בן אדם חוד חידה ומשל משל אל בית ישראל

(יחזקאל י"ז, ב').

הרעיון הציוני בדמותו וצביונו החדשים חדל מהיות נחלת אנשים מספר ויהי לקנין ההמון, ומיום ליום הנהו הולך הלוך והתפשט, הלוך והתרחב בין כל מפלגות עמנו: חכמים וסופרים, סוחרים ואומנים, זקנים ונערים. בכל עיר מושב או כפר הננו מוצאים אנשים עוסקים בציונות, קצתם בהתלהבות ורובם בלי התלהבות, הכל לפי טבעם ומצבם בחיים של האנשים ההם. ובין החונים תחת דגל הציונות נמצאים כבר בעלי שיטות ידועות וזרמים שונים ונקראו בשמותם: קולטוריים, מעשיים, מדיניים בעלי “פעלקער־רעכטליך”, “אֶפענטליך־רעכטליך” או “רעכטליך” סתם, וכל אחד מתאמץ להעמיד את שיטתו בראש, אך בזאת המה שוים בדעה: כולם מכוננים את פעולותיהם לפי תכנית הפרוגרמה הבזילאית, ממנה לא יגרעו ועליה לא יוסיפו. אמנם רבים מבקרים את הפרוגרמה, רבים אינם מוצאים קורת־רוח בפעולותיו של איזה ועד, של איזה מרכז, והבקורת מוצאת לה מקום בכתבי־עת ובמאספים שונים, ודנים עליה בכובד־ראש ובפומבי, והאנשים אשר בידיהם מסורה ההנהגה רואים לפעמים את דברי מבקריהם, שהמה נאמרים בהשכל ודעת וממלאים את הדרישות ומתקנים את המגרעות. אולם גם מתנגדים גמורים לא יחסרו לנו. יש שאינם מודים בהציונות לפי טפוסה האחרון, יש שאינם חפצים גם באִמה של הציונות, היא חבת־ציון המעשית, ויש שאינם מודים גם באם־אמה של הציונות, זאת אומרת בעממותם ולאומיותם של ישראל. אך מהיותם דנים על הכל בגלוי לא ירעו לנו כלל, ואדרבה, עוד הם מביאים לנו רוב טובה בזה, שעל ידיהם מתבררים ומתלבנים הדברים מכל צד, והרעיון הולך ומשתלם ורוכש לו לב רבים מאחינו.

אכן, לאסוננו, נמצאים בקרבנו אנשים מספר, אשר למראית־עין תמימי־דעים הם עמנו ובאמת המה מתנגדינו היותר גדולים, והסבה לזה היא, כי המה היו לציונים לא מפני הכרתם הפנימית, כי אם מפני טעם פשוט וגס ביותר – מפני חפצם לעמוד בראש ההנהגה, בכדי ליהנות מפריה ולשבוע מטובה… ובראותם אחר־כך כי נכזבה תוחלתם, נהפכו לאויבים לנו והמה חותרים חתירה תחת כסא כבודו של הרעיון הציוני, רואים בו נגעים, מפיצים בין ההמון דבות כוזבות ועלילות ברשע, מכניסים כוונות זרות בדברי ראשי הציונים ומראים על זה באצבע ואומרים: מות בסיר, לאהליך ישראל! ולמען לא ידעו הציונים כי האורב יושב להם בחדר, המה שמים מסוה של ציונות על פניהם, מִתַּממים ומתראים לאוהבים בגלוי, ובסתר המה כורים שוחה להציונות. וכל אמצעי כשר בעיניהם ובלבד שלא יחטיא את המטרה. אויבים כאלה מסוכנים לנו ביותר, כי אחרי שהם מתכסים בטלית שכולה ציונות, ישמע העם בדברם אליו, והאמין לדבריהם המלאים ארס נורא של נחשים צפעונים, ועל כגון דא אומר המשל: “שמרני, אל, מאוהבי”.

