רחוב הטומוזֶ’נה 🔗
אבא היה מגלף בעץ. אבא עשה בני־אדם קטנים מעץ, ואלה היו מתהפכים ומתגלגלים במהירות עצומה על חוט שהיה עובר בטבורם. לפעמים היו קדים ומשתחווים, ואחר־כך מתהפכים. כשהברנשים הקטנים היו מתגלגלים באוויר, היו מבהירים החטטים על מצחו של אבא ועל שפתיו היה מבצבץ כמין חיוך.
חוץ מזה היו לאבי אולי העיניים הטרוטות ביותר שראיתי מעודי. טרוטות בגון אפור. הייתי בטוח שזה מהאש בה היה שורף בכל יום א' בשבוע, בשעה שפעמוני הכנסיה של הכומר סֶרַאפִים צלצלו למיסה, את העכברים שלכד במשך השבוע במלכודות העץ מעשה ידיו.
אבי נהנה לראות אותי מוקסם, והיה צוחק. בלי קול כדי שאמא לא תשמע. הוא היה מגלף את הבריות המשונות שלו בחדר הכניסה – מעין קיטון עשוי עץ בו נערמו בצפיפות עצי ההסקה וחבית המים וערדלי הבוץ וסולם שטיפס אל עליית הגג. ראש הסולם נעלם בתוך פתח מרובע וחשוך לגמרי. מעולם לא עברתי את הפתח החשוך. הסולם היה הולך וצר והשלב העליון חסר היה.
אבי הזניק לאוויר מין בריה שדרדסיה גדולים מכל גופה, וזה נמוג באוויר. הוצאתי קריאת התפעלות.
“אל תרעיש”, לחש אבי. “ששש – אמא, אתה יודע”.
קולה של אמא הגיע מן החדרים הפנימיים. היא שרה משהו עצוב.
"הדוקטור – " – אמר אבא ככובש עמי סוד גדול.
ידעתי. דודה בליומצי, שתמיד היתה עומדת בגמר קשירת הצמה הענקית שלה שעה שפיה הקטן היה מדבדבן לכאן ולכאן כבדרך אגב פיסות מידע אחרונות, מזעזעות ככל האפשר, בנעימה של סיפורי צדיקים, גילתה לי בסוד:
“אמא שלך… כשבא האביב מתחיל לבוא הדוקטור שלה…”
אמא קלטה אותי בזרועותיה הענקיות. כמעט טבעתי, עד ששמעתי אותה שרה. עכשיו שוב היתה רחוקה. כל העת פידררה עצמה מול הראי. פניה היו לבנות כפני ליצן. עיניה הענקיות חגגו.
“אל תלך רחוק, מיין קינד. הוא יכול לבוא כל רגע”.
“מי, אמא?”
“קח”, אמרה. מרחה שכבה עבה של שומן אווזים על פרוסת לחם ודחפה לידי. “קח. תאכל. שתהיה בריא וחזק. כשיבוא”.
אחר־כך חזרה אל השיר שלה: אט קומט ער מיין דוקטורל / זיי וועלן אים נישט זעהן / זיי וועלן אים נישט זעהן / די בלימאַלעך וועלן בליען / און מיין דוקטורל וועט פליען / מיט מיר קיין ארצישרול / מיט מיר קיין ארצישרול. (הנה הוא בא הדוקטור שלי / הם לא יראו אותו / הם לא יראו אותו / כל עץ ועץ ילבלב / והדוקטורל שלי יעופף / אתי לארץ־ישראל / אתי לארץ־ישראל.).
כך בקירוב שרה אמא. אולי הוספתי או גרעתי איזו מילה, אבל הדוקטורל והניגון הם שלה.
יצאתי מן החלון בקפיצה והתחלתי לרוץ. העדר חזר מן המרעה וריח הגללים נמהל בריח הלילך שהצית בין לילה את גדרות העץ של רחוב הטומוז’נה. תלשתי אשכול ולעסתי. הניצה היתה בשרית וערבה כטעם הדם שקלח אותה שעה מאפי לתוך פי. במרוצתי, ניגפתי בפשפש העץ. לעסתי, והתנשמתי כמו חיה.
בצד השני של הרחוב, פורחוי, קובע את שלבי העץ האחרונים לשער ביתם החדש של הוישניצרים, ועיניו כמו בסדקים, אורב. ריח זר, ריח קטורת, נדף ממנו, כמו הבוסתן של הכומר סראפים שתמיד עמדו בו אפלולית וקול כלבים. הבוסתן של הכומר סראפים היה סוגר על העיירה מצד צפון, ואדם חייב היה לעקוף את הבוסתן ואת הכלבים ואת הכנסיה כדי להגיע אל תחנת הרכבת. בדרך הזאת למדנו לעצור את הנשימה, להלך על ראשי אצבעות, לבדוק זה לזה את השרירים.
לא ידענו היכן בתיהם. אבל פתאום היו מופיעים, בתהלוכות, עם ניסים וצלבים, הולכים בנחת רכוני־ראש, כובעיהם בידיהם. ופתאום נעלמים. הריח נשאר ברחוב.
הם היו מעטים ברחובותינו. קצת הבנאים בעץ, פה ושם משרת או משרתת בביתו של גביר, השיקסות החוזרות עם ערב מן השדה צוחקות ושרות שירי זימה, ואותו פורחוי עצמו, חרש מומחה המתקן את מזווי העץ וגדרי העץ של היהודים, עיפרון נגרים כבד על אוזנו, ועיניו כמו בסדקים, אורב. כשהיה נותן בי את עיניו היה הדם מחלחל מאפי לתוך גרוני.
ואמא, כך הרגשתי, מסיטה מעט את הווילון, ועיניה בעיניו.
פרצתי לחצרם של הוישניצרים. בערב שלפני־כן, ליד הבאר, סיפר הירשל נסים ונפלאות על מה שקורה לראשים שמאבדים את צווארם. לראיה הצביע על פני המים בבאר, שם צף אחד מהם בצורת ירח. אותו ערב, על מיטתי, אמרתי בכוונה גדולה את קריאת־שמע ושמתי עלי שומרים מארבע הרוחות את אריאל וגבריאל ומיכאל ורפאל, ולמרות זאת חלמתי כל הלילה בוסתנים אפלים וחומות לפנים מחומות. לקראת בוקר התחלפו החומות בווילונות נפשלים זה אחר זה ופני אמא נסוגים מהם והם לבנים כמו בהקיץ ולא בחלום.
“מה קרה?”, קידם הירשל את פני. קולו של אביו, ר' יקיר, נשמע מבמבם משהו מן החדרים הפנימיים.
“בוא”.
יצאנו. הבאתי כיסים מלאי אגוזים, ושיחקנו. היתה לו יד זריזה וקליעה מדוייקת, והפסדתי את הכל.
“מנין לך שיש אלהים”, שאלתי. הייתי נפחד מאד.
“הרי כתוב בתורה”, אמר הירשל. הוא אסף את האגוזים בביטחון שקט, כדבר המובן מאליו.
זה היה אחר־כך שראיתי את לולייניו של אבא ואת עיניו הטרוטות ואת פניה הלבנות־חוגגות של אמי ופרצתי במרוצה, אפי שותת דם, מבעד לגדרות בהמות ואדם אל בקעת הנהר, ושם דהרתי בעשב הלח פולט קולות סוס, עד לפינת הבוסתן.
ובניצב לפינת הבוסתן, על רקע האופק המערבי, נישאו שני עצי ברוש יפים ושוקטים. כמו בין אב ואם נפלתי ביניהם על גבי, עוקב אחר צִליהם ההולכים ומתארכים שעה שהשמש שמאחורינו שוקעת והולכת, וקדחת בראשי: איה קצה העולם. ראיתי חומה מסביב לחומה מסביב לחומה מסביב לחומה. וילונות לא ראיתי. פנים ראיתי לבנים כפני אמא נסוגים מחומה לחומה. ובסופם הפתח המרובע השחור הזה אל עליית הגג לשם מעיף אבא את כל ליצני העץ שלו.
וזה קצה העולם!
אחר־כך נשמעה יבבת הכלבים מתוך הבוסתן של הכומר סראפים, ושני עצי הברוש קמו ממקומם, מגורשים וגאים, מימיני ומשמאלי. לוקחים שתי ידי בידיהם, להעביר אותי בתוך מי נהר הבוג הגואים. כל שנה בימי פסח הם מציפים את הבקעה, והם עתידים, כדברי אבא – ועיניו הקטנות בוקעות מתוך חוריהן במין תאווה משונה – להציף את העולם. לתמיד.
ואין חזרה. החרב המתהפכת. מה זה החרב המתהפכת? אבא לא ידע, ומלמדי ר' שקולניק השיב לי בערך כך: החרב המתהפכת זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.
שאלתי מה זה שרף.
אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.
שאלתי אם הוא לא נשרף.
אמר לי, הוא בוער ולא נשרף, דהיינו כמו הסנה שבוער ואינו נשרף.
סובבתי ראשי לאחור, וראיתי את השמש כבר נוגעת בפינת הבוסתן של הכומר סראפים, והיא כמו שרף, אש בוערת וחרב מתהפכת, דהיינו נורא ואיום. והתחלתי לרוץ.
השקיעה היתה איטית במקומותינו. אבל צריך הייתי להגיע אל מאחורי בית המדרש הקטן עוד לפני חושך גמור, שם, כך הבטיח לי דודני שמיל, הוא יראה לי דבר שלא ראיתי בחיים שלי. וגם אוכל לטעום ממנו. “טעם גן עדן!” – קרא אלי ממרומי הסוס עליו עבר בדהירה ברחוב הטומוזֶ’נה. והייתי מלא ציפיה.
ובינתיים, העיירה שוקקת אנשים ומעשים. עוד לא שקע אבק העדר, מופיע אנטיפ עם מקל ארוך וחבל. לוכד ראש כלב ולוחצו במקל, והכלב גורר ומשפשף בטנו באדמה ביבבה נחנקת. אותה שעה עונים לה בקול בוכים כל הכלבים של העיירה, מבית הקברות של הגויים דרך “הר הזהב” של הטוחנים היהודיים וסימטת השוק ופרבר הקאצאפים ועד לרחוב הטומוזֶ’נה של טובי העיר, פרנסיה ומורי בית־ספר תרבות שלה. ואנטיפ מניף את הבריה המייבבת תנופה כלפי מעלה ובאחת מטיל אותה לתוך כלוב הסורגים. הסוסים בטשו פרסותיהם באי־שקט, הם הריחו את המוות. והכלבים, דוחקים את עיניהם בין הסורגים, בהולים לתפוס איזה אוויר אחרון. מרוכזים מאד, חדלו לייבב, נשמו מהר. למחרת כבר הרחנו את נבלותיהם ברוח הערב מכיווּן נהר הבוג.
ואני הייתי מלא חג. הציפיה חידדה את חושי, כמו הכלב, בהסתר זחלתי, טיפסתי על גדר העץ הגבוהה של הוישניצרים וקפצתי בגבורה אל החרות מן הכלוב הדמיוני.
