קח ע"א).

כָּל שֶׁכֵּן – על אחת כמה וכמה.

מָשָׁל שֶל וגו' – ומדגים את דברי ר' יוחנן וריש לקיש במשלים.

בִּמְקוֹמָהּ וגו' – בין חביות החומץ ריחה בולט ומתפשט, אך בין חביות של יין אין היא בולטת.

פְּלַיְטוֹן – בושם שמופק מצמח הנֵרְד (שיר השירים ד, יד).

*

קיט ‏ “אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ” (בראשית ו, ט) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, אָמַר לַקָּטָן: הַלֵּךְ עִמִּי, וְאָמַר לַגָּדוֹל: בֹּא וְהַלֵּךְ לְפָנַי. כָּךְ אַבְרָהָם שֶׁהָיָה כּוֹחוֹ יָפֶה – “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (שם, יז,א). אֲבָל נֹחַ שֶׁהָיָה כֹחוֹ רַע – אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר"ר ל, י).

הַלֵּךְ עִמִּי – כדי להגן עליו ולסייעו בשל חולשתו.

כּוֹחוֹ יָפֶה – מעלת צדקתו גבוהה (בהשוואה לנח שהיתה פחותה משלו).

*

קכ “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר” (בראשית ו, יד) – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹסֵי: ק"כ שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה אָמַר לוֹ לְנֹחַ: “עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר”. עָמַד נֹחַ וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאֶמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין עָלָיו וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. הָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָם הָאֲרָזִים וְהֵם גְּדֵלִים. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶם כָּעִנְיָן הַזֶּה; וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָם וְהָיָה מְנַסְּרָם. הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וְאוֹמֵר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָּהֶם. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה − מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבּוּל. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ עַצְמָם שֶׁהֵם אוֹבְדִים בִּקְּשׁוּ לַהֲפֹךְ אֶת הַתֵּבָה. מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִקִּיף אֶת הַתֵּבָה אֲרָיוֹת (תנחומא נח, ה; תנחומא בובר נח, י).

ק"כ – 120.

מַתְרֶה – מזהיר.

מְשַׂחֲקִין – צוחקים, מלגלגים.

*

קכא “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה” (בראשית ו, טז) – רַ' לֵוִי אָמַר: מַרְגָּלִית. כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא הָיָה צָרִיךְ לֹא לְאוֹר הַחַמָּה בַּיּוֹם וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה בַּלַּיְלָה, אֶלָּא מַרְגָּלִית הָיְתָה לוֹ וְהָיָה תוֹלֶה אוֹתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא כֵּהָה הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יוֹם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיְתָה מַבְהֶקֶת הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לַיְלָה (בר"ר לא, יא).

“צֹהַר” – ומפרש מילה זו מלשון צהריים, הוא אור היום.

כֵּהָה – אורה מתעמעם.

*

קכב “וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה” (בראשית ו, יט) – אָמַר רַ' יְהוּדָה: רְאֵם לא נִכְנַס עִמּוֹ, אֲבָל גּוּרָיו נִכְנְסוּ. רַ' נְחֶמְיָה אָמַר: לֹא הוּא וְלֹא גוּרָיו, אֶלָּא קְשָרוֹ נֹחַ בַּתֵּבָה, וְהָיָה מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת כְּמִן טְבֶרְיָא לְסוּסִיתָא (בר"ר לא, יג). רְאַם – הוא שור הבר, חיית ענק מיתולוגית שבשל גודלה לא היה אפשר להכניסה לתיבה. מַתְלִים תַּלְמִיּוֹת וגו' – מעלה במים גלים גבוהים כתלמים שגודלם כמרחק שבין טבריה שבמערב הכינרת לסוסיתא שבמזרחה.

*

קכג ‏כְּשֶׁגָּבְרוּ מֵי הַמַּבּוּל יָשַׁב לוֹ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל עֵץ אֶחָד מִן הַסֻּלָּמוֹת שֶל תֵּבָה, וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיְהֵא לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם. מָה עָשָׂה נֹחַ? נָקַב חֹר בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים” (דברים ג, יא) (פדר"א כג).

*

קכד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד עֲלֵיהֶם הָיָה מַרְתִּיחָהּ בְּגֵיהִנּוֹם וּמוֹצִיאָהּ וּמוֹרִידָהּ עֲלֵיהֶם (בר"ר כח, ט). עֲלֵיהֶם – על דור המבול.

