להלן וישראל סילמאן

שמואל סוֹלוֹמיר נפטר כשהוא צוחק בבאנק שלנו. הלוי בישר לו בשורה בעניין המניות והוא צחק ומת. הלוויה היתה קטנה, ביום חם. הקבצנים המועטים סביב שער בית־הקברות נמנמו בַּחום והתעצלו בביקוש הנדבות. אחד מהם היה יותר חיוּני. בזרועות פתוחות, קופסא בכל־יד, הקביל את פנינו כמו בעל־שמחה היוצא לקראת אורחיו וקרא בקול חזני: “שלום, מקוננים!”

שמו היה יהושע רִימֶר. הוא היה לקוח בבאנק שלנו. הוא בא מפולין, כאן בארץ היה מוכר כעכים ברחוב, ובגלל מחלת האסטמה ממנה סבל, חיפש ומצא לו פרנסה באוויר הצח, מחוץ לעיר. בטרם פרש לבית־הקברות, הביא אלינו את כספו. בערב חורפי אחד – כבר עמדו לסגור את הבאנק – עמד ליד השולחנות שלנו, בחן במבטו את הלוי ואותי, בחר בהלוי ואמר:

“אל תכעס עלי, איש צעיר, אם אשאל אותך שאלה אינטימית”, והתיישב, כשסל הכעכים ליד רגליו, מרפקיו על השולחן, הסתיר בידו את פיו, ושאל כמה למשל הבאנק ישלם לו אחוזים אם יכניס למספר שנים את כל הכסף.

הוא לא הקשיב לַתשובה. לפני שהלוי הספיק למנות את שלל האפשרויות שיש בידי הבאנק להציע, הניח יהושע רימר את סלו על השולחן וביקש שהלוי ינחש מה מוסתר שם. גם אותי כיבד בניחוש. למרות שתחילה לא מצאתי חן בעיניו. כשקירבתי את הכיסא לשמוע את שיחתם, כִּיוון אלי בוהן:

“ומי הטיפוס החדש הזה?”

ליהושע רימר, היה אף שטוח, ואניצי שיער צמחו מאוזניו. בשעות הצהריים, כשהבאנק היה סגור ואני הייתי מסתובב ברחובות העיר, הייתי פוגש בו בקרן רחוב הבאנק שלנו. כשמרפקו מורם באוויר, ישב על המדרגות הרחבות של הקולנוע, החביא במרפקו את פניו ונמנם. בשעות אלה היה יהושע רימר פורש מטפחת בתחתית קופסת הפדיון בכדי שצלצול המטבעות לא יפריע לו בנמנומו. הסל ניצב על מדרגה נמוכה יותר, קצת מאחורי גבו, והכעכים הבהיקו בשמש. בתוכו, בתוך קרקעית־כפולה, החביא את הכסף. ואת זה רצה שננחש. הוא היה מרוצה מהמצאתו זו, כי אף־אחד לא גנב ממנו, אבל הלוי לא התפעל. בשעה שהכסף היה מונח בסל נהיה היוקר בארץ וערך הכסף ירד. ליהושע רימר היה חשבון אחר. הוא מנע מעצמו הוצאות אחרות ויכול היה להרשות לעצמו הפסד. ערך הכסף ירד, אבל הסכום נשאר שלם.

מפיו של שמואל סולומיר נודע לנו מה היו ההוצאות הנחסכות. יהושע רימר – סיפר לנו – אסף “קַדִּישים”. הוא אמר “קַדִּיש” לזכר עצמו וכך חסך כסף. שמואל סולומיר שלח אלינו את יהושע רימר. היה הסכם בינינו, שהוא ישלח אלינו אנשים בעלי־כסף, ואנו, מצידנו, נסייע לו להרוויח כסף קל בבורסה בתל־אביב. הוא שלח אלינו לקוחות מבית־האבות בו היה שומר־לילה. בעירנו השתקע כשבתוכניתו להקים מוזיאון, אותו הביא מצפת, ולהשאיל ספרי־קריאה ביידיש, אך הוצאותיו היו גדולות משחישב, וכך נותר תקוע בחובות, אף־כי ספרי היידיש שאסף לא עלו לו ולא כלום. הוא קיבל אותם בבתיהם של אנשים שבאו מפולין או מרוסיה ונפטרו. כששמע שמישהו מת, היה הולך אל יורשיו ושואל אם נשאר אחריו איזשהו ספר יידי שאין להם צורך בו. עוד בצפת ראה איך השליכו יורשים מן הבית ספרי־יידיש, ומכלל זה למד שגם בבתים אחרים ינהגו כך במקרים דומים.

כשסר אלינו לבאנק לבקש הלוואה, התעניין בכתובותיהם של לקוחות מתים. כתובות קיבל, אך לא הלוואה. סולומיר ביקש לדעת את הסיבות לדחיית בקשתו, והלוי, מנהל המחלקה שלנו, מָנָה אל תוך פניו את הסיבות. תחילה ביקש את סליחתו, קרא לו יקירי אדון סולומיר, ותוך כדי כיפוף אצבע אחר אצבע אמר לו איך מסתכל עליו הבאנק: זקֵן, בלי מקצוע, בלי קרוב (שמואל סולומיר סיפר שאיבד את משפחתו אצל הגרמנים וכאן בארץ התחתן שוב, אלא שאשתו ברחה ממנו), בלי פרוטה על נשמתו, אדם שאינו יכול להמציא שני ערֵבים להלוואה. לשם מה? למה שהבאנק יתן לו כסף? מי ישלם את החוב אם הוא ימות לו לפתע? למה שהבאנק יסבול? היו להלוי עוד שאלות להציב, אבל הוא כבר הספיק לכופף את כל אצבעותיו, ולפיכך נענע עתה בלחייו הרפות. שמואל סולומיר לא מצא־חן בעיניו.

שמואל סולומיר הקשיב בסבלנות לכל חסרונותיו, ועתה בא בהצעה חדשה: אם לא הלוואה – שהבאנק ייעשה שותף בעסק שלו. הוא חישב ומצא שחמש מאות קוראים יוכלו לתת לו פרנסה. הבאנק ישקיע את הכסף, הוא ישקיע את הספרים, וברווחים – יתחלקו. באנקים – כך שמע – עושים עסקות כאלה, ועסק שאין בו הוצאות, בטוח שלא יכשל. הלוי טפח בידו על ראשו כמה פעמים בַּמקום בו החלה מסתמנת צַלחוֹנֶת קרחת, ורצה להבין את הלוגיקה:

“למה שאנשים ישלמו כסף על קריאת ספרים שמתגלגלים ברחובות?” שאל, “מה ההגיון בזה?” הוא סקר את שמואל סולומיר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ומאוחר יותר, מאחורי גבו של סולומיר, ליגלג על מה שראה: סנדלים קשורים סביב רגליו בחבלים, מכנסיים עם חנות חצי־פתוחה, הכפתורים והלולאות לא התאימו, ומפיו היכה ריח בצלים.

“לו אני הייתי צריך לחיות לפי ההגיון”, השיב שמואל סולומיר, “באמת הייתי נראה יפה מאוד”.

הוא חבש את המגבעת היפה שלו: שוליים צרים, סרט דק, שתי נוצות ססגוניות, והתכונן לצאת. אלא שהלוי עצר אותו ושאל אותו מדוע עזב את צפת והשתקע בעירנו.

“בגלל זְקֵנים”, השיב סולומיר.

“אין כבר זְקֵנים בצפת?” התפלא הלוי.

שמואל סולומיר סיפר שבצפת החלו הזקנים למות. העיר שלנו, כך מצא, נעשתה מקום־מקלט לזקנים מן הארץ ומחוצה לארץ. פנסיונים ובתי־מלון שינו פניהם והפכו לבתי־אבות. כמה רחובות של בתים דלים הוקצו למטרה זו. בעלי־הכסף חיו בפנסיונים, וחסרי־הכסף שכרו לעצמם דירונֶת בבתים הדלים. יהודי מאוסטרליה קנה מן הממשלה את כל הגוש, ותנאי הותנה עימו, שישכיר את הדירות בזול. סולומיר שכר שם צריף שלם בזיל־הזול, כדי להקים בו את המוזיאון שלו, לפתוח את הספריה, ואז יהיה לזקנים לאן ללכת, מה לקרוא, ולא יחושו עצמם כה בודדים.

גם הלוי היה מסתובב כשהוא נושא בחובו רעיון לסייע לַזקנים. להעיר בהם, בעזרת הבורסה, אמביציות חדשות לחיים. הרעיון לא היה שלו. באמריקה ייסד בחור בשם קֶנארד בֶּרנזוֹן חברה ששָׁמה לה למטרה להעשיר את אומות העולם. גם בארץ אפשר היה להעשיר את העם בעזרת הבורסה. עניים יהפכו להיות בעלי מניות וכך יִפָּטרו מרעב־ומחסור.

“עניים נשארים עניים”, אמר הלוי לסולומיר, “כי חסרה להם האמביציה לרצות להיות עשירים”.

שמואל סולומיר השתוקק לרשום את שמו בַּחברה. כל השנים היה עסוק ברוחניות, ועכשיו היה מסַכן קצת כסף, העיקר שיתעשר.

“כמה זה צריך לקחת?” שאל.

“תלוי עם כמה מתחילים”.

“אני לא צריך הרבה”, אמר סולומיר. סכום קטן ועגלגל, כדי שלא יצטרך לסבול לעת זקנה, יהיה יותר ממספיק.

“מינימום חמש שנים”, אמר הלוי.

“איך מתחילים?”

“צריכים לקנות מניות”, השיב הלוי.

לסולומיר לא היה כסף לקניית מניות והוא ביקש הלוואה. הוא הבטיח לשלוח אלינו אנשים בעלי־כסף והלוי פעל כדי שיקבל הלוואה.

עם יהושע רימר נפגש סולומיר ברחוב. הוא התוודע אליו בגלל שערוריה, שהאשה מן הקיוסק שמול הקולנוע, הקימה ליהושע רימר באמצע היום. היא עצרה כמה עוברים־ושבים וסיפרה שכלב הגיח, התעכב ליד סל הכעכים, הרים רגל ועשה שם מה שעשה. יהושע רימר נטל את קופסת הפדיון, הוציא ממנה את המטבעות וניער את המטפחת. כששמואל סולומיר הגיע, ראה איך כיסה יהושע רימר את הסל במטפחת וישב כפוף על המדרגות. עתה היה עסוק בהעברת דברים מכיס אחד לאחר, ועל טענות האישה לא השיב. הוא משך החוצה חבילת שרוכים, קופסת טבק־הרחה שהחזיק בה מלח, נר עם פתיל בשני קצותיו, וביצה קשה. את הביצה גילגל בין ידיו כדי לסדוק את קליפתה. הוא בירך בלחש ונגס בביצה עם הקליפה. הוא שפך קמצוץ מלח ישר אל־תוך פיו. את הקליפה ירק מבין שיניו.

שמואל סולומיר הטיל כמה מטבעות אל־תוך הקופסא, הפשיל את המטפחת, נטל שני כעכים, התיישב ליד יהושע רימר על המדרגה, והחל אוכל. יהושע רימר צידד אליו מבט, מן הסנדלים עם החבלים ועד למגבעת עם הנוצות. הוא פלט מפיו קליפות ואמר:

“צרה חדשה על ראשי”.

העוברים־והשבים המועטים התפזרו. האישה מהקיוסק חצתה את הרחוב, והצלם הצנום, שהיה מצלם תמונות על אותן מדרגות של הקולנוע, חזר אל המצלמה שלו – תיבה על רגליים גבוהות, מכוסה באריג שחור. מוקדם יותר רכן הצלם אל הסל ורחרח את הכעכים. עתה השעין את מצחו על קצה התיבה ועצם את עיניו כדי לנמנם. זה היה בשעות־ההפסקה של היום. החנויות היו סגורות, התריסים מוגפים והעוברים ברחוב מועטים. האישה מהקיוסק הציצה החוצה מעבר לדלפק שלה. היא עדיין המשיכה לדבר, אבל הרחוב לא ענה. סולומיר סיים את אכילת שני הכעכים, התרומם, ניער את הפירורים מעל חולצתו, ופנה ללכת. כשעבר כבר כמה בתים צעק אחריו יהושע רימר:

“תקנה פייס, בחור, יהיה לך מזל”.

שמואל סולומיר שמע בקולו. מידי שבוע היה מופיע כשבידו כרטיס חדש והיה תובע מיהושע רימר מזל.

בעניין ה“קדישים” סיפר שמואל סולומיר, שתחילה תיכנן יהושע רימר לקבל את כספי הפיצויים מן הגרמנים ולרכוש לעצמו אומר־“קדיש”, שיאמר אחריו “קדיש” לכשימות. שכן, כל בני־משפחתו נִספו. הוא חיכה לבוא הכסף וחיכה שאולי יתגלה איזשהו קרוב־משפחה נעלם. אבל הימים חלפו, הכסף לא הגיע, שום קרוב לא נתגלה, וגם האסטמה שלו החמירה. מחשש שימות עוד בטרם יגיע הכסף, החל אומר “קדיש” אחר עצמו. תחילה היה מנהל את חשבון ה“קדישים” בראשו, אך כשגדל מספרם והחשבון הסתבך, קנה מחברת והחל מנהל רישומים. וכשהגיע הכסף, כבר היה עשיר ב“קדישים”, ושוב לא הטיל עליו המוות מורא. הוא המיר את הכסף בלירות ישראליות, חילק אותו לחמש חבילות, עטף כל חבילה בנייר־אריזה צהוב, והסתיר את החבילות בתוך הקרקעית־הכפולה של סל הכעכים שלו. לו המתין עם אמירת ה“קדיש” עד שהגרמנים יפרעו לו את כספו, לא היה נשאר מן הכסף ולא כלום, שכן היוקר נהיה בארץ גם אצל אומרי־“קדיש”.

הבאנק היה כבר ריק וסגור כשהוציא יהושע רימר את חבילות הכסף והניחן על השולחן. בחוץ היה חושך, והמנורות מעל לשולחנות שבאולם הבאנק כובו. מלבדנו נותר בבאנק רק פקיד אחד, שסָחַר במניות בבורסה וחיכה להלוי, כדי לבשר לו כמה הרוויח באותו יום. בינתיים היה פוסע הלוך ושוב לאורך שולחנו המואר, מקטרת בידו, ומשקפיו משתלשלות כשזרוען תקועה בין שפתיו.

ליהושע רימר לא נראה האופן בו ספרתי את כספו.

“הוא איכשהו עשה לי את זה מהר מִדי”, אמר.

