קטן-קומה היה, בעל גו דק וצנום-פנים; וכשהיה הולך, היה נראה כעין נו"ן כפופה. תנועותיו, דבורו, כל אשר בו היה כמנהג חובשי-ישיבה ממין הישן. וכשהיה עומד לפני השולחן הארוך בבית-עקד הספרים של המלכות, ששם מוסרים הפקידים את הספרים השאולים לתלמידים, ומקבל צרור ספריו, הביטו כל העומדים אליו ולא ידעו, מה עינינו לכאן? והוא היה מן המכבידים על הפקידים את מלאכתם ומטרידם ביותר. יום יום הביא ספרים ולקח ספרים אחרים, ישב על-יד כרכי- הרשימות הגדולים וחפש ורשם לו שמות ספרים. והרי ספרי-פילוסופיה, ספרי תולדות-הפילוסופיה, חקירות וקובצי חקירות ודרישות, והרי מאספים לחקרי הרוח. יכול היה לשאול ולשאת אל ביתו את הכל; אין ספר נמנע ממנו, אם אך לא יקדמהו כבר אחר; אבל לקרֹא, לקרֹא את כל אלה – אין פנאי. ואיך יקרא ספר זה היום, והוא יכול לקרֹא ולהגות גם באחר? תורת-הנפש העסיקה אותו ביותר; והרי הפלא ופלא, שיכול אדם לקרֹא בספרים, המלמדים אותנו תורת-הנפש וכל תכונותיה, תנועותיה ודרכיה; אבל גם היופי. הגיעו בעצמיכם: חכמה מפורשה על-דבר היופי והנשגב ומדות היופי וכללי היופי! הגיעו בעצמכם: אנו עושים ועובדים, אנו חיים ואנו הולכים בדרכים שונות, אם לטוב ואם לרע, והרי חכמת-המוסר בכל כלליה ופרטיה. והרי חכמת-המשפטים, הרי חכמת-החנוך, הרי חכמת-צרופי-התולדה. יש חוקים לתולדה! – והרי המחשבות גופן על-דבר המציאות והשתלשלות המציאות. שיטות שונות, דרכים רבות בחקרי כל אלה, ואפילו תורת-ההכרה וכללי ההכרה. ענינים רבים לאדם, ענינים כתובים בספרים; והרי הם מונחים על שלחנך; והרי אתה יכול לפתוח ספר זה או אחר ולקרֹא, ולקרֹא בלי חָשך. ומרוב האפשרות והבחירה במה שלפניך – אינך קורא לא בזה ולא בזה; ולמחר שוב אתה לוקח ספרים חדשים. על-יד קַנְט מונח בֶּקל, על-יד לֶקי – זימל; ועל-יד סיגוַרט – ספר מִשֶּׁל שטינטהל ומִשֶּׁל וינדֶלבַּנד.
אתם אינכם יודעים, כמה קלה היא הרצאת וינדֶלבַּנד ואיך הוא מעביר לפנינו את כל החושבים הגדולים מזמן החדש. אבל צריך אדם להביט גם באפלטון, או, על-כל פנים, באיבֶּרוֶג על-דבר אפלטון. שטינטהל חִדֵּש תורת העמים והלשונות. יש היום גם פילוסופיה של הממון, חכמת-הכלכלה על-פי כחות וחוקים. על מה לא חשבו חוקרי אשכנז וחוקרי אנגליה וגאוני צרפת? והנה ג’אורדנו ברונו, הנה פרידריך יוֹדל, והנה נַטוֹרפּ במרבורג. שמשו של הרמן כהן עוד לא עלתה אז בין התלמידים העברים, כמו עתה. אז חפשו לא מכמני היהדות, כי-אם מכמני האנושיות; ולא עוד סופר אלמוני מכריז ומודעי על-דבר הנבואה הישראלית ועל-דבר המחשבה הישראלית. – לא תתפלאו איפוא, כי גבורנו – בלשון סגי-נהור, שקטן היה בקומתו בכל החבורה – היה נדהם משאון כל אלה, ויסיע כל אבני-חפץ של בית-עקד לחדרו הקטן, אל העליה השלישית, באחד מן הבתים הצפופים במרכז העיר. צער-בעלי-חיים היה לראות באדם הקטן הזה, הנושא תחת אצילי ידיו שני צרורי ספרים, ועומד בכל שלשה רגעים לשאוף רוח. כח גופני לא היה לו מעולם; והוא