*

קכה “וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ” (בראשית ו, יג) – אָמְרוּ בְּשֵׁם רַב כָּהֲנָא בַּר מַלְכְּיָא: אֲפִלּוּ שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים שֶׁהַמַּחֲרֵשָׁה שׁוֹלֶטֶת בָּאָרֶץ נִמּוֹחוּ. מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁהָיְתָה לוֹ מֵינִיקָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא סוֹרֵחַ הָיְתָה מֵינִקְתּוֹ נִרְדֵּית. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ – הֲרֵי אֲנִי מַשְׁחִיתָם וּמַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ עִמָּם (בר"ר לא, ז).

“אֶת הָאָרֶץ” – גם הארץ, האדמה, נענשה ונפגעה.

שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים – העומק שאליו חודרת המחרשה, כ־25 ס"מ.

נִמּוֹחוּ – נתמוססו.

סוֹרֵחַ – חוטא.

נִרְדֵּית – נענשת.

*

קכו אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ הַמַּזָּלוֹת כָּל אוֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶלֹּא הָיָה רִשּׁוּמָם נִכָּר (בר"ר כה, ב).

לֹא שִׁמְּשׁוּ וגו' – כל גרמי השמים לא פעלו כהרגלם.

שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – מכניסת נח לתיבה עד ליציאתו ממנה.

רִשּׁוּמָם נִכָּר – לא הותירו רושם בעולם.

*

קכז “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב” (בראשית ח, ז) – הִתְחִיל הָעוֹרֵב מְשִׁיבוֹ תְשׁוּבוֹת, אָמַר לוֹ: מִכָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ כָּאן אִי אַתָּה מְשַׁלֵּחַ אֶלָּא לִי. אָמַר לוֹ: מָה צֹרֶךְ לָעוֹלָם בָּךְ? לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: תְּשׁוּבָה נִצַּחַת הֱשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ, אָמַר לוֹ: רַבְּךָ שְׂנֵאַנִי וְאַתָּה שְׂנֵאתָנִי. רַבְּךָ שְׂנֵאָנִי – מִן הַטְּהוֹרִים שִׁבְעָה, מִן הַטְּמֵאִים שְׁנַיִם; וְאַתָּה שְׂנֵאתַנִי – שֶׁאַתָּה מַנִּיחַ מִין שִׁבְעָה וְשׁוֹלֵחַ מִין שְׁנַיִם. אִם פָּגַע בִּי שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה, לֹא נִמְצָא עוֹלָם חָסֵר בְּרִיָּה אַחַת?!

אַף עַל פִּי כֵן “וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב” − לֵידַע מָה בָּעוֹלָם. הָלַךְ לוֹ הָעוֹרֵב וּמָצָא נִבְלַת אָדָם מֻשְׁלֶכֶת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְיָשַב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ לְשׁוֹלְחוֹ. שָׁלַח נֹחַ אֶת הַיּוֹנָה וְהֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתוֹ.

“וְהִנֵּה עֲלֵה זַּיִת טָרָף בְּפִיהָ” (שם שם, יא) – מֵהֵיכָן הֵבִיאָה אוֹתוֹ? אָמַר רַב בֵּיבַי: שַׁעֲרֵי גַן עֵדֶן נִפְתְּחוּ לָהּ וּמִשָּׁם הֱבִיאַתּוּ. אָמַר לוֹ רַ' אַיְבוּ: אִלּוּ מִגַּן עֵדֶן הֵבִיאָה אוֹתוֹ לֹא הָיְתָה מְבִיאָה דָּבָר מְעֻלֶּה, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וּבַלְסָמוֹן? אֶלָּא רֶמֶז רָמְזָה לְנֹחַ וְאָמְרָה לוֹ: מָרִי נֹחַ, מַר מִזֶּה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא מָתוֹק מִתַּחַת יָדֶיךָ (בר“ר לג, ה־ו; ויק”ר לא, י; שהש“ר א, סה; ילק”ש לבראשית, נח).

לֹא לַאֲכִילָה וְלֹא לְקָרְבָּן – העורב עוף טמא ואין לאוכלו או להקריבו.

רַבְּךָ – הקב"ה, שציווה להכניס לתיבה מספר שונה של עופות טהורים וטמאים.

שַׂר חַמָּה אוֹ שַׂר צִנָּה – החום או הקור.

בַּלְסָמוֹן – עץ האפרסמון שייצרו ממנו בושם רב ערך.

מָרִי – אדוני.

