הוספה להמליץ גליון 287 ש“ע, נאסף ונקבץ ע”י המול מה“ע המליץ; ס”ט פטרבורג.

מן העת ההיא והלאה היתה יד האפיפיורים על מלכי הארצות, לא הניחו מידם את הממשלה אשר קנו בימי היינריך הרביעי עד שקם מארטין לוטהער וילחם עמהם גם הוא, לא בחרב ובחנית, כי אם בכח פיו ובראיות לקוחות מספרי קדושיהם; אז רפתה רוחם ולא יספו לענות את מלכי האדמה עוד. ולא בדבר הזה בלבד היתה ממשלת היינריך הרביעי מצוינה, כי עוד דבר חדש קם בימיו אשר לא שערוהו כל חכמי המדינה לפנים. כי בימיו החלו הגוים הנושנים על אדמת מערב לשוב ולנוע אל ארץ מזרח השמש, עד כי ראתה אז איראָפה תנועת עמים חדשה והמערב החל לפרוע להמזרח מקצת הקפת האנשים אשר הקיף לו המזרח בימי נסיעת העמים הראשונה. הן המה מסעי הצלב אשר נסעו גויי איראָפה לקחת את הארץ הקדושה החופפת על גופת משיחם מידי התוגרמים אשר לקחו אותה מידי הערביאים שרי הארץ משנת 538, בקחתם אותה מידי הרומים יושבי הארץ הקדושה מיום גלות ישראל מעל אדמתו על ידי טיטוס בשנת 70. והמלחמות האלה אשר הפכו את שיטת המדינה באיראָפה נקובים מאת דורשי התולדה בשם “מסעי הצלב” על שם הצלב אשר תפרו על בגדיהם ביום התנדבם לצאת למלחמת מצוה.

חוק עולם היה לאנשי הקדם לאחוז בדרך למקום קודש. מנהר גוזן אשר בהודו עד שחור מצרים, ומהררי קוקאזיה עד הים התיכון נדדו נעו הלכו גם בימי הקדם גם בימי הבינים אורחות אנשים איש איש אל מקדשו ואל אדמת קדשו. מקצתם הלכו לשלם נדרם אשר נדרו בעת צרה ומקצתם למצוא כפרה על עונותיהם במקום ההוא. יש אשר הלכו לערות רוח תודה לאלהי חסדם על הטוב אשר גמר עליהם, ויש אשר הציקם רוח דמיונם המתלהט לראות נפלאות במקום קדוש, ויש אנשי משא ומתן אשר נשאם רוח המסחור לבקר את המקומות האלה, כי גם המצרים והכושים, גם הבבלים והכנענים חברו בעתם את רוח האמונה ורוח המסחור לאחדים בידם, ויקימו להם אוסמות לסחורה ובתי מקדש לבעל, לעשתרות ולאמוו מבא במקום אחד; וכאשר נדחו האלילים לפני אלהי אמן, קמו קבר מחוקק הנוצרים בירושלים ומקדשי המושלמנים במעקאה למשוך את לבב הנוסעים אליהם.

ומן הימים אשר הרים הקיסר קאָנסטאנטין את קרן אמונת הנוצרים ויעש אותה לאמונה שלטת, היה חוק להנוצרים לבקר את קבר משיחם בירושלים לתשובה ולכפרת עון, ובשוב גולים כאלה ממקום קדוש היה משפטם להביא דברים עתיקים שרידי קודש מירושלים ומכל מקום אשר נשרפו בו הנוצרים הראשונים בגלל אמונתם ויעמדו בנסיון לפאר ולקדש בם את בתי תפלותיהם ואת מקדשיהם. והחפצים העתיקים האלה משכו את לבב המון עם הארץ אליהם וינהרו שמה המונים המונים, עד כי עשו שם גדול לבתי התפלה אשר היו אצורים בהם. על כן ראו הנודדים פרי תבואה בעמל דרכם אשר הלכו עליה, נוסף על הקרבה אשר היה מדרך הנוצרים, לקרב את הגולים בלכתם לירושלים ובשובם משם, כי כקדושים נחשבו בעיניהם ועבודת הגלות הזאת שמרה תפקידה ולא הופרה גם בנפול ירושלים וארץ ישראל כלה בידי עמרי כליף המשלמנים בשנת 637, כי גם הערביאים כבדו את אדמת קודש זאת ויעזבו בידי הנוצרים את בתי תפלותיהם וכל מקום קדוש אשר המה מתאמרים בכבודו, ויחיו עמם חיי אהבה ורעות, עד כי היה אבי כמרי הנוצרים עם כליף המושלמנים בעצה לבנות בית תפלה לבני אמונת מחמד בהר המוריה, על האבן אשר שם יעקב אבן ישראל מראשותיו. בעוד אשר הנוצרים נלחמים מלחמת תנופה עם הערביאים המתפשטים בצפון איראָפה, בספרד ובאיי הים התיכון, נדדו הלכו נוצרים ומושלמנים למקום קדשם בארץ ישראל. לא הרעו ולא השחיתו איש את רעהו, וקארל הגדול סעד את הנוצרים היושבים בארץ הקדושה בצדקת פזרונו ובמלאכיו, אשר שלח את הכליף הגדול הארון אל ראשיד להטות לבבו לתת להנוצרים חנינה. גם בלעדי זאת היו הערביאים חכמים ואנשי מוסר אשר כלכלו דבר האמונות השונות במשפט צדק ויתנו לאיש ואיש לעבוד אלהיו ולכבד את קדושיו על פי מורשת אבותיו. על כן לא עוררו שליטי איראָפה הנוצרים ריב ומדון עם המושלמנים שרי אזיא על דבר ירושת ארץ ישראל כל ימי היותה בידי הערביאים.

אולם כאשר בא הקץ לממשלת הערביאים מידי התוגרמים הפראים וממשלת ירושלים וסוריא נסבה לידי מאָעץ בשנת 969, אז החל דבר הנוצרים בירושלים ללכת מדחי אל דחי. כי חלל מאָעץ את הברית אשר כרת עמרי עם נוצרי ירושלים ויתן יד לקצות בהם וביחוד הרעו בימי הַקים כליף מצרים להנוצרים מאד, כי החריבו את בתי תפלותיהם, בזו לקדושיהם, הכעיסו את לבב כל נוצרי הבא לבקר את המקומות האלה וירעימו את בעלי הגלות בכל אשר מצאה ידם. והיה בשוב גולים למקום קדוש לאיראָפה וישאו קינים והגה והי על מעמד אחיהם הרע בארץ הקדושה. ובימים ההם רבו הגולים עד מאד, כי במאה הי"א החלו הכמרים לחובב חובת גלות לארץ ישראל את כל חוטא אשר גלה לפניהם נגעי לבבו, כי האמינו בעת ההיא, כי בראשית ימי האלף השני אשר יגלה ויראה כבוד גואלם לעיני כל ביתר שאת ויתר עוז. ומנהג גולים כאלה ההי, לאחוז דרכם ראשונה לרומי לקבל את הצלב ואת ברכת הדרך מידי האפיפיור. ומרומי הלכו אל אחת מערי החוף באיטליה ויפליגו באניה עד חוף סוריה. אולם במאה האחת עשרה כאשר קבלו האונגרים את אמונת הנוצרים, נפתחה להם מסלה חדשה דרך אונגארן עד בואם לקאָנסטאנטינאָפאָל.

בצרות היחידים לא היה די לעורר מלחמה רבה, עד כי נשקפה על הנוצרים מרחוק צרה כללית משנת 1055 והלאה, כאשר הסירו התוגרמים, כת הזעלדשוקים את העטרה מראש הכליף, לתתה בראשי נגידיהם, ויכוננו להם מלוכות שונות בקדמת אזיא, וביחוד מלוכת אינקאָניום אשר התכוננה ממדינות אשר היו לפנים נחלת קיסרי יון, מעבר לנהר פרת מערבה, על חוף אזיא הקטנה נוכח קאָנסטאנטינאָפאָל כמעט, אשר היתה כקוץ בעיני קיסרי היונים, ויקראו אל נוצרי ארצות המערב להסיר מעליהם את הנגע הזה. – וגרעגאָר השביעי אשר בנה בעת ההיא את במת ממשלתו על איראָפה נתן קטורה באף מלכי המערב להושיע את בני המזרח אחיהם, כי קוה לפרוש ממשלתו בכחם גם על ארץ הקדם, ולהיות לראש על כל הנוצרים יחד. אפס כי נטרד במלחמתו בביתו עם היינריך הרביעי ולא היו לו ידים לירות חצי מלחמה בארץ המרחק, ויניח מקום לתלמידו, לאורבאן השני הבא אחריו, להתגדר במחשבתו הגדולה הזאת. ובימי אורבאן זה בשנת 1095 שב פטר מבית אמינם מירושלים ויעורר רחמים בלב בני איראָפא על אחיהם הנענים תחת ידי ארטהאק נגיד התוגרמים, ושר ירושלים משנת 1076, אשר הרע לנוצרים מאד, אף כי לא ארכה ממשלת הרשעה בידו בלתי אם עד שנת 1096, אשר בעת ההיא שבו הכליפים ממשפחת פֿאטימאה ויקחו את ירושלים מידי התוגרמים, ובידי המשפחה הזאת מצאו הנוצרים את עיר הקודש, בבואם עליה למלחמה. פטר הקנא הגדול היה לראשונה איש מלחמה ואחר הסיר את שריונו ויתעטף באדרת שער ויהי נזיר לאלהיו, ויסגף את נפשו במקום מקלטו בדרום צרפת עד כי קנה לו שם קדוש וכבודו גדל מאד. בשנת 1093 קבל עליו חובת גלות וילך עד ירושלים. שם הצר בצרת אחיו עד כי הלהיב את רוח דמיונו ויחזה נפלאות בחלום לילה. וישב משמים אל ביתו, ויד החזיונות חזקה עליו, ובידו מכתבי בקשה כתובים מאת שמעון הגמון ירושלים אל נוצרי ארץ המערב; ויכון את השעה וימסור את כתב הבקשה לידי אורבאן האפיפיור, בעת אשר הגיעו אליו מלאכי אלעקסיוס קאמענוס קיסר ארצות יון גם המה לבקש עזרת הנוצרים נגד התוגרמים. – והאפיפיור לא מנע את ברכתו מפטר ויתן לו רשיון לקרוא את הקריאה הזאת ברבים, לעורר את רחמי הנוצרים על אחיהם אשר בירושלים ולצקת עליהם רוח גבורה לצאת לישע אחיהם. בכח הרשיון הזה החל פטר לדרוש ברבים בבארי אשר באיטליא התחתונה, עיר מושב הנָארמאנים הגבורים אשר התחרו מעולם בנסיעות אל ארץ הקדושה. בראש מגולה וברגלים יחפות, חבל על מתניו וצלב בידו, עני ורוכב על חמור עבר הקנא המפורסם הזה מעיר לעיר ומכפר לכפר, עיניו הפיקו קנאת אלהיו, דברי פיו נקבו חדרי לבב, עד כי משל בכח לשונו על לב כל בני ההמון. כל מקום היה נכון לדרשותיו וכל עת היתה נכונה לו, בערב בבקר בצהרים, בראש חוצות ובפרשת הדרכים. ובמשך ימי השנה עבר בכל ארץ צרפת ואיטאליא ויור זיקי אש בלב רבבות אלפי אנשים, גברים זקנים ונערים לצאת לקראת נשק. ומכתב נפל משמים ארצה למלא את יד פטר למשמרתו זאת.

ואת אשר החל פטר לפעול על ההמון, כִּלה אורבאן האפיפיור במקום גדולים. בראשונה הציע הוא לבדו את פרשת הדבר ואת מכתבי קיסר היונים לפני בית הועד אשר נועד בפיעסענצה בשנת 1094, ושנה אחת אחריה, כאשר נאסף הועד שנית בקלערמאָן, הופיע האפיפיור בכבודו ופטר בענותנותו, וידברי באזניהם דברים יורדים חדרי לבב, עד כי היה דבר הנועדים פה אחד ללחום מלחמת השם בארץ הקדושה. ואחד החשמנים התודה על חטא כל הנאספים והאפיפיור כפר לחטאי הקהל ויצמיד צלב אדום על כתף ההגמון אדהעמאר, אשר כרע לפניו ויבקש ממנו לתת לו רשיון לארח לחברה עם אנשי המלחמה. ויוסיף האפיפיור לחזק את הדבר וימלא את ידי ההגמון הזה להיות מלאכו ובא כחו במלחמה ההיא. וסליחה כללית פקד לחטאי כל איש אשר יתנדב לצאת במלחמה. –

ויהי האביר הראשון אשר התנדב לצאת בקרב ריימָאנד פחת טולוזע, איש גדול מאד וגבור משכיל. אחריו נמשכו רבים ושלמים, אבירים ופחותים, אנשי מעלה ובני בלי שם, ותהי הקהלה רבה עד מאד. אלה נסעו לקנות את כתר החסידות ואת חלקם בחיים הנצחים, ואלה לקנות שם טוב בגבורים. אנשים אשר רוח גבורה נוססה בם ששו לקראת המלחמה, הנותנת להם מקום להראות את ידם החזקה, ואנשי בצע נמשכו אל הארץ אשר היא זבת חלב ודבש ומלאה אוצרות כל חמדה, ואחריהם נמשכו החשוכים בלי כל תכלית אחרת זולתי התלהבות לבבם לבדו, כי נלהבו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, עד כי פרץ כח הדמיון את גדרו עד בלי מצרים ויראם נפלאות: אלה חזו חזיונות ואלה חלמו חלומות, אלה בהקיץ אלה בתנומה, עד כי מלאה הארץ נפלאות ונצורות.

דברי ימי המסעות נחלקים לארבעה ראשי מחלקות אלה: הראשונה מקפת את מסעי פטר וגאָטפֿריד מבית בולליאָן, אשר לכד את ירושלים, ונמשכת עד העת אשר שבה כלנה (אָדעסא) ותלכד בידי התוגרמים, משנת 1096 עד 1142. השנית כוללת את מסעי לודוויג השביעי, מלך צרפת וקאָנראד השלישי מלך אשכנז ונמשכת עד העת אשר נכבשה ירושלים לפני השולטן זאלאדין, משנת 1142 עד 1187. השלישית מקפת מסעי פֿיליפ אויגוסט מלך צרפת וריכֿארד מלך ענגלאנד ופֿריעדריך הראשון מלך אשכנז אשר לכד את ירושלים, משנת 1187 עד 1246. הרביעית החלה בימי מסעי לודוויג הקדוש עד אשר נכבשה פטאָלמאיס, משנת 1246 עד 1291.

בראש המחנות לא עמד הקיסר או אחד המלכים, בלתי אם שרים נכבדים והמון אבירים לבדם, פחת ריימאָנד הנזכר, אשר הראה את ידו החזקה להמושלמנים בספרד, גאָטפֿריד נשיא מורד לאָטערינגען, המכה את רודאָלף נשיא שוואבען, במלחמתו עם היינריך הרביעי מלכו, ראָבערט בן ווילהעלם המנצח את ענגלאנד, אשר הניח את ירושת כסא ענגלאנד להיינריך אחיו הצעיר ממנו, ואתו יד גדולה מגבורי הנאָרמאנים בצרפת ובענגלאנד, הוֹגאָ פחת ווערמאנדאָאָ אחי פֿיליפוס מלך צרפת בראש צבא הפיקארדים, שטעפֿאן מבית בלאָאָ בראש אבירי צפון צרפת, ראָבערט פחת פֿלאנדרערן וצבאו, והנאָרמני באָהעמונד פחת טארענט, מפורסם בגבורותיו אשר עשה בארץ יון, וטאנקרעד קרובו בראש אבירי הנאָרמאנים. ומאלה הקדישו ריימאָנד, גאָטפֿריד, באלדואין וטאנקרעד את כל ימי חייהם קודש לעבודת קבר משיחם. גאָטפֿריד מכר את כל נכסיו, וראָבערט שעבד את נשיאותו בנאָרמאנדיא למלך צרפת אחיו, ועוד רבים עזבו את ארץ מולדתם לעולם. גם נשים וילדים נלוו אליהם, אלה מכרו ואלה שעבדו נכסיהם ואלה נתנו אותם מתנות להכהנים ולבתי המקלט לנזירים, עד כי נשתנו כל סדרי האחוזה בגלל. – וראשי הקהל הזה כלכלו דרכם בעצה לאחוז נסיעתם בדרכים שונים. הצרפתים הפֿלעמינגים והלאָטערינגים נוסדו ללכת דרך אונגאריא, בולגאריא וארץ יון עד קאָנסטאנטינאָפאָל, ואחרים עברו דרך לאמבארדיא ומקצתם ישבו באניות בערי החוף אשר באיטאליא, ובמסע הזה לא היו מבני האשכנזים בלתי אם הלאָטהערינגים לבדם, כי המלחמות אשר היו להיינריך הרביעי מלכם עם האפיפיור הפירה את האחוה בין אשכנז ובין איטאליא. גם בני ספרד לא נלוו עליהם, כי היתה להם המלחמה עם תלמידי מחמד בביתם. ויתר העמים כלם אשר התכלכלו לממלכות באיראָפה הביאו את צואריהם במוסרות המלחמה הזאת.

