א    🔗

גבר לא אהוב ושמו גֶבֶר’ל פגש ברחוב לפנות ערב אחד את ידידתו משכבר הימים לוּטְרָה, אותה ואת התינוקת שלה תּוּפִּיץ. התינוקת תופיץ שכבה בעגלה, אדומה ומקומטת כמו אוזן שישנו עליה. עיניה היו פעורות לשמיים, ומפעם לפעם היתה מפרכסת או מוציאה החוצה לשון גדולה מכוסה רוק. גבר’ל גהר על העגלה, עשה לתופיץ צִי – צי וגוּ – גוּ ושאל אותה כמה שאלות לצון, שעליהן שוב הוציאה תופיץ את לשונה או פירכסה, ולוטרה, האם המפקחת מלמעלה על המתרחש, גיחכה גיחוך מאוס. הוא שאל את תופיץ:

"איך קוראים לך?''

ותופיץ פירכסה ולוטרה גיחכה. אחר כך שאל את תופיץ:

“תופיץ, את רוצה להתחתן אתי?”

ותופיץ הוציאה לשון ולוטרה שוב גיחכה, ואפילו גבר’ל עצמו גיחך לכוח ההומור האבסורדי שלו עם תינוקות. אחר כך שאל:

“מה זה, תופיץ, אני לא מוצא חן בעיניך?”

ושוב פירכוס, ושוב גיחוך, והכל לא טבעי, השתטות לא נעימה, תפלה. גבר’ל החליט שדי לו, שלוש שאלות מספיקות בהחלט, הוא כבר שילם את מס ההתעניינות שלו בתינוקות להיום.

כי מה רוצה גבר’ל? מונולוג של הבלים עם אינפנטילים? לא, גבר’ל רוצה דיאלוג רציני עם אשה בת שמונה־עשרה עד שלושים וחמש – הוא עצמו כבר בן ארבעים – אשה מוצקה, נאה וחמימה, זה בדיוק מה שנחוץ לו, כל כוחות נפשו מכוונים בשלב זה של חייו לאפיק הרומאנטיקה בלבד. עם ילדות וזקנות הוא מדבר בקיצור נמרץ, אין לו זמן, הוא טרוד, הוא ממהר. אבל אם אשה נאה כבת שלושים שואלת אותו היכן רחוב פלוני, הוא מיד מאיר פנים, יש לו פנאי, הוא כל כולו פנאי, הוא מוכן להסביר לה שעה ארוכה במבטים רוויי משמעות היכן הרחוב, למנות בפניה את כל הרחובות הסמוכים, להתלוות אליה בהליכה איטית לאותו רחוב כדי שלא תתעה חלילה בדרך, הוא מוכן כבר לקנות יחד אתה דירה באותו רחוב, להתחתן אתה ולהישאר מחובק אתה באותו רחוב עד ההלוויה שלו, עד כדי כך יש לו פנאי.

גבר’ל הזדקף מעל התינוקת תופיץ והמשיך להחליף עוד כמה מלים עם בעלת התינוקת, לוטרה. לוטרה גיחכה קצת ונאנחה קצת, חייה קשים עם הקטנה, מה גם שהיא לבד, הבעל באמריקה, אינה יודעת בדיוק מתי יחזור ואם בכלל יחזור – והיא מעיפה בגבר’ל מבט מצטדק ומגחכת במבוכה – כן, משהו מעין פרידה לא רשמית. גל קטן גאה בנפש גבר’ל. כן, פעם, בשכבר הימים, היתה לו אל לוטרה כחצי אהבה, כלומר, הוא אהב חלקים אחדים ממנה, בעיקר את החלק האחורי. לא בדיוק אהב, היה להוט. את כל הצד החזיתי שלה לא אהב, ביחוד לא את החזית העליונה עם הפנים והעינים והשינים, במיוחד העינים. אלה ננעצות בך ומביישות אותך, ומצלמות ומנציחות את הבעות פניך הנקלות ומעשיך המתועבים, וגם החומר ממנו הן עשויות, מין רוטב קרוש, אינו מגרה ואינו נחוץ. אבל האחוריים, אחורי לוטרה – זה עניין אחר. גבר’ל נזכר באחוריה ונהמת השתוקקות עלתה בו לפתע. לוטרה חייכה אליו חיוך מאוס, ובהטיית ראש קטנה וחצי מתפנקת הזמינה אותו לבקר אצלה בערב לשתיית קפה.

גבר’ל רצה מאוד ללילה זה את נתחי גופה האחוריים והשמנים של לוטרה, מאוד מאוד רצה להעלות עימם זכרונות. חבל רק שהגיחוך המאוס גם הוא יטול חלק בבילוי הערב שלהם. ללוטרה גיחוך מאוס המופיע לעיתים מזומנות מדי על פניה, הנמצאים בלאו הכי על גבול המאיסה. והגיחוך – אין מה לעשות – מופנה תמיד לעברך ומנסה לצוד את מבטך, לא תחלץ ממנו. הה, לו רק היתה משכילה, מיד עם היכנסו בערב ובלי שהיות מיותרות, לקפוץ על הספה ולעמוד על ברכיה, ראשה טמון בכר ואחוריה מתרוממים אליו, להפשיל שמלתה למעלה ולהניח לישבן שלה את מלאכת האירוח כל הלילה! אך לא, היא תפתח לו את הדלת, ובדלת תהיה החזית שלה עם פניה ועם הגיחוך המאוס, ואחר כך היא תשב מולו, ושוב עם החזית שלה, תשלח אליו חיוכים רומזים מאוסים ותשוחח בקול רטוב ורך.

