לא יפה היה מנחם-עזרה בן מאיר, אבל איש מנומס ומשגיח בבגדיו היה. הוא גלח בכל יום את זקנו, עשה את שערו. גהץ את הנעלים פעמַים ביום. בגדו ארוך עד ארכובותיו ואינו פתוח, צוארונו לבן כשלג ומטפחת-האף היא דקה מן הדקה ותחובה ובצלחתו ממעל לחזה ונראה קצֶהָ. הוא לא היה לבוש כתלמיד, כי-אם כאיש, המכין עצמו לבקור בבית חשוב. ואמנם לא עבר עליו יום בלי בקור, בלי פגישה. עם חברים המקשיבים ללמודים לא התרועע, כי-אם בקש לו קִרבה בין משפחות העיר, והרבה הרבה בתים כמעט בכל רחובות הקריה היו פתוחים לפניו. הוא לא היה מלומד ביותר ולא חושב ביותר, לא היתה בו כל מידה מצוינה או איזו השלמה, אבל היה לו פנאי תמיד לשבת עם אנשים ולשיח. מין מתינות היתה במהלכו ובדבורו ואוזן קשבת לו בחבורה, וזאת עשתה אותו נעים לחברה. והוא הלא בא מן החוץ, הוא בן ארץ אחרת ואינו מין השכיחים. הוא התקרב יותר לנשים מלאנשים, איזה שחוק על פניו בעת הוא יושב עמהן; והוא עושה רושם של אדם, הנהנה מחברו שמסב עמו. הוא יושב ומשיח, או שומע ומניח רגל על רגל ויושב כל-כך שקוע בשיחה כל אותה השעה, עד שקשה לקום ולעזבו. הוא מתקרב לאם ולבתה, לשתי אחיות או גם לשלש אחיות, והוא יודע לצאת ידי חובתו ללב כלן, ומעולם לא תקנא אשה ברעותה. הוא אינו אוהב, גם חן ויופי גדול לא יצית בו שביב, אבל הוא מחבב. הוא יודע לקחת דרך אגב את יד הדוברת בידו ולהחזיקה, אבל לא ללחצה. הוא אינו מבית אמידים מופלגים. ארבעים רו"כ לחודש בשבילו לא רבים הם; והוא לוה בכל הבתים, אשר יבקר, עשרים שקל; וכל זה הוא עושה לו בחשבון, או אף במעט רוח נמוכה. הוא אך לוקח, ובעלת-הבית נותנת. והרי זה לו כבקשת כוס חמין. אם תפרוץ אשה פעם את הגבול ותאמר לשכוח את אשר לה, הוא יזכירה, אבל גם זה בקלות, שלא להכלימה. מין הנשים – זה גזע, שאינו יודע אסורים; אבל אל נחשוב זאת להן לחטא. חוטאים אך האנשים, ולא הנשים. ובעיקר החטא אינו חרב פיפיות, תשכב ותנוח אחרי כל מעשה.