אחר־כך שיפשפתי את סנדלי ומשכתי בחגורת מכנסי הקצרים כדי להחזיר את האבזם לפנים. ומדדתי בשעל יד ימינה ושמאלה לוודא שהאבזם, חבצלת צופים יצוקה בעופרת, כל תפארתי וכוחי, ייראה היטב מצד הרחוב בו עתידה לעבור קוּקה היפה. הכל ידעו שקוּקה היפה היא זונה, אך איש לא יכול היה להכחיש שהיא יפה ולבושה בצניעות כמעט עד האוזנים הקטנות והעדינות שלה, ועיניה מלאות איזה חלום, ועל זרועה תלוי ניוּמה, צעיר שחפן הולך למות עם מטפחת לבנה נצחית על הפה וספר עבה (אומרים ‘הקפיטאל’ של מארקס) פתוח לפניהם. והם הולכים בתוך קהל המטיילים של הטומוזֶ’נה כאילו הם לבדם, קוראים ומתווכחים, והם עוברים על פני ביתו היפה של אביו של ניומה השחפן, הגביר זילברמן, שנסגר חצר דלתות וחלונות שלא להיגלות לחרפה הזאת, והם עוצרים למול הבית כאילו הם לבדם, קוראים ומתווכחים בקול על המהפכה הסוציאלית, ורק מדי פעם ניומה מכחכח לתוך המטפחת ((“דם! דם!” לוחשת אמא מאחורי הווילון הנצחי שלה) וקוּקה מוחה את פניו באהבה.
הם מתקרבים. הדם הלם באוזני. קטפתי אשכול פרחי לילך והתעטשתי נורא. כל פרח יפה וריחני גורם לי להתעטש, אבל לא יכולתי שלא לתת לקוּקה היפה את הפרח היפה והמתוק ביותר. רציתי להציע לה לטעום, להגיד לה שהוא מתוק, שהוא טוב לכל דבר. לא איכפת היה לי שידברו עלי כמו על ניומה, ורציתי לצעוק כדי שהכל יגנו אותי וקוּקה תאהב אותי, שאין אלהים, שהשמים זה חור שחור בתקרה שאבא מעיף לשם את כל בריות העץ שלו, ולפעמים הן שורקות משם כמו עכברים בוערים, וקצה העולם זה רק עוד חומה ועוד חומה כמו כלא אחד גדול, ואני יודע שכל מה שאומרים עליה שהיא עושה עם קציני המכס בעד גרבי משי מפאריז זה הכל שקר וכזב, וגם אני אחלה בשחפת וכבר יוצא לי דם מהאף.
היתה לי תחבולה קטנה: כשמישהו נטפל אלי, צובט או נושך, או כשדוד נחום מתחיל לחקור אותי מה למדתי אצל ר' שקולניק, או כשאמא מתחילה לשיר את שירי הדוקטור שלה, אני מכה ידי באף ומוציא דם.
אותם לא ראיתי אותו ערב. יענקלה הצולע, הקדים אותם. הוא תפס אותי בידי ולא הניח לי עד ששרתי לו משהו שאהב. אף פעם לא ידעתי מה בדיוק הוא אוהב והייתי מנסה קצת מכל דבר. אולי אהבתי לשיר, אינני בטוח. אולי פחדתי לשיר, אינני בטוח. לא פחדתי מיענקלה, אבל לא אהבתי שמישהו מחזיק בי, ביד או בכל אבר או בגד אחר. ושרתי ברצון. אם לא שרתי מה שרצה, היה מסובב את כובע הקאסקט שלי עם המצחה לאחור, וזה חרה לי, כי הוא חשב שאני חובש קאסקט מפני שסבא שלי הוא רב ושייך לעדת הצבועים ההם, הציונים וכלי־קודש. הוא היה בוּנדאי נלהב, סמוק־פנים, קולו עובר מקצה הרחוב לקצהו, קול רך ותקיף כאחד, מעולם לא שמעתי קול כזה. מכובדים בדרכם לבית העם לאסיפה ציונית עצרו על ידו משתאים, ולא מנסים לחלוק עליו. “עדת רמאים וצבועים” קרא להם, ה“בייטש” (שוט) של חנא בעל עגלה יפה והגון מכם. הפה שלכם מלא תורה והלב שנאה. פושטי נבלות בסתר. בכלל רגלו הכפופה והתפוסה בברך ללא תקנה היה בגובה אחד אתי, אבל פניו היו מזהירים בדברו כך. הייתי מוקסם, לו רק היה משחרר את ידי מאחיזת ידו. הייתי בטוח שהצדק אִתו, אבל שנאתי אותו על שהוא חושב שהוא רשאי להחזיק בי כאילו אני שבוי שלו. הייתי שבוי שלו, כמובן. הלא זה הוא שכתוב עליו “ויקע כף ירך יעקב”. ר' שקולניק התקשה מאד להסביר את זה ולבסוף אמר כמו “יענקלה דער קרומער”. הייתי בטוח ששָׂרָה עם המלאך, ועכשיו הוא מלא תוקף ועוז, והצליעה היא אות הגבורה שלו.
שרתי לו “על נהרות בבל” והוא השתיק אותי וסובב לי את הקאסקט עם המצחה לאחור: תיכף עוד תתחיל לשיר “ובא לציון גואל” – גועל נפש – טפו צבועים מדושני קישקה וטשולנט וטוחני פני עמך.
אז שרתי לו משירי חורף וכפור ושלג צונח כמו יונים מתות. ועל גיטל רוכלת הנוצות משוחת העץ שנהר הבוג הגואה הרים אותה ונשא אותה על מיטת העץ לאורך כל הרחוב והיא צורחת: “יידן העלפט” – עד שזרם המים הגועש ומתערבל כמו הסמבטיון שטף אותה לתוך הנקיק השקט.
כאשר שגיתי בבחירת השיר, גער בי יענקלה והזכיר לי: סבא שלך כלי־קודש. ואז שרתי משירי לייזער שטיינבארג מָגֵן העניים, שהלחין יענקלה הצולע. “עוד הפעם!” צרח עלי ואני שרתי עוד הפעם ועוד הפעם, ובכיתי, ואני מוכרח להודות, נהניתי. אולי מן המלים, אני לא בטוח. או מהניגון של יענקלה. הידיים שלי היו לאגרופים, ולא טפחתי על האף, להוציא דם. אבל יכולתי. לא הייתי חסר־אונים. איימתי עליו שאוציא דם. “טוב”, צרח יענקלה: דם שיצא “פון זייערע קישקאלעך”. לא ידעתי בדיוק למה דווקא קישקאלעך, אבל בכיתי משמחה ושרתי על בעלי־מלאכה פשוטים שהם “כתם במשפחה / וחלף חד יש לו הצלחה / הוא גם שוחט, וגם עושים עליו ברכה”.
אחר־כך רדפתי את סבי לאורך כל רחוב הטומוזֶ’נה וצעקתי ר' שרול ר' שרול, והוא אלי לא סובב את פניו, עד שקפצתי לתוך שלולית והיתזתי מי בוץ על מכנסיו וגם אז לא סובב את פניו אלי.
מחומם, וכמעט רועד מציפיה והתלהבות הגעתי אל מאחורי בית־הכנסת הסדיגורי שהיה קרוי גם “בית המדרש הקטן”.
“סיגריה מארץ ישראל”, לחש שמיל, נשען על הקיר האחורי של בית־הכנסת. הקיר היה מלא כתמים כהים, משִתְנָם וליחם של המתפללים.
רעדתי. ראיתי שגם שמיל רועד. הוא הביא שתיים. הנה כתוב, אמר. קראתי, או מדמה הייתי שקראתי, כי איך ניתן לקרוא בחושך, וכבר היה חושך. אבל בטוח הייתי שקראתי “ציון” ועוד משהו. פחדתי להריח שלא יפרוץ הדם. הוא לא נתן, רק הדליק אחת ומשך ועצם עיניו ושתק ולא הוציא את העשן והבנתי שאת העשן הזה אי־אפשר להוציא. אחר־כך נתן לי למצוץ מתוך ידו. חשבתי על הדוקטור של אמא, פתאום התחלתי לראות את כנף בגדו ואת קצה זקנו הפרוע. ידעתי שאין הוא יכול להיות דוקטור כמו דוקטור פרוזדורוב שעובר מחולה לחולה בכרכרה רתומה לשני סוסים אמוצים ובידו תיק קונצרטינה אפור עם אבזמי ניקל. מצצתי ועצמתי עיני, וחשבתי, מה צורתו של הדוקטור, מה צורתו של הדוקטור.
העשן חתך את גרוני ואפי ונחנקתי.
התעוררתי במיטה בבית. אמא הביטה רגע עלי ורגע על אותו פורחוי, הגוי הפרא הזה הצובט אחוריהן של השיקסות ומקפיץ את דדיהן. הוא עמד שם, כובעו בידיו, וידיו לפניו, מתאר איך הרים אותי ונשא אותי אחרי שנפלתי, ועיניו נעוצות בפניה הלבנים כואבים של אמי.
“תודה”, לחשה אמי.
בעיניה עמד המבט ההוא שמאחורי הווילון.
הנעליים של סבא 🔗
אותה שעה היו רוב הנשים במשפחה מתרוצצות מסביב לכיסא הגדול של סבא, והיתה מהומה גדולה. המזנון נגרר לפינה ותיבת צדף עם החנוכיה הענקית לפינה השניה, ובמקום שהתפנה הציב אבריימל פינס הצלם את המצלמה שלו – ראש גדול ומרובע על רגליים דקות. הינומת קפלים שחורה השתלשלה מן הראש ומתוך הקפלים הבהיקה עין.
“לסובב את הראש – קצת – יותר, לא יותר מדי – והכתף, במחילה, קצת לאחור – אוי אוי נשים!”
ההתנצחות בין דודה אוֹדל לדודה חנה הגיעה לשיאה: דודה אוֹדל מושכת את הכתפה הימנית של הבגד העליון של סבא לצד ימין ולאחור, ודודה חנה מושכת את הכתפה השמאלית של הבגד העליון של סבא לצד שמאל ולאחור. דשי הבגד כמעט נתלשו מן הכפתור העליון.
וסבא, המהומה כאילו אינה נוגעת לו, יושב זקוף על כסאו כמו מלך. לא מלך, כי אם מלך מלכי המלכים, לא מזיז אצבע וכבודו מלא את החדר. והשקט בעיניו.
“אתה לא מתבייש!” גער בי הדוד נחום ומשך בידי לקום. "כורע על ברכיו כמו אחד משלהם – "
“עזוב את הילד”, חשה לעזרתי דודה בליומצי בעלת הצמה הכי גדולה במשפחה. אהבתי את הצמה שלה. בחלומי היא נהיית כנף, והכנף מכסה את פני, מנוחה. לא ידעתי הרבה מנוחה בהקיץ, עכשיו פחות, אחרי שביתנו התחלק לשני בתים, אחד של אמא ואחד של אבא. “אתה לא רואה שהוא נפל, הילד, על ברכיו?”
דודה בליומצי שובבה את שפתיה באותו חיוך שלה, פרא וערמומי, אחד ויחיד במשפחה שהיה מצליח, לעתים, להפיק כמעין בת־שחוק על פניו חמורי הסבר, פני שופט עליון יושב לדין, של סבא.
הסמקתי. לא ידעתי שאני על ברכי, והרי בסך הכל אמרתי תפילה, שניומה השחפן לא ימות. בלבי הייתי בעצמי ניומה, חיוור וצהוב ולפעמים כחול שקוף, וקוּקה היפה מנגבת את הדם משפתי, ואני אומר בקולו של ניומה מלים קסומות כמו “צדק סוציאלי” ו“עולם חדש נקימה”. בטוח הייתי שיש לזה קשר עם אמא שם מאחורי הווילון. והתפללתי שאבין, כאשר אחזה בי ידו של הדוד נחום וצמתה של דודה בליומצי באה להושיעני.
שאלתי איך הוא נראה. בטוח הייתי שדודה בליומצי תבין שאני שואל על הדוקטור של אמא. רציתי לדעת איך הוא נראה.
“הוא בא מרחוק. מרחוק מאד”, אמרה.
“מראדוויץ?”
ראדוויץ זה המקום משם באים הצוענים עם הסוסים הקטנים, וגינגו הקוסם, והקירקס, ומשם כל סחורה גנובה או מוברחת כמו גרבי המשי של קוּקה היפה. זה בצד השני של היער.
