בימים האחרונים פרץ פולמוס של סופרים בספרותנו העתית לרגלי הבקורת שכתב ה' אשר גינצברג על הספר “אלטניילאנד” של ראש הציונים הד“ר הרצל, ועל־דבר הבקורת לבקורת שכתב מקס נורדוי בכה”ע “העולם”. בקרתו של “אחד־העם” לא נכתבה בסגנון אוביקטיבי וביחס ישר אל הספר המבוקר, כי אם בהתרגשות ידועה ובעקיצות וחדודים כלפי הציונות ומנהיגיה בכלל, כדרכו. וכתולדה טבעית מן האב הזה גם בקרתו של נורדוי מלאה בטויים חריפים, שפגעו בכבודו של ה' א. גינצברג. ויבואו “חסידיו” של זה האחרון וימטירו מבול של גפרית על נורדוי, ויבואו קנאי הציונות וישיבו את חורפיהם דבר, ומרוב המאמרים והמחאות משני המחנות נסתבך הענין כל כך עד אשר הקורא התמים יעמוד משתאה ומשתומם לאמר: מה כל החרדה הזאת ומה הדבר הרע והמסוכן כל־כך אשר בקשו ומצאו בספרו של הרצל, אשר בשבילו נעו אמות הספים וחרדת אלהים היתה במחנה הסופרים והציונים? וה' א. גינצברג הזעיק את כל חילו ויתנו מלחמה בהציונות ומנהיגיה, ועוד הוסיף לעשות בצאתו מד' אמותיו של “השלח” וישלח את “כתב ידו” גם לה“וואסחאד”, להראות גם את העמים את אפסותה ובטולה של ה“ציונות”, ולתקוע ולהריע גם שם בפני אוהבינו ואויבינו יחד על שפל ערכו של הספר המבוקר על ידו, בעוד אשר לעת־עתה לא נעתק הספר לא לעברית ולא לרוסית, ולאלה הקוראים רק עברית ורוסית הן לא נשקפה כל סכנה מספרו של הרצל, וכמו מהר “לקדם” את פני הרעה הצפויה לקוראים האלה באחרית הימים – לכשיעתיקו המעתיקים. ולמען “האמת העלובה”, אשר אחדים מן הסופרים באו אלינו בתור באי־כחה, ולמען הציונות שפגעו בה קנאים, אמרתי גם אני להגיד “קצת אמת” מאשר ידעתי בענין המסובך הזה. הציר אשר עליו מוסבים רוב דברי א. גינצברג בבקרתו, הוא ה“יהדות” שלפי דעתו יצאה עלובה מתחת עטו של הרצל. שומעים אנחנו את תלונתו, כי היהדות נפגמה מאד בספרו של הרצל. והוא מראה באצבע על המקדש שנבנה חוץ למקומו ועל השפה הבלולה שהיא שלטת בפיות ההמון, ועל הסבלנות הנפרזה, שלפי דעתו של א. גינצברג היא מעברת את האדם על הכרת ערך עצמותו וערך קניניו הרוחניים. והנה אם באמת רק אלה הם האותות אשר על פיהם דן על מצב היהדות ב“אלטניילאנד” כי אז כמדומה לי שאין בהם כדי ראיה הגונה וחזקה. א. גינצברג מתרגש מאד בראותו, כי גם בשעה שנבנתה עיר על תלה, עוד בית־המסגד של אומאר עומד על מכונו – על הר הבית, ובית מקדשנו נבנה חוץ למקומו, ומזה ראיה, לפי דבריו, כי הרצל או שאיננו חפץ במסורת העבר של היהדות, או שאיננו יודע את המקום שעליו עתיד בית מקדשנו להבנות, ולא עוד אלא שלא מצא לנחוץ גם להטריח את עצמו ולדעת את כל זאת!

