אפשר שלא יהיה למותר להגיד

בקצרה, כמין הקדמה, כל מה

שהלשון איננה – – – והיכן

היא איננה נימצאת…

יאן מוקאז’ובסקי (1940)

רשימות אלה – מהן שנתפרסמו בשעתן בעתונים ומהן הרצאות שנעתקו לכתב – נאספו כאן לאסופה אחת, כדי לרמז על כיוון כללי, שיסתמן כעת אולי מבורר יותר.

פה ושם יהיו כמה דברים שייראו כאילו התיימרו להישמע כ“דבר המחוקק”, חד ונחרץ, ר"ל, וכאילו היו מתרברבים לדעת לפסוק הלכות של סמכות מה כן סיפור ומה לא סיפור – כשאין כאן, לאמיתו, אלא רק דעות בין דעות, ורק השקפות בין השקפות, ורק מפני היותן במיעוט, בינתיים, נטלו לעצמן פה ושם קול מאומץ יותר, שלא להימחק בין קולות הרוב.

בין עניני החוברת יש כמה הארות על דרך השלילה – מה סיפורים אינם, ועוד יש גם כמה קריאות על דרך החיוב – איך סיפורים הם כן. ובין אלה לאלה גם הערה או שתיים על כמה איפיוני כתיבה שהיא כן ספרות. מי שלהוט אחרי חידושי תורה גדולים יצטרך מן הסתם להוסיף ולחפש במקום אחר. מי שמוכן להטות אוזן גם אל שינויי דגש – ישמע כאן אולי משהו מעורר לשיקול מחדש.

ואילו מי שאינו מאמין למשמע אזניו אלא רק אם ראה בעיניו אישורים שבכתב, והסכמות מפורשות על כל עניין ועניין, מפי בני הסמכא הגדולים והחשובים – לא ימצא כאן מאלה, אבל אם יטרח ויפנה אל ספר עבה אחד, חתום ע“י הח”מ, מרובה דפים ומרובה למדנות, ר"ל, יוכל למצוא שם את הניירות הדרושים לו עד לסיפוקו, או עד שתלא נפשו מרוב טובה.

ענין אחר היא השאלה ההכרחית, לפי מה יודעים בעלי הידיעה מה כן סיפור ומה לא? האם זו ידיעת האמת בכל כבודה, או נתגלה להם חוק הטבע, או שמא אין זו אלא ידיעה פרטית שלהם? מכל־מקום, בשורש כל ידיעה וידיעה כזו יש מסורת, יש אמונה ויש אופנה, וכמובן יש גם מחקרים, אלא שהללו הולכים בדרך־כלל לאחור: מן המסקנה המוכנה אל “אישושה” – אבל לעתים אין ה“ידיעה” הזו, אלא כמין הזמנה להוליך לכביסה דברים שזמן רב מדי לא נתכבסו.

ועוד התנצלות אחת, לבסוף, על כמה וכמה חזרות וכפלי דברים שיימצאו כאן, שלא רק שהם רעה חולה לקורא, אלא שאין להם כפרה, מלבד שכך טבע אמירת דברים שבעל־פה, מלבד שכך טבע אסופת דברים מזמנים שונים למקום אחד, ומלבד שזו תאוצת רתוריקה כזו, שבאמת אין לה הצדקה וצריך פשוט לקחת ולמחוק אחר־כך כל מה שכבר נימצא ונאמר מקודם.