ודרכו של התלמיד הזה לנוח עד השעה העשירית בבקר ולשתות את החמין בעודו במטה. שעה שלמה עשה ברחיצה ובנקיות הגוף ותקון הבגדים, ואז נסע למרכז הקריה, לבקר את בית-מדרש המדעים; וגם זה היה אצלו מין בקור בבית-מכירים. משם הלך לאכול ארוחת-צהרים, והוא לא סעד במקום שתלמידים סועדים, כי-אם בקש לו בית-מרזח אחר, ששם היה נפגש עם מכירים. אחרי האכילה הלך לטייל ברחוב האלונים והביט מעט בחלונות של חנויות או גם של בית-ממכר הספרים. שוב נסע לביתו, שתה חמין, כתב את מכתביו, ואז החלה כבר השבת הגמורה שלו. לילה לילה סעד אצל משפחה אחרת, או בקר בתיאטרון ובית-זמרה, אך לא לבדו, כי-אם עם איזו נערות ממשפחות מכיריו. והוא היה אהוב ואיש מצטרף בּחבּה לכל מנין חברותי. את עסק הקריאה בספרים כמעט לא אהב בכלל; מה שנאמר שם הרי הוא יודע מעט מראש, והשאר אינו נחוץ ואינו מועיל. הוא יודע רוסית, ועוד לא קרא את טורגניב. את גֶטֶה ידע אך מפי השמועה. לאידך היה שם עיניו במכ"ע “המליץ” לפרקים והימים ימי ליאון רבינוביץ וימי ויסוצקי. הוא חבב קצת עניני-ישראל, אבל לא חשב הרבה באלה. מה צורך בזה? ישראל ישָּׁאר אם כה ואם כה. ואפילו בבית-תפלה לנאורים היה מבקר לפרקים, שלא כמנהג תלמידים בני רוסיה; גם שם ראו אותו… וזה כבר מֵעִנְיַן דרכי איש מעורב עם הבריות ועושה מה שעושין הבריות. הדבר האחד, שעִסֵּק אותו במה, היה ענין הז’רגון. הוא קרא איזה סיפורים יהודיים של פרץ, ויחשוב אותו למשורר עצום. משירי פרוג ידע אחדים בעל-פה; ובכלל ידע מעט לזמר ולתת בשיר קולו. מה בקש בבית-המדעים, ומדוע דוקא אל המדעים שם עיניו? שום איש לא ידע. ובכלל לא שם איש את לבו לזה. אדם צעיר בא וכותב את שמו ברשימת השומעים לֶקח בבית-מדרש המדעים, משלם שכר שעוריו מזמן לזמן, רושם לו איזה שעורים בפנקסו; והמורים המדעיים מאשרים לו בחתימת ידם, ששמע לקח, וזה עושים פעמַים, בימי הפתיחה ובימי הסגירה. ובשתי הפעמים הללו בקר כל שיעוריו.
הוא השיג פעם את החלק הראשון בתולדות ישראל לברנהרד שְׁטַדֶה, ויחל לקרוא בו מעט. והנה הרבה דברים כמו בספרי משה, והרבה דברים להיפך… הלא ענין הוא. – אצל גְרֶץ קרא את הפרק על-דבר תקופת מנדלסון ורחל לוין והנריטה הרץ, וידע היטב את קלסתר הפרצופים הללו. היו ימים שהחל לקרוא מעט משל בֶּרְנֶה. והנה מת גרדון, וידע מי מת, ויקרא את משליו ויתענג. הוא היה אוהב מעט חדוד ומעט בדותא. הוא גם היה מספר על איזה מאורעות הלציים מקהילתו, אשר ברוסיה הלבנה, וידע לתַבֵּל מעט את ספוריו. בכלל היה אדם בעל לב טוב במקצת, אינו הולך רכיל בחבריו, אינו מתקנא בחבריו. ילך כל אדם לדרכו.