אכן למדתי לספור כסף מהר מאוד. בשתי אצבעות של אותה יד עצמה, שבה אחזתי את חבילת השטרות, עלעלתי וספרתי.

“הוא איכשהו עשה לי צחוק מהכסף”, קרא יהושע רימר.

“העיקר שהסכום מתאים”, אמר הלוי מרוצה.

אך יהושע רימר נשאר יושב מדוכא. הוא הביט בניירות הצהובים, במגדל הכסף שבניתי בהניחי את החבילות זו על גב זו, שתי־וערב, ונתקף חרטה על כל העסק. אלמלא הסולומיר הזה, לא היה יושב כאן בבאנק. גם הוא עצמו היה סופר לפעמים כסף. לשוב ולספור חבילה אחת לקח לו ערב שלם. בערב קר, כשנעשה לו עגום על נשמתו, היה סותם בצמר־גפן את הסדקים סביב החלונות, מקרב את עששית־הנפט לכתפו, מוציא מן הסל חבילת שטרות, וסופר, כדי להעביר את הזמן. פעם, באחד הערבים, ישב אל המחברת וערך סיכום של דף “קדישים”. שמואל סולומיר לימד אותו לכתוב ברור, כדי שיֵקל לערוך את החשבון.

ערב אחד הופיע בלתי צפוי, לבשר ליהושע רימר שההסתדרות אירגנה טיול לפנסיונרים של העיר כדי שיראו את הארץ, וכי הוא רשם את שניהם לַטיול. הוא מצא את יהושע רימר יושב ליד המחברת ומחשב. כתב־ידו היה ברור, אבל האותיות הסתבכו זו בזו, שורה הסתכסכה באחרת, והספרות התפזרו על מלוא שטח הדף. במטבחון מצא סולומיר נֶסֶר־עץ קטן והוא הראה ליהושע רימר כיצד לחלק את הדף לטורים ואיך שלא יתערבבו השורות זו בזו. טור לתאריכים, טור לפרשת השבוע, טור לבית־הכנסת בו התפלל. היו ימים בהם אמר יהושע רימר “קדיש” לזכר עצמו שלוש פעמים ביום. סולומיר העתיק את הדף אֶל־נקי. הוא ראה שגם הדפים הקודמים במחברת אינם רשומים ברור, והתנדב לבוא אל ביתו של יהושע רימר משך כמה ערבים כדי להעתיק הכל מחדש. יהושע רימר לא היה מוכן לכך. כלל לא היה איכפת לו שהקודמים ישארו כפי שהם. אם התגנבה לה איזושהי טעות אל תוך החשבון – מילא. יתגלגל לו בשמיים “קדיש” מיותר. לאיבוד הוא לא ילך.

יהושע רימר סיפר באותו ערב לסולומיר על כספו המוחבא. שאת מחייתו הוציא מן הכעכים ובכסף של הגרמנים לא השתמש. אולי יזדמן יורש? כשם שהוא סופר עתה “קדישים” כך הוציא פעם חבילת שטרות וסָפר. וזה עזר לו לסלק געגועים, מצב־רוח.

שמואל סולומיר הביט על סביבותיו בצריפון ומבטו חיפש סימן כלשהו למקום מחבואו של הכסף. הוא עצמו היה מוכן להיות היורש. גם הוא קיבל פעם כסף מהגרמנים, אך האישה שברחה ממנו, הפיצה אותו לכל רוח. קירות הצריף היו ריקים ומסויידים בלבן. אפילו מסמר לא היה תקוע בהם. שמואל סולומיר חיפש סדק כלשהו, סימן לדלת סתרים, ובלבו היה בטוח שכספו של יהושע רימר יִגָנב. לא היה לו ספק בכך. במיוחד בסביבה בה גר יהושע רימר. צריפון בסימטה צרה, דחוק בין בתים עזובים אחרים, ומוקף כלבים, חתולים ושכנים מן העולם־התחתון.

שמעו על גנבות כאלה וגם העיתונים כתבו על כך. הוא היה מספר ליהושע רימר את סיפור הגניבה שאירעה אצל משפחתו שלו עצמו. שמואל סולומיר נעמד והחל פוסע הלוך ושוב לאורך החדר. הוא חש במרצפת רפויה בריצפה ונעצר. לא היה רהיט מיותר בבית. משקוף בלי דלת הוליך לחדרון קטן יותר. שם היו בית־השימוש, מקלחת וכיור. יהושע רימר לא בישל לעצמו תבשילים חמים. על פתיליה הרתיח תה. בחורף חימם כוס חלב. מדי יום קנה לעצמו במכולת דבר־מה לאכול.

המיטה היתה צרה מאוד. סולומיר התיישב עליה ומישש את דפנותיה. נראה לו שהמיטה היא חפץ עתיק. יהושע רימר מצא אותה בדירה כשנכנס לגור בה לפני שנים.

“המיטה בכל זאת צרה מאוד”, אמר סולומיר.

“מספיקה בשבילי. אני באמת רחב, אבל אני לא מתהפך בשינה”, השיב רימר.

“ומה בעניין אשה?” לא התאפק סולומיר ושאל.

יהושע רימר חיטט באצבע באוזנו והתכונן לענות. השאלה החלה לא למצוא־חן בעיניו, והוא לא השיב. שמואל סולומיר לגם בקול וסיפר כיצד נגנב כספו של סבו פעמיים.

תחילה הפליג בסיפור על גניבה שקרא עליה בעיתונים. איך התפרצו גזלנים לביתם של זוג־זקנים וגנבו משם כסף ותכשיטים. הזקנה התחננה בפניהם שאת הכסף יקחו אבל אותה ישאירו בחיים. כי יש לה עוד, כך אמרה, אמא זקנה, אולי בת מאה, והיא אינה יכולה להשאיר אותה לבדה. בעלה, כולו שיער־לבן, עמד על המיטה וצעק אל הגזלנים: “תהיו בריאים! תהיו בריאים”. מי יודע מה היה קורה, אלמלא אירע נס והשמש הגיע עם עלות השחר, הקיש בחלון וקרא: “יעקב שמחיוף, קום לעבודת הבורא!” הגזלנים נבהלו, ברחו עם הכסף, ואת הזקנים השאירו בחיים.

אבל לא תמיד היה הסוף טוב. ושמואל סולומיר סיפר על קבצן זקן שחי לבדו ונדקר למוות, אף כי את כספו לא מצאו הרוצחים. המשטרה מצאה מתחת לריצפה סירי־לילה מלאים במטבעות. הושיבו שלושה שוטרים כדי לספור את הכסף, אבל הספירה הוגיעה אותם לחלוטין – סירי־לילה כה רבים הצליח הקבצן למלא – ולפיכך שפכו את הכסף לתוך שקים והובילו אותו לבאנק ישראל. שם היתה מכונת־ספירה שספרה מטבעות.

שמואל סולומיר ביקש שיהושע רימר ינחש כמה כסף היה בסירי־הלילה, אבל הסיפורים הללו לא הרשימו אותו. ספק אם בכלל שמע מה שדיברו אליו, אף כי שמואל סולומיר ישב כבר שוב ליד השולחן ואילו יהושע רימר, מצידו, הפגין את כל סימני ההקשבה: מרפקים על השולחן, פנים משוכות קדימה, פה פעור.

יהושע רימר שכח את אוּמנות ההקשבה. במשך כל שנותיו בישראל לא התחבר עם איש ולא נזדמן לו לשמוע בבת אחת דיבורים כה רבים. לפעמים היה עובר־ושב ברחוב נעצר, ובשעת קניית כעך גם היה מציג שאלה. האישה מהקיוסק שמול הקולנוע היתה בימים הראשונים רוצה לדעת מי הוא ומניין בא? בימים חמים היתה מגישה לו שתיה קרה. וגם הצלם, הבולגרי עם עניבת־הפרפר השחורה, היה פוצח לעיתים בתריסר מלים מהירות בשפתו, והוא לא היה מבין מלה. פעם אחת בא אליו הבולגרי בחלום, יחד עם המצלמה שלו מן־הנוסח־הישן, והשתחווה בפניו כמו בפני פריץ כל־יכול. הוא כופף את ראשו עד ברכיו, ותוך כדי הנעת ידו בתנועת ‘פַּנוּ דרך’, שאל:

“להצטלם, אדוני?”

"אבל יהושע רימר לא ענה. לא היו לו שאיפות להצטלם, וגם זמן לא היה לו. באפרוריות השחר היה יוצא למאפייה לקנות כעכים. עד לחשיכה־של־ממש היה עומד למכור אותם, ואחר־כך היה עליו עוד לסכם את הפדיון היומי. הוא היה עסוק מאוד, ולא נותר לו זמן לשום דבר אחר. היה עליו גם לשרת את עצמו לבדו. לכבס חולצה. לתקן גרב. ועל־כן לא אירח איש בביתו. שעתו לא היתה פנויה לאורחים ולתצלומים.

וגם הופעתו הפתאומית של שמואל סולומיר בערב זה בביתו היה בה טוב, וגם רע. שניהם. הוא שמח על שיכול היה לשבת שעה ולשתות תה בצוותא, והוא רגז על שעליו להיות ער. אחרת היה כבר ישן. ועכשיו ישב לו הסולומיר הזה ובכלל לא העלה בדעתו הליכה הביתה. הוא סיפר־וסיפר סיפורים על גניבות, שתה תה, הסתובב בחדר ומישש את הקירות. הוא לא הבין מה יש לו נגדם. שהם יותר מדי לבנים, ריקים, ושהם נראים ערומים. למה שקיר יצטרך למצוא־חן בעיני מישהו? קיר הוא כלה? אולי אם היה מזדמן משהו מועיל הוא היה תולה אותו על הקיר. פעם, בביתו, היו תמונות על הקיר. הוא זכר תמונה של חתן־וכלה, של דוד־כבאי, קופסת רבי מאיר בעל נס; אבל מכל אלה לא נותר זכר.

יהושע רימר סקר במבטו את סולומיר עם מגבעת הנוצות שלו, ולא הבין מה רע בקירות לבנים. מי זה מביט סביב־סביב על קירות לבנים? מה זה משנה? אולם סולומיר העביר ידיו על הקירות ואמר שיביא לכאן תמונות מן המוזיאון שלו. המוזיאון שלו, סיפר ליהושע רימר, מורכב משני חלקים. הומוֹר ואבנים עתיקות. האבנים היו עדיין מונחות בחוץ, ולא לכל תמונות ההומור נמצא מקום במוזיאון. הוא יביא לכאן כמה תמונות, הוא יתלה אותן בעצמו, והן תפזרנה קצת הומור.

“קירות לבנים מפזרים מלאנכוליה”, אמר שמואל סולומיר.

לאחר שמישש את הקירות ולא מצא שום סימן לכסף, מזג לעצמו שמואל סולומיר עוד ספל תה וסיפר על סבו, שהחביא כסף בְּקיר וגנבו אותו ממנו. היה זה הלילה השבועי החופשי שלו והוא לא היה צריך להתייצב לשמירה בבית־האבות, ולפיכך סיפר שסבו היה שמש עני בבית־התפילה הקובריני, והיה עליו לחתן בת, בתולה זקנה. את הכסף אסף מאחורי לבנה בקיר בית־התפילה, בכדי שאם יזדמן חתן תימצא הנדוניה בו במקום, ויוכלו להעמיד חופה.

פעם, כשבאו לבשר לו שנמצא חתן, הוציא את הלבנה מן הקיר, תקע את ידו אל תוך החור, והכסף לא היה שם. התחננו לפניו שלא ישוב לאסוף כסף מאחורי הלבנה, אלא שהסבא טען שגנב לא יבוא לגנוב פעמיים באותו מקום. הוא החל אוסף שוב נדוניה חדשה, וגולדה, הבת, החלה מצפה לחתן חדש. כשנמצא חתן שני, שוב נעלמה הנדוניה. הסבא טען שלא היה זה אותו גנב.

לא הסיפורים על הגניבות, אלא הטיול שאירגנה ההסתדות הוא שהשפיע על יהושע רימר שיכניס את כספו לבאנק. הנסיעה היתה באוטובוס ששכרה ההסתדרות על חשבונה, וסולומיר ישב ליד יהושע רימר. הטיול נמשך כשלושת־רבעי יום. נכנסו לנמל לראות אוניות. עלו על הר להתבונן בים. טיילו בגן נאה שהיה שייך לעם בעל דת זרה, וארוחת צהריים אכלו בְּקיבוץ.

בעיני יהושע רימר מצא־חן יותר מכל בית־הקברות. עד כה לא הזדמנה לו שעת־כושר לבקר שם. בני־אדם נפטרו, אך לא כאלה שהכיר. כל אותן שנים לא יצא מן העיר, ועתה, בטיול, שעה שנעצרו ליד בית־הקברות העירוני בגלל הלוויה, עלה בזכרונו שבנערותו שימש כמשורר אצל חזן, ובדרך חזרה שב והרהר בדבריו של הקבצן שליד השער.

המקום מצא־חן בעיניו ממבט ראשון. שָׁקֵט, ירוק ורענן. האוטובוס נעצר למשך רבע־שעה וניתנה רשות לצאת ולהתבונן סביב. הוא חטף שיחה עם הקבצן שליד השער. הקבצן אמר לו שבית־הקברות גדול למדי. למרות שאין הוא מגיע לקרסולי זה התל־אביבי – פרנסה יש. שש־שבע לוויות נחשבות ליום טוב. יש גם ימים שקטים יותר. ימים של ימי־שלושים, ימי־שנה, או של סתם לוויונֶת שמגיעה, משמיעה ציוץ, לא משאירה פרוטה, ושוב נעשה הכל שׁקט.

כמה ימים לאחר הטיול ניסה יהושע רימר את קולו בשעת התפילה, לבדוק אם לא אבד, ואחר־כך בא לידי החלטה שעליו לוותר על הכעכים, להפקיד את כספו בבאנק ולהיות לחזן לוויות בבית־הקברות העירוני.

הסל כבר לא היה על השולחן. יהושע רימר שב והניח אותו ליד רגליו. עתה הרגיש שהסל נעשה קל יותר. הוא עצמו עדיין ישב שחוח. הפרידה מן הכסף העכירה את רוחו. את הקבלה שכתב לו הלוי הכניס לכיסו. פתקה דקה בסך הכל, נייר לניגוב. הלוי ביקש אותו שישמור את הקבלה מכל משמר, אבל בכיס היא לא תאבד. מכיסיו מעולם עוד לא אבד דבר.

בינתיים הכנסתי את הכסף לכַסֶפֶת הקטנה שלידינו. הפקיד עם המשקפיים הנעוצות בשפתיו ניגש אל שולחנו של הלוי. הלוי הציג אותו:

“אדון ברוך אנארכין. הוא סוחר במניות”.

