נתנאל לְלוֹתָאר    🔗

לבבכם נמלא לבטח דאגה על שלא כתבתי לכם ימים כה רבים, רבים כל־כך. אמא כועסת בוודאי, ואילו קלארה סבורה מן־הסתם כי מבלה אני כאן את ימי בתוך מהומה והמולה, וכי פני־המלאך הענוגים, החקוקים כה עמוק בתוך נשמתי והגיגַי, נשתכחו ממני כליל. אולם לא כן הוא. מדי יום ביומו ומדי שעה בשעתה משַווה אני אתכם לנגדי, ובחלומות מתוקים מרחפת מול פָּנַי דמותה המלבבת של קלארכן יפתי, והיא מצטחקת אלי בעיניה הזכות ברוב נועם וחן, כדרך שנהגה תמיד כשהייתי בא אצלכם. הה, כיצד יכולתי לכתוב לכם בעוד אני שרוי באותו הלך־נפש מיוסר וקרוע, אשר טרף את עשתונותי עד־תום! דבר של פלצות חדר אל תוך חיי! רחשי־לב אפלים על גורל מבעית הצפוי לי אופפים אותי כצללי־עב כבדים, ואף קרן־שמש אחת אין בכוחה לבקוע בעדם. עתה שׂוּמה עלי לספר לךָ את אשר אירע לי. חובתי היא – אני יודע זאת ידוֹע היטב – אולם כשבא אני להרהר בכך, פורץ מקירבי צחוק־עיוועים. הה, לוֹתָאר רעי החביב, כיצד אפתח בסיפורי על מנת שיתחוור לך ולוּ אך מעט, כי המעשה שאירע לי לפני ימים אחדים אכן יש בו כדי להרוס את חיי באורח כה זדוני ומרושע! אילו היית כאן, יכול היית להיווכח במו־עיניך; אולם עתה הן תראה בי לבטח הוזה־רפאים מתעתע. לא אאריך בדברים; אותו מעשה של פלצות שאירע לי, ואשר אך לשווא אני עמל למחות מעלי את רושמו הַמֵּמִית, לא היה אלא זה: לפני ימים אחדים, היינו ב־30 באוקטובר בשעה 12 בצוהריים, בא אל מעוני רוכל אַצְטְרוֹלָבִים וביקש למכור לי את סחורתו; לא קניתי ממנו דבר ואִיַּמתי עליו שאשליכנו מן המדרגות, אך הוא הסתלק מרצונו.

אתה מנחש אל־נכון, כי רק צירופי סגולות ומעשים הנעוצים עמוק בתוך חיי יש בהם כדי לפרש את המעשה הזה, וכי מראהו של אותו רוכל מר־ונמהר הוא אשר טבע ברוחי את רושמו הזדוני. ואומנם כן הוא. את כל כוחות נפשי אני אוזר בכדי לספר לך במתינות ומתוך ישוב־הדעת על ימי ילדותי, ובלבד שהדברים יעלו לפניך בהירים וצלולים, בתמונות שתבהקנה מול עיני־רוחך. עתה, כאשר יש עם לבי לפתוח בסיפור, שומע אני את קול צחוקך ואת דבריה של קלארה: “הרי אין אלו אלא הבלים של ילדות!” – אנא צחקו לי, צחקו לי מקרב־לב! אני מבקש מכם בכל מאודי! ואולם – אלי שבשמיים! שׂערי סומר, ודומה עלי שרק מתוך יאוש של טירוף שוטח אני את תחינתי לפניכם שתצחקו לי, כדרך שהתחנן פראנץ מוֹר לפני דניאל בשעתו. אך הבה נִפנה אל עצם הסיפור.

