באיחוּר רב ולאחר הזנחה רבה, מעלה התנוּעה לדיון מרכזי ולהכרעה מוסמכת את שאלותיה הפנימיות של החברה הקיבוצית. אמנם, לא חסרו ב־10–15 השנים האחרונות דיונים בעל־פה ובכתב בסוגיות אלוּ, אך הם התנהלו בצורה ‘פרטיזנית’, בלתי־מרוכזת והעיקר ללא סיכוּמים מחייבים. אין פלא, איפוא, ששׂדה זה העלה קוצים ודרדרים לרוב. תמיד נמצאו סיבות חשוּבות שהצדיקו, כביכול, את דחיית הדיון בשאלות חברה; תמיד היו ‘מאורעות’ כלליים אשר האפילוּ על שטח זה של חיינוּ ודחקוּ לקרן־זוית את הדיון התנוּעתי עליו. זכורני, ועידה אחת של הקיבוץ המאוחד, בה הציעה עם פתיחתה, קבוצת חברים לכלול בסדר היום סעיף של בעיות החברה הקיבוצית. חברים אלה השתייכו מבחינה מדינית לאופוזיציה ולמרות זאת נתקבלה הצעתם ברוב קולות למורת רוחם של אנשי ההנהגה, אך משהגיע תורו של הסעיף לדיון, הקדיש הפותח מטעם ההנהגה את רוב זמנו להסברה מדוּע אין לדון בפורוּם של הועידה בבעיות החברה.

הפער בין ההלכה והמעשה גדל    🔗

אין ספק שאחת הסיבות שגרמו להתחמקות הציבוּר הקיבוצי מלקבוע עמדה מחייבת בשאלות החברה הפנימיות היה הפחד מפני הסתירה העלולה להתגלות, אגב הדיונים, בין הכרזותינוּ ובין הנוהג שהשתרש וקנה לו שביתה בחיי יום־יום. ומעניין שפער זה בין ההלכה ובין המעשה איננוּ קבוּע ועומד, אלא גדל והולך משנה לשנה ללא קביעת סייגים ועמדה תנוּעתית כוללת ומחייבת.

התורה ניתנה מסיני; באוּ חכמינוּ ואמרו: ‘עשו סייג לתורה’, ואמנם קמו לה מפרשים ומפרשי מפרשים, אך נאמניה לא זנחו אותה ושמרוּ מכל משמר את בסיסה בכל ‘שולחן ערוך’ שנקבע. תורת הקבוּצה קיימת ועומדת ויסודותיה איתנים, אך לציבוּר החי על פיה חובה לתת ‘שולחן ערוך’, כי על כן תורת חיים היא – לנוּ ולבנינוּ אחרינו. העקרון המקודש ביותר, אם הדוגלים בו אינם יודעים לתרגמו לשפת המעשה והמציאות, סופו שהוּא נהפך למסגרת לקישוט ומתרוקן מתכנו.

התנוּעה הקיבוצית הקימה, מבחינה משקית והתישבותית, מפעל אדירים על יסודות חברתיים, שאין דוגמתם בתבל כולה. ההצלחה המשקית האירה לה פנים ועברה על כל המשוער. מיטב המרץ והמסירות הושקעו בשטח זה, אך לעוּמת זה נתגלוּ בקיעים בשטח החברתי אשר רבוּ ורחבוּ, כי לא נסתמוּ בעוד מועד. האיזון ההכרחי בין שני החלקים נתערער, וּבסופו של חשבון מוכרחים הליקוּיים החברתיים להשפיע השפעה שלילית חוזרת, גם על מבנהו המשקי של הקיבוץ.

החוברת הכחולה    🔗

על כן נברך על היזמה שהתעוררה במוסדות ה’איחוד', להעמיד על סדר יומה של התנוּעה את בעיות החברה הקיבוצית, ולסכּמן במועצה מיוחדת שתתכנס בחודש יולי. לפנינוּ החוברת הכחולה הנושאת את השם ‘הנחות והצעות בבעיות החברה הקיבוצית’, ולמקרא הכתוב בה, שאלו רבים: המבטאה חוברת זו את חחזון הקיבוצי, או שיש בה משוּם צילום המציאות הקיבוצית בלבד? –

