¹

 

I    🔗

הסו – אל תיראו. הטו אזניכם ושמעו לא את משק החרבות, רעם התותחים, אש היריות, המית הדם התוסס. כי אם את הד הדברים הרחוקים, הרחוקים, המגיעים אלינו ממעמקי הדורות. האזהרה באה לנו משכבר הימים. אנחנו, בני הנצח, ידוע ידענו את סדר הדורות. ידוע ידענו כי תחנף הארץ, כי דם ואש ותמרות עשן ישלטו בה שלטת, כי אש התפתה תבער בה מסביב, כי לא יהיה מנוס לכף רגל איש על פני האדמה, כי עוד יבוא מבול אש לשחת כל בשר על הארץ.

שמעו את האזהרות:

“ובאחרית מלכותם, כהתם הפושעים, יעמוד מלך עז-פנים ומבין חידות ועצם כחו, ולא בכחו, ונפלאות ישחית ויצליח ועשה וישחית עצומים ועם קדושים, ועל שכלו והצליח מרמה בידו ובלבבו יגדיל ובשלוה ישחית רבים ועל שר-שרים יעמד”.

והנה בן-בוזי ומלחמת העולם בציורו:

“ושובבתיך, ונתתי חחים בלחייך, והוצאתי אותך ואת חילך סוסים ופרשים: לבושי מכלל כלם, קהל רב, צנה ומגן, תופשי חרבות כלם – – – כלם מגן וכובע, גמר וכל אגפיה, בית תוגרמה, ירכתי צפון וכל אגפיו, עמים רבים אתם”…

הם ידעו גם זאת, כי “היה תהיה עת צרה אשר לא היתה מיום היות גוי עד היום הזה”. הם ידעו גם זאת, כי “שנה שמלך המשיח נגלה בה, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ואוחזים אותם צירים כצירי הלידה וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים:” להיכן נלך ולהיכן נבוא?"

הכל כתוב בספר. נדמה, כי מתקרבים, אחרי ימי הבינים, הימים האחרונים, ראשית הקץ, שעליו נבאו מחשבי בקצים. בחושם הטבעי, חוש של אבות אוהבים, הרגישו את חבלי ראשית הימים, אותם חבלי המשיח שהרעידו את מיתרי לבבנו מדי קראנו על אודותם בספר. אותן מדורות גיהנום, שעלינו לעבור בהן בטרם נבוא לשערי גן העדן, אשר תמיד מתהפכת עליהם להט החרב..

הם ידעו את הימים האלה וחזו אותם בדמיונם. הם ידעו, כי מוכרח יהיה לבוא אותו הזעזוע העולמי, כי הארץ רעד תרעד פעם, כאלו תאמר להשתחרר ממשאה הכבד אשר שמה עליה האנושיות, כי לא תוכל עוד שאת את הנטל ותהפך לתוהו ובהו למען פנות מקום לעולם החדש.

אבל חזק היה חפץ הקיום בלבם של האבות. הם היו דוחים את הקץ ומברכים את נפשם: “ייתי ולא אחמיניה!” הם דחוהו לתקופה אחרת, רחוקה, הרחק מתקופתם הם ומן התקופות הקרובות להם.

האם אמנם כן הוא? האם אנו, בני בניהם, העומדים בתוך הלהב, נמצאים באותה תקופת המעבר שעליה נבאו החוזים הגדולים? האם זהו המעמד הגדול של קץ העולם הישן וראשית העולם החדש? האם זהו המפתן של התקופה העולמית, תקופת ההוד של הנצח?

כי הנה ראשית הקץ כבר באה: “ונשפטתי אתו בדבר ובדם ובגשם שוטף ובאבני אלגביש, אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל כל העמים אשר אתו”. “בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר ואין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישום ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת”.

הכל, הכל כמו שכתוב.