במשך היום כמעט שלא נזדמן לנו, הילדים, לראות את פני אבינו, אלא לעת סעודת־הצוהריים. מן־הסתם טרוד היה עד מאוד בענייני מישׂרתו. בתום סעודת־הערב, שעל־פי מנהג נושן הוגשה כבר בשעה שבע, היינו הולכים כולנו, אמא והילדים, לחדרו של האב, ומסבים שם אל שולחן עגול. אבא היה מעשן טבק ולוגם מתוך כוס גדולה של בירה. תכופות היה מספר לנו אגדות וסיפורי־מעשיות ונתקף בשעת־מעשה התרגשות עזה כל־כך, שמקטרתו היתה כבה; אני הייתי שב ומדליקה בהגישי לו פיסת נייר בוערת, והדבר היה לי מקור חדווה ושעשועים. אולם לעיתים היה האב תוחב לידינו ספרי תמונות, מתיישב לו אילם וקפוא בכורסתו, ומפיח מפיו ענני־עשן סמיכים, עד שדָמינו כולנו כשׂוֹחִים בערפל. באותם ערבים היתה האם עגומה תמיד, ומשהיכה האורלוגין תשע פעמים היתה נחפזת לומר: “בואו ילדים! למיטה! למיטה! איש־החול בא, אני חשה בו כבר”. ואומנם הייתי שומע אז בכל פעם שאון צעדים כבד ואטי מדשדש במעלה המדרגות. היה זה לבטח איש־החול. – פעם אחת הפיל עלי אותו שאון עמום ומהדהד חרדה עזה מכפי הרגיל. שאלתי את אמא בשעה שהובילה אותנו למיטותינו: “הה, אמא! מיהו איש־החול הרשע, שבא תמיד לגרש אותנו ולהרחיקנו מאבא? איך הוא נראה?” “איש־החול איננו קיים כלל, ילדי אהוב”, ענתה לי האם: “כשאני מספרת לכם שאיש־החול בא, איני מבקשת לומר אלא שאתם מנומנמים ואינכם יכולים לפקוח את עפעפיכם, כאילו זרה לכם מישהו חול אל תוך העיניים”. תשובתה של אמא לא הניחה את דעתי, ובנפשי הילדותית נקבעה בבהירות האמונה, שאִמנו מכחישה את קיומו של איש־החול רק בכדי שלא נתיירא מפניו: הן הייתי חוזר ושומע את שאון צעדיו המדשדשים במעלה המדרגות. – סקרן לאין־קץ לדעת עוד ועוד על אודות איש־החול ועל הזיקה הנסתרת שבינו לבינינו, הילדים, פניתי לבסוף אל הישישה אשר טיפלה באחותי הקטנה, ושאלתי אותה מהו טיבו של אותו איש, איש־החול. “אוי, נתנאל פעוטי”, נענתה הישישה, “כלום אינך יודע עדיין? איש רע הוא איש־החול, הוא בא אל ילדים קטנים המסרבים ללכת לישון, וזוֹרֶה מלוא־חופניים חול אל תוך עיניהם, והעיניים מתמלאות דם ופורצות מתוך הראש החוצה, והוא מלקט אותן ומשליכן אל תוך שק, ונושא אותן עמו אל חרמש הירח, טרף לצאצאיו: הללו יושבים שם בתוך קן ומקורים להם עקומים, כמקור הינשוף, והם מנקרים את עיניהם של הילדים הרעים”. עתה ציירתי לי בנפשי דיוקן־ביעותים של איש־החול האכזר. כל אימת שנשמע לעת־ערב קול הדישדוש במעלה המדרגות, הייתי מרעיד כולי מחרדה ואימה. אמא לא הצליחה להוציא מפי דבר מלבד הקריאה המגומגמת, הספוגה בדמעות: “איש־החול! איש־החול!”. הייתי רץ לפני כולם אל חדר־השינה, וכל שעות הלילה הייתי מתענה בייסורי אל מול דמותו המבעיתה של איש־החול. כבר הייתי מבוגר דיי כדי להבין, כי הדברים שסיפרה לי האומנת על איש־החול וקן־צאצאיו שעל חרמש הירח אי אפשר שיהיה בהם ממש; ואף־על־פי־כן המשיך איש־החול להפיל עלי מורא־רפאים. חלחלה – פלצות היתה אוחזת בי כשהייתי שומע כיצד עם תום עלייתו במדרגות הוא פותח בתנופה את דלת חדרו של אבי ונכנס פנימה. לפרקים היה נעלם למשך תקופות ארוכות, ושוב היה חוזר ומופיע כמעט מדי יום. כך נמשך הדבר לאורך ימים ושנים, אבל אני לא יכולתי להסכין עם אותה רוח־שְׁאול, ותמונת דיוקנו של איש־החול הנורא לא דהתה בנפשי. – שיחו־ושיגו של הלה עם אבי החל מעסיק את דימיוני ללא־הרף. מגור שלא יכולתי למגרו מנע בעדי מלשאול את אבי על הדבר. ואולם לחדור אל שורש התעלומה בעצמי, לראות את איש־החול האגדי עין־בעין – תשוקה זו הלכה ונתעצמה בקרבי עם חלוף השנים. איש־החול נטע בי את תחושת ההרפתקה והפלא, הקונה לה שביתה בקלות בנפשם של ילדים. לא היה דבר חביב עלי מקריאת סיפורי־בלהה על שדים, מכשפות, גמדים וכיוצא־באלה; אך מעל לכולם שָׂרְתָה תמיד דמותו של איש־החול, שאותה הייתי מצייר בגיר ובפחם על גבי כתלים, שולחנות וארונות בגילגולים המוזרים והנתעבים ביותר. – כאשר מלאו לי עשר שנים, העבירה אותי אמי מחדר־הילדים אל קיטון צר, ששכן לא הרחק מחדרו של אבי. עדיין אנוסים היינו להסתלק בחיפזון כל אימת שהיכה האורלוגין תשע פעמים וקול צעדיו של האלמוני הידהד בתוך הבית. מקיטוני שמעתי כיצד נכנס הלה אל חדרו של האב, ומקץ שעה קלה דומה היה עלי, שבבית מתפשט מין אד דקיק שריחו מוזר. בד־בבד עם הסקרנות גבר בי אומץ־הלב, והתחלתי לחבל תחבולות שיסייעו בידי לראות את איש־החול פנים אל פנים. פעמים אחדות התגנבתי חיש־קל מתוך קיטוני לאורך הפרוזדור עת חלפה דרכו אמי במרוצתה, אולם לא עלה בידי לראות דבר, שכן כל אימת שהגעתי למקום שממנו יכולתי להציץ, נמצא כבר איש־החול מעבר לדלת חדרו של אבי. נכנע לדחף ששלט בי בלי־מיצרים, גמרתי אומר לבסוף להסתתר בתוך חדרו של אבי ולצפות שם לבואו של איש־החול.

