“‘אלבאטרוס’: כתב־עת לביטוי החדש בשירה ובאמנות. עורך: אורי צבי גרינברג”. אחד מכתבי־העת החדשניים שהופיעו בגל האקספרסיוניסטי שהתסיס את שירת יידיש אחרי מלחמת העולם הראשונה. בסך־הכל שלוש חוברות בפורמאט גדול, שהופיעו ב־1922–1923. שתי הראשונות – בווארשה בירת פולין. החוברת השניה הוחרמה והמשורר נאלץ להימלט לברלין, ששם הופיע מס' 3–4. הרבה נכתב על־ידי גרינברג עצמו, בכינויים שונים (ראה, למשל, אוריאלי ומסטפה זהיב, שלהלן). השתתפו גם אחרים מחשובי היוצרים של הדור: פרץ מארקיש, פרץ הירשביין, בר הורוביץ, מאקס עריק, עוזר וורשבסקי. וכן ציירים בולטים, חדשניים, אקספרסיוניסטיים או אבסטרקטיים. בצד יצירות ופובליציסטיקה הופיעו גם מאמרים על “הסרט האבסטרקטי־דינאמי”, על הלשון ולשון האקספרסיוניזם היהודי, וכן כרוניקה המכילה תגובות חריפות של גרינברג לאירועי היום בעולם הספרותי.

ל’אלבאטרוס' מקום של כבוד בהתהוותו של המודרניזם היהודי. יתר־על־כן, אין להבין את התפתחותו הרעיונית והשירית של גרינברג העברי ביצירתו הארץ־ישראלית בלי שלב מהותי זה, שבו גיבש את תודעתו הספרותית ועבר דרך ארוכה מניהיליזם קיצוני לפרידה מאירופה על סף העליה לארץ. נבואת החורבן, התפיסה “הקאטאסטרופאלית” של עזיבת הגולה (שפותחה אחר־כך על־ידי ז’בוטינסקי), שנאת הגויים שב’רחובות הנהר' – כל אלה מצויים כבר כאן, הרבה שנים לפני היטלר.

האלבאטרוס המופיע גם בציור השער הראשון, הוא ציפור מלכותית נדירה, המהלכת חסרת־אונים ומגוחכת כשהיא על הקרקע, ושאליה המשיל את המשורר הבודד שארל בודלר. מעניין המהלך שעבר אורי צבי מדמות האלבאטרוס (המוזכרת במאניפסט שבראש החוברת הראשונה – כניגוד להמוני הגראפומאנים) דרך “עוף־הילל” ועד הנביא הבודד שבשירתו הפוליטית.

מובא להלן שירו של בודלר, שעמד ביסוד התפיסה של המשורר־כאלבאטרוס: וכן שירה של אסתר שומיאצ’ר, שנדפס בחוברת הראשונה של ה’אלבאטרוס'.

עִתִּים, לְשַׁעֲשׁוּעַ, בַּיָּם אַנְשֵׁי־הַצֶּוֶת

תּוֹפְסִים אַלְבַּאטְרוֹסִים, עִנְקֵי־הַצִּפֳּרִים,

הַמְלַוִּים הָעֲצֵלִים, הֵם בִּגְלִישָׁה עוֹקֶבֶת

רֵעֵי סְפִינָה גּוֹלֶשֶׁת עַל תְּהוֹמוֹת מָרִים.

עֵת מַנִּיחִים אוֹתָם, מַלְכֵי הַתְּכֵלֶת,

עַל הַסִּפּוּן, מְגֻשָּׁמִים וּמְבֻיָּשִׁים,

שׁוֹמְטִים הֵם עֲלוּבוֹת כַּנְפֵי־הַצְּחוֹר הָאֵלֶּה,

הַנִּגְרָרוֹת לְצִדֵּיהֶם כִּמְשׁוֹטִים.

נוֹסֵעַ מְכֻנָּף, מַה מְסֻרְבָּל, חִוֵּר הוּא!

אַך תְּמוֹל יָפֶה, עַתָּה הוּא קוֹמִי וּמוּבָס!

מַלָּח מַרְגִּיז אֶת מַקּוֹרוֹ בִּקְצֵה־מִקְטֶרֶת,

אוֹ מְחַקֶּה צוֹלֵעַ, נָכֶה שֶׁפַּעַם טָס!

רוֹדֵף הַסְּעָרָה, לוֹעֵג לְכָל אִישׁ־קֶשֶׁת,

הַמְשׁוֹרֵר דוֹמֶה לִנְסִיך הָעֲנָנִים;

גּוֹלֶה עַל הַקַּרְקַע, סְבִיבָה שֶׁבּוּז רוֹחֶשֶׁת,

כַּנְפֵי־עֲנָק אוֹתוֹ מֵהֲלִיכָה מוֹנְעִים.

אַלְבַּאטְרוֹס,

אַלְבַּאטְרוֹס,

גּוּפְךָ – אֵם־פְּנִינִים,

כְּנָפֶיךָ אָרָד,

מַיִם וְשָׁמַיִם – עֵינְךָ.

אַלְבַּאטְרוֹס,

גַּלִּים מִתְפַּלְּשִׁים –

מִשְׂחָקְךָ.

קֶצֶף נִשְׁבָּר –

יוֹמְךָ.

גוֹרָלְךָ – נָע־וָנָד:

צוֹלֵב אֶת הָרוּחַ

בְּעִקְבוֹת

אֳנִיּוֹת שֶׁל פְּלָדָה.

בְּמַעֲגָּלִים,

רַעֲבוֹנְךָ מְרַגֵּל

שְׁיָרֵי הַיַּבֶּשֶׁת.

אַלְבַּאטְרוֹס!

וּכְשֶׁאוֹר

טוֹבֵע בָּאֹפֶל –

הַגַּלִּים

הֵם בֵּיתְךָ,

הַגַּלִּים

מִטָּתְךָ.

אַלְבַּאטְרוֹס,

אַלְבַּאטְרוֹס!

*

יַעַר־עַד שָׁחֹר גָּדֵל עָבֹת כָּזֶה בַּמִּישׁוֹרִים,

עֲמָקִים שֶׁל דְּוַי וְאֵימָה כֹּה עֲמֻקִּים בְּכָל אֵירוֹפָּה!

לָעֵצִים רָאשֵׁי־מַכְאוֹב אֲפֵלֵי־פֶּרֶא, אֲפֵלֵי־פֶּרֶא.

וְעַל עֲנָפִים תְּלוּיִים מֵתִים עוֹד שוֹתְתֵי־פְּצָעִים.

(לַמֵּתִים הַשְּׁמֵימִיִּים פָּנִים־שֶׁל־כֶּסֶף לְכֻלָּם,

לְבָנוֹת יוֹצְקוֹת פֹּה שֶׁמֶן כֹּה זָהֹב עַל הַמֹּחוֹת – – )

הַזּוֹעֵק מִמַּכְאוֹבִים קוֹלוֹ הוּא אֶבֶן לְתוֹך מַיִם,

וּתְפִלָּה שֶׁל הַגּוּפִים – שַׁלֶּכֶת־שֶׁל־דְּמָעוֹת לַתְּהוֹם.

אֲנִי הָאֹחַ, עוֹף־הַיְלֵל, מִיַּעַר־דְּוַי שֶׁבְּאֵירוֹפָּה.

בַּעֲמָקִים שֶׁל דְּוַי וְאֵימָה, חֲצוֹת סוּמָא תַחַת צְלָבִים.

לוּ נָשָׂאתִי נְהִי־אַחִים אֶל עַם־עֲרָב אֲשֶׁר בְּאַסְיָה:

– הוֹבִילוּנוּ לַמִּדְבָּר, כֹּה עֲנִיִּים כְּמוֹ שֶׁהִנֵּנוּ!

אַךְ כְּבָשַׂי מְפַחֲדוֹת הֵן, כִּי גוֹהֵר חֲצִי־הַסַּהַר

כְּחֶרְמֵשׁ עַל גְּרוֹנוֹתֵינוּ – –

אֲקוֹנֵן סְתָם מֵאֵימָה פֹּה, לֵב־חוֹצֶה־עוֹלָם בְּאֵירוֹפָּה,

בִּגְרוֹנוֹת פְּשׁוּטִים שׁוֹכְבִים עֶדְרֵי־טְלָיִים בְּיַעַר־דְּוַי – –

דָּם אִירַק מֵעַל צְלָבִים חוֹצֶה־כְּפֶצַע־בָּעוֹלָם, פֹּה בְּאֵירוֹפָּה. – –

(נַעְנְעוּ, זְקֵנִים וָנֹעַר, רָאשֵׁי־מַיִם בְּיַעַר־דְּוַי!)

שְׁנֵי אַלְפֵי שְָנִים בּוֹעֶרֶת הַשְּׁתִיקָה תַחַת עֵצִים פֹּה,

סַם שֶׁנֶּאֱגָר בַּתְּהוֹם – וְלֹא אֵדַע מָה הַמַּשְׁמָע:

שְׁנֵי אַלְפֵי שְָנִים נִמְשָׁך פֹּה הַדִּמּוּם, שְׁתִיקָה נִמְשֶׁכֶת,

וְשׁוּם פֶּה עוֹד לֹא יָרַק מֵחֵךְ אֶת רְקִיקַת־הָרַעַל.

בַּסְּפָרִים מְסֻפָּרוֹת כָּל הַמִּיתוֹת בִּידֵי גוֹיִים,

אַךְ תְּשׁוּבָה אֵינָהּ כְּתוּבָה שָׁם: תְּשׁוּבָתֵנוּ לַמִּיתוֹת.

כֹּה גָדוֹל כְּבָר יַעַר־דְּוַי וְלָעֵצִים רָאשֵׁי־מַכְאוֹב

אֲפֵלֵי־פֶּרֶא; אֵיזוֹ אֵימָה, כְּשֶׁהַלְּבָנָה בָּאָה לִרְאוֹת זֹאת!

הַזּוֹעֵק מִמַּכְאוֹבִים קוֹלוֹ הוּא אֶבֶן לְתוֹך מַיִם,

וְדִמּוּם שֶׁל הַגּוּפִים – הִנּוֹ כְּטַל בְּיָם־אוֹקְיָנוֹס – –

רַבַּת־אֵירוֹפָּה! מַלְכוּת הַצְּלָב!

חַג־שָׁחֹר אָחֹג בַּשֶּׁמֶש בְּיוֹם־א' לִכְבוֹדֵך,

יַעַר־מַכְאוֹבִים אֶפְתַּח, אֶת כָּל הָאִילָנוֹת אַרְאֶה לָךְ,

עֲלֵיהֶם תְּלוּיִים מֵתַי עִם הַגּוּפִים הַנִּרְקָבִים.

תֵּהָנִי, מַלְכוּת־הַצְּלָב!

בּוֹאִי, רְאִי בַּעֲמָקַי:

שׁוֹמְמוֹת בְּאֵרוֹתַי עִם הָרוֹעִים שֶׁסְּבִיבֵיהֶן שָׁם,

עַל בִּרְכֵּי רוֹעִים מֵתִים רָאשִׁים צְחֹרִים שֶׁל הַכְּבָשִׂים.

כִּי מִזְּמַן אֵין מַיִם שָׁמָּה בַּבְּאֵרוֹת. רַק מְאֵרָה.

*

לֹא תִתְּנוּנוּ לֵילֵךְ אֶל הַשְֶּׁמֶשׁ. תַּהַרְגוּ פֹּה כָּל הֵלֶךְ,

עוֹד בְּטֶרֶם חֲלוֹם־הַזָּהָב מִתְנַעֵר מֵרִיסִים.

עוֹד בְּטֶרֶם תְּפִלָּה לִזְרִיחָה נְמוֹגָה בֶּחָלָל.

רָצִים הָרְבָבוֹת חַזָרָה אֶל־תּוֹך יַעַר־הַדְּוַי

וּבוֹהֶה הַנּוֹבֶמְבֶּר מִתּוֹךְ עֵינֵיהֶם־שֶׁל־כְּבָשִׂים

בְּבֹהַק־חַלָּף.

וּפֹה בֵּין עֲצֵי־הַמַּכְאוֹב נוֹלָדִים תּינוֹקוֹת.

שֶׁכְּבָר בְּדָמָם יֵשׁ חֻמְרָה שֶׁכָּזֹאת: כִּי נוֹבְלִים הֵם

עוֹד לִפְנֵי שׁוֹשַׁנִּים.

לֹא אֶשְׁתֹּל פֹּה עֵצִים שֶׁיָּבִיאוּ פֵּרוֹת בִּשְׁבִילְכֶם,

עַרְטִילָאִים יַעַמְדוּ־נָא עֲצֵי־הַמַּכְאוֹב שֶׁלִי כָּכָה

אֶצְלְכֶם פֹּה, בְּכֶתֶר־הַצְּלָב.

עִם־שַׁחַר, לְעֵת־עֶרֶב, מִתְנַדְנְדִים פַּעֲמוֹנִים

עַל מגְדְּלֵיכֶם.

וְהֵם מְשַׁגְּעִים וְקוֹרְעִים אתֶ בְּשָׂרִי־הַנִּכְאָב

כְּפִיּוֹת שֶׁל חַיּוֹת.

וְאֶתְלֶה עַל עַנְפֵי הָעֵצִים אֶת מֵתַי עֲרֻמִּים,

אַשְׁאִירֵם כְּהֶפְקֵר, יֵרָקְבוּ לְעֵינֵי מַזָּלות

שֶׁהוֹלְכִים בַּשָּׁמַיִם – –

וְאֶפֹּל בַּלֵּילוֹת שֶׁלִּי פֹּה לְתוֹך בְּאֵר חֲשׁוּכָה.

וְאֶרְאֶה בַּחֲלוֹם יְהוּדִים הַתְּלוּיִים עַל צְלָבִים.

וְאֶרְאֶה אֵיך יוֹשִׁיטו רָאשִׁים נִדְהָמִים בַּשְּׁמָשׁוֹת

שֶׁל בָּתִּים שֶׁלָּכֶם

וִיהַמְהֲמוּ נִכְאָבִים בְּעִבְרִית: אַיֵּהוּ פִּילַאטוּס?

אֵיפֹה פִּילַאטוּס?

לֹא תֵדְעוּ שֶׁאוֹרֶבֶת לִמְרַאֲשׁוֹתֵיכֶם הָאֵימָה.

הַנְּבוּאָה הַשְּׁחֹרָה יוֹצְקָה־סַם לִשְׁנַתְכֶם – – לֹא תֵדְעוּ;

שֶׁהֲרֵי פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיּוֹת מַשְׁכִּיחִים הֶחָזוּת

מֵעֵינַיִם, עִם שַׁחַר.

אַךְ אֲנִי אַגִּידְכֶם נְבוּאָה, – הַנְּבוּאָה הַשְּׁחוֹרָה:

מֵעֲמָקֵינוּ פֹּה יַעַל עַמּוּד־הֶעָנָן,

מִנְּשִׁימוֹת אֲפֵלוֹת אֲשֶׁר לָנוּ, מֵ“אֲבוֹי־לִי” מָרִים!

וְאֶת הַזְּוָעָה לֹא תַכִּירוּ בְּגוּפותֵיכֶם.

עוֹד תַּמְשִׁיכוּ פִּטְפּוּט לְגַבֵּב מֵחֵכִים חֲרוּכִים:

הַיְּהוּדִים! הַיְּהוּדִים!

כְּשֶׁהַגַּז הַמַּרְעִיל כְּבָר יַחְדֹּר אֶל־תּוֹךְ הֵיכָלוֹת

וּלְפֶתַע בְּיִידִיש פֹּה יִזְדַּעֲקוּ הָאִיקוֹנוֹת.

*

אֵין אִישׁ עוֹמֵד, רוֹעִים רוֹבְצִים קְפוּאִים לְיַד עֵצִים

וְדֹק־צִבְעֵי־הַקֶּשֶׁת נִפְרָש עַל הָרִיסִים…

אֻרְווֹת דוֹלְקוֹת. שׁוֹאֵג טֵרוּף הָעֵדֶר. דְּלֵקָה גְבוֹהָה.

וּמִכָּל־עֵבֶר אֲנָשִׁים נוֹשׂאִים עֵצִים לַמְּדוּרָה.

לִצְלָב כָּסוּף קָטָן תְּשׁוּקָה כָּזֹאת: אֵשׁ! אֵשׁ!

נוֹפֵל הָעֵדֶר בַּשָּׂדֶה וּמֵת נִכְנָע כָּל־כָּךְ!

גּדוֹלִים, גְּדוֹלִים לָבְנֵי־עֵינַיִם – כַּלְּבָנוֹת הָיוּ:

כִּי סַם בָּעֵשֶׂב הַיָּרֹק, בְּמֵי בְּאֵר – כִּי דֶבֶר!

שׁוּב יוֹם אַחֲרֵי לֵיל־לֶהָבוֹת,

שׁוּב לַיְלָה שֶׁל שַׁלְוָה – –

(וְהָרוֹעֶה הַחַי, אֲנִי, פֹּה מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ־מֶפִיסְטוֹ…)

בְּעֵינֵיהֶם מְנֻפָּצוֹת עוֹמְדִים בָּתִּים מְלֵאֵי־אֵימָה,

בְּפִצְעֵיהֶם זָבֵי־הַבֶּכִי, בְּעָרֵי־מַכְאוֹב שֶׁל צְלָב – –

שְׁאֵרִית־כְּבָשִׂים חַיָּה, מִמִּי בַּקֵּשׁ: רַחֲמִים,

כְּשֶׁדִּירֵיכֶם עוֹמְדִים עַל אֶרֶץ־כְּאֵב שֶׁלְּפִּילַאטוּס

וְכָּרֵיכֶם (הַלֶּחֶם וְהַמָּיִם) עַל הַר־אֶתְנָה!

*

הַטַּלִּית הַקְּרוּעָה עַל הַגּוּף הַפָּצוּעַ – – לַגּוּף

טוֹב בְּטַלִּית יְהוּדִית – – אַ, טוֹב בַּטַּלִּית:

לֹא תִּשֹּׁב עוֹד הָרוּחַ חוֹלוֹת עַל פְּצָעִים הַנּוֹטְפִים.

פַּעֲמוֹן כְּנֵסִיָּה מצַלְצֵל, וְקוֹדְחִים הַזְּקֵנִים וְהַנֹּעַר – –

אַל תִּקְדְּחוּ יְהוּדִים! אֲנִי עוֹמֵד וְשׁוֹמֵר בֵּית־עָלְמִין

שֶׁקְּבָרִים בּוֹ פְּתוּחִים.

וְחוֹתַם הַפְּצָעִים הַיְּהוּדִי לִי אָדֹם עַל הַמֵּצַח.

אוֹהוֹ, מֶלֶךְ אֲנִי בְּטַלִּית מִפְּצָעִים וּמִדָּם!

אֲרַצַּח וְאַצִּית אֶת כָּל שְכֶם עַל הַדָּם שֶׁנִשְׁפָּךְ

בְָבִצּוֹת,

בִּרְחוֹבוֹת,

בְּאֻרְווֹת,

עַל סִפֵּי כְּנֵסִיּוֹת.