עכשיו התמעט החשק שלו לבקר אצל לוטרה. ובכלל, מי זו לוטרה, היא הרי דף ישן מצהיב בביוגראפיה שלו, ועכשיו מה, יתחיל לעשות עם חייו מעגלים? זאת ועוד, ללוטרה יש עתה סרח עודף, תינוקת, ולתינוקת נחוץ כמובן אבא’לה, והוא, אין לו כל רצון לשמש כאבא’לה למי שאינו מזרע גבר’ל, לא כן שכן אבא’לה לביצית של לוטרה, הרי בעוד שנה התינוקת תתחיל לגחך ממש כמוה.

גבר’ל חש דכדוך. ומצד שני, בכל זאת – אחוריים. ושוב נוהמת לה הנפש נהמת השתוקקות. מילא, יֵלך. לערב אחד בלבד אין זה אסון. כמובן שאין מה לדבר על רומאן מחודש או כל קשר נצחי וחצי נצחי אחר. ביקור חד פעמי. יעוט עליה, יעלה זכרונות עם אחוריה וילך לבלי שוב. ואם תסרב לזכרונות אחוריים ותתעקש רק לשוחח שיחה חזיתית ולגחך – ישתה את הקפה, יאכל עוגה וילך לבלי שוב. הדגש הוא על “לבלי שוב”. יתר על כן, אם ימצא לו עיסוק טוב יותר להערב, לא ילך אליה בכלל. שתחכה לו שם שבעים שנה, אין דבר, אולי ימחק לה סוף סוף הגיחוך מהפנים.

עד הערב נע גבר’ל בין החשק לאי החשק והתלבט אם ללכת אליה ואם לא. הוא פנה אל נפשו לקבל החלטה, אך זו לא החליטה כלום. לפעמים אתה רואה על חבל כביסה במרפסת איזו סחבה מקומטת, לא מוגדרת, תלויה ליבוש. אינך יודע מה זה, תחתונים או גופיה, או ממחטה של גבר, או חיתול של תינוק, מין משהו שהשד יודע מהו, לא בד ולא חוֹר, לא התחלה ולא סוף ולא שום צורה, בקיצור, סמרטוט. כזו היתה גם נפש גבר’ל, ואיך יתכן לקבל החלטות מנפש’ל כזאת?

 

ב    🔗

כצפוי, לא מצא גבר’ל עד השעה תשע בערב שום ענין אחר לענות בו, והלך אפוא לבקר את לוטרה. התינוקת תופיץ ישנה במיטתה בחדר הילדים הקטן, ולוטרה עמדה במטבח והכינה קפה בעוד גבר’ל עומד מאחוריה, נשען על הפריג’ידר, מבטו נח על אחוריה, מנסה לפלוח את המכנסיים ולהיזכר איך היה שם הבשר, מה טעמו, צבעו וקשיותו, וכן אילו תמורות עברו עליו במשך השנים. כמדומה לו, ישבנה לא היה שעיר. ואולי כן? והאפשרי הוא כי צימח פלומה שחורה עם השנים? לוטרה, בשעת הכנת הקפה, ניסתה לקשור שיחה, שאלה אותו שאלות־אינפורמאציה לא חשובות, והוא, אטום וחסום, היה עונה לה בטון שנון תשובות קצרות, שעליהן היתה מגיבה בהֶמית־שחוק מתפעלת של נערה רכה המבקשת לשאת חן לפני הגבר שלה והיא צוחקת וצוהלת לכל מוצא שפתיו. למשל, לוטרה שאלה:

“ומה אתה עושה כעת?”

וגבר’ל, בהבעת פנים סתומה ובקול פסקני, אמר:

״כלום."

ולוטרה גיחכה.

או למשל, לוטרה שאלה:

“המחלות שלך?”

וגבר’ל, בשנינות: “המחלות בריאות.”

ולוטרה מגחכת. אכן, הומוריסט. כי איך אפשר לומר על מחלות שהן בריאות? הרי כאן פאראדוקס לשוני! ולוטרה המגחכת מפנה אליו רגע את פניה כדי לפגוש במבטו, וגבר’ל מרים ראשו מעם אחוריה ומסתכל אל תוך עיניה בסתמיות גמורה, מגרד גירוד קליל באפו, וכל ישותו זועקת: “כזה אני, ציניקן מקסים.”

אחר כך ישבו גבר’ל ולוטרה בסלון, שתו קפה ואכלו עוגה. גבר’ל אכל לדאבון ליבו רק חצי פרוסה, הוא לא אהב להכביד על קיבתו לפני התאמצות מינית. לוטרה ניסתה להמשיך בשיחה, ניסתה לעבור אפילו לפסים הגותיים, פסיכולוגיה, אמנות (שאלות אינטימיות היא שומרת, כנהוג, לתחילת המישמושים הגופניים). אבל גבר’ל נזהר מאד משיחות הגותיות בשבתו עם בחורה. מילא, שיחה במדע המדויק יש בה הגיון, יש בה הכרעה ברורה וסיום. מישהו מכריז פתאום:

“שתים ועוד שתים הם חמש.”

ואתה מתקן:

“ארבע.”

וזהו זה, סוף לשיחה, הכל ברור, הכל מסוכם, ועוד יצאת צודק. אבל כשמתחילים לדבר על אמנות, תיאטרון למשל, ובחורה אומרת:

“ואיך לפי דעתך הצגה זו וזו?”

ואתה משיב:

״גרועה."

והבחורה אומרת:

“לפי דעתי דווקא טובה. המשחק מצויין.”

ואתה מתלהט:

''המשחק – גן ילדים!"

והבחורה לא מוותרת:

“לי המשחק דווקא מאד נגע!”