בחדרי מלונו היה מתקרב תמיד לבעלת-הבית, והניח לה לספר לו מכל נגעי לבבה ולשבת אצלו בחדרו, אם אשה מכוערת היתה, אם גם יפה מעט ויש לה משארית הנֹער. ואם בת היתה לה, והגיעה לפרקה, שוב היה נמנע להניחה בחדרו. היחוד עם נערה מדלת העם, שאין לשהות בקִרבתה, כי-אם עומדים מעל הכסא ומרכינים ראשה ומנשקים לה – זה היה דבר, שהתירא ממנו מעט. מטעם זה לא חבב גם קִרבת אלמנות וכל המין הזה, שאם אתה נותן להן ידך והחזיקו בך ולא תנחנה. האדם צריך לחשוב על עצמו ולשמור על חרותו, חרות שלמה לתנות מעט אהבים עם כל הנשים, אשר תמצאנה חן בעיניו, או אפילו עם אלה שימצא הוא חן בעיניהן. זה כבר דבר אחר, שאינו דומה לעבדות והתמכרות לאשה אחת בחיים. הוא אינו רודף כלל אחרי האהבה וחבה, כי-אם אוהב הוא שיבקשו קִרבתו, שיהיה הוא נמשך ולא אך מושך. והכרה כזו, כי אתה הנך המבוקש ושעוררת בנפש זו וזו הרהורי אהבה, כבר מביאה לידי הנאה. קִרבת אשה יושבת תחת צל בעלה וחייה הם באופק בעלה, והיא קורעת את האופק ומתגעגעת עליך, זה הוא ענין מעסיק מאוד. אני חי לא בשביל שאני חי וחיה אֶחְיֶה, אך בשביל שאני חביב ומצאתי לי קִנִּים בנפשות רבים, קן אחד אינו מספיק, כמו שאות אל"ף אינה מספיק לתבה שלמה…
והרי נשים צהובות וּשְׁחַרְחָרוֹת, עיני תכלת ועינים שחורות, הרי השערות דקות כמשי והרי שערות מסולסלות. והרי רוך ונעימות, והרי חזה מתרומם וקורא לאהבה. בלב, בלבות של אלה, אין אֹמֶן, אבל טוב לדור שם ולשבת במנוחה. מי שמניח שיחות חיות עם אלה והולך ומבלה עתותיו בקריאת ספרים, הרי זה שׁוטה. מה כל ענין המדע, אם לא בירור החיים; ומי שחי, הוא יודע מעצמו הכוָנות והטעמים… הוא שמע בשיעור אחד פילוסופי, ששופנהויער מאס בחיים, ויאמר לעצמו: אם שיטה כזו מתהלכת בשדה-המחשבה, בודאי מוצאה מאדם בודד… הוא גם שמע שֵׁמע ניטשה ותורתו, ומוחו לא יכול להשיג מאומה מ“מוסר-אדונים”. יש עובדים ופועלים, ויש אנשים חיים ויש מעט חושבים ומלמדי תורות. טוב ורע באלה ובאלה; ומי שהוא נמוך אינו גדול, ומי שהוא גדול אינו נמוך. יש מדה, גם תכונות ישנן, אבל מוסר מוחשי אין. אפילו משה יכול לכעס ולהתמרמר אחרי דברי האלהים אליו; והאלהים עצמו הוא אוהב ושונא, מתקנא ומרחם כבן-אדם. זה כל הענין, אם בתורה אם במדע של המחשבה. לכתוב ספרים עבים על-אודות כל אלה, לְבָאֵר ולפרש, לדון ולהשוות – זה מעין פרוש רש“י לחומש; ומי שהוּא אך נבון מעט, קורא את דברי משה עצמו, ואינו צריך כלל לרש”י…
וכיון שבאנו לכאן, שוב מבינים אנו את הבטלה שלו ואת מנהגיו, שהיה נוהג באֹפן אחר לגמרי מדרך שאר התלמידים. הרי זה לא בא מעצלות, מהתרשלות-הנפש, כי-אם, אדרבה, מבריאות-הנפש ומִבְּהִירוּת-הרוח. למה יהא אדם עמל לא צורך? ולמה ישב על כסאו וירכין ראשו ויקרא במה שאמרו וחשבו אנשים, שהיוּ בלי ספק לא בריאים בחיים, ואף לא עומדים בתוך החיים? אמנם יש צורך לעולם ברופאים, ועובדים בחרושת-המעשה, ואף בשופטים; אבל אין כל צורך בחושבים ובסופרים. לישראל יש על-כל-פנים דבר המליצה וענין הלשון, לשון הנביאים, וזה גם יפה ומצלצל; לעמים אחרים אין לשון יפה, כלומר, אין בירורי לשון. כותבים כמו שמדברים, והדבור מעולם לא יקודש. ואם תאמרו, פויסט ושקספיר, שלא להאמין בשניהם אי-אפשר לשום אדם בעל שכל? אך זה כבר