“שמעת על מניות?” שאל את יהושע רימר. יהושע רימר כבר שמע פעם על מסחר ממין זה. הרחוב דיבר. פעם אפילו בחשו בעניין כזה ברעש ליד מדרגות הקולנוע, אבל הוא אפילו לא הכניס אצבע. גם הפרידה מן המדרגות לא היתה כה קלה ליהושע רימר. אף כי לא היה לו אל מי להתגעגע. לאשה מן הקיוסק? אלמנה מרומניה. בתחילה היה מתחתן אתה, אילו היתה נותנת סימן מתאים. היא נישאה לבעל שמאוחר יותר יצא מדעתו ועתה ציפתה שימות. ולכן היתה כה מרירה והקימה צעקות בעניין הכלב. היא יכלה לצעוק לה. גם לאחר שבעלה המשוגע ימות לא יתחתן אִתה. קודם כל, היא היתה מגלה את הכסף וטוענת שהוא שלה. בגלל הכסף ובגלל הכלב לא יתחתן אִתה.

הכלב דווקא מצא־חן בעיניו. אלמלא היה מנמנם היה מסלק אותו. כלב אריסטוקראטי כזה, עם עור חום וזנב מסורק יפה. והצלם רחרח את הכעכים. לא הבין מלה ביידיש, ולהריח – התחשק לו. פעם ביום היתה נערה צעירה מביאה לו אוכל חם. יהושע רימר לא יכול היה לקבל ממנו תשובה ברורה – האם זו אשתו, או בתו, או סתם זונה? הוא יאמר לו, לבולגרי מן־הנוסח־הישן הזה: אל תהיה לי חכם ואל תבוא לי בחלומות. מי אני בשבילך? הוא לא יתגעגע לרחוב הזה, בעוד חודש, כשיבואו ימים חמים יותר, יבוא גם הוא אל בית־הקברות לעשות “אל־מלא־רחמִים”ים.

עוד באוטובוס, בדרכם חזרה, שאל את שמואל סולומיר לדעתו על חזנות בבית־הקברות ואם אפשר להוציא מכך פרנסה. שמואל סולומיר ראה בזה עסק. אפילו עסק טוב. ואפשר היה לסמוך עליו, כי ככל שהדבר נוגע לבתי־קברות, הוא היה מומחה, והוא סיפר ליהושע רימר שמחצית מן האבנים העתיקות שאסף למוזיאון שלו, הביא מבתי־קברות בצפת. יהודיים, נוצריים, וגם אצל הערבים לקח. ההעברה עצמה עלתה לו הון תועפות.

אלמלא הסולומיר הזה לא היה יוצא לטיול ולא היה צריך להיבהל מחיים חדשים. כמימים ימימה היה יוצא בשחר עם הכעכים, סופג בהנאה את ריחם הטרי, והכסף היה מונח לו במקומו ולא בארגז הברזל שליד שולחנו של הלוי.

“שמואל סולומיר נכנס לעיתים קרובות לבאנק?” שאל לפתע יהושע רימר.

הלוי קם ממקומו. כבר נהיה מאוחר. עוד היה עליו לנסוע לבית־החולים לבקר לקוח חולה ובדרך לקנות תרנגולת לשבת. הלוי רמז לברוך אנארכין ולי שיש לצאת לדרך, וליהושע רימר השיב בשאלה:

“אתה מכיר אותו טוב, את שמואל סולומיר?”

גם יהושע רימר קם, הוא לקח את הסל בידו וענה:

" 'ני יודע, סתם יהודי, נודניק".

יהושע רימר יצא לאיטו מן הבאנק והלוי החל מנקה את שולחנו. הוא הבחין באותיות כתובות על הניירות בהם היה קודם ארוז כספו של יהושע רימר. על כל חבילה צויין שמה בְּטוּש. הלוי קרא:

“השלג”.

“הגרמני”.

“הרגליים הנפוחות”.

גם אני התכופפתי וקראתי:

“חוטבי העצים”.

“הנער התלוי”.

הלוי כיבה את המנורה שמעל השולחן והאולם החשיך עוד יותר. רק ליד הקופה דלקה מנורת־לילה קטנה. הלוי השליך את הניירות לסל־הניירות שמתחת לשולחנו, והתחלנו פוסעים אל הדלת.

“די עם הגלות!” אמר הלוי לפתע.

הלכנו לאור מנורת־הקופה.

“יקנו מניות!” ענה ברוך אנארכין.

בטרם יצאנו מן האולם הגיעו המנקות. הן הדליקו מחדש את כל המנורות, החליפו בגדים והחלו מנקות את הבאנק בזריזות.

בחוץ ירד גשם, והטיפות הדקיקות השתקפו בשמשות המוארות של הבאנק. ברוך אנארכין נלווה אלינו לבית־החולים. הוא פרשׂ את מטרייתו, הלוי זקף את צווארון מעילו, ובדרך לתחנת האוטובוס פנינו לסימטא צדדית שהוליכה לָאטליז. ברוך אנארכין סיפר על רווחיו באותו יום בבורסה שבתל־אביב, והלוי דיבר על כספו של יהושע רימר. חבל היה לו, הכסף היה מונח זמן ארוך כל־כך ולא הכניס כלום. מן הדין, אמר, שישקיעו אותו בחברת המניות של קֶנארד ברנזון ותינתן למוכר הכעכים העני הזדמנות לראות מה אפשר לחולל בכסף. למניות של קנארד ברנזון היו סיכויים טובים לעלות, והלוי חזה להן עתיד גדול. הוא העריץ את הצעיר היהודי מברוקלין, אשר לחם במלחמת־העולם השניה בשדות הקטל של אירופה, וכששב הביתה הקים בניו־יורק אימפריה חובקת עולם.

הלוי שאף להיעשות נציגו של קנארד ברנזון בישראל. הוא קרא את ספריו והוא זכר מה שיעץ איש־הפינאנסים הגאון לשלוּחיו כשיצאו לדרך לעבור ארצות וערים ולהפיץ ברבים את מניותיו. תשאלו אם רוצים להתעשר, אמר להם. הלוי ראה עצמו כשלוּחו של קנארד ברנזון, וניסה שיטה זו על ברוך אנארכין, כשהלה קָרַב פעם, בשעת בוקר, אל שולחנו של הלוי, בידיו צמח שבור, ושאל את הלוי אם ראה מי שבר אותו.

הלוי, כמנהגו בבקרים, היה שקוע בקריאת דוחות הבורסה, ועתה הרים פניו מן העיתון, הזדקף בכסאו, ושלח מבט אל חלקי הקאקטוס שנחו על תלולית עפר קטנה בתוך שתי כפות־ידיו המוצמדות, הגדולות, של אנארכין. אנארכין עצמו היה גבוה ורחב־מידות. ראשו היה קרח למשעי וגם על פניו – מלבד הגבות – לא ניתן היה למצוא ולוּ גם שערה אחת.

הלוי התרעם על שהפסיקוהו באמצע הקריאה. הוא הביט באנארכין, בידיו שרעדו כאילו החזיק שם בכפותיו נפש־חיה, ונד בראשו על כך שפקיד מבוגר כמוהו, אין לו מה לעשות אלא רק להיעמד לו בבוקר לא־עבות אחד ולקונן על צמח שבור. הוא היה פותח בפניו מגירה עם ניירות והיה מראה לו, לאנארכין, כמה עבודה נערמת עליו, ושממש פשע לבזבז את זמנו לריק. שֶיִרְאה אנארכין את המכתבים שלא ענו עליהם, את התלושים שלא נתלשו, את המלווֹת־הממשלתיים שמועד פדיונם כבר חלף ולא נפדו. כל מגירותינו היו גדושות במסמכים דומים. מדי יום היה הלוי נדבר אתי, שלמחרת היום, כשאך נגיע לבאנק, ניקח את המגירות בידיים. נמיין, נוציא את הדרוש ונסלק קצת ניירות מיותרים. אך בבוקר היה הלוי כולו להוט לקרוא את שערי המניות של היום הקודם. קורה היה, שבכל זאת היינו שולפים מגירה, מגביהים מעט באצבע קצה של מסמך, מרכינים ראש ומתבוננים, מרחרחים נייר־ערך עם תלוש, אבל מיד היינו מהדקים ותוחבים הכל פנימה, עמוק יותר, מכניסים את המגירה בחזרה, דוחים הכל למחר ומתיישבים לקרוא את הדוחות.

הלוי לא היה קורא שָקט. הוא היה צוחק ומגרד לעצמו בבטן; היה מכה באגרוף בשולחן ומקנח את אפו; נושך שפה, נושם בכבדות, סוטר־קלות בראשו ומנפח את לחייו הרפות. הוא לא היה שווה־נפש אל המניות. היו לו בבורסה אהבותיו וגם שנאותיו. יש שמְניה היתה מדגדגת לו דִגדוּגוֹן ואז היה מחייך. הוא הכיר את תולדותיה של כל מניה וידע איך הן מתנהגות שם. מניה ששכבה לה שקטה, כמו עכבר בחורו, ובמשך כל השנה לא השמיעה אפילו ציוץ. מניות שלא ידעו מרגוע. קפצו למעלה ולמטה והקימו רעש מדי יום.

הלוי התבונן באנארכין שעמד עם הצמח בידיו, והבין שידע הרבה יותר על הפחוּתה במניות הבורסה בתל־אביב, מאשר על הפקיד הנשכח שיחד עימו כילה שנות עבודה רבות באותו באנק. מה ידע על אנארכין? שהתעסק בחשבונות מסובכים. שבבקרים היה מלטף את הקאקטוס שגידל בעציץ קטן בקצה שולחנו. שבמשך שנים הצטברה אצלו שורה של מעשים שהיה צריך להוציאם לפועל לפני שניגש לעבודה בבאנק. ובאלה גם נכלל הפינוק היומי באצבע רומזת של הקוצים הדקים של הקאקטוס. הלוי נזכר שאנארכין דיבר אליו פעם בעניין מקרה־עוול כלשהו בבאנק ובדרך־אגב גם סיפר משהו על עצמו. על ערכן של מקלחות קרות השכם־בבוקר בחורף. על החשיבות של הליכה לקולנוע פעמיים בשבוע. פעם אחת יחד עם אשתו. ובפעם השניה, לגמרי לבד. על קריאת שני עיתונים ביום, מהחל ועד כלה, ועל שפעם היה שחקן־שח שרוף.

יותר מזה לא ידע הלוי על אנארכין. ועתה עמד ליד שולחנו, פניו מודאגות, וחיכה לתשובה. עד שהגיע אל הלוי כבר הספיק לעבור ליד שולחנות אחרים וגם שם שאל כל אחד מן הפקידים:

“מי שבר את הקאקטוס שלי?”

הלוי קם ממקומו. קומתו והיקפו דמו לאלה של אנארכין. הוא התכופף קמעה אל מעבר לשולחנו ודיבר הַיְשֵׁר אל תוך פניו של אנארכין:

“ברוך אנארכין, אולי היית רוצה להתעשר?”

ברוך אנארכין התיישב על כסא שהוזח וחיוך רחב הסתמן על שפתיו החתומות. הלוי התכופף עוד יותר, נעץ את שלושת חלקי הצמח בתלולית העפר – שברוך אנארכין, אפילו כשישב עדיין היה מחזיקהּ בידיו הפתוחות – זרק כמה מלים על טבעו של הקאקטוס, שאפילו אם שוברים אותו הוא ממשיך לצמוח, אם הוא תקוע באדמה, והוא התיישב על כסאו ונתן לאנארכין את השיעור הראשון בסַחַר המניות.

“אמביציות לחיות, אדוני, אמביציות לחיות,” חזר הלוי.

צעדנו לאורך סימטא חשוכה אל האיטליז, ורוח חותכת הטיחה את הגשם אל־תוך פנינו. ברוך אנארכין התרונן. באותו יום עשה רווחים גדולים. לא שהרוויח כסף. הוא לא השקיע כספים בבורסה. לא היה לו כסף. כשיֵצא לפנסיה התכונן לקבל מחברת ביטוח־חיים סכום כסף גדול ורק אז יכנס לסַחַר המניות האמיתי. על־כן לימד אותו הלוי לסחור במניות על־הנייר, בכדי שכאשר יצא לפנסיה, ויהיה בידיו הכסף, כבר יהיה מומחה. אנארכין נעשה מומחה הרבה קודם. מהר מאד למד את סַחַר המניות. קנה בזול, מכר ביוקר, ועל הנייר היה עורך חישובים של קרן ורווחים. הרווחים עודדו את רוחו. עסקיו עלו יפה והוא החל חש עצמו עשיר. גם חיצוניותו השתנתה. נודע לו שהולנד היתה ערש־הבורסה בעולם, ולפיכך גידל לו זקן עשוי־היטב ובביתו תלה על הקיר את מפת אמסטרדאם.

פתחנו את דלת האיטליז ונכנסנו פנימה. הלוי ניער את הטיפות ממגבעתו ואנארכין טִלטל את מטרייתו. אפשר היה לקנות כאן תרנגולות בלבד. הקצב עמד בְּפינה מאחורי הדוכן וחרך מעל להבה של סְפִּירְטִיָה את קְנֵי־הנוצה הקטנטנים־כחלחלים, ששׂרדו על תרנגולת מרוטה. בידיים פתוחות, מחזיק את התרנגולת כשהיא מתוחה לאורכה, מראש ועד רגל, הסתובב כשפניו אל הקונָה, ותוך כדי שהוא מנענע את ראשו לשלום לקראתנו, שאל:

“טוב? גברת?”

האישה הקטנה עטתה על ראשה רדיד־צמר מחורר. ככל שגלשו בגדיה כלפי מטה כן הלכו והתרחבו. היא שלחה יד, מיששה את התרנגולת ואמרה:

“אין שומן?”

“את רוצה קצת שמנה יותר?” שאל הקצב.

“אני לא רוצה תרנגולת ממחנה־ריכוז”, אמרה האישה.

מאנקולים שעל הקירות השתלשלו עופות מרוטים, והקצב שלח ידו והוריד משם תרנגולת שמנה יותר. הוא הוריד תרנגולות אחדות. האישה מיששה, ואף אחת מהן לא היתה טובה בעיניה. לבסוף לא קנתה דבר. היא פנתה לצאת מן האיטליז. הקצב התעסק בתרנגולת על אנקול וכשראה שהאשה כבר ליד הדלת קרא אחריה:

“גברת תתפסי בחלק הרחב שלך מאחורה ויהיה לך שָׁמֵן!”