ופטר היה הראשון אשר פתח דרכו בראש חמשה עשר אלף אנשים ערומים אשר לא היה להם מאומה, לא צידה לדרך ולא כלי זיין למלחמה בלי סדרים ובלי משטרי מלחמה, ובכל מקום אשר עבר נספחו רבים עליו, עד כי רבו למעלה מארבעים אלף אנשים ריקים; אחרי אשר הקדימו וואלטער העני בראש עדר אנשים כאלה, התגלגלו באורך נהר דאָנוי דרך דרום אשכנז ואונגאריא. וגאָטשאלק כומר אשכנזי גם הוא אסף שנית עשרת אלפים אנשים ויסע אחרי פטר אוהבו, וכומר אחד וואָלקמאר שמו אסף בזכסן ובטהירינגיא קהל גדול ויסע דרך ביה לאונגאריא. ועל יד הרהיין היה רוח שקר בפי עמיך פחת ליינינגען ויצו את האנשים אשר ברגליו להתגולל ולהתנפל על היהודים לנקום נקמת משיחם, וגם גאָטהארד ראש הגמוני מאינץ נלוה אליו ויקדישו את כל היהודים להרג. במקום הזה החלו ובכל מקומות הרהיין שחטו את כל אשר בשם יהודי יכנה כצאן טבחה באכזריות חמה. והקיסר היינריך הרביעי כהה בם, אפס כי לא היה בידו לגדור בעד הרעה בזרוע. ומרבית האספסוף הזה, אשר עלה מספרם למאתים אלף איש לא זכו לראות את הארץ הקדושה, כי ספו תמו ברעב ובחוסר כל בדרך, או בחרב האונגארים והבולגארים, אשר יצאו בחרב לקראת האורחים האלה, החוטפים וגוזלים את כל הבא בידם, ורק פטר ומרעהו וואלטער וחיל קטן ברגלם באו ערומים ויחפים עד קאָנסטאנטינאָפאָל. והקיסר אלעקסיס השביע את הרעבים האלה אשר גם במסבי עיר המלוכה עשו נבלות רבות ויתן להם צדה לדרך וישלחם על פי חפצם דרך הבאָספֿאָרוס לביתיניען. שמה עברה רוח רעה בין האשכנזים ובין הצרפתים, ושניהם לא מלאו אחרי האיטאליאנים אשר נלוו להם בקאָנסטאנטינאָפאָל. ויהי כאשר נודע להתוגרמים היושבים בניקעא כי חלק לבב אויביהם ויפלו עליהם ויכום. את וואלטער ומרבית בני לויתו המיתו בחרב, ויתרם נתפשו חיים ויהיו להם עבדי עולם, לא נמלטו בלתי אם פטר ושלשת אלפים איש אתו אשר הצילו אותם היונים ויחיו.

לעומתם פתח בט"וּ אויגוסט 1096 גאָטפֿריד והפחות אשר אתו את דרכם במסלות שונות, בצפירת תפארה ובסדרי מלחמה. לרגליו הלכו בחורי מלחמה שמונים אלף רגלי ועשרת אלפים רוכבים מבלעדי הנשים והטף. גם הוא בחר דרכו דרך דרום אשכנז ואונגאריא, וראָבערט והוגאָ נסעו דרך איטאליא ארצה יון. והאפיפיור בִּשר את הקיסר אלעקסיס את הישועה הבאה אליו לרגלי הסגנים האלה, ולא שמחהו, כי רשעת גדודי וואלטער ופטר רחפה עוד על פניו, עד כי היה לבו חרד מפחד הפֿראנקים (שם כולל מאת היונים לכל בני המערב בעתים האלה) יותר מאשר פחד את התורגמים שכניו. ויחזק הקיסר בהוגאָ אשר בא אליו באניה לערבון ושוב אל מחנהו, עד אשר בקע גאָטפֿריד ועבר בראש חילו עד

קאָנסטאנטינאָפאָל וידרוש את בן לויתו בזרוע. ובכל אלה לא נפטר הוגאָ עד אשר נשבע שבועת האריסות לקיסר היונים, להכיר את מרות קיסרי יון על הארצות אשר ילכד על פי משפט האריסות הנהוג בארצות המערב. וגם מיתר הסגנים שאל הקיסר על ידי הוגאָ לשבוע לו שבועת אמונים; ויהי כאשר התקצף גאָטפֿריד על דבר שאלתו זאת וימאן לקבל מרות קיסר נכרי עליו, סגר עליו הקיסר את הדרך ולא נתן להביא מזון ומחיה למחנה הפֿראנקים, כי שלח הזמן רוח רעה ביניהם ויסכסך נוצרים בנוצרים, עד כי נאנסו להתפשר על האופנים האלה: בני המערב הכירו את מרות קיסר היונים עליהם וידרו להשיב לו את הערים אשר ילכדו ולשבוע לו שבועת אריסות על הערים אשר יחזיקו בהן, והקיסר נדר להספּיק להם מזון ומחיה ביבשה ובים, ולשלוח את צבאיו אתם למלחמה ההיא. ואת גאָטפֿריד כבד הקיסר במתנות ויקח אותו לו לבן ולחבר. גם ראָבערט הבא באניות, אשר עמו נלחמו היונים בים ויביאו אותו ואת בני ביתו לקאָנסטנטינופול, גם באָהעמונד האדיר איש מלחמות היונים מאז, נשבעו אל קיסר היונים אשר כבדם גם הוא בכבוד הראוי למעלתם, ואת באָהעמונד בחרו להיות נגיד מצוה על כל עמי ארץ הקדם. ואחריהם באה פקודת השבועה הזאת גם על ראָבערט ועל ריימונד, אשר גם המה קבלו מרות הקיסר על נפשם ויעברו לאזיה אל המקום אשר צבאות כל בני המערב נחתים שם בקצה גבול התוגרמים. שם התכלכלו והתפקדו ויהי מספרם יותר ממאת אלף רוכבים, מרביתם אבירים ובני אפרתים. וחיל הרגלים היה פי שנים במספר הזה, לבד מהלויה ההולכת לרגלי המחנה, כהנים, נזירים ונזירות, נשים וילדים אשר היו שקולים כנגד כל אנשי המלחמה. לא חסר בחיל הגדול הזה בלתי איש אחד, אשר יחבר את כל כח הצבא לאחדים, כי קיסר היונים לא נרצה להיות להם לראש וגם מצבאותיו לא שלח אתם יותר מאלפים איש, ורק מזון הספיק להם לשובע. וההגמון מלאך האפיפיור אשר אתם לא היה שליט בלתי על הדברים הנוגעים אל האמונה ואל המדות. ויתר השרים והפחות היו שוים איש אל אחי במעלה וישלטו איש איש על אנשי צבאו ביחוד, לא המתיקו סוד מלחמה יחדו בלתי אם לעתים רחוקות, על כן לא היתה פעולתם רבה לפי ערך כחם. וגאָטפֿריד וטאנקרעד היו נעלים על רעיהם ברוח אבירים, ברוח האמונה ובידיעת סדרי מלחמה.

ותחל המלחמה בשנת 1097 בחדש מאי, וצבאות בני המערב הגיחו ממסבי ניקאמעדיא על ניקעאָ, עיר מלוכת השולטן המושל בראָמאניא ויצורו עליה בחזקה ובעשרים לחדש יוני פתחה העיר שעריה ותמסור את עצמה בידי חיל היונים ולא בידי בני המערב, עד כי לא ראו אבירי הצלב שכר אחר לעבודתם בלתי אם המתנות הנכבדות אשר נתן הקיסר לפקידי החיל ולאנשי הצבא כיד המלך. משם הלכו לפֿריגיא ויכו ברביעי לחדש יולי את השלטון סאָלימאן מכה רבה ויעשו להם ידים לעבור את אנטיוכיא ואת איקאָניום דרך מעברי טויריס הצרים עד טארזוס אשר בציליציה. שמה נפרד באלדואין וחיל קטן ברגליו מן המחנה וילך ויצר על כלנה היא אָדעסא וילכדה. וימצא בעיר הזאת נוצרים רבים אשר התענו תחת ידי התוגרמים וישישו לקבל את אחיהם בן אמונתם עליהם לאדון. ויכונן באלדואין במקום ההוא נשיאות לעצמו, ובמרוצת הימים הרחיב את גבולו בזאמאָזאטיה ובערים אחרות אשר לכד, היא נשיאות עדעססא אשר התקימה בידי הנוצרים עד שנת 1142, ואשר היתה במשך הימים האלה לחומה להנוצרים מחמס האויבים היושבים בצלע צפונית מזרחה. ויחזק באלדואין את זכות ממשלתו על הארץ באשה נוצרית מבנות ארמניא אשר לקח לו לאשה. ובעצת גאָטפֿריד פרצו אנשי הצבא עוד בחורף השנה ההיא בסוריא ויצורו על אנטיוכיא רבתי עם ובצורה מאד, ויארכו ימי המצור כשבעה חדשים, אשר במשך העת ההיא עבר על מחנה הצרים כל רע, רעב ודבר ומלחמות רבות אשר עשו אתם התוגרמים הבאים מכל עבר ופנה להציל את העיר מידם. נוסף על כל אלה חלק לבב פקידי הנוצרים ולא הסכימו לדעה אחת בדרכי המלחמה, עד כי תם כחם וימעטו מאד. ובכל זאת לא שגבה העיר מהם ותלכד לפניהם בשנת 1098 ברביעי לחדש יולי, ותהי לבאָהעמונד לאחוזה, למרות רוח ריימונד, אשר בערה בו חמת קנאתו ולא התקררה במתן הנתן לו משלל העיר, – את הכדון הקדוש אשר היה תקוּע בצלע משיחם. ויכונן באָהעמונד באנטיוכיה נשיאות לעצמו וישב בה; וטאנקרעד קרובו התמכר לעבוד עבודת המלחמה תחת פקודת גאָטפֿריד. אז רפתה רוח האבירים ולא התחרו למלחמה כבראשונה. הוגאָ ואבירים רבים אתו עזבו את המחנה וישובו אל ארצם ואל בתיהם, והנשארים לא היה לבבם שלם איש את אחיו.

רק גאָטפֿריד לבדו החזיק במעוז מלחמתו ויתחזק לבצע את אשר החל. ויבקע בכח לבבו הלוך ובקוע ועבור את הלבנון עד שפת הים המספיק מזון לחילו באניות, ויקח את טריפאָליע, את צור ואת צידון, את עכו ואת קיסריא ויסב אותן למשמעתו. ואת חוף יפו לכד בחזקת יד המלחמה, אף כי נצערו אנשי צבאו מאד ולא נשאר מכל ההמון הרב בלתי אם כששים אלף איש, עיפים ונכשלים וילכו בלא כח עד בואם לפני חומת ירושלים. פה יצק עליהם מראה העיר הקדושה רוח גבורה חדשה ויתאזרו שארית כחם וילחמו בחזקה עם בני העיר המתחזקים לקראתם, ויגעשו וירעשו עד כי נבקעה העיר לפניהם בשנת 1099 בי“ד לחדש יוליא, הוא חדש אב. אז אכלה חרבם בשר יושבי העיר לשבעה ותשת דם אדם לרויה, כי השמידו את כל יושבי העיר באכזריות חמה מורה מאד, ואחרי אשר השקיעו את אש חמתם בדם פשטו בגדיהם המגואלים וילכו הלוך והלל על קבר משיחם לשפוך שיחם והגיון לבבם שמה. ואת פטר קדשו לנביא ביום ההוא, אף כי הוא בענותו ענה לאמר: לא נביא אני, כי אם רוח אלהים דבר בי, כאשר דבר מפי אתון בלעם. בח”י לחדש ההוא נוסדו אנשי המלחמה להמליך את גאָטפֿריד מעוזם למלך על ירושלים; וגם הוא כלכל דרכו בענוה במקום גדולתו ולא קבל את שם המלכות ויבחר לו את שם “מגין על הקבר הקדוש' לכנוי כבוד. ויאמר: לא יאתה לשאת כתר זהב במקום אשר נשא בן מלך העולם כתר קוצים. אף לא טעם נחת במלכותו, כי נאנס לשוב לצמוד חרב גבורים על מתניו ולצאת לקראת התוגרמים אשר באו ביד חזקה לשוב לקחת את העיר מידו, ותעוז ידו עליהם גם הפעם להכותם על יד אשקלון מכה רבה, ושנה אחת אחרי כן, היא שנת 1100, בח”י לחדש יוליא באה פקודתו וימת, למוקש הממלכה הקטנה, אשר כל גבול ארצה לא הקיף בעת ההיא בלי אם את ירושלים ואת יפו, ועליהן עוד כעשרים ערים וכפרים. ואחרי מותו התאזרו טאנקרעד וריימונד עוז ויכוננו בטבריה אשר בארץ הגליל ובלדיקיא נשיאות קטנות על דרך מדינות האריסות הנהוגות בארץ ממשלות הנאָרמאנים, וכל איש אשר החזיק בנכסי הארצות האלה התחיב לעבוד את נשיא הארץ בעבודת המלחמה.

והשמועה באה לארץ המערב, כי נלכדה הארץ הקדושה, ותחי רוח בני המערב ויתלהבו לחזק את הממלכה בידם בצבאות חדשים, ובני גענוא שלחו אנשי מלחמה באניוֹת ויתנו כח בידי באלדואין נשיא עדעססא אחי גאָטפֿריד ויורשו להרחיב את גבולו בערי החוף, בקיסריה בצידון ובברותים ובארצות אשר בעבר הירדן מזרחה. ואחרי מות באלדואין בשנת 1118 נסבה המלוכה לקרובו לבאלדואין השני אשר בחרו בו אנשי המעמדות למלך. הוא באלדואין אשר בחצותו את התוּגרמים נפל שבי בידם, אף כי לא ארכו לו ימי השביה ותצלח בידו לגאול נפשו בכופר. בימיו לכדו הפֿיניצים את צור בשנת 1124. ואחרי מותו בשנת 1131 מלך הפחת פֿולקא מבית אנזשו, וגם הוא לא התחזק במלכותו. אולם בימי בנו באלדואין השלישי, אשר מלך תחתיו בשנת 1142 בעודו צעיר לימים, החלו הנוצרים לרדת מטה ממעלותיהם אשר עלו בארץ המזרח, והתוגרמים התאזרו חיל ויציקו להם בכל מקום. ואף עדעססא מעוז הנוצרים, הנשיאות הראשונה אשר יסד עתו, בסם המות בשנת 1163 ותסב המלוכה ותהי לאמאלריך אחיו, איש חכם לב ובעל מדינה. הוא הניח לארצו מעמל המלחמה, כאשר הסב את פני המלחמה לארץ אויביו למצרים; אפס כי לא עמדה ההצלחה לימינו במלחמה. ובנו הקטן באלדואין הרביעי אשר ירש את מלכות אביו בשנת 1173 היה איש צרוע אשר לא יצלח למלוכה, ויקח את אחיו את באלדואין החמישי לחבר לו בשנת 1182, וינהגו את דבר המלוכה עד שנת 1185 וימותו גם שניהם בשנה אחת. וגואידאָ לבית להיגנאן אמר להחזיק במלוכה על פי משפט הירושה אשר היה לו עליה. והנה הפך הזמן את קערת כל המלוכה הדלה הזאת על פיה, כי בימיו קם בראש התוגרמים גבר חכם בעוז, איש מופת לכל הדורות האלה, הוא זאלאדין שלטון מצרים, אשר הפיח רוח גבורה חדשה באף בני עמו ויולך אותם מחיל אל חיל, ותלך ידו החזקה הלוך וקשה על הנוצרים המתרפים בעת צרה ובשנת 1187 כבר את גחלתם וילכוד את ירושלים העיר הקדושה לעמי כל הארץ, כי גם המושלמנים רצו את עפר העיר הזאת וינהרו אליה ממרחק לשפוך בה את לבבם לפני אדון כל, עד כי גם להם נחשבה המלחמה הזאת למלחמת אלהים.