על פי שתיקתו של האב, על פי עיצבונה של האם, ידעתי ערב אחד, כי איש־החול עומד לבוא. השמתי עצמי מיוגע ועייף שלא־כרגיל, ועוד לפני השעה תשע יצאתי מן החדר והתחבאתי בפינת־סתר ליד הדלת. דלת־הבית חרקה, ומן המבוא נשמעו צעדים איטיים, כבדים, מהדהדים, אשר קרבו בעצלתיים אל המדרגות. האם חלפה על פָּנַי במרוצה והילדים איתה. חרש־חרש פתחתי את דלת חדרו של אבי. יושב היה כדרכו אילם וקפוא, גבו מופנה אל הדלת. הוא לא הבחין בי. מקץ דקה אחת כבר הייתי בתוך החדר, מסותר מאחורי הווילון שכיסה את ארון־הבגדים הפתוח שליד הדלת. הצעדים הכבדים קרבו והלכו לאטם – קולות מוזרים של שיעול וחירחור וכיחכוח נשמעו מבחוץ. לבי הלם מפחד וציפיה. קרוב, קרוב אל הדלת חריקה של צעד צורמני – חבטה עזה בידית – הדלת נפתחת בקול קישקוש! – אני אוזר עוז ומציץ בזהירות מבעד לווילון. איש־החול ניצב באמצע החדר לפני אבי, נוגהם הבהיר של הנרות מאיר את פניו! איש־החול, איש־החול הנורא הוא עורך־הדין הזקן קוֹפֶּליוּס, הסועד עמנו לפרקים בצוהריים! –

