שני פרקים

 

א    🔗

הַדְּבָרִים שֶׁיָּבוֹאוּ

לְהַלָּן

יִקָּרְאוּ

מֵעֵין חֲמוֹר

(על ה“מעֵין”)

כָּל הָעוֹלָם

הוּא

מֵעֵין מַשֶּׁהוּ

(נוסח אחר של התחלה)

בַּחֹרֶף

כְּשֶׁהָאַדָמָה בְּקוּעָה

וְהַדַּרְדַּר הָאַרְסִי

וּבַקַּיִץ כְּשֶׁכָּל

הָאֲדָמָה מִתְכַּסָה

בִּסְדִינִי שֶׁלֶג

הָאֱגוֹז יָרֹק

וּבְתוֹכוֹ

מַלְבִּין

הָעֻבָּר הַמַּר

יֵשׁ יָד

שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ

כְּמוֹ בָּשָׂר

הַמְיֻעָד

לִקְצִיצָה אוֹ

לְכֶלֶב

יֵשׁ לְאַיֵּד

אֶת הַיָּד

חֲלֹם

עַל הַיָּד

אַבֵּד יָד

וּמְצָא אֶת

הַמֵּעֵין יָד

(נוסח שלישי של התחלה)

שַׂק פָּתוּחַ

וּבְתוֹכוֹ

חֹפֶן שְׂעוֹרָה.

וּמְלֹא הַדֶּרֶךְ

הֱיֶה חֲמוֹר,

מַשְׁמָע

יוֹצֵר

(בִּלְתִּי נִלְאֶה)

שֶׁל פִּנּוֹת

לֹא בַּיִת

אֶלָּא פִּנּוֹת

בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ

הָאָדָם מְאוֹתֵת

בַּיָּד וּבְכַף

הָרֶגֶל

אֶת הַתִּקְבֹּלֶת

כָּךְ שֶׁהָרֶגֶל

נְחוּצָה

קדֶם כֹּל

כִּדְבַר מָה

שֶׁבְּיַחַס לַיָּד

הַחֲמוֹר אוֹמֵר:

מוּטָב לְטְעוֹת

מוּטָב

לֶאֱכֹל קוֹץ

(מתוך עיתון אידיאלי)

ישׁ לְפַתֵּחַ

אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה

לְמֵידָע עַל

נְשִׁירַת שַׂעֲרָה

(תכניות)

לִכְתֹּב אֶת

סֵפֶר הַשַּׂעֲרָה

לְיַסֵּד פֻּלְחָן

לְכַף הָרֶגֶל

(מתוך אותו עיתון)

נְקֻדַּת מוֹצָא

בְּרִיאָה

לְכָל דָּבָר

הִיא הַטָּעוּת

אִישׁ

אֵינוֹ מְרֻצֶּה

כְּשֶׁמַּאֲכִילִים אוֹתוֹ

דֶּרֶךְ הַתַּחַת

נִתָּן (אָמְנָם)

לִכְתֹּב

עַל (גַּבֵּי)

מַסְרֵק

וּלְהִסְתָּרֵק בִּנְיָר

בְּכָל הֶגֵּד

אֲנִי מְחַפֵּשׂ

נְקֻדָּה

שֶׁבָּהּ אוֹבֵד

שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל

בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת

אֲנִי מֵבִין

וְחָדֵל לְהָבִין

(מהו חמור)

שְׁכַח (אֶת

הַחֲמוֹר), הֱיֶה

בּוּר (בּוֹ)

וְאַתָּה זוֹכְרוֹ

וּבָקִי

בִּפְרָטִי פְּרָטָיו

הַחֲמוֹר מַצְמִיחַ

שֵׂעָר

כְּדֵי שֶׁדַּוְקָא

בַּתַּחַת

יִשָּׁמֵר הַקֵּרֵחַ

זְרֹק

אֶת הַמַּטְאֲטֵא

וַעֲשֵׂה לְעַצְמְךְ

מֵעֵין מַטְאֲטֵא

וַעֲשֵׂה זֹאת

שׁוּב

(זְרֹק,

וְהַתְקֵן

מֵעֵין מַה

שֶּׁהָיָה לְךָ)

