בעת שחדשים לבקרים יציצו כעשב הארץ מתנגדים לציונות ממין ידוע, אם מקרב העשירים אילי הכסף, אשר נקעה נפש העם מהם, ואם מקרב הרועים הרעים, אשר זו כחם להפריד בין הדבקים ולקרוא לריב על לא־דבר – בעת הזאת נעים לי מאד לתת בזה לפני הקוראים דברי סופר נכבד, הלא הוא הפיליטוניסט הנודע מר דורושֶביץ, אשר גם הוא אינו מודה בהשגת התכלית של הציונות, ואם כי לבו ירחש כבוד ויקר להתנועה הגדולה הזאת, בכל זאת הוא מסופק בדבר, רוח ספקנית אחזתו והיא בראה לו יסודות, טעמים ונמוקים שונים, אשר באמת מהבל המה יחד ורוח ישאם. ומאחר כי נכבד הסופר הזה, וגם סגנונו מנומס מאד, וטענותיו הנה כלליות ביותר, וכבר נאמרו ונשנו מפי מתנגדים אחרים ובסגנון אחר, אמרתי להעתיק לפני הקוראים את דבריו וגם להראות את האי־יסודיות אשר בדבריו נגד עיקר הציונות. הלא כה דבריו במ"ע “רוסיה”: אחרי שהוא מתאר בשרד נאמן את שני עמודי התוך אשר כל כבוד הציונות נשען עליהם – הרצל ונורדוי – הוא שואל: "היבואו דבריהם של אלה? התתקיימנה נבואותיהם וחזיונותיהם אשר ינבאו ואשר יחזו לעם ישראל? אמנם נעימים לי מאד חזיונות הנוער של העם הזקן הזה, נעימים ומתוקים המה לי עד אין סוף, וגם מודה אני כי מי שיכול לחלום חלומות של ילדות כאלה, לו בלי ספק לב צעיר מלא כח עלומים והוא יכול לקוות לימים טובים מאלה, לעתיד יותר בהיר, כי בודאי ישיגנו מחר או לאחר זמן. אך למרות כל אלה, הנה על השאלה: היבואו דבריהם של הציונים, ואם יקום יעקב להתנער מעפר שפלותו ולחיות בתור ממלכה בארץ אבותיו? על השאלה הזאת הנני נאלץ לענות: לא! אומרים אמנם דברים נמרצים, ממש כדבר מחלט, שהתוגר חפץ למכור את ארץ פלשתים ליהודים. – ייסדו נא שמה ממלכה תחת חסותו – הדבר הזה נקל להאמין, אך מה יועיל בזה רצון השלטון אם לא יהיה לאל ידו להפיק זממו. על הדרך תהיה האמונה לאבן נגף. בפלשתינה שפונים לא לבד קדשי היהודים והנוצרים, כי אם גם קדשי האיסלאם, שמה נמצא בית־מסגד של אומאר, השני במעלה אחרי מיקא, והבית הזה בנוי על המקום היותר קדוש ליהודים – על מקום בית־מקדשם החרב. ועל הר ציון ששמם, אשר עליו יבכיון ויילילו בני ישראל זה דורות רבים, נמצאים בתי־מסגד לרוב של הארמנים. וגם בתי־קברות לנוצרים ומקלט לדרוישים. וקבר רחל – האֵם האהובה של עם ישראל – הקדוש כל־כך ליהודים, יעטרוהו קברות הישמעאלים מסביב, וקדושת הקבר הזה גדלה מאד אצל בעלי דת האיסלאם. ואם כן איזה “בית” יוכלו היהודים לקרוא לארצם, אם אדוני הבית אסור באזיקים ואין לו רשות לגעת בדברים היותר יקרים וקרובים ללבו? הינעם ליהודים מצב אשר כזה? היחושו אז היהודים כי בביתם הם חיים? מקדשי הנוצרים לא אדבר הפעם, אך הלא עוד יש כנסיה רוחנית. הנקל לשער מה מאד יתרחב שדה הפנטיזמוס אז. אפון מאד, אם תרשינה הממשלות לעצמן לגעת כה בחזקת היד ברגשות האמונה של עמיהן; אספוק מאד, אם תחפוץ אירופה שתהיה בפלשתינה שערוריה תמידית ומחלוקת לשם־שמים שסופה להתקיים.