אבל האם באמת מצב הענין כך הוא? הן ידע הרצל, כי היו במציאות עמודי יכין ובועז, ובלי ספק לא נעלם ממנו גם זאת, שהמקדש יבנה בהר הבית; אבל נתבונן נא מעט רגע, מה היה לוּ הרס הרצל את מסגדו של אוֹמאר ויבנה במקומו את בית מקדשנו, האם היה בא גם אחר־כך ה“שייך אל איסלאם” לבקר את אספת הציונים ולהביע את רצונו והסכמתו לתנועה הציונית משם עצמו ומשמו של השלטון? וזה האחרון, הפדישך בעצמו, האם לא היה רואה בזה עלבון דתו ופגיעה בכבודו, והאם לא היה צפוי מזה אסון לא רק לה“אלטניילאנד” העתידה לבוא כי אם גם להמושבות הקימות כבר בארץ־ישראל? והאמנם נעלם מא. גינצברג הדבר אשר בו מונים אותנו מתנגדינו: ומה יהיה עם מסגד אומאַר? ומה עם מקדשי הנוצרים? ולולא הראה הרצל תמונה מלאה סבלנות לכל האומות שבעולם, לולא תאר הרצל בצבעים מבהיקים, כי לא לקנוסה אנחנו מתגעגעים בשאיפות־הציונות, וכי, אדרבה עוד אומרים אנחנו להשכין מיפיפותו של יפת גם באהלי קדר, לולא היה מבסס הרצל את שיטתו באופן זה, כי אז הלא היתה באמת עומדת לפנינו השאלה: איככה אפשר לממלכות אירופה להיות עוזרות לישוב היהודים בתוגרמה, ולעורר בזה עוד יותר את קנאת הדתות השונות על אדות המקומות הקדושים? קשה להגיד, כי לא ידע “אחד־העם” את הדבר ההגיוני הזה, ומה ראה להעלים עין – תם אני ולא אדע.

אך הדבר היותר מעציב, לפי דעתו של המבקר הקפדן, הוא עלבון שפתנו, אשר, כנראה מן הספר, לא תהיה עוד שגורה בפיות היהודים. אבל גם האשמה הזאת נופלת מאליה בשימנו לב לתקופת הזמן שבה יחזה הרצל את חזיונו, תקופת בת עשרים שנה, שבשום אופן אי־אפשר להפוך בה שפה מתה לחיה, שפת הספר – לשפת השוק. ולמה נכחד? הן גם מר א. גינצברג בעצמו, התובע עלבונה של השפה העברית והחפץ, כי בעוד עשרים שנה תהיה לשפה חיה בפי כל העם מקטן ועד גדול, – א. גינצברג זה הסופר לא ידבר עברית גם באספה עברית, שרוב מנינה מבין בעברית הרבה יותר מבאיזו שפה אחרת, ואיככה זה אפשר שדוד ליטוואק, מי שהתגורר כעני בחוצות ווינה ויפטפט כל ימיו אשכנזית, יפתח פתאם פה ממלל רברבן וידבר מישרים בשפת־עבר, ולא עוד אלא שגם רשיד־ביי, בבואו לעשות נחת־רוח למכרו היהודי, ידבר דוקא עברית, כי כן צוה א. גינצברג! וכאן הבן שואל: לו נניח שנבוא למדרגה גבוהה כל־כך בהשתלמותנו העברית, עד שבבואנו לארץ נוכל לדבר עברית כבשפה חיה, – מדרגה, אשר לא זכו לה כעת הסופרים המובהקים שבנו – הלא גם אז עוד תהיה הקושיא במקומה עומדת: התינה בני עמנו מסגלים להם את השפה העברית לשפה מדוברת בזמן קצר כי על כן עברים אנחנו, אבל התוגרמי הלז במה זכה הוא שידבר עברית ולא ינקש בלשונו? ועל כן עוד הפעם אינני יודע לטענה מה זו עושה?

ואולם פה אנחנו מגיעים לנקודת הרתיחה – זאת אומרת, אל הטענה הראשית של מר א. גינצברג על אדות הסדר של חג הפסח. הרצל חפץ להראות לכל באי־עולם, כי היהודי בבואו לארץ לא יטור שנאה לנוגשיו, כי אם ימחול ויסלח לכל מי שהרע והציק לו בגלותו, כמו שצותה אותנו תורתנו, תורת המוסר האמתי, ואף גם זאת, כי יקרא היהודי לכל אלה שהיו נוגשיו לפנים – להסב עמדו בשעת עריכתו את הסדר (כמובן, היתה כוונת הרצל להודיע לכל באי־עולם גם עתה, כי אין בעריכת הסדר של פסח כל דבר סוד שעליו ראוי להאפיל ושאין בן דת אחרת יכול לראותו). ופה נופל מר גינצברג בשמחה על המציאה וקורא בלעג: “אשרי עין ראתה כל אלה! וחבל שלא הודיע לנו המחבר אם קרא הכהן איגנטיוס, למשל, את דוד וחבריו עם הרב מטבריא אל בית הנזירים הפרנציסקני, בליל פסח שלהם!” בדברים האלה מצא נורדוי, ש“אחד־העם” מכניס בכוונה עלילה שפלה בלב הקוראים על הרצל, כי הוא חפץ להסיר את גבולות הדת בין תושבי “אלטניילאנד”, ובאמת קשה להבין, מה ענין לכאן בית־הנזירים הפרנציסקני, וכי דוד ליטוואק קרא את אורחיו אל בית־הכנסת?

