¹

על הבד הקינמטוגרפי, שנגלה לפני עיני ברגע זה, בשובי אחרי שבע שנות נדודים, שנות נסיונות, מלחמות, חליפות ותמורות, מהפכות, ענויים ויסורים, שגיהנום כלה והם אינם כלים – מתראים חליפות ארצות, עמים, ערים, אנשים, פרצופים, שמים אפודים, כחולים, מעוננים וטהורים, בצות פולסיה, רוסיה המתקוממת, ערבות סיביריה ויערות אוקראינה, – כל אלה המקומות שעברתי וחייתי וסבלתי בהם. נגולות תמונות ונעלמות, מודלקים אורות וכבים, הגלגלים מתנועעים ומראים לי תמונה אחר תמונה, מחזה אחר מחזה, ואיזו ערבוביה נוצרת במוח, קלידסקופוס מסתובב, שאין לא ראשית ואחרית.

האם היו אלה רק שבע שנים, או שבע תקופות? האם את כל אלה ראיתי בחזון או בהקיץ? אולי היה זה רק חלום.

ויש שאני מקיץ לרגעים, כאותו הגבור של בילאמי, או כחוני המעגל, לאחר שבעים שנות תרדמתו, משפשף את עיני ואיני מכיר את העולם הזה שנוצר בחבלי-לידה קשים ומרים ושלעיני יצא מחתוליו.

לא כזה היה העולם בצאתי לפני שבע שנים לבקש לי תבה קטנה להחסות בה ממבול הדם שהציף את העולם הגדול. לא כזה היו גם העולמות שנוצרו אחרי כן בזרמי הזמן ותחת הלמות המאורעות הגדולים, כלפני ששת ימי בראשית. בא איזה יוצר אכזרי ועשה נסיונות חדשים ליצור עולמות שונים, בנה אותם והחריבם, החזירם לעפרם, נעץ קנים חדשים והעלה עליהם שרטונות, כאלו בחל בעולמות הבנויים, שלא היו נאותים לחפצו ולא התאימו לשאיפתו.

אין אני מתכוון לעולמכם אתם, היושבים במקום הזה בכל אותה התקופה הארוכה, אתם, שלא הרגשתם כמונו את עצמת הזעזועים, שאך לאט לאט עברתם מסדרי-חיים אלו לצורות-חיים אחרות, שלא ישבתם על הר הגעש ושלבתו לא זרקה אתכם לרגעים כמו בתוך כף הקלע.

השרשים העמוקים של עולמכם אתם לא נעקרו ממקומם. נשתנו הענפים, הקליפות, הצמרת, אך לא השרשים. במקום השלוה האֶפית ששררה ברחובכם – באה איזו עצבת, נראו אילו קמטי-דאגה על פניכם. חלפה בת-הצחוק, שידעה להתיחס בהומור קל גם להופעות לא נעימות. הטרגידיה של חייכם התעמקה, ואולי גם התרחבה, נעשתה רצינית יותר, ואולם יש מקצועות בחיים ובספרות ובאמנות, שאין כל הבדל בהם בין האתמול ובין היום, כאילו לא קרה מאומה, כאילו לא היו בינתיים מאורעות-עולם, שהפכו את כל הקערות על פיהן. יש לכם ולקהל שלכם אי-אילו דרישות ותביעות רוחנית ומוסריות, שאיפות, מאויים, שיטות, הזיות, שאלות המצפות לפתרון, מלחמת-דעות גלויה מעל הבמה ועל עמודי העתונים ועלי המחברות והספרים.

אז, בצאתי מאתכם לנוד במרחבי העולם, לא הצטידתי במזון זה, שנמצא בתרמילכם ולא לקחתיו להיות לי צידה לדרך. כל זה מצאתי מן המוכן בכל מקום בואי: בפולסיה השקטה, השקועה בבצתה, כאדם הנשקע בהזיה; במוסקוה מהדורה ראשונה, בראשית ימי המלחמה, במקום הבמות שהוקמו בראשונה למלחמת דעות ומפלגות, לימין ושמאל, לעסקנות שקדנית ולדברנות; בסיביריה הצנועה, ביהדותה המעורפלת והחמימה, עם געגועיה אל היהדות הלמדנית, עם מסירותה התמימה למסורת הדתית והלאומית; באוקראינה היהודית שלפני שנים אחדות, אוקראינה בעלת “האבטונומיה הלאומית היהודית” הצעקנית. – זו הקלחת הרותחת של הרגשות ומאויים לא ברורים, פנים נלהבים, עינים בוערות, מלחמות נלהבות, אמרות – פצצות ושאיפות עמומות.

ובשובי הוקל תרמילי: לא הבאתי מאום מהעולם ההוא, שאין בו אלא שממון נורא, ריקניות נפשית ורוחנית. את הכל הציפו הגלים. נשאר רק הים הזועף, הסוער, ההומה ורעש ורותח, שבלע את הכל. איזה קוסם בא ונסך רוח פלאים על הקינמטוגרף הצבורי היהודי וטשטש את כל התמונות והמחזות. אזה מטאטא-השמד נקה וטהר את כל הסביבה ולא השאיר זכר לכל מה שהיה חי ופועל ותוסס בעלומנו.

