– – – חסל סדר פסח שנת תרצ"ח. השולחנות מוּצאים החוצה, יד בכתף נגעה ומעגל ההוֹרה מסתחרר והולך… עוד חוליה אחת בשרשרת הנסיונות של מתן־דמוּת לחג בכלל ולחג הפסח בפרט. ובמוח נוקבת השאלה: האם זהו הדבר אשר אליו נכספנו, ההרותה המסיבה הזאת את צמאוֹ היוקד של הציבור להרגשת חג, בו כל אחד הוּא לא צופה בלבד, אלא משתתף בפועל ויוצר עם השאר את הוָית־השעה של שאר־רוח המבדילה בין קודש לחול…

לכאורה, היה הכל, כדאמרי אינשי, ‘בסדר גמור’. התכונה לחג הורגשה במחנה בכל פינה. עצם התפקיד להפוך את צריפנו הדל שבסביבת הלולים לכלי המחזיק ציבוּר חוגג תבע התמסרות רבה של ידים נאמנות שטיפלו בשקידה בהרחבת תחוּמיו, בכיסוּי מערומיו בירק השדה ובפרי־רוחם של ציירינוּ ופַסלינו. הקירות העלובים הללו, רבי הסדקים והחרכּים, שוּנה מראיהם הרגיל והם דובבו אלינוּ בשפת האביב והחירות, בשפת רמזים לעבר וסמלים לעתיד. גם השולחנות הערוכים יפה והתאורה המיוחדת הוסיפו לוית חן. החברים המסובים – בלב כל אחד רטט פנימי ונכונות נפשית לקדש את החג ולרוממו. מאליה נשתררה ציפיה מתוחה. מחכים. למה? – כל אחד נזכר באזהרה שקיבלנו מאת המנצח יקירנו שלא ‘להפריע’ את הסדר ב’סדר' ולהתנהג אך ורק ככתוב בהגדה. ומכאן – הציפיה להתחלת ה’תכנית', כשכל אחד מַפנה את מבטו לעבר הבמה שהוּקמה, מתוך ריכוז כל החושים בנכונות לראות ולשמוע… בלבד? –

והנה עולה ומבצבץ גרעין השאלה הראשונה: האם לא גזלנוּ על־ידי ההקפדה היתירה בהתנהגות לפי ה’תכנית' את החופש הפנימי המינימלי הדרוּש לכל אחד כדי לרקום את מסכת החוָיה החגיגית בצוותא? –

ביחוד הובלט הדבר בחלק הנהדר של הסדר, בטקס הבאת העומר על־ידי הילדים, כשרב כל כך היה הצורך (ורבות היו האפשרוּיות לכך!) בשיתוּף הציבוּר כוּלו, תוך חדוָה עמוקה, בשירת הקוצרים הקטנים המביאים את העומר.

‘בא השמש?’ – הקוצר ישאל. 'האקצור? – בזה המגל? – חלקה זו? – יוסיף וישאל. ‘הן והן!’ – יענה הקהל¹.

והקהל, האם ענה? – החוּטים שנותקו עם קביעת המסגרת שוב לא התאחוּ, לא הרעידוּ את המיתרים, והשירה לא פרצה בעוז כפי שהיתה צריכה (וגם יכלה) לפרוץ. ובזאת, דווקא בזאת, לא עזרה אזהרתו של יקירנו המנצח, ימים אחדים לפני כן, שלא יֵשבוּ כב’הצגה', אלא שכל אחד ישתף עצמו בפעילוּת לפי המקומות המסוּמנים בהגדה: ‘שירת הציבוּר עם המקהלה’…

אחר הסעוּדה שוב מתלקט הציבוּר. רובה של התכנית עדיין לפנינו. האזהרה הראשונה ‘להתנהג לפי ההגדה’… וכו' – זכורה יפה. אין מפריעים ואין המסוּבין ‘מעיזים’ לתת קולם בשיר ומחכים למנצח אשר יתן את האות.