אבל א. גינצברג פירש את הכתוב באופן אחר: על דעתו, חפץ להראות, כי גם ב“אלטניילאנד” מציירים לנו אחינו שבמערב מעין עבדות בתוך חירות, כזו שאנחנו רואים פה בגלות, ש“היהודי מחזר אחר הנוצרי ומעמיס עליו את חבתו היתירה והנוצרי סובל חבה זו ואינו מסרב”. אולם גם הטענה הזאת ערפל התולתה ולאור האמת אין אנחנו יכולים בשום ענין ואופן למצוא בזה איזה שווי ודמיון להעבדות שבגלות. עובדה כזאת בגלות מראָה בלי ספק על רגש של עבדות בלב היהודי, מה שאין כן בשבתנו על אדמתנו בתור בני־חורין, אז אין בזה כל סימן של עבדות, ואדרבה כשהאדון קורא לעבדו, או כשבעל־הבית קורא לאורחו להסב עמדו יחד, אין זאת עבדות והכנעה, כי אם הסברת פנים לכל הנברא בצלם ומדת הכנסת־אורחים, שבאה לנו בירושה מאברהם זקננו.

הנה כי כן רואים אנו בהחלט, כי על־פי האותות האלה אין אנחנו יכולים עדיין להוציא את גזר־דינו של הספר “אלטניילאנד” לשבט. אך העיקר הוא, כי א. גינצברג היה חפץ שיכתוב הרצל על־פי שיטתו הוא ושידבר על־דבר המרכז הרוחני אשר עלינו לברוא לעת־עתה במחשבה, כאילו באמת כבר סמכו כל חכמי מזרח ומערב את ידיהם על השיטה הזאת וכולנו מחויבים לקבלה באהבה.

א. גינצברג מרים על נס את “מוסר היהדות” ובו הוא מוצא את התכלית של שיבת ציון. ואמנם לא רק א. גינצברג חפץ בזה, כי כל מי שיש לו איזו מושג מן היהדות הכתובה והמסורה הוא שואף בודאי לנצחון מוסרנו הנעלה. ואולם עוד ישנם אנשים המרחיקים ללכת בשיטה זו והם מוסיפים קורטוב של “יהדות” למוסרנו זה, באמרם כי הוא בא לנו לא רק בירושה מאבותינו, כי אם מפני ששמרנו את עצמנו במשך כמה דורות מאכילת דם, מבשר החיה הטורפת, מאבר מן החי, וכו', ועל כן גם מנקודת ההשקפה של הפיזיולוגיה שלנו נוכל ליחס לנו מין אטיקה נאצלת, שאין דוגמתה אצל שאר האומות שאינן נזהרות בזה. יכול להיות שלדעה הזאת היו מוצאים תומכים וגואלים לא רק בין בעלי המפלגה הדתית שלנו כי אם גם בין החכמים החוקרים לכל תכלית, וככל זאת גם אז לא היו יכולים בעלי השיטה ההיא לבוא בטרוניא על הרצל, מפני מה לא כתב את ספרו ברוח הדעה הזאת. כי רשות היתה להרצל לבלתי הסכים לזה כלל. ומה מאד יפלא, כי א. גינצברג סובר, שכל הנביאים כולם מחויבים להתנבאות בסגנונו הוא, והאיש שאיננו חושב אותו כלל לנביאה של התנועה הציונית – יחרם! ואין חולקין כבוד בזה לשום אדם בעולם לוּ יהא גם מנהיג של מפלגה גדולה וחשובה, כי לא ינקה כל הנוגע בו ובשיטתו.

אבל נשים נא עין ונראה, אם באמת יש לו למר א. גינצברג איזו שיטה שיש בה ממש. לפינסקר ולילינבלום היתה שיטה – על זה מעידים המושבות בארץ־ישראל והועד באודיסה, וגם להרצל ישנה שיטה, אשר על פיה הוא עובד עבודה כבירה לא רק להלכה, בכתיבת מאמרים, כי אם גם למעשה, בדברים אשר כל אחד יוכל להראות עליהם ולאמר: אלה הן תוצאות עבודתו של הרצל: הוא ברא את הקונגרס, את האורגניזציה בכל פאתי תבל, הקולניאל־בנק בלונדון, הקופה הלאומית בשווייץ, השקפת הממשלות על הציונות, הוצאתו של הרעיון הציוני מן הקרן החשכה ומחדר אפל שהיה שרוי שם אל העולם הגדול, אל חצרות מלכים ושרים, אל אספת האַאַג, וכל זה נמשך שש שנים, ועל כגון דא נוכל לאמר בגאון: זהו חכם מדעי וזוהי שיטה שיש בה ממש.