ובלב מתעורר חפץ מוזר: לעצום לרגע את העינים, להשבית את המית הלב המדוכא והנפש הנתונה בתוך הצבת, לסתום את האזנים לבל יגיע אליהן קול משק החרבות, להתחבא בחדרי חדרים, או להתרומם בכדור פורח למעלה, למרומים, למקום שלא תגיע אליו אף אנחה אחת של פצוע ומר לב, אף אנקה אחת של חלל מחללי החיים, ולהשקיף מרחוק אל עבר העתיד, המקופל תחת רגלי כסא הכבוד, או לעשות קפיצה גדולה, לפסוח על חבלי הזמן הזה, או להרדם תרדמת חוני המעגל ולהתעורר כעבור ימי הבהלה, בתוך התקופה החדשה, שתבוא אחרי זו.

מה יהיה אז? מה יהיה כעבור הסערה? האם יקום והאם יהיה הקץ בראשית הקץ? האם לא דברו שוא גם יתר החלומות הגדולים, שחלמו חוזינו על העתיד הנהדר? ואולי יבוא גם אותו קץ הפלאות היפה והמזהיר, ששעשע את נפשנו במשך דורות רבים?

והלא יפה ומזהיר הוא החלום: איתני העולם ייעפו מרוב מלחמות. הארץ לא תוכל עוד שאת את הדם הרב השפוך. אז תזרח בת צחוק על שפתי האנושיות הזועמת ובעיניה יֵרָאה אותו הברק שעליו חלמו הנביאים בימים הנוראים: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. והאדמה השוממה, שספגה אל קרבה דמי חללים, תוציא פרי בעתו. “וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות”, אויבים יהפכו לאוהבים “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”; הדעת והתורה שנשכחו ונעזבו, הרוח האנושי שירד תהומה, יעלו וישובו לגדולתם. “כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים”. “והיה אחר כן ואשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו”. יסתרו העננים, יחלפו העבים ושמש השלום תזרח בכל הדרה.

הלא יפה הוא החלום! ואי הוא האוב אשר נוכל לדרוש ממנו עתידות? אי הוא הקוסם אשר ינחש לנו את הצפון בחיק העתיד?

והלא היאוש מוסיף לנבא לנו רעות: החיה שבאדם, שבאו ימי שלטונה, תתחיל לטרוף על ימין ועל שמאל. השנאה והמשטמה, שהדליקו את המדורה, תתפשטנה יותר ויותר, העמים ששלפו את החרב לא ישיבוה לנדנה, עד אשר ימלאו את כל תאותם, השלום העולמי יהיה מזוין מכף רגל ועד ראש והזועם יוסיף להעמיד פנים זעומים.

ומי יגיד לנו עתידות? מה יהיה ומה יבוא? האם רק ראשית הקץ לפנינו בכל מוראותיו ולא הקץ עם כל נחומיו?…

 

II    🔗

“ולא ישא גוי אל גוי חרב”, כי אם חרבות; “וכתתו את האתים לחרבות” – כזאת וכזאת היא ראשית הקץ. נהפכו סדרי עולם. לא לפנים כי אם לאחור צועדת האנושיות, אל הימים אשר לפני ימי הבינים. הקולטורה, ההמצאות, הטכניקה, הכשרונות המצוינים שהקימה האנושיות – כל אלה הוקדשו לשם שכלול ההזדינות, שמרכזה הוא במרכז התרבות העולמית, גרמניה. על יד אירופה העמד ז’נדרם בחרב שלופה – לנצור את השלום.

בין מלחמה ומלחמה, בימים שבהם שואפת האנושיות רוח ברוחה, והיא שבה למנוחתה אחרי רעד הארצות; בימים שבהם עוד יש שלטון לקול האלהים אשר בלב ושנשמע עוד דפקו של רגש היושר והחמלה; בימים שבהם מתעורר רגש של תעוב אל הדם השפוך, אל ירושת התרבות הנרמסת ברגל, באותה שעה עומדת אירופה על פרשת דרכים ושואלת: לאן אנו הולכים?