לרגע נלכד באשה הקטנה מראֶהָ של דוגרת חומה, שכל נוצותיה עדיין עליה.

“אני אקח את התרנגולת הרזה”, אמר הלוי.

הכרנו את הקצב. הוא היה לקוח שלנו, והוא מכר להלוי את התרנגולת בהנחה. האור באיטליז היה כמו קפוא. הצווארון הזקוף של מעילו של הלוי היה משופשף. לא היה לו כסף כדי לקנות לעצמו מעיל חדש. בקושי עלה בידו להסתדר עם המשכורת, ולפני תום החודש היה קונה מצרכים בהקפה. גם אצלי לווה כסף כשהתחלתי לעבוד בבאנק. תמהתי על כך, והוא אמר לי שגם אשתו שואלת אותו לעיתים קרובות, איך זה שאחרים הוא מעשיר ואת עצמו אינו זוכר.

היינו משוחחים על־כך לעיתים קרובות בבאנק. אני עצמי חייתי באותה תקופה בתחושת חיפזון. נשאתי בחובי הרגשה שעלי להזדרז, שאם לא כן אלך לאיבוד. עזבתי את הקיבוץ, השתקעתי בעיר הררית ונעשיתי פקיד בבאנק. הלוי השתדל שאקבל את המשׂרה.

כך היה המעשה: ביום הראשון הושיבו אותי ליד ברוך אנארכין, כדי שיבחן את ידיעותי. הוא הניח בפני גיליון עם מספרים, קירב מכונת־חישוב והורה לי לחשב. קצת שוחחנו על עצמנו ואחר־כך הוא עצמו נעלם. החישוב נגע לכסף איטלקי. חברת האוניות לוותה בבאנק כמה מאות מיליונים לירטות איטלקיות לתקופה של רבע שנה ועלי היה לחשב את הריבית בכספים ישראליים. מדי חודש השתנה שער הרבית. חודש אחד – אחד עשר אחוזים ועוד שבע־שמיניות האחוז; בחודש השני – שמונה אחוזים ועוד חמש־שישיות האחוז; ובשלישי – שוב אחוז שונה. הבטתי על גליון־הנייר, על מכונת־החישוב. היו שם כפתורים, ידית בצד, וכאשר לחצו על הכפתורים וסובבו את הידית, היו קופצים מספרים אל מאחורי האשנבים הקטנים. לחצתי על הכפתורים, סובבתי בידית, כל האשנבים הקטנים התמלאו מספרים והמכונה נתקעה. התבוננתי סביבי באולם, מחפש פנים לא־זרות שיעזרו לי. לא הכרתי איש. כשהיה מישהו עובר הייתי מרכין ראשי, עושה עצמי מחשב, ובזכרוני עלו מבחנים אחרים שהייתי צריך לעמוד בהם בחיי. באוסטראליה עמדתי פעם במבחן של תפירת כיסים למעילי חיילים, ובביָאלָא־פּוֹדלִיאסק נבחנתי בתפירת בתי־שוקיים של מגפיים. ועדת־האוּמנים פסקה שאני תַפָּר־בתי־שוקיים מדופלם.

פישפשתי בזכרוני אחר בחינות נוספות, כשהלוי התעכב לידי וכמה דפים בידו. מאחר שראה שאני יושב ואיני עושה דבר, ביקש לדעת אם אני יכול לכתוב במכונת־כתיבה ולתקתק לו מכתב קצר. נטלתי מכונת כתיבה, הדפסתי את המכתב בשביל הלוי, והאחוזים האיטלקיים התערבבו בזכרוני בכיסים ובבתי־שוקיים.

עד מהרה ראיתי שתקתקתי מכתב ללקוח מת. הבאנק ביקש ממנו להיכנס, בהזדמנות, ולקבל איגרת־חוב מתקופת מלחמת תש“ח. האיגרת היתה רשומה על־שמו בלבד. כתבתי גם את הכתובת: לכבוד ד”ר יצחק ברנע ז"ל. הרחוב, המספר והעיר. כשהלוי ניגש לקבל את המכתב כבר ישב אנארכין אל שולחנו. הוא הצביע עלי והתלונן על מצבם של הבאנקים בימינו. פעם באנק היה באנק, ואילו היום באנקים כבר אינם באנקים. רואים זאת לפי סוגי האנשים שנשלחו להיות פקידים, ואת אצבעו המצביעה לא הסיר ממני. אנארכין לגלג עלי. הוא סיפר להלוי שחייתי בקיבוץ ושלְחַשֵׁב אינני יודע.

הלוי קרא את המכתב לנפטר ושיבח את הכתיבה בלי טעויות.

“בקיבוץ? כמה זמן?” שאל.

“שתים־עשרה שנים רועה־צאן”, עניתי.

פיניתי את כסאי, הלוי התיישב במקומי, תיקן את מכונת־החישוב, חישב את חשבון האחוזים, ואמר שאעבוד במחלקה שלו. הבורסה בתל־אביב עדיין היתה צעירה, קרקע־בתולה, ולו היה נחוץ אלמנט חלוצי שיסייע לו לפתח את המסחר־במניות בארץ.

הקצב כיבה את הלהבה הכחולה של הספּירטִיָה והחל אורז את התרנגולת. הוא קיפל את הצוואר אל הרגליים, שם תוספת של חופן כבדים שהוציא מקערה, ועטף הכל יחד בעיתון.

“בחינם, גראטיס”, אמר.

השתלם לו לנהוג כך. הוא ידע מיהו הלוי, למרות שהפעם שכח את שמו וקרא לו “אדון באנק”. לו עצמו קרא פנחסיק, והוא בא לבאנק כדי להקניט את אשתו. הוא שמע על מסחר המניות בבורסה ורצה לקנות מניות ולהפסיד כסף. אשתו ירדה לחייו, תמיד צעקה, והוא רצה לתת בידה סיבה לצעקותיה.

הלוי קנה בשבילו מניות ספקולאטיביות, אך במקום ששערן יֵרֵד הוא עלה. פנחסיק מכר אותן ורכש מניות אחרות, שבהן היה הסיכון גדול עוד יותר, וגם הפעם עלו המניות וכספו של פנחסיק הוכפל. הקצב לא הבין מה קורה כאן. הוא בא להפסיד כסף והוא דווקא מרוויח. הוא לא בא אלינו מתוך כוונה לגרום הנאה לאשתו. היא גמלה לו רעה וברחה, והוא ישלם לה במטבע גרועה עוד יותר. הלוי הציע שיקנו בכל כספו של הקצב מניות ששערן גבוה מאוד, אך הן עצמן אינן שוות אפילו את הנייר שעליו הן מודפסות. והוא הסביר לו איזה סחורה זו. מניות המבטיחות כל־טוב: נפט וניקל וזהב; אבל אין הן יותר מאשר חלומות־שווא.

גם מניות אלה עלו. הפעם גם הלוי לא התחיל להבין מה קורה פה. הדבר לא נתן לו מנוח והוא סיפר על־כך לאנארכין. אנארכין היה סבור כי מן־הסתם טמון בקצב מזל מיסתורי. הלוי לעג לו. הוא גם לגלג על אשתו שלו עצמו, ששוב לא סמכה עליו שאי־פעם יעשיר אותה, ועל־כן קנתה בעצמה אגרות־ממשלתיות וחלמה על אוצרות. ככל שמדובר בבורסה, היה על הלוי להיות קר ומחושב ולשמור על הגיון בריא. למרות זאת, חיקו שניהם את הקצב. הם קנו את המניות שלדעת הלוי היו חלומות־שווא. הלוי – בכסף. אנארכין – על הנייר. אנארכין התקנא בהלוי ובקצב, וכעבור יום, כשהמניות עלו, סיכן גם הוא מעט כסף.

“הבה נראה מה כוחו של הקצב”, אמר בשעה שהלוי רשם עבורו את הקנייה.

הקצב פנחסיק בא לבאנק ובשומעו שהמניות עלו שוב, התרגז ומכר הכל. לאחר יום נפלו המניות. יום אחר יום נמשכה נפילתן, קונים בבורסה לא היו, עד שנתייצב מחירן בשפל המדרגה. אנארכין כעס על הלוי, מדוע לא אמר לו מיד באותו יום שהקצב מכר את מניותיו, והלוי טען לעומתו שגם הוא הפסיד כסף. משכורת של חודש שלם. אך אנארכין לא הירפה ממנו. זו הפעם הראשונה שסחר בכסף בבורסה, והנה נכשל. הבושה העכירה את רוחו, וכשאך היה רואה שהלוי פנוי ליד שולחנו, היה מתיישב לידו לעשן ולחזור על טענתו. מדוע לא סיפר לו הלוי בַּזמן על פעולתו של הקצב. גם להלוי היתה תשובה מוכנה. הוא לא האמין במזל העיוור. הוא לא היה חסידם של כוחות נסתרים.

אנארכין לא סלח לעצמו. הוא רצה להעיף מבט בקצב. איך הוא נראה. אבל פנחסיק לא בא לבאנק. עתה נלווה אלינו אנארכין לאיטליז להביט בקצב. אולי יבחין בו באיזשהו סימן. פנחסיק היה עגלגל וחלק, כאילו זה עתה שרף גם את עורו שלו בתוך הלהבה הכחלחלה של הספּירטִיָה.

כשסיים פנחסיק את עטיפת התרנגולת בעיתון, התרוממה מאחורי הדוכן אשה קטנה, זקנה, ששערה צבוע ואפה עקום. היא ישבה שם בשקט, על שרפרף, וקודם לא הבחנו בה ולא שמענו אותה. הקצב דיבר אליה:

“חותנת, ימינה”, אמר והצביע באצבעו על הפינה באיטליז שם רצה שתעמוד כדי שלא יצטרך להסתכל עליה. היא צייתה לו, וכאשר הסתובב ופניו אלינו, כדי למסור להלוי את התרנגולת ולקבל את הכסף, והיא שוב נכנסה לתוך שדה־הראייה שלו, אמר:

“חותנת, שמאלה”.

כך היה שולח אותה שמאלה וימינה עד שפנינו לצאת מן האיטליז. היינו כבר כמעט בחוץ כשקרא אחרינו:

“אשתי בחופש”.

גם האישה שסירבה לקנות את התרנגולת היתה לקוחה שלנו. היא ובעלה באו לפתוח חשבון משותף. כששאלתי אותם אם כל אחד מהם לחוד יוכל למשוך כסף, אמר הוא כן והיא אמרה לא.

“למה לא, יקירתי”, תמה.

הוא היה גבוה, בעלה, והיא הרימה עיניה אליו וענתה: “שכחת כבר, יקירי?”

כעבור חצי שעה חזרה לבדה לבאנק ואמרה שהיא מוכרחה לספר לי מה שכח בעלה.

“הוא קנה לעצמו חתיכת בשר חדשה”, אמרה.

לא תפסתי למה כוונתה. ואז הוסיפה:

“הוא רכש לו אהבה חדשה”. והלכה.

הגשם נמשך ואני נשאתי מתחת לבית־שחיי את התרנגולת של הלוי. היא לא נכנסה אל־תוך תיקו, ואת סל הפלאסטיק המחורר השאיר בבאנק. הוא תכנן לקנות לאחר העבודה מצרכים בשוק, אך במקום זה התגלגל הביקור בבית־החולים.

יצא לו להלוי לבקר לקוחות בבתיהם. פעם הלך אל ביתו של גוסס לדבר על מניות כדי לעודד את רוחו לחיים. המשפחה ביקשה שיבוא, ואני ליוויתי אותו. אל הסאלון הגדול, בו התאסף חלק מן המשפחה, הובילו על מיטת־גלגלים את האב הזקן, ואחד מן הבנים המבוגרים רכן ודיבר אליו אל־תוך פניו. הוא בישר לו שאדון הלוי מן הבאנק בא, ושהוא הביא אתו את הפקיד החדש, עוזרו. הבן הרחיק עצמו, חזר כמה צעדים אחורנית, וחיפש מרחוק, במותחו את ראשו קמעא קדימה, סימן כלשהו בפניו של הזקן שהמלים התקבלו.

הריהוט שבסאלון היה דֶנִי. שטיח מיאפאן היה תלוי על הקיר. כנף הפסנתר היתה מורמת, ודרך החלון ניבט הגן היפה שהשתפל אל חורש קטן, ועוד יותר למטה, הרחק־הרחק באופק, מעל לצמרות העצים, החל הים.

עיני הזקן היו מזוגגות, פניו משוקעות, ובבת־אחת השמיע אנחה כאדם הבוכה בחלום. הבן המבוגר התקרב שוב אל המיטה, התכופף, ותוך כדי שסימֵן בידו שייעשה שקט־גמור בסאלון, הציב אוזן לשמוע בכבוד רב מה שאביו מבקש לומר. רגע או שניים עמד כך, ואחר־כך מסר מה ששמע מפי החולה. החולה ביקש שיסלחו לו על שיוצא לו לקבל אורחים במצב שכזה, ואת כולם ביקש שירגישו עצמם בנוח.

בינתיים הובילו פנימה על שולחן־גלגלים תיקי קרטון גדולים, אורכו של כל תיק היה למעלה ממטר ורוחבו מטר, ואותו בן עצמו קירב את השולחן אל מיטת החולה ופתח את אחד התיקים כדי שיראו המסובים כמה עבה היתה שיכבת הגליונות שהיו מושחלים על שרוך וקשורים בלולאה. הבן סיפר שכל השנים היה האב רושם ביד צלולה, את תולדות המניות שקנה, את האחוזים שהן הכניסו, את ההטבות השנתיות ואת הרווחים. אפילו כשכבר היה חולה, אמר הבן, היה האב יושב מִספר שעות ביום ומשרטט את הטבלאות, והבן הגביה את הכרך כדי שגם האנשים הצעירים יותר שבבית יראו את הטורים, ויתרשמו מן השורות הישרות ומן הצבעים השונים של הדיו שבלטו לעין.

אפשר היה למצוא בספרים מתי שילמו מניות מסויימות דיבידנדות, כמה אחוזים, אפילו כשהדבר קרה לפני שנים רבות. הבן שיבח את הזיכרון של אביו וסיפר שכאשר האב היה עדיין צעיר ביותר, עוד בהאמבורג, גילה כשרונות מסחר גדולים. ואכן, הוא נעשה עשיר מופלג. היטלר לקח ממנו הכל. סמוך למלחמה יצא מגרמניה, התרוצץ עם יהלומים על־פני סין, עד שבא לישראל, וכאן צבר עושר מחדש.