אבל במה התגלמה שיטתו של ה' א. גינצברג? התנועה של חבת־ציון עשתהו לסופר בישראל, ויסע לארץ־ישראל, ומיד בעט במנהיגי התנועה בשעתם ויכתוב את ה“אמת מארץ־ישראל” – ופחתת גדולה היתה בהכנסות הועד. התנועה הציונית הביאתו בזיליאה, ויבוא אל הקונגרס ביחד עם שאר אחיו החובבים. וישב שם כ“אבל בין החתנים” ובשובו התחיל להמטיר על הקונגרס חצים ואבני־בלסטראות. הרבנים המוחים הכו באלפיהם והוא – ברבבותיו, כי הכל אמרו – ובצדק – כי חד מן חבריא הוא וכל מה שהוא אומר בודאי יודע הוא ידיעה ברורה, וגם לא השנאה מדברת מתוך גרונו, כי הלא אח הוא לכל החובבים והציונים, ובכן סמכו הרבה על דבריו ויתחילו לפקפק בטוב המוסד הלאומי – הקונגרס, אשר כמוהו לא היה לנו למיום אבדנו את עמידתנו העצמית. הוא נסע עם חבריו החובבים והציונים גם לפריז בין הדיליגציה הידועה, והנה לא הספיק לשוב מדרכו וכבר ראינוהו פורש ובוכה! על שום מה? על שום שלא הגידו לאותו הנדיב הידוע, אשר בחסדו קמו המושבות בארץ־ישראל על תלן, כי אין לנו חפץ בממונו אם לא יסלק את אפיטרופסותו מן הישוב לגמרי!

ואחרי שנכזבה תוחלתו גם מן המושבות וגם מן האכרים, אשר “מוסריותם” נתדלדלה שמה (לפי עדותו הוא), וגם מן הציונות המדינית, שאינה מסכמת כלל לקולטורה בציונות, הביע את מסקנתו מפורש, כי בית־ספר אחד בארץ־ישראל שקול כנגד הטשרטר והישוב והבנק וכו‘. ומה עשה? הלך ובקר את בית־הספר ביפו, ויוציא את פסק־דינו, כי בית־ספר נמוך הוא ואין לנו לטפל בו הרבה – והבית נסגר! ובין כך קראו הציונים עצרה במינסק, אספת־עם אשר כמוה לא היתה לישראל יושב רוסיה מעולם, ויזמינו הציונים אל הכנסיה גם את ה’ א. גינצברג ויתנו לו לקרוא את שעורו על־דבר הקולטורה. ומה עשה? האם הסתפק ברשותו זו שנתנה לו לדבר על ה“רוחנית” משאת־נפשו ככל אשר ידבנו לבו? הוא השתמש במקרה הבא לידו להבזות את הציונות בעיני הציונים עצמם, שהראו בזה “עבדות בתוך חירות” נפלאה במינה, בשמעם נאמרו בקירוב את הדברים האלה: “הדיפלומטיה הציונית” (אם ישנה לדיפלומטיה ציונית במציאות), ובזה חפץ לרמז, כמובן, כי עוד ספק גדול הוא אם אמת בפי הרצל, שהוא נושא־ונותן עם השולטן ועם הממלכות, או שרק מלבו בדה את כל הדברים האלה להתגדל ולהתנשא בזה בעיני הציונים.

והפעם חטאו ראשי הציונים חטאה גדולה, שהם היו באותו מעמד ולא גערו בו ולא הכלימוהו על פשע שפתיו, ובין הראשים ההם הלא היו גם אלה שהם בעצמם פסחו על שתי הסעפים בראשיתה של התנועה הציונית, עד שראו בעיניהם את כל המכתבים והתעודות שאין לפקפק באמתתן, ומני אז התחילו הם משבחים ומרוממים את הצעדים הדיפלומטיים אשר עלה ביד מנהיגנו לעשות, ובמכתביהם החוזרים הרימו על נס את המצב המדיני שבציונות כי בטוב הוא מאד, – ועליהם היתה איפה החובה להפסיקו באמצע דבורו ולהגיד לו קבל־עם: חדל לך מדבר תועה ושקר על מנהיגה הראשי של תנועתנו, כולנו מודים בהמדיניות שבתנועתנו וכולנו מסכימים לפרוגרמה הבזילאית, ואין כאן מקום כלל לאניטציה אנטי־ציונית! כן היו הם צריכים להגיד על־פי מדת הדין, שאינה חולקת כבוד לשום אדם בעולם; אבל הם שתקו, ועתידים הם ליתן את הדין.