בְּדֶרֶךְ זוֹ

(בְּלְבָד) בָּא

הַתַּפּוּחַ לַסַּל

וּבָאָה

הַבֵּיצָה אֶל

הַפֶּה

(נוסח אחר)

(רק)

בְּדֶרֶךְ זוֹ

יִתְמַלֵּא

הַסַּל תַּפּוּחִים

בְּכָל כְּלִי

אֲנִי מְחַפֶּשׂ

נְקֻדָּה

שֶׁבָּהּ

הוּא חָדֵל

(וּמַתְחִיל)

לִהְיוֹת שָׁמִישׁ

אֵיךְ נְכַנֶּה

נְקֻדָּה כָּזֹאת?

‘הַכֶּתֶם הַצָּהֹב’

טֹל אֶת

הַמִּלָּה ‘אַכְזָבָה’

יֵשׁ אַכְזָבָה

אַךְ אַכְזָבָה

קַיָּמֶת

רַק לִכְאוֹרָה

כְּשֶׁאוֹמְרִים: ‘אַכְזָבָה’

אֲנִי מְחַפֵּשׂ

מִלָּה אַחֶרֶת

דֶּגֶנֶרָטִים מִתְאַכְזְבִים

הַחֲמוֹר לְעוֹלָם

אֵינֶנּוּ מִתְאַכְזֵב

לָעֵץ

אֵין מַפְתֵּחַ

וְאֵין בְּרִיחַ

שָׁמַיִם

בְּלִי טַעַם

רֶגֶל הַשֻּׁלְחָן

אֵינֶנָּהּ מְתוּקָה

וְלא תְּחַטֵּט

בָּהּ בָּאַף

נִתָּן לוֹמַר:

כָּל דָּבָר

מִצְטַיֵּן

מִצַּד חֶסְרוֹנוֹתָיו

(התחלה רביעית)

לְכָל שְׁאֵלָה

תְּשׁוּבָה אַחַת

וִיחִידָה:

הֱיֵה אָב

וֶהְיֵה בֵּן

לְכָל שְׁאֵלָה

תְּשׁוּבָה אַחַת

וִיחִידָה:

מְצָא

אֶת הַמִּינִימוּם

מִנֵּיהּ וּבֵיהּ

כָּל שַׂעֲרָה

הִיא תְּשׁוּבָה

לְכָל עָלֶה

הֶעָקֹם –

מַעֲנֶה לַצָּבוּעַ

וְהַנְּיָר מַעֲנֶה

לַחֵמָר

תַּפּוּחַ הָאֲדָמָה

מַעֲנֶה לַבֹּץ

וְסֻלְיָה

מַעֲנֶה לַכּוֹס

אֵצֶל הַסִּינִים

כְּדֵי לְהִתְאַבֵּל

כַּהֲלָכָה

נָחוּץ

לְצְבֹּר קֶרַח

(על הפודינג)

שַׁנֵּה

אֶת עַצְמְךָ

וְהִמָּנַע

מִלֶּאֱכֹל אוֹתוֹ

אוֹ שַׁנֵּה

גַּם

אֶת עַצְמְךָ

וְגַם אֶת

הַפּוּדִינְג

אַתָּה שׁוֹאֵל

“מַהוּ הָאָב?”