ואין דרך לשכנע, אתה בשלך והיא בשלה, אין הכרעה ואין הוכחות. עומד שחקן פלוני, נוער עליך כחמור ואינו רוצה לזוז מן הבמה, ואילו לה, לבחורה, הופעתו נוגעת, ממש נוגעת, מרטיטה לה את כל נימי נפשה. ובכן, מה תעשה? איך תוכיח לה שהמשחק גרוע? תגיד לה “ארבע.”? תרצח אותה? וכשאין הוכחות – מתחילות צווחות. היא צוווחת ואתה צווח, ואם אתם במסיבת אנשים נוספים גם להם יש דיעה וגם הם ששים להביעה, וכבר צווחים על הצגות נוספות ושחקנים אחרים ועל אמנות בכלל ועל החיים – ומישהי שנרדמה צווחת פתאום על יוקר המחיה – וכל הטענות ידועות ושחוקות, ואתה משסע ומשסעים אותך, ואם יש ילדים בדירה זה הרגע בו גם הם מתפרצים לחדר וצווחים משהו, וכלב מאצל אחד השכנים מצטרף אף הוא בנביחות רמות, וכבר נוצרה לה בלב העיר שמורה קטנה של ג’ונגל, ג’ונגל מושלם ותוסס, ובין כה וכה והנה חלפו להן ארבע־חמש שעות, השעה כבר אחר חצות, אתה עייף, הג’ונגל משתתק אט אט, רק פה ושם פורש עוד עטלף אחד כנפיים ולואֵט:

“התיאטרון צריך ללמוד הרבה מהכדורגל.”

וככה תמה המסיבה, הזמן הטוב בוזבז, ואתה טרם נגעת הערב בבשר בחורה באצבע קטנה. על כן, כאמור, נשמר גבר’ל לנפשו מאד מפני שיחות הגותיות, ואם הוא מתייחד עם בחורה והיא שואלת:

“ואיך לפי דעתך הצגה זו וזו?”

הוא מביט רגע בפה השואל, ועל שפתיו חיוך דק לֵאֶה של ציניקן שכבר עבר את כל השאלות וכל התשובות והכל כבר היה לו לזרא, ולא נותרה לו אלא מין קלילות עייפה, והוא סוגר את עפעפיו עד החצי, כאילו גם הם, העפעפיים, כמו השאלה שלה וכמו החיים בכלל, מכבידים עליו, וכך, כשעיניו עצומות למחצה בארשת תוגה, הוא מסמיך את פיו עם החיוך הדק אל פי השואלת וקובר את השאלה שלה בנושא התיאטרון מתחת לנשיקה עמוקה.

אבל לנשק את לוטרה אין חשק. ולשוחח עם לוטרה אין חשק. ולוטרה יושבת עצובה, מצבה לא טוב, בוחלים בה, והיא יודעת זאת. השאירו אותה עם תינוקת, וקשה לה בלי עזרה, בלי אהבה, ועכשיו היא פוגשת ידיד ישן, חומר לעוס, והוא בוחל בה. עיני לוטרה נתרטבו. כאן נכמר ליבו של גבר’ל בקרבו והוא מצא רגע זה כשר לנשיקה. אך מיד עם הסמיכו פניו אל פניה, ובטרם הספיקו שפתיו לגעת בשפתותיה, שמחה לוטרה על הצפוי ודמעתה התחלפה בגיחוך. גבר’ל נרתע והשהה את הנשיקה. הוא ישב לצד לוטרה בדומיה גמורה ולא עשה דבר, אף לא התבונן בה. גיחוכה של לוטרה נפלט אל חלל החדר מיותר. ובאין להם כל תעסוקה אחרת, שוטטו מבטיהם על כל פינות החדר, כאילו הם מוצאים ענין בקירות, בתמונות, ברהיטים. לוטרה, על מנת למלא את החלל הריק מבחינה צלילית, החלה לפזם פיזום חרישי כאילו נעים לה, כאילו היא מפזמת מתוך מצב של נועם וטוב. גבר’ל חש בחילה. הוא רצה לקום וללכת. אך הוא המשיך לשבת.

סוף סוף השתתקה לוטרה, אף חדלה מלשוטט במבטה על פני החדר, ותקעה את עיניה ישירות בפני גבר’ל, מחפשת את מבטו. גבר’ל ידע שהיא מסתכלת עליו בציפיה גדולה, אך לא הסב פניו אליה. לא היה לו חשק לראות את פניה ואת עיניה, עיני הפרה המגחכת הצופות בו ומצפות. גם ידע שאם אך ישיב לה מבט, תהיה הנשיקה בלתי נמנעת. אבל לוטרה היתה נועזת הפעם. היא נגעה קלות בכף ידה בלחי גבר’ל ושאלה בלחישה רומאנטית:

״על מה אתה חושב?"

וגבר’ל ענה בקול אטום:

“על כלום.”

אז אחזה לוטרה מעדנות בסנטרו וסובבה לאט פניו אליה. עיניו נחו על פניה. הנה הנשיקה מתקרבת. על מנת שלא לראותה קירב מהר פניו לפניה, כביכול הלהט והתשוקה דוחפים אותו, והטביע נשיקה מוצצת על צווארה כשעיניו עצומות וידו האחת לופתת את אחוריה.

