בעמדנו כיום על מפתן הקונגרס השלישי, אחשוב לא למותר להעיף עין על כל מה שפעלה הציונות למיום הקונגרס הראשון ועד עתה ולשים בזה השקפה יותר בהירה על תעודת הציונות בהוה ותקותה בעתיד הקרוב.

מנויה וגמורה בסוד חכמי עמנו וסופריו, כי התועלת שהביא לנו הקונגרס – הוא הקונגרס עצמו. עוד לא נמחה מלבנו הרושם שעשה הקונגרס בלב כל יהודי אשר עוד נשאר לו מיהדותו שריד כמעט; עודנו זוכרים, איך שמח העם בראותו סופרי אירופה ידועים לשם ושליחי עמנו מכל קצוי ארץ ואיים רחוקים נאספו בבזל ויחליטו פה אחד לחרות שם ציון על דגלם ולהשתדל בדרך משפט ומישור בעד נודדי עמנו להשיבם לארץ הורים, למען יוכלו לחיות שמה חיים טבעיים, חיים של כבוד, כאשר חיו שמה אבותינו בימים מקדם; עוד יצלצלו באזנינו דברי הבאים מבזל, אשר כמו אור חדש זרח עליהם שם. קריאת הקונגרס הראשון לא היתה כקול קורא במדבר, כי רבים מאחינו התעוררו לקול הקורא וירימו שקלים ויקנו מניות, והדעה הציונית פלסה לה נתיב בין כל מפלגות העם. הדבר הזה הרנין לב כל אוהב עמו באמת, ורק אחדים מטובי חובבי־ציון, אלה הבנים הנאמנים לעמם וללאומם, לא מצאו כל־כך קורח־רוח ביציר כפיו של הרצל זה, כי דבר נפל מפי הרצל להמעיט את דמותו של הישוב הישן ויקרא לו “אינפילטרציון”, והקונגרס החליט ברוב דעות לחדול מן הישוב עד אשר ישיג הועד־הפועל הווינאי, בא־כוחו של הקונגרס, זכיות מיוחדות גלויות מאת השער העליון בקושטא. וכל זה העציב מאד את לבות החובבים, אשר בעמל רב ובמסות גדולות העלו את הישוב אל המדרגה אשר הוא עומד עתה עליה, והנסיון הורם לדעת במשך עשרים שנות עבודתם, כי כל חלקה טובה או חוף יפה שלא חפצנו או לא יכולנו אנחנו לקנות במועדו – קנו האשכנזים, החפצים ויכולים לעשות שמה ככל העולה על רוחם, ודבריהם נשמעים בקושטא יותר מדברי הועד העברי אשר בווינה, ואם נשב גם עתה בחבוק־ידים נאחר, חלילה, את המועד ומצאנו און לא נוכל כפרו. רבים מן החובבים יראו פן תדחוק הציונות את רגלי הישוב הישן מבית, כי אחינו, אשר הסכינו להביט ביראת־הכבוד אל רבותיהם שבמערב, יסחפו בזרם הציונות המערבית ומן החברות לתמיכת הישוב הישן יסלקו את ידיהם לגמרי ועמל רב של שנים רבות יעלה, חלילה, בתהו. ויש שאמרו כי סכנה כרוכה בעקב הציונות להישוב הישן – מחוץ, כי על־ידי שגלה הקונגרס את הסוד, תחל תוגרמה להביט בעיני חשד על מעשינו בפלשתינה ותצר צעדי הישוב עוד יותר. אחדים מהם אמרו סתם, כי הציונות המערבית צעקנית וקולנית ביותר, היא אומרת הרבה ועושה מעט, וכל עיקרה של הציונות המערבית הוא רק ניבים נאוים ומבטאים יפים, קול דברים אנחנו שומעים ותמונת מעשה אין אנו רואים. “נתנה עלי בקולה – כתב אלי אחד מטובי החובבים – על כן שנאתיה”. עוד אבן נגף וצור מכשול היה על דרך הציונות בשנה העברה והוא – הקולטורה הלאומית. מעבר מזה קראו הרבה ממוקירי קנינינו הרוחניים תגר, כי אחינו המערביים אינם מכבדים כראוי את שפתנו העתיקה ודברי־ימי־עמנו, ואם