דודה בליומצי תלשה את הפריפה מן הצמה והכניסה אותה בין שיניה וגמרה לקלוע את הצמה – אצבעותיה פיכו כמו צפורים.
“עוד יותר רחוק”, אמרה.
"שיהיה שא! מצלמים – "
חילק שַמָש התרוצץ מאיש לאיש מחלק כוסיות יי"ש ועוגות דבש, וכולו אש להבה:
“שמח שיהיה, יהודים!”
ומדי פעם מעיף מבט לעבר הכסא המרובע והרם בו ישב ר' ישראל רוֹזנר, זקוף ועתיק, לבוש חגיגית ושותק. כל כך שותק, שחילק שמש מתחיל לחפש את אצבעו של ר' ישראל, זו האצבע שר' ישראל מרים אותה לאט ובאדנות של פריץ, כשאומר:
“חילק. נו!”
וחילק נדלק באש, באש ממש, והוא משחק ומכרכר ושר לפני ר' ישראל פטרונו ומיטיבו.
וכי ברירה יש כנגד אצבעו של ר' ישראל, חושב חילק שמש. הנה המקרה שאירע את מר שטיפלמן המלמד שחצה את דרכו של ר' ישראל ור' ישראל הרים את אצבעו כלפי זקנו ואמר “נו!”, ודינו של מר שטיפלמן נחרץ. וכי למה זה יאמר לו ר' ישראל “נו!” בדרכו מתפילת שבת, ודווקא בימי הסליחות של סוף אלול? זה היה מיד אחרי השטפון הגדול שכמעט הוריד את העיירה כולה לתוך הבוג, כשמצאו את מר שטיפלמן תלוי על חגורת מכנסיו, ובכיסו בקשת מחילה.
דבר לא זע עכשיו על כסאו של ר' שרול, מלבד ידיהן הטרחניות של דודה אודל ודודה חנה, עכשיו רק של דודה אודל. הקרב הוכרע, כמצופה, לטובתה של דודה אודל הקטנה והנמרצת. זה לא היה מצחיק בכלל: הכתפה השמאלית קפצה כלפי מעלה והדש אחרי הכתפה, וזה כופף את זקנו של סבא כמו איזו רוח פרא והעיניים הביטו מתוך זקנו שאננות כל כך, שהתחלתי לרעוד.
“זה בשביל הלאנדסמאנשאפטים באמריצ’קה”, אמרה דודה בליומצי ופיזרה כשליש הצמה הפקר, לעיני כל, להבה אדומה, וזה עשה אותה דומה לקוּקה של ניומה, כמעט. “הם צריכים תמונה שלו כדי לקשט את האלבום שלהם. מי יודע אם מחר יוכל לשבת, אלהים ישמור. אפילו את היציאות שלו כבר הוא לא עושה בלי עזרה. תסתכל על הנעליים שלו”.
ראיתי. לא היה בהן שום דבר מיוחד, נעלי לֶבֶד רגילות, עם אוזני משיכה זקופות ובלי שרוכים. שום קלות דעת. ישבו על הרצפה כאילו לרוחב. אם ירים את רגליו, חששתי, יצאו מן הנעליים. אבל לא היה שום חשש. הוא היה דומם כל כך.
הדוד נחום הסביר לצְעיר האחים, מי שעתיד לבייש את שם המשפחה כשיתחפש בנשף פורים למצחצח נעליים, הדוד מלך: "זה יביא דולרים טובים. ולאבא זה כבר לא יזיק – ". הדוד נחום לא חיכה לתשובה. הוא היה הבכור. הוא סקר את כסאו של סבא ויישר את כובעו כמודיע “העניין סודר”, ויצא. הדוד מלך יצא אחריו.
"חת – שתיים – רגע – "
אבריימל פינס הצלם הסתער על החלונות, הסיט וילון ופרש וילון ושוב הסיט וילון, גרר כסא והחזירו, וראשו נעלם בתוך הפרוכת השחורה וכשיצא משם מיצמץ בעיניו כמי שמצא. חילק התפתל כתולעת ויבב “רחם נא אדוישם אלוקינו”, שתוי עד צפורניו. משוחרר סוף סוף מאימת האצבע של סבא, תופף על החזה שלו בכל כוח אגרופיו וצעק: “ראשי אתן למען האצבע הקטנה שלו, יהודים! אתם שומעים, יהודים!”
האור שיחק כמטורף בין הווילונות והעיניים, הפקוחות, של סבא. ראיתי את הצבע שלהן. חוּם בהיר, או ירוק עמום, שקוף בכל אופן, ומשהו בפינות, עכשיו אינני בטוח. אף פעם לא ראיתי את עיניו פקוחות עלי. הייתי מתגנב ופתאום עומד לפניו, והוא לא רואה אותי. הגבות כיסו את עיניו. שנאתי אותו.
זה התחיל בנעליו.
יום אחד הוא קם, ולא התכופף עוד. החוליות נתפסו לו. זה עשה אותו ישר כמו ברוש. בטוח הייתי שאם סבא יתכופף, הבית ישבר לשניים בדיוק באמצע. חילק שמש, סבתא מירלה, לפעמים בן זה או אחר ובמיוחד בנו הבכור הדוד נחום, שכבר אז היה המוציא ומביא בעסקי סבא, תמכו בו, לשבת, לקום, לשכב.
לבסוף נשאר שוכב. אבל גם בשוכבו סירב להיפרד מנעליו וממקלו. הוא אסר להסיר את נעליו מרגליו, מלבד לרחיצת רגליים והחלפת גרביים, אחת לשני ימים. ומקלו, מקל הליכה פשוט וכפוף ראש, הניח ליד מיטתו.
“לְמַה הוא מחכה, אתה שואל?”, גילגלה דודה בליומצי את עיניה היפות כלפי מעלה בחסידות וכל גופה הקטן מרטיט עד קרסוליה הנעים כמו שני כפתורי צדף, “לביאת המשיח”.
“נו. די. ארטיסטקע!” התריסה כלפיה סבתא מירלה כמעט בלא קול, מחמת כבודו של סבא.
במבט מבֵּין נעליו, בניגוד לכל כללי הפרספקטיבה, הלכה המיטה והתרחבה כלפי זקנו של סבא, שהתנשא כמו הר, ומאמצעו, בין שערות כסף יחידות, היה בוקע ועולה זמזום דק, כמעין המיה. ידעתי כמובן שסבא מנהל שיח ושיג עם בריות שאיני יכול לראותן. הגבות נעו בכבדות, הנעליים לא זעו.
“אל תפריעו לילד”, האיצה בי סבתא מירלה, “זו מצווה גדולה”.
“זו מצווה גדולה”, אמר אבא.
אמור הייתי לחלוץ את נעליו של סבא מרגליו, ולהחליף את גרביו ולהחזיר את נעליו לרגליו. זה היה טכס דו־יומי שכובדו בו הנכדים, בתורם. והגיע תורי. שמיל, בנו הפרא של הדוד נחום, הביט לתוך ידי. דודה בליומצי נשכה את קצה הצמה, וידו של אבא הזיעה על ידי. אינני זוכר מה בא קודם. בזבזתי את ההזדמנות שלי. ממילא לא היה לי כל סיכוי להגיע אל הר הברכה הזה. חשבתי על אמא, חשבתי על יענקלה שנשבע לי שנעלי סבא עשויות מעור חזיר. נבל! לו אמר לפחות מעורם של עניים. לא האמנתי לו. אבל ידעתי שהם אסורים בנגיעה, הנעליים. ופחדתי. מן החושך השותק שבהם, ממה שיבקע משם. אפילו שרוך לא היה עליהם לשרוך אותם.
הייתי קר. ידו של אבי הזיעה על ידי כאילו מונח שם מת, ברגע זה, בין שתי הידיים. לא היה מה שיעצור בעדי, הייתי לרוח, בריחוף עברתי את המדרגות, השער, בית העם, רחוב קרפיפי העצים, שניים שלושה גדרות, ורק במקום בו נפתח רחוב הטומוזֶ’נה על עמק הבוג, הרגשתי שוב את האדמה מתחת לרגלי.
ושם ראיתי דבר נפלא: אדם גבוה ורזה עם שפם קטן כמודבק וכובע ירוק עם נוצה ורובה צייד תלוי לו על כתפו ומיטלטל ברישול קנהו כלפי מטה. כלב גדול ושחור פסע בעקבותיו, ארוך מאד וראשו צר ומחודד ורגליו דקות והוא הולך בנחת אחרי בעל הכובע הירוק, כאילו אינו יודע על קיומו של אנטיפ משמיד הכלבים. הם נראו, האיש והכלב, כאילו יצאו מאחת הגלויות המצוירות הנעוצות בפתח חנות כלי הכתיבה של מר זיסקינד. צריך היה לנגוע כדי להאמין שזה ממשי, אבל איך נוגעים בכלב או בבעל כובע הנוצה? הזעקתי את הירשל, שקבע תיכף ומיד:
“זה איש צייד שבא מן ההרים. מכל מקום. אין לו בית”.
הייתי כוּלי פליאה ולא יכולתי להאמין. מוכרח הייתי לנגוע. היה לזה איכשהו קשר עם נעליו של סבא.
“איי, אתה הזר!” קרא אליו חליפוב המוכס, הדוּר בתוך מדיו הירוקים עם כפתורי הזהב וכובע השרד, ומקל קצר בידו לחבוט במוקיו המבריקים כשתי מראות. זמן מה, כך עברה השמועה, שימש כפטרונה של קוּקה היצאנית היפה וספק ראשי של כל גרב משי שגרבה אשה על רגליה מכאן ועד בעלז במזרח ועד סדגורה במערב, ועכשיו מטייל לו לרוח הצהריים ברחוב הטומוזֶ’נה לנקר את עיניהם של היהודים וללכוד את עיניהן של בנות היהודים.
“נראה אותך, הזר!”, התגרה בבעל הכובע הירוק. “תוריד אחת מלמעלה ואתה מקבל עשירייה. בזהב”. הוא הכניס מטבע בין שיניו.
שעת צהריים מנומנמת, והשמיים כנגובים, בלי ענן, בלי צבע, בלי ציפור. שום דבר לא נע בהם.
פתאום חבטה – ועוד לפני שראיתי את בעל הכובע הירוק נוטל את הרובה ומכוון, כבר נשא הכלב בפיו ברווז פרא צעיר, שמוט כנף ומטפטף.
לא ראינו דבר כזה במקומותינו. מכל החצרות פרצו ילדי השכונה והלכנו אחרי האיש עם הכובע הירוק והשפם והרובה העשֵן המיטלטל ברישול עלוב על כתפו, בעצם על זרועו, כמו העכברים אחר חליל הקסם שבסיפור. חליפוב המוכס הגנדרן נעלם כלא היה.
האיש גילגל לו סיגריה והדביק. וירק. אפילו גרר רגל, את העוף שילשל לתוך שק משונץ שהיה קשור לאבנטו, אבנט בד באלף צבעים. נעליו היו עקומות ומרופטות, שרוך נגרר מאחת מהן ומן השנייה ביצבץ הבוהן. ליווינו אותו בשתיקה ובפחד עד הבוג. בסירה הסיר את נעליו וקשר אותן על כתפו, ובצד השני הלך ונעלם על האופק, הוא וכלבו, נעליו, כובעו. הנוצה היתה הדבר האחרון.
“סתם צייד אחד”, אמר הירשל.
“והציפור? מאיפה?”
“הוא ראה אותה. מפני שהוא גבוה ממך”, פסק הירשל.