אולם גם האיומה שבדמויות־הביעותים לא היה בה כדי לעורר בי חלחלה עזה יותר מאשר אותו קופליוס. שווה בנפשך איש גבה־קומה ורחב־כתפיים, ראש עבה ונטול־צורה, פנים צהובים כעין האדמה, גבינים עבותים ואפורים שמתחתם מתנצנצות עיני חתול ירקרקות ודוקרניות, אף גדול, בולט, כפוף מעל לשפה העליונה. פיו העקום מתעוות תכופות בצחוק של זדון, ואז מבצבצים על לחייו כתמי ארגמן כהים וצליל שריקה מוזר נפלט מבין השיניים ההדוקות. קופליוס היה לבוש תמיד מיקטורן מיושן־גיזרה שעינו כעין האפר, וכן חזיה ומכנסיים מאותו צבע עצמו, אך גרביו שחורות היו ונעליו מקושטות באבזמי־אבן זעירים. הפאה הנכרית היתה קטנה ממידתו והגיעה בקושי לקצה קדקדו, תלתליה המודבקים הזדקרו מעל לאוזניו האדומות והגדולות, והצמה הדהוייה התרוממה גבוה מעל לעורפו, עד שאבזם־הכסף שהידק את קישורי מטפחת־הקפלים שלצווארו היה מבצבץ מתחתיה. כל דמותו עוררה סלידה ותיעוב; אך יותר מכל סלדנו אנו, הילדים, מאצבעותיו הגדולות, הגרומות והשעירות, ומגודל המיאוס אף בוחלים היינו בכל דבר שנגעה בו ידו. הוא הבחין בכך, ומתוך הנאה יתרה היה נוגע, בתואנה זו או אחרת, בפרוסת־עוגה או בפרי מתוק שאמנו הטובה הניחה בגְנֵבַה על צלחתנו, ואנו, בדמעות בעינינו מביטים היינו במיני־המתיקה שנועדו לשמח את לבנו ועתה היו לנו לפיגול. על אותו מעשה היה האיש חוזר גם כאשר היה אבינו מוזג למעננו כוסית קטנה של יין מתוק בימי־החג: אז היה קופליוס מניף בחפזה את אגרופו מעל לכוסית, ולפרקים אף היה מגישה אל שפתיו הכחלחלות, כשהוא פורץ בצחוק שטני למראה מפח־נפשנו, שלא יכולנו להביעו אלא ביבבות חנוקות. נוהג היה לכנות אותנו בשם “מפלצות קטנות”. לא היינו רשאים להוציא מפינו אף הגה במחיצתו, ובליבנו קיללנו קללות נמרצות את האיש המכוער, המרושע, שבכוונת מכוון היה טורח לקלקל לנו כל שמחה זעירה־שבזעירות. דומה ששנאתה של האם לקופליוס המאוס לא היתה פחותה משנאתנו, שכן כל אימת שהופיע היתה עליצותה פגה, ומיזגה השאנן, הבהיר, היה הופך עגמומי וקודר. אבא נהג בקופליוס כשם שנוהגים ביצור רם־מעלה, שיש לשאת דוּמָם את שִׁגיונותיו ולטרוח טרחה יתרה כדי לחלות את פניו. די היה ברמז חרישי מפיו, ומיד הוכנו במטבח מאכלי־תאווה, ויינות יקרי־המציאות היו נמזגים אל תוך הגביעים. –

עתה, משראיתי לפני את קופליוס, הבינותי, תקוף פלצות וזוועה, כי אכן איש מלבדו לא יכול היה להיות איש־החול. ואולם איש־החול שוב לא היה לדידי אותו דחליל פוחלצי מתוך אגדת־האומנת, המביא לצאצאיו בקן־הינשוף שעל חרמש הירח עיני ילדים למאכל – לא! היה זה מִיפלץ־רפאים נאלח, הנושא עמו לכל מקום שילך אליו יגון, מצוקה, אובדן – בַּזֶה ובבא.