כִּי לָמָּה אַפִּים חֲדוּדִים לָהֶם, וְעֵינֵי יְרֹק־דֶּשֶׁא?

כִּי לָמָּה שִׁנַּיִם בְּפִי וְאֶגְרוֹפִים גַּרְמִיִּים?

וְאֹדֶם נִשְׁפָּךְ עַל חוֹמוֹת שֶׁל הָעִיר הַזֹּאת – – אַבָּא,

מַה תִּרְצֶה לְהַשִּיג בַּשְּׁתִיקָה שֶׁלְּךָ, אַבָּא?

הֲרֵי עֵת־מִנְחָה.

עֵת צֵאת־כּוֹכָבִים כְּבָר פֹּה… אַבָּא,

תַּגִיד, הֲשָׁכַחְתָּ?

שֶׁאֱלֹהִים הוּא שוֹמֵר, שֶׁאֵינְךָ מְרַטֵּט אֶת גּוּפְךָ עוֹד?!

עֵת־מִנְחָה… בּוֹעֲרִים הַשָּׁמַיִם… רַחֲמִים בַּקֵּש, אַבָּא!

הַשָּׁמַיִם צְרִיכִים רַחֲמִים… אֲפִלּוּ שָׁמַיִם!

הֲתַּחְשֹׁב, שֶׁאֵינָם חָשִׁים כְּאֵב כְּפִי שֶׁחָש הַבָּשָׂר

שֶׁל גּוּף מִשֶּׁלָּנוּ?

אַתָּה מֵת? – – אַגִּיד אֵיזֵה שֵׁם, וְיַתְחִילוּ לִשְׁקֹעַ

הַגְּבוֹהִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, שֶׁמֵּהֶם צִלְצִלוּ

פַּעֲמוֹנֵי שִׁגָּעוֹן, וְאַתָּה אָז רָעַדְתָּ כָּל־כָּךְ.

וְרַק יִוָּתְרוּ לְשֵׁם זֵכֶר (כְּדֵי לְסַפֵּר)

הַצְּלָבִים עַל גַּגּוֹת־שֶׁל־פְּלָדָה, כְּמוֹ עַל קְבָרִים – –

וּמִכָּל בָּתֵּי־הַקְּבָרוֹת, אוֹהוֹ, מִן הָאֶלֶף,

הַחַיִל יֵצֵא הַיְּהוּדִי עִם הַנֶּשֶׁק שֶׁלּוֹ

וְיִקְרַא בִּתְרוּעָה לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת.

כִּי לָמָּה זוֹרֵחַ בַּבֹּקֶר גַּלְגַּל־פָּז עָגֹל?

כִּי לָמָּה הָאֹדֶם נִשְׁפָּךְ עַל בָּתִּים שֶׁל הָעִיר? – –

*

גּוּף שֶׁקָּפָא בַּשְּׁקִיעָה – – יְהוּדִי בְּאֵירוֹפָּה,

בִּנְיָן בְּעִיר־דְּוַי. עִיר כֻּלָּהּ פַּעֲמוֹנִים וּצְלָבִים.

פַּעֲמוֹנִים וּצְלָבִים.

הַפָּרֹכֶת אֵינֶנָּה. הַדֶּלֶת תְּלוּיָה בַּאָרוֹן:

דֻבְלְלָה כַּכָּנָף הַשְּׁבוּרָה שֶׁל צִפּוֹר הֲדוּרָה.

וְרֹאשׁ הַצִּפּוֹר הַמְדַמְדֵּם – – בַּקְּדֵרָה שֶׁל הָאֵפֶר.

נֵר־שֶׁל־חֵלֶב אָדֹם עוֹד דּוֹלֵק בָּאָרוֹן הֶחָשׁוּךְ,

דּוֹלֵק בְּחִכּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁהֶחְשִׁיךְ פֹּה כָּל־כָּךְ.

אָבִי עוֹד יוֹשֵׁב כֹּה קָפוּא אֶל־מוּל פְּנֵי מַעֲרָב,

מְחַכֶּה לִגְדוֹלוֹת: לִתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר מִמַּעֲרָב:

שֶׁמָּשִׁיחַ־בֶּן־דָּוִד כְּבָר הִגִּיעַ וְרוֹמִי עוֹמֶדֶת בְּאֵשׁ.

(עַל־כֵּן בּועֲרוֹת הַשְּׁמָשׁוֹת, מִן־הַסְּתָם, וְחֻדֵּי הַצְּלָבִים.)

וְטוֹב לְךָ כָּכָה, אָבִי, אָבִי הַקָּפוּא.

פָּנֵיךָ פּוֹרְחוֹת בָּאָדֹם שֶׁל שְׁקִיעַת־הַחַמָּה,

אָתָּה הַדּוֹמֶה־לְחַמָּה.

אֲבָל בַּחוּץ, בְּסִמְטָה שֶׁל גּוֹיִים, עַל הַבְּאֵר,

עוֹמֶדֶת אִמִּי וְצוֹעֶקֶת אֶל־תּוֹךְ בּוֹר־הַמַּיִם:

הַחְזִירוּ נָא לִי אֶת רֹאשִׁי, הוּא טוֹבֵעַ בַּמַּיִם!

מַה קָּרָה, שֶׁרֹאשִׁי כֹּה יָקָר לָכֶם, הָהּ רְשָׁעִים!

צִפֱּרִים מְזַמְּרוֹת לְהַכְעִיס. הָעֵץ עַל הַבְּאֵר

תַּפּוּחָיו בְּשֵׁלִים. הוּא צָמַח מִצְּעָקוֹת שֶׁל אִמִּי

מֵרֵאשִׁית הַשַּׁחֲרִית – –:

מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הַפְּרָאִים, חַיָּלִים פָּרָשִׁים

אֲשֶׁר גָּרְרוּ לַכְּפָרִים אֲחָיוֹת נֶחְשָׁקוֹת? – –

וּבַלַּיְלָה קִינַת נְהָרוֹת וְסִפּוּר שֶׁל גּוֹיִים:

כִּי זְרָמִים מְבִיאִים אֶל הַחוֹף פֹּה נָשִׁים עֲרֻמּוֹת.

*

לֹא רַק הָעֵץ עַל הַבְּאֵר, בְּכָל מָקוֹם הֵם צוֹמְחִים,

עֵצֵינוּ־שֶׁל־דְּוַי; לֹא אֲנַחְנוּ אוכְלִים הַפֵּרוֹת;

תַּפּוּחִים אֲדֻמִּים שֶׁהִבְשִׁילוּ מִשֶּׁתֶת־דָּמֵנוּ.

הַסְּתָו שֶׁחָדַר לְכָל אֵבֶר שֶׁל עַם יְהוּדָה.

לֹא יִזְעַק עוֹד גֶּוַאלְט לְרָקִיעַ רָחוֹק־מְרֻחָק.

זַעֲקַת עֲמָקִים שְׁחֹרָה בְּעַצְמוֹתָיו לוֹהֲטָה.

הָרָקִיעַ חֵרֵש וְכָחֹל. לֹא עַד־אֵל בָּא הַזַּעַק.

אַךְ הָאֲדָמָה מַרְגִּישָׁה הָאָסוֹן מֵרַגְלֵינוּ,

טוֹבָה הִיא כָּל־כָּךְ, וְאוֹמְרָה לְרַגְלֵינוּ שֶׁלָּנוּ:

חִפְרוּ מִשְׁכָּבִים בִּי, הַנִּיחוּ בִּי אֶת הַגּוּפוֹת,

מַה תְּחַכּוּ לְאַחַר־כָּךְ.

אַך בַּלַּיְלָה עוֹמְדָה חֲבוּרָה כּוֹכָבִית מְזַמֶּרֶת

וְרַךְ הָרָקִיעַ. יֵשׁ הַרְבֵּה רַחֲמִים בַּכְּאֵב.

אַך אָדֹם הַיָּרֵח כָּל־כָּךְ, כְּמַזַּל מַאֲדִים.

כָּךְ קַיִן נוֹפֵל עַל פָּנָיו עַל מִפְתַּן גַּן־הָעֵדֶן.

וְרֵיחַ שֶׁל אוֹפְּיוּם נֶעֱשָׁן, שֶׁל דָּם וַעֲצֵי־עֲרָבָה.

וֵאלֹהִים מִתְרוֹצֵץ בַּשְּׁלָגִים בְּרָקִיעַ שְׁבִיעִי

וְשׁוֹאֵג כְּאַרְיֵה בַּחֲלַל הָרָקִיעַ הָרֵיק.

מִמַּלְכוּתוֹ הוּא לִבְרֹחַ רוֹצֵה – – כָּל־כָּךְ גַּלְמוּד הוּא.

*

אַבָּא, עֲדַת יְהוּדִים שֶׁכָּזֹאת – מַה נוּכַל לַעֲשׂוֹת,

אִם עָזַב אֱלִהִים אֶת בָּנָיו, הָרוֹעֶה אֶת עֶדְרוֹ.

אִם סְתָו בְּגַנֵּינוּ יָרַד, עֲרָפֶל בְּדָמֵנוּ.

הַבַּיִת שׁוֹמֵם בַּמִּזְרָח. הוּא בֵּיתָם שֶׁל תַּנִּים.

וְשֶׁלָּנוּ פֹּה בַּמַּעֲרָב אָהֳלֵי־צוֹעֲנִים,

הֵם קַשׁ לְאִשֵּׁי הַדְּלֵקָה וְדַיִשׁ לַסַּעַר.

הַיָּמִים פֹּה יֶשְׁנָם רַק כְּדֵי לְהַרְאוֹת: שֶׁחִלַּלְנוּ

כּדֵי שֶׁנִּפְגֹּשׁ זֶה אֶת זֶה בְּעֵינַיִם תְּפוּחוֹת.

בַּלַּיְלָה הוֹלֶכֶת בַּבַּיִת אֵימָה: צִפּוֹר חֲשׁוּכָה.

מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה, עֲדַת יְהוּדִים מְבֹהֶלֶת,

כְּשֶׁצָּמַח וְעָלָה עַל רָאשֵׁינוּ מִגְדָּל רוֹמָאִי,

וְהֻכְרַחְנוּ לִשְׁמֹעַ פַּעֲמוֹנִים בִּבְקָרִים, לְעֵת־עֶרֶב,

בַּשַּׁבָּתוֹת הַשְּׁחֹרוֹת, בַּחַגִּים הַשְּׁחֹרִים אֲשֶׁר לָנוּ.

אַי מְאֵרָה הִיא לִחְיוֹת כָּךְ יָמִים וְלֵילוֹת:

שֶׁכָּל רֶגַע תִּפְרֹץ הַדְּלֵקָה, אֵשׁ מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,

מִתַּחַת בָּתֵּינוּ, –

מַה נּוּכַל לַעֲשׂוֹת פֹּה, עֲדַת יְהוּדִים מְבֹהֶלֶת

עִם נָשִׁים וְעִם טַף, הַנּוֹהִים: שֶׁאֲבוֹי לְחַיֵּינוּ!

וְאֹדֶם כָּזֶה מִשְׁתַּפֵּךְ עַל גַּגּוֹת וּשְׁמָשׁוֹת.

אַי אֵיזֶה פַּחַד הוּא כָּכָה לִגְדֹּל לְהֶפְקֵר

כְּאֶבֶן בְּאֶמְצַע עוֹלָם, אַךְ הַגּוּף אֵינוֹ אֶבֶן.

הַגּוּף הוּא מִדָּם וּבָשָׂר וַעֲצָמוֹת, הֶחָשִׁים

חֲתָך שֶׁל סַכִּין – –

אֵין לָנוּ, אַבָּא, גְּבוּרָה לַעֲלוֹת עַל מִגְדָּל

וְלִקְרֹעַ מִשָּׁם פַּעֲמוֹנִים, מוֹצִיאִים־מִן־הַדַּעַת.

לִקְרֹעַ מִשָּׁם אֶת הַצְּלָב, הַדּוֹקֵר כְּבָר שָׁמַיִם,

שֶׁהֵם לָנוּ נְחֹשֶׁת –

אָז, אַבָּא, נִשְׁפַּל וְנֵרֵד אֶל הַמַּעֲמַקִּים

וְנַחְפֹּר חֲפִירוֹת בָּאֲדָמָה, תַּחַת כָּל הַיְסוֹדוֹת,

שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁל הָרַעַל נַזְרִיק בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַגְּלוֹבּוּס…

*

אֲנִי שׂוֹנֵא, וַדַּאי, עַד־קְצוֹת־אֶצְבְּעוֹתַי־שׂוֹנֵא־אֶתְכֶם!

בַּאֲבָרַי לוֹהֵט הָרַעַל – אֶמֶת־שְׁחֹרָה־שֶׁלֹא־נֶאֱמְרָה:

אַלְפַּיִם־שְׁנוֹת־לִהְיוֹת־אַהַסְוֶר־וְלֹא־לְהַאֲמִין־בַּצְּלָב.

מְשֻׁלָּשׁ הוּא צֵל פְּחָדַי פֹּה כָּל אַלְפַּיִם הַשָּׁנִים.

וּמְשֻלָּשׁ הוּא חֹד סַכִּין, שֶׁבַּבָּשָׂר חוֹתֵךְ הַכְּאֵב.

אֲרֻכּוֹת בַּמַּעֲמַקִּים הִרְהַרְתִּי: אֵיךְ זֶה יִתָּכֵן,

שֶׁהַלָּלוּ, כּוֹרְעֵי־בֶּרֶך לְבֵית־לֶחֶם בְּאֵירוֹפָּה,

הַמְקַדְּשִׁים סִפְרֵי הַבִּיבְּל – הֵם אוֹתָם, אוֹתָם פְּרָאִים

הַחוֹלְמִים עַל הַשְׁמָדַת הַיְּהוּדִים עַד אַחֲרוֹן?

כִּי זִקְנֵי הָעָם הֵבִינוּ טוֹב יוֹתֵר מִצְּעִירָיו:

כּוֹכָבִים הֵם זוֹהֲרִים, וְהָעֵינַיִם אֲפֵלוֹת:

" – כִּי חָיִינוּ עַל־פִּי־נֵס פֹּה בְּמַלְכוּת הָאֲרָיוֹת…"

אוֹ אֱמֶת־אֱמֶת־אֱמֶת שֶׁהַזְּקֵנִים שֶׁלִּי אוֹמְרִים:

שֶׁהַמֵּת בַּכְּנֵסִיָּה אֵינוֹ אָחִינוּ, אֶלָּא יֶזוּס.

Bethlehem הוּא שֵׁם לַאטִינִי, לֹא כְּפַר־אֲבוֹתַי בֵּית־לֶחֶם.

וּMaria Magdelena לֹא מִרְיָם הַמִּגְדָּלִית הִיא

בִּצְעִיפִים שֶׁל צֶמֶר־תְּכֵלֶת, וְעִם כַּד שֶׁל שֶׁמֶן־זַיִת.

אֶלָּא מָה, מֵאָה מִילְיוֹנִים שׁוֹאֲגִים פֹּה Allelujah!

וְשִׂמְחָה בָּרְחוֹבוֹת, כִּי נוֹשְׂאִים אֶת הַגְּלִילִי, –

בָּא אֶחָד מִיהוּדֵי־פֶּרֶא, אֵלֶּה שֶׁנָּמֹץ־דָּמָם,

שֶׁבְּטַלִּיתוֹת קְרוּעוֹת וּבִרְצוּעוֹת עַל הַזְּרוֹעוֹת,

בָּא אֲנִי בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם בְּשִׁירַי לִשְׁפֹּךְ מָרָה:

חַי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶקֶר הוּא הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַמִּילְיוֹנִים!

כְּפָר שֶׁל יְהוּדִים בֵּית־לֶחֶם!

וִיהוּדִי הוּא בֵּן־יוֹסֵף!

יְהוּדִים גָּרִים בְּאֵירוֹפָּה.

*

הַעֲנִישׁוּ אוֹתָם, אֶת ט"ו הַמִּילְיוֹנִים,

הַשּׁוֹתְקִים וְחוֹלְפִים בְּעֵינַיִם קוֹדְרוֹת.

הֵם נוֹשְׂאִים מִלַּת־סַם מִדּוֹרוֹת בְּדָמָם

וְלֹא יֹאמְרוּ לָכֶם כְּלוּם – –

אֹמַר זֹאת אֲנִי:

מְשׁוֹרֵר יְהוּדִי בַּמַלְכוּת שֶל הַצְּלָב.

רַבִּים הַיּוֹרְקִים בְּדָמָם מֵרֵאוֹת

מִלַּת־דְּוַי, הַקְּלָלָה, וְאֵינָם רוֹאִים שֶׁמֶשׁ,

רַק רוֹאִים לְבָנוֹת לְבָנוֹת בְּמֵי־תְכֵלֶת.

אַךְ רַבִּים הַהוֹלְכִים־וְהוֹלְכִים־וְהוֹלְכִים

בְּיָם וְיַבֶּשֶׁת, וְעַמּוּד אַחְרֵיהֶם בָּא:

קָשׁוּר בּוֹ אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ בְּחֶבֶל,

זוֹעֵק: אֵלִי, אֵלִי, בְּרִיק הֶחָלָל – –

הַעֲנִישׁוּ אוֹתָם, הַיְּהוּדיִם הַשּׁוֹתְקִים

שֶׁלָּכֶם לֹא אוֹמְרִים מַה שֶׁאֲנִי פֹּה אָמַרְתִּי!

*

הֲרֵי גַם אֲנִי פֹּה נוֹלַדְתִּי, פֹּה בְּאֵירוֹפָּה,

גָּדַלְתִּי בְּכֶתֶר־הַצְּלָב: עֲרָבָה עֲלוּבָה

עַל הַתְּהוֹם שֶׁל עַצְמִי,

עַל בֵּית־לֶחֶם שָׁמַעְתִּי רַק אֵיזֶה סִפּוּר מְסַפְּרִים,

רָחוֹק,

וְכָּחֹל.

הַאֻמְנָם כָּל אֶחָד פֹּה פּוֹחֵד אֶצְלְכֶם בַּלֵּילוֹת:

פֶּן יָבוֹאוּ בַּלֵּיל גַּזְלָנִים בַּמַחְשָׁךְ

עִם גַּרְזֶן וְסַכִּין

אֶל מִטָּה לְבָנָה,

אוֹ שֶׁמָּא נִדְמֶה לִי, רַק לִי – לְאָדָם שֶׁכָּזֶה?

הַאֶשְׁמַע בַּחֲלוֹם

אוֹ הָיוּ בְּהָקִיץ

צְעָקוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה עַד לֵב הַשָּׁמַיִם!