זה עשה אותי כופר נורא. בטוח הייתי שיש לזה קשר עם הנעליים שלו, עם הבוהן המבצבצת מתוך הנעל. עם הפתח השחור בתקרה לשם היה אבא מעיף את בריות העץ שלו, כולן נעלי סירה של איכרים לרגליהן, רכים ומשתנצים ונהיים לאלף קפלים מתחת לקרסול. כל אומנותו השקיע אבא בקפלים אלה, אצבעותיו רטטו וחטטי פניו הכעורים הבהירו. אלה היו שעותיו היפות של אבא.
הירשל נכנס לביתו יחף וחזר בנעליו.
“רוצה לראות משהו?”
הוא שלף רגל מן הנעל, ואחרי הרגל נמשך נחש. “שמע ישראל” לחשתי כדי להפקיע את השרץ מכוחו. בשעה זו היה נחש אמיתי גח ויוצא מתוך עורו של נחש הגומי, והיתה בו סכנה.
“עצום את העיניים”, אמרתי.
הירשל עצם ומילמל משהו, אולי השבעה.
“עכשיו פקח”
חלצתי נעל. השנייה השארתי בבית, שהרי לא הייתי זקוק אלא לאחת.
“עכשיו תביט. פנימה”.
את הנעל החזקתי הפוכה סולייתה אל השמש, כדי שיהיה בה צל, כדי שאפשר יהיה לראות בה כל אותם דברים מופלאים ואסורים היוצאים מתוך החושך. כמו ריח הלבונה שמפיץ הכומר סראפים בתהלוכות הניסים והצלבים, כמו האפלולית הנצחית בבוסתן שלו עם יבבת הכלבים והחרב המתהפכת.
“אני לא רואה כלום”, אמר הירשל.
“מטומטם!”
אחר כך השתופפנו מאחורי הפשפש לראות את יענקלה הפיסח עושה את הטיול היומי שלו על ידיו. הוא היה עובר על ידיו מן המשחטה שליד רחוב הקאצאפים שם התגורר, דרך סימטת העורות ולאורך כל הטומוזֶ’נה וחזרה, עושה חנייה מול בית העם כדי לקרוא שתיים שלוש סיסמאות בקולו האדיר נגד גוזלי העם הפשוט ונושאי כליהם הציונים וחוזר על ידיו אל בית אמו האלמנה, ללמד את בני הבונדאים קרוא וכתוב אידיש נקיה מהברֶאיזמים, על פי משליו של לייזער שטיינבארג. ביתם בית טיט שגגו פחים ורצפתו טיט ועל הרצפה מיכל ענק מכוסה טיט עם ברז נחושת והמיכל מלא תה, תה אמיתי, אדום וחם, ואמו האלמנה של יענקלה מוכרת אותו קומקום בשתי אגורות. הציונים אומרים, מה הפלא שיענקלה רואה את העולם הפוך אם הוא הולך הראש למטה והרגליים למעלה! ויענקלה חוגג את העולם על ידיו ומשפיל את רחוב הגבירים. מי שלא ראה את יענקלה עובר את העיירה על ידיו לא ראה כובש מימיו. אותה שעה היה צומח לגובה, בעצמי ראיתי, אפילו הרגל־ככרע שלו כאילו מתיישרת וכובשת גובה. ועיניו אין לפניהן מסתור, מבעד לפשפש העץ הוא צועק אלי: “הנה יום יבוא על ר' ישראל הגדול סבא שלך! והוא לא רחוק! כחטף יבוא! וסבא שלך יפול! כארז קצוץ יפול!”
דבריו דקרו את אפי – התהפכתי על גבי עד שיקרש הדם – ונעמו לאוזני. ראיתי את גבות עיניו של סבא, נשברות. היו לו הגבות הגדולות ביותר שראיתי מימי. כשהיה זוקף אותן, הן היו מזדקרות כמו שתי קרני איל ממצחו. אבל סבא זקף גבותיו לעתים נדירות. בדרך כלל נחו על עיניו וכיסו אותן ורק הוא עצמו ראה דרכן, האם ראה. מה לא עשיתי כדי לראות את עיניו. ליתר דיוק, לגרום לכך שיזקוף את גבותיו ואראה אם הוא רואה אותי. ירקתי בקול, נבחתי, קפצתי לתוך שלולית על ידו כבר סיפרתי. הנחתי לכובע שיפול מראשי ועמדתי לפניו גלוי ראש. ללא הועיל, גבותיו נעלו את עיניו. אשמתי, לא היה ספק בכך. רציתי שיאמר לי. שיגער בי. אהבתי את יענקלה אוחז בידי ומגדף את סבא ואינו מניח לי עד שניקיתי עצמי לפניו בשיר המשור והחלף, או איזה שיר אחר הצועק את צרת העניים. סבא לא מחל לי את עניין הנעליים, בטוח הייתי בכך. שלא חלצתי אותן מרגליו. הן היו נעלי לבד רכות, בלי שרוכים ועם אוזני משיכה, וסבא כל כולו הוא וזקנו וגבותיו נעוצים בתוך נעליו.
אותו לילה –
לא סיפרתי. אחי חלה בטיפוס המעיים וסבתא אספה אותי אל ביתה. בבקרים עם שחר היה מעיר אותי זמזומו של סבא. הוא היה מתהלך בחדר, גבותיו נעולות על עיניו, טליתו על כתפיו, ומזמזם תפילת שחרית בניגון. המצאתי תחבולה נגד הפיתוי שבקולו – עלי להודות, קולו אפף אותי במין מתיקות – קישחתי את רגלי הימנית בערך כמו רגלו של יענקלה, במקופל, וזה שמר אותי ער. בסתר אצבעות היד ראיתי אותו סב פתאום אל החלון ומרים ראשו אל האור, שהחל זה עתה מלבין בחלון, ואוסף אליו את כנף טליתו וקובר בה את פניו, ונחנק הניגון.
הוקסמתי. ממש כפי שציירתי לי את השכינה אוספת את כנפה השבורה. כמובן, ידעתי מיד שיש כאן שקר נורא, קישחתי כנגדו את הרגל השמאלית בברך לאחר שקיפלתי אותה שוק על ירך ־ ־ והתעוררתי.
עכשיו לא ידעתי כלום. בלילה שלאחריו פרצתי לחדר השינה של סבא וסבתא ותפסתי נעל והתחלתי למולל אותה ולצבוט אותה ולמרוט אותה ולהכות בה על הרצפה ולקרוע אותה בין שיני, היה קר וחושך ופירכסתי כמו דג ושום דבר לא יצא מן הנעל. מלבד סבתא שאספה אותי בזרועותיה והשכיבה אותי במיטה:
“נדמה לי שהילד קודח”.
ביום בו ישב סבא ר' ישראל על כסאו ישיבת מלך לפני הארגז המכוסה פרוכת שחורה של אבריימל פינס הצלם, רגליו במנעליו, גבותיו זקורות ומבטו שאנן ורחוק, ביום ההוא עמדתי בחדר, אני הילד, בין חמש בנותיו המתרוצצות סביבו, וכך אמרתי:
“דודה אוֹדל, מותר לי לנגוע בנעליו?”
“רק אתה היית חסר כאן”, גערה בי דודה אוֹדל. ביד זהירה אך בוטחת הניחה את ידו של סבא על מקלו, שלא יפול.
אחר־כך, בחלומי, מהלך בין שני עצי הברוש הזקופים עצבא ועצמא, ידַי בידיהם ופנינו אל נהר הבוג, ראיתי את כסאו של סבא עומד על נהר הבוג, ואין יושב עליו.
שעון הכיס של אבא 🔗
שעון הכיס של אבא הוא אחד הדברים המצחיקים ביותר שראיתי מעודי.
בפעם האחרונה ראיתי אותו בקרון הרכבת, לפני שנפרדנו. אבא שלף את השעון בתנועה נהדרת, וכיוון אותו לאט ובקפידה על פי שעון התחנה.
“הגיע הזמן ללכת”, אמר וקם ללכת.
לא היו בו מחוגים כלל, אבל על מכסה הכסף מצדו הפנימי חרוט היה דקל ומשני צדי הדקל כעין שתי בובות ערומות.
“אבא”, אמרתי. “תן לי את השעון”.
,אתה לא צריך אותו שם", אמר. “אתה יוצא אל ארץ בריאה עם אנשים בריאים”.
הקטר צפר. אני לא זוכר אם צחקתי. כמובן צחקתי. נשארתי עם תנ“ך שהשאיר בידי. חדש לגמרי, בכריכת עץ זית עיצוב בצלאל, שהביא הדוד נחום מנסיעתו לארץ־ישראל. טוב שלא מסר לידי את התנ”ך הישן שם רשם בדיו ירוקה מתחת לגימטריות של סוף דברי הימים את כל השמות של האילן המשפחתי של אמא עד הבעש"ט.
במבט לאחור, דומה ששתי הבובות, שחרט אבא בצדו הפנימי של מכסה הכסף של שעון הכיס המצחיק שלו, היו אמא.
מכל מקום, בלי שעון הכיס של אבא, ועם תנ"ך שכל דף ודף שבו חדש ומרשרש, יצאתי נקי. אבל לא על עצמי באתי לספר.
אין צריך לומר ששעון הכיס קשור היה בשרשרת עבה שהיתה חוצה נכבדות את תת־כרסו (שכן רזה היה וכרסו קעורה) של אבא מימין לשמאל עד לכיס החזיה שם היתה ננעצת באבזם מוזהב.
“במחילה, מה השעה?”, שואלים אותו, בעוברו ברחוב, חנוונים יושבי בטל לפני חנויותיהם ומגלגלי מפתחות בידיהם.
“עוד לא מאוחר” – אומר אבא, תוך שמציץ בשעון הכיס שלו.
הם לא צוחקים. כבוד למקום הוא חולק, ראשו נזקף, מצחו הצר מתארך, וחטטי פניו מתבהרים. אם הוא בתנועה הוא עוצר, אם הוא יושב הוא קם, והאצבעות הקצרות מתעדנות. וכשהוא מסובב את השעון ומייצבו כלפי האור, נאצל עליו משהו מדמותו של ר' בונים קיטל (הקרוי קיטל על שום הקיטל שאינו יורד מכתפיו בימים הנוראים) בשעה שזה מסובב את ראשו כלפי החלון ודרכו כלפי שמיים לראות ההגיעה השעה לתקיעה הגדולה.
חיפשתי את הצחוק על פניו של אבא. הוא לא צחק. אולי בלבו, קיוויתי.
פעם אמר לי: “כזאת צורה יש לנו. שעון מפוצפץ”.
אבל השעון לא היה מפוצפץ כלל. הלב שלו תיקתק נהדר, וראש בריא ומחורץ היה לו, עימו היה אבא ממלא את השעון, כשהוא שולפו ומחזירו בנקישה, ואז היה מגיש את השעון לאוזנו ואחר כך לאוזני. אצבעותיו היו יפות באותם רגעים, ובלי הריח של דבק נגרים ישן שעתיד היה לחזור אלי לאחר שנים בתור ריחם של אנשים גלמודים.
ומכסה הכסף הקופץ. ומתחת לדקל, אמא את אמא.
מעריץ גדול הייתי של השעון של אבא. בטוח הייתי שסוד גדול טמון בתוכו, מאחורי המחוגים החסרים. עקרתי חישורים מאופניו הישנים של דודני שמיל, ולא ראיתי הרבה. ורק הגלגלים היו נפחסים מעתה בשעת רכיבה. עם כידון חופשי, כשידי באוויר, חציתי את רחוב הטומוזֶ’נה, החלקתי במורד הבוג, פרצתי מבעד לשערי המנסרה, ובלמתי בשבירת צד מסוכנת.
“הגלגלים שלך כמעט בלי חישורים”, אמר אבא. “למה אתה לא מתקן?”
“ולמה השעון שלך?”