אמנם אמר הרצל, כי טרם נשוב לארצנו עלינו לשוב לעמנו, לא יצאה הפרַזה הזאת מכלל דבור, כי המשא־ומתן על־דבר הקולטורה הלאומית נקבע בין־השמשות. בשעה שלא היה פנאי להנאספים לעסוק בו כראוי, ועל כן היו החלטות הקונגרס במקצוע זה רפויות; ומעבר מזה צעקו חמס אחינו החרדים: ציונים עליך, ישראל! הראית? המה אומרים לבנות בית נאמן לעמנו על משואות הדת וחרבותיה, ואולי רק מפיצי־השכלה המה ורק לכסות עינים בחרו להם את הציונות. וכן עמדה הציונות בין שני שבילין, אחד של אור ואחד של שלג. והנה בא הקונגרס השני ויהס את השאון. כי אחרי משא־ומתן ארוך ואחרי אשר הרצו החובבים את דרישותיהם לפני הנאספים הוחלט: “א) הקונגרס חושב למועיל ומוביל אל המטרה את הישוב שיהיה ברשיון הממשלה התוגרית, ושיהיה מתנהג על־פי סדר ותכנית של אורגן מיוחד בא־כחו של הקונגרס; ב) הקונגרס מוקיר מאד את קנינינו הרוחניים וחושב לנחוץ להפיץ את דעת שפתנו ודברי־ימי־עמנו, אך הועד־הפועל אל יעסוק בזה, ועל כן נבחר למטרה זאת ועד של חכמים וסופרים והמה יגבו שקל מיוחד – קולטורי – מאת החברים, והפיצו מעינותיהם חוצה; ג) לבלי לדחות לזמן מאוחר את יסוד האוצר העברי, ולמסור את דבר התקנות בידי ועד מיוחד לגמרי בלי אחוּר על־פי התכנית שהוטבה בעיני הקונגרס”.

גם נתברר על הקונגרס, כי לא די שלא החסירה הציונות את הכנסותיהן של חברות התמיכה לישוב הארץ, כי עוד הגדילה אותן במדה ידועה, כי על־ידי שהקיפה התנועה הציונית את כל גבול ישראל, הבינו הרבה מאלה שנעשו זה עתה לציונים את גדל ערכו של הישוב הישן ותמיכתו, וינדבו מכספם לקופות החברות ההן. ורבים מאלה שהתנגדו לחבת־ציון הודו בה עתה, כי די להם להתנגד לציונות, אשר אין להם בה אלא חידושה, כי עמי אהבו כן להתנגד לכל דבר חדש בישראל, וכן שמנו עתקו – ועדי התמיכה – וגם גברו חילים על ידי הציונות.

ההחלטות רבות הערך וגם ברורי הדברים שמו לאַל את כל התלונות, קרעו את המסך המבדיל בין החובבים והציונים ויגרשו מן גֵו את השטן המרקד ביניהם; כי גם החובבים הודו, שאל לנו לבוא כגנב בשערי ארץ־ישראל עם ערב־רב ואנדרלמוסיא של זקנים וחלשים, גם הקולטוריים הודו, כי אין להועד־הפועל להתעסק בעניני השכלה לבלתי עורר עליה חמת החרדים, גם אלה שהאשימו את הציונות על בלתי עשותה מאומה, גם המה חזרו מדבריהם בראותם כי בריאת המפעל הגדול – האוצר היהודי – ממשמשת ובאה על־ידי הציונות. את הכנסות חברות התמיכה עוד הגדילה הציונות, ולא נשארה אם כן איפוא רק החששא פן תביט עלינו תוגרמה בעיני חשד ותרדוף את הישוב עד חרמה, חלילה; אך לעומת החששא הזאת חשבו רבים, כי בשימנו לב להחלטת הקונגרס, לבלתי עשות דבר בפלשתינה טרם שנקבל רשיון על זה מאת הממשלה התוגרית, – קרוב יותר להאמין כי הממשלה תוכל אך לכבד אותנו ולהכיר את ישרתנו ואמון רוחנו, ובכל אופן לא תרע לנו בשביל זה. וכן עשו כל אוהבי עמם שלום ביניהם ויחליטו לעדור במערכה אחת על־פי הפרוגרמה הבזילית.