תְּשַׁלְּחוּנִי לַתְּחוּם, וּמִשָּׁם לְיַמִּים,

וּמִיָּם לַמִּדְבָּר, שָׁם גָּרִים עֲרָבִים,

עִם הַסַּהַר הַדַּק שֶׁהוּחַד כְּחֶרְמֶשׁ

לִגְרוֹנוֹת־הַכְּבָשִׂים – –

תְּשַׁלְּחוּנִי לַהוֹדְסוֹן – גָּרִים שָׁם אַחִים,

אוֹגְרִים הֵם דוֹלַארִים: מַטְבֵּעַ שֶׁל זִ’ידִים,

כְּדֵי לְאֵירוֹפָּה לָבוֹא וְלִקְנוֹת

אֶת כֶּתֶר הַסְּלַאוִים…

לַשְּׁכֵנִים תְּשַׁלְּחוּנִי: לְבֵיתִי בְּסוֹבְדֶפְּיָה,

מוֹלֵך שָׁמָּה אָח, לֹא יֵדַע פּוֹלַנִית,

וְכוֹתֵב מַנִיפֶסְטִים לָעָם בְּזַ’רְגוֹנִית – –

אוֹ אֶרֶץ־מַכְאוֹב בַּמַּלְכוּת שֶׁל הַסְּלַאוִים!

בָּךְ סִימָן מֵאִתָּנוּ: בָּתֵּי הָעָלְמִין,

הָעִבְרִים הַמֵּתִים שָׁם רוֹקְבִים מִדּוֹרוֹת

וְהֵם יְנִיקָה לִשְׁרָצִים וְעֵצִים…

אֵי־אָנָּה אֵלֵךְ וַאֲחַפֵּשׂ לִי מָקוֹם,

לֹא לִשְׁמֹע מִשָּׁם אֶת צִלְצוּל פַּעֲמוֹנַיִךְ,

אֶת הַתַּהֲלוּכוֹת לֹא לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם – –

חָפְשִׁי בִּשְׁבִילִי רַק עוֹד בֵּית תְּהוֹמוֹת,

הָרֶמֶז נוֹצֵץ עַל מֵימִים עֲמֻקִֹּים – –

אַךְ תְּהוֹמָה לָרֶדֶת אֵינֶנִּי רוֹצֶה

כָּל עוֹד יֵשׁ יַבָּשָׁה וְאוֹרִים מַזָּלוֹת.

אַךְ – – אֲבוֹי לֵדָתִי בַּמַּלְכוּת שּׁל הַסְּלַאוִים

בַּצֵּל שֶׁל הַצְּלָב!

*

לִקּוּי־הַחַמָּה אֶצְלְכֶם בְּאֵירוֹפָּה

וַאֲנִי נֶהֱנֶה, שֶׁלִּקּוּי־הַחַמָּה פֹּה.

וְכָך גַּם הַדָּם הַזּוֹרֵם בָּעוֹרְקִים,

וְרֵיחַ שְׁקִיעָה הָעוֹלָה מִבְּגָדִים – –

אָדֹם יִהְיֶה לַיְלָה בְּכֶתֶר־הַצְּלָב!

שָׂנֵאתִי רָקִיע גּוֹהֵר עַל צְלָבִים פֹּה,

הוּא לָנוּ נְחֹשֶׁת לְרָאשֵׁי־הַמַּכְאוֹב,

מַשָׂא שֶׁל נְחֹשֶׁת:

כִּי לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם.

הַקְּלָלָה נֶאֶחְזָה בְּשָׂדוֹת עֲרֻמִּים – –

לָכֵם שֶׁיִּקְרֶה מַה שֶׁלָּּנוּ קָרָה!

*

כִּי נֹאכַל הַקְּלָלָה שֶּׁל הַסְּתָו עִם תְּבוּאַת הַשָׁדוֹת

כִּי נִשְׁתֶּה הַיֵּאוּש הָאָפֵל עִם מֵימֵי בְּאֵרוֹת.

וּבַלַּיְלָה לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּב הַפַּחַד נוֹסָף לָאֲרוּחָה.

כֹּה הוֹלְכוֹת יְמָמוֹת. וְרֵיחָן – שֶׁל עֲצֵי עֲרָבָה

שֶׁעַל נְהָרוֹת אֲפֵלִים בַּזְּוָעָה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר.

בַּלַּיְלָה בָּאִים הָאֹחִים, לְבַכּוֹת הַתַּמּוּז – –

כִּי רוֹעֵינוּ יוֹשְׁבִים שָׁם מֵתִים עַל הַחוֹף

מִתְרוֹצְצִים הַכְּבָשִׂים בְּלֵילוֹ שֶׁל מִדְבָּר

עִם גְּרוֹנוֹת חֲרוּכִים וְאֵינָם מוֹצְאִים עַיִן – –

הָעוֹלָם הוּא עוֹלָם שֶׁל תְּשׁוּקוֹת בַּבְּקָרִים וּבָעֶרֶב.

לַשַּׁחַר יֵשׁ נֵס לְהַרְאוֹת וְלָעֶרֶב יֵש פֶּלֶא.

בַּלֵּיל אֲדָמָה וְהַגּוּף נֶהֱנִים בַּשַּׁלְוָה.

אַךְ אֶצְלֵנוּ עַתָּה הַזְּקֵנִים מַשְׁכִּימִים מִמִּטּוֹת

וְלַיְלָה אָפֵל בְּלִבָּם, כַּעֲצֵי עֲרָבָה

בַּזְּוָעָה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר.

בַּדְּוַי שֶׁל חֻרְבָּן.

*

אִמָּא מִרְיָם מִגְדָּלִית, כּוֹאֵב לִי כָּךְ שֶׁגְּרָרוּך פֹּה

בִּרְחוֹבוֹת בְּלֵב אֵירוֹפָּה,

בְּאֵירוֹפָּה הַמְחֻלֶּלֶת,

וּמְמַלְמְלִים דְּרָשׁוֹת פֹּה בְּלַאטִינִית לִכְבוֹדֵךְ.

לוּ נִכְנַסְתִּי, לְמָשָׁל, בְּתַהֲלוּכָה כָּזֹאת בָּאֶמְצַע,

אֶת שְׂפָתַיִךְ לְנַשֵּׁק כְּשׁוֹשַׁנִּים מִן הַשָּׁרוֹן,

וּלְסַפֵּר לָךְ,

כִּי גָרִים

פֹּה

יְהוּדִים,

יְהוּדִים פְּרָאִים,

וְנָשִׁים לָהֶם

וְטַף,

פֹּה בָּעִיר,

בְּעִיר הַדְּוַי – –

אָז הָיְתָה גֻלְגֹּלֶת זוֹ לִי מִתְבַּקַּעַת וְשׁוֹפֶכֶת

מֹחוֹתֶיהָ פֹּה בָּרְחוֹב

וְהַקָּהָל מַמְשִׁיך לָלֶכֶת – –

דָּם־שׁוֹתֵת, אֲנִי עוֹבֵר פֹּה, לֹא תֵדְעִי זֹאת, אִמָּא מִרְיָם,

וּמְמַלְמְלִים דְּרָשׁוֹת פֹּה בְּלַאטִינִית לִכְבוֹדֵךְ!

*

צִפֳּרִים עָפוֹת – גָּלוּת הִיא. הַגָּלוּת הַמֻּפְלָאָה:

לְעוֹלָם גָּדוֹל יֵשׁ לֵב כָּזֵה פָּתוּחַ וּמֵאִיר:

עוֹפְפוֹת הַצִּפֳּרִים פֹּה בֵּית־דֶּרֶךְ־הָעוֹלָם;

רָץ גַּלְגַּל־שֶׁל־פָּז מִשַּׁחַר

אֶל רַגְלֵינוּ מְדַבְּרוֹת נַהֲרוֹתֶיהָ שֶׁל בָּבֶל:

(לֵיל מַכְּכִיב. בָּאֲוִיר תָּלוּי הָעֲרָפֶל מָלֵא־דְמָעוֹת)

יְתוֹמִים. קִרְבוּ אֵלֵינוּ. בְּנֵי־בְּלִי־בַּיִת. דְּוַי לָכֶם הוּא.

כִּי עֲיַפְתֶּם מִן הַנְּדוֹד. וְהַדְּרָכִים הוֹלכוֹת עוֹד הָלְאָה.

הַיַּבֶּשֶׁת כֹּה גְדוֹלָה הִיא – – תִּשְׁכְּבוּ לִשְׂחוֹת בַּזֶּרֶם,

עַד נַגִּיעַ אֶל הַבַּיִת שֶׁל כֹּל עֹמֶק וְאִי־שֶׁקֶט:

יָם־גָּדוֹל שֶׁבַּמֶּרְחָק.

מַה תַּגִּיד אָבִי יָבֵשׁ? מַה תָּעוּצִי, אִמָּא־כְּשֵׁרָה?

שֶׁמָּא נִשָּׁמַע. כִּי עֶרֶב. עֲרָפֶל מָלֵא־דְמָעוֹת.

שֶׁמָּא כֹּה נִשְׁכַּב לִשְׂחוֹת עִם גַּבּוֹתֵינוּ עַל הַזֶּרֶם

עַד לְיָם־גָּדוֹל רָחוֹק – –

אֶלָּא מָה, רוֹצוֹת עֵינַיִם עַל זְרִיחוֹת־וְרָדִים לִתְמֹהַּ,

עַל שְׁקִיעוֹת שֶׁמֻּפְלָאוֹת הֵן, עַל בְּנוֹתֶיהָ שֶׁל יַבֶּשֶׁת? –

אֲבָל בַּיִת לְכֻלָּם, שַׁלְוָה, יֵשׁ רַק בְּיָם־גָּדוֹל…

שֶׁמָּא נִשָּׁמַע.

כִּי עֶרֶב.

עֲרָפֶל מָלֵא אֵימָה – –

*

לֶחֶם־קֹדֶשׁ אָדֹם, תַּפּוּחִים שֶׁבָּשְׁלוּ מִן הַדָּם,

כָּכָה שׁוֹכְבוֹת הַלְּבָנוֹת בְּלִבּוֹת הַמַּיִם.

כָּכָה שׁוֹכְבוֹת לְבָנוֹת עֵת הַחֹדֶשׁ מָלֵא:

כִּי בְּשֵׁלָה הַנַּצְרוּת.

וגְדוֹלָה הַמַּלְכוּת שֶׁל הַצְּלָב עַל יַבֶּשֶׁת וְיָם.

לְמִי זֶה אִכְפַּת עַל גְּדוֹת נְהָרוֹת בַּבְלִיִּים

שֶׁנֶּחְתָּך מֶרֶר־בֶּכִי עַל־יְדֵי שֶׁטֶף־דָּם

בְּחֵךְ מִשֶּׁלָּנוּ?

אִם הַגּוּף אֶל הַמַּיִם נוֹפֵל, אִם קוֹבְרִים אֶת הַגּוּף –

לְמִי זֶה אִכְפַּת, שֶׁעוֹמְדִים הַגּוּפִים הַקּוֹדְחִים,

בְּעַצְמָם גּוּשֵׁי מָוֶת חַי, בִּבְגָדִים אֲפֵלִים

סְבִיב בּוֹר־שֶׁל־חֵמָר, בְּתוֹכוֹ רֹאש־אִשָּׁה מְנַתֵּר? – –

כְּנֵסִיָּה פַּעֲמוֹנִים לָה כְּדֵי לְצַלְצֵל בִּשְׁעַת הַלְוָיָה,

בִּשְׁעַת יְלָלָה.

כְּנֵסִיָּה, גַּם עוּגָב לָה אֲשֶׁר מְנַגֵּן הַלְלוּיָהּ,

עֵת שַׁבָּת־שְׁחֹרָה בַּרְחוֹבוֹת, וּמְסַמֵּן הַמַּשְׁחִית

בְּדָם עַל דַּלְתוֹת בָּתֵּינוּ

אוֹת קַיִן.

*

אוּלַי זוֹ הַשְּׁחֹרָה בַּנְּבוּאוֹת הַשְּׁחֹרוֹת,

אַךְ כָּכָה בְּכָל עַצְמוֹתַי אֲנִי חָש.

כָּך כּוֹאֵב־מִתּוֹכיִ אֲנִי אֶת הַנְּבוּאָה

כָּל יָמַי שֶׁעַל אֶרֶץ־הַדְּוַי שֶׁל נוֹצְרִים.

יָרְדָה יְרִידָה בִּשְׁלַבֵּי הַסֻּלָּם

שֶׁאֲנַחְנוּ הֵקַמְנוּ פֹּה: רוּחַ בְּאֵירוֹפָּה.

אַהֲבָה לְכֻלָּם – אֲפִלּוּ לְאוֹיְבִים.

מַלְכוּת שֶׁל שָׁמַיִם לְכָל הַנְּפָשׁוֹת.

אָדֹם בָּעֵינַיִם, שְׁקִיעָה שֶׁכָּזֹאת:

עֲלוּ מְדוּרוֹת בִּלְהָבוֹת, רָצִים

אָנֶה וָאָנֶה יְהוּדִים, שֶׁאֵינָם

יוֹדְעִים שׁוּם־דָּבָר לְהַגִּיד: כִּי אָבַדְנוּ.

לֹא רוֹאִים הַשְּקִיעָה, לֹא רוֹאִים אֶת הַתְּהוֹם.

הֵם רוֹאִים טַחֲנַת־רוּחַ הָעוֹשָׂה בַּכְּנָפַיִם

אֶל־מַטָּה־וָעַל בֶּחָלָל הַמֻּרְעָל.

טוֹחֶנֶת הִיא רוּחַ, וּבָרוּחַ הָרֵיחַ

שֶׁל בָּתֵּי־הָעָלְמִין עַתִּיקִים בְּחֶשְׁוָן.

אֵיךְ הֵלֶךְ כָּמוֹנִי יָכוֹל – מִתְבּוֹדֵד,

עִם דָּם מְזֻוָּע וְאֵימָה יְהוּדִית

מִלֵּיל־אֹנֶס סוּמָא: הַשְּׁחִיטָה שֶׁל כְּבָשִׂים,

אֵיךְ יָכוֹל לְהָעִיר הַחֵילוֹת הַמֵּתִים

בִּשְׁטָחִים רוּסִיִּים, בִּכְּבִישִׁים פּוֹלַנִים,

שֶׁיָּקוּמוּ, יֵלְכוּ, וְיַרְאוּ אֶת עַצְמָם

כְּמוֹ שֶׁהִנָּם וְיַגִּידוּ: רְאוּנוּ,

כָּזֶה יִהְיֶה סוֹף שֶל כֻּלָּם, שֶל כֻּלָּם.

*

עֲשָׂרָה יִוָּתְרוּ יְהוּדִים־שֶׁל־פְּצָעִים, שְׂרִיד־הַפְּלֵיטָה שֶׁל דִָּמִים,

כְּדֵי לְהַרְאוֹת: שֶׁהָיְתָה כָּאן אֻמָּה עַל אֶרֶץ־הַדְּוַי שֶׁל נוֹצְרִים.

אַךְ הֵם לְעוֹלָם שׁוֹתְתִים לֹא יָבוֹאוּ אֶל שְׁעָרֶיהָ שֶׁל רוֹמִי: פִּתְחוּ!

מִסְתּוֹרִין שֶׁכָּזֶה: שֶׁמַּלְכוּת־בֵּית־דָּוִד עָבְרָה לְדָמֵנוּ שֶלָּנוּ.

לַמַּלְכוּת יֵשׁ קַרְקַע בַדַּלּוּת שֶׁבְּלִיטָא:

הִיא חוֹלֶמֶת חֲלוֹם יְהוּדִי מַאֲפִיל

עַל לִבְנִים קְטַנִּים וּלְבָנוֹת גְּדוֹלוֹת,

הַצְּמוּדִים לַקַּרְקַע וּנְמוֹגִים לִמְרַאֲשׁוֹת…

לַמַּלְכוּת עָרֵי־דְּוַי וּכְפָרִים בְּפוֹלִין,

(לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת מִשֵּׁנָה הִיא זוֹעֶקֶת…)

לַמַּלְכוּת אֶרֶץ־דְּוַי רְחָבָה בְּאוּקְרַאיְנָה

וְהַרְבֵּה נְהָרוֹת, בָּם שׁוֹחֲטִים הַכְּבָשִׂים…

וְהָלְאָה וְהָלְאָה, עַל יַבֶּשֶׁת גְדוֹלָה

הַרְבֵּה אַדְמַת־דְּוַי: קְבָרִים בָּהּ לַחְפֹּר,

וְגַם טַחֲנַת־רוּחַ, שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת לָהּ.

רַחֲמִים לְבַקֵּשׁ בְּתַחְתִּית הֶעָבִים,

וּבוֹנִים צוֹעֲנֵי־יְהוּדָה אֹהָלִים – –

וְעוֹבֶרֶת מַלְכוּת זוֹ מֵעֵבֶר לַיָּם, כְּמוֹ לְמַעְלָה גַלְגַּל הַחַמָּה – –

עֲשָׂרָה יִוָּתְרוּ עִם גְּרוֹנוֹת־שֶׁל־כְּבָשִׂים, עֵינֵיהֶם צִפֳּרִים בָּעֲרָפֵל,

וְאֵלֶּה יִחְיוּ, לָנֶצַח יִחְיוּ, וּבְפַחַד יוֹלִידוּ בָּנִים:

עִם גְּרוֹנוֹת־שֶׁל־כְּבָשִׂים, עִם עֵינֵי צִפֳּרִים, עִם דָּם כִּוְרָדִים לְעֵת־עֶרֶב.

בַּלַּיְלָה יִתְקַע שָׁם קָדְקֹד מֵחַלּוֹן: –

זַעַק בּוֹלֵט אֶל רָקִיעַ.

*

אֵיזֶה מַאֲדִים אֶעֱצֹר שֶׁיַּעֲמֹד דֹּם בַּשָּׁמַיִם,

כְּשֶׁלִּקּוּי־חַמָּה גָדוֹל בַּחֲלָלָם שֶׁל הַדּוֹרוֹת.

שֶׁאֵלֵךְ כֹּה בַּדְּרָכִים, אֶרְאֶה אֶת אִמּוֹתַי יוֹשְׁבוֹת,

מְנַעַנְעוֹת בְּחֵיקֵיהֶן אֶת יַלְדֵיהֶן, אֶת הַמֵּתִים,

טְלָיַי מֵתַי,

הַצִּפֳּרִים,

בִּדְרָכֶיהָ שֶל אֵירוֹפָּה.

מִזְרָח־מַעֲרָב־צָפוֹן־דָּרוֹם – אֵימָה כָּזֹאת תַּחַת צְלָבִים!

מָה אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּאֵלֶּה זְרוֹעוֹתַי סְפוּגוֹת־הַבֶּכִי?

הַאֵשֵׁב פֹּה בַּדְּרָכִים מִתַּחַת לִצְלָבִים שְׁחֹרִים

וַאֲנַעֲנֵעַ אֶת טְלָיַי,

אֶת צִפֱּרַי,

עַל הַבִּרְכַּיִם?

