רקע
יאיר הורביץ
למר אלטמן האלמוני
בתוך: סימן קריאה 9

למר אלטמן האלמוני שלום,

בגליון “מעריב” מיום 9.4.79 הגבת על רשימה פרי עטו של המשורר משה דור. בריתחתך האמוציונאלית נזקקת לצירוף לשוני בוטה, בו מצאת לנכון להשוות את כתיבתו של משה דור עם כתיבה בנוסח “שטירמר” הנאצי. הדיון העומד לפנינו, אם־כן, הוא בסוגיית נקיון הלשון וטוהר הרוח. בטרם אעיר הערותי בנושא זה, הרשה לי הערת־וידוי.

כידוע לך, שטף אותנו מאז אותו מהפך פוליטי, גל עכור שניפץ את מחסום הנבלה, ובין השאר נשא עמו הטחה זדונית, שעיקרה: “מאפיה שמאלנית” שומו שמיים, השתלטה על המדינה. ברשותך אצהיר הצהרה בה אקבע: אינני שמאלן, ויתרה מזו: אינני בקי ברזי התורה המארכסיסטית על עיקריה, נספחיה וגוניה השונים. נכון, יש לי השקפת־עולם, שיש והיא בעלת קווים מקבילים לתורה החברתית המכונה בפינו “סוציאליסטית”. אם זאת,1 על־פי כל כללי הסיווג והשִיוּךְ המקובלים בטרמינולוגיה של האדונים צבי שילוח את משה שמיר, הריני, לכל הדעות, איש “הכנופיה השמאלנית”. (אגב, ככל שידיעתי מגעת, שני האדונים הנכבדים אמונים על תורת תנועת־העבודה, שאינה נוגדת ברוחה את השקפתי. עם זאת, כמחוור לך, אני “רפש־אדם” ומוקצה מחמת מיאוס, והם, הריהם טובלים בזוהר הרקיע). גם לך ברור, שהמתרס המפריד בינינו (מן הסתם, לא רק הוא) הוא עמדתנו השונה במהותה כלפי “ארץ־ישראל השלמה” והוא שמציב ומסווג אותי ברובריקה המיועדת ל“עוכר־ישראל” שכמותי. אם־כן, ודאי למד אתה, שעניין ה“מאפיה השמאלנית” הוא פרי המצאה מעוותת וחולנית של ציבור אנשים שקשריהם השכליים רופפים. על־אף האמור לעיל, תחושת־גאווה אופפת אותי על שנמצא מי שנמצא, ושִייך אותי ל“כנופיה”, אלא שלצערי אותה “כנופיה”, בהיותה פרי דמיון, אינה קיימת כלל, וחבל. לאור הפגיעה הקולקטיבית בציבור רחב של אמנים, אני רואה ככורח בל־יידחה את התארגנותה, ללא שהיות. עד כאן הווידוי.

המושג “כנופיה שמאלנית” איננו המושג הערטילאי היחיד העושה לו כנפיים בחלל עולמנו. מושג רוֹוֵח אחר, לדוגמא, הוא “הציונות האמיתית”. לא מעט אנשים, כידוע לך, מתיימרים לדבר בשמה של אותה “גברת” ומסתתרים מאחרי מסכו המעורפל של המושג. תמהני, אם יש, ולוא אחד, מבין הדוברים בשמה של אותה ציונות, היודע אל נכון את פירושה המדוייק. מה שיודעים אותם דוברים היא פרשנותם. גם קולה הבכייני־היסטרי של הגב' גאולה כהן, וגם פיו הקמוץ (ניגוד חמור לנדיבות שהוא מגלה כלפי חבלי ארץ) ועיניו השוקעות מטה־מטה בכיסי עיניו של הח' חנן פורת, לא יוסיפו תוקף ומשקל למושג. אך לא אלאה אותך בשמות נוספים, שהאחריות לטיפול בהם שמורה לאנשים שתחום עיסוקם הוא תחום שונה. מכל מקום, זכותי כאזרח, שפרשנותם תהיה מקובלת עלי כשם שזכותי לדחותה. המרתיע בתופעה, הוא הנסיון הדמאגוגי של העושים שימוש בצירוף בכוונת מכַוֵן. שכן, הם מודעים היטב לתהודתו ונהיר להם שהוא “נשמע” בציבור כדבר “הגון וטוב”, שאין לערער אחריו. עלי לבשר לך, שצירוף זה, על תוכנו והמשתמע ממנו, איננו “מקודש” על־ידי, כשם שלא “מקודש” על־ידי שום צירוף אחר או מושג אחר זולת אחד. את התואר “קדוש” אני מוכן להחיל ולהצמיד כשם נרדף אך ורק לחיים עצמם, וכל השאר, עם כל חשיבותם, הם בבחינת תנאים, אמצעים או מקדמים של אותו “קודש” ששם לו חיים. אסכם ואומר: תורת־חיים האומרת לי, זה ראה וקדש אינה מקובלת עלי וכאדם חושב הריני נכון בפתיחות לקבל ולדחות, אך לקבל דברים כמצוות אנשים מלומדה איני מוכן.