אבל עוד לפני נפול ירושלים ביד זאלאדין באה השמועה לארצות המערב, כי לקחו התוגרמים את עדעססא מידי הנוצרים, ויקנאו לארצם ולאלהיהם, כי היתה עדעססא עיר הנשיאות הראשונה להם בארץ המזרח וכמנעול ירושלים נחשבה בעיניהם, ותהי חרדה גדולה בארצות הנוצרים, עד כי לא לשוא היתה הקריאה אשר קרא האפיפיור אייזשען השלישי לבני אמונתו לצאת למלחמת אלהים על התוגרמים; וביחוד כאשר התחרה בערנהארד הקדוש לתפוש את אומנת פטר ההולך לפניו ויהי להם לנביא והוא איש אשר הריח בריח הקדושה, מלא קנאת אלהיו, בעל מופת ובעל לשון מדברת צחה ושליט ברוח המון עם הארץ כפטר, אבל נעלה ממנו בלמודים ובכחות הנפש, ויד חכמתו רבה להטות גם לב הגדולים לחפצוֹ, אף עמדה לו חכמתוֹ ודעתו הרחבה להטות לראשונה את לב לודוויג השביעי מלך צרפת ואחריו את לב קאָנראד השלישי מלך אשכנז, לעשות דבר לטובת הנוצרים בארץ המזרח. כי לודוויג זה בחצותו את פחת שאָמפאניע אויבו, שרף באש בית תפלה מלא אנשים אשר התמלטו אליו. ויהי כאשר הציקתהו רוחו על המעשה הרע אשר עשה וימלך עליו לבו לכפר את חטאתו בדמי התוגרמים אויבי אמונתו. על כן נמצא בכל חשק לבבו לקבל את הצלב מידי בערנהארד לאות ואחריו נמשכו רבבות צרפתים, אשר הלכו בעקבי מלכם וידרשו צלבים מידו, עד כי כל המון הצלבים אשר הביא בערנהארד אתו לא מלא ספק די המבקשים, ויפשוט את אדרתו ויקרעה לעשות ממנה צלבים ויתנם להמתנדבים לצאת למלחמה. אולם כאשר נדרש בערנהארד לארח לחברה אתם בקרב דחה אותם בקש לאמר, כי עוד לא נשלמה עבודת שליחותו. כי זכר את כל האסון אשר קרה להאספסוף אשר הלכו לרגלי פטר וימאן לקבל על נפשו עבודה אשר לא נסה בה. אבל גדולים היו מעשי בערנהארד ממעשי פטר, כי הוא שנס מתני מלכים אדירים לצאת בקרב תחת האנשים הפרטים אשר הלכו לקול קריאת פטר.

וקָאנראד עשה חיל ראשונה וילך דרך אונגאריא עד קאָנסטאנטינאָפאָל, ואחריו הלך מלך צרפת גם הוא בדרך ההיא, אבל גם להחיל הגדול הזה לא עמדו סדריהם הטובים ומלכיהם אשר בראשם לעשות גדולות בארץ המזרח, כי נצערו מאד בדרך בטרם יציגו רגלם על אדמת אזיא, באשמת עמנואל קיסר היונים ובמעלו אשר מעל בבני אמונתו ובבעלי בריתו אלה, ויתרם מלטו חייהם באניות ויבאו אל חוף אזיא הקטנה: שם החלה המלחמה בלי כח, כי צרו על דמשק ועל אשקלון ימים רבים ויפלא מהם לעשות להן דבר. ובני המערב היושבים בארץ המזרח מימי המסע הראשון לא חזקו את ידי הבאים האלה מחמת הקנאה אשר אחזה בם בראותם בכבוד המלכים, ותהי קנאת איש ברעהו ואיבת איש באחיו, ופרוד הלבבות הזה הכשיל כחם ולא נתן את ידיהם לעשות תושיה.

בימי המלכים האלה נשתנו סדרי ממלכת מצרים בגלל הקשר אשר קשר שיראקוה שר הצבא על משפחת פֿאטימה שלטוני מצרים וידחם ממלכותם בשנת 1172, ויקבל עליו ועל ממלכת מצרים את מרות נורעדין כליף בגדד הרחוק. ותכון ממשלת מצרים בידו כל ימי חייו, ואחרי מותו הוריש אותה לזאלאדין בן אַיוּב אחיו. והוא איש גבור חיל ומשכיל בכל דרכיו, אשר פרק עול כליפי בגדד מעל ארצו וירחיב את גבולו בממלכות ארם־דמשק היא סוריא, באשור ובארם נהרים, ארצות החמדה אשר שׁפך ממשלתו עליהן ממכון שבתו ממצרים, ויגן בגבורתו על מעקאה ועל מעדינה, ערי קודש להמושלמנים, גם על ממלכת ירושלים נטה ידו ויך את הנוצרים במלחמה, ואת גואידא מלכם תפש חי. ויהי החשד גדול על ריימונד פחת טריפאָלי, כי במרמה מסר את אדונו לשבי. – וירושלים אבדה נצחה ותמסר ביד זאלאדין אשר השיב בקרבה את ממשלת המושלמנים על כנה ויורש את הנוצרים ממנה.

והקול נשמע בארצות המערב כי נלכדה ירושלים ותהי הארץ לחרדת אלהים. ורוח מלחמה לבשה את פֿיליפוס־אָגוסט ואת ריכֿארד הראשון מלכי צרפת וענגלאנד, שניהם מלכים עולי ימים וצמאים לעשות להם שם בגבורה. ויתנדבו לעזרת אלהיהם בגבורים. וגם פֿרידריך הראשון מלך אשכנז, איש אשר שיבה זרקה בו, מצא את רוחו עוד רוח גבורים וידור גם הוא לשוב ללכת בדרך הכבוד אשר הלך בו בימי נעוריו תחת דגל דודו קאָנראד השלישי מלך אשכנז בימי המחלקה השנית. שלשת המלכים האלה נדרו על דעת האפיפיור קלעמענס השלישי ללחום מלחמת אלהיהם בארץ הקדושה. ותהי תנועת מלחמה באיראָפה אשר כמוה לא נהיתה, כי מלכי אשכנז צרפת וענגלאנד הוליכו את צבאותיהם לאזיא ופניהם הולכים בקרב, ויטילו מס חדש על ארצותיהם בשם מעשר זאלאדין, לכלכל בו את הוצאות המלחמה; ויד מלכי צרפת וענגלאנד חזקה ביחוד לנגוש אותו מאת עם הארץ בחזקה. אבל גם בפעם הזאת לשוא שקדו ולא עשו גדולות ונוראות בארץ המזרח כאשר קוו וכאשר שערו כל יודעי מלחמה, הרואים את ידם החזקה ואת סדרי דרכם הטובים.

והקיסר פֿרידריך פתח דרכו ראשונה בראש מאת אלף וחמשים אלף אנשי חיל, כלם אנשים ברורים, מבחר צבא בני אשכנז, כי לא נתן את בני האספסוף להספח על מחנהו, ולא הרשה להסתופף תחת דגלו בלתי את האנשים אשר בידם שלשה שקל (מארק) כסף לכל הפחות. ויסע דרך אונגאריה ובולגאריה. ואחרי אשר מדד אל יושבי בולגריא את מעלם אשר מעלו בו ויקרב אל גבול היונים נועז קיסר היונים להכרית כל מזון ומחיה ממחנה האשכנזים, עד אשר הושיעה לקיסר אשכנז זרועו הרמה ללכוד את אדריאנאָפאָל ואת פֿיליפאָפאָל מעוז יון. אז נכנעו היונים בלבבם ויספיקו לו מזון לשובע.

בראשית שנת 1190 הציג רגלו על אדמת אזיא ויעשה לו ידים בחרבו השלופה דרך מעברות טויריס אל ציליציה וממנה עד סוריא. ויהי הוא נכון להטות ידו התקיפה על גבור כערכו, על זאלאדין שלטון מצרים, והנה באה פקודתו פתאום, כי טבע הקיסר בנהר זאלעפה, אשר ירד לרחוץ בו, בשנת 1190, ובנו פֿרידריך נהג את שארית חילו עד עכו ויתרם מתו במגפה.

אולם מלכי צרפת וענגלאנד הקלו דרכם ויחתרו ללכת באניות דרך הים התיכון ויחרפו בזיציליא ובאביב שנת 1191 באו איש אחר אחיו בשלום אל חוף אזיה ובהיותם בדרך לקח ריכֿארד את האי קפריס, הוא ציפערן, מידי יצחק קאמונוס מלכו במלחמה, על אשר הרע המלך הזה לעשות לבני ענגלאנד אשר נשברו אניותיהם בחוף ארצו, הוא האי אשר נתנו אחרי כן לאחוזה לגואידה מלך ירושלים הנדח ממלכותו זאת. ויהי האי הזה אשר לכד סבה להרוח הרעה אשר בינו ובין מלך צרפת, כי מלך צרפת שאל חלקו גם הוא בירושת האי הזה, וריכֿארד מאן לתת לו זכות בארץ אשר לא היתה מגמת פני שניהם להלחם עליה תחלה, ואשר לא לכדה בלתי אם בדרך העברה, ויחשבו לו הצרפתים את הדבר הזה לגרעון חוק וינטרו לו איבה בלבם. על כן לא מלאו אחריו במלחמה ולא חזקו ידיו כאשר צר על עכו הבצורה; ובכל זאת נלכדה העיר לפניו. אבל ריכֿארד ברוח גאותו הוביש את פני מלך צרפת בדבריו ובעלילותיו, עד כי היה את הצרפתים רוח אחרת לנער חצנם מן המלחמה הזאת וישובו אל ארצם, וישאר ריכֿארד לבדו בארץ המזרח. ובכל אלה לא רפו ידיו ללכוד גם את קסריא, את יפו ואת אשקלון ואת כל הערים העומדות על חוף הים. אז ראה זאלאדין הגבור, כי נמצא גבור משכיל כערכו גם בין מלכי המערב, ויחל לכבדו ולהדר פניו. וריכֿארד גם הוא לא מנע כבוד מבעליו וישב כבוד אל חיק זאלאדין, עד כי רפתה רוח השנאה ביניהם. ואחרי אשר בעת ההיא באה השמועה לריכֿארד, כי נהפך מלך צרפת לאויב לו והנה הוא נלחם בו בארצו, מהר לכרות ברית מנוחה עם שלטון זאלאדין על משך עשר שנים לטובת הנוצרים היושבים בארץ הקדושה. הן אמת כי לא נתן לו זאלאדין את ירושלים עיר הקדש ואת הצלב אשר נצלב עליו משיחם כאשר שאל, אפס כי הבטיחו לפתוח את כל דרכי ארצו לפני הנוצרים ההולכים לשפוך לבבם במקום קודש, לבלי קחת מהם כל מכס ומס המלך, ולבלי נתון להתוגרמים להרע לנוצרים בכספם ובגופם, וערי החוף אשר לכד ריכֿארד נשארו בידי הנוצרים מיפו עד אשקלון, אשר נשארו כל חומותיה מפורצות, ועד צור.

את כל הטובות האלה פעל ריכֿארד לטובת בני אמונתו בארץ המזרח. ובראשית החורף שנת 1192 שב באניות ללכת לביתו, אפס כי יד המקרה היתה בו לרעה, כי נפל שבי בידי קיסר אשכנז, מושל נוצרים כמהו, אשר שקר באמונתו גם הרע לעשות עמו ויעצרהו בבית כלאו שנתים ימים.

גם זאלאדין שבט הנוצרים נאסף אל עמיו בשנת 1193 ויניח לבניו את ממלכתו הגדולה, אבל לא את רוחו הטוב.

זאת היתה כל פעולת המסע הזה אשר משך את עיני כל הארץ עליו. ריכֿארד וזאלאדין כוכבי המזרח והמערב התחרו בגבורתם ובגדל נפשם ויראו לעיני השמש כי אנשי מופת גבורי עולם המה. וערים אחרות נקרעו מגבול התוגרמים ונספחו לגבול הנוצרים על שנים אחדות. אבל איה שוקל במאזני צדק את הפעולה הזאת כנגד המחיר אשר נתן בעדה, כי קנו אותה בני המערב בדם מאתים אלף גבורים.

אחרי הדברים האלה לא שבו בני המערב מדרכם ויוסיפו לנסות כחם עוד בארץ המזרח, כי נעור רוח הגבורה מתרדמתו ויבקש לעשות גדולות בארץ המרחק. והאפיפיורים התחרו לחזק את רוחם פעם בפעם, עד כי נמצא היינריך הששי בן פֿרידריך הנטבע ויורשו לחפץ האפיפיור צעלעסין השלישי להוליך צבא חדש דרך הים לארץ הקדושה בשנת 1196. אבל גם הפעם לשוא שקדו: היינריך מת בזיציליאה בשנת 1199 וצבאיו באו אל חוף סוריא ויסתפקו לקחת את צידון ועוד איזה ערים מאת התוגרמים, ויותר מזה לא עלתה בידם גם המה.