אחרי ההקדמה הקטנה הזאת אחודה לכם חידה, קוראים נכבדים: רב אחד היה באספת באר־שבע ושמו רא"ע רבינוביץ מפולטבה. ויהי הרב הזה ציוני גדול ידבר ראמות¹ על הציונות ותעודתה, ויביע את חפצו להפיץ את הרעיון הקדוש בין כל קהל עדת החרדים, וידבר בחום וברגש. וכאשר דבר אליו הראש יהודית, ענהו הרב לועזית, וכאשר עמד מר צירלסאהן וקרא: “אני מוחה מחאה גמורה נגד הזכרת שם “רבנים” בהטלגרמה השלוחה להרצל, עמד אף הוא – רבינוביץ – וקרא: “ואנחנו”² מוחים מחאה עזה נגד דברי הרב צירלסאהן”. כן הלך הרב הציוני הזה שלוב־יד עם כל הציונים הנלהבים, ואלה האחרונים נהגו בו כבוד, כראוי לרב אשר לבו מלא אהבה לעמו והוא דואג לאחריתו. ויבוא הרב הזה לבַזל וכחול הרבה אמרים לכבוד הציונות וראשיה, וידבר נגידים על סמולנסקין, ויציע לתרגם דרשות אחדות לעברית וציונותו עלתה עד לנקודת הרתיחה. והנה בנסוע הרב מבזל ועטיניו מלאים ציונות על כל גדותיהם, ויסר לל. וידרוש שמה בגנותה של התנועה הזאת. האין זה פלא? ויהי כאשר שאלהו “יהודי” אחד: מה זאת? מדוע אתה דובר סרה בהציונות, אשר זה לא כבר לקחה את כל לבבך? ויתכחש לו הרב ויאמר, כי אמנם גם עתה ציוני הוא, ורק דוברי עתק הוציאו את דבתו רעה. אולם בעת האחרונה החל הרב לשלוח מכתבים לרבנים תמימים להעירם ולעוררם לצאת לקראת נשק וללחום מלחמת תנופה בהציונות עד רדתה. ובאחד ממכתביו, אשר בו הוא מעיז להגיד שנית כי ציוני גדול הנהו, הוא מחרף ומגדף את ראשי התנועה ומכנה אותם בכל השמות של גנאי ומזהיר את החרדים: לאסוף חותמים על המניות, אך את הכסף לא ישלחו לשום מקום, והיה אם לא יתקנו את האוסטאוו כאשר הוא חפץ, ישיבו בלי נדר את הכסף לבעליו. ולבסוף הוא אומר: "ועתה, רבותי, שלחו את הכסף או לא, אנכי הזהרתי אתכם. כל הרוצה בגליונות הקודמים יואיל לשלוח מחיר הפורטה, כי לא אוכל לבזבז כל כך כסף. אל תשכחו כי כשמונים כתבים עלי לשלוח לכל העומדים בברית עמנו. עוד הפעם אבקש להודיעני על־דבר אספת רבנים: מי מכם, רבותי וחברי יבוא אל המקום אשר בו נבחר כולנו, וכן הודיעו נא כל אחד דעתו והצעתו על־דבר האספה עצמה, מקומה ועניניה. בעזרת השם יתברך בעוד שבועיים נוסע אנכי לערי ארצנו הגדולות אודות זה ויוכל היות כי אסע גם לחוץ־לארץ להתראות “עם גדולי הרבנים שמה”. ועתה, קוראים נכבדים, האין זאת חידה סתומה?

והנה את פתרון החידה הזאת שח לי זקן אחד נכבד מאד והוא מראשי התנועה בארצנו. ויהי בהיותו על הקונגרס בבזל ויגש אליו הרב מפולטבה ויאמר: “איך לא חסתם על “כבודנו” לחללו באופן אכזרי כזה – לבחור ברב מא. למורשה ו”אותנו" מאסתם, ו“אנחנו” רבות עשינו למענכם ותהלה־לאל “הננו” גדולים בתורה מן הרב ההוא". ויענהו הזקן: “אך מי ישים לבו לעניני כבוד מדומה בשעה שהכל טרודים בצרכי הכלל”. “אבל – ענה הרב כמתמרמר – קשה “לנו” מאד למחול על עלבוננו ועלבון תורתנו”. ואמנם את מוצא שפתיו ישמור, כי מעת אשר בוש משברו הוא עוין את הציונות וחפץ בחורבנה. זהו פתרון החידה הסתומה הזאת.