אחרי הקונגרס השני דרש הרצל דרשה נלהבה באזני המון אדם רב בלונדון וירמז, כי לא ימשכו הימים ויודעו על פני תבל כולה נצחונותיה של הציונות בעולם המדיני. והנה לא עברו ימים רבים ודיפוטציה ציונית עם הרצל בראש נתקבלה מאת קיסר אשכנז בקושטא ובירושלים. ועל אם הדרך על־יד מקוה ישראל פגש הקיסר את הרצל ויכירהו וידבר אתו טובות נגדה־נא לכל העם אשר על פני כל הככר, וירא העם וינוע. את תוכן הדברים שדבר הקיסר להדיפוטציה ולהרצל הודיעו מכתבי־עתים רבים, אך הידיעות הנה מקוטעות מאד והשיחה הנכבדה הזאת לוּטה עד היום בערפל, ולפי דברי הרצל, המסתיר את תוכן הדברים בהסתר גמור, דבר הקיסר טובות על הציונות ויאמר כי רעיון שלם הוא. השמועה על־דבר הדיפוטציה הציונית עשתה לה כנפים ויאורו פני הציונים משמחה ומתקוה טובה, אך רבים מן החובבים לא הרבו לשמוח על זה. כי אמנם נכבד לנו הדבר מאד לראות בפועל, כי הרצל הוא איש חרוץ אשר לא יבוש לדבר את מלכים בשער, בני עליה כאלה מועטים הם, בעוד שהמה נחוצים לנו מאד, אך כל עיקרה של נסיעת הדיפוטציה לפגוש את הקיסר והתקוה להבנות ממנו על אדמת תוגרמה – לא לקחה את לבבם כלל, כי מי זה לא ידע אשר כל מה שיהיה ביד קיסר אשכנז לפעול בתוגרמה, יפעול בעד בני עמו וארצו, החפצים מאד להתפשט בסוריה ובפלשתינה, והתפשטותם של האשכנזים בפלשתינה תזיק לנו בלי כל ספק במדה מרובה, כי יפיצו אח דבותיהם הנמבזות על אודותינו גם באזני הערבים להבזותנו ולהבאישנו בעיני עם הארץ היושב לבטח אתנו.

רבים עוד פחדו פחד פן יביא הדבר הזה לידי יאוש באחרונה, כי כן אחרית כל תוחלת נכזבה, והדבר הזה קשה להציונות הרבה מאד; אך לעומתם חשבו המתונים שבין הציונים, אשר לא הרחיקו ללכת בהתפעלותם, כי אם לא תועיל ראית הפנים עם קיסר אשכנז לגופה דעובדא, תביא לנו רב טובה בזה, שעל ידה תתחזק התנועה, וגם זה לא דבר ריק הוא מאתנו. בעת שלהוצאת מפעל נכבד – כמו הבנק העברי – אל הפועל נחוץ שיהיה רגש גדול בין הציונים, ולזה תועיל הדיפוטציה מאד.