ענין, שלא חשב בו ולא הרהר הרבה; ואם הרהר, אמר תיכף לעצמו, כי זה ענין התיאטרון. כה היה בן-מאיר כמעט בבחינת בור, ולכאורה, פקח גמור. הוא לא לקק מן המדעים ומן הספרות טפה טפה, כי-אם שתה איזו כוסות מעצמו והסיק את תנורו מעצמו. מאי משמע ימי חורף בחיים? שעמום בחיים? צער וחפוש לא ידע, בין בעלות הבקר, בין בשעת בין הערבים. הוא רק יכול היה להצטער, אם לא מצא אחיזה בנפש אשה, ויחשוב, כי זו וזו נפרדה ממנו בלי כל נגיעה ברוחו ומבלי השאיר זכרונו בה. לשבת עם אשה יפה יחד ולהשיח עמה ולא להיות אהוב וחביב עליה – זה כבר מין אפיסה, צַלְמָוֵת וליל. הוא צריך לכבוש, למצֹא מסלות לאהבים ורחשי אהבים; זה חשוב לאדם. וזה חייו. לאור מבהיק אינו צריך, כי-אם לשביבים, ואף לניצוצות. אל תתן לנשים חילך; אבל קח לך כוס ושאב ושתה מנפש כל אחת לגימה אחת; תוכל גם ללקק; אבל אל תשב בארבע אמות חדרך, ואין כל חוט ופתיל מקשר נפשות מחוץ עם נפשך; חיים כאלה ריקים הם… העולם מתרוקן כמעט מתוכו. עשב ושדה-מרעה למרבה, והצאן הוכו בסנורים, הרועים משתוללים…
נניח אותו לעת-עתה ונפנה לאופק אחר.
בעיר פוזנא גר איש עברי אחד מחזיק חנות של בגדים ומלבושי גברים. והיה האיש הזה איש יפה מאד, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. זקנו, שזרקה בו שיבה, מסורק היטב תמיד וחלק, עיניו שחורות ומפיקות עוז, ועל כל פניו ילין עוז, ובלכתו ברחובות קריה זרה לעשות מעשהו, היה נדמה לאחד ממכובדי-ארץ, ולא מאלה, שיש להם אף יחס-מה למשפחת החנונים. ולאיש הזה גם אשה יפה, אבל בתבנית אחרת לגמרי ממנו. היא היתה קטנה וצהובה ובעלת לה טוב מאד, ועליה מרחף צל רוך ונעימות. שערותיה כבר היו לבנות לגמרי, והיא נראתה כאחת מבנות הרבנים האצילים. מצא מין את שאינו מינו. ושניהם חיו באחוה וברעות. ובחיי המשפחה שלהם היה דולק נר-תמיד ולא יכבה. ויהיו להם שני בנים ושתי בנות. הבנים היו שניהם ממין השָחוֹר, בעלי לחיים אדומות ועינים מבריקות, ויהיו לסוחרי צמר ובד ורודפי ממון ותאוות. ולא אתעכב לדַבּר עליהם. ומן הבנות היתה אחת צהובה כאמה, והיא הקטנה, ובכירה היתה יפה כאביה בלוית רוך אשה ובטשטוש הגזע העברי על-ידי הסביבה הארית.
בקומתה, בתבנית פניה, במהלכה ובידיה המחוטבות יפה עד אין ערוך לקחה כל לב ויכלה לכבוש כל לב, אבל בתכונתה גבר דם האם, ולא בקשה לה גדולות. חסר היה, עוד חסר היה לה החלום והלך-הרוח השוטף; ובמעמדה, במעמד החברתי של אביה, הסוחר הבינוני, בלי עושר רב ובלי נדוניה מסוימה, גם לא יכלה לבקש לה רבות. והרי פוזנא רובה פולנית בשטח אשכנזי, והעברים הגרים בה מתקרבים אך להאשכנזים ונדחים. פגה הדת, פג כל רם ונשגב, והחיים ברובע היהודי פעוטים וגם מחניקים. ואם חפצה הגבורה השניה של ספורנו דבר-מה, היה רק זה – לצאת מחומת העיר המאפילה הזאת ולבוא למרחבי עיר אחרת; וקנאה קנאה רבה בשמעה, כי רעותה זו וחברתה פלונית נִשאו לאנשים מעיר הבירה. ושם העולם הוא אחר!