"הנני חושב עוד כי הציונות לא תשיג את מטרתה מטעם אחר – כלכלי. נוכל לשלוח אנשים לעבודה, אך לא לעבודת־פרך. העניות של יושבי פלשתינה היחידה במינה, אשר אין לה דוגמא בעולם, היא אינה רק מסבת העצלות של התושבים; לדעתי, גם רפיון הידים של התושבים הוא מסובב מזה, שגם עבודת־פרך בארץ ההיא נשארת בלי תוצאות. ובמקום כזה על עם ישראל לחדש נעוריו ולשוב אל העבודה: היתכן הדבר? הייתי בפלשתינה וראיתי את מושבות היהודים ואת ירח־הדבש של עם ישראל בארץ מולדתו הישנה. – “הנני בביתי! – אמר אלי אחד היהודים – בני הצעירים נולדו פה ואינם יודעים מאומה בלעדי את אשר המה רואים פה, ורק הבנים הגדולים זוכרים את אמריקה כמתוך הערפל. כאשר תספר האם לצעירים ספורי־מעשיות על־דבר היכלים ומגדלי־קסם, מבארים להם הגדולים: אנחנו יודעים היכלים כמו אלה, המה רמים ונשאים מאד כהרים אשר אתם רואים פה, כולם עשויים ברזל וזכוכית ולוהטים מקרני השמש. הם נמצאים שם, שמה מעבר לסופות הים, הרחק־הרחק מאתנו. – הננו יושבים כעת על־יד הבאר, אשר אליה הוליכו אבותינו את עדרי צאנם ובקרם שגלשו מן ההר, ומדי יום ביומו בהקיצי משנתי אני חושב: “הנני בביתי!” והמבטא הזה כמו זר הוא נחשב בעיני, צלצול המלים האלה דומה לי כמנגינה. האם לא נכון הדבר כי לנו היהודים צריך המבטא הזה להתחשב כמו זר? אמנם בטוי רגיל ופשוט הוא “אני בביתי!” אך אתם הסכנתם עמו מימי ילדותכם, ואני החלותי לבטאו רק בשנת הארבעים וחמש לימי חיי”. תמונות מרהיבות עין ראיתי במושבות היהודים. מיד בבואי הייתי פותח בדברי רצון וחן: “במלוא רחבי תבל הייתי, ובכל מקום הייתי רואה יהודים אורחים, יהודים גרים, וזאת לי הפעם הראשונה לפגוש יהודים בביתם”. הדברים האלה היו קולעים אל המטרה לפתוח לי את הדלתות ואת הלבבות יחד, ולהעיר צחוק־ידידות ולחיצות היד באהבה ואחוה. שמה ראיתי זקנים יושבים על מפתן ביתם ומתענגים על פטפוטי הילדים המדברים עברית. – “הננו מלמדים את ילדינו לדעת את שפתנו החביבה והחמודה” – היו אומרים לי בשמחה ועליצות־נפש. המה הראו לי שדותיהם, גניהם וכרמיהם. – “את כל זאת תעניק לנו ארצנו היקרה”. – באהבה וחריצות יתרה עבדו האנשים האלה את האֵת במקום אשר השקיעוה אבותיהם בימי קדם. ראיתי ונתון אל לבי, כי העבודה – עבודה קשה על אדמת בצה ואגמי־רפש – לא תקשה כלל להעובדים הזריזים האלה, כי שכורים המה מרוב שמחה, בידעם כי את ארצם החמודה המה עובדים. אכן, המושבות האלה תפרחנה כחבצלת בחסדי הבארון רוטשילד. הוא קונה את הענבים לא לפי מקחי השוק כי אם לפי מקחים אשר יספיקו לקיום המושבות, גם רוע או טוב הקציר לא יגע בהם ובמצבם, כי כרוב הענבים אינם מזילים את המקחים הרבה, ובמעוט הענבים מוקירים את המקחים במדה הדרושה, ובכן בוטחים האכרים לא רק על עמל כפיהם, כי אם גם על חסדיו¹ של מיליונר ונדיב!