לא הבנתי למה שאלתי. הצטערתי.
“אמא שואלת לשלומך”, מיהרתי להוסיף.
זו היתה השליחות שלי. יום יום. כוזבת כמובן. בלבי ביקשתי מחילה מהמלאך מטטרון, מגינם של העניים. חגגתי. הדרך בין שני הבתים היתה מלאת הפתעות. זה עשה אותי ציפור דרור, כמעט. אבא הציע לי כסף לקניית אופניים משומשים. אמא הציעה לי כסף לקניית אופניים משומשים. שניהם לא היו משופעים בכסף, ומה אעשה בשני אופניים? מחיתי, דחיתי. חייב הייתי לשמור על איזון נכון. לבסוף שאלתי משמיל בנו של הדוד נחום, גביר ופרנס ושותפו של סבא במנסרה שעבד בה אבי, את אופניו הישנים, ושיברתי כמה מחישוריו. איך? באבן. אין הרבה במקומנו, שאדמתו אדמת עמק דשנה. אבל האבן היתה. שרתי עליה לפני שידעתי, עלענד ווי א שטיין / זיץ איך מיר און וויין. במחשבה שנייה, לא אני שרתי, אמא שרה, באוזני, אבל אולי הייתי שר את השיר עם אמא ביחד, בזרועותיה, מאחורי הוילונות הכפולים.
ואחר־כך יצאתי לחפש את האבן.
ליד הבאר שלרגלי “הר הזהב”, בואכה בית הקברות של הנוצרים, היתה אבן גדולה ועגולה. בטוח הייתי שיענקלה הוא שהסיר אותה מפי הבאר. ועוד היתה שם אבן קטנה ממנה, עליה היו השואבים מעמידים את דלי השאיבה הכבד, לפני שהיו מריקים אותו לתוך דליי הפח שלהם. והיו עוד כמה אבנים עליהן היו השואבים יושבים לנוח לפני צאתם לדרך. בלילות יש שישבו עליהן דוידל וזליג רייניש זכרונם לברכה, ומנגנים זה על הכינור וזה על הבטנון. הם טבעו שניהם בנהר הבוג ביום היבקע הקרח – זה היה בפורים לפני שנתיים – הם וכלי נגינתם, בעת שהיו בדרכם לחתונה בראדוויץ שמעבר לנהר. בלילות חורף, בעת שהרוח נופלת ביבבה מקפיאה מן ההר אל רחובותינו, ניתן לשמוע אותם בבירור. לעיתים אני שומע את קולם בקולה של אמא בשעה שהיא שרה על געגועים ועל לב הנושא את כאבו בשתיקה, כמו אבן. אילו יכולתי, הייתי נושא עלי אבן תמיד, כמו יענקלה מן החומש את האבן שלו. אבל הייתי קטן. תקעתי אותה בין החישורים ומשכתי לכאן ולכאן עד שנעקרו. כששטפתי לאחר־מכן במורד רחוב חנויות הבדים, רגלי על הכידון וידי באוויר והגלגלים נראים כסובבים על ריק, נבהלו הבריות ונמלטו אל הפתחים ועיניהם בוהות:
“להם מותר הכל! שבט הרוֹזנרים!” –
אל גשרון העץ שבקצה הרחוב נמחצנו, אופני ואני. בעצם לא הייתי בדיוק אחד הרוֹזנרים. אבא שלי בא ממקום אחר ושמו אחר, אך לא הספקתי לגמור מחשבה זו עד הסוף. הגלגל האחורי התעקל למשהו הדומה לסיפרה 8, ואני קרעתי לי את עור הירך עד המפסעה.
היה סתיו. העלים עוד התעופפו זהובים וחופשיים, לפני שבא עליהם הגשם והדביק אותם לרפש הבלתי־נמנע. קוּקה הזונה היפה באה לטפל בי. אמא, בלעדיה, היתה אבודה לגמרי. היא לא קראה לקוּקה. היא שברה את ידיה העדינות זו בזו וטפחה בהן על הקיר. ובין יפחה ליפחה (“ויי לי! הוא הרג את עצמו, הילד!”) לחשה לחשים. אולי קראה למלאך גבריאל, או לר' ישראל אבא שלה, הקרוי על שמו של הבעש"ט, ואולי לדוקטורל, אוי הדוקטורל, שיבוא סוף־סוף מקצווי ארץ ויאסוף אותה כאסוף אפרוח.
מכל־מקום, כל אלה לא שמעו. קוּקה שמעה מעבר לקיר, ובאה.
אלה היו ימים גדולים. כשניתך סוף־סוף המבול מעורב בברד כבד, והחלונות החלו להתכסות בכפור, כבר עמדתי על רגלי, בריא ונפחד ומאוהב עד לאוזני בקוּקה היפה, ועם צלקת גברית בכף הירך. אז החלה אותה צליעה קלה שלי הנמשכת עד עצם היום הזה.
אחר־כך היה פורים. אמא לא סיפרה לי. בזה אחר זה חדלו לבוא אליה. תחילה נשי אגודת תלמוד־תורה לילדי עניים. אחר־כך פעילות אירגון צדקה של הדודה אוֹדל. אחר־כך נשות הבעלי־בתים לתנות צרתו של קרוב שעסקיו התמוטטו והוא הגיע עד פת לחם, כדי שאמא, מכוסה עד העיניים ברדיד שחור, תופיע בביתו של אותו איש, ובלי אומר תשאיר שם מעטפה ובה שטר כסף מקופת הצדקה הפרטית של סבא. הכל ידעו כמובן את הסוד, מלבד אמא, אולי. אפופת מיסתורין, הסירה את הרדיד בשובה, תיקנה את האיפור הלבן בכרית פוך ענקית, ויצאה אל בין הווילונות לדווח לדוקטורל שלה. היה זה סוד כמוס.
דומה שאפילו קבצני יום שישי חדלו לפקוד את ביתנו. אמא לא סיפרה לי. פניה כרגיל, בלובן של כלה נצחית. לאחרונה החלה לפדרר גם את השפתיים והגבות, מה שעשה אותה כְּעוּרָה ומלכותית עד אימה. אבא, תחילה נפלו כתפיו, אחר־כך ראשו. לא דיבר, לא הגיב, פחד לנגוע. אמא לא היתה יפה, היא היתה מלכה. לא היה קו אחד מושלם בפניה, עיניה צפופות, גבותיה קצוצות וקפוצות כלפי מעלה כמו בחלום, ושפתיה דומה שהן קטנות מרוחב אפה, שגם הוא לא היה גדול במיוחד, ואך פלא הוא איך נשאו עליהן אותה בת־שחוק אוורירית, בוחנת וחכמה, הגם פצועה, במין תוקף מלכותי. והמבט הזה! פתאום, כשהביטה בי, הרגשתי כאילו מישהו עומד מאחורי. עכשיו אני בטוח, הוא עמד שם. בעצם, תמיד. הדוקטורל.
סבא בחר לו מסלול חדש, דרך סימטת הסבלים, כדי שלא יצטרך לעבור ממול לחלונה של אמא. סבתא מירלה ניסתה לדבר על לבו של סבא, ללא הועיל. הא־כיצד. תחילה מגרשת את אישהּ, שהוא עצמו ר' ישראל הביא אותו מפודוליה שמעבר לנהר. ועכשיו גורמת לו בושת־פנים ומתרועעת עם יצאנית העיירה.
אמא לבשה את מיטב מלבושיה, פרוות שועל על צווארה ואוזניה, ובתוכה הפה הקטן שלה, סגור ותקיף, וכך אצה, ידי בידה, אל משרדו של הדוד נחום, בנו בכורו ואיש סודו של סבא. “ילדה מסכנה”, שמעתי דברי אמי מאחורי הדלת. “יתומה. ומי ידאג לה. אולי ניומה של הזילברמנים. בעצמו יורק דם. ודאי ימות, כל יום מת קצת”, כאילו דיברה בעד עצמה, "והם אוהבים, נחומקה. כל כך אוהבים – "
אינני יודע אם אמא מחתה דמעה. הדוד נחום שתק. החומרה כבר חרצה חריץ מאונך, סמכותי, על מצחו – סימן־ההיכר של הרוֹזנרים. גם כשיצאו, עדיין לא דיבר. ורק שלף שעון כיס דומה לזה של אבא, אבל עם מחוגים, וקימט את מצחו. ואז טפח בידו על ידה הנתונה בכפפת תחרים שחורה של אחותו.
“בוא”, אמרה בתוקף. אפילו הקרה לא הוציאה סומק על פניה הלבנים ורק הפה שלה נהיה קטן וחיוור עוד יותר.
עכשיו, ידעתי, היא מחליפה דברים עם הדוקטורל שלה.
אותו לילה דלק האור במטבח עד הבוקר, והאש בכיריים.
ולמחרת, זה היה ערב פורים, בשעת אחר־צוהריים מאוחרת, כאשר דלתות בתי הטומוזֶ’נה נפתחות לרווחה ובני ישראל יוצאים משפחות משפחות בדרכם אל בתי הכנסת, וכנופיית ילדי הטומוזֶ’נה המכונה “חֵיל מרדכי” כבר נערכת לקראת מלחמת השמד בכנופיית סימטת הסבלים המכונה (בפי ילדי הטומוזֶ’נה) “חֵיל המן הרשע”, ואלה ואלה עוקרים את המטאטאים מידי מכשפות השלג – שמסורת היא בעיירה להקימן בכל פינת רחוב וסימטא ובית שלושה ימים לפני פורים – בשעה סואה והומה זו, שמה אמי בידי טס גדול למשלוח־מנות ועליו עוגת דבש ואוזני המן וסופגניות ומרקחת שושנים ועלה חסה ענק טבול בדבש לכסות. ועל העוגה באותיות קצפת – לקוּקה באהבה – וציוותה עלי להתערב בין הבריות ברחוב ומי שישאל להשיב לו “זה מאמא לידידה הטובה שלה קוּקה”. אנשים צחקו או הנידו ראש או התעלמו. אחרים הקניטו או נפלו עלי. הסופגניות התפזרו בשלג, התאומים של פלונטיג חטפו מה שיכלו, וגם שארית הפליטה התפזרה על הרצפה, כאשר מצאתי את עצמי בתוך זרועותיה של קוּקה, בתוך ביתה, נחנק מגאווה.
אחרי בא ניומה. השמועה שטפה את העיירה והביאה את ניומה השחפן, לאור היום. ואולי ניומה הוא שבא קודם. מכל־מקום פציעתי התחילה את הכל, בטח.
לילה אחד חדלה תהלוכת האופיצירים בביתה של קוּקה, ולמחרת, לאור היום, ניתן היה לראות את ניומה בנו של הגביר זילברמן עומד בפתח ביתה של קוקה ומכחכח דם לתוך מטפחת.
“רחב הזונה הצילה את יריחו”, אמר לי הירשל בסוד, כמכריז: אני לצדך!
“איך הצילה? יריחו נפלה”.
“מידי הגויים הצילה”, קבע הירשל.
הגענו אל בית הקברות של הנוצרים. היה זה מקום אחד ויחיד שניתן היה לקטוף שם ברקנים, המכונים “בייראלעך”, בלא להיעקץ קשות על ידי הסירפדים הארסיים. בחודש אב היינו קוטפים אותם לאשכולות וטומנים את האשכולות בין אבני חומת בית הקברות לפורים. הבייראלעך נועדו אמנם לזקנו של ר' בונים קיטל, כמנהג, בתשעה באב. ואולם, כדברי הירשל, אם בתשעה באב שהוא יום אֵבל מותר להשתעשע, אז על אחת כמה וכמה בפורים שהוא יום שמחה. ואין לך דבר משעשע יותר בעת קריאת המגילה מלהסתתר מאחורי הקפוטה של אחד המתפללים ולהתיז אותם בזקנו האדום של ר' בונים הקורא. ר' בונים קיטל קורא ומסלסל קולו ובהמן הרשע מסתבכת בייראלע בזקנו, וכך בעשרת בניו ובאשתו זרש וכיוצא־בזה כל מקום בו רועשים הרעשנים. ור' בונים גומר לקרוא וזקנו האדום כולו בייראלעך עולה באש צהובה כמו הסנה, מראה שמיימי. ור' בונים קיטל הולך הביתה, דוקא בשופי, ולוויה של ילדים אחריו, ובתוך ביתו כל בני ביתו סוגרים עליו ופולים את זקנו מפורים ועד שושן פורים.