הבן סגר את התיק וסיפר שעוד עשרה כרכים דומים ניצבים בארון הזכוכית בחדר העבודה של האב. על הכריכה רשום היה באותיות דפוס גדולות השם: וילי שטיינר־אבני.

כשהיה וילי שטיינר־אבני בריא, והיה נכנס לבאנק, היה נוהג נימוס אפילו בפחוּת שבפקידים. גבוה, כפוף קמעה, לא מתוך הכנעה אל מתוך עדינות, היה שותק בחיוך וממעט לדבר. פעם אחת, כשהלוי היה עסוק, ואני הייתי עדיין פקיד חדש לגמרי, התיישב וילי שטיינר־אבני ליד שולחני וביקש לדעת מה חדש. הייתי גאה מאוד על פנייתו אלי והשבתי לו מה שיום קודם קראתי בעיתון: שמדברים על שלום והמניות בארץ יעלו.

“מאוחר מִדַי”, היתה תשובתו.

יותר לא דיבר, ואני לא מצאתי בי עוז לשאול לְמה מתייחסת תשובתו. מאוחר מדי למניות? מאוחר מדי לשלום בארץ? ואולי בכלל מאוחר מדי לשניהם.

וילי אבני החל להתהפך מצד אחד לצד אחר. הוא הרים רגל עירומה והפיז’אמה היתה מופשלת עד מעל לְסוֹבֶך השוק, אחר־כך הגביה כתף והוליך את ראשו לאט־לאט עד שנמצא שוכב כשפניו אלינו. הוא ניסה והצליח להגביה עצמו מעט, והוא דיבר בקול שהיה סדוק במקומות רבים:

“אדון הלוי, מה נשמע שם עם המניות שלי?”

האנשים בבית נשמו לרווחה. לשם כך הזמינה אותנו המשפחה, כדי להביאו לידי דיבור ולשלוף אותו מתוך היאוש. שכן, הוא שכב־ושכב ימים, ודבר לא נגע לו. הרופאים הרימו ידיהם ויעצו לסמוך על אלוהים. אבני הזקן היה זקוק לרחמים, אמרו. אכן, מראהו היה מעורר רחמים, כשנכנסנו והובילו אותו לסאלון. עתה התעוררה בשׂורת־חיים בעיניים המזוגגות, והבן המבוגר אחז בזרועו של הלוי, הוליך אותו למיטה וביקש ממנו לענות.

“דבר אליו. דבר אליו”, אמר ורמז לנאספים בבית, כשנים־עשר – שלושה־עשר איש, שיאמצו את ידי הלוי לדבר עם החולה. מכל הסאלון נשלחו אל הלוי סימנים אילמים שיתעשׁת וידבר אל החולה. אבל הלוי לא נזקק שיאמצו את ידיו. כשהגיעו הדברים לידי מניות גם הוא עצמו קם לתחיה. הוא התכופף אט־אט, כפי שקודם עשה הבן המבוגר, חיפש בעיניו מקום לדבר לתוכו ולבסוף צעק אל־תוך אוזן:

“טוב מאוד! טוב מאוד!”

ראשו של וילי שטיינגר־אבני צנח חזרה אל הכרית ונותר קפוא. הלוי היה מרוצה. הוא שב למקומו הקודם, התיישב בכורסא ועתה, לראשונה, הירשה לעצמו לגימה מספל הקפה בו נתכבד קודם. פה ושם עוד שלחו אליו כמה אנשים מבטי הערכה, והבן המבוגר נעמד שוב ליד החולה וחיכה שיתנועע. אבל החולה לא זע ולא נע. הוציאו אותו מן הסאלון וגם את השולחן עם כרכי הקרטון הוציאו. שתו קפה, טעמו עוגיות, והחלה שיחה שקטה בזוגות ובחבורות. דיברו על נסיעה לחו"ל, הזכירו שֵם של מלון בהאמבורג, את מחירה של שמלה, את יום הולדתו של איזה מלך באירופה. מישהו נתן הוראות כיצד לאפות עוגת־ספוג, עד שיצא הבן המבוגר אל הנאספים ובישר שהאב נפטר.

לאחר ה“שבעה” הגיע אל הלוי מכתב מן המשפחה, והעתק של המכתב נשלח למרכז־הראשי בתל־אביב, ובו שיבחו את הלוי והודו לו על הביקור. המשפחה סיפרה בקצרה מי היה אביהם. שהוא אסף את שׂרידי המשפחה הענֵפה לישראל והעניק להם עתיד. שבנים, נכדים ונינים גרמו לו נחת, וכָאב להם, לכולם, על שבזיקנותו המופלגת, לאחר חיים ארוכים של פעילות גדולה, נגזר עליו בימיו האחרונים להיות שקוע במלאנכוליה ולגווע בתוגה. אולם הלוי בא והעירו מעצבותו. והם סיפרו איך אביהם מת; איך דיבר אליו הלוי, ושהמלה אחרונה ששמע אביהם בשעה שנפרד מעולמנו בדרכו לעולם האמת, היתה קריאתו של הלוי:

“טוב מאוד! טוב מאוד!”

חזרנו לרחוב הראשי להמתין לאוטובוס. כמה טוב שהייתי לבוש במעיל הגומי הארוך שהבאתי אתי מאוסטראליה ושבו השתמשתי בימים הגשומים כשהייתי רועה בקיבוץ והיה עלי לצאת עם הכבשים למרעה. אנארכין נשא את המטריה נמוך מעל לראשים של הלוי ושלו כדי שהרוח לא תניס טיפות גשם אל תוך פניהם. אני הייתי נמוך מהם בראש, וחבילתו של הלוי מתחת לבית־שחיי החלה להיות רטובה. הגשם מבחוץ והכבדים הרטובים מבפנים הספיגו את הנייר ביסודיות. פיסות עיתון החלו מתקלפות ואני הייתי מודאג שמא לא יחזיק העיתון מעמד עד לבית־החולים. שלא אגיע לשם פעם עם הכבדים החיים בידיים ועם התרנגולת המרוטה בחוץ.

הלוי קרא ואמר שכאשר ניכנס לבית־החולים נעמיד פנים שמחות, כדי שחיים ציפורי לא יכיר בפנינו את האמת.

חיים ציפורי עדיין לא היה לקוח שלנו. הוא היה אמור להיעשות לקוח, אך בדרך לבאנק הוכה במחלה פתאומית, נפל משותק ברחוב ויותר לא שב לאיתנו. הוא נחטף לבית־החולים, ומאוחר יותר באה אלינו אשתו, כדי לדרוש־ולחקור פרטים ולטַכֵּס עצה. לפי חשבונה נשא בעלה על גופו כסף מזומן בסכום עגול שהגיע לכדי שש ספרות, וכשהחזירו לה בבית־החולים את צרור־בגדיו כדי שתיקח אותם הביתה, מצאה בכיסים ובמקומות תפורים אחרים, רבע מן הסכום בלבד. נשאלת השאלה: איפה השאר? עם כל זה באה אלינו. לשאול את בעלה לא היה טעם. הוא שכב שם במסדרון על מיטה, עירום, נאלם, בפה פעור ובעיניים עצומות. במגירת השולחן הקטן שלמראשותיו מצאה, כשפתחה אותה, את שיניו התותבות, את הטבעת, את חַפְתוֹרֵי־הזהב, את שעון־היד ואת המצית. במסדרון לא היה שום חלון ואור־הניאון החשמלי הגיה באמצע היום את פניו ואת רכושו.

כשגילתה כל זאת התבלבלה וצעקה לאורך כל המסדרון:

“איפה הכסף?”

לשושנה ציפורי היה קול ביתי, צרוד, שיער צהוב, והיא היתה הבְּעָלים של בית־האבות שבו היה שמואל סולומיר שומר־לילה. מבית־החולים הביתה לקחה את רכושו של בעלה, פרט לשיניים התותבות. בבית חיפשה שוב בצרור־המלבושים ובמקומות־הסתר שבבית, אשר חיים ציפורי היה נוהג לטמון בהם כסף. נמצא עוד סכום קטן. עתה הגיע הסכום לכדי רבע ומשהו. היא ישבה ליד שולחנו של הלוי, מסרה את כל הפרטים הללו ומתוך הֶרגל הסתירה באצבעה שוּמה חוּמה על צווארה.

הלוי הכיר את חיים ציפורי והיה סקרן לשמוע על התכונה להסתובב עם כסף מזומן. שושנה ציפורי אמרה שלבעלה היו אך ורק שתי תאוות בחייו. פאנטאזיה וכסף. הוא החביא כסף במקום סתר וכעבור חודש או חודשיים היה מוציאו מחדש ומדמיין לעצמו שמצא אותו.

שושנה ציפורי הכירה את מקומות־המסתור של בעלה, ואפילו כאשר נזקק בית־האבות לכסף כדי לסלק חוב, התאפקה, למרות שהיה בה רצון להוציא מאחד המקומות חבילת שטרות. היא לא רצתה שבעלה יגלה כי ריגלה אחריו כל אותן שנים וידעה את סודותיו. היא גם חששה לקחת את הכסף שמא יחפש לעצמו מקומות־מסתור חדשים, והיא לא תדע היכן הוא מחביא את הכסף.

ברצון היתה מסדרת שישלמו רק לה את הכספים, אבל היא התביישה לדבר על כך. היא רמזה רמזים, אך את האמת ואת הצער טמנה עמוק בלבה. לו נודע הדבר לזקנים, היו עוזבים אותה ונפוצים והיא היתה מאבדת את פרנסתה. מספיק סבלה בַּשנים שהבית היה פנסיון, אורחים חדלו לבוא והחדרים עמדו ריקים. תמיד ליווה אותה החשש שבאחד הימים יקרה כך לבעלה. הוא יצנח פתאום ברחוב ואיש לא ידע לאן נעלם הכסף. זה היה צריך לקרות דווקא ביום בו הבטיח להפסיק להחביא כסף והיא הוסיפה לו סכום גדול כדי שיפקיד אותו בחשבונם. היא קיוותה שהוא יביא את הכסף לבאנק ויפסיק לפַנְטֵז.

הלוי האזין לה, ועצתו היתה:

“להמשיך לחפש”.

גם הלוי הצטער על שחיים ציפורי נכשל על סיפו של הבאנק. השקיעו בו בלי־סוף דיבורים שיתחיל לנהוג כבן־אדם ויהיה ללקוח בבאנק. וכאשר נדמה היה שכבר עלה על דרך הישר – ראה את הבאנק מנגד ואת סיפו לא עבר. שושנה ציפורי קיוותה כי הבנק ירפא את מחלתו. כך חשבה: הוא ייעשה לקוח, יסחר במניות, ואט־אט יהפוך להיות אדם מעשי. גם הלוי האמין כי הבאנק יסייע לחיים ציפורי למצוא תוכן חדש בחייו.

הלוי עצמו אמר לי פעם, כי אלמלא היה מאמין בכוחו של הבאנק, בחופש המסחר, בעתיד הבורסה ויחד עם הבורסה בעתידו של המצב הכלכלי בארץ, היה קם והולך לו מביתו ומעירו כדי לחיות בקיבוץ. בקיבוץ שבו חייתי אני, בילון. הוא היה גר לו שם בביקתה ליד השדות ובזמנו הפנוי היה זורע לו, בגינתו הפרטית שסביב ביקתתו, גזר, בצל, נוטע עץ־קפה, כדי שיוכל לשתות קפה טרי מגינתו הפרטית. גם לאשתו היה טוב שם. היא היתה גומרת לה שם את שמונה השעות שלה ביום בַּתרנגולות או בַּמטבח, ואחר־כך היתה אדם חופשי.

דניאלה הלוי היתה מופיעה לפעמים בבאנק. לבושה כמו אדוקה, בבגדים כהים, שערה משוך לאחור, היתה נעמדת מאחורי גבו של הלוי וחמורת־סבר כמו דובר, היתה מחכה שיתפנה. היא היתה קונה איגרות מלווה־עממי, שהיו משתתפות, שלוש פעמים בשנה, בהגרלה, והיו בתוקף זמן ארוך; מדי פעם, לאחר הגרלה, היתה באה לבדוק אם אחת מאיגרותיה זכתה בזכיה גדולה.

מאחורי גבה היה הלוי מלגלג על אגרותיה, וסולח לה על אמונתה בגורל העיוור. הוא עצמו היה מחסידי ההגיון הבריא. למשל, קאנט. הפילוסוף עמנואל קאנט. הוא גם היה חסיד של מעשים תכליתיים בתחום הכלכלי. והמודל שלו היה קֶנארד ברנזון. הלוי היה עושה מהם צֶמֶד. הוא היה מזווג את הפילוסוף מן המאה הקודמת, הגאון מפרוסיה, עם הצעיר היהודי מאמריקה, גאון הפינאנסים שחי בשווייץ. היה טוב בעיניו שקנארד ברנזון התכוון לבקר בישראל. במכתב שכתב לו הזכיר את הנקודה היהודית. שמדינת ישראל מצפה לו והעם זקוק לו. בין אם יבוא ובין אם ישלח שליח, בין אם כך ובין אם כך, יעלה הלוי בַּפגישה את שאלת ייצוג החברה בארץ. הוא ירמוז על נכונותו לקבל על עצמו משרה זו. הוא יספר כיצד הפיץ את הרעיון של החברה ומכר את מניותיה.

גם חיים ציפורי עדיין אינו מקרה אבוד. הוא יבריא ויקנה מניות. לפי מה שסיפר שמואל סולומיר, חיים ציפורי לא היה כלל מן החלשים, הוא היה נושא שקים או ארגזים בבית־האבות וחס על כל פרוטה.

הלוי נפגש עם ציפורי בפארק העירוני. נלוויתי להלוי לחפש חייט שיהפוך מכנסיים גבריים למכנסיים נשיים, ובדרכנו חזרה התיישבנו על ספסל לנוח. היום היה יום חם, ואנחנו הלכנו ברובע העני של העיר, בסמטאותיו הצרות והתלולות, בְּבָתִים עם גרמי־מדרגות, לחפש את החייט בן־עירו של הלוי. בנו של הלוי צמח אל מחוץ למכנסיו, ויתכן שאפשר היה להתאים את המכנסיים לבתו. היא היתה זקוקה לזוג מכנסי חאקי. החייט היה פנסיונר ומחיריו זולים. הוא היה כבר זקן מאוד, והוא חי בדירה קטנה באיזור העני של העיר עם אשתו השניה. אבל לא פגשנו אותם בביתם, ובדרכנו חזרה נכנסנו לפארק.

כשחיים ציפורי עבר ונעצר לידינו, הוא הסיר את כובע הקש שלו, בעל השוליים הרחבים. שערות ארוכות ירדו על עורפו לבנות ודלילות.