וידברו לַנערה נכבדות מפוזנא ובנותיה, ולא אבתה שמוע. ויבוא לפוזנא סוכן אחד, שנוסע למלאכוּת בתי-חרושת שונים למכור פרי עבודתם ולמצוא קונים, ויבוא גם לבית אביה, ותיטב מאד הנערה בעיניו, והוא גר בתמידות בעיר-הבירה, ויבקש את ידה, ותאמר: הן. הסוכן הזה היה גם איש אמיד ומרויח הרבה. ושנותיו לאחר שלשים, ומראהו כאיש לאחר ארבעים, כי עמל רב בדרך, וכמעט קֻמט עורו, אבל הוא יודע את מעשהו, ואדוניו ימצאו בו רב חפץ. בלבבו לא היתה גם משהו שירה, ובמוחו לא רבה הבינה בדברים היוצאים מחוץ לגבול עניניו; אבל הוא יכול לבנות בית בטוב,וכל הבאה לכהן אצלו בתור אשה, רב טוּב צפון לה. וַתִּנָשא הנערה השחורה והיפה בת פוזנא לאיש, שמוזר היה לה ולא ידעה אותו כלום, ותבוא לעיר ההומיה ותתישב שם. בחוץ שאון החיים, ברק העולם; והיא יושבת בחמישה חדרים העשויים בטעם ומלאים מרבדים פרסיים, ולא ידעה את נפשה. היא החלה בשעת הפנאי לקרֹא בספרי רומנים, כי אישה היה רוב ימיו בדרך, ואך האָמה שומרת לראשה. היא ילדה בת ואחריה ילדה בן; וקמה ממטתה ביום השני ללידתה, ולא היו לה כל חבלים, ואף לא רגשי-פחד של אשה. נערה נשארה בגוה וברוחה, גם אם שני יונקי-שדים גדלה וחנכה. והבנים אומרים: אם, אם; השפחה אומרת בכל פעם: גברת נכבדה. הבעל מביא לה הרבה מתנות מכל נסיעה ונסיעה, והוא נשמע לה בכֹּל. והיא בעיקר לא ידעה איש בחדריה הכהים, כי על כל החלונות היו פרושים וילאות כבדים, ולא הניחו לאור לחדור. ולפעמים עובר בלבבה חלום החיים. זה מין דבר,שאיל לו פֵּשר ואין לו קץ. הלב מתגעגע, דממת-מנוחה בכל, והיא שוכבת סרוחה על הספה ומתיראה להרים יד ורגל. ובקומה ובלכתה מחדר לחדר צל אחרי צל מתגלה ומסתתר בכל פנה ופנה.
ימים ושבועות יחלפו טרם ישוב הבעל לביתו. אין לה מכירים. לבית-תיאטרון לא תוכל ללכת לבדה. הבנים היו קטנים, ובכלל אינם ממין הילדים לְשַׂמֵּחַ לב אם. עסקי הבית גם כן אינם רבים. היא אך קוראת ספורי-אהבים ומחליפה מזמן לזמן ספר בספר בבית-עקד הספרים. היא גם קוראת בלי לב בז’ורנלים ושבועונים מצוירים. אין לה עסק מְחַיֶה ופעולה נמרצה. ולילה לילה היא הולכת לשכב בחדר-המטות. מטה אחת ריקה, ובשתי מטות קטנות ישנים הילדים, ושנתם תֶּעֱרַב להם. הוילאות פרושים כלם. אין אור מחוץ, רק אור המנורה, שגם הוא מכוסה ועטוף במעיל אדום. היא כבר פשטה את בגדיה ולבושה אך שמלת-הליל. לבן על גבי לבן. השערות כבר פזורות, ובאו משברי החלום כמו משברי מעיָן המקבל מימיו מבין סלעי-הר.