והעלבון שהעטה “אחד־העם” על הציונות המדינית בעיני מעריציה, גרם ליסוּדה של פדרציה מדינית, שנבראה זה מקרוב, ועוד הפעם אנחנו רואים התפוצצות הכחות במות־במות בפני עצמן.

עוד זאת. בחרב ובאש לחמו הקולטוריים עד אשר עלתה בידם ליסד ועד לקולטורה עם א. גינצברג¹ בראש. והנה עברו כשמונה ירחים, והועד הקולטורי עם א. גינצברג בראש לא נקף אפילו באצבעו, ורק בימים האחרונים הודיע ברור, כי איננו מרכז לידיעות ואשר על־כן אם תפנה אליו אחת האגודות בשאלה – אין הוא מחויב להשיב, ורק האגודות מחויבות להשיב להועד על כל השאלות, אשר הוא שואל אותן. ובכן הא לכם פרי נצחונכם, ציונים קולטוריים! ובכתבו את הבקורת לא נהג מנהג סופרים, כי אם תפס מנהג של אניטטור, כי שלח את דברו לכל מכה"ע, גם לרוסים וגם לאשכנזים. וראה זה פלא, כי בדרך נס נתגלגל מבית־מערכת אחד מאמרו של “אחד־העם” בשפת אשכנז ויפול ביד מקס נורדוי! וזה האחרון, שקבל חנוך אירופי שלם ובריא, איננו יכול להבין, איך נוכל אנחנו הציונים, שקבלנו את הפרוגרמה הבזילאית, להעריץ את האיש האומר לנו בגלוי: שקר הדבר, אין כל מדיניות בתנועתכם, וכי כל היסודות אשר פרוגרמה בזל נשענת עליהם הם שוא ותפל! יצא בגלוי ויגד מה שהגיד, בכל אופן לא יותר מכפי הראוי לאיש צר ואויב לתנועה שהיא משאת־נפשו ונפש העם אשר יאהב. כי אם נביא לאחת אחת את כל הכרכורים שכרכר ה' א. גינצברג למן הקונגרס הראשון ועד עתה בשביל לרפות את ידי הנוהים אחרי הציונות המדינית – אין אנו מספיקין. ומה לעשות עוד בשביל להקרא צר ואויב?

הגיעה השעה איפוא להגיד “קצת אמת” גם להאפיטרופוס של האמת בכבודו ובעצמו, הגיעה השעה להסיר אח המסכה הנסוכה על תנועתנו, לזרות ולהבר – מי לנו ומי לצרינו. “מרכז רוחני” – אומרים לנו – זוהי תורתו, כביכול, של ה' א. גינצברג. אבל כל זה הוא אולי תורה למי שלא היה “חסיד” מימיו ולמי שלא הציץ בספרות העברית במקורה, אבל מי שבקי בטיב הענינים כמו אלה יודע, כי מכיון שבאנו לידי כך להיות ניזונים ב“רוחניות”, אז אל לנו לחפש במאמרי ה' א. גינצברג, בעוד שאנחנו יכולים לקחת מן המוכן, שהרי ידוע שישנה גם ירושלים דלעילא המכוונת כלפי ירושלים דלתתא, וכי אותה דלעילא איננה תלויה לא במקום ולא בזמן וגם בלתי נתונה תחת שלטונו של התוגר, באופן שהנקל להשיגה גם בשבתנו בגלות החל והמר על־פי תיקונים ידועים ליודעי חן.

אבל די והותר לנו מיני רוחניות בעולמנו המלא יגון ואנחה, והרבה מגדלים פורחים באויר בנינו לנו מיום הלכנו בגולה, – מקום לנוח מבלבול המוחות ויסורי הגוף אנחנו מבקשים, וזאת אנחנו מקוים ורוצים להשיג לא בידי בטלנים וחולמי חלומות, כי אם בידי כבירי־רוח ואנשי־מעשה.

הבו גודל להציונות המעשית, להציונות שבראה את הקונגרס, הקולוניאל־בנק, הנציונלפונד; להציונות שתביא את עמנו לארץ חמדתו.

“הצפירה”, אייר תרס"ג.