אולם באחד המסעים האלה הלכו חברת אבירים מארץ צרפת כפעם בפעם לבקש את המות על אדמת ציון, וימצאו מלוכה בארץ יון. כי פעמה רוח גבורה את טהיבאָ פחת שאמפאניע ואת לודוויג מבית בלאָאַ, את שמעון מבית מאָנפֿאָר ואת באלדואין מבית פֿלאנדערן ויקבצו להם אבירים ואנשי חיל ללכת לעזרת אחיהם, ובפעם הזאת חשבו מחשבת מלחמתם על ארץ מצרים, כי שם מושב השלטון, ואחרי אשר יכניעו את גאון המלוכה במצרים תפול ארץ ישראל בידם בלי כל מלחמה. וישלחו שלשה אבירים מקציהם לווענעדיג בשנת 1201 לכרות ברית מלחמה עמה על מצרים, ויהי כבואם לווענעדיג ודאָנדאָלאָ העִור נשיא לבני ווענעדיג ויט בכח פיו את לבב האבירים לנסות מלחמה על קאָנסטאנטינאָפאָל, אשר דחו בעת ההיא את יצחק מלכם לפני אלעקסיוס אחיו, ואת בנו הנקרא גם כן כשם דודו אלעקסיוס גרשו מן הארץ. האבירים נטו אחרי דברי דאָנדאָלאָ, אחרי ההבטחה אשר הבטיח להם אלעקסיוס בן המלך לתת שכר גדול לפעולתם ולחבר את כת נוצרי המזרח אל נוצרי המערב והיו לבני אמונה אחת. – ויסעו האבירים האלה עם הצבא אשר ברגלם עד קאָנסטאנטינאָפאָל ויעשו את אשר נדרו, כי נפלה חתיתם על היונים ויעשו את כל אשר דרשו האבירים מהם. את יצחק מלכם השיבו על כן מלכותו ואת אלעקסיוס בנו לקחו לחבר במלכות, אפס כי שניהם לא יכלו לשלם להאבירים את השכר אשר נדרו להם בעת צרתם. אף לא אבו לשנות דבר בסדרי אמונת הארץ על פי סדרי בני המערב, והיונים בשמעם, כי הבטיח מלכם להמיר אמונתם באמונת בני המערב ויקנאו לאלהיהם ויקומו ויהרגו את מלכם ואת בנו ביום אחד; וגם על האבירים קמו בחרב. אז התאזרו האבירים ירעשו על העיר בחזקה ובגבורה נמרצה וילכדו את קאָנסטאנטינאָפאָל המעטירה בשנת 1204 בי"ג אפריל ויתנו אותה לשלל, ואת משפחת הקיסר העבירו מן הכסא ויכוננו בה מלוכה חדשה לנפשם, אשר התקיימה בידם ובידי יורשיהם חמשים ושבע שנה, עד שנת 1261, ויהי כתר הקיסריות לבאלדואין פחת פֿלאנדערן. ואת הארץ חלקו ביניהם: ווענעדיג לקחה חלק ממדינת פעלעפאָנע, את ראָמאניה ואת איי הארכֿיפעלאגוס; מאָנ־פֿערא לקח את ארצות אזיא ואת האי קרעטא, ויהי עליהם למלך. הפחת מבית בלאא לקח את ניטעא, ווילהעלם מבית שאמפאניע לקח את נשיאות אכעיא, וּלאָטאָ דע ראָש היתה הנשיאות באתונה למנה. גם את האבירים הנותרים פצו בערים, בכפרים ובנכסים, ויטביעו את אדני ממשלתם על סדר האריסות הנהוג בארצות המערב, ואת אמונת המזרח חברו את אמונת המערב למראית עין ותהי שם אמונה אחת להם. אבל כל הממלכות החדשות האלה לא נכונו בידי בעליהן, כי הלכו הלוך ודל מיום אל יום, ורק ווענעדיג לבדה ראתה ברכה בעמל ידי האבירים, כי משלה במסחרה בכל הארצות האלה, בים השחור ובאיי הארכֿיפעלאגוס ותגרש את בני גענוא ופיזה מסחור בארצות האלה. והמלכים החדשים צר כחם להפקיע את נפשם איש איש בעירו ובמקומו אשר מלך עליהם, ואף כי לחשוב מחשבה לטובת אחיהם בארץ הקדושה. קיסרי היונים המוסרים לפניהם נשאו את ראשם אשר כפפו ויעשו להם בראשונה מלוכות קטנות בניקעא ובפאָנטוס אשר בטראפעצונד, ואחרי כן בשנת 1261 עשה מיכאל פאלאָלאָגוס חיל בעזרת בני גענוא ויורש את באלדואין השני מכסאו וישב ויקח את מלוכת אבותיו בקאָנסטאנטינאָפאָל, ובאלדואין הנדחה שקד לשוא על חצרות מלכי מערב איראָפה ויתפרנס מנדבות צדקה כל ימי חייו. וגם בני ווענעדיג נדחו לפני בני גענוא אויביהם בארצות היונים.

מן העת ההיא והלאה לא נחלו נוצרי המערב על שבר אחיהם במזרח ולא יספו ללכת בחיל גדול וברצון נפשם כאשר עשו בראשונה, כי אם באונס אשר אנסום האפיפיורים על ככה, כי המה לא חשכו את פיהם לפתות את בני אמונתם שפוך דמם על אדמת ישראל, אף כי ראו כי לא נפתו אחריהם עוד אנשי חיל ובעלי אמונה, בלתי אם דלי דלים ותרבית אנשים חטאים, או נערים רכים לבדם ובהיות רוח בפי אחד הכמרים לאמר, כי לא בחרב ולא בחנית ימסור אלהים את עירו, כי אם בידי ילדים לבדם, שלא טעמו טעם חטא, נקבצו כחמשים אלף ילדים וילכו אחרי הכומר בדרך רחוקה ההיא, לא בחיל ולא בכח, לא בחר ולא בחנית, כי אם בלב מלא אמונה לבדו, וכל כחם היה בפיהם, כי לא נחר גרונם בצעקתם כל היום לאמר: חננו אלהים ותן בידינו את ירושלים עירך. ויענו בדרך שארית כחם, עד כי ספו תמו ברעב ובדבר ויתרם היו עבדי עולם להתוגרמים. גם אנדרעאס מלך האונגארים נוקש באמרי פיו במצודת האפיפיור ולא יכול להשיב דברו אחור. ויסע בשנת 1217 ארצה מצרים, ובהיותו באי קפרוס נלוה אליו ווילהעלם פחת האָלאנד וילכדו את דאמיעטע המצודה אשר במצרים, אשר אמנם לא התקיימה בידם יותר משנתים.

ורב מהם פעל פֿרידריך השני, אשר נרדף על צוארו מאת האפיפיור לקיים את נדרו אשר נדר ללכת לארץ הקדושה. כי על פי הברית אשר כרת בשנת 1323 עם שלטון מצרים, השיב לו השלטון את ירושלים, את בית לחם ואת נצרת, ולמען חזק את מלוכת הערים האלה בידו כזכות ירושה, לקח הקיסר את יאָלאָנאטע בת בריגע, המתכנה בשם מלך ירושלים, לאשה, ועל ידי האשה הזאת בא הכנוי מלך ירוּשלים אל בית קיסרי אשכנז. וביד הקיסר היה לשוב ולקחת את כל ערי ישראל מידי התוגרמים, לולא היה נאנס לשוב לאיטאליא ולהתוכח עם האפיפיור על דבר חִצי החרס אשר ירה על ראשו מרומה עד ירושלים. ומן העת ההיא והלאה היו ידי מלכי אשכנז מלאות מלחמה בבתיהם עם האפיפיורים אשר נשבעו להשמיד את בית האָהענשטויפֿען היושבים על כס אשכנז ולא התערבו בדברי ארץ ישראל עוד. וגם אחרי אשר חמר המשפחה ההיא מקרב עמה בשנת 1268 ורודאָלף הקיסר השיב את הוד המלוכה על משפטה, לא נפתה לבו לרשת את הארץ הקדושה, אף כי בשנת מותו, היא שנת 1291 נפלה העיר האחרונה אשר היתה להנוצרים בארץ המזרח בידי התוגרמים, היא העיר בטאָלמעאוס, לא נשאר שם ניר להם עוד.

עוד מלך אחד התחרה עם התוגרמים במלחמה על דבר ירושת הארץ הקדושה ותהי אחריתו גם הוא רעה. הוא לודוויג הקדוש מלך צרפת, אשר לא נלכד באמרי פיו אל האפיפיור ולא אחד הכמרים הטה את לבבו למפעל הזה, כי אם ברצון נפשו, ברוח האבירים אשר נוססה בו, ובכח נדרו אשר נדר בעבור מחלה עזה על נפשו עשה חיל ארבעים אלף איש בחורי צרפת וירד באניות בשנת 1248 ממארסייליא עירו, עד האי כפתור, ויאמר לעשות לו ידים עד הארץ הקדושה דרך מצרים אשר פרש מצודתו עליה ראשונה. ואף כי לא טוב עשה אשר התמהמה בכפתור ימים רבים, כי נתן עת למתנגדו להכין עצה וגבורה למלחמה, בכל זאת גם הוא לא חבק את ידיו בעת ההיא, כי התחזק בחיל ענגלאנד וחיל נידערלאנד אשר נלוו אליו שמה, ובאביב שנת 1249 בא לודוויג וחילו מצרימה ויקח את דאמיאטע המצודה מידי השלטון במלחמה. ושגגת מלחמה רבה יצאה מאת השליט הזה, אשר לא לכד את אלכסנדריא, כי גם בקע ועבר במצרים לפרוש מצודות מלחמתו על קאיראָ, וינגף לפני התוגרמים על יד מאנזורא ותהי המכה רבה מאד, ואת אשר הותירה החרב אכלה מחלה מהלכת בקרב מחנהו; והוא גם הוא נפל שבי בידי השלטון, אשר לא הקל בכבודו ולא מנע ממנו את הכבוד הראוי למעלתו. ושני המלכים האלה צדדו את בריתם, לתת דרור למלך צרפת ולהשיב לשלטון מצרים את דאמיאטע עיר מעוזו. אבל בעוד הם גומרים ביניהם את דבר הברית נפלו עבדי השלטון שומרי ראשו עליו, תחת פקידת אָטקאי פקידם, ויפגעו באדונם וימיתוהו לעיני לודוויג, ויכבו את גחלת זאלאדין האחרונה. והמלך לא הפיל אור פניו ויכלכל כבודו במשפט לעיני המרצחים האלה, עד כי נחתה יראת מעלתו בלבבם ויקיימו גם המה מצדם את הברית אשר כרת עמו השולטן המומת. לשוא התמהמה המלך בעכו ויקו לצבא חדש אשר תשלח ממשלת צרפת לחדש המלחמה, כי אֵחרה תשועתו לבוא וישב בפחי נפש לביתו בשנת 1254. ובכל אלה לא נשקעה אש חמדתו אשר בערה בו מנעוריו לצאת למלחמה על אויבי אמונתו, כי נוסד לצאת שנית למלחמה על טוניס העיר אשר בקצה אפריקא. שם באה פקודתו וימת על אדמה נכריה בשנת 1270.

אלה הנה ראשי הנסיעות אשר נסעו בני המערב לקחת את ארץ המזרח מידי המושלמנים. ובימים ההם היתה אזיא אבן חן המושכת לבב בני אירופא אליה בחבלי חמדה עזה. רבים הלכו בתור בעלי מלחמה ורבים בתור בעלי תשובה. אבל גם במשך ימי המלחמה העזה יצאה הצפירה להעיר על ארצות אירופא, כי רחב לבב המלכים והאבירים במסעיהם, עד כי נשתנו דעותיהם בכל דבר אשר נגע אל חכמת המדינה משפטו. ערי המסחר אשר באיטאליא מצאו דרכים חדשים למשאן ומתנן במסעיהם אלה, ולא יספו להלחם בארץ המזרח על דבר האמונה, בלתי אם על דבר מסחרן לבדו. המלכים אשר כלו כחם לשוא בארץ המזרח פנו להם צפונה ויתחרו להפוך את עובדי האלילים אשר בפרוסיא לאמונת הנוצרים, ויחשב להם הדבר הזה לצדקה כצדקת המלחמה בארץ הקדושה. העמים השונים אשר בשבתם באירופא לא היה להם דבר זה עם זה, קרבו איש אל אחיו במלחמתם באזיא ולא התנכרו עוד בשובם אל ארץ מולדתם, עד כי היתה קרבת עיר בעיר וממלכה בממלכה, אשר לא ידעו שחרה לפני הימים ההם. למודי דברי הימים ולמודי מחקרי הארץ התרבו על ידי הנסיעות האלה, סדרי הממשלה נשתנו, האפרתים נצערו, רבים מתו ורבים התרוששו ולא יספו להתפרץ מפני מלכיהם עוד, עד כי התחזקה המלוכה בידי המלכים. ורבים מהם שחררו את עבדיהם בכסף וירבו בני החורין. והעירונים רדו דבש ממפלת האפרתים ויתחזקו ויהיו לאנשי מעמד מיוחד, העומדים בין האפרתים ובין העבדים בתוך; ומהם יצאו דורשי חכמה משחרי אומנות ואנשי דרור אשר ידם משלה בכל דברי הקבוץ המדיני. אלה הם הדברים אשר הביאו אנשי המסעות האלה אתם בשובם מאזיא אל ארץ מולדתם. רבות למדו שם ורבות למדו לאחיהם ולבניהם, אף כי הרבתה איראָפה במחיר הלמודים האלה, ותשלם לאזיא את שכר למודה בששה מיליאָן אנשי יקירי איראָפה, אשר שפכו דמם במלחמה ותכס עליהם אדמת אזיא.

כבד מאד לכתוב קורות ישראל בארצנו, כן בימי הדרות שכבר עברו, וכן בדרות האחרונים, כי סופרי דברי הימים לא היו בקרבנו עד זה כשלשים שנה, ורבנינו גאוני הזמן דאגו רק להדפיס פלפוליהם ולחדש דינים ומנהגים, או לכתוב ספרי מוסר ברוחם המיוחד להם; ורק אגב אורחא נמצא בדבריהם זעיר שם זעיר שם זכרון איזה מאורע. וגם בפנקסי הקהל נרשמו כמה וכמה דברים של מה בכך, ועל הרוב דברים שאין להציל מהם כל ידיעה נכונה אדות מצב היהודים בזמן ההוא. הארכֿיווים של הממשלה נעולים לפנינו להוציא משם עכ“פ יחס המלכות לשאלת היהודים, רק במקרה נגלו איזה מהם לחכמים ותצלח בידם לכתוב על פּיהם איזה פרק בתולדות יהודי רוסיא ופולין. אין להתפלא אפוא, כי סופרי דברי הימים כהד”ר יאָסט והפרופֿיסור גראֶטץ זכרו אותנו, הרבים מכל אחינו הנפזרים בארצות תבל, רק בקיצור נמרץ ובפרקים מקוטעים, כי לא היה להם מקור נאמן לשאוב ממנו ידיעות ברורות. עלינו להודות לחכמי ליטא כה' רש“י פֿין ואחרים אשר גלו מעט את פני הלוט הלוט ואת המסכה הנסוכה על איזה מדברי ימינו בארצנו. אמנם זה יפלא בעיני כל נבון דבר – כי עד כה לא נרשמה בספר תקופה אחת אשר שנתה מצב היהודים בין במצבם במדינה ובין במצב השכלתם שנוי גדול מאד, היא תקופת ימי מלכות הקיסר ניקולאי ע”ה. ומה טוב היה לקבץ על יד חומר ולבנים לבנות מהם בית נכון לקורות עמנו בארצנו בתקופה הזאת. והנה בין יתר המאורעות אשר בכחם להפיץ אור, אם מעט או הרבה, על הליכות בני בריתנו בימי מלכות הקיסר ניקולאי, ראוי ביתר שאת לשית לב אל משלחת הד“ר ליליענטהאל שהיה מורה ומטיף לעדת ישראל בריגא. בתור יליד עיר מינכֿען הביא בידו מכתבי מליצה להפרינץ מאקסימיליאן פֿאָן לייכֿטענבערג, מבית המלך בבאיערן, חתן הקיסר – בעל בתו הנסיכה הגדולה מאריא ניקולאיעוונא. והפרינץ המליץ על הד”ר ליליענטהאל לפּני שר ההשכלה בעת ההיא, גראף אובארוב, אשר השתדל לפני הקיסר למלאות ידו ללכת במשלחת הממשלה, לדבר על לב היהודים לבקש חכמה והשכלה ואז ירחמם הקיסר ויט אליהם חסד. בין יתר הדברים המצוינים בתקופה הזאת תחשב גם נסיעת השר מונטיפֿיורי נ“ע לפטרבורג ועמדו לפני הקיסר לדבר טוב על אחיו. שתי המאורעות האלה נודרו לרבים, כי כבר דברו בהן במ”ע בחוברות וגם בספרים. אך עוד מקרה אחד קרה בשנת תר“ז, אשר בלי ספק רק מעטים מאחינו בארצנו שמעו אותו ואם יש זכר לו בספר “הדביר” להסופר המצוין המנוח מ' מא”נ ז“ל; אך שם במכתב נ”ט צד (116–118) לא פורש מי הוא הכותב ולמי כתבו וגם ידבר בו בשם גוף נסתר, ואנחנו מצאנו בכ“י ה' גינצבורג ז”ל את המכתב הזה בכתב יד כותבו. ושם פירש שם הכותב והמקבל, ועוד מצאנו שם מכתב שני המדבר בענין הזה שלא נדפס. כן יש זכרון במכתב ס“ה (צד 122) ובמכתב ס”ג (124–126), תוצאות הנסיעה הזאת. ע"כ מצאנו את לבבנו לספר בקצרה מעשה שהיה להביא העתקת המכתבים.