מימי המלך הצרפתי הינריך הרביעי עד הימים האחרונים חלמו תקיפי העולם על דבר “אחרית הימים”. על העת שבה “יגור זאב עם כבש”. אלה חלמו על דבר קריאת אספת כל הממלכות לפתרון הסכסוכים בין העמים, ואלה – על דבר בית דין של פשרות. אפילו נפוליון הראשון, סנחריב המודרני, שבלבל את העולם, חלם לבצר את השלום ע“י יצירת פידירציה אירופית, שהוא, נפוליון, יעמוד בראשה, אחרי שיכניע תחתיו את כל אירופה ע”י דם ואש.

ואתה השאיפה הנפוליונית, שהתגלגלה בלי נפוליוניות – לווילהלם השני, קבלה צורה של “שלום מזוין”, של הזדינות בלי קץ, שהביאה, והיתה מוכרחת להביא, לידי הקטסטרופה של הימים האלו.

באחת ההודעות של המיניסטריון הרוסי לעניני חוץ אל מדינות אירופה אנו מוצאים ודוי נכון על המצב שנוצר באירופה ע"י השלום המזוין.

ההכרה בנחיצות לשמור את השלום התחזקה באירופה – נאמר בהודעה. בשם השלום נכרתו ספרי ברית והוגדלו כחות הצבא. אבל תחבולות אלו אינן תריס בפני הפורעניות. העול של המסים מכביד על העם. הכחות הרוחניים והגופניים של העם הולכים לטמיון בלי שום תועלת. השכל העם והתפתחותו נפסקות באמצע. מאות מליונים מוצאים לרכישת תחבולות חדשות להשמדת בני אדם, תחבולות, שהיום יש להן ערך, ומחר – באות אחרות תחתיהן והן אינן שוות כלום, מפני ההמצאות המתחדשות. הפרעת המצב הכלכלי, הבאה בעקבות ההזדינות, מהפכת את השלום המזוין של הימים האלה לאסון גדול בשביל כל העמים הנושאים בעול. ברור הוא, איפוא, אומר המיניסטר, שאם המצב הזה ימשך, יביא בהכרח לידי אסון, שהכל יראים מפניו ושהרעיון האנושי מזדעזע לזכרו. ולכן דרוש לשים קץ להזדינות ולמצוא אמצעים לקדם בפני האסון העולמי.

אבל התחבולות האלו לא נמצאו. ולוע התותחים פתח את פיו. אותה הסכנה, אותו האסון העולמי, היה מוכרח לבוא.

הסבות נמצאות תמיד. על הר-שרפה נמצאת האנושיות, המחולקת לממלכות. האש נכונה תמיד להתפרץ. ואחרי שכבר נצבו גבולות אירופה, התאחדה גרמניה והוקמה ממלכת ההאבסבורגים, עלה על הלב הרעיון לתת חופש לעמי הבלקנים. כהר-געש הוקם בלב אירופה. זה יותר מארבעים שנה, שאירופה עומדת בתוך הלהב, לפני הבערה, או אחריה, או בין תבערה לתבערה. אין מנוחה. “שווי המשקל” מאבד את שווי המשקל של העמים. מן" המערב הקרוב" היתה צפונה הרעה לאנושיות.

והנה באה הקטסטרופה. אנחנו העומדים על הר הגעש איננו יכולים גם לשער את אשר היא מביאה לנו בכנפיה. יותר מדי נגעה הצרה עד הנפש של כל יחיד ושל כל הצבור. אבל ההיסטוריה אינה שואלת ואינה חוקרת לשם ולתואר, ובבא העת ליצירת תקופה היא הולכת ומתפרצת אל חיים שקטים ושלוים, באיזה דור שתבחר לה, מבלבלת את העולם ומחזירה את הכל לתהו ובהו. אולם אין חבלי-עוני שלא יביאו גאולה אחריהם, אין ענויים שהולכים לאבוד ואין אסון בלי ששון. אמנם אוי להם לנקברים תחת המפולת, אבל על החורבן יצמחו חיים חדשים. ומי יודע, אם אין אנו חיים בתקופה היסטורית הגדולה, יותר נכון בתקופת המעבר? מי יודע אם לא תברך האנושיות בעתיד, באחרית הימים, את תקופת המעבר הזאת, את רגעי הלקוי שיביאו לזריחת חמה בהירה בלי כתמים ובלי לקויים?