הייתי נטוע במקומי, אחוז חבלי־קסם. מחשש פן יגלו את מחבואי ואולי אף יענישוני ביד קשה, נשארתי עומד מאחורי הווילון, ראשי משורבב החוצה, אוזני כאפרכסת. אבי קיבל את פני קופליוס ברוב־טכס. “לעבודה! חיש־חיש!”, קרא הלה בקול צרוד, מחרחר, והשליך מעליו את מקטרנו. אבי פשט דומם ואפוף־קדרות את חלוקו, והשניים עטו גלימות שחורות ארוכות. מניין נטלו את הללו לא עלה בידי לראות. אבי פתח את דלת הארון הקבועה בתוך הקיר, ואז נוכחתי לתדהמתי, שלא היה זה ארון־קיר כלל, כי אם מין גומחה אפלה, שתנור קטן ניצב בתוכה. קופליוס ניגש אל התנור, ולהבה כחולה פרצה מתוכו. מכשירים שונים ומשונים היו ערוכים מסביב. אל־אלוהים! – מרגע שאבי הזקן נירכן מעל לאש, השתנה מראהו כליל. דומה היה שכאב עוויתי ואיום השחית את קלסתרו המפיק רוך ויושר־לב, והפכוֹ לפרצוף־שטנים מכוער ודוחה. כפני קופליוס היו פניו. הלה נופף בידו זוג מלקחיים מלובנים, שלף באמצעותם גושי חומר מהבהבים מתוך העשן הסמיך, והחל מכה עליהם בפטיש בשקידה יתרה. דומה היה עלי, שהחדר התמלא לפתע פרצופי־פניהם של אנשים, פרצופים ללא עיניים – חורים שחורים, עמוקים, מבעיתים, נפערו במקומן. “הבו עיניים, הבו עיניים!”, קרא קופליוס בקול חלול, מהדהד. צריחה נפלטה מגרוני מחמת פלצות־פראים שאחזה בי; נפלתי מתוך המחבוא וצנחתי בחבטה על הרצפה. קופליוס התנפל עלי. “מפלצת קטנה, מפלצת קטנה”, רטן בחשפו את שיניו, תפסני והשליך אותי אל תוך התנור. הלהבה החלה חורכת את שערי. “עכשיו יש לנו עיניים – עיניים – זוג נאה של עיני־ילדים”, לחש קופליוס. הוא שלף באצבעותיו גרגרים מלובנים מתוך הלהבה ועמד לזרותם אל תוך עיני. אז ספק אבי את כפיו בתחנונים וזעק: “מורי ורבי! הותר לנתנאל שלי את עיניו – הותר לו אותן!” קופליוס פרץ בצחוק צורם וקרא: “נותיר לנער את עיניו, עליו ליבב את מנַת דמעותיו בעולם עד תּוּמָהּ. אך הבה נבחן את סיבובֵי־המוּכָנִי של הידיים והרגליים לכל דקדוקיהם”. והוא אחז בי בכוח עד שנתפקקו פרקי, סובב את ידי ואת רגלי, פרקן מעל גופי, והחל מחבר אותן בחזרה פעם לכאן ופעם לשם. “לא מתאים לא פה ולא שם! טוב היה כפי שהיה! הזקן עשה מלאכה נאמנה!”, גירגר ושירקק קופליוס. לפתע השתרר סביבי שחור־עלטה, פירכוס עז טילטל את כל עצמותי – ושוב לא חשתי ולא הרגשתי מאומה. –. משב חמים ורך החליק על פני, התעוררתי כמו מתוך תרדמת־צלמוות, אמי היתה רכונה מעלי. “איש־החול עודנו כאן?”, מילמלתי. “לא, ילדי האהוב, הוא הלך מפה זה מכבר, זה מכבר, הוא לא יפגע בך לרעה!” כך דיברה אלי אמי והיתה מעתירה נשיקות וחיבוקים על מַחְמָדָהּ ששב אליה.