מַר מִזֶּה וגו' – מוטב לזכות למזון שבא מידי הקב"ה, אף אם הוא מר יותר, כטעם עלה הזית, מאשר מזון מתוק שניתן מידי בשר ודם (וראו בקטע הבא).

*

קכח “וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ” (בראשית ח, יא) – אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרו‍ֹרִים כְּזַיִת זֶה וּמְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם (סנהדרין קח ע“ב; פדר”א כג; ילק"ש לבראשית, נח).

אָמְרָה יוֹנָה – ראו בקטע הקודם.

*

קכט “וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר צֵא מִן הַתֵּבָה” (בראשית ח, טו־טז) – אָמָר רַ' יוּדָן: אִלּוּ הָיִיתִי שָׁם, הָיִיתִי שׁוֹבְרָהּ וְיוֹצֵא לִי. אֶלָּא אָמַר נֹחַ: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי לַתֵּבָה אֶלָּא בִרְשׁוּת, כָּךְ אֵין אֲנִי יוֹצֵא מִמֶּנָּה אֶלָּא בִרְשׁוּת: “בֹּא אֶל הַתֵּבָה” – “וַיָּבאֹ נֹחַ”, “צֵא מִן הַתֵּבָה” – “וַיֵּצֵא נֹחַ” (בר“ר לד, ד; ילק”ש לבראשית, נט).

הָיִיתִי שׁוֹבְרָה – ולא ממתין להוראה לצאת מן התיבה.

בִּרְשׁוּת – על פי הוראת הקב"ה.

*

קל “יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה” (בראשית ח, יט) – אָמַר לוֹ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם הַגָּדוֹל: אַתֶּם הֵיאַךְ הֱיִיתֶם? אָמַר לוֹ: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לָנוּ בַּתֵּבָה. בְּרִיָּה שֶׁדַּרְכָּהּ לְהַאֲכִילָהּ בַּיּוֹם הֶאֱכַלְנוּהָ בַּיּוֹם; בַּלַּיְלָה – הֶאֱכַלְנוּהָ בַּלָּיְלָה. זִקִּית זוֹ – לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַבָּא מָה הִיא אוֹכֶלֶת. פַּעַם אַחַת הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַתֵּךְ רִמּוֹן: נָפְלָה תוֹלַעַת מִתּוֹכוֹ וַאֲכָלַתָּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה וְאָכְלָה. – הַחוֹל מְצָאוֹ אַבָּא יָשֵׁן בְּזָוִית שֶׁל הַתֵּבָה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הָיִיתָ תוֹבֵעַ מְזוֹנוֹת? אָמַר לוֹ: רְאִיתִיךָ טָרוּד וְאָמַרְתִּי: לֹא אֲצַעֲרֶךָ. אָמַר לוֹ: חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ בְצַעֲרִי − יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תָמוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים” (איוב כט, יח) (סנהדרין קח ע“ב; ילק”ש לבראשית, נט).

אֱלִיעֶזֶר – עבד אברהם.

שֵׁם הַגָּדוֹל – בנו של נח.

גּוֹבֵל לָהּ חִזְרָא שֶׁהִתְלִיעָה – לש בעבורה מצמחי סוּף שנתמלאו תולעים.

הַחוֹל – העוף האגדי הידוע גם בשם פניקס, שעל פי המסורת מעולם לא מת.

זָוִיִת – פינה.

חוֹשֵׁשׁ הָיִיתָ – שמת לבך.

*

קלא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁעָשָׂה נֹחַ בַּתֵּבָה לֹא טָעַם טַעַם שֵׁנָה, לֹא הוּא וְלֹא בָּנָיו, לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה עָסוּק לָזוּן אֶת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָיוּ עִמּוֹ. יֵשׁ בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה אוֹכֶלֶת בְּשָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם, וְיֵשׁ בִּשְׁתַּיִם, וְיֵשׁ בְּשָׁלוֹשׁ, וְיֵשׁ בְּאַרְבַּע, וְיֵשׁ בִּשְׁלִישׁ הַלַּיְלָה, וְיֵשׁ בְּאֶמְצָעוֹ שֶׁל לַיְלָה, וְיֵשׁ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר. וּמָה הָיָה מַאֲכִילָן? כָּל מִין וּמִין לְפִי שֶׁהָיָה לָמוּד: תֶּבֶן לִגְמַלִּים, זְמוֹרוֹת לְפִילִים, שְׂעוֹרִים לַחֲמוֹרִים, חֲצוּבוֹת לִצְבָאִים, זְכוּכִית לְנַעֲמִיּוֹת. פַּעַם אַחַת שָׁהָה נֹחַ לָזוּן אֶת הָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ וְיָצָא צוֹלֵעַ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ” (בראשית ז, כג) – שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ דָּם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת (תנחומא נח, ט; תנחומא בובר נח, יד; בר“ר לא, יד; רש”י לבראשית ז, כג).