“קוקה זונה! קוקה הזונה!” – שמעתי קול מאחורי. זה היה יענקלה הקטן.
מעטים הגיעו לכאן השנה. מוראו של המקום; שני בתי הקברות, זה של הגויים וזה של היהודים, היושבים זה מול זה על ההר, לא בישרו טובות. סופות פברואר – מכאן הן נופלות על רחובותינו למטה ומצטווחות, כאילו כל עדרי הכלבים של אנטיפ משמיד הכלבים עלו מתוך עצמותיהם ושבו לתחיה. גדולים אטמו אוזניהם ליד התנור החם, שתו תה וסיפרו מעשיות ונפלאות. אנחנו יצאנו להתגרות, דווקא, חזה נגד הרוח ופנים נגד צליפות הכפור. כפירים היינו בקן התנועה ולפסח אמורים היינו לקבל סיכות רעמה.
ובכן היה לילה וחושך מסביב ויללת אימים כשנתקלנו בנעל, ורגל בתוכה. למחרת נמצאה גופה מרוטשת ומבותרת ליד הבאר, חלקיה קפואים, ומתחת לשכבת הקרח נראו בבירור סימנים של צלב שקצותיו כפופים. אימה נוראה נפלה על רחובותינו. הרב ר' יוסף בהרב חיבר תפילה על דמי נקיים. זה היה אַנשל הקצב, אומרים גנב בהמות, בחגים מחזיק את הסידור הפוך, בשאר הימים קורע בהמה כשרה שוק מירך בידיים ריקות. והכילף בידו מנגן. ידינו נקיות, אומרים אנשי רחוב הקאצאפים, ומצטלבים. בתהלוכת הניסים של חג המולד הלכו גלויי ראש בשלג, כבדים ואדומי פנים. וגם עכשיו הלכו ודפקו ידידוּת על תריסי חנויות היהודים ולא הבינו. אולי מישהו מילא כרסו יי"ש, ועשה מעשה שטות. הלא כאן כולם עם כולם בשלום, ודאי איזה שד, ישמור אלהים, או מישהו מן החוץ ולא מבני המקום. ומי יחשוד באיש המכובד הזה, אדון גרהרד פרום, הגרמני המלמד את בני הגבירים לנגן בכינור על פי תווים. אומרים, הסית. לא יאומן, איש שקט ואינטליגנטי. הבלים. החבורה של קאלב, פרחי קצבים, סבלי טחנות־הקמח וסתם בני עגלונים עברו על חנויות היהודים חנות חנות דפקו על התריסים ואילצו את הבעלי־בתים לפתוח. “למען הכבוד היהודי”. “שיראו!” “אנחנו נגן!”
וכשם שקודם הסתגרו, כך החל עכשיו הכל לקדוח ולרתוח והרחובות מלאו אנשים. “אנחנו נראה להם!” – חגגו את הגאווה החדשה. והציונים של זילברמן ושטרנברג מבית־הספר תרבות הפיצו קול קורא “למען ירושלים לא אחשה” והזכירו את המאורעות בארץ־ישראל וגזרו גזירה שווה בין שם וכאן. אך מה רב השוני, כי פה במה אתה נחשב, כל אחד יורק עליך. במקרה הטוב “משמן את גלגלי ההיסטוריה” של האחרים. “למה הדבר דומה, לשעון בלי מחוגים. אבל שם” וכו' וכו'. ולפיכך תהיה סיסמתנו: “אף על פי כן ולמרות הכל!”
אף־על־פי־כן, מעטים הגיעו לכאן לאסוף את הבייראלעך, ודוקא יענקלה הקטן המכונה יענקלה מזיק, הגיע.
“סתום את הפה המלוכלך שלך!”
“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”
“נראה אותך כאן, גיבור אחד!”
האגרוף שלי חתך את האוויר. יענקלה מזיק כבר היה במקום אחר, גמיש כמו חתול והפלצור שלו כמעט קרע את זרועי בצליפה. זה היה חוט קשירה באורך של כשני מטרים עם טבעת עופרת קטנה בקצהו. הוא גילגל אותו באוויר כמו פלצור. את העופרת תלש מן הפרוכת שעל הארון בבית־הכנסת של סבא. כל אחד יכול להתקין לו פלצור, אבל לא כל אחד ישלח ידו בפרוכת, ומלבד זאת לא הכרתי אדם שידע לעשות בפלצור מה שידע לעשות בו יענקלה הקטן.
צעקתי מכאב ורצתי אחריו.
עלי להבהיר, אין יענקלה דומה ליענקלה. אין בין יענקלה מזיק לבין יענקלה שקולו כארי ועל כפות ידיו יהלך ברחובות העיירה לעורר אי־שקט ולהפיץ את דבר המהפכה, מלבד השם. יענקלה מזיק עושה לך תעלול וחומק כמו לטאה. הוא שהדביק את זקנו הקצרצר של ר' איציק שקולניק לשולחן בדבק נגרים ואת קופסת הדבק טמן בילקוטו של הירשל. מלבד זאת היה אביו מר רכציג מנהל ספרי החשבונות של עסקי המשפחה, ובתוקף זה, בין תה לתה, כבדרך־אגב, היה מוריד על אבא שאלה בדבר משלוח קורות שנראה כאילו יצא מנהר הבוג ואל המנסרות מעולם לא הגיע. בקיצור, כאב כן בנו. זה נחש גדול, וזה נחש קטן.
“עזוב אותו”, אומר הירשל. “פישפש!”
“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”, קרא יענקלה ולא הירפה והוא רץ ומגלגל את הפלצור באוויר, ואני אחריו. רציתי לקרוע אותו לגזרים, לתלוש לו את היד עם הפלצור ולהביא אותה אל קוקה על אותו הטס עליו נשאתי את חרפת אמי לעיני העיירה כולה. “חרון אף”, פירש ר' שקולניק “זה כשהכעס יוצא מן האף כמו אש”. הדם זרם מאפי כמו אש. החלקנו מן ההר על הישבנים בשלג. חצינו את הביב בככר השוק וכמעט תפסתי ברגלו כאשר שרק הפלצור על גבי והוא עלה באוויר כמו קפיץ. לא חשתי עוד כאבים. שכחתי את הצליעה, את הדם. דהרתי כמטורף. חצינו את כיכר העגלונים, רחוב העורות, חצר בית־הכנסת הגדול. על המדרגות העולות לבית סבא כרע נפל יענקלה לבסוף באפיסת כוחות ולא זז עוד.
“אני נכנע. עשה בי מה שאתה רוצה”, מילמל. הוא נראה קטן וחלוש כמו אפרוח.
לא ידעתי מה לעשות. היססתי. ברגע זה עלה יענקלה באוויר כמו להבה, ובטרם ידעתי מה, כבר שרק אותו דבר ונחת על ראשי וכמעט קרע את אוזני.
“קוקה הזונה! קוקה הזונה!”
הדם קרש באפי. עתה ידעתי, הוא לא ימלט עוד. ולא יהיו רחמים. שוב לא מיהרתי, רצתי בקצב אחד עימו, בטוּח בנקמתי, אחריו, אל סימטת בתי הכנסת ומשם אל בית המדרש הקטן של סבא, שם נפל הישר אל בין ברכיו של הדוד נחום.
“עזוב אותו”, אמר הדוד נחום. “הוא קטן ואתה ילד מגודל. אתה לא מתבייש. וכבוד המקום”.
סבא, ממקומו הנסתר מאחורי הארון, הרים את אצבעו לאות “נו!”
ר' בונים קיטל שעמד בקריאת המגילה חדל מקריאתו, והרעשנים השתתקו, ואני פרצתי כאחוז דיבוק אל כרסו הנאה והקמורה של הדוד נחום – יענקלה רבץ כמו תרנגולת בין נעליו – שם מלכה בהדר שרשרת הזהב, ומשכתי בה בכל כוחי. רציתי לעקור את המחוגים משעון הכיס של הדוד נחום, ואולי גם, באותה הזדמנות, לנתץ את השעון עצמו להרבה רסיסים קטנים. לא היה כל סיכוי, כמובן. נהדפתי. אחזו בי כאילו הייתי חיה רעה. נשכתי בשיני והכיתי ברגלי על ימין ועל שמאל והשתחררתי וקפצתי על הפרוכת שעל ארון הקודש, ותלוי עליה התנדנדתי כמו מין קוף. רציתי לצעוק, יענקלה קרע את הפרוכת ולא אני, אבל לא היה לי קול.
“הבן שלך”, שלח הדוד נחום נזיפה אל אבא מבעד לראשי הקהל. “ואתה מחריש?”
“הבן שלו והוא מחריש!”
“כבוד המקום!”
“מה השעה?” כבר ליגלג אחד הנערים, אולי מצפה לראות את אבא שולף את שעונו המפורסם.
“אף פעם לא מאוחר”, ציפצף קול מאחורי התנור.
הצחוק נקטע. ידו של סבא עשתה זאת. הוא אותת להמשיך בקריאת המגילה.
אבא, כמין עוף נפחד, עשה תנועות בכיוונים רבים. הטלית התעופפה בין ידיו, ובעודו מנסה לקפל אותה, שמט הסידור ונפל על הריצפה. התכופף להרים את הסידור, התבלבלו ידיו בטלית, ולבסוף טמן את הטלית יחד עם ידיו בתוך הנרתיק ובקושי שיחרר משם את ידיו. החטטים על מצחו השחירו, עיניו הקטנות קטנו עוד יותר, שעון הכיס קפץ מכיסו והוא כמעט פתחו אבל לא פתחו, ואך שפתיו הן שנפתחו במעין גיחוך מבויש וטוב לב, שעה שאחז בידי ומשך אותי החוצה מבית־הכנסת.
“לא צריך סתם להרגיז”, אמר אבי. “מה גם דודך נחום הלא הוא דודך אחי אִמך והוא איש, כלומר. אין לנו חס ושלום במה להתבייש, והלא כתוב, אדם א מענטש הוא תמיד א מענטש, אבל. יש עליונים ויש תחתונים, למשל. נו בלי משל, עיניך הרואות, בני. אגב, האם ידעת שהדוד שלך נחום ממנה את ראש העיר?”
אחר־כך שלף את שעון הכיס שלו בהדר, כתמיד, וכבודו הוחזר לו.
התרנגול של ר' נויח שׁוּ"בּ 🔗
ביום הראשון של חול המועד פסח, לקראת רדת הלילה, נשמעו קולות פיצוח עמומים, כעולים מן האדמה. אנשי ליפקייב המנוסים זיהו מיד את גאוּת הבוג. עכשיו הוא בוקע את הסכר הקטן, שוטף את המנסרה, שופך את מימיו בגעש לתוך אפיק הבוג הקטן. לבוקר כבר היו אדי גופרית פגרים עולים בחלונות, והמים שקטו.
אחר־כך התנקזו האדים. האוויר היה צלול ושקוף מאופק עד אופק, והשמש זכה ויכולת להביט בה בלי זכוכית מפוייחת. ורוח לא היתה.
