בראש המחנות לא עמד הקיסר או אחד המלכים, בלתי אם שרים נכבדים והמון אבירים לבדם, פחת ריימאָנד הנזכר, אשר הראה את ידו החזקה להמושלמנים בספרד, גאָטפֿריד נשיא מורד לאָטערינגען, המכה את רודאָלף נשיא שוואבען, במלחמתו עם היינריך הרביעי מלכו, ראָבערט בן ווילהעלם המנצח את ענגלאנד, אשר הניח את ירושת כסא ענגלאנד להיינריך אחיו הצעיר ממנו, ואתו יד גדולה מגבורי הנאָרמאנים בצרפת ובענגלאנד, הוֹגאָ פחת ווערמאנדאָאָ אחי פֿיליפוס מלך צרפת בראש צבא הפיקארדים, שטעפֿאן מבית בלאָאָ בראש אבירי צפון צרפת, ראָבערט פחת פֿלאנדרערן וצבאו, והנאָרמני באָהעמונד פחת טארענט, מפורסם בגבורותיו אשר עשה בארץ יון, וטאנקרעד קרובו בראש אבירי הנאָרמאנים. ומאלה הקדישו ריימאָנד, גאָטפֿריד, באלדואין וטאנקרעד את כל ימי חייהם קודש לעבודת קבר משיחם. גאָטפֿריד מכר את כל נכסיו, וראָבערט שעבד את נשיאותו בנאָרמאנדיא למלך צרפת אחיו, ועוד רבים עזבו את ארץ מולדתם לעולם. גם נשים וילדים נלוו אליהם, אלה מכרו ואלה שעבדו נכסיהם ואלה נתנו אותם מתנות להכהנים ולבתי המקלט לנזירים, עד כי נשתנו כל סדרי האחוזה בגלל. – וראשי הקהל הזה כלכלו דרכם בעצה לאחוז נסיעתם בדרכים שונים. הצרפתים הפֿלעמינגים והלאָטערינגים נוסדו ללכת דרך אונגאריא, בולגאריא וארץ יון עד קאָנסטאנטינאָפאָל, ואחרים עברו דרך לאמבארדיא ומקצתם ישבו באניות בערי החוף אשר באיטאליא, ובמסע הזה לא היו מבני האשכנזים בלתי אם הלאָטהערינגים לבדם, כי המלחמות אשר היו להיינריך הרביעי מלכם עם האפיפיור הפירה את האחוה בין אשכנז ובין איטאליא. גם בני ספרד לא נלוו עליהם, כי היתה להם המלחמה עם תלמידי מחמד בביתם. ויתר העמים כלם אשר התכלכלו לממלכות באיראָפה הביאו את צואריהם במוסרות המלחמה הזאת.

ופטר היה הראשון אשר פתח דרכו בראש חמשה עשר אלף אנשים ערומים אשר לא היה להם מאומה, לא צידה לדרך ולא כלי זיין למלחמה בלי סדרים ובלי משטרי מלחמה, ובכל מקום אשר עבר נספחו רבים עליו, עד כי רבו למעלה מארבעים אלף אנשים ריקים; אחרי אשר הקדימו וואלטער העני בראש עדר אנשים כאלה, התגלגלו באורך נהר דאָנוי דרך דרום אשכנז ואונגאריא. וגאָטשאלק כומר אשכנזי גם הוא אסף שנית עשרת אלפים אנשים ויסע אחרי פטר אוהבו, וכומר אחד וואָלקמאר שמו אסף בזכסן ובטהירינגיא קהל גדול ויסע דרך ביה לאונגאריא. ועל יד הרהיין היה רוח שקר בפי עמיך פחת ליינינגען ויצו את האנשים אשר ברגליו להתגולל ולהתנפל על היהודים לנקום נקמת משיחם, וגם גאָטהארד ראש הגמוני מאינץ נלוה אליו ויקדישו את כל היהודים להרג. במקום הזה החלו ובכל מקומות הרהיין שחטו את כל אשר בשם יהודי יכנה כצאן טבחה באכזריות חמה. והקיסר היינריך הרביעי כהה בם, אפס כי לא היה בידו לגדור בעד הרעה בזרוע. ומרבית האספסוף הזה, אשר עלה מספרם למאתים אלף איש לא זכו לראות את הארץ הקדושה, כי ספו תמו ברעב ובחוסר כל בדרך, או בחרב האונגארים והבולגארים, אשר יצאו בחרב לקראת האורחים האלה, החוטפים וגוזלים את כל הבא בידם, ורק פטר ומרעהו וואלטער וחיל קטן ברגלם באו ערומים ויחפים עד קאָנסטאנטינאָפאָל. והקיסר אלעקסיס השביע את הרעבים האלה אשר גם במסבי עיר המלוכה עשו נבלות רבות ויתן להם צדה לדרך וישלחם על פי חפצם דרך הבאָספֿאָרוס לביתיניען. שמה עברה רוח רעה בין האשכנזים ובין הצרפתים, ושניהם לא מלאו אחרי האיטאליאנים אשר נלוו להם בקאָנסטאנטינאָפאָל. ויהי כאשר נודע להתוגרמים היושבים בניקעא כי חלק לבב אויביהם ויפלו עליהם ויכום. את וואלטער ומרבית בני לויתו המיתו בחרב, ויתרם נתפשו חיים ויהיו להם עבדי עולם, לא נמלטו בלתי אם פטר ושלשת אלפים איש אתו אשר הצילו אותם היונים ויחיו.