הַנְּפָשׁוֹת – בעלי החיים.

בְּשָׁעָה אַחַת – בשעה הראשונה.

הַגֶּבֶר – התרנגול.

לָמוּד – רגיל.

זְמוֹרוֹת – ענפי גפן.

חֲצוּבוֹת – ירק ממשפחת הבצלים.

נַעֲמִיּוֹת – בנות יענה.

שָׁהָה – התאחר.

וְהִכִּישׁוֹ – הכה בו.

גּוֹנֵחַ וְכוֹחֵחַ – מתאנח מכאב הצליעה ואף פולט כיח דמי, והיא דרשה על תיבת “אך” שבפסוק.

*

קלב אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: כְּנֹס לְךָ שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל מִין וּמִין בַּתֵּבָה, בָּאוּ כֻּלָּם אֶל נֹחַ וְנִכְנְסוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד עִם זִוּוּגוֹ. בָּא שֶׁקֶר וְרָצָה לִכָּנֵס. אָמַר לוֹ נֹחַ: אִי אַתָּה יָכוֹל לִכָּנֵס אֶלָּא אִם כֵּן אַתָּה נוֹשֵׂא לְךָ בַּת זוּג. הָלַךְ שֶׁקֶר וּבִקֵּשׁ לוֹ בַּת זוּג. פָּגַע בִּמְאֵרָה. אָמְרָה לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה בָּא? אָמַר לָהּ: מֵאֵצֶל נֹחַ, שֶׁהָיִיתִי רוֹצֶה לִכָּנֵס לַתֵּבָה וְלֹא הִנִּיחַנִי אֶלָּא אִם כֵּן יֶשׁ־לִי בַּת זוּג. רְצוֹנֵךְ, הֱוִי בַּת זוּגִי. אָמְרָה לוֹ: וּמָה אַתָּה נוֹתֵן לִי? אָמַר לָהּ: אֲנִי מְתַקֵּן עִמָּךְ, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֲנִי מְסַגֵּל אַתְּ נוֹטֶלֶת. שָׁמְעָה לוֹ וְנִכְנְסוּ שְׁנֵיהֶם לַתֵּבָה. כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה – הָיָה שֶׁקֶר הוֹלֵךְ וּמְכַנֵּס וּמְאֵרָה נוֹטֶלֶת רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. בָּא שֶׁקֶר וְאָמַר לָהּ: הֵיכָן כָּל מַה שֶּׁסִּגַּלְתִּי? אָמְרָה לוֹ: וְכִי לֹא כָּךְ הֻתְנָה בֵּינֵנוּ, שֶׁכָּל מַה שֶּאַתָּה מְכַנֵּס אֲנִי נוֹטֶלֶת? לֹא הָיָה לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה.

לְכָךְ נֶאֱמַר: “וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר” (תהלים ז, טו). הַמָּשָׁל אוֹמֵר: שֶׁקֶר מוֹלִיד וּמְאֵרָה נוֹטָלֶת (מד“ת ז, יא; ילק”ש לבראשית, נו).

זִוּוּגוֹ – בת זוגו או בן זוגו.

מְאֵרָה – קללה.

מְתַקֵּן – קובע תקנה, הסכם.

מְסַגֵּל – אוסף, מכנס רכוש.

רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – זה אחר זה.

הַמָּשָׁל – הפתגם העממי, ועל פיו נדרש הפסוק מתהלים.

*

קלג ‏ “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה” (בראשית ט, כ) – נִתְחַלֵּל וְנַעֲשָׂה חֻלִּין, לָמָּה? “וַיִּטַּע כָּרֶם” (שם). לֹא הָיָה לוֹ לִטַּע דָּבָר אַחֵר שֶׁל תַּקָּנָה? לֹא יִחוֹר אֶחָד וְלֹא גְרוֹפִית אַחַת? − אֶלָּא “וַיִּטַּע כָּרֶם”. וּמֵהֵיכָן הָיָה לוֹ? אָמַר רַ' אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: הִכְנִיס עִמּוֹ זְמוֹרוֹת לִנְטִיעוֹת, יִחוֹרִים לִתְאֵנִים וּגְרוֹפִיּוֹת לְזֵיתִים.