בריצה הגעתי אל ר' נויח שׁוּ"בּ. היה מבול על הארץ, ור' נויח, שהוא צדיק בדורותיו, ודאי יודע.
“קרה משהו? אמא שלך, חלילה?”
“לא. המבול”.
“הה, כן. מבול כהלכה!”
את ראשו הפך כלפי החלון, למעלה, מחפש קשת בענן. לא היה ענן. לא היתה קשת.
“אין. אין מחילה!”
יהודי גוץ שזקנו צהוב ופרוע וקולו רך ועיניו במקום אחר. בשעת שחיטה היה מברך בחשאי וקולע את העוף המפרפר אל המסמר הפנוי ואינו מחטיא. תחילה חשבתי שהוא מחביא עיניו שלא לראות את הדם, אחר־כך ראיתי שהוא מביט כך גם באִמי ובי ובשתי בנותיו התאומות וב“קויטל” השווה פרוטה שהיה מקבל בשכר שחיטתו. מעולם לא הצלחתי ללכוד את אישוניו.
"הכלב – "– התחלתי.
“הכלב?” – קירב אלי את אוזנו הימנית ואת השמאלית סתם בנוצת סופר – בשחיטה עבד בימי שישי בלבד, בשאר הימים כתב מזוזות ותפילין – ושערות אוזנו דיגדגו את פני: “כלב אמרת, בני?”
קולו היה שקט, ומלא כפרה.
"כלב בוכה – " –
השיטפון לכד אותו. המים סחפו מגנה של הטשרפוכבה גדיש, ועל הגדיש כלבלב שחור ומייבב. פגרי בהמות וסוסים צפו בתוך המים העכורים. לא ראיתי סוס ורוכבו, ראיתי מים עכורים וגועשים מלוא כל העמק עד האופק ובתוכם פגרים נפוחים צפים וביניהם גדיש ועליו כלבלב מייבב. והקול נשמע כמו תחנון.
“בוא נקפוץ”, אמרתי להירשל.
“הוא ינשוך”, אמר הירשל. הירשל היה שחיין טוב ממני. במִשְׂחֵי הנהר היה נעלם מתחת לדוברה בצד אחד ויוצא בצד השני. אבל הוא האמין שכלב הוא כלב ושונא יהודים, ובמיוחד כשהוא כלבהּ של הטשרפוכבה, שלפעמים בלילה נמשכות מתוך גנה זמירות משונות. חוץ מזה, אמר, כל אחד יודע שהסיטרא־אחרא מתחפש לכלב ומוציא קולות של תינוק.
נימוקיו לא שיכנעו אותי. לבסוף גייס את אנטיפ־משמיד־הכלבים.
“אנחנו נציל אותו, ואנטיפ יהרוג אותו”.
“ילמדנו רבנו”, פתחתי את דברי כשהיצגתי לפני ר' נויח את הבעיה. אנטיפ יהרוג אותו? בטח יהרוג אותו. לכן הוא גוי. וגם הנהר אינו בדיוק נהר הירדן. זה הנהר בוג, נהר טמא ימח שמו. והסוסים הטבועים הם עיזיהם ופרותיהם של יהודים".
הוא דיבר בזעם דהוי, בלי אשליות ובלי הכנעה. כמו הירוק המימי הזה שהוא עיניו. מים ללא מוצא. צבע המבול שלעתיד לבוא.
קשה היתה פרנסתו של ר' נויח שׁוּ"בּ. במעות השחיטה של ימי שישי קנה לחם שחור של איכרים. בעד תיקונו של כתב מחוק במזוזה ישנה קיבל חריץ גבינה או ספל חלב מבעלי העזים. ועתה טבעו העזים. ועוד שתי תאומות לו בבית. ואשתו פסיה. וכשבא אל ביתו עני מחזר על הפתחים אינו יכול לסרב לו, והוא נותן לו את פרוטתו האחרונה.
בריצה חזרתי אל המים. הירשל לא היה, אבל היבבה היתה, עכשיו חלושה כשל אפרוח. גדיש התבן שט לו כמין אי, בשופי ונחת, והמבול נראה כאילו עצר סופית. המים ליחכו את המדרגות של הסדיגורי והשטפנשטי, שני בתי הכנסת הקטנים שעל שפת המדרון, ושקטו. ראשו המחודד של הכלב הצביע עלי, וכשסובב הגדיש בתנועת המים סבב עליו הכלב, כך שראשו נשאר שלוח אלי, אלי מכל הבריות שבעולם.
חשבתי לקפוץ, אבל הכלב הקדים אותי. פתאום התפרק הגדיש והכלב נבלע במים.
מרחתי את פני בבוץ אדום והדבקתי לראשי שתיים שלוש נוצות שתלשתי מזנב התרנגול של ר' נויח ופניתי הביתה בדרך החצרות, כמתגנב. על גדר ביתנו, ממש לפני הקפיצה, מבעד לבוץ ולנוצות, דומה היה שאני שומע את קול הכלב, עכשיו כמו פעייה של תינוק.
“אתה שומע?”, שאלתי את אבי.
“ששש – ש” –
אבא רכון היה על חלון המרתף. באצבע קרא לי להביט. ידעתי מה אראה שם בתוך האפלולית, בין חביות הכבושים וערימות העצים להסקה – מלכודות. המלכודות הקטנות של אבא, הן פירפרו מלאות חיים, בכל הפינות והגומחות, וכן על אדן החלון הקטן שבעדו היבטנו. את המלכודות התקין אבא במו ידיו, סורג חוטי ברזל על בסיס של עץ, עם חוט ברזל כפוף כעין קרס, בקצהו האחד מחזיק בסגר ובשני – לחם הפתיון. נגיסה בלחם והסגר משתחרר וסוגר. ואז מתחיל הפרפור היפה. המלכודות הקטנות נראו כאילו הן חיות קטנות מפרפרות.
“נהדר!”, אמרתי. עכשיו ביקשתי את שכרי:
“אתה שומע?”
נדמה היה לי שאני שומע את קול הכלב.
“למה לך משחקים אלה באינדיאנים דמיוניים, כאשר פה יש לך חיות של ממש!”, אמר אבא והוליך אותי אל חבית המים בקיטון ורחץ את פני מן הבוץ האדום, שהתקשה כמו קליפה. זה החימר ממנו לבנו לבנים לבתיהם של יהודים עניים כגון ר' נויח שׁוּ"בּ, שאפילו ריצפתו היא של חימר אדום ועליה יושבות שתי הבנות התאומות שלו אלקה ואטקה וסורגות וצוחקות. תמיד צוחקות. זה מחמם. הן סורגות להן סוודרים, אבל אין להן צמר כדי שני סוודרים שלמים. ולכן הן סורגות זו מסוודרה של זו, פורמות וסורגות, וצוחקות.
“אנחנו סורגות סוודר”, הן עונות ביחד, למי שמתעניין. הן גם הולכות ביחד, יד ביד, אף שכבר גמלו ויש אומרים מתקרבות (“נשמות עלובות! מה סיכוי יש להן!”) לגיל חופה.
“סוודר למי, טעכטארלעך?”
“סוודר לאטקה”, אומרת אלקה.
“סוודר לאלקה”, אומרת אטקה.
ושתיהן צוחקות. יוצא חורף ובא קייץ, יוצא קייץ ובא חורף והסוודרים כמעט גמורים, אך בשום אופן אינן מוכנות לגמור את האחד לפני השני, ולפי שאין די צמר לשניים, אחת פורמת ואחת סורגת ושתיהן מתגלגלות מצחוק.
ואמא שלהן פסיה מוחה דמעה ומעמידה פנים שמחים:
“אימֶרצֶשם עד החתונה יהיה מוכן”.
ור' נויח בשלו, מתנת בשר ודם לא יקח, לא בגלוי ולא בסתר. ולא גמילות־חסד.
אבא מקלף ומקרצף את החימר מפני ואני שומע את קול הכלב כקולו של ר' נויח בתיקון חצות. ריגלנו אחריו, הירשל ואני. מכורבל בתוך תכריך לבן, אם לא זקנקנו שריטט מול אור הנר התלוי, לא היינו יודעים אם אדם הוא או רוח. – קולו דק ונמשך ומתרפק כשל אותן נשמות ערטילאיות המרחפות בעולם התוהו ואינן מוצאות להן מקום. אבא סיפר לי עליהן בסוד כמוס. גם הנוצות היו שלו, ליתר דיוק של התרנגול שלו, ועתה לקח אותן אבי, שטף אותן היטב ותקע אותן בנעלי סירה ענקיות של יציר העץ האחרון שלו שברכיו רחבות ממותניו וראשו מכתפיו. מן הפה הפעור שלו, כשל דג, שמעתי את קול הכלב.
“והיה מחנך טהור”, אמר אבא וניגש למלאכה.
במרץ מפתיע, עיניו בורקות ושפתיו לבנות, היה אוסף ועורך את המלכודות בשורות ישרות. היו כתריסר, רוטטות כולן ומצוויחות. לפעמים נשמעו כציוצים. אם לא הייתי רואה אותם, מדמה הייתי שדרורים סגורים במלכודות. העבודה היתה רבה. בימים של גאות הנהר היו העכברים עולים מחנות מחנות מן הרחובות הנמוכים אל הרחובות העליונים, ממש מכת עכברים. חתולים אסורים היו בביתנו – אמא התחלחלה, אסור היה לומר מלה טובה על חתול בנוכחותה. בעונת החתולים סגרה את החלונות. אבל בסתר הווילונות היתה אמא עוקבת אחר חתוליה השניים של השכנה שלנו, קוקה היפה, ועיניה היו מעלות עליהן מין סגוֹל של חטא. בביתנו נפל כל המעמס על אבא, העכברים היו שלו, והוא בנה להם מוקד על הכיריים.
טרוד היה בזה כבר מהבוקר. קמתי עם חלום – התאומות של ר' נויח. כולנו עקבנו אחר צמיחת השדיים שלהן, כל יום קצת, כמו מדרגות. חלמתי, יצור־מדרגות כזה תלוי על אם הדרך, ופניו יפות כשל מלכה. לא בדיוק יפות אבל פני מלכה באותו מובן שפני אמא היו פני מלכה. אבל ידעתי שזו אלקה או אטקה. טיפסתי עליה בהשעיני את רגלי על ראשי המסמרות התקועים ברגליה, משם על ברכיה משם על בטנה, משם על שדיה וכתפיה, משם על ראשי היתדות הבולטים מידיה והרגשתי שאני מגיע והיתה מתיקות אסורה. כשהתעוררתי שמעתי את צחוקן של אלקה ואטקה בבירור כמו בהקיץ. בוא – קרא אלי קול מחשכת הפתח אל עליית הגג – ותראה משהו שלא ראית אף פעם בחייך! פחדתי, אבל טיפסתי ודחפתי איזו דלת ומיד התחלתי ליפול. עד שהתעוררתי. בצעקה.
אמא רכנה עלי וליטפה ראשי:
“זה שום דבר. חלמת משהו. ספר לאמא”.
“חלמתי, אוניה על הים”, אמרתי.
אמא עלתה על כיסא בין הווילונות. משם ראתה את המים הרבים שמילאו את העמק, עד האופק. היער לא נראה עוד. ראשיהם המחודדים של עצבא ועצמא, שני הברושים הזקופים שלי, בקעו מן המים. אבל לא סיפרתי עליהם דבר לאמא. אמא סככה בידה על מצחה.
“אני רואה אוניה. ידעתי שהוא יבוא מן הים. שתהיה לי בריא איך שאתה חכם, ילדי”.