זוהי שאלה נכבדה מאוד, ומרמזת על שלוש האפשרוּיות שהיוּ נגד עיני החברים שעסקו בהכנת החומר לדיון במשקים ולהכרעות המועצה: אפשרות ראשונה – דבקוּת דוגמטית, עקרה, בכל עקרון וּבכל נוהג שהיוּ מקודשים בשחר ימיה של הקבוצה, תוך התעלמות מוחלטת מן התמוּרות ומן השינוּיים שחלו בעשרות שנות חייה ובמציאוּת הסובבת אותה בארץ, בתנוּעת הפועלים ובעולם כוּלו. אפשרוּת שניה – אופורטוניסטית קיצונית, לצלם כל סטיה, כל נוהג וכל מושג שהשתרשוּ בחיינוּ עד ימינוּ אלה, בלי לדקדק הרבה מה תואם את היסודות הראשוניים והאלמנטריים של חיי־קבוצה ומה חותר תחתם, ולהכריז על כשרותם הקיבוצית ועל אישורם בגושפנקה רשמית, כדי לשחרר את מצפוּננוּ ממועקת הסתירה בין ההלכה שלנוּ וּבין המעשה. ועדת החברה המרכזית, וביחוּד הח' א. ריזנר שהכין את רוב החומר לדיוּניה, בחר באפשרות השלישית – לעגון בחוף מבטחים של הנאמנות לכל דבר שיש בו משוּם יסוד עליו מושתת עצם בנינו המשקי והחברתי של הקיבוץ, ועם זאת להתיר רשמית כמה וכמה מנהגים שהחברה השלימה עמם זה כבר, וחדלה לראותם כמשהו רציני המתנקש בקיוּמו של הקיבוץ כקיבוץ.

גבול ההתפשרות עם המציאות    🔗

דרך זו היא הקשה שבשלוש הדרכים ובהכרח שתעורר ויכוחים, באשר חברים שונים יפרשו באופן שונה את גבול ההתפשרות עם המציאות, שמעֵבר לו מַתחילה ההתכחשות ליסודות הקיבוץ. אין סכנה בויכוּחים הללוּ בתנאי שהם מתנהלים בפורוּם קיבוצי מתאים, ומסתיימים בהכרעה קולקטיבית. לדוגמה: במעבר ממחסן בגדים א' למחסן ב', הקרוּי מחסן נורמות, לא ראה רוב הציבוּר הקיבוצי התכחשות ליסוד השויון והצריכה המשוּתפת (אף כי בודדים ראו בכך ‘קץ’ הקומוּנה), אלא הסדר רציונלי יותר לטובת החבר והקיבוץ גם יחד. לעוּמת זאת, רואה כיום רוב הציבוּר הקיבוצי את המעבר ממחסן הנורמות למחסן על יסוד תקציב אישי, ‘המתגלגל’ חיש מהר לצורה של הקצבות כספיות לקניית מצרכים בחוץ – את פירוּקו של אחד משני עמוּדי התווך עליו עומד וקיים הקיבוץ – השיתוף בצריכה (העמוד השני – השיתוּף ביִצוּר). אָפייני הדבר, כי באותם המשקים בהם הונהג התקציב האישי במחסן בא הדבר (לפי עדות החברים בכנס ועדות החברה) לרגל הכשלון הארגוני במחסן הנורמות בגלל אי־הצלחה בבחירת החברות המתאימות, ולא משוּם שנוכחו פתאום לדעת שצורתו החדשה של המחסן הנה קיבוצית יותר, חסכונית או משקית יותר. סוּפר גם על קוּריוז מעניין, שבאחד המשקים הגדולים נטה רוב הציבוּר, בגלל כשלון ארגוּני, לאחר שוּרה של אסיפות סוערות, לעבור לתקציב אישי, והנה התנדבה חברה אחת להכניס סדר במחסן, וכעבור חדשים מספר נעלם הויכוּח כליל ושוּב אין אדם תובע את המעבר לתקציב אישי.