כי מה יחסר לאנושיות למען אשרה, אושר הנצח? הכל יש לה לאנושיות של דורנו: בינה והשכל, טכניקה, רחבות, חופש עולמי, תרבות, אורה, חיים ואפשרות לחיות. חסר לה רק דבר אחד: להשתחרר מכבליה אשר שמה בידיה על נפשה, שבם היא קושרת את ידיה ואת רגליה ושוללת מעצמה את חופש התנועה. מה חסר עוד לגאולת האדם, אם לא להוקיר את הנפש, את החיים של כל אחד ואחד; אם לא להכיר, כי לכל נפש יש הרשות לחיות ולכל אדם יש עולמו הקטן, סביבתו הקטנה, אשר בנגוע החרב בה מתערר כל הגל הזה, נחרב עולם קטן.

האם יבוא הקץ הזה והאם יעבור דרך נהר-די-נור, דרך נהרי נחלי הדם? אם רק שנוי קטן במפה האירופית, כקריעת אלזס-לותרינגן מצרפת, או בוסניה מסרביה, היו גורמים לחרבן העולם, מה יהיה כעבור המלחמה הזאת? האם לא יתאמצו המנוצחים להשיב אליהם את כבודם והאם לא יתיצב שוב “הז’נדרם האירופי” לנצור על השלום?

כן. אולי יהיה כן. אולי תהיה מלחמת העמים אך ראשית הקץ, אבל ברור לנו, כי אנו הולכים ומתקרבים אל הקץ הנכסף. “מיניה וביה אבא שדי ביה נרגא” – הדם יטהר על ידי שפך הדם. המיליטריות היתה בטלה לעולם אלמלא הגיעה לנקודתה העליונה. הדם השפוך היה מוכרח להרטיב את אדמת אירופה, תותחי קרופ צריכים היו לתת כל מה שהיו יכולים לתת, להוציא מלועם את כל האש, החורבנות והשמדות בעצורים בקרבם, למען הוכיח מה טיבו של “השלום המזוין”.

“בדמיך חיי”. העולם הגדול הנחרב יקים על הריסותיו את הבנינים החדשים, יטהר את האויר וישים קץ להאסונות שמביאים בני האדם על בני האדם…

 

III    🔗

מעל לחיים עמדו חוזי אל, נביאי ישראל, ונבאו על אחרית הימים. מתוך מעמקי הדורות נשקפו להם המאורעות העתידים להתחולל לעת קץ, בבוא “היום ההוא” היום הנורא, אשר בו יחרדו ויתפלצו עמודי העולם, “נוע תנוע הארץ כשכור” וחבלי יולדה יאחזוה, חבלי לידת העולם החדש.

“יום עברה היום ההוא – אומר צפניה החוזה – יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, על הערים הצורות ועל הפנות הגבוהות, והצירותי לאדם והלכו כעורים, כי לה' חטאו, נשפך דמם כעפר ולחמם כגללים. גם כספם גם זהבם לא יוכלו להצילם ביום עברת ה' ובאש קנאתם תאכל הארץ”.

אגדת הנבואה העמידה במרכז של “היום הנורא” את העם העברי, עם הנצח, כאלו נבא להם לבם, שכל גלי הים יעברו על ראש השיבה של העם הזקן, אשר זכה להיות עד-ראיה לחורבנות העולמות, להריסותם ובנינם; כאלו נבא להם לבם. שכל “עת צרה “תהיה גם ליעקב, כי הוא יטעם את כל המרירות של המהפכות העולמיות. וכל חבלי הגאולה היו כרעה הכרחית בעיניהם, כפרוזדור אל הטרקלין, כמעבר מן הגיהנום אל גן העדן, אחר ש”אין גיהנום לעתיד לבוא.”

