מן העת ההיא והלאה היתה יד האפיפיורים על מלכי הארצות, לא הניחו מידם את הממשלה אשר קנו בימי היינריך הרביעי עד שקם מארטין לוטהער וילחם עמהם גם הוא, לא בחרב ובחנית, כי אם בכח פיו ובראיות לקוחות מספרי קדושיהם; אז רפתה רוחם ולא יספו לענות את מלכי האדמה עוד. ולא בדבר הזה בלבד היתה ממשלת היינריך הרביעי מצוינה, כי עוד דבר חדש קם בימיו אשר לא שערוהו כל חכמי המדינה לפנים. כי בימיו החלו הגוים הנושנים על אדמת מערב לשוב ולנוע אל ארץ מזרח השמש, עד כי ראתה אז איראָפה תנועת עמים חדשה והמערב החל לפרוע להמזרח מקצת הקפת האנשים אשר הקיף לו המזרח בימי נסיעת העמים הראשונה. הן המה מסעי הצלב אשר נסעו גויי איראָפה לקחת את הארץ הקדושה החופפת על גופת משיחם מידי התוגרמים אשר לקחו אותה מידי הערביאים שרי הארץ משנת 538, בקחתם אותה מידי הרומים יושבי הארץ הקדושה מיום גלות ישראל מעל אדמתו על ידי טיטוס בשנת 70. והמלחמות האלה אשר הפכו את שיטת המדינה באיראָפה נקובים מאת דורשי התולדה בשם “מסעי הצלב” על שם הצלב אשר תפרו על בגדיהם ביום התנדבם לצאת למלחמת מצוה.

חוק עולם היה לאנשי הקדם לאחוז בדרך למקום קודש. מנהר גוזן אשר בהודו עד שחור מצרים, ומהררי קוקאזיה עד הים התיכון נדדו נעו הלכו גם בימי הקדם גם בימי הבינים אורחות אנשים איש איש אל מקדשו ואל אדמת קדשו. מקצתם הלכו לשלם נדרם אשר נדרו בעת צרה ומקצתם למצוא כפרה על עונותיהם במקום ההוא. יש אשר הלכו לערות רוח תודה לאלהי חסדם על הטוב אשר גמר עליהם, ויש אשר הציקם רוח דמיונם המתלהט לראות נפלאות במקום קדוש, ויש אנשי משא ומתן אשר נשאם רוח המסחור לבקר את המקומות האלה, כי גם המצרים והכושים, גם הבבלים והכנענים חברו בעתם את רוח האמונה ורוח המסחור לאחדים בידם, ויקימו להם אוסמות לסחורה ובתי מקדש לבעל, לעשתרות ולאמוו מבא במקום אחד; וכאשר נדחו האלילים לפני אלהי אמן, קמו קבר מחוקק הנוצרים בירושלים ומקדשי המושלמנים במעקאה למשוך את לבב הנוסעים אליהם.

ומן הימים אשר הרים הקיסר קאָנסטאנטין את קרן אמונת הנוצרים ויעש אותה לאמונה שלטת, היה חוק להנוצרים לבקר את קבר משיחם בירושלים לתשובה ולכפרת עון, ובשוב גולים כאלה ממקום קדוש היה משפטם להביא דברים עתיקים שרידי קודש מירושלים ומכל מקום אשר נשרפו בו הנוצרים הראשונים בגלל אמונתם ויעמדו בנסיון לפאר ולקדש בם את בתי תפלותיהם ואת מקדשיהם. והחפצים העתיקים האלה משכו את לבב המון עם הארץ אליהם וינהרו שמה המונים המונים, עד כי עשו שם גדול לבתי התפלה אשר היו אצורים בהם. על כן ראו הנודדים פרי תבואה בעמל דרכם אשר הלכו עליה, נוסף על הקרבה אשר היה מדרך הנוצרים, לקרב את הגולים בלכתם לירושלים ובשובם משם, כי כקדושים נחשבו בעיניהם ועבודת הגלות הזאת שמרה תפקידה ולא הופרה גם בנפול ירושלים וארץ ישראל כלה בידי עמרי כליף המשלמנים בשנת 637, כי גם הערביאים כבדו את אדמת קודש זאת ויעזבו בידי הנוצרים את בתי תפלותיהם וכל מקום קדוש אשר המה מתאמרים בכבודו, ויחיו עמם חיי אהבה ורעות, עד כי היה אבי כמרי הנוצרים עם כליף המושלמנים בעצה לבנות בית תפלה לבני אמונת מחמד בהר המוריה, על האבן אשר שם יעקב אבן ישראל מראשותיו. בעוד אשר הנוצרים נלחמים מלחמת תנופה עם הערביאים המתפשטים בצפון איראָפה, בספרד ובאיי הים התיכון, נדדו הלכו נוצרים ומושלמנים למקום קדשם בארץ ישראל. לא הרעו ולא השחיתו איש את רעהו, וקארל הגדול סעד את הנוצרים היושבים בארץ הקדושה בצדקת פזרונו ובמלאכיו, אשר שלח את הכליף הגדול הארון אל ראשיד להטות לבבו לתת להנוצרים חנינה. גם בלעדי זאת היו הערביאים חכמים ואנשי מוסר אשר כלכלו דבר האמונות השונות במשפט צדק ויתנו לאיש ואיש לעבוד אלהיו ולכבד את קדושיו על פי מורשת אבותיו. על כן לא עוררו שליטי איראָפה הנוצרים ריב ומדון עם המושלמנים שרי אזיא על דבר ירושת ארץ ישראל כל ימי היותה בידי הערביאים.