בעיר המדעים לא-רב אכל ולא היה לו כסף רב להוציא. אמו היתה אלמנה באחת מעירות גליציה הקטנות; והוא ישב בבית-המדרש, למד בתלמוד, הסתכל בספרי-מחקר ומעט גם בספרי-השכלה. בא לידו ספר חקר-אלוה לשפינוזה בתרגום רובין, ויברח לשדה-המדעים. אחדים מבני גליציה, סוחרים בעיר-המדעים, תמכו בידו בשלשה שקלים לחודש, והוא הלך בכל יום ראש-חדש לאסוף לו דמי למודו. ורב כבוד לא נחל ביום הזה. בשבת שלהם, בשעת הפנאי של האנשים האלה, היה גם אוכל אצלם; וזה היה היום האחד בשבוע, שבו אכל לשבעה. –
חבריו בלמוד קראו לו “העכבר” כי היה מקפץ מאולם לאולם ומשיעור לשיעור. הוא שמע את כל מערכת שיעורי-הפילוסופיה, אבל לא בסדר. פעם בא למורה זה ופעם למורה זה, ואף אם קראו ושנו על נושא אחד. הוא רשם את כל שיעור בפנקס, אך כתב-ידו היה כל-כך נשחת, עד ששוב לא ידע לקרֹא בו. בדבור ידע אך שני זמנים, עבר ועתיד, ושאר האפנים בחוקי הלשון החליף איש ברעהו, ויצא כל משפט בפיו כתות ורצוץ. מה שנשא אותו והרים את רוחו הוא – ידיעתו על מציאות שפינוזה, ברוך די-שפינוזה, החוקר והחושב היותר גדול שבעולם, וגם זה, כי הוא היה ממחנה ישראל וידע את “אבן עזרא” בלשונו. אם כי קשה היה לו לצייר לעצמו, איך איש מחבר דבריו בלשון לטינית קורא בעברית את הרמב“ם ואת בעל “הכוזרי” ואת בעלי “העיקרים” ו”חובת הלבבות" – במוקדם ומאוחר לא היה בּקי. – את הספרים האלה לא כבֵּד הרבה, והא ראיה, שאין דורשים על-אודותם בבתי-המדרש הגבוהים. סכולאסטיקה זו היא מין ערבוביה של פלוסופיה, ולא הפלוסופיה עצמה. פילון היה פלוסוף, אבל הוא כבר היה חציו יוָני… היונים היו חושבים גדולים עד מאוד. הרומים המציאו את חכמת-המשפט. היהודים המציאו את חכמת-הדת. הדת היא אך חכמה, בלי שיטה קבועה. המוסר שבפילוסופיה – חכמה, והמוסר שבדת – מלאכה. הנביאים ידעו פרטים רבים, אבל לא את הכללים… עם ישראל עד שפינוזה לא ידע כללים. הגוף הצנום הזה, שקראו אותו שמעון שור ושמשקלו לא רב היה במאזניים, היה צריך לחוקים וכללים… את הסטוריה לא אהב, כי לא האמין במועדים קבועים בה; אבל הוא אהב את הנפש, את תורת-הנפש והשתלשלות הדעות על-אודות הנפש. פלוסופיה היתה ענין עמוק מאוד, ועל זה הנה חוברו ספרים למאות, ספרי-למוד וספרי מחקר ועיון, ואף ספרי-הטבע. ואמנם את הצד הטבעי שבנפש ונתוח הבשר והדם שבנפש שוב לא אהב כל עיקר. הוא החל לרשום לו ספר מלים ממושגים מלאכותיים בפלוסופיה והגיון ומכל ערכי הפלוסופיה; ופתקותיו, אשר השתמש בהן, היו מאוסות לנגיעה. כל אחת גדולה מחברתה, וכלן מחוברות בחוט פשוט, שתופרים בו; ואשרי האיש, שלא היה מוכרח להשתמש בהן. בכלל, בנקיות יתרה לא נזהר בעל תורת-היופי שלנו; לבש זוג מכנסיים זמנים שלמים, וכובע אחד שחור שהוריק על ראשו. לתוספת יופיו היה עוד נושא זוג משקפים גדולים על עיניו, ושתי קרנים משולשלות לאזניו מזה ומזה. ונראה לרוב כאיש-שיבה. איש כזה, שחודר לתהומות האדם לא ישים לבו לחיצוניות. אל תסתכלו בקנקן!