יש אשר עוברים ושבים באים אליכם ומרימים מעט את המסך ומגלים את הנעשה מאחורי הקלעים. ויש אשר הדים לא ברורים מגיעים אליכם מן החיים ההם של “היהודים האדומים” אשר מעבר לנהר סמבטיון. ואולם כל זה אינו אלא צל-צלם של החיים, כל השטחי והנגלה ביותר, שהוא נראה לעין האדם הסוקר מן הצד, ואין אתם יודעים מאום מהנעשה והנשמע במעמקים, במטמון ובמחשך, בסתרי הנפש של היהודי, הנמצא בעולם ההוא ההולך ונחרב.

העירה היהודית, ההמשך של היהדות העתיקה, זו העירה ששבה לתחיה אחרי הזעזוע הראשון – גירושי המלחמה – לא תכירו את מראיה. היא התאבקה בגבורה עצומה על קיומה והגינה על עמדותיה בכל עוז. יותר מדי מחוברה היתה בטבורה אל סדרי-חייה, ומחניק היה בשבילה אוירו של הכרך. היא התגעגעה אל המרחב שלה, אל השמש הגלויה, הנשקפת בכל מאור פניה, אל הכּכּר המופנה כלפי כּפּת-התכלת. כל עירה השתפכה לכרך, כנחל קטן הנופל אל נהר רחב-ידים ומשאיר בו את נתיבו המיוחד ואת צבע מימיו. ברגע הראשון, כשאך ניתנה האפשרות, התעוררה העירה ושבה למקומה.

והנה אף זו העירה הגבורה שעמדה בפני כל הנחשולים, לא קם בה רוח. גם היא הרכינה ראשה לפני הנחשול הגדול, שבא להטביע את צורות החיים והעולם.

ובכרך ההומה ורועש, בכרך המלא צעקות וקולי-קולות, באותו הכרך, שבו מראים האשפים של דורנו את להטיהם ואת קסמיהם לעיני הקהל, אין העינים רואות כלום, זולתי בית-קברות רוחני, שבו מובאים לקבורה בקול המון חוגג ובתרועת נצחון כל השאיפות והמאויים, שלא נצבעו בצבע האדום המודרני. יש רק אַללאַה אחד ונביא אחד, שאליהם מותר להשתחוות ושלו רשאי האדם להקטיר קטורת. כל היוצא מכללזה – בחזקת נביא שקר שדמו מותר. האנשים – ואולם האם יש שם אנשים? – הם רק צללי אדם שקללת אלהים רובצת עליהם. השמים אשר על ראשם כבדים כעופרת. הניצוצות האחרונים אשר בלבבם כבו. אין אלוה בנשמתם. הכל נהפכו לחיות טורפות ורעבות, שאין להם בעולמם כלום, זולתי הלחם. חייהם הם חיי כלבים זוללים, שאין להם לא עבר, ולא עתיד, כי אם הווה עכור, מלחמה שפלה של קיום גוף ושרפת נשמה.

ויסורי הנשמה וענוייה הם נוראים, האבות כבר התיאשו מראות בטובה – עולמם חשך בעדם, תקוותיהם נכזבו, חלומותיהם אבדו בתהו, חזיונותיהם ומחשבותיהם נטמטמו. אולי תוססים עוד במעמקי לבבם אותם האידיאלים, שתפסו מקום גדול בחיי-עברם.אבל מי יכול לחשוב ולטפל בדברים, שאסור לעסוק בהם בגלוי ובסתר? מי שהיו פועלים ועובדים חרוצים על שדה הציור והספרות מתחבאים בסתר אהלם ומפחדים להראות בפני הקהל, לבל יתפסו במינות, והבנים – אלה כבר אבדו מתוך הקהל, נסחפו בזרמים החזקים, השוטפים ובולעים במרוצתם את כל אלה שאינם יכולים לעמוד בפני הנחשולים. צמחה תנועת טמיעה עצומה שבה כרוכים: התעללות בכל היקר, בעיטה ברגל בכל השאיפות הזרות לרוח הכללי של הזרם המושל בכפה.

ונוראה היא המחשבה, כי תחת זרמי המבול השוטף הזה הולך וחרב אחד מחלקי עולמנו, החלק החשוב והמכריע ביותר של היהדות, זה החלק, שנחשב עוד לפני זמן-מה לסלתה ושמנה של היהדות כלה.

והאמינו:

באותם הלילות הארוכים, לילות הזועה, שבהם נדמה לנו, כי בפעם האחרונה נוצצים על ראשנו רבבות הכוכבים, שלא נפקדו בפקודת כל אדם, שלא הועמו עוד על-ידי דיקריטים ואורם לא

חשך, – לא נתעוררו בלבי רגשי רחמים לאלה העלובים, שנחרבה בידי זרים שארית הפלטה שהותירו להם השוחטים מכל המינים והסוגים; לא נתעוררו רחמי למראה האלפים והרבבות, הנמשכים והולכים בצדי הדרכים, במקום שליטתם של מלאכי-מות, האורבים להם ועורכים עליהם ציד; הלנים תחת כּפת השמים, בין יערות-עד, כשודדי לילה, או מבלים ימיהם בשורות ומחכים לתורם.

כי לא הם אומללים, האומללים נשארו שם בתוך גן-הקמשונים החדש, שהוא הולך ונשתל, אותו הגן, שאין בו לא פרי ולא פרחים.

אלתבכו להולך – בכו בכֹה לנשארים תחת המפולת של העולם היהודי, הנופל מעצמת המכה של הפטישים, פטישי כל הארץ. –

תרפ"א.