ביאנואר היתה קונפרנץ בווינה ויחליטו למהר את יסוד הבנק עד 28 אפריל וביום 20 מארץ נאשר ספר החוקים והחתימה החלה. פה ראינו עד כמה גדלה התלהבותם של הציונים ואמונתם בהרעיון, כי המה לא נחו יומם וליל ויעבדו באמונה ובידים חרוצות במשך שני ירחים והודות לעמלם לא בושנו משברנו והבנק נוסד. מה רב כחך, הרגל! זכורני, כי באמור לנו הרצל בראשית התנועה כי נחוץ ליסד בנק, נענענו לו בראשנו ובלבנו אמרנו: היקום דברו? התהיינה העצמות היבשות לתת כסף רב ליסוד בנק בעל מיליונים? והאגראר־בנק יוכיח, אשר שוא עמלו בוניו בו. והנה עתה אנחנו רואים כי במשך שנה אחת כבר יש לנו מניות מכורות יותר משלשה מיליונים והחתימה עודנה צועדת צעדי ענק, וכל זאת בעת שאת המניות עוד אין אנחנו רואים, ועל כן נוכל לשער בנפשנו מה יהיה אז, כאשר יראה היהודי בעיניו מניה כתובה עברית ואנגלית ומאושרת מטעם הממשלה ההיא, הן אז בלי ספק יהיו קופצים רבים על המניות והחתימה תרבה על אחת שבע, והסך הדרוש יתקבל במלואו, דבר שלא יכולנו לחזות מראש בכל אופן, – ובכל זאת פעל עלינו ההרגל במדה גדולה כזאת עד שהננו רואים בעינינו מפעל גדול כזה נוסד בזמן קצר בעזר ימין ישראל, ואין אנחנו מרגישים כלל כי הלאומיות צעדה צעד גדול לפנים בזה שקנתה כמעט את לב העם. וכל זאת עשתה הציונות הקולנית, אשר לפי דברי מתנגדיה תרדוף אמרים ריקים ולא יותר, בעוד שבאמת אך בזה היה כחה גדול מחבת־ציון המזרחית, מפני שזו – המערבית – נולדה בקולי־קולות ומבלי משים הסב העם את לבו להבין את ערך התנועה הזאת אשר כמו חדשה היתה בעיניו, וכן אחזה בכל פנות העם ורבים נמשכו אחריה בכל לבם. והנה אחרי שזכינו לקונגרס וגם לבנק, גם חובבי־ציון הָשלמו אתו, וגם שאלת הקולטורה כמעט שנפתרה בשלום, ולכאורה נראין הדברים כי הכל טוב ויפה ואינו צריך תקון כלל. אם ככה תחשבו, קוראים נכבדים, אינכם אלא טועים, כי אדרבה, הרבה מאד יש מה לתקן, וכמעט שלא זכינו עוד לדבר אחד שיהיה משוכלל כל צרכו. הרעיון בעצמו לא הספיק להתבשל היטב במוחם של הציונים החדשים, והמה מקוים לגאולה קרובה פשוטה כמשמעה ואינם שמים לב לדעת, עד כמה הדבר הזה הוא נמנע לעת־עתה מצד השכל והנסיון, ופרי שבושם זה הוא, כי הם מטים אוזן לכל הגה ולכל אֹֹמר היוצא מפורש מפי הרצל או מפי איזה קונסול באמריקה, והמה דורשים על כל קוץ וקוץ תלי־תלים של פלפולי הבל, והמון־העם אשר למד חכמת־המדינה עוד בנעוריו מפי “חכמי ליזנקה”, הוא זוכר נשכחות כעת והוא מוסיף נופך משלו, ובין כך יש אשר יחשבו כי המשא־ומתן בין הרצל והתוגר, ושאר הממלכות קרוב לידי גמר ובקרוב יקח מנהיננו את השופר בידו ויתקע תקיעה גדולה מסוף העולם ועד סופו ויקרא בקול עז: שובו בנים לגבולכם. ויש אשר יאמרו: ומה אם אמת בפי כה“ע, כי התוגר ממאן בנו והמשא־ומתן לא הצליח, הן אז אבדה הציונות לעולמי עולמים! ומתנגדיהם מונים אותם אמנם בסגנון כזה: “הנה כה”ע מודיעים כי השלטון השיב ריקם את השתדלותכם, ובכן אך חלום נעים ראיתם ותו לא מידי”, וגם האופטימיסטים שבהם שואלים לפעמים את עצמם וגם את חבריהם: “ומה יהיה באמת אם המשא־ומתן לא יצליח והשלטון ישיב פנינו ריקם?” והדבר הזה מעורר בם מחשבות יאוש נורא, כאילו באמת כל תקוותיה של הציונות הן תלויות בהמשא־ומתן המדומה שבין הרצל והשלטון, ואם הוא לא יצליח, חלילה, אז נכזבה תוחלתנו לעולמים.