אוֹ אָקוּם, אָחֵל לַחְפֹּר פֹּה בֵּית־עָלְמִין בְּלֵב אֵירוֹפָּה

לִטְלָיִים מֵתִים שֶׁלִּי,

לְצִפֳּרִים מֵתִים שֶׁלִּי?

*

יֵשׁ כִּנּוֹר־נוֹהֵם־הַדְּוַי אָדֹם כָּזֶה בָּעֲנָנִים – –

לִתְפִלַּת־מִנְחָה עִמְדוּ־נָא בַּפִּנּוֹת שׁוּב, אַבָּא־אִמָּא.

עָלַי בַּקְּשׁוּ גַם, אַבָּא־אִמָּא.

כִּי בִּנְכֶם בַּמַּלְבּוּשִׁים שֶׁל הַנּוֹצְרִים שֶׁבְּאֵירוֹפָּה,

יְהוּדִי הוּא נָע־וָנָד,

עִם פֵּאוֹת עֵל הַצְּדָעַיִם;

אִם נוֹצְרִים אֵינָם רוֹאִים זֹאת – אוֹת הוּא כִּי צוּרַת פָּנַי

אֲפוּפָה בָּעֲרָפֶל – –

מַנְדּוֹלִינָה עֲמֻקָּה כָּזֹאת הֻנְּחָה בָּעֲרָפֶל –

אוֹי־לִי מְנֻגָּן כָּזֶה, לְעֵת צֵאתָם שֶׁל כּוֹכָבִים.

יְהוּדִי כֹּה אֶלֶגַנְטִי

מִסְתּוֹבֵב בֵּין הַנּוֹצְרִים

וְנִגּוּן הוּא מְזַמְזֵם פֹּה מִשַּׁבָּת־בֵּין־הַשְּׁמָשׁוֹת.

לֵיל כָּזֶה שֶׁל אִזְמָרַגְדִּים. בֶּחָלָל עָשָׁן פָּרוּשׂ שֶׁל

אוֹפְּיוּם תְּכֵלֶת וְשֶׁל מֶנְתָּה, בֹּשֶׂם תַּפּוּחִים וְסַהַר – –

יַעַר־דְּוַי לִי, אִמָּא־צְמוּקָה, בָּא יָרֵחַ לְהָאִיר בּוֹ

אֶת מֵתַי עַל הָעֵצִים – –

קָתֶדְרַאלוֹת עַל הַגַב עִם בְּנֵי־יוֹסֵף קְפוּאֵי־הַגּוּף

וּמְנוֹרוֹת לָהֶם שֶׁל כֶּסֶף – –

*

הַלְבִּישׁוּנִי עַבָּאיַת־עֲרָב רְחָבָה, וְהַשְלִיכוּ טַלִּית עַל כָּתֵף לִי,

כִּי לְפֶתַע נִצַּת הַמִּזְרָח הַכָּבוּי לֶהָבָה בְּדָמִי הֶעָני.

קְחוּ לָכֶם אֶת הַפְרַאק עִם פַּרְפָּר, נַעֲלֵי־לַכָּה

שֶׁקָּנִיתִי לִי פֹּה בְּ־אֵי־רוֹ־פָּה.

הוֹשִׁיבוּנִי עַל סוּס וְצַוּוּ: שֶׁיָּרוּץ, יִשָּׂאֵנִי הַרְחֵק לַמִּדְבָּר.

חוֹלוֹתַי לִי הַחְזִירוּ. אַשְׁאִיר הַבּוּלְוַארִים. אֵצֵא לְחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר.

יֵשׁ עַם שֶׁכָּזה, בַּחוּרִים־שֶׁל־אָרָד, גּוּפִים עֲרֻמִּים בִּצְרַב־שֶׁמֶשׁ.

(שָׁם אֵין פַּעֲמוֹן הַתָּלוּי עַל רָאשִׁים, עַל רָאשִׁים מַזָּלוֹת רַק הוֹלְכִים.)

עֵת בָּחוּר שֶׁכָּזֶה מֵאַנְשֵׁי־הָאָרָד פּוֹעֵר פִּיו בְּרַחְבוּת הַמִּדְבָּר

וְלוֹהֵט אַהֲבָה (לְעֵת צֵאת כּוֹכָבִים)… וּמַזְעִיק כּוֹכָבִים: אַהֲבָה,

עוֹנָה גֵאוּת מַיִם, דַּם־תְּכֵלֶת צִבְעָם, בְּשׁוּלֵי הַמִּדְבָּר:

אַהֲבָה.

רצפּה, ארבעה קירות ותקרה למשוררים־יחידים חסרי הבית, בנדודי הנכר שלהם במרכזים השונים של אֵינמולדת העם־היהודי התפזרות ספרותית.

אין כוונתי: כשרונות. משוררים־להבא. ולא לכתביהם ה“ראויים לדפוס”. אין זה הזמן לנסיונות ספרותיים. דור שלם שותת־דם מגרונו, שותת־מרתו מֵהַלָך־רוחו. דור שלם עומד בגוף פצוע, רץ או שוכב בעוויתות (חבלי־לידה או חבלי־גסיסה). הזדעזעות במעמקים. תמרות־עשן על פני השטח. וכשרונות הם ניצוצות. אינם נראים בשעת הדליקה. הם יחידים־של־דל"ת־אמות. אבל אינם היחידים אשר בגרו ברוחם בתוך הסער והפרץ וגדלו אידיאית עד לאוניברסאלי:

אדם־אתה־קיים־במיליונים – –

כאן מכריז על היותו האינדיווידואליזם בעל מיליוני־ראשים־ולבבות: פצע־איש הירואי, העומד ברמ"ח איבריו, גדול כעולם, קרוע־עיניים־ואוזניים־ושפתיים. המחדיר לחיים הזורמים את דופק הדם של שלוש־מאות־שישים־וחמישה עורקיו, הַעמֵק, הַעמֵק – –

יחידים ממין זה הם הביטוי הבולט ביותר של העווית. גופותיהם מפַכות בעווית ונושאות על גביהן העירומים את דוַי־הגלובוס האפל. השקפת־עולם לוהטת. פקעת־אידיאות: אדם, עולם – בהתגלויות־כל־הדורות – –

ויש הרי כאלה אצלנו. משוררים שלמים, מושלמים, שראשיהם מלוהטים וכבדים, והלך־רוחם – מרחבים מזעזעים. בני־אדם משוררים, שמעצמותיהם גילפו עצמות לביטוי הסלעי בשביל אוצר שנערם עמוק־עמוק בפנימיותם של נסיונות־ימים־ולילות, בכל דרכי העולם.

– – דלתות ושערים פתוחים לארבע־רוחות־העולם, שם צוענים עולי־הרגל הנצחיים, בנים של אי־שקט, של חברה טהורה בכלל־העולם – כלל־האדם. האלבאטרוסים של השירה היהודית הצעירה. מזון רוחני: בשרם־שלהם; עורקים; עצבים. המשקה בגביעי עצמותיהם של עצמם: הדם הפועם בדופק. ופת־קיבר־לשַבָּת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו: סבל. – – מה עוד חסר במלכות העוני הקדוש? אנחנו, השיירה המזמרת של אנשים עניים לאלוהים. אלבאטרוסים.

משוררים – –

ברכה לאִמותינו העצובות, אשר הרו אותנו לעולם זה ולדור זה! אם כי רע־ומר לו לעולם זה ולדור זה באינסוף הפוער־את־לועו, אשר לשונו לוהטת בצלב־הדרכים הסאהארי: אלדוראדו – נירוואנה.

*

התחדשות. פריצה. מהפכה של הרוח. התרוממות – ועוד. ודאי. ככה זה. כך אצלם, כך אצלנו. כבר הורטטו־בזוועות כל הספרויות בפיגורן הקלאסי. בחולמנות האידילית ובשלווה־השירית האלגית נכנסה רוח־סופה: בְּרָה! הענק שכולו־שפתיים, האדם, במיליון־ראשים נשתאג (לפי גרוס: נשתאג כמכונה. תקופת־הטכניקה!) וגורל הספרים הישנים הוא כגורל הכנסיות הגוטיות והמגדלים הרומיים: נושנות קפואות. פחד להביט. הכבישים עוברים על פניהם. העולם והמאה האדומה עומדים ופניהם למורד־ההר. האופטימיסטים מרכיבים משקפות על עיניהם, ומנסים באינטואיציה (לעת־עתה) לכשף חתיכת מולד לוהטת אי־שם בקצה האופק. ובינתיים – שקיעה, והעולם גורר את המרכבה האדומה והחורקת של המאה שותתת־הדם אל השקיעה. במורד־ההר, עמוסה פקעות־הרקב: הישארות הדורות –

---

ככה זה. אם נרצה, ואם לא. אנחנו עומדים כפי שהננו: בפצעים שסועי־שפתיים, בעורקים נפרשים ועצמות מבורגות, לאחר הרעשות־תותחים וקריאות “הורא”, לאחר התקפות־גזים: לאחר קערות של מרה ואופיום ומי־יום: גועל. וקצף־של־שקיעה על השפתיים.

לכן האכזרי שבשיר.

לכן הכאוטי שבתמונה.

לכן הזעקה של הדם.

אכזרי. כאוטי. שותת־דם. בינתיים – שקיעה. במגדלי־העולם שלנו ערוך השולחן במזון הרוחני לדור־האובדים. ופת־קיבר־לשבת־השחורה – היא לחם־הפנים שלנו. בין השמשות, למרגלות עולם־העבר, עורך הדור שלוש־סעודות אדומות לשבת־השחורה של העולם. מאחורי גבותינו – עמודי־צלבים שחורים.

מזמורים כאלה כורח הוא לזמר. אכזריים. כאוטיים. שותתי־דם. – –

אולי שונה יהיה השיר שלאחר היוולד המולד, והילות־של־תהילה ינוחו על ראשי־האלבאטרוסים של משוררים־בריונים. אבל בינתיים אנחנו עירומים. מדובללים. נפרשים. אוונגליון־של־זעזוע־וחרפה, כולו עורקים ועצמות של דור־חסרי־השקט, דור־תוהו־ובוהו, העומד בצלב־הדרכים אלדוראדו – נירוואנה.

*

הוכרז בשבעים לשון: הלאה השאבלונות ו – העיקר – צימצום ביצירה. תפיסה אינטרוספקטיבית. התעמקות. למען ביטוי־האדם העירום והחופשי – יצאו בזחילה בכל־מקום – גם אצלנו – אלה, המחפשים תמיד שעת־חירום, ואשר תפסו־בידם את החבלים של פעמוני־העבודה־הזרה, והנה מצלצלת בחלל הבשורה של שירה כמו שגעון – –

יצורים כאלה ערמומיים הם, שנונים: “האם ככה לִכתוב נקרא: מודרני?” “אז גם אנחנו כותבים מודרנית”: לטפס על הקירות! להסיר את הגג! לצאת ברגל על־פני הים, גשרים של קורי־עכביש! ומדוע לא? אדרבא! הדברים יוצאים מבולבלים? ככה צריך להיות! האדם!… כך רואה אני את הדברים… אומרים אל הראש: ראש, המצא־נא דברים מגושמים. אבסורדיים ככל האפשר. דברים־אשר־לא־יתכנו. חשוב, ראש: יש לי פרסות על רגלי. ובכן אני (לפי ההגיון) אדם־סוס. וגורר אני (לפי ההגיון) את מי גורר אני? חשוב ומצא משהו, ראש שכמותך! חושב הראש: עגלה עם ברזל – – וכי מדוע לא? אדרבא!

וכן הלאה והלאה. חיקוי. פסוידו־אקספרסיוניזם. חיקוי זול־שבזולים, מחלל־הקודש, לאחד מאתנו. לאחד מאתנו כואב הדבר לאין־גבול. והתוצאה: כמעט כל־הדור, נוער־העיר ונוער העיירות “חולה” בספרותיות. חולה מודרניזם. ולאיזה צעיר הגון אין צרור שירים או רעיונות אקספרסיוניסטיים?

די לשאול בחורצ’יק:

– מה זאת, בעצם, אֶקסְפְּרֶסְיָה?

עונה הבחורצ’יק דבר מצחיק:

– אקספרסיה, אתה שואל? אקספרסיה, אתה מבין, זה… ממ… כותבים על דברי־פרא, אתה מבין… מותר לומר הכל… רק לא כנהוג… יוצא משונה… צריך להבין… זו רֶ־בוֹ־לוּציה, מהפכה, אתה מבין…

אינך מבין כלום. אתה מבין רק שמהיום ולהבא:

שולחן הוא מיטה. יד היא חוטם. נעל היא שעון ובטן היא קרש־הקצבים – – מדוע לא? אדרבא! הפקרות כזאת אני רוצה לעצור. נגד חילול זה של האקספרסיוניזם, אשר בשבעים לשון הרו אותו בדם־ולשד־העצם, אצא למלחמה בכל הנימים של בניין־אברי.

נגד החיקוי המביש: פסוידו־אקספרסיוניזם. נגד השקר הסמוי של העדר־הכשרון, המתכסה באצטלת־הכוכבים הקדושה של שירה מודרנית. נגד כל נחיל־הכוכבים של מביעי־דעות בלתי־קרואים, עם מומחיותם המשכילית־אפיקורסית: מה כן חדש ומה לא חדש. ובעד: ביטוי־האדם העירום, החופשי, הגואה־בגלי־הדם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

אל מתנגדי השירה החדשה

נגעתם בשוליים של הרבה אמיתות. וכואב לנו, בימינו ובלילותינו כואב…

בשירה היהודית החדשה יש הרבה עשבים שוטים, עשבי־רעל.

בשירה היהודית יש דברים באנאליים, אבסורדים, דברים לא מקוריים, שנקלטו באקראי, אכן: יש נעדרי־כשרון, שרכשו להם את קיומם רק הודות לצורת־צלילים־חדשים מכונפת של איזה איזם ולסינווּר עיניים־ואוזניים בפראזיאולוגיה ובמילים לועזיות.

בשירה היהודית החדשה יש גראפומאנים־נגררים, בשפת אנשי־מקצוע: סחטנים. יחידי סגולה מריחים מרחוק את אי־כנותם. תאמרו, רואים את ערוותם. בקיצור: בשירה היהודית הצעירה מתרחשים דברים, החורגים מעבר לכל גבול של ליצֶנְציה פואֶטיקה – –

יתכן! אך לא פחות מכך סובלות גם ספרויות גדולות אחרות, ספרויות של עמי־תרבות בריאים אשר יש־להם־בית־אחד. ובכן מה הרעש אצלנו דווקא, בספרות העומדת על כרעי־תרנגולת של עם שאינו־שייך־למזרח ואינו־שייך־לאירופה. השותת־דם מצידו האחד, חולם־הוזה בצידו השני, וסוחר־מוכר בצד שלישי?

אם דבר זה, הנזכר לעיל, חוש הכנות שלכם, הוא אשר דוחה אתכם מאיתנו – נוכל להושיט לכם את ידנו! הדבר אכפת לנו יותר. פוגע בנו עמוק יותר. כי שלנו היא השירה: פרי ההכרה והכאב, אשר אנחנו הרים במאתיים־ארבעים־ושמונה אברינו הרותחים בחוסר־הבית היהודי־אנושי שלנו. אבל אם תזרקו בוץ במעיינות־הסלע החדשים שנפרצו־בעמל־ובאלימות בשממת היובש, ותדברו בשפת תנ"ך: “ויהי לעת הערב, ובאתם בכדיכם לשאוב מים, וראיתם והנה מורעלים המים – – " אזי נחריש אתכם בקריאתנו הלא־תנ”כית, הנַוודית: הסתלקו! אל תבואו בכדי החרס שלכם אל המעיינות, הניחו!

אמת הדבר. אמת (ואמת זו מכאיבה לנו, בימים ולילות – מכאיבה). אבד לנו הבארומטר של שלוות־הנפש, אבד ספר־חוקי־הטרקלין המסורתיים: “כך מדברים משוררים־נאצלים…” אבל איך ידברו (ידברו אמת! אם שירה היא אמת!), אלה, שהסופה הבקיעה אותם בהתרוצצות העולמית, בזעקת־הקרביים העולמית? איך תנגנה הבַּנְדוּרוֹת הישנות והשחורות מגָלוּת־בבל, על נהרות־הדווי שותתי־הדם־היהודי שמן הדְניֶפּר ועד ארץ־הוֹדסוֹן מעשנת־בארובותיה?

לא אנחנו אשמים שמכל עורותיו – הדורות – התקלף הטיטאן: עצב־עולם־ומלואו, שגודלו כגודל כדור־העולם, ואשר גדל לדחליל־מפלצת למרחקים, צלב־פחדים לעיניו של היחיד; האם אשם מישהו, אם שואפים אותו בכל החושים הלוהטים עמוק־עמוק יותר. מהשמש ומהלבנה; מכל כוכב בודד; מגושי עננים מחניקים ומכרכובים של בתי־אבן; ולבסוף – מפרצופי אנשים?

לא אנחנו אשמים, שהגילוי – הקריעה – של פרוכות, החשיפה של ארונות־קודש ריקים, אשר דורות שמרו אותם, היא כה מחרידה, כה אובדת־מלים־לבטאה.

אתם נחרדים מפני “הרואים את הכל”, אשר תגא וטלית, צעיף ובגד־שבת כיסו; הייתם מעדיפים: להעלים־בשתיקה. בבחינת “שידמה שאין רואים…” ובכל זאת – – אנחנו איננו אשמים אם זועק הדם ההולם בדופק. עצמות מזועזעות וסבך־עורקים נחשפו; והרוח נשאה כל כיסוי, אי־שם אל שבעת הימים – –

הזדעזעו־נא ודעו: לא אנחנו אשמים, אם ילל־המיליונים שהתעוררו החריש את השתפכויות־הנפש של נסיכי־שבת נאצלים:

איננו רוצים לשאת את הגלובוס האפל על גבינו עוד ששת אלפים שנה.

לא אנחנו אשמים שאלף נקבות־הפקר בלילות אדומי־ארגמן, שיכורות־עד־שגעון, שרות־עד־שגעון, חשפו את אשר בגדי־משי־לשבת הסתירו לפנים!

לא אנחנו אשמים, שהעיירה ירקה אותנו עם דם־גרונה, והשליכה אותנו, נרעדים, אל חֵך אי־השקט – לערי חשמל, ־גשרים, ־בתי־קומות, ־בתי־קפה, ־מתעתעים, ־קלון, ואופיוּם! יהי: אשם הוא המסובב את גלגל העולם. הלא אתם מאמינים! אבל ככה זה. זו דרך ארוכה ומגושמת. מסביב בער וסער בשעת הליכה. הריתמוס ישנו בשירינו, בתמונותינו, מן הסתם סתמתם את אזניכם בצמר־גפן ועצמתם את עיניכם (עד יעבור זעם… אולי). וכשאינכם יודעים, מזדעזעים אתם – שהדברים הם אחרת, אחרת, אחרת.