אדון אלטמן נכבד,

כפי שהינך רואה לשוני נקייה וברורה. אודה על האמת, דברים חמורים רבים לי לומר לך ולשכמותך, אלא שבניגוד לך, ששמורה לך הזכות לפרסם דברים בלשון חשופה וגלוייה (ולמותר לציין, ברגל גסה), את דברי שלי עלי איש לא יפרסם. לוא אני הייתי מטיח באי־מי שסגנון כתיבתו מזכיר את ה“שטירמר” הנאצי, או לוא הייתי מעלה על כתב ומכנה סופר בישראל “נער אוקאמוטו”, כפי שכונה חנוך לוין ברשימה פריט עטו של בנימין גלאי מעל דפי “מעריב”, הייתי נזרק מכל המדרגות ולא היה חס על מפרקתי. ובאשר לניירותי – אל דאגה, מקומם יכירם בסל האשפה (סלח לי על אזכור מילה נפסדת זו, אשפה). ידידי שלי, כדי לומר את דברם (כן, אותם “שמאלנים צעקניים”, “רעשניים”), מסתתרים מאחרי לשון מתוחכמת, ולא אחת מבליעים את דעותיהם ברשימה צדדית, כגון ביקורת על סרט קולנוע. כל זאת, משום שאיש לא היה מאפשר את פרסום דעותיהם. בעלי אמצעי־התקשורת דעתם רוֹוָה נחת מאותה מקהלת תוכיים המצייצת בקול חדגוני ומשים (התאזר נא ידידי בסבלנות, גם אני יודע, שכל עיתון מעסיק “עלה תאנה” בודד כדי לכסות על אותה ערווה טורדנית הקרויה בפינו “חופש ביטוי”. אם תציץ מבעד לחלון, ודאי גם אתה תוכל לראות את אותם “עלי תאנה” מתנפנפים ככבסים על החבל. כן, אל תשכח את החבל והמחנק. אם לא ראית, אל לך להאשים את עיניך). כל דברי אלה, לא באו אלא כדי לקבוע עובדה בלתי־נעימה: מי שבאמת שולט על אמצעי־התקשורת הוא גם הוגה אותו רצח־אופי קולקטיבי ביוצרו את אותו “גולם” מפלצתי הקרוי “המאפיה השמאלנית”, דהיינו: “המאפיה הימנית”.

בהערת אגב צנועה, הרשה לי ללחוש לך, שעל־פי קריטריונים הנהוגים בחברתנו כל דעה חריגה בעלת גוון “תבוסתני” (עוד דוגמא להשחתה לשונית), סיווגה האוטומאטי הוא “שמאלנות”. אין לי ספק, שגדולי האומה העברית, שאולי מקובלים גם עליך, בהיותך על־פי עדותך אדם דתי, כירמיהו ויחזקאל הנביאים, כמנחם מנדל מקוצק ורבי נחמן מברסלב (שמת לבך, שאיני מאזכר את שפינוזה), וודאי שהיו משוייכים ל“כנופיה השמאלנית”. כתבתי אולי, שכן ידוע לי, שלא מעט אנשים דתיים מקדשים את ההלכה, אך אל נפש הנאמר וניב לשון הכתובים אין לבם (בהקשר זה מן הראוי להזכיר את יחזקאל ג' ה': “כי לא אל־עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל־בית ישראל”). האם שמת לב, כמוני, שהלשון השגורה בפיהם ועטם של לא מעט דוברים דתיים, כפי שהם משתקפים במאמר ובאומר (בטלוויזיה) – רצוצה. לוא היית מבין חשיבותה של שפה לעם, או אם לדייק, לוא היית מוצא את קו־השווה בין עם ללשונו, ודאי היית עומד על רמז דק זה שלי. אלא שלפי מיטב הבנתי, בעיניך יש לקדש דברים שונים, ואת הזהות הרגשית, כפי שהיא מוצאת ביטויה בניב הלשוני של הכתובים המקודשים, אפשר להשליך כלאחר־יד. ובעצם, מה אני מבלבל מוחו (?) של אדם הבקי במכמני ה“שטירמר”, עד שמצא להסמיך סגנונו ללשון משורר בישראל.