לעומתם פתח בט"וּ אויגוסט 1096 גאָטפֿריד והפחות אשר אתו את דרכם במסלות שונות, בצפירת תפארה ובסדרי מלחמה. לרגליו הלכו בחורי מלחמה שמונים אלף רגלי ועשרת אלפים רוכבים מבלעדי הנשים והטף. גם הוא בחר דרכו דרך דרום אשכנז ואונגאריא, וראָבערט והוגאָ נסעו דרך איטאליא ארצה יון. והאפיפיור בִּשר את הקיסר אלעקסיס את הישועה הבאה אליו לרגלי הסגנים האלה, ולא שמחהו, כי רשעת גדודי וואלטער ופטר רחפה עוד על פניו, עד כי היה לבו חרד מפחד הפֿראנקים (שם כולל מאת היונים לכל בני המערב בעתים האלה) יותר מאשר פחד את התורגמים שכניו. ויחזק הקיסר בהוגאָ אשר בא אליו באניה לערבון ושוב אל מחנהו, עד אשר בקע גאָטפֿריד ועבר בראש חילו עד

קאָנסטאנטינאָפאָל וידרוש את בן לויתו בזרוע. ובכל אלה לא נפטר הוגאָ עד אשר נשבע שבועת האריסות לקיסר היונים, להכיר את מרות קיסרי יון על הארצות אשר ילכד על פי משפט האריסות הנהוג בארצות המערב. וגם מיתר הסגנים שאל הקיסר על ידי הוגאָ לשבוע לו שבועת אמונים; ויהי כאשר התקצף גאָטפֿריד על דבר שאלתו זאת וימאן לקבל מרות קיסר נכרי עליו, סגר עליו הקיסר את הדרך ולא נתן להביא מזון ומחיה למחנה הפֿראנקים, כי שלח הזמן רוח רעה ביניהם ויסכסך נוצרים בנוצרים, עד כי נאנסו להתפשר על האופנים האלה: בני המערב הכירו את מרות קיסר היונים עליהם וידרו להשיב לו את הערים אשר ילכדו ולשבוע לו שבועת אריסות על הערים אשר יחזיקו בהן, והקיסר נדר להספּיק להם מזון ומחיה ביבשה ובים, ולשלוח את צבאיו אתם למלחמה ההיא. ואת גאָטפֿריד כבד הקיסר במתנות ויקח אותו לו לבן ולחבר. גם ראָבערט הבא באניות, אשר עמו נלחמו היונים בים ויביאו אותו ואת בני ביתו לקאָנסטנטינופול, גם באָהעמונד האדיר איש מלחמות היונים מאז, נשבעו אל קיסר היונים אשר כבדם גם הוא בכבוד הראוי למעלתם, ואת באָהעמונד בחרו להיות נגיד מצוה על כל עמי ארץ הקדם. ואחריהם באה פקודת השבועה הזאת גם על ראָבערט ועל ריימונד, אשר גם המה קבלו מרות הקיסר על נפשם ויעברו לאזיה אל המקום אשר צבאות כל בני המערב נחתים שם בקצה גבול התוגרמים. שם התכלכלו והתפקדו ויהי מספרם יותר ממאת אלף רוכבים, מרביתם אבירים ובני אפרתים. וחיל הרגלים היה פי שנים במספר הזה, לבד מהלויה ההולכת לרגלי המחנה, כהנים, נזירים ונזירות, נשים וילדים אשר היו שקולים כנגד כל אנשי המלחמה. לא חסר בחיל הגדול הזה בלתי איש אחד, אשר יחבר את כל כח הצבא לאחדים, כי קיסר היונים לא נרצה להיות להם לראש וגם מצבאותיו לא שלח אתם יותר מאלפים איש, ורק מזון הספיק להם לשובע. וההגמון מלאך האפיפיור אשר אתם לא היה שליט בלתי על הדברים הנוגעים אל האמונה ואל המדות. ויתר השרים והפחות היו שוים איש אל אחי במעלה וישלטו איש איש על אנשי צבאו ביחוד, לא המתיקו סוד מלחמה יחדו בלתי אם לעתים רחוקות, על כן לא היתה פעולתם רבה לפי ערך כחם. וגאָטפֿריד וטאנקרעד היו נעלים על רעיהם ברוח אבירים, ברוח האמונה ובידיעת סדרי מלחמה.