איש אינו אשם בכך. אבל סוסים, כלבים, ציפורים, אפילו הדומם הקר – יודעים, שהדברים הם אחרת, אחרת. הם נסחפו איתנו אל ההתרוצצות העולמית. הם חשים, שאחרת, אחרת – – ולכן עיני הסוסים כה עצובות לאין קץ, אבני־אודם־של־דווי לוהטות ערב ערב.

על כן צמוקים ומעוררי־רחמים הם חוטי־השדרה של כלבי־הרחוב, שבנבחם בלילה נביחת יתומים־ואובדי־עולם – נדמה: בכי ילדים הוא – –

על כן נזכרות לי ציפורים שנשארו תלויות, ראשיהן מטה, על חוטי־התיל בשדות סֶרביה, ליד מימיה של הסאווה – – ושוב: הכלב שרץ בין־השמשות, בימי הרעב של סאראיֶבו, במעלה ההר, נעמד על יד הסלעים, והטיח בהם את ראשו – –

וכי אני, למשל, בנה של משפחת קדושים נאצלה (במכתב־ירושה הכתוב באותיות זהב נמשך היחוס עד מלכות־בית־דוד), וכי אני אשם, אם איננו זוכר את שירת “ידיד נפש” הקדושה של אבא ואת “אודה לאל לבב חוקר” של סבי הכסיף, מפני ששש־מאות תותחים מילאו את ראשי; וברקי־הכחול של זרקורים בעיניי, מפני שנתבשמתי בכוהל, בניקוטין, בשירת־מלחים אֶקזוטית, בשאון־חילות־פרא ושירי הגוּסְליות של בוסְניה, ההמויות על הגס במיתרים? –

---

איש אינו רוצה ללבוש את כותנות־השעטנז. האברים היו רוצים: משי. אין רצון להיות נע־ונד. שלווה, שלווה עמוקה. רוצים האברים. הגוף רוצה לנוח בהיכלות. אבל מי אשם אם אין רואים עוד את הדרך העולה להיכל?

על כן האכזרי שבשיר.

על כן הכאוטי שבתמונה.

על כן זעקת הדם הפרועה, המכאיבה.

אלה אשר אינם מבינים אותנו – בשבילם איננו קיימים. רק הדי־קולותינו מבעיתים אותם – –

הגיפו דלתות וחלונות: בל יצא לבבכם מרוב פחד.

אנו חולפים על־פני סִפֵּיכים, ומניחים לכם.

הדרך ארוכה, ארוכה.

אל סוף העולם.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

תִּפְרְשׂוּ אֶת סִפְרִי – אֲבָרַי – אֵבֶר־אֵבֶר, גִּיד־גִּיד.

הוּא כְּבָר מִמֵּילָא מְשֻׁסָּע, וְאֵין לוֹ כְּרִיכָה עוֹד.

וְקִרְאוּ אֶת הָאֶוַנְגֶּלְיוֹן־שֶׁל־חֶרְפָּה מִגּוּפִי,

אֶת אֶוַנְגֶּלְיוֹן־הַחֶרְפָּה שֶׁל הַדּוֹר, שֶׁל מְאַת־הַגְּסִיסָה!

וְהָרִיחוּ בִּנְחִירֵיכֶם אֶת דָּמַי הָרוֹתְחִים;

תִּשְׁאֲפוּ

אֵל רֵאוֹתֵיכֶם נִיחוֹחַ־זְוָעָה, יֵין־הַסַּם,

הַחֲשִׁישׁ,

רֵיחַ עֵשֶׁב־יָרֹק שֶׁל שִׂנְאָה, מֵי־יוֹם: אֶת הַגֹּעַל!

מָה אוּכַל לְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן? הַלָּשׁוֹן בָּרְחוֹבוֹת

נְקֵבָה־שֶׁל־הֶפְקֵר:

כָּל אֶחָד כְּבָר שָׁכַב אִתָּהּ כָּאן.

הַיּוֹם הִיא עִוֶּרֶת עֵינַיִם, חֵרֶשֶׁת אָזְנַיִם,

וְדָמָהּ בְּעוֹרְקֶיהָ הוֹרִיק כֶּחָלָב שֶׁהֶחְמִיץ,

מוּטָב הָיָה: מָוֶת…

הָעֵינַיִם יוֹצְאוֹת מֵחוֹרִים – – צִפֳּרִים בְּהוּלוֹת.

בָּעֵינַיִם תָּרוּצוּ. צִפֳּרִים בְּהוּלוֹת יַעַקְבוּ־נָא

אַחֲרֵי כָּל הַשּׁוּרוֹת – אֲבָרִים שֶׁבָּרְחוּ בְּזִיגְזַאגִים:

הִלּוּכֵי־הַחֶרְפָּה, הִלּוּכֵי־נְחָשִׁים בְּיִשּׁוּב אֱנוֹשִׁי –

שֶׁלִּי וְשֶׁל עוֹד כָּזֶה הֵלֶך־הֶפְקֵר, כְּמוֹ רוּחַ

מִמִּזְרָח – לַמַּעֲרָב

אֶל עַרְבּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

רְאִיתֶם? מֵיתָרִים מְתוּחִים הֵן שׁוּרוֹת הַשִּׁירִים

כְּחוּטֵי טֶלֶגְרַאף עוֹטֵי־כְּפוֹר בַּבְּקָרִים:

צִפֳּרִים נִתְפְּסוּ בָּם, תְּלוּיוֹת הֵן, מֵתוֹת וּקְפוּאוֹת,

רָאשֵׁיהֶן אֶל הָאֹרַח לְמַטָּה; וְהָאֹרַח מוֹשִׁיט

אֶת שְׂפָתָיו הָרוֹקְבוֹת, בּוֹצִיּוֹת, לְעַרְבוֹת אֶרֶץ־סְתָו.

הֵי, הַעֲמִידוּ אוֹתִי מִמּוּלָהּ שֶׁל יַבֶּשֶׁת בּוֹעֶרֶת

בְּלִי כֻּתֹּנֶת לַגּוּף, אֲבָרִים לוֹהֲטִים נִפְרְשׂוּ –

וְסוֹמְרוֹת יִזְדַּקְּפוּ שַׂעֲרוֹתַי עַל־שְׂפַת מֹחַ פָּתוּחַ.

וְלֵילוֹת – אִזְמָרַגְדִּים־שֶׁל־רַעַל יוֹרִיקוּ, יַבְרִיקוּ.

וְגוּפִים יְרַקְּדוּ בְּאֵדֵי אַדְמוּמִית עֲשֵׁנָה.

וְרָאשֵׁי־פַּנָּסִים – רָאשֵׁי־סוּס פְּשׁוּטֵי־עוֹר – כֹּה יָנוּעוּ:

לֶהָבוֹת שׁוֹתְתוֹת עַל מְאֻבָּנֵי רְחוֹבוֹת – –

דַּרְכִּי רְחוֹבוֹת בְּפַסֵּי־הַטְּרַאמְוַי בַּבִּירוֹת.

דַּרְכִּי, דֶרֶךְ כָּל אֶבְרֵי־גּוּף, כְּנוּפְיוֹת־צְלָב שְׁחֹרוֹת.

בִּימֵי שִׁטְפוֹנוֹת־הַיָּגוֹן שֶׁל יֵאוּשׁ: הַלְוָיוֹת־יְהוּדִים…

דַּרְכִּי, מֵחוֹף־בֶּטֶן, מֵאֶמְצַע אֶל־מַעְלָה עַד מֵצַח,

עַמּוּד יֵשׁ, שָׁחֹר וְגָשׁוּם, עִם בַּרְזֶל־שֶׁל־יֵשׁוּעַ.

אִשָּׁה מְעַרְטֶלֶת שָדֶיהָ לְנַעַר בָּרְחוֹב.

(עִם פַּנָּס, הַבּוֹעֵר כְּטֵרוּף:

כְּשַלְהֶבֶת הַמֹּחַ…)

תְּלִיָּה. וְאָדָם שֶׁהִכְּחִיל. הַחַמָּה – כֶּתֶם־דָּם.

חֲפִירוֹת. גֶּדֶר־תַּיִל. שְׂדֵה־קְרָב. לְבָנָה. וְרָאשֵׁי־

חַיָּלִים. רֹאשׁ אֶחָד כְּמוֹ שֶׁלִּי. מְדֻבְלָל וּבוֹצִי.

דָּם שֶׁל בֵּית־מִטְבָּחַיִם. עֵינֵי־שׁוֹר־שֶׁל־זְגוּגִית: רַחֲמִים!

וְיָד גַּלְמוּדָה, צְהֻבָּה, וּבָהּ בְּרַאוּנִינְג אָפֵל.

וְגִשְׁרֵי־רַכָּבוֹת. וְהוֹלְכִים: פַּעֲמוֹנִים בָּרַקּוֹת.

בְּרָאשִׁים־כְּלַפֵּי־מַטָּה־גּוּפִים־צוֹלְלִים לְתוֹךְ מַיִם.

יְהוּדִים נִבְהָלִים, עִם פֵּאוֹת וְשׁוּלַיִם בָּרוּחַ – –

בְּפִנָּה, חֲצִי־אוֹר חֲצִי חֹשְֶׁךְ, יוֹשֶׁבֶת אִמִּי

עַל חֻמָּש־בְּתַרְגּוּם. הַשָּׁעוֹן מְתַקְתֵּק לִמְרַאשׁוֹת.

וְעַל הַקְּרָבַיִם יוֹשֵׁב לִי קַבְּצָן בְּלִי־רַגְלַיִם

וְשָׁר מַנְגִּינוֹת עַל לֵילוֹת־הַמַּכְאוֹב שֶׁל כֻּלָּנוּ,

וְנוֹפְלוֹת מַטְבְּעוֹת.

*

עָרֵי־קֹדֶשׁ לָכֶם בַּאֲרָצוֹת מְכֻסּוֹת־כְּנֵסִיּוֹת

וְאוֹגוּסְט עַכְשָׁו. חַג לִכְבוֹד שִׁלְהֵי־קַיִץ.

וְעָלִים זְהֻבִּים בַּדְּרָכִים – כִּסְמָלִים: מַטְבְּעוֹת.

וְעָלִים אֲדֻמִּים – כְּמָשָׁל: שֶׁרוֹתְחִים דְּמֵיכֶם.

וְיוֹצְאוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּכֶם, וְיוֹצְאוֹת הַבְּתוּלוֹת,

יוֹצְאוֹת לַכְּפָרִים, לְבַכּוֹת אֶת מוֹתוֹ שֶׁל תַּמּוּז.

וְאִתָּן בַּחוּרִים־כְּמוֹ־יֵשׁוּ, מֵימִיּוֹת הָעֵינַיִם,

הַמְנַגְּנִים עַל כָּל כְּלֵי־נְגִינָה יְגוּנים: אֲבֵלוּת,

אַחֲרֵיהֶם צִפֳּרִים, וְשָׁמַיִם כְּחֻלֵּי־אַדְמִימוּת,

וּמַבַּט כְּנֵסִיּוֹת – פַּעֲמוֹנִים אַדִּירֵי־נִדְנוּדָם – –

אַך אֶצְלֵנוּ מַחְשִׁיךְ בֶּחָזֶה מִשְּׁקִיעוֹת אֲדֻמּוֹת.

עָגֹל: הַמַּזָּל שֶׁל הוֹוֶה־מְיֻלָּל אֲשֶׁר לָנוּ.

וְהוּא כְּעֵינוֹ שֶׁל הַפַּחַד: מֵהֶרְיוֹן הַשָּׁמַיִם.

עָלָיו בֵּינָתַיִם תְּבַלוּל, אֲבָל הוּא יִתְפַּקֵּעַ –

וְתִבְהֶה עַל כֻּלָּנוּ, בְּרֶדֶת־עוֹלָם־בַּמּוֹרָד,

עַיִן, אֲשֶׁר תַּקְפִּיא אֶת הַדָּם בָּעוֹרְקִים

וְתַחְשִׁיך אֶת הָאֹדֶם. – –

עֲרֻמּוֹת נְשׁוֹתֵינוּ וְאֵין לָהֶן דֶּמַע לִבְכּוֹת.

אֵין יוֹדְעוֹת אֵיזֶה יוֹם, מָה הַחֹדֶשׁ עַכְשָׁו.

הֵן כְּמֵהוֹת לִשְׁקִיעָה אֲדֻמָּה – נִמְשָכוֹת לַמַּזָּל

הַהוּא, הַמְצֹעָף בִּתְּבַלּוּל – כְּתִינוֹק בְּשִׁלְיָה.

הֵן רוֹצוֹת לְהַרְגִּישׁ בְּוָּלָד בְּבִטְנָן הָרֵיקָה,

וְעֵינַיִם דּוֹלְקוֹת וְדוֹלְקוֹת, מִתְִּשׁוּקָה וְקִנְאָה,

דַּם־תַּמְצִית לָהֶן – קֶצֶף־שְׁקִיעָה עַל שְׂפָתַיִם רוֹתֵחַ – –

לָנוּ אֵין בְּתוּלוֹת. אִישׁ אֵינֶנּוֹּ רוֹצֶה בְּתוּלוֹת!

אֲבָרִים עֲרֻמִּים וּפְצָעִים הַנּוֹטְפִים – לְכָל־עַיִן;

אִישׁוֹנִים לוֹהֲטִים, שְׂעַר־מֶשִׁי בִּשְׁבִיל לְהַתִּיר.

וּמי שֶׁרוֹצֶה בְּאִשָּׁה־לְשָׁעָה – יְקַבֵּל, יְקַבֵּל!

וּבִלְבַד שֶׁאֵינֶנּוּ בַּעַל־מוּם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְעִישׁ!

וּבִרְחוֹבוֹתֵינו לֹא עוֹד יִהְיֶה חַג מֵעַתָּה.

בְּאוֹרְחֵי אֲדָמָה רְחָבִים אֲשֶׁר פֹּה חֻלְּלוּ,

שָׁם הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ הוֹלְכֵי־הָעוֹלָם־בַּמּוֹרָד.

לֹא עוֹד יַעַבְרוּ תְּכֻלֵּי־עַיִן זְקֵנִים נהִירִים,

בִּקְטִיפַת־חֲלוּקִים, בְּפִרְפּוּר־טַלִּיתוֹת עֲטוּפִים,

וְעַל עָרְפֵיהֶם הַכְּתָרִים הַכְּסוּפִים בּוֹהֲקִים – –

וְנַהֲרוֹתֵינוּ עַל מִישׁוֹרֵיהֶם לֹא יִשְׂאוּ עוֹד

תְּכֵלֶת־חֵן שֶׁל שָׁמַיִם, אֶת גּוּשֵׁי־הַחַמָּה – זֹהַב־לַהַט

שֶׁל שַׁחֲרִית־שֶׁל־תְּפִלָּה

וְעַרְבִּית־שֶׁל־תְּפִלָּה.

בִּתְהוֹמוֹתֵיהֶם מֻנָּחִים שְׁיָרֵינוּ: תַּשְלִיךְ.

כְּמוֹ רַעַל בָּעֹמֶק מוֹרִיק, וִירַק־רַעַל לְמַעְלָה.

וְהוֹלְכֵי־בְּמוֹרַד־הָעוֹלָם פֹּה פְּרוּמֵי־הַחֻלְצוֹת

מַגִּיעִים:

זְכָרִים,

נְקֵבוֹת –

(עַל־פְּנֵי כּוֹכָבִים חֲרוּטִים הָאוֹתוֹת: חִ – לְּ – ל – וּ)

הֵם רָקְדוּ פֹּה מְחוֹל־שִׁכָּחוֹן נוֹהֲמֵי־מִמַּכְאוֹב,

כְּשֶׁאַחֲרֵי גַּבֵּיהֶם לָהַבוּ אֲחֻזּוֹת־יְרֻשָּׁה:

רְכוּשָׁם וְחָטְפָּם שֶׁל דוֹרוֹת. גְּרָנוֹת, מִגְדָּלִים.

וְהֵם יִרְקְדוּ מְחוֹל חֻרְבָּן, מֻקְצְפֵי הַשְּׂפָתַיִם,

יִרְקְדוּ אֶל־תּוֹך־לַיְלָה עִם רַעַל –

בְּלֵיל־מוֹרַד־הָר שֶׁל עוֹלָם.

תּוֹךְ־רִקּוּד יִצְנְחוּ, יְחִידִים – כּוֹכְבֵי־לֶכֶת

לְרַגְלֵי הָעוֹלָם –

קֻפַּת כּוֹכְבֵי־לֶכֶת,

וְיִגְהַר הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם עִם חֶרְפָּה עַל הַמֵּצַח:

רָקִיעַ אָרוּר. – –

*

חוֹלֶה הוּא הַדָּם בְּאֶבְרֵי הַנָּשִׁים שֶׁל אֵירוֹפָּה.

הֵן אֵינָן מַפִּילוֹת תִּינוֹקוֹת עוֹד מִתּוֹךְ רַחְמֵיהֶן.

עֲקָרוֹת הֵן עַתָּה, לֹא מֻפְרוֹת, לֹא קוֹלְטוֹת הֵרָיוֹן,

הַזִּכּוּר: שִׁכָּרוֹן הוּא שֶׁל לַהַט בֶּן־לַיְלָה־אֶחָד.

הַנִּקּוּב: תַּאֲוָה מִתְהוֹלֶלֶת בַּת־לַיְלָה־אֶחָד.

וּמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת בְּכוֹרָה, בְּלֵיל־רַעַל אֵירוֹפִּי

רוֹאָה שׁוֹשַׁנַּת־הַחֶרְפָּה בִּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַבְּכוֹר,

הַיּוֹנקֵ חֲלֵב־רַעַל שֶׁלָּהּ בִּתְשׁוּקָה חַיָּתִית

וּבֵין חֲנִיכָיו הוּא סוֹחֵט אֶת פִּטְמַת הֶחָזֶה,

כְּבַעַל־תַּאֲוָה מְבֻגָּר, לֹא כְּיֶלֶד־יוֹנֵק – –

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה בְּאִשָּׁה־לְחֻפָּה. אֶקַּח לִי

זוֹנָה לַיְלָה לַיְלָה, אֲדָמָה עֲרֻמָּה לִי מִטָּה.

הַכְּלָבִים מִזְדַּוְּגִים בְּחָלְפָם. כַּלְבָּה מַפִּילָה.

וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי לֹא אוֹלִיד אֵיזוֹ נֶפֶשׁ –

בִּדְמוּתִי וְצַלְמִי: אֶת הוֹמוּנְקוּלוּס. פְּרִי שֶׁל תְּסִיסָה.

*

הוֹ כָּמְרֵי־נוֹצְרִי קֵרְחִים, בְּנֵי־בְּלִי־אִשָּׁה!

עַד לְאָזְנַי בְּלֵילוֹתַי הָאֲטוּמִים

בָּא בְּכִי־שֶׁל־רַע־וָמַר־כָּזֶה מִכֶּם – – וְעֵר אֲנִי

לְמַרְגְּלוֹת עוֹלָם בְּמוֹרָדוֹ, אִיּוֹב בְּלִי גַּג אֲנִי,

וּבְלִי חֲלוֹם, וּבְלִי נִיצוֹץ, יָרֹק – הָעֹבֶשׁ רַק בַּדָּם.