אולם כאשר בא הקץ לממשלת הערביאים מידי התוגרמים הפראים וממשלת ירושלים וסוריא נסבה לידי מאָעץ בשנת 969, אז החל דבר הנוצרים בירושלים ללכת מדחי אל דחי. כי חלל מאָעץ את הברית אשר כרת עמרי עם נוצרי ירושלים ויתן יד לקצות בהם וביחוד הרעו בימי הַקים כליף מצרים להנוצרים מאד, כי החריבו את בתי תפלותיהם, בזו לקדושיהם, הכעיסו את לבב כל נוצרי הבא לבקר את המקומות האלה וירעימו את בעלי הגלות בכל אשר מצאה ידם. והיה בשוב גולים למקום קדוש לאיראָפה וישאו קינים והגה והי על מעמד אחיהם הרע בארץ הקדושה. ובימים ההם רבו הגולים עד מאד, כי במאה הי"א החלו הכמרים לחובב חובת גלות לארץ ישראל את כל חוטא אשר גלה לפניהם נגעי לבבו, כי האמינו בעת ההיא, כי בראשית ימי האלף השני אשר יגלה ויראה כבוד גואלם לעיני כל ביתר שאת ויתר עוז. ומנהג גולים כאלה ההי, לאחוז דרכם ראשונה לרומי לקבל את הצלב ואת ברכת הדרך מידי האפיפיור. ומרומי הלכו אל אחת מערי החוף באיטליה ויפליגו באניה עד חוף סוריה. אולם במאה האחת עשרה כאשר קבלו האונגרים את אמונת הנוצרים, נפתחה להם מסלה חדשה דרך אונגארן עד בואם לקאָנסטאנטינאָפאָל.

בצרות היחידים לא היה די לעורר מלחמה רבה, עד כי נשקפה על הנוצרים מרחוק צרה כללית משנת 1055 והלאה, כאשר הסירו התוגרמים, כת הזעלדשוקים את העטרה מראש הכליף, לתתה בראשי נגידיהם, ויכוננו להם מלוכות שונות בקדמת אזיא, וביחוד מלוכת אינקאָניום אשר התכוננה ממדינות אשר היו לפנים נחלת קיסרי יון, מעבר לנהר פרת מערבה, על חוף אזיא הקטנה נוכח קאָנסטאנטינאָפאָל כמעט, אשר היתה כקוץ בעיני קיסרי היונים, ויקראו אל נוצרי ארצות המערב להסיר מעליהם את הנגע הזה. – וגרעגאָר השביעי אשר בנה בעת ההיא את במת ממשלתו על איראָפה נתן קטורה באף מלכי המערב להושיע את בני המזרח אחיהם, כי קוה לפרוש ממשלתו בכחם גם על ארץ הקדם, ולהיות לראש על כל הנוצרים יחד. אפס כי נטרד במלחמתו בביתו עם היינריך הרביעי ולא היו לו ידים לירות חצי מלחמה בארץ המרחק, ויניח מקום לתלמידו, לאורבאן השני הבא אחריו, להתגדר במחשבתו הגדולה הזאת. ובימי אורבאן זה בשנת 1095 שב פטר מבית אמינם מירושלים ויעורר רחמים בלב בני איראָפא על אחיהם הנענים תחת ידי ארטהאק נגיד התוגרמים, ושר ירושלים משנת 1076, אשר הרע לנוצרים מאד, אף כי לא ארכה ממשלת הרשעה בידו בלתי אם עד שנת 1096, אשר בעת ההיא שבו הכליפים ממשפחת פֿאטימאה ויקחו את ירושלים מידי התוגרמים, ובידי המשפחה הזאת מצאו הנוצרים את עיר הקודש, בבואם עליה למלחמה. פטר הקנא הגדול היה לראשונה איש מלחמה ואחר הסיר את שריונו ויתעטף באדרת שער ויהי נזיר לאלהיו, ויסגף את נפשו במקום מקלטו בדרום צרפת עד כי קנה לו שם קדוש וכבודו גדל מאד. בשנת 1093 קבל עליו חובת גלות וילך עד ירושלים. שם הצר בצרת אחיו עד כי הלהיב את רוח דמיונו ויחזה נפלאות בחלום לילה. וישב משמים אל ביתו, ויד החזיונות חזקה עליו, ובידו מכתבי בקשה כתובים מאת שמעון הגמון ירושלים אל נוצרי ארץ המערב; ויכון את השעה וימסור את כתב הבקשה לידי אורבאן האפיפיור, בעת אשר הגיעו אליו מלאכי אלעקסיוס קאמענוס קיסר ארצות יון גם המה לבקש עזרת הנוצרים נגד התוגרמים. – והאפיפיור לא מנע את ברכתו מפטר ויתן לו רשיון לקרוא את הקריאה הזאת ברבים, לעורר את רחמי הנוצרים על אחיהם אשר בירושלים ולצקת עליהם רוח גבורה לצאת לישע אחיהם. בכח הרשיון הזה החל פטר לדרוש ברבים בבארי אשר באיטליא התחתונה, עיר מושב הנָארמאנים הגבורים אשר התחרו מעולם בנסיעות אל ארץ הקדושה. בראש מגולה וברגלים יחפות, חבל על מתניו וצלב בידו, עני ורוכב על חמור עבר הקנא המפורסם הזה מעיר לעיר ומכפר לכפר, עיניו הפיקו קנאת אלהיו, דברי פיו נקבו חדרי לבב, עד כי משל בכח לשונו על לב כל בני ההמון. כל מקום היה נכון לדרשותיו וכל עת היתה נכונה לו, בערב בבקר בצהרים, בראש חוצות ובפרשת הדרכים. ובמשך ימי השנה עבר בכל ארץ צרפת ואיטאליא ויור זיקי אש בלב רבבות אלפי אנשים, גברים זקנים ונערים לצאת לקראת נשק. ומכתב נפל משמים ארצה למלא את יד פטר למשמרתו זאת.