אך לוּ חכמו השכילו הציונים מסוג זה והרעיון היה מתבשל במוחם כל צרכו, כי אז אחרת היה אתם, אז היו יודעים הם וגם היו מודיעים לכל העם הנגרר אחריהם, כי הציונות הזאת יסודתה בחפץ העם ואין לה בטול עולמית, כל הרוחות שבעולם לא יזיזוה ממקומה וכל כלי יוצר עליה לא יצלח. אם יצליח המשא־ומתן – אם ישנו באמת איזה משא־ומתן בעולם – או לא יצליח, לנו אחת הוא, כי הציונות ושאיפותיה תתקיים גם אם לא יצליח המשא־ומתן ותחכה לימים טובים ולאנשים טובים, ועם אשר היה יכול לקוות אלפים שנה לגאולה ימתין עוד עשרות או גם מאות בשנים, אם המקרים יתקוממו לנגדו. ועבודת הציונות היא עבודה לא ליום ולא לשנה ולא לעשר שנים, עבודת הציונות היא עבודה קשה וארוכה מאד ולעובדיה נחוצה סבלנות לעשות את כל מעשיהם במתון ובישוב הדעת. עליהם להבין, כי לפנינו שלש מטרות: המטרה הראשונה, אשר בלעדיה לא נוכל להגיע להמטרה השניה, היא הנהגה מסודרה, כי עד עתה וגם כעת כל הנהגת הציונות תלויה על בלימה, כי גם המניע הראשי שלה – הקונגרס, – נושא עליו חותם של מקרה עובר. להקונגרס אין תקנות. אין אנו יודעים, למשל, אם באמת יש לנו – ציונים – הרשות לדבר על־דבר אי קפריסין; אין אנו יודעים, למשל, אם יהיה קונגרס בשנה הבאה או לא. תרומת השקל גם־כן ארעית ביותר. בשנה העברה קבצו את השקלים בתורת נדבה זמנית, ועל כן לא רשמו האגורות בספר מיוחד את שמו ושם משפחתו ואדריסתו של התורם, ומובן מאליו כי האנשים שתרמו את שקליהם בשנה העברה לא כולם זכו לתרום גם בשנה הזאת מפני חסרון גובים. בשנה הזאת יתקבצו, כפי הנראה, לקופת השקלים לא פחות משלשים אלף רו“כ, אך יודע אנכי ברור כי הרבה ערים גדולות לא קבעו עדיין אצלם ספר תורמי השקלים, ועל־כן גם בשנה הבאה יקחו שקלים מכל הבא בידם ומן הקבועים לא יקחו וארעוּת כזאת מקלקלת את כל תרומת השקל. ועל־כן המטרה הראשונה היא הנהגה כחוק, והיא לעשות את הקונגרס לאורגן קבוע עם תקנות, אשר בהן נדע אנה פנינו מועדות, כי רק סוריה ופלשתינה הן משאת־נפש העם ולא מקום אחר. ראשי החברה ושליחי האגודות מתאספים לאספה בקביעות לאחר זמן ידוע ומביאים בחשבון את כל מעשי האגודות ונם את מעשי הועד־הפועל של האורגן הקבוע ההוא. תרומת השקלים, במקומות שיש רשיון מאת הממשלה, צריכה לצאת אל הפועל גם־כן בסדר קבוע, ולדעתי נחוץ קודם־כל להטיל על כל אגודה ציונית בכל מקום שהיא שתעשה רשימה מאחינו בני־ישראל יושבי המקום ההוא, שמותיהם, שם משפחתם, שנותיהם, מספר בניהם ובנותיהם, ומשלח ידיהם ואדריסותיהם