וַאֲנִי עוֹנֶה

דַּמֶּה לְעַצְמְךָ

שָּׂדֶה

וּבְקָצֵהוּ

גַּלְגַּל בַּרְזֶל

שָׁדֶה

עִם גָּדֵר

וּבְעִבּוּרוֹ תְּאֵנָה

מִכְסֶה אֲמִתִּי

הַכְּלִי הַנֶּאֱמָן

הַרְבֵּה

אָרִיג חָזָק

עֵשֶׂב שֶׁשָּׁתָה

וְדַמֶּה

לעַצְמְךָ מֹאזְנַיִם

חוּט

בְּלִי סוֹף

וְחוּט חָתוּךְ

כֹּחַ

שֶׁאֵינוֹ מַלְקֶה

אֶלָּא מַקְשִׁיב

מְדֹד

אֶת הָעוֹלָם

בְּלֶחֶם וּבְמַיִם

וְשׁוּב שָׂדֶה,

שִׂיחַ

בַּעֲיֵפוּת

כֹּחַ לְהָכִיל

פְּקַעַת חוּטִים

כָּל הַשְׂעָרוֹת

שֶׁעַל הָרֹאשׁ

אַתָּה

מְשַׁסֵּעַ אוֹתִי

“מַדּוּעַ שְׂעָרוֹת?"

שְׁמַע אֵפוֹא

קָרָאתִי סִפּוּר

עַל

“עֵץ הַשְׂעָרוֹת”

מִישֶׁהוּ נִדְרָשׁ

לְהַלְקוֹת זְאֵבָה

בֶּעָנָף הַמָּגִי

וּמִתְרַחֶשֶׁת

מֵעֵין לֵדָה

מִתּוֹךְ הַדָּם

וְקִרְעִי הָעוֹר

אֵשׁ, אֵשׁ

נִדְלֶקֶת בַּשָּׂדֶה

מִן

הַלּא־כְלוּם

הַשְּׁוָרִים

שְׁחֹרִים מִצִּלְלֵיהֶם

“בּוֹא אַבָּא!”

צְעַק:

אַבָּא! אַבָּא!

אַבָּא! אַבָּא!

אַבָּא!

לִכְשֶׁתִּצְעַק

תִּוָּכַח שֶׁעָנִיתָ

עַל הַשְּׁאֵלָה

לִכְשְׁתִּצְעַק

תִּוָּכַח שֶׁהֵבַנְתָּ

אֶת שְׁאֵלָתְךָ

וְנִתָּן לוֹמַר

שֶׁהַגּוּף נִמְשָׁךְ

מִן הַשַּׂעֲרָה

 

ב: בן גוריון    🔗

קטעי קומדיה אריסטופנית

(פרולוג)

הַתִּרְצֶה לִמְצֹא

אֶת

בֶּן גּוּרְיוֹן?

קְרַע אֶת

הַמִּזְרוֹן

וְחַטֵּט בַּקַּשׁ

רְצוֹנְךָ לִמְצֹא

אֶת

בֶּן גּוּרְיוֹן?

הָקֵא

אֶת הָאֻמְצָה

בֶּן גּוּרְיוֹן

נִמְצָא

מִן

הָעֵבֶר הַשֵּׁנִי

שֶׁל

קוּף הַמַּחַט

הַזָקֵן" (כְּפִי

שֶׁקְּרָאתֶם לוֹ)

הָפַךְ

לְסַנְדְּלָר וּלְחַמָּר

(סַנְדְּלָר

לא שֶׁל

סַנְדָּל

וְחַמָּר

לְלֹא חֲמוֹר)

(בן גוריון:)

וּלְיַד הַמַּיִם

בַּסִרְפָּד וּבַחַמְצִיץ

חֲתִיכת

שְׂמִיכָה שְׁחֹרָה

וּמֵרָחוֹק שְׁאוֹן

גַּלְגַּל הַטַּחֲנָה

וְעַרְבִי

וּבְיָדוֹ צְמִיג

עֲגָלָה אַחַת

פְּגוּמָה

וַעֲגָלָה חֲדָשָׁה

שֶׁבְּרָגֶיהָ

טְרֶם הֶחֱלִידוּ

וּמַחְצֶלֶת וְסַלְסִלָּה

(יְרַקְרַקָּה)

וְסַל

מִנְּצָרִים חוּמִים

וְסֶרֶט

וְחַלָּה קְלוּעָה

(נכנסת מאשה)

(מאשה:)

כָּל יָמַי

הֶחֱזַקְתִּי

דְבַר מָה

(כְּגוֹן

כְּלֵי אֹכֶל

וְכוּ)