ותחל המלחמה בשנת 1097 בחדש מאי, וצבאות בני המערב הגיחו ממסבי ניקאמעדיא על ניקעאָ, עיר מלוכת השולטן המושל בראָמאניא ויצורו עליה בחזקה ובעשרים לחדש יוני פתחה העיר שעריה ותמסור את עצמה בידי חיל היונים ולא בידי בני המערב, עד כי לא ראו אבירי הצלב שכר אחר לעבודתם בלתי אם המתנות הנכבדות אשר נתן הקיסר לפקידי החיל ולאנשי הצבא כיד המלך. משם הלכו לפֿריגיא ויכו ברביעי לחדש יולי את השלטון סאָלימאן מכה רבה ויעשו להם ידים לעבור את אנטיוכיא ואת איקאָניום דרך מעברי טויריס הצרים עד טארזוס אשר בציליציה. שמה נפרד באלדואין וחיל קטן ברגליו מן המחנה וילך ויצר על כלנה היא אָדעסא וילכדה. וימצא בעיר הזאת נוצרים רבים אשר התענו תחת ידי התוגרמים וישישו לקבל את אחיהם בן אמונתם עליהם לאדון. ויכונן באלדואין במקום ההוא נשיאות לעצמו, ובמרוצת הימים הרחיב את גבולו בזאמאָזאטיה ובערים אחרות אשר לכד, היא נשיאות עדעססא אשר התקימה בידי הנוצרים עד שנת 1142, ואשר היתה במשך הימים האלה לחומה להנוצרים מחמס האויבים היושבים בצלע צפונית מזרחה. ויחזק באלדואין את זכות ממשלתו על הארץ באשה נוצרית מבנות ארמניא אשר לקח לו לאשה. ובעצת גאָטפֿריד פרצו אנשי הצבא עוד בחורף השנה ההיא בסוריא ויצורו על אנטיוכיא רבתי עם ובצורה מאד, ויארכו ימי המצור כשבעה חדשים, אשר במשך העת ההיא עבר על מחנה הצרים כל רע, רעב ודבר ומלחמות רבות אשר עשו אתם התוגרמים הבאים מכל עבר ופנה להציל את העיר מידם. נוסף על כל אלה חלק לבב פקידי הנוצרים ולא הסכימו לדעה אחת בדרכי המלחמה, עד כי תם כחם וימעטו מאד. ובכל זאת לא שגבה העיר מהם ותלכד לפניהם בשנת 1098 ברביעי לחדש יולי, ותהי לבאָהעמונד לאחוזה, למרות רוח ריימונד, אשר בערה בו חמת קנאתו ולא התקררה במתן הנתן לו משלל העיר, – את הכדון הקדוש אשר היה תקוּע בצלע משיחם. ויכונן באָהעמונד באנטיוכיה נשיאות לעצמו וישב בה; וטאנקרעד קרובו התמכר לעבוד עבודת המלחמה תחת פקודת גאָטפֿריד. אז רפתה רוח האבירים ולא התחרו למלחמה כבראשונה. הוגאָ ואבירים רבים אתו עזבו את המחנה וישובו אל ארצם ואל בתיהם, והנשארים לא היה לבבם שלם איש את אחיו.