לאחר שהבהרתי לך, שבקושי רב עוד שמורה אי־פה אי־שם חלקה נידחת בה יוכל ציבור גדול לפצות פה, מי, אם־כן, הם אותם “שמאלנים רעשניים וצעקניים”, אשר קול צעקתם הבלתי־מושמע נשמע למרחוק? צר לי לאכזב אותך – כל נסיון של אימוץ אזניים לא ידלה דבר. האמת העירומה היא, שהצעקניים והרעשנים הם לא אחרים מאשר אנשי “המאפיה הימנית”. אל יטעה אותך לבך, גם אני מכיר את עברו של מר משה שמיר. הוא, לא אני, האיש המכנה ממשלה זו “ממשלת בגידה לאומית” ואת ראשה “פיגורה של שטיחים ונשיקות”. למרבה האירוניה, אותה דבקות בה ניסה לשכנע את הציבור לדגול בעבר בשמאל, היא אותה דבקות שאיפיינה אותו בנסיונו לשכנע את הציבור לתמוך בליכוד בבחירות האחרונות. כיום, נקעה נפשו מממשלה זו ומראשה והוא, כידוע לך, משלח בה חיצי רעל. אך הוא, הטועה המקצועי – כשר למהדרין, אבל אנחנו שלא טעינו ולא סטינו מדעותינו הרינו עוכרי־ישראל נתעבים. שמא חשבת שנזכה ממנו ללחישת וידוי האומרת “סליחה טעיתי”. האלימות הטבועה בו והמטילה רפש בכל שמחוצה לו, משוכנעת בצידקתה. מכל־מקום, נסה להתעלם מהערת־סטייה זו שלי ולענייננו, הבה וצא בעקבותי ובדוק בפני מי פתוחים דפי עתונינו. מדי יום ששי ובשאר ימות חול מלעיטים אותנו בעמודים שלמים, שהם מודעות פרסומת ללא תשלום לדברי בלה־בלה לעוסים. הנה־כי־כן, תמצא בגליון אחד עמוד מוקדש למר גרשון שפט איש גוש־אמונים, כשבצילו חוסה עמוד ראיון עם השר חיים לנדאו. בעיתון מתחרה תוכל למצוא הגיגים תפלים של אחד צבי שילוח, ובשכנות לו את דברי עורכו הראשי של אותו עיתון, ד“ר הרצל רוזנבלום (אני יודע גם יודע, שאתה מתחנן על ברכיך, לבל אזכיר אוויל משריש זה, שכן הכללתו מוציאה כל רוח הגיונית ממפרשי הדיון). אם לא תרחיק, תוכל לעיין בעיתון השכן בעיוניו השבועיים של מר ש. שניצר ובנבכיו של הנעלב־מתפטר שמואל כץ. כן, גם מקומם של השר זבולון המר והפרופ' היהיר יובל נאמן לא קופח. גם את ציוצי “קן־הקוקיה” של הרבנים קוק, דרוק ודרוקמן לא חסרנו. בקיצור, עמוד אחר עמוד מקהלה מתרוננת אחת, שההבדל הדקיק שבין קולותיה הוא כהבדל שבין מודעת פרסומת של מרגרינת “תלמה” לבין מודעת פרסומת של מרגרינת “בלו־בנד”. היכן, אם־כן, מסתתרת אותה “כנופיה שמאלנית נתעבת?” לא, איני בא לעשות שקר ולהתעלם מאותו עמוד הקרוי בפי בעליו (“ידיעות אחרונות”) עמוד “המצחיקים”, הכולל רשימות פרי עטם של ח. חפר, ע. קינן, ז. יריב, ס. קשת, ב. עברון, א. בכר ואי־אלו אורחים בלתי צפויים. לא, לא שכחתי אותם, כפי שלא שכחתי את מר אליהו עמיקם ואת ד”ר ישראל אלדד, המלמדנו שלתומו חשב, בניגוד לראש־הממשלה, ש“בשורת־הבשורות” היא הגאולה הכוללת שלום, שאותה אמור להביא אליהו (איזו גאולה??? ריבונו של עולם, האם את בעיות הדיור וסל־המזון כבר פתרנו, או שמא גם בעיות כגון אלה תמצאנה פתרונן בימות־המשיח הבאים עלינו לטובה?). לא, לא שכחתי גם את יהונתן גפן, אך האם שמת לבך, שמערכת העיתון המעסיקה אותו הצמידה לו שני “מוקשים” – מאיר עוזיאל ומירית שם־אור. נכון, אתה אומר, אך אותם אין שומעים, ורק אותו שומעים. מה שאתה בעצם בא לומר, ש“הכנופיה” פשוט יותר מוכשרת. הרשה לי לתקן אותך, יותר מוכשרת מ – – – צר לי לאכזב אותך – פשוט אין עם מי להשוות, שכן “הכנופיה” האמיתית, הימנית, אינה מציבה במטווחי אופק כישרון, כמעט אף לא כישרון, ליתר זהירות. ההיסטוריה, כפי שאתה מבין, מלמדת שהכישרון נסוג ממרחב מחייתו של עם התוכיים (בלי לפגוע, חס וחלילה, באותו בעל־חי חביב). אם חשקה נפשך בפושטי רגל רוחניים, הרי יש לך מן המין הזה בשפע. יבושם לך.