גבר’ל עלה על הדרך אשר ממנה אין עוד נסיגה. מעתה עליו לרוץ קדימה, להפשיט, ללפות, למשמש, לתקוע ולגמור, ולרוץ הביתה לישון. לוטרה נצמדה אליו בגופה, לפתה את עורפו בשתי ידיה כשהיא כבר גונחת, מצפה לנשיקה נוספת על צווארה. גבר’ל התיק עצמו ממנה רגע, הרחיק ראשה, לא חייך, רק שפתיו נותרו ממותחות באותו חיוך דקיק של מאהב עייף, וסקר את צווארה. היא פקחה עיניה והביטה בו מלמעלה למטה, שוב גנחה, אחר כך ניערה ראשה כמו כלב ופלטה נפיחה מפיה, לאמור, “אינני יכולה יותר עם התשוקה הזאת אליך!” והליטה פניה בין צווארו לכתפו. הוא לטש עינים בשערות ראשה. אכן, היא שלו, הלטאה. תמיד היתה שלו ותמיד תהיה. הוא הרגיש כמו אדון קטן. אדון גבר’ל הקטן. מתח אי הוודאות שלו פג. יהיו זכרונות עם אחוריה. ובהתפנות גבר’ל לתחושת האדנות וההצלחה, היתה לו הפוגה קטנה במיתוח האבר הנקניקי אשר במכנסיו, הגירוי המענג יצא לרגע ממרכז הוויתו, ותחתיו צץ לחץ בשלפוחית השתן. על גבר’ל ללכת להשתין. אמנם טקס מעשה האהבה כבר התחיל באופן רשמי, אך צורך הוא צורך. וחוץ מזה שתלמד לוטרה לדעת שיש לו עוד צרכים מלבדה. לפיכך קם ואמר:

“רגע לשירותים.”

ויצא בהליכה איטית ובוטחת מן הסלון. (אמרנו “הליכה איטית ובוטחת”. אמנם כן, גברים הולכים לשירותים בדרך כלל בביטחון, אין להם בעיות אימפוטנציה עם השתנה כמו עם אשה. על כן הגבר העומד במשתנה ומתיר את כפתורי מכנסיו הוא גבר רגוע, בוטח בכוחו ואינו חש שהוא עומד בפני מבחנים קשים. תוך כדי השתנה מרשה לעצמו הגבר – עד כדי כך הוא רגוע – לגהק, להפריח נוד או לפזם, או שלושתם כאחד, וגם לאחוז באברו הנקניקי כמו במכחול ולצייר בקילוח שיתנו ציורים מלבבים על דפנות האסלה ועל המים. בגיל מבוגר יותר קורה שגם ההשתנה נעשית מין הימור, מבחן לא קל, המסתיים לעתים בכישלון. והגבר הולך לבית שימוש כמו שהולכים למאהבת או לזונה. הוא חרד ומתוח. הוא לא מעז לפזם. באדיקות דתית הוא מתיר את כפתורי מכנסיו. כל חייו תלויים בהורקת הפסולת. הוא מסתכל על פני האסלה כמו על ערווה פעורה של זונה. ואם הוא מצליח, הוא מספר על כך במסיבת־רעים:

“חבריא, היום השתנתי פעמיים.”)

 

ג    🔗

גבר’ל יצא מן החדר, נכנס לפרוזדור הקטן והחשוך, פתח אחת מן הדלתות שלפניו, נכנס, סגר את הדלת וגישש בידו על הקיר אחר מתג החשמל. בעוד ידו האחת מגששת, החלה השניה לפתוח את כפתורי מכנסיו, ועד שפתחם כבר התרגלו עיניו לחשיכה והוא נוכח לדעת כי טעה בחדר. היה זה חדר השינה הקטן של תופיץ, התינוקת דמוית האוזן המקומטת. זו נמה לה במיטת כלוב מוקפת סורגים, שקועה עמוק עמוק בשינה. כמה רכה היא, כמה חסרת ישע ותלויה ברגע זה בחסדו וברצונו.

ואז – וגבר’ל עצמו לא ידע איך אירע הדבר ולמה, אולי מפני שבאמת הרגיש עצמו אדון קטן בבית לוטרה, ואולי סתם מחמת עצלות נעימה שאחזה בו פתאום – מכל מקום, המשיך לפתוח את כפתורי מכנסיו והשתין על תופיץ.

תופיץ הרי ממילא מרטיבה," אמר אל נפשו, “שיתנו שלו לא יעלה ולא יוריד, וכשתבוא לוטרה בבוקר ותמצא אותה רטובה תחשוב כי היא טובלת בשתן העצמי שלה. ואפילו אם תיראה לה הכמות גדולה מן הרגיל, תחשוב לוטרה כי תופיץ הצטננה בשלפוחית ותיקח אותה לרופא.”

הרעיון היה כה מפתיע, כה מבריק, עד כי גבר’ל עצמו הופתע רק לאחר שכילה את מעשהו. כי לפתע הציף אותו גל חום נעים וצחקוק קטן וחד נפלט מפיו: איזה ברנש הוא! איזה ממזר! והוא עוד רוכס לו במתינות – אתם שומעים, במתינות – את כפתורי מכנסיו, כאילו לא עלילה פראית ומוזרה ביותר היא שעולל כאן ברגע זה! תוך כך אחזה בו כמובן גם חלחלה קטנה: ומה אם תגלהו לוטרה? יהיה צפוי לקלון גדול, אולי גם תקרא למשטרה, יאסרו אותו. אבל איך תגלה זאת לוטרה? יש לה מעבדה לבדיקת שתן בבית? ואפילו אם תגלה, לא תעשה יותר משערוריה ביתית, אין כאן חומר פלילי ממש, הלוא כל הענין הוא צחוק. תהיה אפוא שערוריה, מה יש. היא תזרוק אותו מן הבית. יֵצא לו שם של מופקר בין החברות שלה. והוא מופקר, זו האמת. והן כולן אוהבות מאד מופקרים, כל החברות שלה ואף היא בעצמה, משתגעות אחר מופקרים. רק תן להן הפקרות קטנה במיטה והן מצייצות. והחלחלה הקטנה של גבר’ל נעשתה מתוקה מתוקה. הדרך המופקרת דווקא נראתה לו מאוד. תמיד שאף לנהוג לפי תדמית המופקר בעל הקסם, ומה טוב יותר, כיוון שכבר עשה מה שעשה, מלהתחיל בערב מוצלח ונחמד זה?