וְעַכְשָׁו עָלַי

לְהָבִין

עָלַי לְהָבִין

מַה טִּיב

הַהַחְזָקָה

בְּיַלְדוּתִי – נַרְתִּיק

וּבוֹ בֻּבָּה

וְחָלַמְתִּי לְהַחֲזִיק

אוֹתוֹ

סִיר בַּרְזֶל

בָּא לְיָדִי

הַסִּיר

וְחָלַמְתִּי לְהַחֲזִיק

עוֹף שָׁחוּט

אָכֵן נָגַעְתִּי

בָּעוֹף

וְיוֹם אֶחָד

בָּא

לְיָדַי מַפְתֵּחַ

חָשַׁבְתִּי עַל

מֻשָּׂא שֶׁהוּא

מֵעַל לְמֻשָּׂא

הַזְכוּכִית אִכְזְבָה

הָיִיתִי בַּחוּרָה

אַךְ הַמַּגָּע

חוֹזֵר תָּמִיד

(מְבֻדָּד)

אֶל הָאֶצְבַּע

(בן גוריון:)

הָיִיתִי

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה

וְלֹא יָרַדְתִּי

לְעֹמֶק

רֶגֶל הַכִּסֵּא

(מאשה:)

חָשַׁבְתִּי שֶׁיָּבוֹא

חֵפֶץ שֶׁהוּא

מֵעַל לְחֵפֶץ

אוּלַי

זֶה הָאֹכֶל

מִשּׁוּם

שֶׁאוֹכְלִים אוֹתוֹ

וְהוּא מַאֲכִיל

וְאוּלַי מִזְוָדָה

מִשּׁוּם

שֶׁזּוֹ מִזְוָדָה

הָיוּ יָמִים

בָּהֶם הַבָּשָׂר

(בָּאִטְלִיז)

נִקְנָה בַּלַּיְלָה

הַנַּעַל –

פְּשׁוּטָה

כְּמוֹ חִידָה

וַחֲכָמָה וְאִידְיוֹטִית

(בן גוריון:)

יֵשׁ חֵשֶׁק

לִירֹק

בְּתוֹךְ נַעַל

(מאשה:)

וְחָשַׁבְתִּי וְחָשַׁבְתִּי

שֶׁאוֹתוֹ חֵפֶץ

אֵינוֹ אֶלָּא

בַּהַרְבֵּה (חֲפָצִים)

(בן גוריון:)

וְלִי

הָיָה מַקֵּל

וְזָרַקְתִּי אוֹתוֹ

לְתוֹךְ בְּאֵר

וְהָיְתָה לִי

נַעַל

וְאִבַּדְתִּי אוֹתָהּ

לְיַד קִיר

הָיָה לִי

כַּפְתּוֹר

וּבָצַעְתִּי אוֹתוֹ

לִשְׁנֵי

חֲצָאֵי כַּפְתּוֹר

(מאשה:)

וְלִי

הָיְתָה מִסְנֶנֶת

וְשָׁטַפְתִּי

בָּהּ אִטְרִיּוֹת

(בן גוריון:)

אֲנִי הוֹלֵךְ

בַּשְּׁבִיל

וְהַשְּׁבִיל

אֵינוֹ שֶׁלִּי

וַאֲנִי אוֹכֵל

צְנוֹנִית

(שֶׁקָּטַפְתִּי)

אַךְ הַצְּנוֹנִית

אֵינָהּ שַׁיָּכֶת לִי

(מאשה:)

אֶת כָּל

חַיַּי חָיִיתִי

וַאַפִלּוּ הַמַּגָּע

לֹא שָׁב

אֶל הָאֶצְבַּע

(בן גוריון:)

כְּדֵי

לְהַחֲזִיק בַּחֵפֶץ

הַתְקִינִי

לָךְ לֵב

וְלֹא – אֶצְבַּע

(נוסח אחר)

חֵפֶץ

מַחֲזִיקִים בַּלֵּב

וְלא

בְּכַף הַיָּד