איש היה בעיר מארסעיל, ה' אלטאראס שמו, ראש הקאָנסוסטוריום לישראל וראש השופטים בבית המשפט לעסקי המסחר בעיר רבת מרכולת זאת. ויהי האיש כבד בהון, אך יד ה' היתה בו כי מתה עליו אשתו וילדים לא היו לו, ויחשוב מחשבות להותיר לו שם ושארית בקרב אחיו בני עמו אשר דבק בו ובאמונתו וידור נדר לעשות בעשרו דבר טוב בישראל אשר לא ישכח. והנה באה לאזניו השמועה המעציבה ע"ד מצב ישראל ברוסיא, כי תכפו עליהם חוקים שונים להצר צעדיהם, יען הובאה דבתם רעה לפני הממשלה הגבוהה, כי ימוצו לשד הארץ שהם יושבים עליה וכל חיל הנוצרים השוכנים בה והם מתבודדים במועדיהם לא יתערבו בגויי הארץ וכממשלה בתוך ממשלה ישבו לבדד. ויחליט ה' אלטאראס כנפשו לצאת לישע בני בריתו היושבים צפופים ודחוקים בארץ הזאת ויאמר להקדיש לתשועתם את כל רכושו ועוד לקרוא לנדיבי עמנו אילי הכסף בפאריז להשתתף עמו במצוה הגדולה הזאת. וילך לראשונה לפאריז לראות את פני אצילי ישראל, אשר הסכימו לחפצו, ללכת לפטרבורג, לבקש מאת הקיסר לתת חופשה לאיזה עשרות אלפים משפחות עברים לעזוב את ארצנו, והוא – אלטאראס, ינהלם ויטעם באלגיר, אשר נכנעה בעת ההיא תחת ממשלת צרפת. ויתיצב לפני מלך הצרפתים לואי פֿהיליפפ והוא הבטיחו להנחיל ליהודי רוסיא אחוזות אדמה חנם, ושר החיצון גיזאָ נתן לו מכתב מליצה לציר צרפת בפטרבורג ועוד שרים גדולים המליצו עליו לפני רבי המדינה ברוסיא. בבוא ה' אלטאראס לפטרבורג התיצב לפני שר החיצון ויציע לפניו שאלתו ובקשתו, ויענהו השר, כי רק בזאת יאות לו להמליץ על בקשתו להשיג רשיון המלכות, אם יביא כל העוזב את רוסיא לבלי שוב אליה עוד אל גנזי המלוכה ששים רובל¹. ויכבד הדבר הזה כנראה על ה' אלטאראס, אשר חפץ לקבל עליו הוצאות הדרך לכל המשפחות וכלכלתן ולבנות להם בתים ולתת להם כלים לעבודת האדמה ובהמה וכל צרכי האדם ולנהלם בלחם עד אשר יאכלו מיבול הארץ פרי יגיע כפיהם. וכה נבצרה מזמה מאת ה' אלטאראס – אשר חפץ לעשות טובה עם עשרות אלפים משפחות ישראל, לטעת אותם במקום נאמן, ללמד ידיהם לעבודת השדה – להוציא מחשבתו הטובה לפעלה.

עתה נעתיק את המכתב נ“ט בהדביר, שהוא מה' יצחק אייזיק בן יעקב ז”ל

לה' בער לעבענזאָהן (אדם הכהן) וזה לשונו:

לייפציג יום ב' פ' ואתחנן התו“ר לפ”ק.

ידידי יקירי כו'.

תמול בין הערבים בא אלי הרב הדאָקטאָר פֿירשט, לעשות עמי במלאכה אשר לפניו ודרש לעזרתי ונדרשתי לו¹. ואחר רד היום ופנה לערוב ונצא יחדיו ללכת אל בית התפלה. אז כמו מצא אבדה נזכר לספר לי ענין חדש נכבד אשר כעין בשורה בפיו לאמר: “בשבוע העבר בא אלי איש אורח זקן, לא הדר בלבושו ולא נחמד במראהו, עד אשר נואלה אשתי בראותה אותו ותאמר אלי לאמר: הנה זה בא איש אחד מגוזלו (לאמר: אחד ממחזירי על הפתחים, ע"ש עני ואביון מגוזלו). הוא בא ואשאלהו מה הוא מבקש? והוא ענה בלשון צרפת לאמר, כי לא ידע לשון אשכנזית, ע”כ ייטיב נא האדון לדבר אלי צרפתי, ואדבר אליו צרפתי, אפס לא קמתי מפניו ואך מפני הכבוד הראיתי לו כסא לשבת, ועל שאלותי אליו – היו דבריו מעטים, אפס הוציא תיק מכתבים מחיקו ויוציא אחד מהם וינח לפני. פתחתי אותו ובקראי בו שתים שלש דלתות נבהלתי והשתוממתי לראות פני איש יהודי מארץ צרפת הדרומים מעיר מארזיילע, איש גדול לעמו ורצוי לכל אחיו, ראש השופטים בשער משפט הסוחרים זה ארבעים שנה, וראש היושבים לכסא כבוד ה' ודת ישראל שמה זה כמה שנים (פרעזידענא דאס קאָנסיסטאָריומ’ס אונד ערשטער ריכֿטער אים האנדעלסגעריכֿט). וכל אשר הוספתי קרוא הוספתי בושה וכלמה, כי ככה הקילותי אותו למראה עינים, עד אשר לבשתי אומץ ואקום ממושבי ואוחזה בימינו לדרוש שלומו ולבקשו לשאת פשעי וחטאתי מבלי דעתי, והבאתי אותו אל החדר הפנימי, לשמוע מה בפיו, כי לא פורש במכתב מעשהו, והוא רק כעין בקשה מגדולי ארצו, לכל אשר יראו אותו וקראו בו והיו לו לעזר ולהורות לפניו דרכו אשר הוא עושה עתה. שאלתיו: מה אדוני מצוה עלי? הנני בכל לבי ובכל נפשי אל משמעתו. אז פתח את פיו ויספר לי לאמר: “אני הנה זקנתי ושבתי, כאשר אדוני רואה, ובנים אין לי ואשתי מתה עלי זה איזה שנים, וה' ברכני בעושר רב וברכוש גדול, ולקול השמועות הבאות אלינו מארצות צפון ממעמד אחינו ב”י שמה, נדב לבי להקדיש כל רכושי על זה, אולי אוכל לעשות עמהם חסד בכה ובכה. וכאשר גליתי מחשבות לבי למתי סודי גדולי עיר מושבי, הרהיבוני ויתנו ידם עמדי לשאת במשא סך עצום, אם יכבד ממני לבדי, ויעצנו יחד מה לעשות ואיך לכונן הענין, וכעין אמנה כרתנו בינינו ועלי שמו פניהם ללכת פאריזה להציע דברים לפני אחינו שמה ולבוא אל המלך לדבר ולשמוע מה בפיו על זה. גם שמה מצאנו לבבות וידים פתותות ולב מלך ושרים רצוים. אך יתן ה' אותי לחן ולחסד לפני הקיר“ה, לתת את שאלתי. והנה עתה אנכי פה ופני מועדות לפעטערסבורג, להמליץ לפני המלכות בעד אחינו ב”י ולהשכיל אל מעמדם להטיב, ואם אראה כי לא אוכל להשתדל על הכלל ודרשנו מעט מזער, לתת רשיון לארבעים אלף בתי אבות לעזוב את ארצם והולכנו אותם ארץ אלגיירא אשר לצרפת, לתת להם שם אחוזת נחלה וכו‘, כי כן דבר המלך אלי: “עד המספר הזה יש לי מקום במחוז טוב וארץ פוריה”. וגם ככה אמר המלך: “הביאם נא וראית כי כמלך כעם נכון לצאת לעזרת אדם”. ואם גם בזאת לא תאותו לנו וגרעתי המספר למחצה ולרביעית ולשמינית; וָלא – אחלה לתת לי אלף בתי אבות מאביוני אדם, אשר הם וכל אשר להם למשא על הציבור מיום הולדם, ואדרשם בתורת מתנה. אך לא כמתנת חנם, כי אם תחפוץ אתן אלף כסף (פֿראנק) לאוצר המלכות. ואת האלף (בתי אב) הזה אנכי אוציאם ואנכי אביאם אל ארץ אחוזתם אשר אקנה להם בכספי, ולמן היום ימסרו בידי עד צאתם ובואם ועד תום שלש שנים לבואם אל הארץ ההיא ונאחזו בה, כל מחסורם עלי, אנכי אשא ואנכי אסבול, ולא אקח מכל בני ארצי מאומה, כי ברכני ה’ ויש לי רב, ואנכי הולך ערירי. – אלה הדברים אשר דבר אלי וישאלני מה דעתי בזה? ועצתי להורות לפניו דרכו וכדומה. וברוב דברים אשר נדברנו אני והוא הרגיש כי כבד עלי לשוני דבר צרפתית במרוץ השפה, אמר אלי לאמר: כאשר יכבד לאדוני לדבר צרפתית יוכל לדבר עמדי בלשון הקודש במבטא ספרדית. כה עשיתי ולבושת פני שמעתי, כי תמהר לשונו לדבר עברית צחות יתר שאת על כחי לדבר צרפתית. ואחרי כן נודע לי, כי נוסף על כבודו ועשרו הנה הוא חוטר מגזע משפחות המיוחסות מגולי ירושלים וספרד בקו ישר. ואחרי אשר רבות נדברנו מזה וזולת זה מעט ויקם ללכת. ואשאלהו איה בית מלונו? וכאשר הגיד לי לבשתי מחלצות ואלך עמו לשלחו ולהובילו אל המלון. בבואי שמה לבשתי חרדות, כי אלי הלך לבדו אין איש עמו ובמלונו נמצאו לו שנים שלשה משרתים ועגלת צב יפה בחותם ודגל בני חורין. וכאשר נפרדנו אמר אלי, כי יסע לדרעזדען על ב' או ג' ימים וישוב ביום א' וכן היה, כי היום בא אלי בצהרים וישבנו כשתים שלש שעות יחד. ועתה אמנם נפרדתי מאתו, אפס כי הבטחתיו לשוב ולבוא לפניו, כי למחרת בבקר יעזוב את המקום הזה.

(לעאָן) ראָזענטהאל ז"ל.

בערלין 14 אויגוסט 1846.

זה ימים אחדים הלך דרך הנה אחד מבני בריתנו, איש נודע לשם ה' אלטאראס, ללכת לפטרבורג לדבר טוב לפני הרשות על אחינו ברוסיא ופולין. ה' אלטאראס הוא יליד אלגיר ממשפחה רמה ועשירה, בפאריז חונך מנוער ויגמור חוק למודו בהאוניווערזיטאֶט ויהי לאזרח צרפת ועתה הוא נושא משרה נשאה במדינה. מטרת נסיעתו לבקש את הדר כבוד הקיסר ניקולאי לתת שחרור למספר עצום עברים ללכת לאלגיר, ובידו מכתבי מליצה מממשלת צרפת, וביחוד מאת שר החיצון גיזאָ (Ghizot). הסוד הזה נגלה למה“ע האשכנזים בברלין וירחיבו לדבר בו. אך תיכף הוכחש הדבר מכל וכל במע”ה. וכאשר נודע לי ממקור נאמן נעשה זאת לחפץ ה' אלטאראס בעצמו, כי הגיד לאחד מאוהבי, כי הוא מחויב לעשות זאת, טרם ידע אל נכון כי יצלח חפצו בידו, למען אשר לא יוסיף מכאוב בני בריתו ברוסיא ופולין בתוחלת שוא ותקוה לא נהיה. ה' אלטאראס הוא בן ששים שנה ורוח סבלנות נוססה בו, בעת אשר הוא בעצמו נוצר דתי ומנהגי היהדות ככל האפשר ודרוש להחזיק המעוז הקבוץ. מאז מתו עליו ילדיו ואשתו הקדיש חייו להטיב גורל אחיו הפולנים.

______________

וזאת העתקת המכתב השני אשר מצאנו בקובץ המכתבים של ר' מ“א גינצבורג מכתב ס”ג (צד 122) (אחרי בקרו את ה' אלטאראס בהיותו בברלין) ביום 20 סעפטעמבער 1846. המכתב כתוב אשכנזית מה' זאב ראָזענטהאל, שישב אז בברלין, לאחיו מהו' יהודה ליב ראָזענטהאל נ"ע בווילנא ונתרגמהו עברית:

הנסבה אשר הסיגה אחור ידי מתת לך עד כה מענה על מכתבך הוא, על כי חפצתי הפק רצונך בדבר נסיעת האדון אלטאראס. והנה זה כיומים שב האדון מעיר ממלכת רוסיא בערלינה ואנכי דברתי עמו היום, ואת אשר הגיד לי האדון אגיד לך אני פה יקירי לאמר:

“אני ברשיון וברצון הפראלאמענט במלכות צרפת נסעתי לעיר המלוכה פ”ב. המיניסטר גיזאָ ועוד שרים גדולים נתנו לי מכתבי מליצה (רעקאָמענדאציאָנען) אל יועצי קיסר רוסיא. בקשתי היא, אשר הקיר“ה יתן לי רשיון לקחת עמדי מאת בני אמונתנו מספר ידוע מממלכות פולין ורוסיא להוליכם לארץ אלגיריען, אשר היא כעת תחת ממשלת צרפת. כל איש יהודי אשר יבוא אלינו יחשב כאזרח הארץ וכתושב צרפת, ובאגפי צדקת ממלכתנו יחסו ככל יתר עמי ארצנו, ורצון ממשלתנו הוא, לעשות אותם עובדי אדמה, ולכל משפחה ומשפחה יותן בלי תגמול כברת ארץ, גן ושדה, אשר יוכלו להחיות את נפשם, כי לא למען עשות מסחר וקנין נחפוצה להביא אותם אלינו. גם בשנה הראשונה נתן להם את כל צרכיהם, עד אשר יוציאו מאת שדותיהם ומאת גניהם את דגנם ואת פריהם. כי הלא מן השמים לא ימטיר להם השם את לחמם, אם כי ארצנו כעדן גן אלהים. אנכי תחת מגן האחים ראָטהשילד אחוס, בצלם אשב ואך בשמם אכבדה, כי בדברים הנוגעים אל הכסף, אך המה יעשו כמעט את כל, ויתר עשירי בני אמונתנו, צרפתים, אשכנזים וענגלאנדים, אך יעמדו לימין צדקם. את סיר משה מונטיפֿיורי ראיתי בפֿ”פֿ אם מאַיִן בעת מסעי לפה. מצאתי אותו חולה ולא יכלתי לדבר עמו הרבה. אך הגיד לי, כי נסיעתי לפ"ב לא ישא לי פרי הצלחה וכי ידמה כי כל יגיעותי יהיו לאַל ולאַין, וכי זאת תסב לי מחלת לב. אכן עם כל זאת יעשה כל אשר יוכל, כאשר יראה מה יהיה אחרית דבר. רצון האדון ההוא (מונטיפֿיורי) להעביר מספר משפחות ידועות לאמעריקא, להיות גם שמה לעובדי אדמה ולהשיב את ידיהם אחור מן המסחר והקנין. האדון מונטיפֿיורי הוא באמת איש טוב.

“אנכי בעת הייתי בפ”ב לא יכלתי דבר עם הקיר“ה פה אל פה, כי הגיד לי המיניסטר געסעלראָדע, כי הקיסר הוא כעת טרוד מאד. אכן הוא בעצמו דבר עמי אדות עניני, וזאת היתה תשובתו: שאלתך נתונה לך אם ישולם בעד כל נפש איש יהודי אשר יעזוב את הארץ שלא ע”מ לחזור, ששים רו"כ לגלגלת, גם אתן לך רשיון ליסע ולדבר עם היהודים ולראות את אשר יגידו המה לך על זאת; אם יחפצו ליסע עמך ואם אין; אם יאבו לעבוד את האדמה או לא. ואת זאת יכתוב לי אחרי כן ויראה למלאות משאלתי. אף יותן לי מכתב אל פֿירסט ווארשאווסקי (פאסקיעוויטש) כי ידבר עמדי אדות הענין הזה.