תופיץ לא התעוררה. לוטרה לא הבחינה. המעשה, כמו בעצם כל מעשה נועז בהיסטוריה ובמדע, היה פשוט ומוצלח. וכאשר יצא גבר’ל בלאט מן החדר וסגר את הדלת מאחוריו הבין סוף סוף לראשונה במה מדובר כשאומרים תמיד שהעולם מלא אפשרויות, שהכל אפשרי, שבמָה ענקית, פתוחה ומוארת מחכה לך שתעלה עליה ותגשים כל מה שלבך חפץ. והוא הלך אל חדר האמבטיה ליטול ידים.

תוך רחיצת ידיו נהנה גבר’ל לראות בדמיונו את התמונה הנקמנית הבאה: הוא כבר זקן, יושב על מעקה בפאת אחד הבתים, מביט מַשְׁמִים אל הרחוב, והנה עוברת נערה יפה, בשלה, כבדת שדים ואחוריים, חבוקה בידי בחור תוסס, סטודנט לקולנוע. זוהי תופיץ והחבר שלה. היא חולפת על פניו, מתלחשת עם הסטודנט, ומצחקקת בלגלוג על כיעורו וניוולו של גבר’ל הישיש. ואז מושיט גבר’ל אצבע לפנים כמו לשון נחש ופוקד בארסיות:

“בואי הנה, שְׁתִינָא!”

הזוג נעצר. תופיץ תמהה, חושבת שעניין להם עם משוגע. הסטודנט שואף להכותו. הוא מרים ידי על גבר’ל. גבר’ל אינו מניד עפעף. ללא מורא, בנחת, ובטרם תנחת עליו המכה, הוא מספר להם את כל מעשה השתנתו על תופיץ בהיותה תינוקת. ככלותו לספר עומד מולו הסטודנט נבוך ונכלם, מצטמק וחש עצמו קטן ואפסי לעומת דור הנפילים של גבר’ל. הוא, הדור החדש, עם הקולנוע ביחד, קצף על פני המים, לא היה מעז העזה כזאת. תופיץ מתחילה להתייפח מרוב בושה ועלבון. כל השדיים והישבן לא עוזרים לה מול העובדה המוחלטת והמכתימה של טביעת שיתנו של גבר’ל בבשרה. והישיש מצטחק בהנאה בשפתיים נעוות. אכן, אסור לזלזל בזקנים, גם אבריהם הנקניקיים הבּלים ידעו פעם משהו בחיים. מיכוות האש שטבע אברו הנקניקי בבשר תופיץ לא תימחה לעולם. לעולם תישאר תופיץ בית הכסא המזוהם שלו. הסטודנט לקולנוע נגוז ונעלם חפוי ראש, הן משום פחיתות דורו מול כרבולת ההעזה של דור גבר’ל, והן משום שהוא סולד מחיבוקי בשר מושתן. היא נותרת אפוא לצידו של גבר’ל, כמו אסורה אליו בעבותות חרפה. לטאה, לטאה כמו אִמָהּ, תיכף תזחל אחריו לחדרו ואולי תבקש גם למצוץ לו. אי, זקן מופקר ועליז שכמותו!

 

ד    🔗

כשחזר גבר’ל אל הסלון היתה לוטרה עסוקה בהנחת תקליט על הפטיפון. היא עמדה כפופה, התקליט בידה ואחוריה מופנים אליו. בכלותה את מלאכת הנחת התקליט הזדקפה והסתובבה אליו וגיחכה את גיחוכה המאוס. עליצותו של גבר’ל לא ידעה גבול. אשה מטומטמת מחייכת אליו באהבה מתרפסת ואינה יודעת כלל שהתינוקת שלה מתמוססת בזה הרגע במי שיתנו. העולם בנוי בצורה נפלאה: חלק מהאנשים יודע משהו, שהחלק האחר אינו משער אפילו בנפשו. והיודעים יושבים ומתפקעים מצחוק, כשהלא־יודעים אינם מבינים על מה הצחוק, אך כיוון שאינם רוצים להישאר מחוץ למעגל העליצות הם מצטרפים אל צחוקם הגדול של היודעים בחיוכים מהססים.

כאשר ראה גבר’ל את פניה התמהות של לוטרה למראה עליצותו הפתאומית, לא יכול היה להתאפק עוד, צנח על הספה ופרץ בצחוק גדול של הנאה עצמית ובוז. הוא טפח טפיחות דמיוניות של התפעלות על שכמו והתקפל לפנים בפרכוסים ועוויתות של שרירי בטנו. לא התעלול שלו הצחיק אותו כל כך, כפי שהצחיקתו טפשותה ואי־ידיעתה של לוטרה. כדי להזין מדי פעם מחדש את צחוקו הביט שוב ושוב בפרצופה, בגבות עיניה המורמות בשאלה ובחיוכה הלא־בטוח המבקש רשות להצטרף לצחוקו הפרוע אך אינו יודע על מה. חִי – חִי – וְחָה – חָה וחוּ – חוּ, והדמעות זולגות בשפע – הלוואי בהלוויתנו שפע דמעות שכזה! – וגבר’ל מתנדנד בין הבוז ללוטרה לבין ההתפעלות מעצמו. שכן אין לו ספק שמעשה כזה טרם נעשה בעולמנו המטורף. השתנה על אדם – כן, השתנה ודאי שנעשתה, אנשים כבר השתינו ועוד ישתינו על זולתם, אבל השתנה של גבר על תינוקת באמצע מעשה האהבה עם אמה, וכל זאת רק מפני שטעה בדלת – לא, דבר כזה עוד לא קרה, אפילו לא ברומא העתיקה, הוא הראשון, הוא החלוץ ההולך לפני המחנה ודגל בידו, ועליו חרות באותיות של אש צהובה:

“השתנתי על תינוקת ודפקתי את אִמָהּ!”