הפרטיות והעתקת הרשימה לשלוח להועד אשר בווינה (למען יהיה אחר־כך חומר לסטַטיסטיק), והאוריגינאל ישאר ביד האגודה המקומית. האגודה תשכור גובה או גובים, הכל לפי גודל המקום, ותשלם 10% שכר־הגביה, ועל הגובים אשר בשכר יעמוד ציוני אחד העובד שלא על־מנת לקבל פרס והוא יבקר את פעולותיהם של הגובים בשכר. הועד אשר בווינה מוציא קול־קורא, ומתחתיו יהיה חתום הועד, ולבד זה אדמו”רים רבנים ואנשים גדולים סתם מאלה החונים תחת דגל הציונות, ובבוא הגובה ביתה איש ישראל, יתן לו אכסמפלר אחד ויבקש ממנו שקל של ארבעים פרוטות או יותר, כפי חפצו של התורם. ועל הגובים לפנות לכל האנשים הנקובים בהרשימה, איש לא נעדר, והרשימות תעשינה בעזר שמשי בתי־כנסיות ובתי־מדרשות ושאר כלי־הקודש, אשר יש להם משא־ומתן בבית כל אחד ואחד מישראל. נוסף על כל זה ישתדלו המגידים או המטיפים יראי־שמים להרבות חברים תורמי השקלים, ובאופן כזה יש לאל ידנו לאסוף במשך זמן ידוע הון רב, שיהיה מונח באוצר ויהיה נועד למקנה אדמה בארץ־ישראל על שם החברה – אם תוכל להיות מאושרה באופן כזה – או על שם הבנק שלנו, וזו היא המטרה השניה, אשר לה נקרא: גאולת הארץ. עוד טרם שנשיג רשיון מאת התוגר על כניסה לארץ־ישראל, עלינו לקנות שמה קרקעות, כי אין אונאה לקרקעות ומה שנקנה כעת במנה לא נוכל לקנות לְאָחר זמן גם במאתים, ועלינו לעשות זאת בעוד מועד לבל יקדמונו אחרים. ורק אחרי שנרכוש לנו חבל־אדמה גדול אז נוכל לחשוב על־דבר ישוב העם, שזוהי המטרה השלישית והאחרונה, ולחלום חלומות נעימים שנבנה את הגג טרם שהניחו את היסוד, או כי יניחו את היסוד טרם שהסיעו אבנים לבנינו, זאת נניח לבעלי־דמיון אשר דבר אין להם עם עולם המעשה. וכאשר יתנו הציונים אל לבם את כל מה שבארתי, יחדלו מדרוש נסים ונפלאות מהד"ר הרצל, וגם הוא לא יהיה אנוס להלעיטם הבטחות ויעודים שונים, כי להמנהיג עם הועד־הפועל אשר לו יש עבודה רבה גם זולת המדיניות הנפרזה; עליהם לשים לב לההנהגה, לחקירת הארץ, להפצת הרעיון הציוני מבית ומחוץ ועוד עבודות רבות ונכבדות אשר לא דרשו מאתו כלל עד כה, כי כמעט שחשבו רבים מן הציונים שעל הועד־הפועל מוטל הדבר להראות נסים ונפלאות ותו לא מידי. ועל־כן אני אומר כי על הקונגרס השלישי מוטל הדבר להורות להעם את הדרך בה ילכו לבטח ולא יכשלו, ולאמר להם כי לא עת בנין הגג עתה, רק עת כנוס אבנים היא להניח את היסוד, וכאשר יתרגל העם בעבודה מתונה ומסודרה, אז ירצה ה' את פעלנו ומעשי־ידינו יכונן.

“הצפירה”, אלול תרנ"ט.