ואת אשר החל פטר לפעול על ההמון, כִּלה אורבאן האפיפיור במקום גדולים. בראשונה הציע הוא לבדו את פרשת הדבר ואת מכתבי קיסר היונים לפני בית הועד אשר נועד בפיעסענצה בשנת 1094, ושנה אחת אחריה, כאשר נאסף הועד שנית בקלערמאָן, הופיע האפיפיור בכבודו ופטר בענותנותו, וידברי באזניהם דברים יורדים חדרי לבב, עד כי היה דבר הנועדים פה אחד ללחום מלחמת השם בארץ הקדושה. ואחד החשמנים התודה על חטא כל הנאספים והאפיפיור כפר לחטאי הקהל ויצמיד צלב אדום על כתף ההגמון אדהעמאר, אשר כרע לפניו ויבקש ממנו לתת לו רשיון לארח לחברה עם אנשי המלחמה. ויוסיף האפיפיור לחזק את הדבר וימלא את ידי ההגמון הזה להיות מלאכו ובא כחו במלחמה ההיא. וסליחה כללית פקד לחטאי כל איש אשר יתנדב לצאת במלחמה. –

ויהי האביר הראשון אשר התנדב לצאת בקרב ריימָאנד פחת טולוזע, איש גדול מאד וגבור משכיל. אחריו נמשכו רבים ושלמים, אבירים ופחותים, אנשי מעלה ובני בלי שם, ותהי הקהלה רבה עד מאד. אלה נסעו לקנות את כתר החסידות ואת חלקם בחיים הנצחים, ואלה לקנות שם טוב בגבורים. אנשים אשר רוח גבורה נוססה בם ששו לקראת המלחמה, הנותנת להם מקום להראות את ידם החזקה, ואנשי בצע נמשכו אל הארץ אשר היא זבת חלב ודבש ומלאה אוצרות כל חמדה, ואחריהם נמשכו החשוכים בלי כל תכלית אחרת זולתי התלהבות לבבם לבדו, כי נלהבו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, עד כי פרץ כח הדמיון את גדרו עד בלי מצרים ויראם נפלאות: אלה חזו חזיונות ואלה חלמו חלומות, אלה בהקיץ אלה בתנומה, עד כי מלאה הארץ נפלאות ונצורות.

דברי ימי המסעות נחלקים לארבעה ראשי מחלקות אלה: הראשונה מקפת את מסעי פטר וגאָטפֿריד מבית בולליאָן, אשר לכד את ירושלים, ונמשכת עד העת אשר שבה כלנה (אָדעסא) ותלכד בידי התוגרמים, משנת 1096 עד 1142. השנית כוללת את מסעי לודוויג השביעי, מלך צרפת וקאָנראד השלישי מלך אשכנז ונמשכת עד העת אשר נכבשה ירושלים לפני השולטן זאלאדין, משנת 1142 עד 1187. השלישית מקפת מסעי פֿיליפ אויגוסט מלך צרפת וריכֿארד מלך ענגלאנד ופֿריעדריך הראשון מלך אשכנז אשר לכד את ירושלים, משנת 1187 עד 1246. הרביעית החלה בימי מסעי לודוויג הקדוש עד אשר נכבשה פטאָלמאיס, משנת 1246 עד 1291.