ולוטרה ממשיכה להסתכל עליו, אינה מבינה את פשר צחוקו, והיא מגחכת במבוכה ואומרת ומפצירה ושוב מפצירה:

“ספר לי על מה אתה צוחק! ספר לי על מה אתה צוחק!”

וגבר’ל צוחק, זולג דמעות, אפו סתום, בטנו מפרכסת, רגליו רוקעות ברצפה וידיו נופלות־טופחות על ברכיו עם כל פירכוס ופירכוס, משתדל להסיט חלק מהאנרגיה העצומה המרוכזת בצחוקו אל הרקיעות והטפיחות, וכל הסתכלות מחודשת על לוטרה גורפת מפיו פרץ חדש, עז ורענן של רסיסי צריחות, נאקות וגרגורים, ולוטרה מלווה אותו בחיוך רך ומעודן, ועוד מלווה יש לו, זמרת כושית – טיפשה אף היא – השרה לה בפטיפון, וגם היא לא יודעת כלום על התעלול הנועז. לוטרה טיפשה, הזמרת הכושית טיפשה, השכנים טיפשים, כל העולם טיפש, ורק הוא, גבר’ל, חכם לֵץ.

לאחר שהתפקע לו מצחוק די שובעו, היה גבר’ל צריך להתאושש קצת. הוא השעין ראשו לאחור אל מסעד הספה ונח לו כשהוא נאנח אנחות נעימות מחמת המאמץ הרב שהשקיע בצחוק. מפעם לפעם עוד היה שריד קטן של צחוק פורץ החוצה, אך השרידים הלכו והתמעטו, עד שגבר’ל נותר יושב, מנגב עיניו מן הדמעות, שותק ומרוצה. לוטרה, שנוכחה לדעת כי היתה כאן במוח גבר’ל הצגת תיאטרון שלמה, כנראה קומדיה, שהיא לא שותפה בה כלל, השתעממה כמו שמשתעמם העומד מחוץ לכתלי התיאטרון, ושומע רק את רעמי הצחוק מבפנים. תחילה הוא מחייך בהשתאות, צוחק לצוחקים, אך לאחר זמן מה, כיון שאין לו דבר להיות מרותק אליו, הוא משתעמם והוא ניפנה לחוש בצרכיו האחרים, בעיקר הגופניים. לוטרה באמת ניפנתה אל צרכיה ושמה לב שגם סאת שלפוחיתה שלה נתמלאה, ואי לכך חשבה לנצל את האתנחתא הזאת שבין גרגורי הצחוק הכביר לבין מעשה האהבה העומד להתחדש בכל רגע, וללכת אל בית השימוש לרוקן את השלפוחית כדי לפנות את כל איזור הבטן מלחצים מיותרים ומפסולת, סוף סוף תיכף נכנס לשם אורח.

אך בקום לוטרה מן הספה אחז גבר’ל בידה ועצר בה. לוטרה גיחכה במבוכה: “אבל אני צריכה ללכת רגע לבית שימוש.”

לא, גבר’ל לא רוצה שתלך עכשיו להשתין. ראשית, אברו הנקניקי התחיל בדיוק עכשיו שוב להתמתח, והוא לא יניח לה עתה להישמט, ולו לרגע, מתחת לידיו. נשים נאלחות, מותירות אותנו עם הזירמה באמצע הצינור ונעלמות, והזירמה מתייבשת, נהפכת לפקק, וכשאנו מנסים להשתין לאחר שעה או שעתיים הצינור חסום, הלחץ הפתאומי של זרם השתן קורע את דפנותיו, ולבסוף הפקק נפלט בכאב של סכין חותכת, ולפעמים יוצאת גם טיפת דם. שנית, אולי הבחינה לוטרה כי לא נשמע קול הורדת מים לאחר השתנת גבר’ל וחשדות נעורו בה? ואולי היא רוצה ללכת עכשיו לבית השימוש כדי לבדוק את מי האסלה, וכשתראה שהם צלולים וזכים תבין שלא השתין שם כלל ותפתח במסע חיפושים אחר שיתנו במקומות אחרים? ואולי היא מתכוונת לסור לרגע – אפילו ללא חשד – לראות אם התינוקת תופיץ מכוסה, והיות שהשתן לא הספיק עדיין להיספג במזרון לא תוכל שלא להבחין כי הכמות גדולה מדי עבור תינוקת ואז יתעוררו בה חשדות? ושלישית, הוא סתם לא רוצה שתקום עכשיו, הוא נח דיו מגרגורי הצחוק, עכשיו בדיוק מתחשק לו לעבור אל החלק הרומאנטי, בדיוק עכשיו, ברגע זה בדיוק, הוא רוצה להפשיט אותה ולתקוע לה, ואם היא חושקת בהשתנה – שתתאפק; הוא כאן הקובע מתי יעשו מה, זה נעלה מכל ספק.

הוא אחז בה והחל מפשיטה לאט לאט, הוא לא ממהר, הוא הרי כבר השתין, שלפוחיתו ריקה וקלה. ולוטרה, מבויישת, מגחכת, ונימת תרעומת קלה בקולה:

“אבל אני לא בורחת. אני רק רגע, לבית שימוש!”

גבר’ל לא הירפה ממנה. לאחר שהפשיט אותה, מישמש אותה קצת והתפשט בעצמו. אחר כך הדף אותה לאחור והשתרע עליה כשגופו לוחץ לחץ כבד מאד על בטנה. עכשיו היתה השלפוחית שלה לחוצה מבפנים ומבחוץ. וכפי שלא הבינה קודם למה געה בצחוק, לא הבינה עכשיו למה אינו מניח לה ללכת להשתין.