ואחרי היום הנורא תבוא תשועה לישראל “ובעת ההיא, כמו שמבטיח דניאל, ימלט עמך”, אחרי אשר תהיה “עת צרה אשר לא נהיתה מיום היות גוי עד היום הזה”.

אשרי המאמין. מאושרים היו אבותינו אשר יכלו בעת צרה ואסון כללי לחשב את הקץ, למנות ולספור את הימים המבדילים ביניהם ובין הגאולה. לא קשה הוא לסבול ולהתענות בשעה שאתה בטוח, כי יש גבול, כי עוד מעט ויבוא הקץ לענויים והגאולה תכפר על הכל.

מחשבי הקצים היו מוצאים בתקופתנו זו סמוכים לדבריהם. האחרון ביניהם, ר' מאיר ליבוש מלבים, אשר עוד בשנת תרכ“ח חשב ומצא (בפירושו “יפה לקץ” לספר דניאל), כי “קץ הפלאת המיועד יהיה בשנת תרפ”ח”. “בשנת תרע”ג תהיה ההתחלה ותמשך י“ד שנים, שהם השני שבועים, שבוע אחד שאחז”ל, שבוע שבן דוד בא. ושבוע של גוג וכו‘, שהוא משנת תרע“ג עד שנת תרפ”ח, ובשנת תרפ"ה שהיא ג’ שנים לפני תרפ“ח יתחילו בבנין המקדש וימשך ג' שנים”, – אותו מחשב הקץ היה רואה בודאי בזעזוע העולמי הזה את אותות הגאולה.

ואלם גם אלה, שאינם מחשבי קצים מרגישים ויודעים, – באותם הרגעים שהם משתחררים מהשפעת הסביבה והם יכולים להשקיף באופן אוביקטיבי על המאורעות, – כי אנו עומדים על הגבול של תקופה חדשה לא רק בעולם הכללי, כי אם גם בעולמנו אנו. שלשה חלקים גדולים, הרוב הגדול של העם היהודי, כתשעה מליונים נפש איש–ואולי גם כל העם – נמצאים בתוך הלהב. בדרך בלתי ישרה משפיעה המלחמה גם על אלה היהודים העומדים לפי שעה מחוץ לתחום הרעש, ושגם הם עלולים בכל רגע להאחז בסבך, מאחר שמלחמת עמי אירופה נהפכת לאט לאט למלחמה עולמית.

רק פעם אחת בהיסטוריה נמצאנו במצב כזה: בימי המלחמה הגדולה של נפוליון הראשון. גם אז היה שדה המלחמה בתחום מושב היהודים. אותן הערים הסובלות עתה בעת המלחמה, היו גם אז שדה –המערכה, היהודים נמצאו גם בימים ההם בין שתי להבות. חורבן והרס, דם ואש הלכו לרגלי הכובש הצרפתי הגדול. היהודים היו נאמנים למלכותם, נתנו לה עזר וסעד, והצרפתים נקמו בהם על אמונם ומסירותם.

ואלם הזעזוע ההיסטורי ההוא, בלבול הארצות והמדינות על ידי המצביא הגאוני, לא עבר גם הוא בלי השפעה על המצב של היהודים בארצות רבות.

ומי הוא אשר לא יאמיו, כי מלחמת העולםףאשר בה משתתפים, באופן ישר ולא ישר, תשעה מיליון יהודים, ואולי כל יהודי התבל, לא תביא גאולה זו או אחרת גם ליהודים? האם יכולים גלים כאלה לעבור מבלי עשות רושם? היתכן, כי פרפוריהם של מליוני בני אדם לא יכנסו בחשבון בבוא שעת שלום?

אין לחזות מראש את הצפון בחיק העתיד. ברגעי המהומה אי אפשר לערוך תכנית ולסמן דרכים, אבל ברור הוא, כי אנו עומדים לפני עתיד חדש, כי בחיינו יבואו שנויים עצומים, כי תקופת מעבר זו תכניסנו לתקופה חדשה ורבת תוצאות.

תרע"ד.