רק גאָטפֿריד לבדו החזיק במעוז מלחמתו ויתחזק לבצע את אשר החל. ויבקע בכח לבבו הלוך ובקוע ועבור את הלבנון עד שפת הים המספיק מזון לחילו באניות, ויקח את טריפאָליע, את צור ואת צידון, את עכו ואת קיסריא ויסב אותן למשמעתו. ואת חוף יפו לכד בחזקת יד המלחמה, אף כי נצערו אנשי צבאו מאד ולא נשאר מכל ההמון הרב בלתי אם כששים אלף איש, עיפים ונכשלים וילכו בלא כח עד בואם לפני חומת ירושלים. פה יצק עליהם מראה העיר הקדושה רוח גבורה חדשה ויתאזרו שארית כחם וילחמו בחזקה עם בני העיר המתחזקים לקראתם, ויגעשו וירעשו עד כי נבקעה העיר לפניהם בשנת 1099 בי“ד לחדש יוליא, הוא חדש אב. אז אכלה חרבם בשר יושבי העיר לשבעה ותשת דם אדם לרויה, כי השמידו את כל יושבי העיר באכזריות חמה מורה מאד, ואחרי אשר השקיעו את אש חמתם בדם פשטו בגדיהם המגואלים וילכו הלוך והלל על קבר משיחם לשפוך שיחם והגיון לבבם שמה. ואת פטר קדשו לנביא ביום ההוא, אף כי הוא בענותו ענה לאמר: לא נביא אני, כי אם רוח אלהים דבר בי, כאשר דבר מפי אתון בלעם. בח”י לחדש ההוא נוסדו אנשי המלחמה להמליך את גאָטפֿריד מעוזם למלך על ירושלים; וגם הוא כלכל דרכו בענוה במקום גדולתו ולא קבל את שם המלכות ויבחר לו את שם “מגין על הקבר הקדוש' לכנוי כבוד. ויאמר: לא יאתה לשאת כתר זהב במקום אשר נשא בן מלך העולם כתר קוצים. אף לא טעם נחת במלכותו, כי נאנס לשוב לצמוד חרב גבורים על מתניו ולצאת לקראת התוגרמים אשר באו ביד חזקה לשוב לקחת את העיר מידו, ותעוז ידו עליהם גם הפעם להכותם על יד אשקלון מכה רבה, ושנה אחת אחרי כן, היא שנת 1100, בח”י לחדש יוליא באה פקודתו וימת, למוקש הממלכה הקטנה, אשר כל גבול ארצה לא הקיף בעת ההיא בלי אם את ירושלים ואת יפו, ועליהן עוד כעשרים ערים וכפרים. ואחרי מותו התאזרו טאנקרעד וריימונד עוז ויכוננו בטבריה אשר בארץ הגליל ובלדיקיא נשיאות קטנות על דרך מדינות האריסות הנהוגות בארץ ממשלות הנאָרמאנים, וכל איש אשר החזיק בנכסי הארצות האלה התחיב לעבוד את נשיא הארץ בעבודת המלחמה.

והשמועה באה לארץ המערב, כי נלכדה הארץ הקדושה, ותחי רוח בני המערב ויתלהבו לחזק את הממלכה בידם בצבאות חדשים, ובני גענוא שלחו אנשי מלחמה באניוֹת ויתנו כח בידי באלדואין נשיא עדעססא אחי גאָטפֿריד ויורשו להרחיב את גבולו בערי החוף, בקיסריה בצידון ובברותים ובארצות אשר בעבר הירדן מזרחה. ואחרי מות באלדואין בשנת 1118 נסבה המלוכה לקרובו לבאלדואין השני אשר בחרו בו אנשי המעמדות למלך. הוא באלדואין אשר בחצותו את התוּגרמים נפל שבי בידם, אף כי לא ארכו לו ימי השביה ותצלח בידו לגאול נפשו בכופר. בימיו לכדו הפֿיניצים את צור בשנת 1124. ואחרי מותו בשנת 1131 מלך הפחת פֿולקא מבית אנזשו, וגם הוא לא התחזק במלכותו. אולם בימי בנו באלדואין השלישי, אשר מלך תחתיו בשנת 1142 בעודו צעיר לימים, החלו הנוצרים לרדת מטה ממעלותיהם אשר עלו בארץ המזרח, והתוגרמים התאזרו חיל ויציקו להם בכל מקום. ואף עדעססא מעוז הנוצרים, הנשיאות הראשונה אשר יסד עתו, בסם המות בשנת 1163 ותסב המלוכה ותהי לאמאלריך אחיו, איש חכם לב ובעל מדינה. הוא הניח לארצו מעמל המלחמה, כאשר הסב את פני המלחמה לארץ אויביו למצרים; אפס כי לא עמדה ההצלחה לימינו במלחמה. ובנו הקטן באלדואין הרביעי אשר ירש את מלכות אביו בשנת 1173 היה איש צרוע אשר לא יצלח למלוכה, ויקח את אחיו את באלדואין החמישי לחבר לו בשנת 1182, וינהגו את דבר המלוכה עד שנת 1185 וימותו גם שניהם בשנה אחת. וגואידאָ לבית להיגנאן אמר להחזיק במלוכה על פי משפט הירושה אשר היה לו עליה. והנה הפך הזמן את קערת כל המלוכה הדלה הזאת על פיה, כי בימיו קם בראש התוגרמים גבר חכם בעוז, איש מופת לכל הדורות האלה, הוא זאלאדין שלטון מצרים, אשר הפיח רוח גבורה חדשה באף בני עמו ויולך אותם מחיל אל חיל, ותלך ידו החזקה הלוך וקשה על הנוצרים המתרפים בעת צרה ובשנת 1187 כבר את גחלתם וילכוד את ירושלים העיר הקדושה לעמי כל הארץ, כי גם המושלמנים רצו את עפר העיר הזאת וינהרו אליה ממרחק לשפוך בה את לבבם לפני אדון כל, עד כי גם להם נחשבה המלחמה הזאת למלחמת אלהים.