וגבר’ל, בעצלתיים, בדק כל נתח, השווה את חלקלקות העור וגמישות הבשר לזכור לו מימים עברו, אחר כך הכניס לתוכה מדוד מדוד את אברו הנקניקי, התנועע קצת, נסוג אחורה, הוציא, הפך את לוטרה על בטנה כמו לביבה במחבת, הקים אותה על ברכיה והכניס לתוכה שוב, הפעם מאחור, ולוטרה, מין לביבה מתהפכת ומיטגנת בידי טבח עצל, מוצאת עצמה פעם כך ופעם כך, והכל בשמו של איזה תענוג מפוקפק, הנעשה מפוקפק יותר ויותר ככל שגובר הצורך להשתין. גבר’ל מאד מרוצה מעצמו: השתין על הבת ומכניס לאם – שתיהן תספוגנה הלילה משהו מהלחלוחית של הגבר הכובש. חיוך דק עולה על שפתיו. כבר אינו מתפקע ממש מצחוק, אבל שביעות הרצון הכללית בעינה עומדת. עכשיו למשל, כשהוא מכניס לה מאחור, היא עומדת על ארבע, צורתה כתבנית שולחן סלוני נמוך העומד לפניו. צריך היה רק להניח על גבה צלחת עם נקניק, מלפפון חמוץ ולחם בחמאה ולידה כוסית קוניאק, והיה קושר לו גם מפית לצווארו, והיה זולל לו קצת מעל השולחן האנושי תוך העשיה המינית. והוא עוצם עיניו ומדמה לעצמו את האכילה מעל שולחן גבה של לוטרה.

“צריך להוסיף גם חתיכת בצל.” הוא אומר לעצמו. יסריח לו הפה – מילא, הוא הרי שוהה כעת לא מול הפה שבפניה כי אם מול הפה הקפוץ של אחוריה, וזה, דומה כי גם הוא אכל איזה בצל או שנים – חִי – חִי – ולא רק בצל – חָה – חָה… צחקוק קטן נפלט לו ולוטרה זעה, מנסה להחלץ, אך הוא לופת בשתי ידיו בחזקה את מותניה, ידים איתנות לו בשעת תאוותו.

“ולו היו גם ידיה פנויות עכשיו,” הוא ממשיך וטווה את חוט מחשבתו בהשקיפו על לוטרה העומדת תחתיו על ארבע, “היתה יכולה – בעוד אני אוכל ודופק – לסרוג לי גם סוודר חם לחורף, חוּ – חוּ…”

אין נקניק, אין בצל, אין קוניאק, רק הנענוע קדימה ואחורה. וגבר’ל, כמו אדוק בתפילתו, עצם עיניו בריכוז גדול, לפת בשתי ידיו את מותני לוטרה והחל לחתור במרץ לקראת ההתנפצות הסופית על החוף. הופ והופ, ועוד הופ והופ, ודם רב מציף את פני גבר’ל, והם מתעוותים כאילו בחימה שפוכה מחמת יסורי העונג הגוברים, וברגע זה לוטרה נראית לו פתאום מאוד יפה, מאוד מושכת, הוא מלקק את גבה ומנשק אותו, פניו מתלכדים עם בשרה, והוא מגיע לדרגת התלהבות כזאת שצצה לו אפילו מחשבה “ולמה בעצם לא לקשור את גורלי בגורל לוטרה החֵננית?”, ואז הוא מגיע לשיא, נישא על כרבולתו השוצפת של הגל האחרון, משמיע חרחור מרוסק־חזירי, ומתנפץ אל החוף. תם המסע, גבר’ל המנופץ כובש ראשו מלא סיפוק ורוגַע במותני לוטרה, מתאושש רגע־שניים, אחר נושא ראשו ומביט מן הצד אל פניה. ראשה מוטה קדימה כבהמה מושכת בעול, פיה פעור, שיניה חשופות, מאוסה על גבר’ל יותר מתמיד.

לגבר’ל אין זמן, גבר’ל צריך לישון. קם מיד בלי שהיות והצטדקויות, התנגב לו בקצה המרבד הפרוש על הספה, התלבש ונשק מהר ללוטרה על עורפה; היא נותרה על ברכיה, זרועה האחת פשוטה לפנים על הספה, ופניה כבושים בה.

“אבוא מחר.” אמר גבר’ל, עדיין רוכן עליה, מנסה לזרוק לה תקווה קטנה לעתיד. מובן שהוא אפילו לא חולם לבוא אליה שוב. היא לא תראה אותו יותר. אם תפגוש בו באקראי ברחוב בשבועות הקרובים, יחייך אליה ולא יסביר כלום. היא לא תשאל, היא תבין, היא הרי כבר רגילה, הלטאה, שבאים, מבטיחים והולכים, ולמה יגרע חלקו מכלל הציבור הגדול הזה? ואם תפגוש אותו באקראי בעוד שנה או שנתיים, כבר תהיה כל הפרשיה קבורה ונשכחת, אולי כבר יהיה לה מישהו אחר ואולי לא, ואולי בכלל יתעורר אצלו החשק מחדש והוא ישאל אותה בחיוך שנון ודק מה דעתה על כוס קפה, היא הרי לא תסרב, היא שלו לנצח־נצחים, וכך יְצַחֵק אֶתה פעם בשלוש־ארבע שנים עד גיל ששים, ואחר כך כשתתבלה, יְצַחֵק, כאמור לעיל, עם תופיץ. הוא רכן אל השולחן שליד הספה, לקח לו את מחצית פרוסת העוגה שהותיר קודם, פרס לו עוד פרוסה אחת שלמה, הלך מתון מתון אל הדלת תוך לעיסה ויצא.