התביעה לרביזיה בנימוק: ליקוּיים…    🔗

מדוגמה זו אפשר להסיק כמה מסקנות חשוּבות: התביעה לרביזיה ולשינוּי צוּרה בנימוק של ליקוּיים, בשטח זה או אחר מחיי הקיבוץ, אינה יכולה להיות קנה־מידה לקבלת הכרעות מרחיקות לכת. ליקוּיים רציניים אינם חסרים בשוּם שטח משטחי חיינוּ. מה לנוּ חשוּב יותר משטח העבודה? וכלום לכל החברים יחס אחד לעבודה, כלום לכולם אותה הרגשת האחריות, אותה מסירוּת ואותו פריון־עבודה? – ואף־על־פי־כן, למראה תופעות שליליות של רשלנות וחוסר מסירות בעבודה איננו נתפסים מיד לאותה עצה רעה, הנשמעת מפעם לפעם בתנוּעה הקיבוצית, להנהגת נורמות אישיות של הֶספק בעבודה (להבדיל מנורמות של הספק הנבדקות על־ידי עובדי הענף כוּלו). דוגמה אחרת: מרבים לדבר על בזבוּז בקיבוצים ועל זלזול ברכוש הציבוּרי. בכל קיבוץ מצוּיים חברים הכואבים את הענין הזה במיוּחד, ומאן דהוא אף מגיע למסקנת יאוש, האומרת שנגעים אלה הם ‘אורגניים’ לעצם צורת החיים הקיבוציים ועל כן?… על כן הוא מיואש!… כלום עוּבדה זו של בזבוּז אינה נכונה, וכלום אין להילחם בתופעה זו? – ודאי שחובה להילחם, ואף־על־פי־כן הוּכח בחשבון הלאומי הכולל, כי צורת ההתישבות הקיבוצית עולה לעם פחות כסף מכל צוּרת התישבות אחרת. בבואנוּ לבחון עקרון קיבוצי זה או אחר איננוּ יכולים להסתמך על ‘עוּבדות חיים’ מנוגדות לו, שנוצרוּ בתוכנוּ, כהוכחה ניצחת לחוסר אפשרוּת הגשמתו של העקרון. הרוצה ללכת בדרך זו חייב לזכור כי מעל הויכוּחים הפנימיים שלנוּ קיימת עוּבדת חיים כבירה וניצחת הרבה יותר, שהחברה האנושית בכללותה ואף 95% מתושבי ישראל אינם חיים חיי קיבוץ. הבעיה לגבינו היא תמיד אחת ויחידה: הזקוּקים אנו לעקרון זה או אחר כדי לקיים קיבוץ או שאפשר גם בלעדיו?… האם נוכל לקיים קיבוץ, אם בגלל חולשה ארגוּנית במחסן הבגדים נשלח כל חבר העירה לקנות לו בגדים, אם בגלל חוסר שיפוּרים בחדר־האוכל נפתח מטבחים פרטיים, אם בגלל אי־סדר בבתי־הילדים נעבור ללינה משפּחתית, אם בגלל רשלנותם של חלק חברים בעבודה ננהיג נורמות של הספק, אם בגלל שימוּש לרע בנימוק ‘בריאות’ נדרוש תעוּדת רופא על כל יום מחלה, אם בגלל בזבוּז רכוש הקיבוץ נחלק אותו לחבריו, ולהבדיל אלף הבדלות – אם בגלל ‘עובדת חיים’ שנוצרה. שחברה אחת או שתים החלו לגוון את הנוף האנושי שלנוּ בפרכּוּס צבעוני ובעשיית צפרנים, נכריז כי איננוּ מתערבים בענינים ‘פרטיים’ של סגנון ותלבושת וריקודים סלוניים, למרות הקשר הפנימי הקרוב הקיים בלי ספק בין דברים ‘פעוטים’ אלה ובין עיצוב דמוּתו של האדם בחברה סוציאליסטית וחינוך ילדים.

על אף הלעג והציניות    🔗

החזית החברתית בקיבוץ רחבה מאוד ועמוקה, ולא הדוגמאות והבעיות שצוינוּ לעיל דווקא הן החשוּבות ביותר. ידוּעה לי בעיה חברתית אחת השקולה אולי כנגד כל שאר הבעיות החברתיות יחד (כוונתי לבעית העבודה העצמית של המשק הקיבוצי), ואינני דן בה הפעם משוּם שרבות דוּבּר בה. אוּלם עם פתיחת דיונינוּ בשוּרה שלמה של בעיות חברתיות עלינוּ להשתדל קודם כל לדעת לבור את המוץ מן התבן, לחוש בסיס תחת רגלינו, בסיס של עקרונות מוצקים. על אף הלעג והציניות, בהם חדורים סביבתנו והעולם כוּלו, לכל שאיפה נעלה ולכל אידיאה חברתית, עלינוּ לדעת, כי אשליה מסוכנת היא לחשוב, כי קיבוץ יכול להתקיים ‘פשוט’, ‘סתם ככה’, בלי שחזונו הגדול והמיוּחד יאיר את דרכו. אזננו צריכה להיות קשוּבה לכל הצעה לתיקון, לשיפוּר ואף לשינוּי שיש בהם משוּם סיפוק צרכיו האמיתיים של האדם; משוּם העלאת רוחו, השכלתו, תרבותו ותנאי חייו. אך נרחיק את נפשנו מכל פרקטיציזם צר, נטול אופק וקצוץ כנפים המושך אותנו בכל כובד קסמיו ופיתוּייו לאחור, אל אותה תחנת חיים, אותה עזבנו לפני שנים רבות חדורים הכרת שליחות ויעוד מסוימים.

1954