בִּשְׁתֵי יָדַי קפוּאוֹת אֹחַז פֹּה אֶת הַגְּלוֹבּוּס אֲשֶׁר לִי,

אֶת רֹאשׁ־הַזַּעַם, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שִׁנַּיִם לוֹ חוֹרְקוֹת,

וַאֲנִי טוֹרֵף בְּדִמְיוֹנִי נִתְחֵי בְּשָׂרִי בְּכַעַס – –

…לָכֶם אִישׁ לֹא חָתַךְ עוֹד הַוְּרִידִים שֶׁבַּיָּדַיִם.

אִישׁ לֹא תָּקַע אֶת צִפָּרְנָיו בִּגְרוֹנֵיכֶם.

אִישׁ לֹא הֵבִיא אֶחָד מִשֶּׁלָּכֶם אֶל גָּלְגָּלְתָּא

וְלֹא תָּלָה אוֹתוֹ עָרֹם עַל עֵץ פּוֹרֵחַ – –

אִם כָּל הַכְּנֵסִיּוֹת שֶׁלִּי הֵן – מַה כּוֹאֵב לָכֶם?

אִם שָׁם תְּלוּיִים אַחַי שֶׁלִּי, דָּמָם נִגְלָד,

רָאשֵׁי־יָגוֹן עַרְטִילָאִים – שֶׁל מִי אָז הַיְלָלָה?!

הִלּוֹת הַזּוֹהֲרוֹת־בְּזֹהַב נִקְרַע מִן הָרָאשִׁים,

בְּלֹא־קְדֻשָּׁה נַשְׁאִיר אָחִינוּ־אֱלֹהִים עַל הַעַמּוּד,

רַק גּוּף עָרֹם, פָּצוּעַ, עִם דַּם־אָדָם צוֹנֵן,

יֵלְכוּ שְׁלִיחָיו לִלְעֹס קַשׁ בְּאֻרְוָה – –

לֹא יִלְלַתְכֶם! הַדְּוַי שֶׁלָּנוּ, דְּוַי־שֶׁל־יְהוּדָה־נוֹצְרִי הוּא!

לֹא עִנּוּיְכֶם! הַפֶּצַע שֶׁלָּכֶם – רַק בְּהִיפְּנוֹזָה.

הִתְבּוֹנְנוּ עֵרִים עַתָּה: פֹּה מְחֻלָּל דָּבָר שֶׁלִּי:

קְדֻשָּׁה־שֶׁל־יְהוּדָה־נוֹצְרִי – אַתֶּם הֳיִיתֶם עֲבָדִים!

הַזְגוּגִיּוֹת דּוֹלְקוֹת בְּאֹדֶם בְּעָרִים וּבִכְפָרִים – בְּעֶרֶב הָעוֹלָם.

זֶה עֶרֶב שֶׁל שַׁבָּת־שְׁחֹרָה – רְאוּ: דְּלֵקָה, נוֹפְלִים

עַמּוּדֵי־סֵבֶל, עַמּוּדֵי־הָאֱלֹהִים, ועַמּוּדֵי־הַגֹּעַל,

וְאָנוּ – גַּם חָדַלְנוּ לְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹנִים: שְׂרֵפָה!

כִּי כָּל הַפַּעֲמוֹנִים כְּבָר בְּעָפָר כְּמוֹ סִירֵי עוֹפֶרֶת – –

שֶׁלָּנוּ הַמָּדוֹנוֹת הַיּוֹצְאוֹת אֶל הַהֶפְקֵר,

נוֹשְׂאוֹת לִמְכֹּר חָזֶה לֹא־אִמָּהִי פֹּה בֶּעָרִים,

כִּי נִרְקָבִים עַל כָּל עַמּוּד הַבֵּן־פֹּרָת־יוֹסֵפִים.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

יוסף אַבּו הגלילי: חיתוך לינוליאום (מתוך ‘אלבאטרוס’ 3)

(פורסם בחתימה “אוריאלי”)

הימים זועקים עד־צרידות בשיגעונם המאיר, ונחנקים בסוף בשמשותיהם המדמדמות. באים הלילות נובמבריים, וגוהרים עליהם כחוֹלי־אסטמה אפלים, מחרחרים מגרונם את המעמקים, מנענעים בָעצים ובוהים סוּמים דרך זגוּגיות השמשות: בדירות אורב הפחד. אימת הלילות. בחלל מְזוגה שֵינה ובשינה סובבות טבעות־לבָנָה מאירות. נחשים ירוקים באים מנקיקי־הסלע של הרי־הקדם, המוני נחשים זוחלים דרך השינה – ומערכת העצבים נרטטת. עצבים הופכים לפסי־רכבת. מכל המרחקים באים במרוצה קטרים. והדמים גולשים מכל העורקים: נעשים נהרות. הנהרות – נעשים ימים. עליהם – אוניות עם מפרשים מפרפרים ודגלי כל אומות־העולם… וכשהעיניים מביטות לאחור, רואות הן גוף על משכב בלילה. בשר ודם כלוּאִים בעוֹר, סתם: גוּף, והכאב הוא על־אנושי. מזדעקות אפילו אצבעות־הרגלים – –

על־פני כל כדור־העולם מהלכת שאגה, כביום־המכאוב הראשון של אדם. בן־האדם עומד עירום ורואה את עצמו: בלי עלי־תאנה. לא לב, נחל קטן משמאל, הוא מערת הגעגועים, מערת הרגש, רק עצמות, כל העצמות. מתגעגעות, מרגישות, כמהות. להן קול פנימי של צחוק ושל בכי. עורקים זועקים דרך הגוף. דם רותח. לָמַד את הריתמוס מִיַּמִּים. בַּמוחות זרח העולם־הקדמון השקוע. שואג הוא, האדם של קדם, נתח מן הכאוס:

אשתי־מחוּפָּה היתה לזונה. רוצה שאֶת הזרע המוליד־ילדים אשפוך על כרסה, שלא יופרה רחמה.

לגברים אחרים היא אומרת אותו דבר, אחרים נשמעים לה…

בוכה עולם של תינוקות־שלא־נולדו בלילות־הדווי שלי.

התוכיים במרזחים מפטפטים לי זאת בימַי ימי־הנדוד.

חָבר שיגעון (המלַווה אינקוֹגניטוֹ) מלמלם זאת לתוכי, מפַעֵם בפעמונו בראשי.

קצף על שפַתי, אכוּלות החטא; איני נוגע בהן בשמיים. אינני מנשק פרוכת.

עם כל נגיסת לחם אני זולל את אלוהים.

עם כל לגימת מיים אני שותה שואה.

בכל נשימת אוויר בא גועל לחכי.

וְ

לאן ההליכה בימים ולאן ההליכה־לישון־על־משכבים־בלילות?

וראש על כתפיים לוהט. בשום־אופן אי אפשר להסירו מן הכתפיים ולהשליכו כקדרה עם מוח על אבני הרחוב.

מגדל האייפל מתייבש, הנוראה בזעקות־הדומֵם זועקת. אינו רוצה לעמוד כך: מוקפא ומתוח.

ליפול הוא רוצה! להיות לעפר! וכך רוצים מגדלים אחרים.

גלגל־הענק שבווינה נאנק. וינה ישנה בלילה. וינה מְזַנָּה בלילה.

כל בוקר הומות הארובות של ניו־יורק, זועקות עשן, והעננים תובעים: עוד. כך זועקות הארובות בכל מקום.

וכמה אמות עמוק יותר באדמת כל כדור־העולם מונחות מיליוני־מיליונים נבלות: בניו של אדם, בנותיה של חוה; ולתולעים יש מזון לשנות נצח, והתולעים רוחשות. ומעליהן פרושׂה הפזורה השחורה. אדמה, ואדם הולך, האדם הערום הולך, בקצף על שפתיו, להבות בעיניים. לפניו הולכת הזעקה ההירואית אל סף העולם – –

אדם מאמין, שאֶת הכאב חשות מיליוני עצמות באדמה.

כה מחתרתי הוא.

כה חשוך הוא.

וְ

כה אינסופית האדמה.

האדם זועק: מה קורה לי פה?

INRI

– – שַׁלָּמָה אני אחד משיירת

הנכאבים, שאיננו תלוי

לצדךָ על עמוד כפרי

בצלב־דרכים. שמש תייבשני,

הלילה יגהר עלי? | אחיך,

ראה, עצמות גופי, חוט־השדרה

שלי: באור־העולם־עִם־שחר אני שָׁ

קוּף. יסורים מזַהַרים. | היום אָרָד, הלילה

דיו. אילם כמוך אני ביום (אינני יכול לשאת את

משא הארד על הראש ועל העיניים.) אבל בלילה מושכת אותי רמיזת המים העמוקים: לרדת בהם, אַ – עד מעל לראש. מסביב קירות. בניין שלוש־קומות ורחובות מתים של עיר־כנסיות. מתכרבל אני, אחי ישו, עור־ועצמות יהודי מתכרבל (אלפיים שנה אחריך, זקֵן!) ושפתותַי מתבקעות: פצע אדום באפלה – – הולך קולי כנחש, הבזקים־הבזקים: אבוי! מתוך הדם – – | אתה, רוצה להינתק מן העמוד, כשגשם מזמר יורד, עצים משליכים עלים. אתה מיילל בקול־רם. יערות מזדעקים. העולם תולה את עצמו למענך – ואתה – על לילות־המכאוב של כולם – זועק, זועק, זעקת אסון יהודית – – | התזכור אחי, את הכפר בית־לחם הקדוש? התזכור את פגישתך עם מרים בדרך־שדות גלילית: כד שמן־משיחה. התל

תלים שלה על רגליך. מעטה־עִברים לבן על גופך

ואיזור של תכת על מותניך? אֶך־אֶך ייתכן:

אינך זוכר עוד. כל־כך הרבה אלפי פע

מונים־פעמונים מצלצלים. כל־כך

הרבה קולות־מתפללים מטו

רפים – וְ INRI של דם בלָא

טינית מעל למוח. – – אבל

מדוע פונה מבטך עדיין

לשמיים ולהיאנחחח אתה

רוצה: אלי, אלי, למה עזב

תנו? – אבל לפעמים עומד

אני לעת מנחה־של־ורדים,

שקיעת החמה. אך, אבי רו

טט אז בחלוּק רטט־שבקדו

שה ושואב בעיניו הצמאות

את צער יום־עולם־שוקע.

אבל אבי מחכה לעליית כוכ

בים. לקידוש־לבנה. אני –

לא. אני עומד: ענן, שקיעה

בגופי, וחושב כשקיעה אל

תוך דמי הבוכה, כשהוא זורם כה: נעשית של אֱדום. אחי ישו. יש לך אלפיים שנות שלווה על הצלב. מסביבך אפס עולם. אֶך. שכחת הכל. מוחך הקפוא אינו חושב: למראשותיך מגן־דוד, מעל למגן־דוד – ידיים מברכות. מתחתן בוסתני־תמרים־זיתים־ואתרוגים. | – עיניים קפואות אינן רואות: למרגלותיך: קופת ראשי־יהודים כרוּתים. טליתות קרועות. גווילים דקוּרים. בדים צחורים עם כתמי דם.

ומכל לכל אלה – שיכור ושיכורה. חכים רקובים להם. פיות נוזלי־רוק – גועל מגעיל.

שלג. כפור. קיפאון. צער־עברים קפוא. כאב־יהודים־עתיק. את גולגלתא, אחי, אינך רואה. גולגלתא כאן: סביב־סביב. פילאטוס חי. וברומי אומרים תהלים בכנסיות – –

הייתי מביא לך גחלים לוחשות ברצפת־אש: בגולגולת מרוקנת של ראש־יהודי. כדי להחם את רגליך, את הקפואות – – אבל מחשבה עולה בי: יש לי אחים שחוטים. יש לי אחים בצבא־הבריונים האדום. ויש לי אחים צעירים מהם, השותלים אקליפטוסים בביצות חדרה. קדחת אוכלת אותם. נהי־תנים. אבל ים יש להם. הרים יש להם. והכּנרת הרי – כּנרת. לא ויסלה – –

אֶך־אֶך. יש לי אחים ליד הוויסלה… מה אספר עליהם? ירח על הוויסלה. סירות עוגנות ליד החוף. ספינות מפליגות. לא ספינותַי – על כל מימי העולם מובילות ספינות את אחַי – –

שלג. כפור. קיפאון. צער־עִברים קפוּא. דווי־יהודים־עתיק. אתה היית לדומם, יש לך שלווה על הצלב. לי – לא. לי לא – –

שַׁלָּמָה אני אחד המתבודדים הנכאבים הללו, שאינו תלוי לצדךָ על עמוד כפרי בצלב־דרכים? – –

למה אין ליקוי־חמה? – –

הנריק בֶּרלֵוי: חיתוך לינוליאום (מתוך 'אלבאטרוס 3)

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

(פורסם תחת השם “מוּסטָפָה זָהיבּ”)

בשם זה קראה לי האנוּמא מתחת לעצי־המכאוב – אני נותן זאת לאסתר שומיאצ’ר

אודם־שקיעה זורם הַלְהֵט־אל־תוך־העבים. או: מַאֲרג־חוטים זהוב־התכלת. סיפור אגדה: פעם היה. רומנטיקאי, פנים משולשות, עיניים גדולות של עגל שגנבוהו מתחת לבטן אמו הפרה – פוער את פיו כשפתיים של פצע.

זגוגיות־השמשות בוערות באודם. הראש חייב להיות שחוח: פעם זה היה (בסוף הסיפור יחרקו שיניים).

"…שמש זרחה על שביל־פרחים. לבבות ופרחים טבלו בטללים, ובתפילות־של־שחר נוצצות ערגו אל השמיים. האולימפוס נשא את השחר – מלכות – על־ראשו. הר הרטיט על כתפיו יערות־אשוחים. מלאכים ירדו מטה, עין לא ראתה, וטוו מיתרים־של־משי בלב העולם. נשמות וציפורים פרחו באוויר. רוח קלילה הרעידה את המיתרים – ומתחת לשמיים חולמים, מפוזרי שושנים מוזהבות, הקשיב הנצח לזמירות עמוקות. הקשיב לזמירות על עצמו. ועם שחר פעמונים – פעמונים צלצלו ועוגבים ניגנו לנשיות הקדושה – תהילת מרים. תהילת־רחמים, תהילת־אמא־של־העולם – – "

עד כאן.

האיש עם הפנים המשולשות מותח גבותיו כלפי־מצח. עיניים גדֵלות: ערב־סתיו בהן. חוטי־דם דקים מתפזרים בלבנת־העין.

– נו?

– "עד שעמוד־האש יָצא מן האדמה. השדות שמסביב לערים העלו אֵדים. עשן. אדום. אלוהים הצית את העולם. צפורים צנחו. נשמות – נתקעו בזוויות. ההר מסר את יערות־האשוחים שעל כתפיו לסופה. הנצח היה שואל מפי השמש והירח את פשר הסוד, הסוד על עצמו – – "

עצור.

האיש עם הפנים המשולשות מביט כלפי מטה (עץ בלי עלים עומד שחוח לעת־חשוון, הרוח תוכל לבוא לנגן על הענפים…). זגוגיות־השמשות אדומות. כנראה: השמש שוקעת. והדבר חוזר בדם:

השמש שוקעת. אמא!

*

אודם בלהט אפֵל. דמדומים כאובים. עולם־גולגולתא. עומדת טחנת־רוח ריקה, תשו כנפיה. בריית־כאב עזובה. הירוגליף של לשון־פחדים. בלב השדה. שדה עצוב. לפני שנה פרח השיפון. וממילא: תמוז זהוב (על אורח לבן מושכות מן הכפר תהלוכות מזמרות…) קוצרות שריריוֹת. הו, איזה צחוק וציוּץ עד אל־תוך הערב האדום! ציוּץ… הו! זריחות־כוכבים מיוּהלָמות מעל לראשים החושקים של קוצרות אֶרוטיות. – –

אבל בינתיים, אֶך, מלחמה עלי אדמות. בשמיים אין רואים את האות. אבל הרכה שבבכיות־העיניים, העמוק שבאבלים ניכר בעננים. מבארות השינה שואב אני תפוחים אדומים: תפוחי מאדים־של־מזל. גדולים כגלגל העולם. – –

אַך, אוֹך.

*

איכר יורק על כף־ידו ומשפשף יד ביד. הֶפּ! מלחמה עלי אדמות, מה משמע… ככה המלך ציווה! לז’נדרמים כפתורים מבריקים ומדים חדשים. טסט… ומראֶה אָבֵל לכיכר הלחם. אֶך, אֶך, עדיין חיה הפונדקית החיננית, יכנס הרוח ב – – – היהודי שלה… אֶך! והיי"ש רוצה לגלוש בחך – – אֶך, אֶך! הֶה! חיננית, אַת! מה את אומרת על המלחמה – הה? חַאיִימ הזקן שלך יעשה, ככה: פּיף… חֶה־חֶה, מה משמע… למה לא?! – –

מתַקתֵק, מתקתק האורלוגין הישן. לפונדקית שפתיים יבשות. שותקת. דַנִיליוּק האיכר מביט. המקטרת מעשנת. ובאורח צועד הצבא. תרועת־חצוצרות, אַך.

*

אבא העווה פניו. נעשו צרים. התארכו. בתוך החלוּק קדח רק חוט־שדרה עם טבעות־צלעות. ראש, הראש שלי, צנח על כתפי אבי. יותר לא ראיתי. אבא בכה. הסימן: על עורפי נפל משהו חם ונעשה קר. יכולתי לחוש: עומד אדם שחוח. לאמא עלה הדם מכל העורקים לפָּנים. להטה. גוש שקיעה. והשקיעה אמרה:

– הרבה לילות רצופים ראיתי בחלום תפוחים אדומים ושקיעות־השמש…

שכחתי: מלחמה עלי אדמות, רציתי לומר לשקיעת־הדמדומים:

– אמא קדושה, האם בית־לֶחֶמית את?

אולי שמי יֵשו?…

אמרתי זאת בדמי, זגוגיות־השמשות בערו אדוּמות, כי הסתכלתי בהן.

– – –

גוף התיישב אל אדן־החלון, בפרופיל. לבכות בקול־רם אל תוך הלילה.

משמי־העננים הממורטטים מביטה עין נזוּלה: מכאוב עלי אדמות. קדחת בדם. נשים יושבות ליד החלונות ובוכות אל תוך הלילה.