"זה עתה היה קונגרס ציוני בלונדון. כל זמן שנאם הנואם על־דבר הטבת² המצב הגופני של עם ישראל, על אדות זה שצריך לעשותו חזק ובריא אולם, שיהיה לאל ידו לחיות בכבוד חיי אנוש על הארץ, אשר למטרה זאת נחוץ ליסד חברות של חלוץ־עצמות – היתה תרועה גדולה של הסכמה ורצון ומחיאת־כפים, כולם מסכימים באחדות גמורה. אך הנה עוברים אל שאלה יותר נכבדה: איזה חנוך לתת לילדים בחדריהם, חנוך כללי או דתי? ביד איזה מורים להפקיד את חנוך הדור החדש, הדור הבא אחרינו. ומיד התלקחה אש להבת־שלהבת. לא וכוח כי אם מחלוקת ופרוד גמור. לא נדבר כעת על הפרוד שהולידה הציונות בין העשירים מעבר מזה והמשכילים עם המון־העם מעבר מזה. יכול להיות שזהו הדבר היותר טוב שעשתה הציונות, ובעד זה ראויה היא לתודה ולברכה, זה יציל במדה מרובה את היהדות מכרוע ברך לפני מיליונים, ובזה מזכיר לנו הרצל את אדון הנביאים, אשר ברדתו מן ההר ובראותו את רקודי העם לפני עגל הזהב – מיד שרף אותו באש. כנראה, זאת היא הפעם הראשונה אשר התנגשו המחנות במשעול צר, העשירים – ולעומתם כל העם. זאת הפעם הראשונה אשר כל יושבי תבל ראו מה רב ההבדל ביניהם בהשקפותיהם, מבטיהם, שאיפותיהם ותקוותיהם; כי באמת אין כל קשר ביניהם, כמו שאין כל קשר לעשירים של עמים אחרים עם המון־העם. והנה עד כה רגילים היו לערבב את העשירים העברים עם העם כלו, וגם המה בעצמם חשבו בטעות כי אין כל דבר מפסיק בינם לבין המון־העם, ורק עתה ראו מה עמוקה התהום המפרדת ביניהם. אומרים אמור, כי אין לך עם שירבו עשיריו לתמוך בידי העניים כעם ישראל, והדבר הזה לא בדמיון יסודתו, אך אין לך עם שיהיו עשיריו כל־כך חייבים להעם. הן מתקנאים בפלוני הבארון, שונאים את אלמוני המיליונר, ולמי אוי, למי אבוי אם לא ליצחק ולמשה העני וכואב, העובד בזעת אפיו ובאמונה. והוא עון עשיריו ישא, הוא מדוכא מעונותיהם, מחולל מפשעיהם. כמה שלא יתנו העשירים – עוד ישארו חייבים להעם. אך לוּ יהי כן כאשר דברתי, והציונות, זאת ההתעוררות של המשכילים והעם, לא תצלח להגיע למחוז חפצה, אך תנועה היסטורית כזאת לא תעבור ריקם. היא חוללה אמונה חזקה בעבודה, ותורד את גאון עוזם של העשירים בעיני בני ישראל.

“הנודד הנצחי העיף ויגע הניח מעט את ראשו על אחת מאבני המקום, חבלי שֵנה אחזו שמורות עיניו ויחלום חלום נחמד אף נעים. בחלומו והנה רגליו עומדות בארץ מולדתו, אשר שם חזו חוזיו ולחמו גבוריו בימים מקדם, והארץ דשנה ורעננה, עטויה הוד והדר וירקרק חרוץ. יהי נא החלום הזה למעוז ולמשגב לנודד. הוא יתן לו אומץ ויפיח בו רוח עוז וגבורה לעשות דרכו הלאה ולצעוד קדימה! אמנם נניח כי אך חלום נעים היא הציונות, אך לולא החלומות הנעימים שהיו לנו, מה מאד כבדה עלינו המציאות. מה מאד היה קשה לסבול את עול העבדות, אם גם בחלום לא היתה היכולת להתראות כבני־חורין”. עד כאן דברי הסופר הנכבד. העולה לנו מכל דבריו: א) כי באמת יש יסוד להאמין, שהתוגר יחפוץ שייסדו היהודים ממלכה תחת חסותו. ב) כי הציונות היא תנועת גדולה ופרוגרסיבית ורב טוב צפון בה לעם ישראל גם אם לא ישיגו את מטרתם. ג) כי היהודים בארץ־ישראל הפכו מדבר שממה לגן עדנים, כי נסך בהם רוח שכרון מרוב חדוה וגיל, בידעם שאת אדמת ארץ מולדתם הם עובדים, וכי בביתם הם חיים. ד) כי קשים העשירים לישראל כספחת, והציונות נכבדה היא מפני כי היא עממית, וממילא אין