“רבותי הבאנקאים”, אמר ורצה לדעת מה מעשינו ביום חם באמצע השבוע בפארק העירוני.

הלוי סיפר לו על החייט והציג בפניו את המכנסיים הגבריים. חיים ציפורי חבש שוב את מגבעת הקש שלו ואמר שראשו מלא בבגדים נשיים. הוא הלך אחר אשתו לקנות לה שמלה מחנות לחנות ברחוב שכולו חנויות. בחנות אחת אירע מקרה שטרד את מנוחתו והוא בא לכאן, לפארק, כדי להכניס סדר בזכרונותיו.

שמואל סולומיר סיפר על חיים ציפורי, שבחצר בית־האבות שלו הוא היה מסתובב כשמגבעת הקש שלו שמוטה על מצחו, השרוכים מידלדלים ממנה לצדדים, ואם היה נתקל בזקן על כסא־נוח, היה פוסע הלוך ושוב ושולח אל תוך הזקן דיבורים ארוכים ומהירים, עד שהלה היה נרדם.

גם כאן, בפארק, החל חיים ציפורי פוסע הלוך ושוב לאורך הספסל, וסיפר על חנות גדולה ובה שדרות של שמלות שנשים טיילו בהן ונעלמו בהן כבתוך יער־עד. כשגם אשתו נעלמה שם, התיישב לו מיוגע על מדרגה אחרונה, קרוב מאוד למעקה, כדי שלא ידרכו עליו. את ידיו הניח בין רגליו, כופף את ראשו אל ברכיו, וכשכובעו מוזח אל מתחת למצחו התבונן ברגליהן של הנשים שנכנסו ויצאו. אם נזדמנו רגליים שמצאו חן בעיניו היה מסיט למעלה את המגבעת ומרים קצת את מבטו. לא בכל פעם השתלם הדבר. אבל כאשר עברה הנערה עם הרגליים הארוכות הסיר כליל את המגבעת מראשו, ולא התאכזב.

חיים ציפורי עצר ובשתי ידיו צייר את דמותה של הנערה הגבוהה. מאחוריו, במרחקים, התיקה עצמה אוניה מן המזח ופתחה במהלכה האיטי אל תוך הים הרחוק.

הלוי הניח על הספסל את המכנסיים שהחזיקם קודם על ברכיו, וחיים ציפורי המשיך לספר כיצד הביט בנערה שנעמדה בטרקלין וראה שפניה עצובים. הוא רצה שתחייך, ואילו היתה מבחינה בו היה כבר עושה משהו כדי לסלק את העצב מעל פניה. בינתיים ירדו במדריגות אם וילדתה, והילדה העבירה את אצבעה לאורך כל המעקה ועם תום המעקה גם על ראשו. כשהילדה הגיעה עם אצבעה עד למצחו כבר ידע חיים ציפורי שנפגש פעם עם הנערה ושמה היה מירל.

הדבר אירע לפני שנים רבות. הוא היה אז נער כבן ארבע־עשרה ומירל היתה בת־גילו. במשך הזמן הזדקן, אבל מירל – לא. נשארה נערה בת שמונה־עשרה. באותם ימים לא ישב על מדרגות בחנות ולא נראה מעורר־רחמים. כשנכנס לחנות לקנות חוטים ופגש שם את מירל לראשונה, די היה במבט אחד בין שניהם כדי לדעת שמכאן תצמח אהבה.

הוא בא לאותה חנות כדי לחסוך כסף. כל אימת ששלחו אותו לקנות חוטי־תפירה שילם גרוש אחד פחות. את הגרושים אסף כדי להתעשר. בעל החנות הזהיר אותו, כי אם ימשיך להפחית לו כל פעם גרוש, יבוא יום שהוא לא יְוותר לו יותר וישליך אותו בבושה ובחרפה מן החנות.

ביום בו פגש את מירל והחליף עמה מבטים מאוהבים נאבק בתוך עצמו: להוריד גרוש ולסַכּן אהבה, או לשלם מחיר מלא ולזכות במירל.

חיים ציפורי הסיט למעלה את מגבעת הקש שלו וניגלו פניו השטוחות. הוא פסע הלוך ושוב ואמר שחבל היה לו על האהבה וגם חבל היה לו על הגרוש.

האוניה שבים עברה עץ בפארק, וחיים ציפורי אמר שכל זה היה מספר למירל הגבוהה בחנות הבגדים, כדי לשמח את לבה. אבל מירל הגבוהה לא השגיחה בו למרות שהסתכלה עליו. היא הושיטה רגל קדימה, קירבה שולי שמלה תלויה אל בִּרְכָּה, ראתה שזה מתאים, וחייכה.

כשחיים ציפורי ראה שלא הוא אלא איזה שוליים של שמלה הם ששימחו את מירל שלו, חבש את המגבעת, הזיח את שוליה עד מתחת למצח, ונותר יושב מבוייש, כפוף, נפול ורך. הוא לא חיכה עד שתצא אשתו מן היער. הוא ברח מן החנות ובא לכאן, אל הגן, כדי לגרש את מירל הגבוהה מזכרונו. הוא חדל מהליכתו ואמר:

“גם אז יצאתי מפסיד. בחרתי בגרוש ואיבדתי את האהבה”.

וחיים ציפורי הלך לו. גם אנחנו קמנו והחילונו לצאת מן הגן. הלוי נשא את המכנסיים מתחת לבית־שחיו. הוא הצטער על ההליכה לריק לחייט, ואמר שבתו תצטרך לחכות שבוע נוסף עד שנוכל לבקר שוב אצל החייט. לקנות מכנסיים חדשים לא בא בחשבון. החודש לא יכול היה הלוי להרשות לעצמו הוצאה מיותרת.

“הוא יפול אל תוך ידינו”, אמר הלוי לאחר כברת דרך, והוא הצביע בידו אל הכיוון שבו נעלם חיים ציפורי.

שושנה ציפורי נשמעה להלוי, והיא חזרה לביתה לחפש את הכסף בבית־האבות. כעבור כמה ימים באה לפתע שוב לבאנק כדי לבשר בשמחה שנמצא עוד רבע מן הסכום. לא היתה לה סבלנות לחכות בתור והיא ביקשה רשות לספר בחיפזון את הפרטים. את הכסף מצאה בתוך שעון הקיר הישן. מקום אהוב על חיים ציפורי להחביא בו כסף.

היא ידעה אֵילו מקומות אהב פחות ואֵילו יותר. שובך־היונים הישן בחצר על העץ, למשל, שפעם היו בו יונים והיום מתגוררים בו עכבישים. חיים ציפורי היה מחביא שם כסף לעיתים קרובות מאוד. בכלב החרסינה החלול החביא לעיתים רחוקות מאוד. היא ידעה את מקומותיו בעל־פה. אבל חיים ציפורי החליף את אהבותיו וזה בלבל אותה. כי בשעון חיפשה, אבל תחילה לא מצאה שם כלום. מכך למדה שעליה לחפש כשהיא רגועה. היא הכינה רשימה של כל המקומות. אבל כסף נוסף לא מצאה. היא נסעה עם הרשימה לבית־החולים לשאול את בעלה. עתה כבר לא שכב במסדרון. העבירו אותו לחדר קטן יותר ומאוּורר יותר, והוא כבר החל לחזור במקצת לאיתנו. אבל הדיבור לא שב אליו. היא התיישבה לידו, החזיקה את הרשימה לנגד עיניו וחיכתה שייזכר. היא נטלה אצבע שלו והוליכה אותה לאט־לאט על־פני הרשימה, ממקום למקום. היא החזירה לו את השעון, את הטבעת ואת המצית. בעיניו ניגלה ברק, ומיד נעלם. הוא לא נתן שום סימן היכן החביא את יתרת הכסף. לכן באה לבקש את הלוי שיקח את הרשימה, יסע אל בית־החולים ויוציא ממנו תשובה, היכן החביא את יתרת הכסף.

הלוי לקח את הרשימה והבטיח לנסוע לבית־החולים. כמה שבועות היה דף הנייר מונח על שולחנו. מדי בוקר קבע שלפנות־ערב יסע אל בית־החולים, ולפנות־ערב היה דוחה זאת למחר. שושנה ציפורי האיצה בו דרך הטלפון. היא חששה שמא יאחרו את המועד. הכסף ייגנב או שבעלה יאבד את זכרונו. הוא כבר הרגיש טוב יותר. הלך נוקשה וסחב רגל. גבנון על שכמו התיישר. אבל הדיבור שחזר אליו לא היה כה עליז. הוא גימגם ודיבר שלא לעניין. ובעניין הרשימה היה שותק כמקודם.

בבקרים, בשעה שהיינו ניגשים לפעמים למיין מגירה עם מסמכים, היינו שמים את הרשימה בין הניירות הדחופים שבהם היה עלינו לטפל. פרט לכל המגירות שהיו גדושות בניירות, היה לנו גם ארון ברזל ובו כמה חבילות של איגרות־מלווה מתקופת מלחמת תש“ח, והיה עלינו לשלוח את כל התעודות הללו ללקוחות שהממשלה לקחה אצלם כסף באותן שנים. מדי בוקר היינו נוטלים חבילת אגרות־מלווה, קוראים את השמות ומחפשים כתובות. רבים מן הבעלים כבר לא היו בחיים. אחרים היגרו מן הארץ. פעם, בלוויה של פקיד מן הבאנק, הראה לי הלוי פה וָשָם שמות שהיו מצויינים על מציבות, ואמר שהאיגרות של האנשים האלה מונחות אצלנו בארון הברזל. ללקוח כזה כתבתי את המכתב ביומי הראשון בבאנק. עתה כבר ידעתי את הנוסח בעל־פה. לאחר מיון מגירת ניירות, לאחר דחיית כל העניינים למחר, בשעה שהלוי היה ניגש – עד שיפתחו את הבאנק – לקרוא את דוחות הבורסה, הייתי נוהג לכתוב מכתבים אחדים לאנשים מתים. תוכנו של כל מכתב היה אחיד. שיבואו לקבל את איגרת החוב הרשומה על־שמם. מלווה שנקרא %¼3, מלווה מלחמה, שנת תש”ח.

כשנכנסנו לרחוב הראשי היו עוד החנויות פתוחות ומוארות. אנשים מועטים הלכו בגשם. לאורך החנויות התמשך גג וברוך אנארכין ניער את הגשם ממטרייתו והחזיקה פתוחה למחצה. כל הדרך לא אמר דבר. היה לו יום טוב בבורסה ויכול היה להרשות לעצמו לשתוק. הלוי רצה שאנארכין ירכוש מניות שהוא כינה אותן בראשי־התיבות מק"ב, אך אנארכין השיב לו בשפתיים חתומות. משך מפעם לפעם מ–מ–מ–מ ארוך. מאז מקרה הקצב לא הלך יותר אחר הלוי בעיניים עצומות. תחילה כך אכן היה: הלוי הוביל והוא הלך אחריו. הוא לא היה ההולך היחיד בעקבותיו. הזדמן לו פעם לשמוע כיצד לקוחה צעירה, בלונדינית ויפה, בתספורת נערית, אמרה להלוי, שֶׁמַּה שהוא יעשה – היא תעשה, ומה שהוא יקנה – היא תקנה, ושהיא תלך אחריו בעיניים עצמות. הלוי חייך, לובני עיניו זרחו והוא אמר לה, לאשה הצעירה: מה אני? משה רבנו, שילכו אחרי בעיניים עצומות? משה רבנו הוביל את העם לארץ כנען, ואני אוביל לתל־אביב, אל הבורסה? לעיתים קרובות, כשהזדמן, היה הלוי חוזר על כך. משה רבנו נותר תקוע בראשו.

אלא שברוך אנארכין כבר ידע לבדו את הדרך לבורסה. הוא יכול היה לומר על עצמו שהוא מומחה בשטח זה. הוא הכיר את סחר המניות, ידע את אופיין, זכר בעל־פה את תולדותיהן, צפה בהתנהגותן, ידע למה ניתן לחכות מהן, ובאילו מן המניות צפון עתיד.

לאמריקה עוד לא היה אנארכין מוכן. הוא לא הניח לשכנעו להשקיע כספים במניות מק"ב. נכון שנרשמה במניות אלה עליה גדולה, החברה היתה לאימפריה, אבל אימפריה צעירה, ועדיין לא היה ידוע מה יהיה עתידה. מה שכתבו העיתונים עדיין לא היה בו די בשבילו. וחוץ מזה, הקנארד ברנזון הזה כבר בכלל לא מצא חן בעיניו. התנהג כמו משיח צעיר. שילח מיסיונרים אל כל ארצות תבל, ובעצמו חי לו בשווייץ, מוקף נשים צעירות יפות וסוסי מירוץ זריזים.

גם הוא, ברוך אנארכין, היה פעם צעיר וחי בפאריז. הוא שיחק שם בשח. עוד לא היה לו אימון באותו קנארד ברנזון. והקצב לימד אותו לקח. לא ראו עליו, שם באטליז, כלום. אבל בסבתא־החותנת הקטנה, עם השיער הבלונדי והמבט העקום, רחרח אנארכין משהו. היא כישפה את הקצב, שלא יוכל לעשות צרות לאשתו, לבִתה.

יצאנו מאיזור הגג ונכנסנו שוב אל תוך הגשם. אנארכין פרש את מטרייתו והלוי תקע מתחתיה את ראשו. התחנה כבר לא היתה רחוקה. הלוי החליט לנסוע בערב זה לבית־החולים בגלל הבטחתה של שושנה ציפורי שהדבר ישתלם לו. שאם יגלה היכן החביא בעלה את יתרת הכסף, היא תקנה בכל הסכום מניות מק"ב. הלוי חישב ומצא שאם יצליח עם חיים ציפורי יגיע כספו, ביחד עם כספו של יהושע רימר, לסכום ניכר מאוד, והוא יוכל לומר שהיה לו היום יום ממוזל.

קודם־כל – הכנסה לבאנק. ושנית – סיפוק שהיום לא עבר לריק. הבאנק יעריך זאת. גם עקשנותו של אנארכין והִמְ–מ–מ–מהוּמוֹ בשפתיים חתומות לא עצבנו אותו.

אנארכין התרגל להַמְהֵם בשנים בהם מיעט לדבר. בגלל מיעוט דיבור שכח מלים. עד שנזכר במלה היה אומר מ–מ–מ–מ. כשהצליח במניותיו ושינה את חזותו גרר עימו את ההרגל הזה. בעבר היה מבטא את ה מ–מ–מ–מ בצניעות, עתה עשה זאת בגאווה. הלוי היה גאה על יוּהרתו של ברוך אנארכין. הוא הבחין בפוטנציאל שבו בגלל קאקטוּסוֹן שבור, ובמשך הזמן הוליך אותו אל יורשיו העשירים של וילי שטיינר־אבני, להתבונן בחדר בו ניצבו הכרכים הגדולים על סַחַר־המניות.