השמעת קטעים מפרקי אגדה וספרות, דקלומים, שירת המקהלה, התזמורת, תנועה ושירה לפי ‘עלי, באר, ענו לה²’, ביוּם דרמתי לפי ‘וַיִלונוּ העם’ – כמה עמל, מסירות ואהבה הושקעו בכל דבר לחוּד, ואכן גם נהנינוּ משירתה המלוכדת של המקהלה. וראינוּ את התקדמותה הרבה של התזמורת ואת הקטע הדרמתי שעלה יפה. ברם, דווקא משום כך חובה עלינו לשאול את עצמנוּ, האם גם שילוּבם של כל האלמנטים הללו בדרכי ‘ההוצאה לפועל’ של ההגדה עלה יפה; באיזו מידה העשירוּ וגיוונוּ כל החלקים הללוּ את שעות ה’סדר' ובאיזו מידה גרמוּ להסחת תשוּמת לבו של הציבוּר ועקירתו מתוך הרקמה החברתית המתהווה במסיבה; ייתכן, שהסרת כמה ליקויים טכניים, כגון ההפסקות היתירות, התאמת הבמה וכו‘, עשוּיה לשפר בהרבה את ביצוּע התכנית, אוּלם נדמה שעצם הפרובלימה שבדרכי שילוב כל האלמנטים הנזכרים לעיל ב’סדר’ זקוּקה לליבון נוסף לאור הנסיונות שעשינו.

אבל, ‘איך ומה צריך להיות?’ – ישאלו חברים. אודה, שאין עמי רצפּט בדוק ומוּכן מראש לעריכת ה’סדר' בישובינוּ החדשים, כי בשלב זה של התפתחותנוּ עדיין אין רצפּט כזה יכול להיות ואף אינו צריך להיות.

אנחנוּ דור ראשון לתנוּעת החיים השיתוּפיים. לפתח כל ישוּב קיבוּצי מרגיש אתה את חבלי התהוותו: בקביעת הבית לבוגר ולילד, במתיחת תעלת ההשקאה, בסימון הדרכים והשבילים, בנטיעת עץ הפרי ועץ הנוי, בחיפוש הדרכים להנהלה עצמית ולסיפוּק צרכי החברה – בכּל אתה רואה עמל־נמלים ליצירת יש מאין, ללא מסורת עבר ובניגוּד זועק לרוחות המנשבות בעולם.

וכלוּם יהא מוּצדק לומר, שמצאנו את צוּרת החג ההולמת אותנו. חג, אשר בעצם טבעו הוּא פרי לחוָיה מושרשת של עם וחברה בת אלפי שנים; חג, אשר כל מנהג, כל אגדה וכל ביטוי הקשוּרים בו, הם תוצאה של גלגולים רבים, שעברו עליו מגרעינו הראשון – איך נרצה לראותו מושלם תוך שנים מועטות ובחברה שעדיין היא שקוּעה כוּלה ביצירת המסד?

אין כוונת הדברים להטיף למצוַת ‘שב ואל תעשה’ מתוך הרגעה עצמית, ש’הכל יבוא עם הזמן וההתפתחוּת'. אדרבה, מצוּוים אנו על חיפוּשים עוד תקוּפה ארוּכה, מתוך הכרת הקשיים האובייקטיביים אשר נכונו לנוּ.

גם כל מה שנעשה עד עתה – לא היה בכדִי. עברנוּ דרך ארוכה: התחלנוּ בשלילה גמוּרה של ציון חגים מסוּימים, המשכנוּ בפרודיות ובחיקויים היתוליים לצוּרותיו הדתיות של החג והגענוּ לידי ברירת הגרעינים החיוביים, הלאוּמיים, החברתיים וההיסטוריים של החג, כשהם לובשים צוּרה חדשה, עממית, אמנוּתית.

ייתכן, שביסוד ובפרינציפּ עלינו בדרך הנכונה לגבי עריכת חג הפסח, אולם שׂוּמה עלינוּ לזכור, שכל הסתפקות ביש וכל היאחזות בשבּלוֹנה נושאות כיום בחוּבּן את סכנת ההתנוונוּת.

הדברים שנקבעו (ושאנוּ חזרנוּ עליהם זו השנה השניה) עוד רב בהם הגישוש, הניסוי. ועליהם לשמש רק שלבים בסוּלם העליה אל החג על תכנוֹ ועל צורתו הקבוּעים.

כך אנוּ מצווים לאחוז את החבל בשני ראשיו: גם בשאיפה לצוּרות קבוּעות, באשר מהותו של חג מחייבת אותן, וגם בהמשך החיפוּשים והשינוּיים.

עד מתי?

עד שהערכים החיוּביים המצטברים בדרך נסיונית ארוּכה זאת, אגב נשירת הפסול והחולף, יתלכדוּ למסכת חג שלמה והרמונית, אשר את בסיסה יהווה ישוב עומד על תלו, ערכי חיים קבוּעים, דורות גדלים ממשיכים, הוָית אדם וחברה, שעבודת החולין קודש להם ושהקודש משלים בהם את החול.

1938