חזרתי אל ר' נויח שׁוּ"בּ בדרך הארוכה, על פני גנה של הטשרפוכבה. היא עמדה שם בשער הברזל יחפה ופרועת שיער, קורצת בעינה, ובשתי ידיה שוקלת ומטלטלת את שני שדיה הענקיים הערומים ומצויירים בכחל קעקע. הטשרפוכבה, אלמנה גאה וכבוּדה עם צלב ענק על לבה, לעת שריפה או שיטפון היתה נתקפת תזזית ומשתוללת כמו מופקרת.
נפחד, ולבי צוהל ציפיות, סיפרתי לתאומות מה שראיתי. משכתי בשערותיהן ואמרתי שעכשיו מותר. לא סיפרתי להן את החלום. בשום אופן לא יכולתי לתאר לי אותן על הצלב בדרך הרכבת. הן צחקו ושיניהן נקשו. התחפשתי לאחד נופל ומתנבא והתנבאתי שהחתנים שלהן בדרך הרכבת יבואו, אחרי המבול. זה חימם אותן קצת. אומנם פסח, והשלג נמס כבר אפילו על ההרים, אבל חצי מצה ותה עם כפית ריבה במקום סוכר פעמיים ביום אינם מחממים אפילו בפסח. היינו שלישיה עליזה.
“הוא אוהב אותךָ”, אמרה פסיה. “תבקש ממנו שישחט את התרנגול. רחמנות על הילדות. התעקש כמו תיש: רוצים בו, אז בבקשה – משכורת בגלוי ועל דעת הקהל. מתנות – בשום אופן. שונא מתנות יחיה. אבל, צדיק שלי, גמילות חסד, עד שירחיב, זה נורא? ובינתיים הילדים שלו גוועים. התרנגול יקר לו מן הילדים שלו. יסלח לו אלהים”.
ר' נויח הרים את ראשו מן הקלף שעמד בתיקונו, ונתנו בחלון ונראה היה כמגחך למראה המים הרבים.
“התרנגול יחכה לשעתו”.
שעתו היתה שעת כפרות. מדי שנה בחול המועד פסח היה ר' נויח שׁוּ"בּ קונה תרנגול ומפטמו בקייץ ושוחטו בימים הנוראים. הכל הכירו את התרנגול של ר' נויח ולא נגעו בו לרעה. באשר הלך הלך ובאשר ניקר ניקר. אפילו גויים ראו בו תרנגול קדוש, והצטלבו. ילדים קראו לתרנגול בשמו של בעליו ר' נויח. ור' איציק שקולניק, בטוב לבו בהלצה, היה נוזף ואומר, אל תביט בי כמו ר' נויח בבן־אדם.
“ספר. דוֹד נויח” – קראתי לו דוֹד, אבל הוא לא היה בדיוק דוֹד, הערצתי את האיש – “ספר עוד על מעשי ידיו מגיד רקיע. והאגדה על הזבוב והעכביש ודוִד המלך”. – ור' נויח מספר בנחת ואת ראשו מנענע לצד אחד ואת היד האוחזת בחלף כל יום שישי לשחוט צווארם של עופות לצד שני, וכך אין הראש רואה את היד.
“וכל אשר נשמה באפו”, גומר ר' נויח ושב ומתכנס בקלף וקולו הומה, ואיני יודע אם ניגון או אנחה בקולו.
אבא הכין הכל, האש והכיריים והעכברים במלכודות. הבעיה היתה אמא. אומנם האוניה הולכת וקרבה, אבל ריח בשר חרוך די בו לקרוע אפילו את אמא מן החלומות שלה. מצאתי תחבולה.
אצל ר' נויח המצב נורא, אמרתי לאמא. התרנגול אומנם שלם, אבל אלקה ואטקה מקיאות את הנשמה, לא אכלו לפחות שלושה ימים.
זה הספיק. אפילו האוניה לא היתה חזקה די להחזיק בה. מהר התפדרה, ותוך כדי כך ביקשה סליחה מהאוניה. היא גדשה שני סלים מכל דבר מאכל שהיה בבית ומשכה את הסוּדר השחור עד עיניה ואצה לדרך.
ואבא ניגש לערוך את המוקד. העכבר הראשון בער בלהבה מהירה, יפה להפליא. לרגע נראה שקוף, העכבר הפיצפון, כמעט גבישי. ואז נשמע אותו שְרִיק מצמרר. ואחר־כך, כרגיל, ריח שיער חרוך ואבא מגרד את השאריות בסכין.
“והיה מחנך טהור”, אמר אבא.
סגולתה הגדולה של המלכודת שלו, לעומת מלכודות של אחרים שקונים אותן שתיים בפרוטה, היא בכך שאינה נשרפת. הסורג והסגר הם ברזל והבסיס אלון עמיד באש. וכך ניתן לשימוש חוזר. פני אבא הזהירו באש הקטנה. ככוהן בקודש טיפל במנגנון הקטן. בשאתו אותו כמנחה ובגרדו אותו מן השרידים, בסבלנות אין קץ, ושפתיו נעות כבתפילה. לבדו. הקול של אמא בשיריה לא עלה מן החדרים הפנימיים. ורק הוא לבדו, לבדו לפני אלהיו, הוא וקורבנו. ודווקא גלוי ראש, ושערו הקצוץ, ואוזניו הכנוסות לבנות כשלג מצרעת ישנה, ופניו המזהירות וידיו קצרות האצבעות, אך הזריזות בקודש.
הייתי מלא עד פקיעה ריח מחנק של בשר חרוך ושערות.
“אבא!” צעקתי בקול. לא היכרתי את הקול, לא שלי. ואולי כן. צעקתי בנביחה. “הבוג עולה. שוב. הוא – הוא נשפך. על העיר!”
בצד צפון־מערב, מעל למשטח המים, צנח החושך כמו מסך. זה נמשך רגעים – שבר ענן. אחר־כך עלתה השמש רחוצה ויפה, והאוויר הצטלל, ולא היה בשעה זו פרח שלא נתן את ריחו והמים הרבים נהרו מסוף העולם ועד סופו, כלומר מאיזור בתי־הכנסת ובתי־המדרש ועד לאופק המערב והיער בואכה ראדוויץ.
ואז ראו הכל שהמים עולים –
אבא שכח את עכבריו ורץ אחרי לחזות בסוף העולם. וגם שאר יהודים טובים הגיעו בוססים ברפש הכבד, כובעים ומצנפות וירמולקות וטליתות בעטרות זהב וכסף. ונשים במיטב כובעיהן, שנצים וסרטים ססגוניים עם נוצה או שתיים בגאון. ואחדים מהבעלבתים כבר ספרי תורה בידיהם. חילק שַמָש, שעליו נאמר שבאצבעו הוא חש מי ומי האיש שהוא מקיש על חלונו להעירו לסליחות בלילות חושך, בוסס עתה ברפש, מקיש על הדלתות בבהלה ואומר בקול פרקי תהילים.
בקיצור, באו והתכנסו טובי העיר ונגידיו ובעלבתיו ופרנסיו, ובתוכם סבא ר' ישראל בכבודו ובעצמו ולצדו הדוד נחום, ועמדו כה והשקיפו על המים הגואים, נדהמים, ואין עצה בפיהם.
וכבר היו המים מלחכים את מדרגות בית המדרש הסדיגורי, ולא ניכר בהם שהם מוסיפים וגואים. יפים המים ושוקטים והשמש רוחצת בם בעונג משיב נפש, והנפש מתפעלת ומתעוררת מאליה לשורר מה נפלאו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית – ואך פני המים מוסיפים ועולים, והנה כבר הם מטלטלים את דלת הכניסה של בית המדרש הסדיגורי, כאילו מישהו דוחף אותם מלמטה. משלחות הגיעו מפרבר הקאצאפים, זקניהם סוערים ואדומים, שהיהודים הארורים יעשו משהו כי כוחם על השטן גדול. את הכומר סראפים כבר העמידו על ברכיו לפני המזבח בכנסיה.
ג' פעמים אמרו את שירת הים, והים הוסיף לגאות. ילדים קטנים טיפסו על הגדרות והגגות. ואז השגיחו שהדיין הישיש ר' יוסלה אינו אתם וגם ר' נויח שׁוּ“בּ איננו. יצאו במשלחת אל הראשון וזה אמר להם, צדקה ותפילה. עמדו ועשו רשימות למי מעניי העיר לתקן את הגג הדולף ולמי להשיא את בתו, וכן להגדיל את קיצבת בית תלמוד תורה ומי שאיבד עז במבול יקנו לו פרה ומי שאיבד פרה יקנו לו שתיים, ולבסוף – והמים כבר מלחכים את ברכיהם – נמנו וגמרו, ואין מעז להתנגד, שהקהל ישלם שכר חודשי נאה וגלוי לר' נויח שׁוּ”בּ.
אני ששמעתי כל זאת לאחר־מכן מפי אבא, לא אוכל לומר מה עצר לבסוף את גאות הבוג. השארתי את אבא מביט כמהופנט במשטח המים האינסופי, ושעון הכיס שלו פתוח בידו, ורצתי הביתה, ופתחתי את המלכודות של אבא וראיתי את העכברים הקטנים בנוסם לחופשי. את המלכודות היטלתי למימי הבוג ואז כמדומה חדלו המים לעלות, אבל אינני בטוח. יבבת הכלב, דקה מאד, כמו קול של נשמה, אני שומע עוד היום, לפעמים. אבל יתכן שאני טועה, וזו פעיה של תינוק, בסביבה. הירשל אמר שאולי שכנה באותו כלבלב נשמה של צדיק, והוא שדחף את המים מלמטה. האמנתי לו. מאז התחלתי להסתכל אחרת על לטאה ועל זבוב ועל חתול. ואפילו על תולעת.
אינני פטור מלספר את סוף המעשה. אמא חזרה, כמצופה, עם הסלים הגדושים, כבצאתה. ר' נויח שׁוּ"בּ בשלו, דוחה מתנת בשר ודם. והיא עלתה על כיסא וראתה את המים מגיעים אליה, ואת האוניה, וצחקה צחוק פתוח, מעולם לא ראיתי אותה צוחקת כך, בשמחה גדולה. היא שמעה את האוניה צופרת, וגם אני, ואז הלבישה אותי חליפת מלחים לקראת בואו.
המים ירדו, ואמא לא היתה טינה בלבה. דומה שאף השתחררה מאיזו מועקה. ושוב, כדרכה, כילתה יום ועוד יום בשיר עצוב ומלא געגועים, או בשיר מלא ביטחון שקט כי בוא יבוא הדוקטורל שלה.
דברים יפים החליטו האנשים שם אל מול המים. נרעשים היו ויפים. נראו כמו בציור שצייר אותם הצייר לרנר, לאחר זמן, מן הזכרון. כששככו המים ופנו איש איש לעסקיו, נטרדו ושכחו מה שהחליטו. והתאומות אלקה ואטקה חלו שתיהן ביום אחד וזיידה הפעלדשער אומר שזה לא מזבוב שבא מן הפגרים והמים העומדים שהותיר הבוג בעמק, כי אם מרעב. לקח ר' נויח שׁוּ“בּ את התרנגול ר' נויח, תרנגולו יחידו, זה שבירכו והכינו לכפרות ביו”כ, ושחטו באחד מימי סיוון היפים.
ואין יודע מה קרה לחלף של ר' נויח שוּ“בּ ואולי ליד האוחזת בחלף, ואולי דבר אחר. התרנגול נעלם. והיו שראו אותו בליל לבנה אחד עומד בראש הצלב של הכנסיה הגדולה ותוקע תקיעה גדולה, כדרך תרנגול, וטיפת דם כבדה תלויה בצווארו. גויים הצטלבו, יהודים ירקו, והיו בין הבעלבתים שאמרו שדבר זה לא קרה, אלא משום גאוות לבו של ר' נויח שׁוּ”בּ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.