הספרים סיפרו תולדות חיי אדם. ממסחרו במניות אפשר היה ללמוד על חיבותיו, על טינותיו, ועל הצלחותיו וכשלונותיו. גם ברוך אנארכין החל מנהל ספרים כאלה. הוא ביקר בחדר כמה פעמים, הפסיק לשחק שח וּויתר על אחת הפעמים של הליכה לקולנוע באמצע השבוע. הלוי עודד אותו. אם יבוא קנארד ברנזון לישראל, הוא יראה לו את ספריו של אנארכין. הם יעשו רושם עצום.

כשאני התחלתי לעבוד בבאנק – כבר היה אנארכין נכבד מאוד בעיני עצמו. ביום בו בחן אותי וחקר פרטים על חיי, נודע לנו שפעם, במשך כמה שנים, היינו שכנים בעולם. הוא – בסינגאפור, ואני באוסטראליה. אפילו גילינו ידיד משותף מאותם זמנים. שר בדימוס בממשלת סינגאפור. אני התכתבתי עם השר בתקופת המלחמה וביקשתי ממנו כתובות של חיילים יהודיים בסינגאפור, ואנארכין התפלל יחד אתו באותו בית־כנסת.

השר מסינגאפור קירב אותנו, את אנארכין ואותי, ולמחרת, כשנכנסתי לאוטובוס בדרכי לעבודה, ופגשתי את אנארכין יושב כשעתון פרוש בין ידיו, שמחתי על שהיינו שכנים גם באותה עיר. עוד לפני ששילמתי את דמי הכרטיס לנהג נפגשו מבטינו ואני רמזתי לו שישמור בשבילי את המקום הפנוי שלידו. אך ברוך אנארכין הרים עד מעל לפניו את העתון הפרוש, ואני חלפתי לידו כשגבי מופנה אליו.

גם אני לא אהבתי לדבר בבקרים. באותם ימים, כשתחושת החיפזון אחזה בחיי, הרהרתי הרבה במוות. מצאתי לי מקום ליד חלון, הסתרתי בידי את פי, הצצתי החוצה אל הדרך ודיברתי אל עצמי.

מאותם ימים נותרה בזכרוני מרפסת ישנה של בית ריק שחלונותיו היו חסומים בקרשים. קבצנית, ארוכה וצנומה, שהיתה מזהה אותי על־פי הצל שלי. היא היתה כה כפופה עד שכדי לראות את פניה היה צורך להתכופף ולהביט כלפי מעלה. בבקרים, כשמיהרתי לבאנק, היתה עוד השמש נמוכה, וצִלי – ארוך.

זכרתי גם אשה זקנה בעלת פנים קטנות ושיער לבן, שהיתה מחפשת בחלונות האוטובוס. כשהאוטובוס היה נעצר כדי להוריד ולהעלות נוסעים, היתה האישה מתרוממת ממקום שיבתהּ ליד הקוּבָּה של הפחח, מקיפה את האוטובוס ומציצה אל תוך חלונותיו.

“היא מחכה לאיזשהו קרוב”, אמר פעם הנהג. ישבתי מאחוריו והוא דיבר אלי אל תוך הראי שהיה תלוי בחזית, מעליו. כמעט עשר שנים שהוא נוסע בדרך זו, והיא מחפשת בחלונות כמעט מדי יום. היא היתה צנומה וחלשה, והיתה הולכת לאט. אם היו עולים או יורדים נוסעים מעטים בלבד, היה הנהג מעכב קצת את האוטובוס וממתין כדי שתספיק להציץ פנימה דרך כל החלונות. כששמואל סולומיר הביא פעם את האישה אלינו לבאנק נודעו לי פרטים נוספים. מעשה בשקיק זהב בבית־קברות במוסקבה.

בבקרים, לפני שנכנסתי לאוטובוס, הייתי שולח מבט אל חלונותיו ומחפש שם את ברוך אנארכין. רציתי למנוע את מבטינו, כדי שלא יצטרך להסתיר את פניו בעתון הפרוש. עם הזמן למדנו להביט האחד באחר ולא לראות זה את זה. ככל שרבו הימים בהם היינו מביטים זה על זה ולא רואים זה את זה, כן נעשו אדיבוֹת יותר ברכות הבוקר שלנו, כשהיינו נפגשים ליד הדלת האחורית של הבאנק. לפעמים הייתי אני הראשון לקרוא בשמו, ולפעמים היה הוא משיג אותי:

“בוקר טוב, אדון יוסף”, והוא היה נותן משיכה, בקייץ – בכובע הקש שלו, בחורף – בכובע פרווה, דומה לשטריימל.

בתחנה חיכו אנשים נוספים לאוטובוס. היה גגון, ולא היינו צריכים לעמוד בגשם. אנארכין סגר את מטרייתו והלוי פתח את תיקו כדי לפנות מקום לתרנגולת הרטובה. הוא הוציא משם ניירות, מכתבים, וגם אני קילפתי שיכבה של עיתון רטוב מן החבילה. הלוי חיפש את רשימתה של שושנה ציפורי. בתיק – הרשימה לא היתה. לקחתי מידו את התיק ואת הניירות, כדי לשחרר את ידיו, שיוכל לחפש בכיסים. גם שם לא מצא את הרשימה. הוא החל בודק מה כאן, ונזכר שהשאיר את הרשימה בבאנק.

נועצנו זה בזה מה לעשות. שנחזור לבאנק, או שנרכיב, מן הזכרון, רשימה חדשה? זכרנו בעל־פה כמה מן המקומות. זה כמה שבועות שהיינו אוחזים ברשימה מדי יום, מניחים, מרחיקים, ובכל פעם מריצים, אני או הוא, את מבטנו על שמות־המקומות. פעם אחת החל אפילו הלוי לספור, אך הוא לא הגיע בספירתו עד לסוף הרשימה, כי הרשימה היתה יותר מדי ארוכה. כשהביע, פעם, את פליאתו על אורכה של הרשימה, אמרה לו שושנה ציפורי שביתה אינו איזה ביקתת־עניים של קבצן, אלא בית־אבות גדול ויש שם די והותר מקומות להחביא בהם כסף.

חשבנו להכין בדרך רשימה חדשה, וחזרנו בקול על המקומות שזכרנו בעל־פה. הלוי הכריז בקול:

“עששית־הנפט השבורה”.

“תיבת הנפטלין”.

“הנברשת שתלויה במחסן”.

גם אני הצטרפתי וקראתי:

“הנעל־בית הישנה”.

“קופסת־הירושה מכסף”.

לא זכרנו די מקומות בעל־פה. וחוץ מזה, דעתו של הלוי היתה, שאם כבר נוסעים לבית־החולים, יש לבוא לשם עם הרשימה המקורית ביד.

הלכנו חזרה לבאנק. אבל ברוך אנארכין נסע הביתה. הוא לא רצה להתמהמה. ממילא היה חסר סבלנות. הוא נמשך הביתה, לספרים שכתב. היה עליו לרשום את המסחר היומי. הלוי אמר שברוך אנארכין עשה עבודה חשובה. הוא גם שיפר את שיטתו של וילי אבני המנוח. קודם כל, הוא הקטין את הגודל. שיהיה קל יותר להחזיק ספר ביד. וגם את הדיאגראמות עשה כך שהעין תתפוס במבט ראשון את הריתמוס של הכוונה.

ברוך אנארכין הביא פעם כרך לבאנק, כדי שהלוי יראה מה ביצע. גם אני עצמי הצצתי פנימה, אבל עדיין הייתי אז פקיד חדש, ולא ידעתי להעריך כראוי את ערכו של הספר. עילעלתי פה ודפדפתי שם, והקשבתי לחוות־דעתו המומחית של הלוי. הוא שם את ידיו על בטנו הגדולה והשמיע את סברתו, שאם יתמיד ברוך אנארכין בעבודתו זו, ויהיו לו הכוח והסבלנות לסיים תקופה של עשרים שנה, ישאיר אחריו דוקומנט היסטורי בעל חשיבות עילאית.

הגשם נעשה דקיק עוד יותר ובקושי נראה באור הקלוש של פנסי־הרחוב ושל המכוניות החולפות. התעכבנו במעבר־חצייה והלוי הילל את מעיל הגומי שלי, שהיה ארוך מדי עלי. אמרתי לו שבאוסטראליה לבשו מעילים כאלה אנשי משטרה בלבד, והם היו כולם גברים גבוהים. מי שגובהו לא הגיע לשש רגליים, לא נתקבל שם למשטרה, ואני הייתי נמוך יותר בראש. גובהו של הלוי היה כגובהו של שוטר אוסטראלי. גם ההיקף התאים. כתפיים. הבטן, התכונה ללכת לאט. באוסטראליה היו מקבלים אותו למשטרה. הלוי אמר שלא היה איכפת לו להיות שוטר באוסטראליה. היו לו מלאכות רבות בחייו. בשנותיו הראשונות בארץ היה מבעיר כסף ישן בבאנק ישראל. לבוש בחלוק לבן היה, תחת השגחת עיניים זרות, משליך אל־תוך התנור חבילות של שטרות משומשים. זה לא התאים לאופיו, אבל הוא היה זקוק לפרנסה. הוא שרף כסף ובבית צעקו, אבא תן לירה, ולא היה לו. גם עתה לא היה יותר מדי כסף בבית. המשכורת היתה נגמרת מהר יותר מאשר החודש. דניאלה הלוי לא עבדה והיה עליהם להחזיק בן ובת באוניברסיטה.

הלכנו קרובים זה לזה, מקפצים פה־ושם מעל לשלולית מים. טיפות הגשם נעמוּ לַפָּנים. עובר־ושב בירך לשלום. האישה מן האיטליז התגלגלה לה על פנינו עם חבילה בסלהּ ולהלוי התחשק לעצור אותה ולשאול אם הצליחה לקנות תרנגולת שמנה.

“שמה גאולה מינץ”, אמרתי להלוי וסיפרתי לו את תולדות החשבון שלהם. גם בעלה חזר לאחר־מכן לבאנק, ואחרי שחקר־ושאל על התנאים של חשבון משותף, פתח חשבון נפרד על שמו. הוא היה נהג, בעל אוטו־משא, ושמו היה צבי מינץ.

הגנן של בית־האבות עצר אותנו והתלונן על נעליו הרטובות. היה לו זוג־נעליים אחד, והוא התעניין אם הייתי יכול להשיג אצל מישהו מידידי זוג־נעליים משומשות בשבילו. הוא היה זקן וצנום, אך רגליו היו גדולות מאוד. הנחתי את רגלִי ליד רגלוֹ, כדי להשוות את מידותיהן. גם הלוי עשה כך. מידתו היתה כשל הלוי, ואני הבטחתי להתעניין אצל בעלֵי רגליים גדולות מבין ידידי, אולי יִמָצא אצל אחד מהם זוג־נעליים משומשות.

גם מחלק הנפט בירך אותנו לשלום. לא בעל־העגלה עצמו, שישב על הדוכן הגבוה של העגלה, אלא הבחור הערבי שהיה הולך מאחורי העגלה, יחף־למחצה, ובשעת הליכתו היה ראשו מתנדנד כמו ראשו של הסוס שמלפנים.

“שלום, אדון הלוי”, קרא הלה.

“שלום, אדון נֶאַרַאנִי!” החזיר לו הלוי.

“מה נשמע?” אמרו שניהם יחד.

“באנק”, ענה הלוי, ובידו הצביע בכיוון הבאנק.

“נפט”, ענה נֶאַרַאנִי והצביע על החבית ועל המשפך שהתנדנד על וו מאחורי העגלה.

ליווינו במבטינו את העגלה. נִגלו עקביו היחפים של נֶאַרַאני. הלוי ניסה לומר דבר־מה. נשמע מלמול מכוון בטנו, והוא הניע בידו כמו כדי לדבר על נֶאַרַאני, אך הוא דיבר על עצמו. שאילו היה לו קצת כסף, היה מתאוורר לו זמן־מה בחו“ל. כדי לשנות את החיים. הוא קיווה שהשינוי יבוא עם ביקורו של קנארד קרנזון בארץ. הוא כבר ניסה לקחת דברים עם אנשים חשובים במרכז של הבאנק, ורמזו לו שבבוא הזמן, כשיהיה העניין אקטואלי, לא יפריעו לו בקאריירה שלו. אם חברת מק”ב תרצה בו כנציגה בארץ, לא יעמוד הבאנק בדרכו. ישאילו אותו למשך כמה שנים.

הלוי חישב־ומצא שעם המשרה החדשה תגדל משכורתו אולי פי ארבע, וישלמו לו בדולארים. קודם כל, יקח את אשתו ויתנו קפיצה לחו“ל. אולי גם לאוסטראליה. מגיע לה, לאשתו. והיא תראה שהוא זוכר גם את משפחתו שלו. יהיה עליו לקחת את עצמו בידיים ולמכור מניות מק”ב רבות ככל האפשר. זו תהיה ההמלצה הטובה ביותר. והלוי שמח על שלא השארתי אותו באמצע הדרך, כמו אנארכין, אלא חזרתי עמו לבאנק כדי לקחת את הרשימה ולנסוע לבית החולים.

“רק כשמתעקשים יכולים להקים משהו ולהגיע למשהו”, אמר. כשיש צורך, היה הוא רץ מבית לבית להכריז על סחורתו, והוא הציע שאשוחח עם הגנן של בית־האבות שיקנה מניות מק"ב אחדות.

“וֶגֶר? לא וֶגֶר. לא אִתו”, קראתי.

“למה לא? מה יש? אי אפשר לדבר אתו על מניות?”

הלוי היה סבור שוֶגֶר יכול להמיר את המארקים הגרמניים שלו, שהיו מופקדים בבאנק שלנו, ולהשקיע את הכסף במניות מק"ב. מן המארקים לא ירוויח כלום. המניות יכניסו לו רווחים. ואולי יתעשר ולא יצטרך לקבץ נעליים משומשות.

“וֶגֶר לא רוצה להתעשר”, אמרתי.

“מה, הוא לא אוהב כסף?” התפלא הלוי.