מה עושים, אם־כן, כדי לדרוס את הכישרון המרתיע והמפחיד? הו, לכך יש אמצעים רבים, שאחד מהם הוא הטבעת כינויים ושמות גנאי, מתוך תקווה ששימוש מדכא זה בלשון יכה שרשים. טול דוגמא: האם כדי להכפיש את שמו של חנוך לוין נחוץ להתעמק במחזותיו, סיפוריו או שיריו, לנסות להתמודד עם תכניהם וכלי אמנותם? לא! די לעשות שימוש זדוני, כפי שעושה עוד “כנופייר ימני”, אחד אורי פורת, ולכנות אותו “מלך האמבטיה”. ודוק: עד היום הוכיח אותו מר פורת, שכל כשרונו מתמצה בבועת־סבון, אך את מלאכתו, הנעשית מגבהי קומת העשב בה הוא שרוי, הוא סבור שעשה, ועתה לאחר ש“ליכלך” יוכל בלב קל לרחוץ כפיו ב“קלין”. כן, ידידי, זו הדרך. די בעטיפת ספר – עמודיו הפנימיים הם בבחינת בלתי־נחוצים.

ולסוף הערה עניינית, אשר בגינה בזבזתי עליך שעה מאוסה: המאמר שהבעיר חמתך והעלה קיצפך, עיקר עניינו עסק בשאלה: האם על רוב בניינו ומניינו של העם לקבל את תדריכי החינוך שאותם מנסה להכתיב ולכפות עלינו שר־החינוך. בלשון פשוטה: איני כופר ואין איש, כמדומני, הכופר בזכותו של חובש־הכיפה לכהן בתפקיד שר החנוך והתרבות. הצגת השאלה כך, היא מן הסתם הונאה. השאלה הניצבת בפנינו – האם זכותו של שר־החינוך, שהוא שליחו של ציבור מוגדר ובעל דעת מיעוט, לכפות דעתו של דעת הרוב ולהפר את הסטאטוס המאפשר בחירה בין הזרם הדתי לזרם הממלכתי? זו השאלה. בינינו לבין עצמנו, הרשה לי הערת כפירה: עם כל חשיבותו וכבודו של הרמב"ם, נראה לי שתרומתו המחשבתית של עמנואל קאנט, למשל, אינה פחותה. לא הייתי רוצה שיהיה מחסום שימנע מנער ישראלי גם ידיעה בהגותו. על־כן, כפי שחשוב שידע נער ישראלי את שירת אבן־גבירול (הנפלאה בעיני) ראוי לו שיכיר וידע משירי ג’ון קיטס, למשל. חשד מתגנב ללבי, שמה שהרתיח אותך ועוד רבים אחרים, אינם תארי־השם, אייטוללה וליצן־הליצנים (שיש להסתייג אף מהם), שהצמיד משה דור לשר הנכבד, אלא האמת המבצבצת משורות אותו מאמר. אל מדרגת אטימות וכהות־חושים שכזו גם אתה, מן הסתם, לא הגעת.

מנסיון ידידי למדתי, שבעקבות דברי “כפירה” שכאלה אנשים בלתי־מאורגנים, ניפצו את שמשותיהם, הציפו אותם במכתבי גידופים ואיומים, חיבלו במכוניותיהם, הטרידו מנוחתם בלילות. תמהני, מה כתובתה של “מאפיה” זו.

יאיר הורביץ


  1. כך במקור, צ“ל: עם זאת. הערת פב”י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!
קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53406 יצירות מאת 3180 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!