*

היו לילות אחרים. לילות סתם. גוּף היה מתגלגל על מִטה צחורה. שינה לא יכלה לכבוש את הגוף. התהרהר: אֶך, ניצוצות נשפכו על הים. מנורות. מנורות. גשרים. טלפון עֵר. רמזורים. רכבות רצות עד צרידות. אוניות מוּארות נאבקות בים הגבוה. ואתה, שוכב, שוכב. סתם כך. מכיוון שלילה שוכב אתה עד ששינה תחטוף. לישון לילות ולהשכים בבקרים עם האזרחים שנשים להם… אֶך, אֶך –

עכשיו גוף בכל־מקום. רץ. מיליון־ראשים־לו. מיליון־עורקים־לו, הוּ – הַה. פוחת ופוחת הקהל בכנסיה. גופות של ישו נרקבות על עמודים בכל־מקום. מוות הוא מוות. בבית־המדרש מקמץ השמש הזקן בעצים והתנור לא יתחמם מחמִשּה צרורות עצים. – – אֶך, אֶך. אברמ’ל ישיש מושך בתאווה טבק־הרחה בנחיריו, נאנק: א, ואינו יכול להתגבר לשים את הטלית ולברך על “להתעטף בציצית”…

שכלל אין ראש לזה!

*

נרות־באגורה על ארגזי חיילים מצובעים באדום־כהה וירוק־כהה. דמויות מכוּפפות: גוּשי כאב־בשׂרים. גלמוד חי בכותנות מזוהמות, וראשים קשים, מגולחים. אֶך. ליד הנרות־באגורה. היד שכחה איך לחרוט בעט על הנייר. הולכת בקושי לַרוחב. אולי זה מפני שהֵנָה אל תוך הקסרקטינים אל ארגזי החיילים, באים בתי־המולדת הרחוקים; אמהות יושבות ובוכות. ישישים אומרים: אין מניחים תפילין… הפקר, רחמנא־ליצלן… ולבתולות שדיים מלאות יותר והשערות צומחות ארוכות, ארוכות.

אפשר להשתגע. – –

העט הולך בקושי לרוחב; צ־צ־צ… פנים אדומות. בתי־מולדת רחוקים עומדים בדמדומים. להרבה גופים סיגריות בפה. גופים סתם. מעשנים.

– אינני יכול לכתוב… ואילו יכולתי – לשם מה? ממילא לא יגיעו המכתבים לבתים. ודאי, האויב הגיע לשם. כלבים מתים שוכבים על הספים. אין לחם. ובבית אין רואים את אמא, לא את האחות, אולי מתו. הכל מת. מלחמה עלי אדמות – – תיכנס הרוח בעצמותַי!

*

אבל אמא’לה וולגה בוכה, אני יודע, ואבא דניֶפֶּר נאנק בלילות. הרוח יודע, כי מלחמה עלי אדמות… והבנים בגאליציה… רק האל בעבי־הכבשים יודע את גורלם שם – אֶך־אֶך. בגאליציה יש הרים. קללה עליהם. ומבצר כמו פירמישל – –

ובינתיים סתיו. מתקלפות האוזניים כי גשם נופל. ובבתים רועדים הבהובי־המנורות, מישהו בלתי־נראה עושה בפיו: ההָה… זקנים מתעוררים פעמים אחדות, בלילה: אֶך! מזל שבוערת המנורה הקטנה ליד האיקונין. מרים הטובה עם בנה בזרועה עומדת על המשמר בלילות. אבל הלב דופק.

בגאליציה יש הרים, קללה עליהם – –

בגאליציה יש מבצר פירמישל – –

*

במקום הפיאוֹת – שני פעמוני־כנסיה מתנדנדים. כאילו לא היתה מגבעת ומעליה תקרה: המוח פתוח. השערות סומרות. מעל למוח מתנדנד פעמון גדול יותר. ומעל לפעמון רץ עגול גלגל־המזלות המשוגע. שופך מתכת לוהטת. הרגליים ברוח. עיוורות. ניתעות. העיניים מפוזרות (לכל הרוחות אפילו.) בולעות את הצלליות, את התוואי של המִמוּל המרטט. אֶך, אֶך. המלך ציווה את הבית לעזוב. שתי אצבעות אל־מעלה להרים וְ: “נשבענו באש ובמיים”… אחדים נשבעים בשם האוויר: אוויראים. טסט! רוצים מן האדמה לברוח. על כן מהבהבת חדווה בעיניים. דאלמאציה לוהטת. באכסניות רותח. אנשי מים ואוויר: אוויראים, מלחים. מחול אחד של לא־על־האדמה: מיים, אוויר. תזמורת מנגנת. מי צריך יסוד מתחת לרגליים. מיים, אוויר. ונערות דאלמאציה מביאות פרחים ויין, פרחים ויין וקורעות מגופיהן את כותנות־הנערות שלהן בלילה –

אוּךְ־אַךְ!

*

אדריה בָרוחב, הרחק מן העבר ההוא של ההרים. נַשקי לגדות־השדות הכאובים של דאלמאציה. דאלמאציה אוהבת רק שירה של אקזוטיקאים שמשיים, של מלחים לוהטים בערבים סגולים, השרים את שבחי ונציה המופלאה על היכלותיה עם מדרגות־השיש, הגונדולות, ואיטלקיות משחקות – –

אדריה, אדריה – – אוניות מובילות לאלבניה, שם החילות קודחים ובספאלאטו השמשית הרגליים לא תוכלנה לדרוך – –

אדריה, אדריה! – –

*

וסתיו פתאום. אני רואה: תליות גשוּמות. כל עץ־השדה הוא תליה. על כל ענף אפשר לתלות אדם. כמה הם: אלפים על כל עצי־השדות.

הרומנטיקאי עם הפנים המשולשות, עדיין שלהי־הקייץ בראשו. והתחילו האוזניים להתקלף בשל נפילת־הגשם הסתווית. מגמגם המסכן: קצף של מרה־צהובה… כאב דמים… אילו ראו זאת אמהות.

אומר אני: סיגריה… קטורת היא סגולה לשיכחת יגון־העולם על הכתפיים… מוצאת־חן בעיניו לשון הרומנטיקאי שלי. הולך חיוּך מתחת ללחיים. סימן לך: על הפנים, מסביב לזוויות־הפה, תנועה. רק תנועה: עור רותת.

מעשן, מעשן המסכן. אדם של שבת־שבתון כזה, ופתאום עם כלי־נשק ושעטנז על הגוף. מזה יומיים רובץ לפני ריסיו הים (המון מלחים שוכבים על האדמה), גלים צונחים אליו, רוצים לבקוע את מצחו והולמים בראש: בוּככךְ. מגמגם הוא מזה יומיים: ים… ים… זהו הים… אֶך־אֶך. טאלאטה, טא־לא־טה… (היינריך היינה שלי!) – –

הסיגריה לוהטת. הלחיים מצטמקות. ההמון (חיילים) העלה עיניים אחרות: ים־ים… והאוניות היוצאות לסקוטארי אינן חוזרות… ספַלַטו ישנה. שנתה של ספלטו מריחה מאֵרוטיות שתויה של נערות־כרמים פראיות ויין־ענבים אדום־כהה ומריח המים האלמוגי של אדריה לעת־אור־כוכבים – –

– האם קודחים בסקוטארי? וכשנוסעים בים מקיאים בלי־הרף? נכון?

נרתת האדם של שבת־שבתון אחרי השאלות. נרתת. התגשמות של אינאונים עומדת בְּמדים של חייל. רוצה להתחמם אלי: אה… אני מתפחד לי… (מפחד – חזק מדי בשבילו!) ואני ארסי כמפיסטו. מושך אני את גבותי כלפי־מצח – ומפיסטו אומר: כ־מו־בבן… בסקוטארי קודחים… ובים כשנוסעים מקקקיאים בלי־הרף – – אמא!

אז מזיז אני את עינַי ימינה, בפרופיל: לים. זריחת עבי־כבשים. אֶך. אולי מגיעות האוניות המפליגות לסקוטארי, אל אחַי־הקודחים?

*

לתפוס רגע עליז. לילה. כוהל, עשן, סבון וריח־בושם. נערות ערומות עם קצות־צפורניים בלַכָּה, עם ברק בעיניים. החצוצרן, שאינני רואה אותו בעין, עומד ליד הגדר כלפי האורַח ותוקע תקיעה גדולה בליל־הכרמים הריחני. וזו מוצצת עמוק, הולכת רחוק. פוגעת במיתרים באוויר, מְוַמְוֶמֶת: וויממם… ומבליחה. הנערה הערומה יורדת מברכַּי. אֶך. החצוצרן ניצב עם חצוצרה בפיו. טרה־אַ־טה. אֶך. – – ומה יהיה על הנערות החושקות בלילה, כשלילה בוכה יפול אל תוך עיניהן כאל תוך נהרות־של־נובמבר?

בקתות הכפרים זזו הצידה מן הדרך התכווצו מרוב פחד ובענווה הצטעפו בין העצים. אֶך. להכעיס, שום כוכב אינו מאיר. רק הולכות שיירות שיירות עננים־שייטים. בלי דִין־דון פעמונים. סתם. האוויר מריח בָרֵיח הארוטי ההוא של כרמים. וטוב לשכב באחת הבקתות, על משכב משַחַת ולהקשיב לאחד, חייל רחוק תוקע בחצוצרה: טרה־טה. כל־כך מכאיב בגעגועי־הפרא. אפשר להשתגע. אַ – –

*

פקודה היא נייר. הולך אוטומטית שיר־העייפות מאות מילין. נושם בסוגסטיה פראית: מלכוּת! אנחנו נסוגים. ספלטו שמשית! עוד פעם אחת: טאלאטא, טא־לא־טא. עוד פעם אחת הבט, אחא, אל הים. תגיד: ים. זהו הים… ים – – כולנו הפכנו לרומנטיקאים: ים. מאה קרונות־משא שחורים: בולעים. נושמים קור ממרחקים: הה… אל היבשת הרחוקה לשוב! אֶך. אל מערות־האדמה. ומעל לראש יריעה הלוהטת־על־כל־האטלס עם ניצוצות גחליליות־עפות וצפורי־ברקים. חגיגות אדומות של לילות ורקיקת־הדם של העולם אל תוך אמא אדמה. מכאובי אמא… אפשר להשתגע. קְחֶה. לפתוח את הפה וכבר אף פעם, אף פעם לא לסגור. עובש יעלה על הלשון. קחֶה. שַלָמָה נושאים עדיין את אמא מרים זהובה בלב תהלוכה בישוב אי־שם ושלג לבן מעל לארץ?

שַלָמָה עוד דולקות מנורות ונרות דוקרים עיניים קמות של אחַי הגליליים, הערומים? קחֶה. קחה. – –

צעידה. כיוון מערב עם הגב למזרח. שם מתחיל להאדים סלמנדר. דווקא להיפך. לכל הרוחות! צועדים למערב. יער משחיר… פטרול חולף. מוביל הולך־רגל עֵרום־למחצה. הגוף מראש עד כף־רגל – רזון. אבל הערווה מתארכת כֹה משונֶה. מתבלבלת מעל לארנק־בשר נפוח. העירום־למחצה הולך. מתנדנד. מן־הסתם ענד פעם משקפיים. הולך. בוודאי קודח. רוצה לבקש ומפחד: סיגריה… שותק.

*

הַכו בחזה־הלילה. התפרצו כבדי־משקל דרך הערפלים. קרעו: ואו־ואו! קולו של הגלובוס הנכאב, לא של כלבים תת־קרקעיים – – ואוּוּוּ – וואוּוּוּ

אני – אחרַי הולכים רבים, רבים. – הולך לשם, שם פסי־הברזל מסתיימים. עצוֹר. מכאן ואילך – לילה. קלוע בתיל, אני עולה הֶרה: גשר כבד ומת, יצור שחור קָלוּע־פָּרוּם, אבל מת. מימין ומשמאל זרם רותח, יורה ברקים מדי רגע: צ – ר – ר – אלומה עם עיני אדם. רובה, עם כידון: ק – ר – ר… רק זה: חייל על משמר. אדם לשעבר. (היה קטן, ינק משד, אַך), עכשיו: שלא מן הישוב. צמח מן הגשר: גולם של לילה.

זרקור מחפש בלילה – אותי. (אני חש: אותי.) מי יודע כמה נפלאות זוהרות עינַי. אבל דמי קופא. לא עוד אדום הוא. סתיו, צבע־פלדה לוֹ. עופרת אולי. הו, אילו השכבתי אשה, היה גולם נולד לשם תליה על עמודים. מתכת אפלה. והיה מילל: ואוּ – ו – אוּ (אשה היתה פוחדת לתת לו את שדה. – – )

*

… הגורן בוער. הגורן שולח את האש לאורווה. שרפה נהדרת בלילה. היום לא יצלצל עוד פעמון־הכפר: הצילו!! אבל הבהמות שואגות באורווה שאגה מיוללת. איש אינו בא לפתוח, והשמיים בולעים, בולעים. הרחם הפראית הרעבה של הנשיוּת העולמית נפתחת. בולעת, בולעת אדמימוּת. העיניים הרואות זאת בוודאי מופלאות. כי ריתמוס הדם בעורקים מפכּה וחש באותו תענוג של זוועה מאירה. א, בוער! איש אינו רץ להציל, טוב כך!

שלושה פרשים רצים אל תוך האודם. שותים שַלְהָב בעיניהם. הסוסים משתעלים: קחחה… בדהירה. דהירה אל תוך הלהבות.

הרוח מצווה על האש אל השדות לצאת. והיא יוצאת!

שלושה רוכבים ורוכבים.

*

כָּבְדָה עלי חבילת אגרות־האהבה מאשתי בבית. רציתי לים להשליכה. לא הייתי ליד הים. אשליכה לשלהבות. בערי! שם בבית, הנקרא: ביתי, שוכב גוף אשה, ושדיה מלאות דם אדום. וצער גופה: צמאון פראי אל גברוּת, יַרְוֶנוּ אחד משלנו, אחד כמונו באחד הלילות. (הוא יגיד לאשתי: כמה בודדה אַת, וכמה יפה את… חבל עלייך! אך. אילו שלי היית, שלי. פה – ליטוף על הראש. קדוש אֶך! אחר־כך – אינטרמצוֹ לירי כמה חיוורת הלבנה!… כמה שלוו בחדר פה… המ… לבנים מבהיקים… אוֹך! כמה גמישה אַת! עוד אף פעם לא היה לך ילד? – – אה – – אקט…) באחד הלילות של אֶקסטאזה נשיית. – – (טבעת־הקידושין על היד, רק מחר, ברחצה, היא תרגיש בה ותביט בראי – –: שובע־הסיפּוּק).

מילא, מה יש! כשאגיע לישוב (כך נאמר), אכנס לתוך בית. הה. אוריד את התרמיל. אציב את הרובה ליד הדלת. ואשליך את הגוף. אשחק ברגליים. אמשוך חיוך לרוחב: אשה… ארבע דלתות… רצפה. בלי ליריקה, סתם, אשים ידיים מסביב לגוף… – תשכבי! כוולט וויטמן: קבלי את הזרע שלי למען קיום־העולם. אשה! יוולד ישו. אל־תחששי. ישו יוולד… המ… אַכככך… אַכככך… על אֶתיקה ידבר מישהו אחר עם אשתי בביתי… בוודאי כומר עם קרחת על הראש (כמרים אינם יוצאים למלחמה)… – – אכככך. עוד־פעם. אקט שני.

שוב חזית. בין הקרבות. סבך התיל. תותחים זרקורים. קופסאות ריקות. קבקבים־מוצהבים. המוני תולעים שורצים. תולע על תולע – הפריה־ורביה היחידה. מה זה משנה, היום או מחר. היינו הך יהיה לי (אני מחייך). תינוקות שפכתי על כרסֵי נשים בלילות הצעירים, אז לא עשיתי. ואם כן הפריתי, הלא הם שקצים מלוכלכים. מתרוצצים על המדרכות אֵי בערים הגדולות וצועקים בגויית: גפרורים – קנו גפרורים! ואין מיטה־למת בחזית (החברה נושאי־כתף כולם לחיילים היו, נושאים רובים!)

לילה. תאוּרת לבנה. אור כסף מת. משמר־שדה. הס.

בינתיים אור כסף מת. פרפר בהזיה: התפשטות־של־אטלאס מעל לראש: חגיגת־תותחים! יריעה רצה אדומה־עמוקה־אפלה. עם ניצוצות זיקוקים וצפורי־ברקים – – בינתיים הס. הססס… הס עמוק־עמוק – – שוכבות הבתולות הזכות על המיטות עכשיו. אכן עכשיו. הס. והרבה לבנות מתגלשות על השדיים הערומים החלקים, על התלוליות – – הס, הה־סס… הייתי הולך בדרך־יער רכה, שלכת. ז – ז – ז. אור־לבנה, יער־חשוון שקוף־אפל, על כפות־ידיים כסוּפות הייתי נושא לקראת השמיים גושי לב נגוּסים. המ. גושי געגוע יהלומי. אדוות רוח נרעדת, סתם ככה, כי רוצה לומר: הנני… ריח אדמה שתויה, ריח נובמבר, שלכת, רקבון… ההַה… הולך־סובב בחלל חולה־אסטמה בלתי־נראה. ה – ה – ה…

*

חולם שכני חלום לפעמים.

אמא מזמן לא קיבלה מכתב. יושבת היא עם שחר ליד החלון ומתופפת בידה על האדן: בן, בן, בן… יותר אינה אומרת דבר. יושבת אמא בחלון בלילה ומתופפת בידה מול הלבנה ההולכת: לכי־לכי־לכי… כשהלבנה נעלמת, מגיעים לאורח מתוך הלילה הולכי־רגל לבנים וראשיהם שחוחים. באים לומר לאמא: ערב־טוב, גברת! שואלת אמא: למה שחוחים ראשיכם? עונים הולכי־הרגל: גרונותינו כרוּתים, על כן ראשינו שחוחים…

אומרת אמא: אני רוצה לראות!

עושים זאת הולכי־הרגל: והראשים נופלים מעל העורף, צונחים מן הכתפיים. ונשארים הלבנים עומדים בלי ראשים. – –

אמא קורעת את שערותיה, מיללת כמו כלבה. היללה חוזרת אליה. – –

שכני צועק מן החלום לפעמים.

בבוקר פולט אני: צעקת בלילה, ראית את אמך.

צוחק שכני, חִי. בוודאי היה זה החלום שלך.

*

לא כל־כך בקלות עוזבים אפילו מולדת־מכאובים כזאת, כמו זו שנולדתי וגדלתי בה, ונוסעים למרחקים עם כל צרור דלוּת־היהודים ועם המהוּת הנכאבת של מין בן־אדם כזה, כפי שהנני. שום מזל חדש לא יקבל את פניך, כי צלו של להיות־אהסוור רובץ על ראשך עד יום־מותך: תהילתו השחורה של קין. אבל מולדת־המכאובים על אדמת הסלאווים יורקת את תושביה היהודיים, לאחר ששורת אירועים שחורים ניצבה מאחורי גבנו ומוצצת את לשד־העצמות בחוט־השדרה של העם. רוב הנודדים הולכים לאמריקה. שיירה קטנה של הולכי־אל־השמש מושכת אל ההרים שמהם כל השמשות באו. אני הולך עם השיירה הקטנה. בכלל: ציבור יהודי הולך. כל הישוב היהודי על אדמת הסלאווים פרוּץ ומבוּקע. מסתכלים מעבר לכל הגבולות. מי שהולך – בשבילו אי־אפשר שישאר.