וֶגֶר היה ידידי, ואני עזרתי לו לקבל את המשרה בבית־האבות. שושנה ציפורי עיקמה תחילה באפה ולא רצתה לשמוע על כך, כשהצעתי לה שתקבל את וֶגֶר לעבודה. היא שמעה שפעם היה דוקטור לכימיה, ולא מצא חן־בעיניה דוקטור גנן. אבל מאוחר יותר שיכנע אותה יושר־לבו של וֶגֶר, והיתה דווקא מרוצה מכך שהוא מתהלך לו עם מגרפה בגנה.

“אני עוד צריך לפגוש את האדם שלא אוהב כסף”, ציין הלוי.

“וֶגֶר שונה”, אמרתי.

“מיהו? מהו? הוא לא יותר ולא פחות מאשר עוד פנסיונר אחד, שהשתקע כאן, כי החיים פה זולים”, אמר הלוי ונימה רוגזת היתה בקולו.

זה היה נכון. וֶגֶר השתקע בעירנו בגלל שכר הדירה הנמוך וגם משום שהוצאות המחיה היו נמוכות יותר מאשר בגרמניה. הוא חישב־ומצא שעם הפנסיה שהוא מקבל מן הממשלה הגרמנית ישתלם לו יותר לגור אצלנו.

הכרתי את וֶגֶר עוד מאותן שנים בהן שירתנו יחד בצבא האוסטראלי, ואחר כך חיינו זמן־מה ביָלון. השפעתי עליו שיכניס את כספו לבאנק שלנו, ואם היה צריך להסדיר עניין כלשהו היה בא אלי. עברית לא ידע. כמה פעמים רמז לי הלוי שלא אבזבז עליו זמן כה רב. עתה סיפרתי לו כמה פרטים על וֶגֶר. אדם בודד, מעולם לא התחתן וגם בארץ לא הכיר כמעט איש. מלבד איזשהו קרוב רחוק, ואיש ואשה מקיבוץ ילון, עימם התחבר כשחי שם. אלמן מאוסטריה, שקרא לעצמו בשם אמיל ברגסון, ואשה מאמריקה, אנה זוֹנטאג. היא חיה ביָלון כמו נזירה במנזר.

“מה זאת־אומרת מעט ידידים? כמה בן־אדם צריך? כמה ידידים יש לי?” שאל הלוי.

אבל הקרוב לא היה קרוב. עם האלמן מאוסטריה הסתכסך וֶגֶר, ואנה זוֹנטאג לא רצתה שוֶגֶר יבוא לראותה.

היה עלינו לחצות רחוב והתעכבנו. אורה של מכונית חולפת סינוור את עינינו. המכונית עברה, ועד שהיגענו לבאנק, סיפרתי להלוי על וֶגֶר. שהקרובים אשר קשרו את וֶגֶר אל קרובו כבר לא היו בחיים. הקירבה בין וֶגֶר לבין הקרוב השתלשלה דרך שבעה מתים.

ועם אמיל ברגסון הסתכסך וֶגֶר עוד כשהיה ביָלון. לאחר שנסע וֶגֶר לגרמניה התפייסו השניים בהתכתבות. כששב ארצה נסע וֶגֶר ליָלון כדי להתראות עם האלמן מאוסטריה, ומצא אותו שוכב משותק במיטה. הם ישבו ונזכרו בדברים שאירעו לפני שנים; אולם התיאטרון ביָלון, הפסנתר, המוזיקה ששניהם ניגנו בצוותא, וֶגֶר בפסנתר וברגסון בכינור, ותוך כדי העלאת העבר פרץ ביניהם מחדש אותו ריב עצמו בגלל אותן סיבות שעליהן כבר רבו פעם.

הפגישה עם אנה זונטאג היתה שונה במקצת.

לפני שוֶגֶר נסע לראותה, כתב אליה מכתב והיא ענתה לו שלא יבוא. היא גם הסבירה לו מדוע. כבר קרוב לחמש שנים שהיא לא רצתה יותר בשום שינוי בחייה. על כל יום היה להיות דומה לחברוֹ, ועל כן סידרה לה סדר־יום שלא יוותר בו אפילו סדק למשהו חדש. היא היתה מפורטת למדי בהסבריה. וֶגֶר נתן לי לקרוא את מכתבה. היא פירטה במדוייק את השעות בהן היא הולכת, שלוש פעמים ביום, לאכול; שעת קריאת העיתון, זמני קריאת ספר, והמועד המדוייק שבו היא משקיפה החוצה דרך חלון חדרה ואינה עונה על ברכות השלום של העוברים בחוץ.

היא מסרה גם את השעות המדוייקות בהן עבדה במטבח, ואת שעת קימתה מן השינה. היא לא רצתה שוֶגֶר יבוא לבקרה גם משום שביקשה לשמור על עברה כפי שהוא, מבלי שיחול בו שינוי.

וֶגֶר החזיק במכתב כמה שבועות ואחר־כך נסע לראותה. בשעת אחר צהריים, כשאנשי יָלון נחו, התדפק וֶגֶר על דלתה של אנה זונטאג. היא פתחה חלון וכאשר ראתה אותו קראה:

“הרי כתבתי לך שלא תבוא לראות אותי. לא קיבלת את המכתב?”

לפני שנעלמה מן החלון הספיק לרמוז לה בידו שהוא צמא. היה חם מאוד, והוא לבש בגדים חמים. דלתה נפתחה והיא הושיטה לו משקה קר. רק את ידה שלחה החוצה. וידה נותרה בחוץ עד אשר סיים את שתייתו.

עובדה זו סיפר וֶגֶר בהנאה מרובה, שכן, היא הגישה לו את המשקה האהוב עליו. היא זכרה מה אהב לשתות בשנים בהן חי ביָלון והיה אורח תדיר בדירתה. סודה קרה מומתקת בהרבה מיץ־פטל.

היינו כבר קרובים לבאנק. הלוי עצר אותי ואמר:

"מכל מה שסיפרת על וֶגֶר, אני עוד לא מבין למה הוא צריך לקבץ נעליים ישנות. הוא לא יכול לקנות לעצמו?

“וֶגֶר קמצן”, עניתי והמשכתי ללכת בגלל הגשם.

“קמצן ולא אוהב כסף?” שאל הלוי.

כבר עמדנו ליד הבאנק. האולם עדיין היה מואר והמנקות עדיין ניקו שם. שפשפנו את נעלינו במרבד שלפני הדלת, והלוי אמר:

“שתביא לוֶגֶר זוג נעליים ישנות והוא יקנה מניות מק”ב".

נכנסנו פנימה. ריח נייר ישן עמד באוויר. שתי המנקות הביטו לעברנו בחשד. הן נפנפו בידיהן וקראו שנצא, כי הבאנק כבר סגור ואין קבלת קהל. הלוי קרא לאחת מהן בשמה:

“גברת רחל! גברת רחל!”, כדי שלא תיבהל ותדע מי אנחנו. אך בלי תוצאות. רק כשנעצרה: רחל מבוהלת ליד הלוי – היא השעינה על שולחן את המקל עם מגב הגומי, ובידיים מורמות ופתוחות, כמו לִבְרָכָה, נפלה על חזהו של הלוי ופרצה בצחוק.

הלוי הסתכל עליה מלמעלה, היא היתה נמוכה ושמנה, ודיבר אליה לאט, כמו אל ילד:

“חסכת כסף החודש?”

כשהיא צוחקת, התכופפה רחל ומשכה מגרביה כמה שטרות של לירה. הלוי לא רצה לקבל את הכסף. הוא הורה לה לשמור את הכסף אצלה עד מחר, כשהקופה תהיה פתוחה. אבל רחל תחבה את הכסף אל ידו. היא חששה להחזיקו במשך הלילה בביתה. בנה, ההולך־בטל, יקח אותו ממנה.

הנחתי את התרנגולת ספוגת־המים של הלוי על השולחן, פשטתי את מעיל הגשם, הורדתי מן השולחן כיסא שהיה מונח עליו כשרגליו כלפי מעלה, ורשמתי קבלה על הכסף.

“שתהיה בריא, אדון הלוי, שתהיה בריא. תקח את הכסף ותהיה בריא”, בירכה אותו רחל.

הלוי לימד אותה לחסוך כסף כדי לקנות את מניות מק"ב. כשקרא לה פעם אליו ושאל אם היתה רוצה להתעשר – פרצה בבכי. כאילו נגע הלוי בשאלתו בפצע ישן. ובאותה הזדמנות כבר בכתה גם על הצרות האחרות בחייה. בן בבית־הסוהר. בת מפגרת. הבן ההולך־בטל חולה כליות. בעלה, משה, עוד נסחב לו בבתים לאסוף סמרטוטים, אבל הוא כבר הולך ונעשה עיוור.

הלוי לא הניח לה לבכות. הוא ציווה עליה להיות חזקה. אף אחד לא הניח לה לבכות. לא בבאנק ולא בבית. בלווית אם־סבתהּ היא בכתה חופשית כמו רוח בשדה. עוד בבית, במארוקו, כבר אמרו שהיא בת מאה. כשאך הביאו את הזקנה ארצה רצתה למות מרוב שמחה. כשמתה בכתה רחל ואיש לא הפריע לה. היא נוכחה לדעת, שאם לבכות, אז רק בבית־הקברות. שם לא יפריע לה איש. ואז התחילה לחפש לוויות.

גם היא ניצלה את העובדה שזקנים מכל הארץ באו לחיות בעירנו. עם הזמן התמכרה ללוויות והיתה זקוקה לבכי מידי יום. לוויות היו – אבל היא לא יכלה לקרוא את המודעות שהודבקו על הקירות ועל העצים ברחובות. לכל לוויה הוצמד אוטובוס של אגד, טיול בחינם, הלוך וחזור. במודעות נכתב מי מת ומהיכן יוצאת הלוויה, אבל רחל לא ידעה קרוא־וכתוב. לשאול אחרים היה נראה לה מסובך.

קירבתי את הקבלה אל רחל, כדי שתחתום. היא נטלה ממני את העט ורשמה את שמה המלא. הלוי לקח את הקבלה וקרא:

“רחל אוֹחנה”.

הוא שכח שחזרנו לבאנק כדי לחפש את הרשימה, והחל מעתיר שבחים על רחל אוחנה. כיצד שלח אותה הבאנק לאולפן, שתלמד לחתום את שמה. כיצד ביקרה שם חמש שנים ולא למדה דבר, אבל כשרק היתה צריכה, בגלל הבכיה, למצוא הלוויות, מיד למדה לקרוא ולכתוב עברית.

לאחר שרחל אוחנה למדה קרוא־וכתוב לא פחדה יותר מהתעשרות והחלה חוסכת כסף. עד שתאסוף מספיק כסף כדי לקנות מניות מק"ב יעבור זמן רב מדי. לכן השיג לה הלוי שותף. את עוזר־מחלק־הנפט היחף, אחמד נֶאַרַאני. שניהם היו שותפים במניה אחת.

הלוי ונֶאַרַאני באו בדברים בגלל צ’ק שהיה מוכתם בנפט. בבוקר חורף אחד עמד נֶאַרַאני באולם כשצ’ק בידו. בחוץ ירד גשם, הבאנק היה ריק מלקוחות, והפקיד סירב לפרוע את הצ’ק של נֶאַרַאני. הצ’ק היה שקוף מנפט ואי אפשר היה לקרוא את הכתוב. הלוי סידר את העניין. הוא הדליק את מנורת־השולחן שלו, הצמיד את הצ’ק אל הזכוכית, פיענח את הפרטים, והשגיח ליד הקופה עד שהכסף שולם לנֶאַרַאני.

נֶאַרַאני ספר את הכסף ליד הקופה ואחר־כך התרחק אל אחת הפינות, התיישב על עקביו, וספר שוב. הוא ישב שעה או שעתיים וספר שוב־ושוב את הכסף. עד שהלוי הטריח עצמו וביקש לדעת מה אינו כשורה. הסכום מדוייק או לא? הסכום היה מדוייק ולכן לא פסק נֶאַרַאני מלספור. הפליא אותו שהבאנק יודע בדיוק כמה חייב לו מעבידו עבור עבודה של חודש ימים.

נֶאַרַאני לא ידע קרוא־וכתוב ולא שמע מעולם על צ’קים. הוא גם מעולם לא היה בבאנק. עתה קם ודחף אל־תוך ידו של הלוי חצי־לירה כשכר־טרחה. הוא היה צנום וגרמי. מתחת לאפו הסתמן שפם דקיק כשערה. מכנסיו היו קצרים מדי. כפות הרגליים היחפות היו כחולות וקפואות. הלוי החזיר לו את החצי־לירה ופתח בשבילו את דלת הבאנק.

בחודש הבא כבר הביא נֶאַרַאני את הצ’ק המוכתם ישר להלוי. הפעם ניכה הלוי עשירית מן הסכום, ופתח בשבילו חשבון חסכון, כדי שיחסוך כסף לקניית מניות. הוא הניח יד על כתפו של נֶאַרַאני ודיבר אליו בקול רם מן הרגיל:

“להיות עשיר”.

גם בערבית דיבר אליו, ונֶאַרַאני סייע בידו כמו במקהלה:

“אַקוּן רְהֶאַנִי!”

מהר מאוד חדלו צ’קים להפליא את נֶאַרַאני, הוא למד את עסקי הבאנק, חתם באצבע וחסך כסף כדי לקנות מניות אמריקאיות. הוא הרגיש בבאנק כבן־בית, ובשעה שהיה מביא כסף היה קורא יחד עם הלוי:

“להיות עשיר”, והיה צוחק בשיניו הדלילות.

גם המנקה השניה חסכה כסף לקניית מניות. הלוי מצא לה שותף, פנסיונר שסבל ממחלת פרקינסון. היא עצמה היתה אלמנה, ואת שני בניה הגדולים מסרה כדי שיתחנכו בקיבוץ. היא הוציאה מארנקה כמה לירות וגם בשבילה הכינותי קבלה. שמה היה חנה קליינמן, ואת הכסף אספה למען ילדיה.

“החיים בקיבוץ”, אמרה להלוי, “די יפים – אבל עתיד זה לא”.

הלוי מצא במגירה את הרשימה. הוא עטף את התרנגולת בעיתונים ישנים עם דוחות הבורסה בתל־אביב, הכניס את החבילה לסלו ויצאנו מן הבאנק כדי לנסוע אל חיים ציפורי בבית־החולים.

מיידיש: מנחם פרי

“גשם” הוא חטיבת הפתיחה של הרומאן “המוּטָבים”. חטיבה נוספת מן הרומאן תופיע ב’סימן קריאה' 10. נוסח אחר, מוקדם ושונה מאוד, של כמה עמודים מן הפתיחה הופיע ב’סימן קריאה' 6, והקורא יוכל לתת דעתו על התמורות המרתקות שחלו בין הנוסחים של פרוזה מעולה זו. (המערכת)