והנה להשיב על דבריו במכתבו הנ"ל אינו כדאי, כי הוא מלא זלזולים ופתגמים גסים ביותר נגד ראשי־הציונות הנכבדים ובמקצתו הוא כעין ריקלמה לספרו “השקפה רבנית”, אשר, לפי דבריו “יצא כלול בהדרו”. אך על דבר אחד הנני חפץ להשיב. הרב דנן מתאמץ בכח הפלפול אשר לו להעיר חשד בלבות ההמון ולהוכיח על־ידי היקשים וסברות משונות, כי תקנת מניות המיסדים היתה תקנה שאינה צריכה לגופה של הציונות ורק המנהיגים לטובת עצמם תקנוה, ועל כן אחשוב לחובה לדבר דברים אחדים על הבנק העברי ועל החוקים שחקקה הקומיסיה הנבחרת מאת הקונגרס. ידוע, כי הרבה מאד שקלו וטרו הציונים על האספות בבזל ובבאר־שבע והרבה יגיעות יגעו למצוא עצה ותחבולה, שלא יחדל הבנק מהיות ציוני לעולם ושיהיה תמיד תחת השפעת הועד־הפועל של הקונגרס, כי מי יודע מה ילד יום, הן ברבות הימים יכולה איזו חברה או איזו מפלגה לקנות את כל המניות ולשלוט בהבנק שלטת בלי מצרים לפי רוחה של החברה או המפלגה ההיא, וציונות מאן דכר שמה? ואולי עוד גם עתה, בעת החתימה, יקנו את המניות אנשים העוינים את הציונות ועל האספה הכללית יבואו בזכות מניותיהם להטביע את חותמם על מהלך עסקיו של הבנק ולהרע להציונות ככל אשר יהיה ביכלתם. ולוּ גם היינו בטוחים כי הקונים את המניות כעת המה ציונים גמורים בכל נפשם ומאודם ולא ימכרו את מניותיהם לאחרים בעד כל הון דעלמא, אך מי יערוב לנו בעד דור נולד ובניהם אשר יקומו אחריהם, אשר להם תפולנה המניות בירושה? מי יגיד לנו בברור, כי גם הם לא יסורו מדרך אבותיהם להיות מסורים לרעיוננו באמת ובתמים? והבנק הזה הלא הוא המפעל האחד אשר בו שמו הציונים כל תקותם, אליו התפללו ואליו נשאו את נפשם זה כבר, והיה כי יקרנו אסון, חלילה, אנה אנחנו באים? והנה גם הקומיסיה העמיקה חשוב בזה, ותבא עצות מרחוק ותשאל את פי עורכי־דין מפורסמים, ולא מצאה תרופה טובה להחששא הזאת מהוצאת מאה מניות מיסדים, ושיהיה להמניות האלה רוב דעות ויפוי־כח בנוגע לחוות־דעת על מהלך עסקיו של הבנק ורק בעניני דיבידנד יחוו דעה כל בעלי המניות הפשוטות. ומניות־המיסדים ההן תשארנה בידי חברי הועד־הפועל של הקונגרס כל זמן שיהיו מכהנים פאר במשמרתם זאת, וכאשר יתפטרו ממשמרתם, או כי הקונגרס לא יבחר בם עוד, עליהם להשיב את מניות המיסדים אשר בידם לאותם האנשים אשר הקונגרס יבחר תחתיהם לחברי הועד־הפועל, ובזה נהיה בטוחים, כי ישאר הבנק בידיהם של הציונים לעולמים. אמנם בהפרוספקט לא נתברר הדבר כל כך, אך בעתון “העולם” נתברר הדבר בדיוק, כאשר בארתי.

וכאן אמנם שואל הבן, ומה אם נכשל חס־ושלום בבני־אדם שאינם מהוגנים ונבחר בם לחברי הועד־הפועל, והמה, בחפצם להתפטר מתת דין־וחשבון לפני הקונגרס, לא יקראו את הציונים להתאסף וכל קונגרס לא יהיה בימיהם והמה ישארו על משמרתם כל ימי חייהם ויעשו כל מה שלבם חפץ? ומלבד זאת אם לא יחפצו החברים הנפטרים ממשמרתם להשיב את מניות המיסדים אשר בידם להחברים אשר נבחרו במקומם, במה נכפה אותם להשיב? ועוד דברים אחדים אמנם יש לשאול ובספר־התקנות אין אנחנו מוצאים תשובה לזה. אך דעו נא, רבותי, כי על מדוכה זו יושבים כעת ראשי הציונים ודנים, וכבר הודיעו במכתב־עתי “העולם” (נומר 21) מטעם הועד־הפועל גלוי לכל הציונים לאמר: “בעת שתקנו את תקנות הבנק, נאלצו – בשביל שלא לאחר את אשוּר הבנק – למלאות אחרי החוקים הנהוגים באנגליה מלה כמלה. אם כי החוקים ההם אינם מתאימים לחפצנו ומטרתנו ובמקומות רבים אינם מובנים כלל להמון העם, ועל כן השאירו את הזכות לבקר את התקנות ולשנותן על האספה הכללית, ולמען ללמוד לדעת היטב את כל הדרישות – מבקשים את הציונים, החפצים לחוות דעתם בנדון זה, לשלוח את הצעותיהם על שם הד”ר א. קוקֶש לווינה והוא יסדרן ויציען על האספה הכללית". – ההכרזה הזאת דיה להרגיע את הלבבות הדואגים באמת לאחרית הציונות וחפצים להעמידה על בסיס נכון, ויראו אויבינו כי חציהם ממנו והלאה ולא יוסיפו לעשות מעשיהם זר מעשיהם, כי יש עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריהם ישא רוח!

ועתה, אחים באהבת ציון, אליכם אקרא: הביטו בשבע עינים אחרי כל הבא לדרוש בשם רעיוננו, ואל תמהרו למחוא כף לכל המקשקש בציונותו, למען שלא תכשלו בבני־אדם שאינם מהוגנים. וה' הבוחר בציון ינחנו בדרך אמת ושלום ויביאנו לציון ברנה, או אז ננחם על כל התלאות שעברו עלינו ועל המכשולים אשר שמו על דרכינו אוהבינו מבית ומחוץ.

“המליץ”, תמוז תרנ"ט.

־ ־ ־ ־ ־