בְּשָׁעָה שֶׁהָלַךְ לִטַּע כֶּרֶם פָּגַע בּוֹ הַשֵּׁד שַׁמְדּוֹן. אָמַר לוֹ שַׁתְּפֵנִי עִמְּךָ, אֶלָּא הִזָּהֵר לְךָ שֶלֹּא תִכָּנֵס לְחֶלְקִי, שֶׁאִם תִּכָּנֵס לְחֶלְקִי אֲנִי חוֹבֵל בְּךָ (בר"ר לו, ג; שם לא, יד).

נִתְחַלֵּל וגו' – ירד ממעלת קדושתו (והיא דרשה על מילת “ויחל”).

שֶׁל תַּקָּנָה – דבר מתוקן, ראוי יותר.

יִחוֹר – ענף של תאנה.

גְּרוֹפִית – ענף של זית.

הִכְנִיס – לתיבה.

שֶלֹּא תִּכָּנַס לְחֶלְקִי – שלא תשתה יותר מדי (ויחסר חלקו של השד).

חוֹבֵל – פוגע ומזיק.

*

קלד כְּשֶׁהִתְחִיל נֹחַ נוֹטֵעַ בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: מָה טִּיבוֹ? אָמַר לוֹ: פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים וְעוֹשִׂין מֵהֶם יַיִן הַמְשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: רְצוֹנְךָ שֶׁנִּטָּעֶנּוּ יַחַד אֲנִי וְאַתָּה? אָמַר לוֹ הֵן. מָה עָשָׂה הַשָּׂטָן? הֵבִיא רְחֵלָה וּשְׁחָטָהּ עַל הַגֶּפֶן; אַחַר כָּךְ הֵבִיא אֲרִי וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ; אַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וּשְׁחָטוֹ עָלֶיהָ – וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם וְהִשְׁקָה בָּהֶם אוֹתוֹ הַכֶּרֶם. רָמַז לוֹ, כְּשֶׁאָדָם שׁוֹתֶה כּוֹס אַחַת – הֲרֵי הוּא כִּרְחֵלָה: עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ. כְּשֶׁהוּא שׁוֹתֶה שְׁתֵּי כּוֹסוֹת – מִיָּד נַעֲשֶׂה גִבּוֹר כַּאֲרִי וּמַתְחִיל לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְאוֹמֵר: מִי כָּמוֹנִי? כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה שָׁלוֹשׁ אוֹ אַרְבַּע כּוֹסוֹת – מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה כְּקוֹף: עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמְנַבֵּל פִּיו לִפְנֵי הַכֹּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה יַעֲשֶׂה. נִשְׁתַּכֵּר – נַעֲשֶׂה כַּחֲזִיר: מִתְלַכְלֵךְ בְּטִיט וּמֻטָּל בְּאַשְפָּה.

וְכָל זֶה אֵרַע לְנֹחַ הַצַּדִּיק (תנחומא נח, יג).

בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים – ענבים או צימוקים.

רְחֵלָה – כבשה.

וְהִטִּיף דְּמֵיהֶם – גרם לדמם לטפטף.

ּמְשַׂחֵק – צוחק צחוק פרוע.

*

קלה “הוּא הָיָה גִּבֹּר צַיִד” (בראשית י, ט) – רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם וּלְעֶזְרוֹ הָיְתָה עִם נֹחַ בַּתֵּבָה; וּכְשֶׁיָּצְאוּ מִן הַתֵּבָה לְקָחָה חָם בֶּן נֹחַ וְהוֹצִיאָהּ עִמּוֹ וְהִנְחִילָהּ לְנִמְרוֹד. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְרוֹד לוֹבֵשׁ אוֹתָהּ – כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף שֶׁהָיוּ רוֹאִים עָלָיו אֶת הַכְּתֹנֶת בָּאִים וְנוֹפְלִים לְפָנָיו עַל פְּנֵיהֶם. וְהָיוּ בְּנֵי אָדָם סְבוּרִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מִכּוֹחַ גְּבוּרָתוֹ; לְפִיכָךְ הִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. וְאָמַר לְעַמּוֹ: “הָבָה נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל” (שם יא, ד) (פדר“א כד; מדה”ג לבראשית, עמ' 194). דּוֹר הַפְּלָגָה – הוא דור בוני מגדל בבל (וראו קטע קלח). כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד – בגדי פאר שלבשו אדם וחוה עד שחטאו. עֶזְרוֹ – אשתו (שנאמר בה “עזר כנגדו”).