בצאתו מחדר המדרגות אל המדרכה סוכך בידו על ראשו והציץ אלכסונית למעלה, כי פחד אולי בכל זאת גילתה לוטרה את מעשהו והיא מוכנה ומזומנת להטיל עליו עציץ מלמעלה במגמה לפצח את ראשו. אך מאומה לא אירע. היא לא היתה בחלון ולא במרפסת, שום אור לא נדלק ושום שוועות לא נשמעו מתוך הבית. עדיין שוכבות להן שם, שתי הנקבות, אחת מתבוססת בשיתנו, השניה בזרעו, ושתיהן מייחלות לעתיד ורוד. גבר’ל הלך מהר, כמעט רץ – טוב להתרחק מאשה כמו לוטרה, וגם השינה הן קוראת לו כבר.

 

ה    🔗

ולוטרה בכתה. כפי שעזב אותה גבר’ל בצאתו מן החדר, כן נותרה. ערומה ונכלמת, על ברכיה, זרועה האחת פשוטה לפנים על הספה, והיא גוהרת קדימה ופניה כבושים בזרועה, ובכתה. הנה, לקחו אותה, הפכו אותה, הכניסו לה, הוציאו לה, זעזעו לרגע את כל ישותה, והלכו. בכי מר, בכי של צער ועלבון על הערב הזה ועל הרבה ערבים אחרים, בכתה לה לוטרה. ובאפלולית החדר התמזגו ראשה ורגליה בכרי הספה, ורק בתווך, במעלה גבה המשתפע כמו מדרון כפוף, הזדקר לו, כמו מצבת־עד, ההר הכביר והנישא של ישבנה. אל כל ההרים והגבעות שעל כדור הארץ, הנמשכים כמו תהיה נצחית לכוכבים אשר ממעל, נוסף עוד הר אחד, הר־לוּטְרָה. ואם שעת רצון היא עכשיו, וצוהר של חסד נפתח בשמיים, ואלהים משקיף מלמעלה אל הארץ שתחתיו, אל מה הוא שָת ליבו עכשיו? המאזין הוא לבכיה של לוטרה, המקוננת על חייה אל תוך זרועה; או אולי מציץ לו מבעד לסדקי ענן אל אחוריה השמנות הנפרשות אליו ופוערות לו חור קטן, מסריח וצוחק?

גבר’ל המשיך לצעוד הביתה ברחובות. הלך וצהל, ולפתע נתעייף. הלב נתרוקן מתחושת האדנות ומתחושת השעשוע, וטעם תפלות בא אל פיו. הוא חשב על לוטרה הנכלמת המגישה לו במסירות את אחוריה ורובצת כמו פרה, ראשה שמוט, ומחכה לאושר, והאושר מבושש לבוא; או אוספת בבוקר את תופיץ הטבולה בשיתנו אל זרועותיה ומנענעת אותה, ועל פניה תמהון אוילי למראה גודש הרטיבות של תופיץ ואולי אף גיחוך מאוס. מה עשה להן? איזה מעשה הוא זה? מה טעם? למה השתין על תינוקת, ולו גם דמוית אוזן מקומטת היא? ולמה הגֵס ליבו בלוטרה, למה העיר בה תקוות שווא, למה הכלים והכתים אותה? ואם חסרת חן היא, ואם מגחכת גיחוך מאוס – למה נטפל אליה מלכתחילה? ועל מה כל הצחוק והגאווה, והטפיחה על שכם עצמו, והתדמית החדשה של המופקר בעל הקסם – על מה כל זה, על השתנה על תינוקת בשנתה וביאה מאחור אל אִמָּהּ? הן מעשים נועזים מאלה לא יעז לעולם, לעולם; הזוהי איפוא פסגת העזתו, פסגת הפקרותו? הזהו איפוא מה שיש לו להגשים על הבמה הגדולה והפתוחה של עולמנו? ככל שהלך והתרחק מן הבית נראה בעיניו המעשה תמוה יותר ויותר, והוא הבין פחות ופחות את פשרו. כאילו אדם זר עשה זאת ולא הוא. צמרמורת של בושה חלפה בו לפתע, הוא הצטמרר בבושה, כמנסה על ידי ההצטמררות לנער מעליו את זכרון המעשה המביש. אבל הזכרון לא נועַר.

הוא נכנס הביתה, השתין לפני שיווצר לו פקק, אכל שוקולד לפיוס הלב ונכנס למיטה. כמה רגעים שכב ער בחושך וחשב על עצמו. פתאום חש מחנק בחזהו וצריבה בעיניו. שתי דמעות זעירות הופקו מעיניו מעוצר רחמים על עצמו ועל מה שמביא אותו לעשות מעשים תמוהים חסרי תכלית ופשר. האין הוא סמל לאבסורד הקיום האנושי? כן כן, לא רק לוטרה, גם הוא יודע לְבַכּוֹת את חייו האבודים, העוברים ללא טעם וללא חן. גם לו, כן, גם לו מגיעה קצת אהבה.

כמה רגעים נוספים עוד ניסה להבין את המעשה הטפשי שלו, לא ממש ניסה, לא ברצינות, הוא רק שאל את עצמו מיכנית כעשר פעמים, ותוך תחושת הצריבה בעיניו, “למה? למה? למה?…” ואחר כך חדל.

“מה יש,” אמר לבסוף אל עצמו, והוא משיב מלחמה שערה, “מה הדרישה הזאת להסביר כל דבר? האם כבר הסבירו הכל? האם כבר פענחו את סוד היווצרות החיים? או סוד בריאת העולם? וסוד האמנות כבר פוענח? יהיה אם כך עוד סוד!”

לרגע אחד חש אפילו איזו גאווה על המעשה התמוה שלו, על שיש גם בו איזה סוד המצטרף אל שרשרת הסודות והתעלומות הנצחיים אשר בעולמנו.

“אכן,” סיכם אל נפשו לא בלי סיפוק, “אפלה היא נפש האדם.” ונרדם.