"בזאת עזבתי את עיר המלוכה, ואנכי כעת מגמת פני לווארשוי; ובעיר ווילנא ואָדעסא ובמקומות אחרים אשר ישכנו היהודים לא אוכל היות הפעם, כי עסקי יאלצוני מאד להיות אחרי משך ירח ימים בצרפת ומשם ליסע תיכף לאלגיר, ונסיעתי הנוכחית כהקדמה לנסיעתי אשר תבוא בשנה הבאה.

בקשתיו כי יכתוב בעצמו אליך שורות אחדות בדבר הזה, ויען אותי ויאמר, כי לא ימצא זאת לנכון, כי הוא נגד הנימוס, לבקש מאת איש אשר לא ידעו מתמול שלשום לעשות מה לטובתו. האדון אלטאראס יתמהמה בווארשוי ערך ג' שבועות, והיום יעזוב את העיר בערלין.

_____________

פה נביא את הכתוב בהדביר במכתב (צד 122) מבלי דעת ממי למי, אך כנראה הוא מווילנא ממורה שפת עבר ובסוף המכתב נאמר:

“השר אלטאראס עושה מלאכתו הגדולה בבתי הגדולים בעיר המלוכה, אפס כי עוד לא נתן לאחד מאב”י לראות פניו, כי גם הוא לא זכה לראות את פני המלכות עוד. כדברים האלה כתב ר' דוב נאטקין וחותנך הרב קרא את המכתב ההוא ובלי ספק יודיעך.

“נבוכים אנחנו מאד בדבר השר אלטאראס, כי לא זכה אחד מאחב”י היושבים בעיר המלוכה לחזות פני כבודו. זאת ידענו כי כבר חמק עבר מעיר המלוכה באנית הקיטור לבא שטעטינה אשר בפרייסען ומשם יסע לווארשא. לשוא נתן הר“ד לוריא מביכֿאָף קטורה באף הר”ח נחמן לשלוח איש לווארשא לשאול בשלום איש המעלה ההוא בשם עדת ווילנא, כי כלו ידיהם בחיקם ולא עשו דבר. והשמועות אשר שמענו עליו סוסרות אלה את אלה. אחד המגידים הבא מפ“ב אומר, כי לא נעתרה המלכות אליו בלתי אם למאה משפחות, ור”צ צלענאָוו ממינסק כתב כדברים האלה:

“הודות לאלהי מרום, אשר הפיק חפצו ורצונו על צד היותר טוב. נסע לווארשוי ומשם ישוב ללאָנדאָן לסיר משה מונטיפֿיורי ומשם יעבור דרך אלגיר לבקרה, ומשם יסע דרך נאָרד מעער (אולי צ"ל סרער. מעער – ים התיכון) לאדעסא ומשם ישוב לפטרבורג”.

סוף דבר כל הדברים יגעים ואין אתנו שמועה בטוחה, ואולי יגיעו אלינו מווארשוי דברים אשר יש להם רגלים ואודיעך.

כאשר בא הד“ר ליליענטהאל בפעם הראשונה לווילנא ולערים אחרות בליטא לבשר להם השתדלותו להטיב מצב היהודים ברוסיא וכי נחוץ לזה לקדם פני הממשלה ולדאוג לחנוך הילדים, נצתה אש קנאות בלב אלופי ישראל בערים האלה ואחריהם כל העם ויקומו כאיש אחד חברים לקרוא מלא אחרי האשכנזי הזה, אשר בא, לדבריהם, לעקור את הכל ולעשות כלה ביהדות, ויגרשוהו בחרפה מעל פניהם. אכן הוא היה עשוי לבלי חת, וישב לפטרבורג ולא נח ולא שקט עד אשר נתן לו שר הפנים בפקודת הרוממות מכתב גלוי (Открытый листъ) לכל הנציבים, שרי הפלך והמחוזות וראשי השוטרים בכל אתר ואתר, ושר ההשכלה נתן לו מכתב כזה כל שליטי גלילות הלמודים ופקידי בה”ס הכוללים, לעמוד לימינו ולהגן עליו בכל מקום בואו. אז שנו אחינו הליטאים משפטם עליו ויקבלוהו בכבוד גדול וכל חפצו – לטובתם – לא מנעו ממנו. והוא בכל הערים אשר בא קבץ את היהודים ברשיון הרשות לביהכ“נ, או באחת הלשכות הגדולות אשר בעיר, ושם דרש לפניהם בלשון אשכנז בהתלהבות עצומה דברים נכנסים אל הלב עמוק עמוק ונאומים לוקחי נפשות בכח הדבור הנעים אשר חננו ה'. בצבעים מאירים תאר לפניהם מצבם הרע ויספר להם מה שהורשה לו לספר באזניהם, כי בסוד היושבים ראשונה במלכות במושב הקיסר ניקולאי, נתעוררה השאלה: מה לעשות ליהודים עם קשה עורף לכוף אותם להיות לאזרחים מועילים במדינה. בין יתר המועצות נטו רוב דעות לעשות את כלם “אולאנים” – להיות נחשבים כלם אנשי חיל כהאכרים בהערים והכפרים במושבות הצבא (וואָיענגאָיע פאָסעלעניע), ורק שני מיניסטרים, הגראף אובארוב שר ההשכלה, והגראף קיסיליוב שר נכסי הממלכה, מצאו את העצה הזאת קשה מאד ואינה נחוצה להגיע למטרת הממשלה ויאמרו לקחת עליהם הטורח להשכיל להטיב את היהודים באמצעים שונים. ושניהם מצאו כי ראשית דבר נחוץ לחנך דור יבא במעגלי ההשכלה וממילא ייטיבו דרכיהם. וכה נמסר הדבר לידי הגראף אובארוב לכונן ב”ס לעברים והגרף קיסיליוב נמנה אח“כ לראש הועד המפקח על עסקי היהודים, אשר עמד שנים רבות עד ראשית ממשלת הקיסר אלכסנדר השני. בעצת ה' ליליענטהאל נקראה אספת הרבנים הראשונה בפטרבורג והם הסכימו ביניהם לחדש בכיה לדורות – לשים מס הנרות על היהודים ברוסיא ולהכין ולכלכל בכסף הנקבץ מהמכס את בה”ס מטעם הממשלה ובמד“ר לרבנים וצרכים אחרים. גם תקנו את סדור התפלה שנדפס בפ”ב וכאלה דברים של מה בכך. אחרי כן ראה הד“ר ליליענטהאל כי לא נמלאו כל תקותיו, להקל גורל עמו המורה מאד בעת ההיא, ויבקש לתת לו חופשה לבקר את הוריו בעיר מולדתו ולא שב עוד ויעזוב כלה את אירופא לשכון כבוד באמיריקא, בתור מטיף בעיר צינצינאטי עד יום מותו. אחרי ההקדמה הזאת יבינו הקוראים את שני המכתבים כ”י הד“ר ליליענטהאל ז”ל לה' ניסן ראָזענטהאל, אשר היה אז מן החלוצים להשכיל את ישראל.

ס"ט פטרבורג 21 יולי 1842.

לידידי ויקירי מוה' ניסן ראָזענטהאל נ"י.

מכתבו היקר מן 15 יולי הגיעני, ומה מאד רבתה שמחתי בשמעי כי קול ששון ושמחה נשמע בחוצות ווילנא על הבשורות הטובות אשר בשרתי לכם במכתבים שונים בימים שעברו.

אתמול נדפס האוקאז בסענאטסקי וויעדאָמאָסטי והסענאט שלח זאפיסקא לאדוננו המיניסטער (אובארוב) להודיעו כי כל הדבר נמסר בידו לעבוד ולצוות ולמלאות ככל אשר ירצה וימצא לטובת אחב“י, והוא יהיה לראש ולאדון ולמשגיח על כל העסקים, כי ממנו יצא הדבר. ועל בקשתו השיב הקיסר יר”ה: “לו הכבוד ולו המלאכה, לו הזרע ולו האלומות”. וכאשר בא הספר הזה ליד האדון הנ“ל לא התמהמה לכתוב זאפיסקא אל הקיר”ה, למלאות את ידי לשלוח אותי בכל הגובערנים, לדבר על לב אחב“י ולאמר להם כי בתי הספר יהיו תחת השגחת המיניסטער וראשי אחב”י, למלאות רצון הממשלה ולהרים קרן עמנו השפל, ותורה ומדע יהיו לכתר אחד על ראש נערי בני ישראל, למען הפיק רצון המלכות, להתם העניות והשפלות ולתת להם שארית בתוך כל העמים אשר תחת מלכות הקיר“ה. והנה אתמול כתב הקיר”ה על הזאפיסקא: “סאָגלאסען ס' אוּראָוואָלסטוויעס (הנני מסכים במשוש נפש) ושלח הזאפיסקא להמיניסטער לצוות לי לשאת את רגלי ולשים אל הדרך פעמי. והמיניסטער כתב היום אל המיניסטער פעראָווסקי (שר הפנים) לתת לי ספר גלוי לכל הגענעראל־גובערנאטאָרען, לכל הגובערנערס ולכל אנשי הפאָליציי להיות לי למחסה ולמסתור ולמגן. למחר אקבל את הספר הנ”ל וביום ב' הבע“ל אשים לדרך פעמי. מריגא אכתוב למע”כ מתי אבוא לעירכם להתעלס עמו ימים אחדים ולספר לו כל אשר נעשה ואשר אין ביכלתי לכתוב לאדוני. והנה אל נירא ואל נחת, ה' אלהי אבותינו יהי בעזרנו, עצתו תקום וממחשבותיו לא יפול דבר. אויבינו אשר סבונו היו למשל ולשנינה. המה הלשינו עלי ועל כלנו, אבל ה' הפר עצתם ומחשבתם ולעג להם והקים מחשבתנו הטובה, כי בחן לבנו וצרף כליותינו וירא כי אך טובת אחב“י דרשנו ובקשתנו אך להרים קרן עמנו ולקדש שם ה' המקודש לנו, ולמלאות דברי תורתנו הקדושה, לקרוא אותנו בשם הנכבד: “עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”. יתן ה' וימלא משאלותינו לטובה במהרה, למען נראה ונזכה לשמוח בשמחות אשר ינוחו על ראש אחבנ”י, כחפצו וכחפץ אוהבו ומכירו

הקטן מנחם בלא“א מו”ה יהודה ליליענטהאל.

ד"ש לכל אוהבי ומוקירי, גם לאויבי ולשונאי, אשר ה' ישלים אתנו כי רצה דרכי.

Grodno d. 13 Sept. 1842.

לכבוד אדוני ואהובי היושב בקירות לבבי מו“ה ניסן ראָזענטהאל שלוכט”ס.

הנה זה שני שבועות אשר נשאתי את רגלי ושמתי לדרך פעמי לק"ק וואָלאָזין, ומן היום הזה לא נתכבדתי לראות אותיותיו היקרות המשמחות לבי ונפשי. ומאז ועד עתה לא מצאתי מנוחה ומרגוע לכתוב לו ולהודיעו את כל הקורות אותי, אם גם ידעתי כי חרה יחרה לו שהחשיתי, וידינני לחוב, ויאמר כי אשכח אוהבי ומרחמי ולא אשית לב אל האנשים אשר בלב תמים ובנפש חפצה דורשים שלומי, והנה אציע לפניו ראשי הפרקים מן כל המעשים אשר נעשו אתי בוואָלאָזין, מינסק וגראָדנאָ.

בוואָלאָזין קדמתי פני הגאון המפורסם וכו' מוה' יצחק, ומצאתי בו איש חכם ונבון משכיל ודורש אלהים. עליו רוח חכמה ובינה, רוח עצה ודעת ויראת ה‘. ששתי כעל כל הון, להיות מקובל ממנו כבן אהוב ונחמד, בי אבי אבי קראתיהו, רכב ישראל ופרשיו. וכאשר ראו משולחי ווילנא ומינסק, כי הוא, הגדול בישראל, שם פניו אלי ולא הסיר ממני אהבתו כאותם הצבועים אשר רוממות אל בגרונם ובידם חרב פיפיות – התקרבו גם המה אלי, כרתו עמי ברית אהבה, ושנינו נשבענו בה’ אלהי אבותינו להיות לנצח אוהבים נאמנים ולבלתי נבגוד איש באחיו לחלל ברית האחוה והרעות.

מהעיר הזאת הלכתי בעיו“ט לעיר מינסק ומצאתי בה אשר לא קויתי. השנאה חלפה הלכה, הנקימה והנטירה נהפכו לאהבה והתקרבות, וכלם פה אחד ענו ואמרו: מחל נא וסלח נא לעון העת ההיא, כי הננו כלנו אוהביך. ואנכי מה אעשה לאחינו ביום שידובר בם? חבקתים ונשקתים, אהבתי כסתה את פשעם וכלימתם הסירותי מנגד פני; עברתי על מדותי, והנה נכנסתי בשלום ויצאתי בשלום. בכל יום ויום הייתי בביהמד”ר הגדול, או בבלומעס קלויז, או באחת החברות אשר נתיסדו שם מאז ושלישים היו על כלם: ובשמחת תורה נקראתי לבוא לחדר החסידים מליבאוויץ ושם הייתי חתן תורה; ואחר סיום התורה, כאשר קראו כלם בקול גדול “חזק”, נתחזקתי והייתי לאיש ושתיתי עמהם כטוב לבם, ובראותם כי תם היי“ש מהכלי הגדול אשר נתנו לפני שמחו שמחה גדולה. הארץ רעשה מקולם בקראם: אחינו ובשרנו אתה! ובהאסיפה אשר היתה ביום א' דחוה”מ בערב נתנו לי כלם שאלתי ובקשתי – שמות הרבנים שהם מסכימים עליהם, שמות האנשים אשר ישבו בגובערנסקי קאָמיסיע, והנה כלם אנשים משכילים ויראי אלהים ומרוצים לעם, כמו ר' אהרן לוריא, ראָפפאָרט (ר' זיסעלי), ומארגאָלין, יעקב דאָקשיסצער, ר' ישראל מיכל, ר' יצחק ווילענסקי, ר' ישעיה יאָלעס וכדומה, כתבו מכתב להשר מונטיפֿיורי וגם יכתבו להקיר"ה וליועציו, אם יקבלו קאָפיע מתושבי ווילנא. אז רציתי לשים לדרך פעמי, אך נחליתי חולי מעים וגם נצרכתי לרופא ולרפואות ועד היום אינני בקו הבריאה.

במוצאי יו“ט מהרתי לבוא לגראָדנא; עברתי כמה מקומות: מיר, נאָוואָגרודאָק וכו' וראיתי שם הרבנים אשר באו אלי אל הפאָסט וביום ו' בערב באתי לכאן ונתקבלתי בשמחה גדולה ונאמנה. בשעה הראשונה אחרי בואי נתאספו ראשי העיר וגדוליה אצלי, דברתי שתי שעות על לבם והסכימו בלב תמים לכל השאלות והבקשות אשר נתתי לפניהם, מצאתי פה את ר' בנימן וששתי כעל כל הון בראותי אותו, כי איש חכם ונבון הוא, יודע מכת העם ותחלואיהם ורוצה לגדור גדר ולעמוד בפרץ. והנה במו”ש הבא אלך לביאליסטאָק. יתן ה' וישלח מלאכו לפני לתנני לחן ולחסד בעיני כל רואי כחפצו וכחפץ.

אוהבו ומוקירו הנאמן מנחם בלא“א מו”ה יהודה ליליענטהאל.