*

קלו ‏ “נִבְנֶה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם” (בראשית יא, ד) – אָמְרוּ: אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט, בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת.

אֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה – 1656 שנים שחלפו מבריאת העולם עד המבול שבימי נח.

סָמוֹכוֹת – פיגומים, לתמוך בהם את השמים בארבע פינות העולם.

*

קלז ‏ “הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים… וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן” (בראשית יא, ג) – אָמַר רַ' הוּנָא: מְלַאכְתָּם הָיְתָה מַצְלַחַת בְּיָדָם: בָּא לִבְנוֹת אַחַת – בָּנָה שְׁתַּיִם, בָּא לָטוּחַ שְׁתַּיִם וְנִטּוֹחוּ אַרְבַּע (בר"ר לח, ח).

אַחַת – לבֵנה אחת.

בָּנָה שְׁתַּיִם – ומצא בדרך נס שנבנו שתי לבנים.

לָטוּחַ – למרוח טיח.

*

קלח שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָּל מִמִּזְרָחוֹ וְשֶׁבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וּמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְעָבַר אַבְרָם בֶּן תֶּרַח וְרָאָה אוֹתָם בּוֹנִים אֶת הָעִיר וְקִלְּלָם בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וְאָמַר: “בַּלַּע ה' פַּלַּג לְשׁוֹנָם” (תהלים נה, י) (פדר"א כד).

מַעֲלוֹת – גרמי מדרגות.

פַּלַּג לְשׁוֹנָם – חילק את לשונם ללשונות רבות.

*

קלט “וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” (בראשית יא, ז) – כְּשֶׁאָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ “הָבֵא לִי מַיִם” – הֵבִיא לוֹ עָפָר; הִכָּהוּ וּפָצַע מוֹחוֹ. “הָבֵא לִי קַרְדֹּם” – הוֹשִׁיט לוֹ מַגְרֵפָה; הִכָּהוּ וּפָצַע מוֹחוֹ (בר"ר לח, י).

“וְנָבְלָה” – נבלבל.

קַרְדֹּם – גרזן.

*

קמ “פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ… וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” (בראשית יא, ד־ח) – אָמַר רַ' לֵוִי: לְאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעֲלָהּ: רָאִיתִי בַּחֲלוֹם שֶׁאַתָּה מְגָרְשֵׁנִי. אָמַר לָהּ: וְלָמָּה לָךְ בַּחֲלוֹם? הֵא לָךְ בַּעֲלִילוּת (בר"ר כג, ז).

לְאִשָּׁה – משל לאישה.

בַּעֲלִילוּת – בפועל, במציאות (ומה שחששה האישה ממנו אכן התגשם, כפי שקרה גם לאנשי דור הפלגה).

*

קמא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִגְדָּל – שְׁלִישׁ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ נִבְלַע, שְׁלִישׁ קַיָּם. כָּל מִי שֶׁעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ רוֹאֶה דְּקָלִים שֶׁלְּפָנָיו כְּאִלּוּ חֲגָבִים (סנהדרין קט ע“א; בר”ר לח, ח).

נְבְלַע – באדמה.

*

קמב אָמַר רַ' אֱלִיעֶזֶר: אֵי זוֹ קָשָׁה, זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפָּלָטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר: אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה? בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ: אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ לוֹ: “מַה שַּׁדַי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ” (איוב כא, טו), דּוֹר הַפְּלָגָה אָמְרוּ: לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָבֹר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדָה זָרָה בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה; אוֹתָם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְּלָגָה נִשְׁתַּיְרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה! אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגֵזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: “גְּבוּלוֹת יַשִּׂיגוּ, עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ” (שם כד, ב), לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת” (בראשית יא, א), לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה )בר"ר לח, ו).

אֵי זוֹ קָשָׁה – מה חמור יותר?

בַּפָּלָטִין – בארמון.

דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ וגו' – דור המבול סירבו לעבוד את הקב"ה אך לא כפרו בקיומו, ואילו דור מגדל בבל ביקשו לבטלו, וחטאם חמור יותר.

לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ וגו' – לא הכול ממנו, ואין הוא זכאי לבחור לעצמו היכן יהיה מושבו.

הָעֶלְיוֹנִים, הַתַּחְתּוֹנִים – השמים והארץ.

עֲבוֹדָה זָרָה – פסל של אליל.

לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶם פְּלֵיטָה – אף על פי שחטאם היה חמור פחות!

אֲבָל אֵלּוּ – דור הפלגה.

*