ולאידך הוא בעצמו מסתכל לפנים. הוא בחור עגבני, והתאוה עושה בו שַׁמות. ושעת-הכושר שלו לראות בנשים היא בעת שהוא הולך לקנות לו גבינה וחמאה. הנערות המשרתות, הלבושות לבנים, מצאו חן בעיניו מאוד, ולא נערה זו או זו ביחוד, כי-אם המין בעצמו. לקנות דבר מנערה, לשלם ממון ולקחת את הנותר מהמטבע היה יכול, ותחת זה לא ידע לפתוח פיו בהפגשו עם נערה בת אחד מתומכיו, והתאדם, עד כמה שאפשר היה לדם שיבוא בפנים הירוקים האלה.
התקיפים שבין תומכיו התמידיים היו משתמשים בו גם לשליחות. ולמלוא מלאכות קטנות בעיר. הוא היה קרוא לבית לאכול ארוחת-צהרים בשבת שלהם, כדרכו. והאמה עזבה את הבית ולא היה שֶׁכָר על השלחן, וירד הוא מעל המעלות לקנות שלשה בקבוקי שכר. המקרא אומר: שונא מתנות יחיה; והוא היה אוהב לקבל מתנות, סיגריות ופפירוסות, ואפילו מטפחות-האף, שאבד מהן צבען, ועקרת-הבית מעניקה לו מאלה בנפש חפצה. ופעם היה הדבר להפך, בני-הבית הלכו לשוח באותו יום, והוא בא לבקר אותם ומצא אך את האמה. וישם ידו בצלחתו, ויקח משם חצי שקל כסף, מטבע רבה לגַבֵּיה, ויתחב בידה. ותשחק העלמה במלוא פיה, לקחה את המטבע מידו ותסתכל בה ישר והפוך ותאמר: “בעד זה אוכל לקנות לי לולאה יפה לראשי”; ופתחה שוב את הדלת ונגעה בשכמו לא בנעימות ואמרה: “עתה יכול האדון ללכת לדרכו באין מפריע”. והוא הלך נעלב מעט והצטער על שקלו. –
צריכים אתם לדעת, כי עם כל עָניו היה מקמץ מעט כסף. אידיאל מיוחד לא היה לו בחיים. הוא חפץ רק להתקיים בקרית-המדעים ולהשתלם בלמודים. ובעיקר לא היה משתלם כלל ומבלבל את ראשו מזמן לזמן. הוא כמעט חדל לחשוב בדרך ישירה. והכל שקל בעיון ובהגיון על-פי קטע זה ועל-פי קטע אחר במוחו. רֵעים כמעט לא היו לו כלל, רק תלמיד אחד מארץ רומניה, דוד שמו, ועמו סח תמיד והראה לו את הספרים השאולים, המונחים באותו מועד על שלחנו.
הוא אמר לחַבּר עבודה מדעית; וכבר עברו עליו זמנים שבעה בלמודים, ולא ידע באיזה נושא יתחיל, כי היו לו ממש מאה נושאים ותכנים מיוחדים לדון בהם. הוא החל לבקר את המורים בפלוסופיה ולהתיעץ עמהם על-דבר בחירת תוכן לעבודתו. ויוסיפו לו על מְאַת תכניו עוד שבע עצות; ולא ידע שוב, במה לבחור. מצבו החמרי גם כן לא היה בטוב, אם כי קבל עוד איזו תמיכה קטנה על-ידי אחד מרבני העיר על-מנת לומר קדיש אחרי עשיר שמת. הוא לא התפלל כלל ולא שמר את המִצות, כי-אם את יום-השבת. ובכל-זאת הוא ירא אלהים מעט בלבו, את אלהי אבותיו הפשוט, ולא את-בעל הסבה הראשונה בפלוסופיה. ולוּ לא בא לקרית מלך רב ולא שקד על דלתי בתי הלמודים, כי אז היה ירא וחרד לדבר ה' באמת. מה שייך? ה' הוא האלהים, אבל פה ושם משמש רוח המחקר. הדבר שהטרידו – היה ענין הנַצרות. זו אינה דת מפורשה ולא ענין מחשבה, אך אמונה. האמונה מתחילה תמיד בה', ואחר-כך יבואו מלאכים, ואחר-כך נביאים, ופה מתחיל הכל מהמשיח ומבן-האלהים, וממנו משתלשל הדבר והאלהים האב והשכינה; ובשפת הפלוסופיה וההגיון הרי זה דבר הבא מן המאוחר אל המוקדם, מן הנשוא אל הנושא… בבית-מדרש המדעים יש גם מחלקה מיוחדה לתיאולוגיה; והוא נסה לשמוע פעם שיעור אצל אחד ממורי התיאולוגיה; ולִמֵּד זה ספר ישעיהו, ספר ישעיהו ממש; והלז הורה כללים בחכמת הדקדוק של שפת עבר, בפִעל ופֻעַל, והכל רשום על הטבלא בכתב אשורי שלנו, והתלמידים הנוצרים יושבים ומקשיבים. הלא פלא הוא.