חשבון שחור חייב שייעשה עכשיו. אם אחרים לא יעשו אותו – אעשהו אני.

קללה היתה לי הידיעה, שאני אחד־יחידי המתהלך ורואה את התהליך הגדול של התפוררות והירקבוּת העם. הרגליים דורכות על מדרגות־סחרחרה והרבה מים בגולגלות, הזעיר־בורגנות יונקת מהשפלת העם: החום עולה עם תעריף הדולר. לא ארץ שלווה הוא החלום, אלא ארץ־המטבע־הקשה: אמריקה. אין לו ד' אמות אחרות לרוח, אין שדה לחריש, בשבתות הציבור מתמוגג בחדשות, ענייני־העולם־הגדול. יחס – אין. האינטלגנציה אכולה מהיותה ללא־אלוהים, מפראזות על מהפכה בבקבוק מים, משנינות משוננת, נודף ממנה ריח של מאמרי־עיתונים ופרסומות־ספרות, ועזובת הנוער עוברת על כל המושגים: הפקר. הנוער בשל עוד לפני שרואים חתימת־זקן. החיוך על הפרצוף המנוּוון, הסיגריה בין השפתיים, תסרוקת “הסימרוּר” – הכל, הכל סימנים של ירידה. ירידה עממית כזאת, שאין לה אח ודוגמא בהיסטוריה: גלוּת, דווקא במקום הנקרא: מרכז החיים העממיים היהודיים (תנועות המוניות, הישגי־תרבות) ושלשם מסתכלים מעבר לים: פולין. ואף יחיד אחד אינו תופס: זה קשקושה של המטבע העיוורת השחוקה האחרונה בקופסת־ההלוויה של העם אחרי המלכות המתה: חי – חיים לעשות! זה, אחינו היקרים שמעבר לים, נקרא לח־יות… בכל זאת, מדינה עצמאית – יהודה – אין לנו, אבל בארצות־השותפות שיש לנו עם שבעים אומות (נקודת־מבט ידועה שלנו: מהאי טעמא הדרישה: אוטונוניה לאומית…) טוּפחה וצמחה דיפלומטיה משלנו, חבורה של מיניסטרים: a.D. dir=“rtl”, ושל כאלה שיש להם כישורים ותקווה להיות… ו – גלגל־היהודים הגדול בארצות־השותפות מסתובב – (רכבת ה־D המהירה טסה אֶקספרס על־פני יבשת אירופה ובאוניות היוצאות לאמריקה יש מחלקה ראשונה…) העיתונות היהודית מנהלת פוליטיקה גבוהה מאוד־מאוד. (המומחיות היהודית: לעילא ולעילא!) העיתונאים היהודיים הם אירופיאים וכתיבתם נטולת־דאגה־לעצמנו. ההמונים היהודיים (עליהם מסתכלים מלמעלה), הרי חייבים לדעת על נקודת־המבט הממלכתית: סתם על אירועים בקוסמוס… אלא מה, שפה ושם קורה משהו (סטיות), הרי לשם כך יש משטרה והמדינה… (המשותפת, בהחלט). העיתונות היהודית, כמו הלא־יהודית – קובעת עובדות “מצערות”. היא רק קובעת, או שמזכירה בתמימות, שבעצם, צריכה המדינה להתנגד ולהגן… כאילו מעשי־התעתועים הללו אינם נובעים מסיבות עמוקות יותר. לגמרי, לגמרי אחרות, שעליהן אפילו אין חושבים. העיתונות היהודית התרגלה לכרוניקה השחורה של פוגרומים, הפרזות, התנפלויות בריונים, רדיפות נגד מוסדות־תרבות יהודיים, כמו שהיא רגילה שיש בה פלייטון בכל גליון. והנורא מכל: איש אינו מזדווע עוד, מילא: רגילוּת. האנשים שהיו בורחים היום למרתפים בעת פוגרום, היו מסוגלים היום לשבת כך כל הלילה הארוך מרב־פחד ולדבר על נקודת־מבט המדינה, על ציוניסטים, “בונד”, פועלי־‏ציון, ועל עליית מחיר המטבע־הזר…

יש בפולין מפלגת־ציוניסטים ענקית, ורובצת עליה קללת־העם: אַל תזוז. העיקר שאתה קיים. רק טחנת־הרוח עומדת ומסובבת כנפיה: מזרח־מערב־צפון־דרום ו – השמש עולה והשמש שוקעת… החלוצים רובצים כמשיחים שבויים ליד שעריהן של כל ערי־רומי ומחכים עד שיבוא אליהו. יש “בונד” גדול. תנועה המונית, גלגול של אותם הגליליים: אוכלים לחם עם לחם, יש אגרופים, שיניים, יודעים לתת סטירה, יודעים לבנות ולחרוש, אבל האשמדאי המשכילני רובץ בפתח, הוא מצווה על ההמון שישאב את יניקתו משנאה ולהכעיס. במקום לעמוד בשתי רגליים על הקרקע, אם לא ציון היא – ויכולה להיות – ביתו של העם, אלא פולין זאת של כל ימות השנה Der Mensch ist gut… אילו האמינו בזה בכנות, הרי חייבים לבצר את הבית הזה, יש לעצור לחלוטין את זרם־המהגרים ולנהל תעמולה: ציבור־יהודים! תיעשו אזרחים של הארץ הזאת, פֹה היא יהודה, ולא בשום מקום אחר. והיו צריכים להעמיד שומרים, כדי שהבתים שנבנו יישמרו בטרם יבוא המצית הסלאווי… אבל הבנה זאת אינה קיימת, חסרה הכנות של האידיאה, חיים חיי יום. למפלגות מועדונים שלהם במעגלי־כישוף, וסביב סביב טשטוש ועירפּוּל.

אין נקודת־פלא מאירה אחת בטשטוש הזה הנמשך יממות. אין ראש בהיר אחד. הציבור מסתובב בהיפנוזה. כל אחד מושך את סרט־האשליה שלו. המפלגה שלו: מארג כזה לפני העיניים, והביצה לפני הרגליים גדלה וצומחת, וזה נקרא עם, חיי־עם. אל אלוהים!

והללו, האלפים והרבבות שגופיהם לא נאכלו משגעון־המפלגות, יהודי כל השנה, מסובבים את הגלגל בישוב. בעת חירום בורחים למחבוא, בעת שלווה הרי העולם שוב עולם הוא, ועולם כמנהגו נוהג. כך חי העם את חייו, מחנך, מחתן ושוב עולה דור־אובד חדש: דור יהודי על אדמת הסלאווים. בכל אדמת־הסלאווים המזרחית צומחת הזוועה. אני רואה אותה אדירה. מתחת לכל זוג רגליים יהודיות מונח הר־געש אֶתֶנה. פורץ מדי פעם. משמיד חלקים שלמים של העם: הולכים, בריאים, מבוססים. והס. וכשמשתרר הס, שוב מתחילות לסובב טחנות־המים: מפלגות וחצאי־מפלגונות. יבול של תחנות־הצלה חדשות לגמרי, יחידי־הסגולה מסתלקים ברכבת־הD המהירה, אקספרס לכל בירות אירופה. רדיו בכל הפיות: העם במצוקה… (היום כבר אומרים: אוכלוסיה יהודית, לא עם, כי השפתיים איכשהו אינן מסוגלות לכנות צרור אנשים אלה בשם עם). נכון: אוכלוסיה יהודית – לא עם. האוכלוסיה היהודית, לא אומה. כי לאומה יש תביעות לאומיות, אבל אף פעם לא שמעו באירופה על אומה כלשהי, שעליה למחות על שמקצצים זקָנים יחד עם עור־הלחיים באמצע היום. אומה לעולם אינה דורשת זכויות־אדם, זכויות אנושיות פרימיטיביות ביותר, כפי שאנו עושים זאת יום יום. אוכלוסיה יהודית, אותו עדר־נְדוד, שכל אחד בו מחזיק דרכון של־שוחד או כשר ומצטמק באולמות־ההמתנה של הקונסולטים, כדי לקבל ויזה – הרי זו אינה אומה, זה רק עדר כבשים משוחרר עם הטירוף הנוצץ בעיניים: לרוץ! לרוץ!

(אבל שערי־הרחמים נעולים. שום ארץ אינה פותחת את שעריה. טראגיקה אדירה. קללה זו אינה כתובה אפילו בתוכחה. איש אינו תופס זאת. מרוב יאוש הפכנו לקוסמופוליטיים… חולמים אנו: צריך להיות אחרת… ונותנים במתנה את העולם כולו… אנו – הקבצנים, הולכי־ההפקר…)

*

צלצלה שעתנו השלוש־עשרה. הנוראה בשעות. שעה זו, כשהיא באה, משפילה את ראשה המוכתר אפילו אומה כרומי. איננו מודעים לעצמנו. הציבור נתפס בחיי־שעה, ברגע זה איש אינו מסתכל עמוק יותר בבעיה: כל אירופה צמחה מעלינו, ניצבת בצלביה, ובצל זה של הפחד חיים אנו. אני מכיר את כל התיאוריות: שצריך להיות אחרת, ושחייבים להיאבק… אני מסוגל אפילו להאמין בנכונות של כל התיאוריות הללו, אבל עובדה היא עובדה: בכל האדמה האירופית דרים עמי־מולדת מקוריים של הצלב, ורק אנחנו היחידים לפי החוק והמושג המקובלים היום על מאות מיליונים תושבי־האדמה: זרים, אנשי תחנת־רכבת, וגם זה: מדרגה שניה. ככה זה. שיש לנו דעה שונה בראש – כלל אינו חשוּב, חשוב הוא הבהקיץ: הפטיש על האבן: אתם אינכם כָּאניים. אנחנו היום קבוצת־האנשים (עם בלע"ז) היחידה, שנולדנו וגדלנו עם כל האחרים באירופה ומדברים שפה גרמנית שקל מאוד להבינה, ואין מבינים אותנו כי אין רצון להבין. איננו קיימים כצליל או כצבע בקומפוזיציה העשירה של היות־באמצע אירופה. כל הזמן עלינו להתאים את עצמנו לדרישות ולשינויים, כי לא אנחנו הגורמים לשינויים. אנחנו פסיביים ותלויים במפגשים, כי ברירה אין לנו. ככה זה. (ושוב: לפי השקפתי צריך להיות אחרת…) ואין רואים אותנו אפילו בראשינו המאירים. כמשל יכולה לשמש שירת יידיש הצעירה החפה־מפשע. אני מכיר עד־כדי־כך שאוכל לומר: השירה הגרמנית הצעירה נחותה במהותה בהרבה לעומת שירת יידיש הצעירה, ובכל־זאת מי יודע על שירתנו? מתרגמים שירים הונגריים, שירה טטרית, לכל דיאלקט שיהיה יש גואלים – לנו אין. כי היא יהודית וכתובה באלף־בית העברי ולא בלאטינית. איש אינו מתקרב אל המעגל המכושף: יהדות. (ושוב, צריך שיהיה אחרת…) אני יחידי ומדבר (לכל הדיעות…) סובייקטיבית, כך יגידו. כמובן שאני מדבר סובייקטיבית, כמו מתבודד. מאחורי עומדים קוראי־שירה, לא המוני־עם עם אגרופים קמוצים. אני חסר־אונים. אני יודע. אבל יש לי חשק לומר את האמת הנכאבת שבי, במידה שאני יכול: ואני אומר זאת ביני לבינכם, מעט היהודים־של־כל־השנה, שעוד אין מבול בראשם, ויכולים עוד לשמוע את האמת השחורה: אמת־היהודים. בוודאי שטוב לאותו בשר־ודם עירום ברחוב, המאמין שהוא קיסר כדור־הארץ. נימוקים להוכחת ההיפך מיותרים. פשוט אינם חודרים לראשו. טוב לאלה אצלנו בתחום העני, שהעירוב כבר נקרע שם, החולפים ליד אסונות־העם שפוקדים אותו וממשיכים לטוות את האשלייה: Der Mensch ist gut… צריך להיות אחרת… אבל לי מר, כי אינני שייך לאלה. אני רואה את הבהקיץ: התפוררות ורקבון וחוסר־ראש. הישוב היהדי המבוסס: פולין, מקים את מוסדותיו בדולרים של אותם מהגרים מעבר־לים… בכל תחנות־הרכבת חוטמי־נשר אחרים עם עיני־הפחדים שלנו וצרורות־הדלוּת. ליד כל הגבולות העדרים שלנו, וכל “המחנות” שלנו, בכל מקום שלנו. הציבור הולך והולך! השד יודע מה קורה פה אתנו. אז למי האוטונומיה הלאומית, למי התביעות, איפה אנחנו באמת אזרחים ללא־דרכון (מוכן לעת־צרה) כדי לצאת לחוץ־לארץ?

וזהו העם? וזה פירושו לעשות־חיים?

*

שני קטבים קיצוניים יש ברחוב היהודי: ציונות, קומוניזם. הראשון מובן וקרוב לי בראותו בעיניים פקוחות את התהום כאן ובשאיפתו להתקבצות כל חלקי־העם על אדמת־העם.

הדבר לא הולך לו. אולי כבר מאוחר מדי. מקשקשת המטבע השחוקה האחרונה בקופסת־העם היהודית. לא הולך לו, כי העם איבד את ראשו (הדולר עולה ויש לשדך את הילדים…) לא הולך לו בגלל השקר המונח בכל מפלגה יהודית כשהיא יוצאת בשער־בת־רבים לזכות בהמונים… לא הולך לו, כי במזרח גרים ערבים, גר עם, האוהב את ציון יותר מן היהודים. והקללה חלה על השדות היהודיים שם. אסון, לנצח להיות־אהסוור. עולם שלם הוא נגד הקיום היהודי. נגד שאנחנו מסתובבים על האדמה. יד עשיו האחת. הצלב עלה במזרח – “תסביך־הרדיפה” שלנו.

הסהר הוא חרמש. הערבים הם אחים לנוצרים. לא לנו. אנחנו הבודדים היחידים של העולם – “עם־מתבודדים”. נשאר קומוניזם. הוא הפתרון הנראה־לעין, הנאמר בגלוי, לבעיית־היהודים: שקיעה כייחוד, עליה במשפחת הפועלים הגדולה, המדברת במקרה רוסית, אומרים אנו. אני מבין זאת. אבל אינני רוצה לשקוע. אינני סלאווי. בעורקַי זורם דם־עברים, דם מזרחי, דם־שועלים. בוודאי שאינו סלאווי. כשהמוּז’יק הרוסי הולך לכנסיה בבוקר, עומד גופו השקוף של אבי בטלית ומכסה את ראשו בכתר התפילין. ככה זה. דם כזה הוא. פעם אהבתי מוסיקה כנסייתית וציור כנסייתי, היום נעשיתי שמרן. כשאני מביט לאחור במערות הפחד שלנו, דרך בתי־המטבחיים האדומים של הדורות עד למגורים המוּצלים של העם (לא עם, אלא הללו המדברים אותה שפה שאני, ויש להם אותה דמות) על אדמת־אמא־חורגת הסלאווית ואל בתי־הקברות של העברים המתים (לא העבריתניקים) על ידי הכהונה המברכות על מצבות והכתב הנשחק של מלכות־בית־דוד (במובן הרוחני של המלה) רועד אני בדיוק כמו אבי הפשוט, כמו כל אבא־אמא יהודיים והטף היהודי המחוויר כשהפעמונים מצלצלים. חגא־של־גויים ברחוב. תהלוכות צועדות והפחד עולה כגאות עם עליית־הלבנה. לבנה־של־נוצרים בשלה ומלאה. אינני רוצה לשקוע דווקא בשל זה! אני רוצה להתקיים, להכעיס כל הרוחות! אני רוצה שילדי יקרא “מאמע” לא “מאטושקא”, שידבר כמוני: יידיש נכאבת. שיהיה אומר־הלאו החי כנגד הצלב־של־אירופה. שיהיה המפלצת במשפחת־העמים, אם נועד לו להיות כאחד מאתנו היום. אני רוצה שיידע לקרוא את הגווילים השמורים של העם (כאשר היה פעם עם…) כן, את הגווילים המאובקים. את ספר כל הספרים, שאנו כל היהודים־האובדים אינם קוראים. (הספר עבר לרשות הגויים והתנ"ך נקרא כבר ביבל) ושיקרא כפי שאני קורא היום בשנת תרפ"ג 1923 לישו הנוצרי בברלין הנוכרית, שבה ריתמוסי־ההתפרצות של השירה הלאטינית המודרנית עייפו אותי.

אינני רוצה לחדול להיות אפילו הצל הזה באירופה שהנני: עם אף־הנשר שלי. עם בהק־החלף בעיניים, עם דם־הפחדים המזווע העובר בירושה שני אלפי שנים. מי שיכול – שיקפוץ למים. אני אינני יכול.

ופה אני בא על פרשת־דרכים (שתי דרכים). אינני מאמין בהמשך קיומנו על אדמת הסלאווים, אינני מאמין באפשרות שמירת ייחודנו באירופה בכלל. ההיסטוריה מלמדת אותי זאת והבהקיץ הגדול: אירופה עד היום לא קיבלה את היהודים, ואינה יכולה לשאת על אדמתה יהודים, אנשים חיים בעלי צורה משלהם, שאינה־נוצרית. (השינוי יבוא כאשר ייבנו גשרים על הים הגדול… לא קודם.) שכחתי את הייחוס שלי. אבל אירופה מכחישה את לידתי כאן. היא מחזיקה עדיין את מכתב־היוחסין שלי: מזרח, מילא! בעורקַי זורם דם־עברים, דם־ערבים, דם־מצרי. מילא! אני מחזיר לאירופה את הפראק, את העניבה, את נעלי־הלקה. כל זה מן המתנות שלה. כן, גם בתי־הקברות שלי אני מחזיר. בחינם. עבור אלה שילמתי בראשים. בחתיכות של מזרח, בדם – –

רציתי לגור באירופה, שבה נולדתי – ולא ניתן. אולי יקבל אותי המזרח בחזרה. אבל אתם, שאתם כן מאמינים בחיי העם על אדמת הסלאווים, היו כנים, תבנו! תציבו שומרים ליד החומות לפני שהמצית יבוא, כדי שתפצחו את ראשו על הספים היהודיים.

כך נקרא עם. עם אירופאי. לא אחרת. ואולי אתם תנצחו. אבל לי אין שום ברכה בשביל מולדת הדווי שלי על אדמת הסלאווים.

מעל לראשי כולנו תלוי המזל הגדול מאדים.

הזוועה אוכלת לתוך ריאותַי: – –

אני לבדי.

אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’

• אסנת קליימן
• יוסי לבנון
• דניאל פריש
• גידי בלייכר
• רחל זלוביץ
• מרגלית נדן
• עדנה הדר
• שולמית רפאלי
• בתיה שוורץ
• עמינדב ברזילי