_____________

בין יתר הדברים אשר הוצעו לפני הממשלה להוציא את היהודים מהתבודדותם, היתה העצה, לתת צו כי ישנו העברים את בגדיהם שהורגלו בהם הם ואבותיהם מדור דור, ללבוש מלבושי אירופאים או רוסים (ברוסיא דוקא, כי בפולין החמירו השוטרים ויכריחום לשאת בגדי אירופיים ולגלח זקנם כהפולנים). והנה מצאנו בקובץ הכתבים שאסף ר' מ“א ג”כ ז"ל מאמר כתוב בראשית שנות הארבעים למאה זו. בעת שעלתה על שלחן הממשלה העצה (בהשתדלות איזה ממשכילי הדור ההוא) לאסור על היהודים את בגדיהם ולצוות עליהם להלביש מחלצות כעם הארץ. ועל זה ששו הנתעים בשוא להאמין כי מחוץ תבוא חכמה בלב עם כלו. וראוי אפוא להותיר זכרון ליום אחרון השקפת משכילינו לפנים והבנתם איך לפתור שאלת היהודים.

שינוי בגדי ישראל מתמונתם לתמונת בגדי הנוצרים אשר המה יושבים בתוכם הוא דבר הכרחי מאד מפאת אלה הטעמים:

א) כבר צעקו מרה על זה חכמי עברים קדומים על הבדל בגדינוּ מבגדי הנוצרים, ויתירו היתר גמור לשנות את הבגדים עפ"י תמונת בגדי העמים אשר אנחנו יושבים בתוכם, כידוע לכל קורא ספרי החכמים האלה, ויארכו הדברים לכתבם פה על ספר.

ב) בכל ארצות התבל ישתוו בגדי היהודים אל בגדי שאר העמים, ומדוע יבדלו רק בגדי אנשי ליטא, פולין ורייסין מבגדי שכניהם הנוצרים, אשר באמת נוכל לחשוב זאת לגאוה גלויה, להתגאות בחלוקי דרבניהם לעיני כל, מבלי לדעת כי גם תמונת בגדיהם זאת איננה מסורה להם מסיני, כי אם מורכבת היא מתמונת בגדי פולנים ורוסים, כנראה לכל מבין, בשגם נראה כי זה רצון רוח הדור החדש – וביחוד רצון הנשים – אשר יתקרבו מעט מעט, להשוות בגדיהם אל בגדי הנוצרים.

ג) רק הבגדים המה החומות המבדילות אשר יעמדו בין היהודים ובין הנוצרים, לחשוב זה את זה למין אדם אחר, אשר לא זה רצון הממלכה הצודקת, האוהבת כל בניה באהבה נאמנה. כי הנוצרים יבושו ללכת ברחוב בחברת יהודים והיהודים יפחדו ללכת בחברת הנוצרי, כי הנוצרי אשר יתקרב בביתו אל היהודי, אשר הכירו לנאמן לב ובר דעת קרבת האחוה, ינזר ממנו בחוצות כמאיש נכרי אשר לא ידעהו מעולם, לאשר שנוי בגדי היהודי, אשר יפרסם אותו די פרסום לא יתנהו להתחבר עמו בשוק, כי הרואים ישפטו על היהודי המלומד כמשפטם על היהודים בכלל. גם היהודים הישרים בלבותם יפחדו ללכת עם הנוצרים ברחובות, כי שאר אחיו היהודים המכירים אותו לפי בגדיו יחשבוהו לכופר בדת ישראל. – ואם אמנם יש איזה סוחרים אשר יאלצם ההכרח להתחבר עם הנוצרים כמעט רגע, אין זאת ריעות אמת ביניהם ולא על זה תקים חברת האדם. – ואם ישתוו הבגדים ישתוו גם הלבבות.

ד) גם היהודי הדבוק אחרי אמונת ההבל (אבערגלויבען) לא ינזר מן הנוצרי תכלית נזירה, רק שהוא מפחד מבגדיו, אשר בסבתם יתראה בעיניו כבריה זרה. אבל אם יתלמד היהודי לבגדי העם שהוא יושב בקרבו, אז לא יהיו הנוצרים בעיניו זרים כבגדיהם.

ה) בין היהודים עצמם שורר הבדל המצבים, כי היהודי החושב עצמו בּתור איש נעלה, או מיוחס, בלכתו בבגדו העליון על כל בגדיו גם בימי הקיץ היותר חמימים, יבזה תכלית בזוי את ההולך בלי בגד עליון, או בגדים קצרים וקלים ובמקל קצר בידו, אבל אם תהי זאת פקודת המלכות על כלם בשוה לא ינקה ממנה כל איש ויהיו הכל שווים תכלית שווי, בלתי הרבנים ילבשו בגדים מובדלים נאותים למעלתם.

ו) יש איזה יהודים החפצים לתת את בניהם ללמוד בבה“ס (גימנאזיען) אשר בחסד מלכנו הוקמו בערי הפלך, רק מפני הבדל הבגדים, אשר בינו לבין בנו יבוש לתתו ללמוד שם, כי האב ילך בחלוקא דרבנן ובנו בבגדי נוצרים, ואמנם גם הבן יבוש לבוא בקהל יהודים המבזים אותו ואת אביו. וכה ינזר מעט מעט מהם, עד אשר יוחרם מכל וכל מעדתו. והיא היא הסבה אשר יחשבו המתחסדים את כל המבקר ב”ס ואת המקרבים אותו לכופר באלהים ודתו.

ז) השתנות הבגדים יגדילו תורת המוסר והד“א, כי כאשר ילבוש היהודי מלבושי נוצרים יתאמץ ללמוד תורת הנמוסים וד”א הנהוגים בין הנוצרים וילמוד לכל הפחות שפה אחת או שתים על בוריו, למען יוכל לדבר בשפה נקיה, כדי שלא יתבייש לבוא בחברתם.

ח) כל עוד אשר יבדלו היהודים בבגדיהם מן הנוצרים, אין לאל רבבות עיני הממשלה התקיפה העומדת על המשמר לבל יזיק או יצור איש את אחיו – לשרש את השנאה העצומה בלבב הנוצרים, וביותר הקטנים – אל העברים, כי לא תוכל לעכב את הקללות והחרפות אשר יעוז נוצרי בן שבע שנים לשפוך על ראש יהודי בן שמנים, באשר יכירהו מרחוק בפרסום הבדל בגדיו, ויפחד ממנו כמבגדיו המפרסמים אותו לסכל משונה בדעות ובמעשים, ואם ישתוו הבגדים אז לא ינוסו זה מזה, עד אשר יתקרבו הגויות ויתאחדו הלבבות ויחיו זה עם זה בנחת ובשלוה בעניני דרך הארץ ולא יזיקו זה לזה, עם כל פירוד הדעות הדתיות.

ט) התולדה לנו לעדה, כי רק למען הכאיב לבב היהודים הגולים לארצות אחרות היתה פקודת המלכים בתקופות התיכונות נחרצה עליהם לשאת בגדים משונים או ציונים ידועים המציינים אותם לחרפה ובוז בין כל העמים. אפס עתה כאשר תהלה לאל ותהלה לקיסרנו יר"ה, החפץ לתת אותנו לחן ולחסד בעיני העמים והדורש לעשות אותנו לאנשים צולחים לחברת מין האדם, מדוע נשא בגדים משוני התמונה, לציין אותנו לחרפה על לא דבר.

י) יוקר חומר בגדי היהודים (בגדי משי) העולים, בערך הבלוי והחידוש אשר יתחדשו חדשים לשנים, פי שלשה על ערך בגדי הנוצרים.

אמנם כן אין תוהין על הראשונות ובפרט בדבר שנקבע מטעם המלכות לחוק וכבר הסכין בו העם ובדיעבד ראוי ליהודים לבלי הבדל משכניהם במלבושיהם, אך כנודע יצאה הפקודה בהשתדלות משכילי ליטא, כאשר תוכיח גם חדות סופר המכתב דלעיל, ע“כ חשבנו לנכון להעיר כי הנסיון הורה כי שגו בשקול דעתם, והטעמים הנ”ל הם לפגם: ביד האדוקים ראיות מן התורה ומן התלמוד להפך ולא בתוקף ועוז יבא חכמה בלבם לבלי בקש עצות להנצל ולא יעלו עליהם חמת הרשות, ואחיהם בחו“ל לא יהיו להם למופת וגם לא יחקרו למי תבנית הבגדים, בעיניהם נקדשו במסרת אבות. תקות הסופר כי שנוי הבגדים יקרב את היהודים לשכניהם והדבק באמונות תפלות לא יבוז את הנוצרי ובינם לבין עצמם לא יבדלו זה מזה ויגדילו תורת המוסר וד”א וכי ע“י הבגדים השוים ישונו היהודים לטוב לחברת האדם, התקוה הזאת מקצתה לא נהיתה ומקצתה לא צודקת, כי היחס שבין היהודים והנוצרים לא נשתנה לטוב והיהודים לא למדו מוסר חדש משכניהם. ומחיר בגדי המאָדע ובפרט למגבעות הנשים ולבגדי משי היקרים עם סרח העודף עולה רב יתר מפארי המלבושים לפנים. ולפי”ז לא הועילו החכמים ההם בתקנתם, אף כי עתה לית מאן דפליג עליה, אך לא מדעתם וסברתם

המו"ל.

_____________

מהראוי היה כי חכמינו וסופרינו היודעים יקרת תולדות עם ועם וקורותיהם, וביחוד דברי ימי עמנו אשר הם נחלתו ועמדתו, יחפשו בחפש מחופש אחרי כתבים ומכתבים ומאמרים נדפסים בשפות לועזיות ברוסיא ובחו“ל (כי מ"ע בשפת עבר לא היו לנו עוד בעת ההיא) וספרים וחוברות וגם הפקודות מקובץ דיני דמלכותא הגדול, ואולי יצלחו לגלות נסתרות ארכיווים, מהתקופה הגדולה של ממשלת הקיסר המנוח ניקולאי ז”ל, מאז צווה לקחת מבני ישראל לצבא, ומסעות הד“ר ליליענטהאל, וישיבת הרבנים ויסוד בה”ס והשתדלות השרים: סיר משה מונטיפֿיורי וה' אלטאראס, וגם ידיעות אשר נשארו שמורות בזכרון שרידי זקני החכמים מכל הנעשה אז ע"י האנשים האלה ואנשים מקרבנו ואשר השתתפו עמם בעבודתם הקדושה, מי בעטו, ומי במליצתו ומי במעשה. וכל החומר היקר הזה יקבץ על יד וימסר ביד סופר חכם ונבון לסדר את הדברים ולהוציא ספר קורות התקופה הזאת, אשר אין על עפר משלה.

המו"ל.

בימינו אלה אשר רוח האנטיסימיטי פרץ בארץ רבים הם הנשבעים לדגלו, אשר למען תפוש את המון העם האדוק באמונתו, יעירו קנאות באומר ובכתב, וירבו להוציא דבה על היהודים, כי עוינים הם את הנוצרים ומבזים את אמונתם ואת מיסדה וכל קדושיו עמו, כי מצות התלמוד עליהם, ואחרי מבאריו והפוסקים הנשענים עליו. אמנם כבר הרבו גדולי ישראל להוכיח ממאמרי חז“ל ראשונים ואחרונים, כי יזהירו את הסרים למשמעתם לבלי יזידו לפגום בכבוד אמונת הנוצרית שהיא בת אמונתנו הקדושה, ואחד מעקריה היא האמונה באלהים גם תדרוש אהבת אדם; וכל הדינים הנזכרים בהתלמוד ביחס עובדי אלילים אסור לנהוג בהם עם נוצרים, – בכל זאת עוד יטפלו עלינו שקר זדים, כי בלב ולב ידברו החפצים לחפות ולהגן על בני עמם ועל תורתם שבע”פ. רב תהלה ויקר להפרופיסור ד“ר חוואָלזאָהן אשר בספרו “אדות איזה אשמות שתלו ביהודים בימי הבינים” (О нѣкоторыхъ средновѣковыхъ обвинеіяхъ евревъ противъ) הביא גם הוא ראיות מהימנות מגדולי ישראל בכל דור ודור, כי באמת ובתמים הם דורשים שלום הנוצרים ומצוים לנהוג כבוד באמונתם, וכי ראוים הם לסמוך עליהם ודבריהם קדושים ליהודים. ודברי הפרופיסור הנכבד נאמנו לשרים רבים, היודעים חין ערכו ואמון רוחו. בין יתר הפוסקים אשר זכר בספרו היקר, הביא (צד 72 מהדורא תנינא) כי גם המאור שבדורו, מלא חכמה ודעת, מקנא קנאת האמת בלי משוא פנים מ' יעקב עמדן ז”ל, דבר טוב על אמונת הנוצרית. אך שם העתיק הפרופיסור מדברי הג' יעב“ץ ז”ל בספרו “רסן מטה” (צד 15 דפוס אלטונא, 1758), כי אמונת הנוצרת מחמרת בדברים רבים יותר מאמונתנו, וישבח את הנוצרים במנהגים ישרים רבים וחוקי מוסר מצוינים שיש להם. והותיקין שבהם אינם יודעים נקימה ונטירה, ועוד מטיבים לשונאיהם וטוב היה להם ולנו, לו שמרו תורת האבנגליון. עתה הואיל הפרופיסור הנכבד להוציא מגנזי ספריו היקרים חבור קטן יקר המציאות מהחכם יעב"ץ אשר בו ידבר ברחבה בענין ההוא ויאות לנו להעתיקו ולפרסמו בדפוס. והוא “ספר סדר עולם – רבה וזוטא ומגלת תענית מוגהים ומבוארים בס”ד כו' (דפוס האמבורג בשנת “מתנהב טובה” – תקי"ח). בסוף החוברת, בין ענינים אחרים, יבא לדבר בשבתי צבי ובחרב חדה אשר בלשונו יכה אותו ואת הכת אשר יסד שוק על ירך ויגלה את תבליתם ורוע מעלליהם ומתיר להסגירם למלכות לעשות בהם שפטים, כי המה עוברים חוק שמו להם אומות העולם אחר המבול ומוסיף עוד:

“אין צורך לומר אמונת הנוצרים, שהוסיפה עליהם גדרים, להרחיק אף את המותר לישראל ולזרים, אפילו ממה שאינו ערוה מן התורה, ומשבועת אמת ומאבק גזל מוזהרים, ולהם כמה מדות חמודות ומוסרים ישרים ומנקמה אפיל לעשות רע לשונא חסידיהם נשמרים. אשרם ואשרינו אם נוהגים עמנו כפי דתם וכמנהג מלכיהם ושריהם החסידים וזהירים כו'. כי ידוע שגם הנוצרי ותלמידיו, ביחד פויל, הזהירו על שמירת תורת הישראלים, שבה נקשרים כל הנמולים, ואם נוצרים הם באמת, יעשו כדתם בלי זיוף ומרדה ולא ישיגו גבולם במשיח פסול – ש”ץ שר“י – חדש מקרוב בא לשום תבל לשמה. אבל באמת גם לפי דברי כותבי האבנגליון, אין שום יהודי רשאי לעזוב תורתו, שהרי פויל בכתבו לגלאטה כתב וז”ל: אומר אני אם תמולו, המשיח לא יועיל לכם כלום, ומעיד אני לכל אדם הנמול, שהוא מחויב לעשות כל מצות התורה. וכן מטעם זה הזהיר בכתב א' לקורינטי, שהנמול לא יעשה עצמו ערל, והערל לא ימול. ובכאן מקשים על פויל מדידיה אדידיה, כי באקטא אפוסטולורוס פ' ט“ו זכרו שמל את טימוטיאוס תלמודו, ונתמהו בזה מאד, כי פעולתו זאת סותרת למאמריו, המוכיחים לכאורה שלדעתו המילה היא מצוה זמנית עד ביאת משיחם. והרי זה היה מעשה אחר הנוצרי. אך דע נא וקבל האמת ממי שאמרו, כי מכאן נראה בבירור, שהנוצרי ושליחיו לא באו לבטל תורה מישראל ח”ו. שכך כתוב במטיאוס פ“י, שאמר הנוצרי: לא תחשבו שבאתי לבטל התורה, לא באתי כי אם לקיים. אני אומר לכם, אעפ”י שיבוטלו שמים וארץ, מ“מ אפילו אות אחת או נקודה אחת מן התורה לא יבוטל אלא יקוים; על כן מי שיבטל אפילו מצוה אחת מן הקטנות וילמד לאחרים לעשות כן הוא יקרא קטן במלכות שמים. אבל מי שיעשה המצוות וילמד לאחרים לעשותן, הוא יקרא גדול במלכות שמים. וכך כתוב בלוקש פי”ו. א“כ הדבר מבואר מאד, שלא עלה על דעת הנוצרי לבטל התורה. וכן נמצא לפויל תלמידו בכתבו לקורינטו, מאשים אותם בחטא גילוי עריות וגזר הריגה על אחד מהם שנשא אשת אביו. לכן תדע דלא קשיא מידי אפויל שמל את טימוטיאוס כנ”ל. כי הוא היה בן אשה ישראלית מאיש יוני, כמ“ש בפ' ט”ו מאקטא אפ., ופויל למדן היה, שמשו של רבן גמליאל הזקן ובקי בדיני התורה, ידע שנכרי הבא על בת ישראל הולד כשר ודינו כישראל גמור לכל דבריו כמ“ש בתלמוד ובא”ע ס“ד סעיף ט'. לכן כדין וכהלכה עשה שמל את טימוטיאוס, וכשטתו שאמר: כל אדם ישאר בדתו כמו שכתב בפ”ה מכתבו לקורינטו. על כן טימוטיאוס הלזה, שלידתו בקדושה, דין ישראל היה לו, בודאי חייב במילה, כמו בכל המצוות (ובמ"ש לשרוף את הבא על אשת אביו, בלאו הכי ניחא, כי היא מעריות שאסורות גם לבני נח), לפי שכל הנמולים קשורים במצות התורה, והרי זה מיושב יפה. ובזה מסולק הסתירה גם מדברי הנוצרי עצמו, שבאיזה מקומות באבנגליון משמע להו למלומדי הנוצרים, שבא לתת תורה חדשה במקום תורת משה, ואיך אמר בפירוש שלא בא אלא לקיימה. אבל הוא הדבר אשר דברתי, שלא בא זה במחשבת כותבי האבנגליון, שבא הנוצרי לבטל דת יהדות לגמרי, רק לאומות בא ליסד להם דת מן אז והלאה, ואף היא לא חדשה, כי אם ישנה. הלא הם שבע מצות בני נח, ששכחום וחזרום שליחי הנוצרי ויסדום מחדש. אך על זרע ישראל ועל הנמול ונכנס בדתם (כמ"ש תורה אחת לאזרח ולגר) הוא מחויב בשמירת כל מצות התורה בלי שום גרעון. אבל לאומות העולם הניח שבע מצות שנתחייבו בם מאז. כי על כן אומר – הן הפסילים ועריות והדם והנחנקים, ואסרו להם מילה בשבת, הכל על פי דין ודת תורתנו המפורשת מפי חז“ל המקבלים האמתיים עד משה מסיני, והם שישבו על כסאו (כמ"ש הנוצרי עצמו) שאמרו כן, שאסור למול נכרי שאינו מקבל עליו עול מצות. וכן אמרו שמצוה שלא לשבות. לפיכך תלמידי הנוצרי בחרו לאומות שאינן נכנסים בדת יהדות במקום מילה טבילה (כי אמנם הטבילה גם היא אחד מתנאי הגר, ועשו להם זכר לדבר – – השבת ביום ראשון. אבל הנוצרי ותלמידיו נזהרו בשבת ומילה כנ”ל, לפי שהיו ישראלים מלדה ומבטן והיו שומרי תורה, עד אחר זמן נתיעצו קצתן לבטל התורה מהם לגמרי באמרם שכבדה עליהם שמירתה והסכימו לסלק עולה מעל צוארם (כמ“ש פ' ט”ו מאקטא א.). אמנם גם בזה כוונו יפה בבחינת האומות, שלא נצטוו עליה ואין מהראוי להכביד עליהם, מאחר שלא קבלו התורה ואינן מצווים על תרי“ג מצות, ודבר אחר הוא עם ישראל שנתחייבו בתורה, מחמת שהוציאם ה' מכור הברזל להיותם לו לעם נחלה, לפיכך נשתעבדו בה הם וזרע זרעם עד עולם, וזאת בריתם לא תשכח מפיהם ולא יסוף מזרעם, עליה מוסרין נפשם בכל הדורות, וכאשר מאז הודיע המשורר (תהלים מ"ד): כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך וגו'. על כל פנים אינני מסופק שהמודה על האמת יודה לדברינו אלה, שהנוצרי ושלוחיו לא נתכוונו כלל וכלל לבטל תורת משה מישראל הנולד ביהדות, וכן כתב פויל במכתבו לקורינטו (פ"ה) שכל אחד יתמיד בדתו אשר נוהג בה. ולכן כתורה עשו שאסרו לאו”ה המילה, כדין וכהלכה שאסורה למי שאינו מקבל עליו עול מצות, וידעו שתכבד על האומות שמירת תורת מרע“ה, לכן הזהירום מזה שלא ימולו. לפיכך מרגלא בפומי (לא כמחניף חלילה, כי ת"ל אנכי שלומי אמוני ישראל נודעתי משארית ישראל לא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית), שהנוצרי עשה טובה כפולה בעולם. מצד אחד חזק תורת משה בכל עוז כנ"ל, ואין אחד מחכמינו שדבר יותר מזה בפה מלא בחיוב קיום נצחי לתורה. ומצד אחר לאו"ה היטיב הרבה, אם לא יהפכו כוונתו הרצויה אליהם, כדרך שעשו איזה משוגעים, שלא ירדו לסוף כוונת האבנגליון (ומקרוב ראיתי מי שהביא ספר לדפוס ולא ידע מדברי עצמו מה שכתב בו. שאם היה מבין מה שכתב, אז היה יותר טובה שתיקתו מדבירו, ולא היה מפסיד מעותיו ומקלקל נייר ודיו בחנם ובל“ד, וכענין שנמצאים בינינו לומדים משוגעים אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם בתורה שבכתב ושבע”פ ומטעים את העולם בלשון מדברת גדולות. אבל יש מלומדים בעלי שכל בנוצרים, כמו שיש בלומדי תורתנו יחידי סגולה ובני עליה מועטים), שבטל עבודת אלילים והסיר הפסילים מהם וחייב אותם בשבע מצות, שלא יהיו כבהמות שדה וזכה להם במדות מוסריות, ובזה החמיר עליהם יותר מאד מתורת משה, כנודע; והוא ג”כ דבר נכון בעצמו, שכך הדרך הישר בענין המדות, כמו שזכר החוקר, ומבואר ג“כ אצלנו בחלון ביתי בית מדות וראשון מחלונות אטומות לנוה חכם שלנו, וקל להבין. מה שאין כן לישראל אין צורך להכריחם במעלות המדותיית אל הקצה האחרון, מאחר שנשתעבדו בעול תורה המתשת כח היצר בלא זאת, והם מהר סיני מושבעים וכבר הם מודרכים אל מציע המדות ומוטבעים. אלו דברים ברורים לא ימאנם בעל שכל בריא. ואילו השיגו זה איזה חכמים בעיניהם מהנוצרים, החושבים שמצוה עליהם לבטל תורת משה מזרע ישראל, לא היו משתגעים בכך, והמון העם מתפתים לדבריהם הבדוים מלבם, מה שלא עלה על דעת כותבי האבנגליון מעולם. אדברה נתבאר בבירור שכוונו ההיפך. ועל דבר אלה החכמים המהופכים רבה משטמה לבני ישראל הנקיים מאשמה והולכים בתום לשמור תורתם בכל לב מיראת אלהים ובאימה. תחת אשר היה להם להכניס בלבות המוניהם אהבת זרע ישראל הקדושים ונאמנים לאלהיהם וכמצוה עליהם מכל מלמדיהם. יתר על זה אמרו, שאפילו שונאיהם יאהבו, עאכ”ו לנו. אי שמים, לא אחיכם אנחנו? הלא אל אחד בראנו, ולמה יחרפונו על שאנחנו דבקים במצות אלהינו, שבם נקשרנו בעבותות אהבתו יתברך, ואין אנו עושים כדי להרויח הנאות היצר ותאות עולם עובר. כי אמנם היינו משל בגוים וגו‘, עם כל זה באלהים הללנו כל היום ושמו לעולם נודה סלה, ואנו שוקדים לבקש ולחנן בעד טובת כל העולם בכלל, ביחוד בעד שלום אומות הללו, שאנו שוכנים ביניהם ומגינים עלינו ועל קיום תורתנו, כי בשלומם יהיה לנו שלום (וכמ“ש בס”ד בבית תפלתי"). אך עד מתי יהא עון זה טמון בפרטות ביד כומרי מדינת פולין, הצמאים לדם ישראל כזאבים ושפכו פעמים רבות דם נקיים ואביונים בעלילות שקר שאין להם יד ורגל. ואע“פ שנתברר הזיוף כמה פעמים עדיין לא עזבו דרכם הרע ולא נחמו מעלילותם. כמו שגם בשנה זו תפשו כמה אנשים בק”ק יאמפאָלע כלי פשע רק להתעולל עלילות ברשע. ומבורר מאד לכל המשכילים הבקיאים בדת יהדות שאין בה רמז ורמיזה מעלילה בדומה שלהם, ואינה רק להוסיף עליהם אף ה’ ולהגדיל אשמה, כי לה' יום נקמה, אף אם מאריך אף וחימה, סוף סוב גובה חובו ואינו מוותר כמלא נימא. ועל מה זה באותה מדינה דוקא מתחזקים ברשעה זו בזרוע רמה. לא כן יושבי ארצות הללו אשכנז וצרפת, ענגלאנד הולאנד ואיטליא דענעמארק וכל סביבותיהם בכלל, ואצ"ל בכל מדינת ישמעאל הארוכה והרחבה לא נשמע ולא נראה כזאת, כי רובם פקחים, ונמצאים בהם מלומדים טובים וישרים, אוהבים היהודים, אין צריך לומר שעל שפיכת דמים אינם חושדים. ואם לפעמים נמצא איזה משתגע דובר סרה עלינו, אין משגיחין בו ומשתיקים אותו וצועקים חרף אל הבודים.

ועתה אליכם אישים אקרא, חכמים חסידים שבנוצרים, הבקיאים בשתי הדתות ועליהן שוקדים, אשר לא הוכו בסנורי הפתיות ולא נתפתו בדמיונות כוזבים, לא הולכים אחר רוחם ואחר שרירות לבם, לא פנו אל רהבים שטי כזב חשדים, אוהבי אמת, שונאי שקר, אויבי מרמה, אשר רגליהם לא נמעדים, הוו עלי עדים, כי אמת יהגה חכי בשלשת דברים הללו: האחד שלא נתכוונו כותבי הא“נ לבטל התורה האלהית מישראל בדבר קטן או גדול, כי אם ההפך, לאשרה ולקימה ולחזקה במסמרים בל תמוט מן הנמולים. השני שכת הרשעה הארורה של ש”ץ שר“י גרועה מכל עובדי אלילים אשר מעולם, ולנוצרים ביחוד אין שוה להניחם. השלישי שהיא עלילה של שקר ומרמה מה שאומרים צרי ישראל, כאילו הם צריכים לדם אדם לעשות מועד הפסח, או לכשוף. שומו שמים על נבלה בדויה גלויה כזאת, שכבר נתברר הזיוף על עלילת שוא ודבר כזב שהמציאו אויבינו להתגולל עלינו ולקחת דמי נקיים, כמו שבא בדפוס בעיר רומא ברשיון האדון הגדול של הנוצרים הפפסט, אודות בלבול של הבל כזה שהיה בעיר ביטערבא בשנת 1705 לחשבונם, וגם נדפס בלשון אשכנז יהודית בפיורדא, ע”י ר' חיים מגזע אלשיך וקרא שם הספר “תשועת ישראל”. (גם כבר נזכר בס' של המלומד וואגנזייל משקר ומרמה הזאת). הנני ענו בי נגד ה‘, כי בצדק כל אמרי פי, אין בהם נפתל ועקש, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ויש שכר לפעולתכם ותהיו מן השרידים, ואל תאמינו במומרים, אל תבטחו באלוף עלוה, האומר שמאמין בנוצרי במסתרים, והנה הנסיון הוכיח פעמים רבות שאינן עושים אלא לפנים לתועלתם, ולהנאתם המדומה גונבים לבבות, כמו שאירע לרוב שנתודע אחר זמן זיופם, וכן מובטח אני במי שהוא בר דעת לא ישגיח במה שהדפיס מומר ידוע שהראה עצמו מתחסד באמונת הנוצרים להחניפם, ולא בוש להדפיס גם עלי דברי קנטורים, הביא עלי לעז שלא ידע בו. לא בוש להציג שקרים מכוערים והכניס עצמו בתגר שאינו לו ובריב לא ידע יחקרהו, כי שכיר הוא בא בשכרו. וידענו בבירור מי הוא שחבר הס’ שהדפיס על שמו וד“ו לע”ע. על כן השמרו נא מן הרמאים המזויפים שאין עינם כי אם אל בצעם.

ואתם אומות הנוצרים בכלל, מה טוב ומה נעים אם תשמרו המצוה עליכם ממוריכם מלמדיכם הראשונים; מה טוב חלקכם אם תעזרו את היהודים לשמירת תורתם. באמת תקבלו שכר כעושים, כי גדול המעשה יותר מעושה ואינו מעשה, אע“פ שאינם מקיימים אלא שבע מצות בלבד, וכמ”ש בס“ד בספר הנחמד בעיני כל רואיו “תורת הקנאות”, שהיהודי השומר תורה ואינו מקים אותה הוא בכלל ארור, והנכרי שאינו שומר תרי”ג מצות ומקים אותה הרי הוא בכלל ברוך. ולא נרמז בתורה זמן קצוב לשמירתה. אדרבה ההפך מבואר קרוב לחתימתה ככתוב: והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת; ונרמז בהתחלת התורה: וירא אלהים את האור כי טוב את האור גימ' תרי"ג מצות. וכל הנביאים שבאו אחרי משה מלאו דבריה. וחותם הנביאים בה חתם דבריו: זכרו תורת משה עבדי וגו‘. איוב אמר: ויאמר לאדם הן יראת ה’ חכמה, יראת גימ' תורה ועליה אמר המשורר יראת ה' טהורה עומדה לעד. ובכ"מ בס' תהלים הזהיר עליה מאד, ביחוד בתמניא אפי: זלעפה אחזתני מרשעים עזבי תורתך; פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך, וכהנה רבות עמו, משלי שלמה בה התחיל ומלא פיו, והזהיר אותנו ביחוד: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו; נצור בני מלות אביך ואל תטוש תורת אמך. בה סיים ס' קהלת: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. וכבר דברנו מזה באורך באוצר הטוב שלנו ובסיום ס' תורת הקנאות למדי.

ואתם המלומדים והפקחים שבנוצרים, המבינים דבר לאשורו, בעלי כושר, אוהבי יושר ומתעבים שפתי רשע, הגידו נא צדקת עם נושע, עזרונו בקיום התורה ומכחכם שחדו בעדנו, לדבר טוב על ישראל בכל מקומות מושבותיהם ולהטות לב השרים, הגמונים, מלכים ויועצי ארץ להשמיד אנשי כת שב“ץ שר”י, הגלוים והנסתרים בינינו, לבער הרע מקרבנו, שלא ישחיתו תבל ומלואה ולא תניחום לעבוד השקוץ ש“ץ שר”י אצל עבודת הנוצרי; כמו שעשו כת ידועה שהתיר לאנשי סינה להשאר בעבודת קונפוציוס שלהם עם אמונה בנוצרי, מה גם עבודת ש"ץ שהיא יותר רעה הרבה מכל עבודת אלילים שבעולם כאמור.