“‘אלבאטרוס’: כתב־עת לביטוי החדש בשירה ובאמנות. עורך: אורי צבי גרינברג”. אחד מכתבי־העת החדשניים שהופיעו בגל האקספרסיוניסטי שהתסיס את שירת יידיש אחרי מלחמת העולם הראשונה. בסך־הכל שלוש חוברות בפורמאט גדול, שהופיעו ב־1922–1923. שתי הראשונות – בווארשה בירת פולין. החוברת השניה הוחרמה והמשורר נאלץ להימלט לברלין, ששם הופיע מס' 3–4. הרבה נכתב על־ידי גרינברג עצמו, בכינויים שונים (ראה, למשל, אוריאלי ומסטפה זהיב, שלהלן). השתתפו גם אחרים מחשובי היוצרים של הדור: פרץ מארקיש, פרץ הירשביין, בר הורוביץ, מאקס עריק, עוזר וורשבסקי. וכן ציירים בולטים, חדשניים, אקספרסיוניסטיים או אבסטרקטיים. בצד יצירות ופובליציסטיקה הופיעו גם מאמרים על “הסרט האבסטרקטי־דינאמי”, על הלשון ולשון האקספרסיוניזם היהודי, וכן כרוניקה המכילה תגובות חריפות של גרינברג לאירועי היום בעולם הספרותי.

ל’אלבאטרוס' מקום של כבוד בהתהוותו של המודרניזם היהודי. יתר־על־כן, אין להבין את התפתחותו הרעיונית והשירית של גרינברג העברי ביצירתו הארץ־ישראלית בלי שלב מהותי זה, שבו גיבש את תודעתו הספרותית ועבר דרך ארוכה מניהיליזם קיצוני לפרידה מאירופה על סף העליה לארץ. נבואת החורבן, התפיסה “הקאטאסטרופאלית” של עזיבת הגולה (שפותחה אחר־כך על־ידי ז’בוטינסקי), שנאת הגויים שב’רחובות הנהר' – כל אלה מצויים כבר כאן, הרבה שנים לפני היטלר.

האלבאטרוס המופיע גם בציור השער הראשון, הוא ציפור מלכותית נדירה, המהלכת חסרת־אונים ומגוחכת כשהיא על הקרקע, ושאליה המשיל את המשורר הבודד שארל בודלר. מעניין המהלך שעבר אורי צבי מדמות האלבאטרוס (המוזכרת במאניפסט שבראש החוברת הראשונה – כניגוד להמוני הגראפומאנים) דרך “עוף־הילל” ועד הנביא הבודד שבשירתו הפוליטית.

מובא להלן שירו של בודלר, שעמד ביסוד התפיסה של המשורר־כאלבאטרוס: וכן שירה של אסתר שומיאצ’ר, שנדפס בחוברת הראשונה של ה’אלבאטרוס'.