לדאוג על זה שהעשירים לא יחפצו בציונות. אך בכל זאת הוא מסופק בדבר, ועל השאלה: התשיג הציונות את מטרתה, הוא עונה: לא! ועל שום מה? שמעו שמוע והתמהו תמהו: בירושלים נמצאים לא לבד קדשי יהודים ונוצרים, כי אם גם קדשי האיסלם. והיהודים לא יוכלו לגעת בכל המקומות היקרים להם, והיתה שם שערוריה תמידית בלי הפסק. ולבד זאת הוא אומר, שהארץ איננה זבת חלב ודבש ולפי דעתו נהפוך הוא, כי היא ארץ של אבנים, בצה ורפש. והנה לטפל בשאלה הזאת – הטובה הארץ אם רעה – אחשוב למותר, כי לנו נכבדה מאד עדותה של תורתנו הקדושה, כי הארץ היעודה לנו היא הרת כל טוב, ועדות מומחים רבים, אשר תרו את הארץ לארכה ולרחבה ולא דנו על-פי השערה או בראיה אחת בעלמא, תגיד לנו גם־כן את ההפך הגמור מכל מה שמשער מר דורושביץ על יסוד מה שראה בעמדו על הר זה או על הר אחר מהרי המקום, ועל כן מופרכת טענתו זאת מעיקרה, ומה גם כי לפי דברי הטוען בעצמו אהבת היהודים לארצם מתגברת על כל המעצורים וכל שטן ומפגע משחק המה להם. אך נסורה נא לבחון את טענתו העיקרית, היא הטענה הנושנה של האמונה. והנה כבר ראינו, כי בימי תחית איטליה שגו אחדים מראשי התנועה לחשוב כי רק אם יכבשו את רומא אז תהיה תחית עם איטליה שלמה. מובן מאליו, כי היו אז מעצורים גדולים לזה, צרפת האדירה מהאי גיסא, אוסטריה מאידך גיסא, הוואַטיקאן והאפיפיור וכל קדושיו עמו וקתולים למיליונים עומדים לימינו, ורק נלהבים קיצונים היו יכולים להעלים עין מאבני נגף האלה ויבקיעו בחזקה אל רומא וישפכו עליה את ממשלתם לפי שעה. אך פתאום והנה שואה ומשואה! הקיץ הקץ על כל תקוותיו של עם איטליה! כי באו צבאות צרפת וגדודי כהנים לפניהם ויכבשו את רומא, ויגרשו מן גֵו את כל המתגודדים, ולכל נצחונות העם כמעט לא נשארה תקומה. אז נפקחו עיני העם השואף לתחיה ולבו ראה חכמה, כי תחית עם איטליה תוכל לבוא גם בלי רומא. אז השאירו את רומא ביד מי שהיה, והמה כוננו את ממשלתם בניאפול, ודבר התחיה יצא אל הפועל בלי רומא, ורק כעבור זמן־מה וכל העמים נוכחו לדעת כי באמת חִדש עם איטליה את נעוריו, וכי לצדק ימלך בה מלך ושרים למשפט ישורו, נאותו כולם להסתפחות רומא לאיטליה. וכל המעקשים היו למישור, ורק את הוואטיקאן השאירו בידי האפיפיור עד היום הזה. ועתה אשאלה נא את הסופר הנכבד: במה נפלינו אנחנו כי עוד בראשית התאחדותנו על אדמת פלשתינה נבקש לנו את ירושלים? אם היתה יכולה להיות זמן ידוע איטליה בלי רומא, מדוע זה יקשה עלינו לקבל פלשתינה בלי ירושלים? וכי העם הישראלי מפונק יותר מן העם האיטלקי אשר לא יוכל להבליג על רגשותיו? ובהמשך הזמן מי יודע מה יהי? מי זה יכול לחדור במצפוני העתיד ולהגיד כי גם אחרי שיבנה לו העם הישראלי מקלט בטוח בארץ אבותיו לא יפסקו העמים מלנטור לו שנאה? אולי, אדרבה, אז יביטו בעינים אחרות לגמרי על גוי קו קו זה, אשר למרות נדודיו וצרותיו הרבות והרעות עוד לא נס לֵחוֹ ועוד מצא די אונים לבצר לו עֶמדה בארץ אבותיו. אולי יהפך אז לב העמים לכבד את הזקן הקולטורי הזה ולפקוד בידו את קדשי העמים, ולא בידיו של עם אחר, ואולי עוד הפעם מציון תצא תורה ואורה לכל יושבי תבל – מי יודע? סוף דבר, לטענותיו נגד השגת התכלית של הציונות אין כל יסוד, אך נעים לנו מאד לקרוא דברי סופר שאיננו יהודי בסגנון כזה, ובצדק נאמר: כל מן דין סמוכו לנו.

“הצפירה”, אלול תר"ס.