מדַבּר הַיְקוּם, מתפלשת הבריאה, מתנגשים מתנגשים כחות העולם ומעוררים המית-נפש. מי הביאה הלום? מה לה פה ומי לה פה? ובא הרוח ואחז אותה בציצית ראשה והביאה למישור רחב, ומרקד עמה השטן, ומשחק בה השטן. היא מחבקת עמוד אחד עומד באמצע וגובה נורא לו, היא מטפסת בידיה וברגליה על ראשו; ושם, ממעל, נשקפים מרחבי-העולם והמערכות העולם. הכל זוחל מטה ומתנועע ישר והפוך, וגם העמוד מתנועע. היא קורעת את כתנתה בחזקה, ומבהיק אור שני בחדר. היא תכסה בשערותיה את פניה ובוכיה, בוכיה חרש…
בימים ההם התאחזה משפחה אחרת מבני פוזנא בבירה, והיא התחברה עמה ותחל לבקרה פעם בפעם. ולמשפחה הזאת היו קרובים הרבה בהעיר, ואצל אחד מהקרובים הללו היה גבור דנן יוצא ובא. כה הכיר וידע גם אותה, ותעסיק אותו במקצת יותר מאחרות, והוא גם הוא מצא חן בעיניה ותקרא לו לבקרה גם בביתה.
לא אאריך. הסובב לא כמו שבא אל הבית הזה כן יצא. הוא כבר חשב גם בהיותו בחדרו לבדו; ובאמת אשה יפה עזובה כזו לא ראה עד הנה. – והיא גם היא שמחה למצֹא איש מפריע את הדממה בחדריה. איש זה אינו בעל, הנוסע ובא, בא ונוסע, כי-אם איש, איש חי, איש יודע לשיח, איש יודע כי יפה היא ולא ישכח להללה. הוא גם נוגע בידה דרך-אגב, כאשר תציג את החמין והעוגה לפניו, והיא לא תשמטנה. – היא קמה יום אחד בשעת צהרים ואת האמה שלחה עם הילדים. ותסגור את הדלת בעדה ותאמר ליושב ממולה: הרף לענותני.
הוא נשבה ביד אשה צמאה לאהבה, ותחל היא לענות אותו. היקף עולמו נשבר מזרם עז, אשר בא ואחז בארבע פנותיו. הוא כבר חדל משיעורו האחד ביום, חדל לבקר גם את המשפחות הקרובות, ותשקע נפשו באש הזרה, הבוערת ובוערת בלי הרף.
האשה אשר לא התביישה לא בפני האמה ולא בפני הילדים. לא שמה לבה לרנון השכנים, כי ראו איש בא אליה יום יום, ובעלה אין בבית. כמעט חפצה להשכיר לו חדר בביתה, ותציע לו את ההצעה המוזרה הזאת, כי יעזוב את דירתו ויתאכסן אצלה. קשה היה לה להפרד ממנו גם לשעה, והימים, שבעלה שב מדרכו, היו לה לימי עוני נורא ולא יכלה שאתם. היא אמרה לעזוב את ביתה וכל אשר לה ולבוא אליו. ואמנם החלה לבקר אותו בחדרו. שכרון-אהבים אחז את שניהם, ופעם נראו שניהם בחלון, בחלונו.
לא אאריך. האמה לה, שלא יכלה שאת עוד כל השערוריה הזאת, ספרה הכל לבעל; והוא מהר בשוט רַכָּבִים למטמא ביתו ויסרו אותו על אחת שבע. האשה נסעה להוריה, ומשם הביאו אותה לבית-חולים לנוח מִגֵּרוּי-עצביה. וגבורנו, כאשר כלתה עליו הרעה בעיר-הבירה, מהר לסדר כל דבריו ויצא לאחת מכ“ב עירות אשכנז הקטנות, ששם בית-מדרש למדעים. ישב וסדר קטעי למודיו, כתב מחברת אחת חציה מדעית על-דבר הלע”ז ברש"י, כי ידע גם מעט צרפתית. ויצא בעוד שנה מוכתר בכתר דוקטור.
עתה בן-מאיר זה, המוכה בשוט, בשוט-עור ובשוט-אהבה, רב הנהו באחת הקהילות העבריות בגליציה, ובזה עמדה לו ידיעתו בשפה הסלבית.
את בית-תפלתו לא אבקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.