זמן שלם הוא גם שמע חפשי בבית-מדרש הרבנים לעדת האדוקים, על-מנת לקבל פרס, ולמדו שם חומש עם רש“י בלשון אשכנז, מעט מדרש וספר “חובת-הלבבות”, ואף דינים ב”שלחן-ערוך", והכל בלי גלוי-הראש, כי-אם בירמלקאות ממש, והוה משוגע ממראה עיניו.
שעמום יסודי לא ידע ונפשו לא היתה חולמת כלל. והוא גם לא בקש הרבה, ולא תִכּן הרבה, מה שייך? האדם הוא בעל ידים ורגלים ומוח לו והגיון לו וכללים לו. אלמלא היו כללים, לא היו פרטים. העולם נברא מעצם האידאה. זה עובד וזה עושה מלאכה, ואף סוס זה רתום למרכבה. הכל מן התפשטות אידיאה. גם התורה בכלל מין אידיאה היא, אבל לא ידעוה מחברי התורה, האדם יודע והבהמה יודעת, זה אוכל וזו אוכלת, ומותר האדם מן הבהמה אין. פותח לו את כל ספרי החושבים אשר אתו וקורא בזה עלה ובזה עלה. הוא מתחיל תמיד מראש. שיטה לא יכול לסדר לו, זה ידע מעצמו. אבל אולי יכתוב באור לקַנט, אולי יעשה השואה מקנט לשפינוזה או מקנט לשֶׁלינג? שֶׁלינג בודאי אדם גדול היה ולוּ היה חַי היום, כי אז היה העולם אחר. את תולדות חייהם של הפלוסופים לא קרא, והוה מתפעל הרבה מכמה חושבים והוגים – והוא אך יושב ומקשיב וסופר כל הגה וכל רעיון.
***
היה יום-סגריר. גבורנו החלש הלך בשני צרורי ספרים מבית-עקד הספרים של המלכות, צרור אחד מימין וצרור אחד משמאל, והוא אך בקושי ישאף רוח מכובד המשא. ותבוא מרכבת עגלון לנגדו ויתבלבל למראה הסוסים, שהתקרבו אליו. העגלון קרא “לימין”, והוא השמאיל. הטה העגלון לימין ויקפוץ גם הוא לימין, וביתיים נפל, כרע, ושני הצרורים קשורים אך בפתילים חלשים, ונפלו והתפרדו לארץ, והסוסים עברו על החושב וכל כתבי המחשבות, רמסו ולא חמלו… הרימו אותו מתעלף מן הארץ ויובילוהו לבית-החולים הקרוב. שם בקרו מקום השבר, ישרו את העצמות ושמו את הרגל בסיד. ששה שבועות היה מונח על גבו מבלי תנועה.
ויהי מקץ ימי המאסר על המטה הוציאו את הרגל מהמטליות, נסו להעמידו על הקרקע, והנה הוא צולע. והוא גם נשאר צולע, והיה הגוף הקטן והחלש הזה גם בעל-מום. הכאב חדל והפצע נרפא, אבל רצונו להשתלם הלאה בלמודים נשבר לגמרי. וישב לבית אמו, שוב התגלגל זמן אחד בפראג ואחר-כך בא לברין. אדם שבקש להעתר בכתר דוקטור, ולא נתדקטר, הוא כנולד שלא כלו כל חדשיו. למסחר ולמעשה לא יצלח ולמלמד פשוט גם כן לא יצלח. ויהי למורה-דת באחת מערי-המחוז אשר במדינת בוקובינה. עם עוד ימצא פנאי וחפץ לעסוק שם בוינדֶלבנד ובפסיכולוגיה – איני יודע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.