לשם מה אלאה אותך בדברים, לותאר רעי! לשם מה אעתיר עליך פרטים ופרטי־פרטים, והלא עוד סיפור ארוך לפני! דיינו! נתפסתי בקלקלתי, וקופליוס התעלל בי. מחמת מורא ובהלה נתקפתי קדחת אנושה, ושבועות אחדים שכבתי על ערש־דווי. “איש־החול עודנו כאן?” – אלו היו המלים הראשונות שיצאו מפי, אות כי שבתי לאיתני, כי נושעתי. ועתה אוסיף ואספר לך על הרגעים המחרידים ביותר של ילדותי. או־אז יתחוור לך אל־נכון, כי לא מחמת סימאון עיניים נראה לי העולם נטול גוון וצבע – גורלי האפל הוא שהעטה חשרת־עננים עכורה על חיי, ורק ברגע מותי אולי יעלה בידי להבקיעה.

קופליוס לא שב עוד אלינו. שמועה אמרה שעזב את העיר.

חלפה שנה לערך. ערב אחד ישבנו, כמנהגנו הנושן אשר לא נשתנה, מסובים אל השולחן העגול. רוחו של אבא היתה טובה עליו והוא סיפר סיפורים מענגים על המסעות שערך בנעוריו. לפתע, עם צלצולו התשיעי של האורלוגין, נשמעה חריקת דלת־הבית הסובבת על ציריה, וצעדים איטיים, כבדים כעופרת, החלו מהדהדים במעלה המדרגות. “זהו קופליוס”, הפטירה אמי ופניה חוורו. “כן! – זהו קופליוס”, נענה האב בקול עמום, שבור. דמעות פרצו מעיניה של האם. “אבא, אבא!”, זעקה, “כלום אי־אפשר לך בלעדיו?” “זו לו הפעם האחרונה”, השיב הלה, “זו לו הפעם האחרונה שהוא בא לכאן, אני מבטיח לך. ועתה לכי, לכי עם הילדים! לכו – לכו למיטותיכם! ליל־מנוחה!”.

נדמה היה לי שאבן כבדה, צוננת, סוגרת עלי מכל צד. נשימתי נעתקה. נשארתי נטוע במקומי ללא־זיע, ואמא לפתה את זרועי: “בוא, נתנאל, בוא עמי!”. הנחתי לה לגררני, נכנסתי אל תוך הקיטון. “אל תפחד, אל תפחד! שכב במיטתך! – אנא, הרדם”, קראה אמא בעקבותי. אולם מורא גדול לאין־הביע וחרדת־בהלה עינו אותי ולא הניחו לי לעצום עין. קופליוס השנוא, הנתעב, ניצב לפני בעיניים רושפות, ומילא פיו צחוק של זדון. אך לשווא התאמצתי לסלק את דמותו מעם פני. השעה כבר היתה שעת־חצות כאשר הרעים לפתע רעם־אימים, כקול יריית תותח. הבית נזדעזע כולו, רחש מרשרש חלף ליד דלתי, דלת־הבית נסגרה בחבטה. “זהו קופליוס!” זעקתי בלב מתפלץ וזינקתי מן המיטה. שוועת כאב שאין לו ניחומים פילחה את האוויר. אצתי אל חדרו של אבי. הדלת היתה פתוחה לרווחה, עשן מחניק התאבך אל מול פני. המשרתת צעקה: “הה, האדון! האדון!”. לפני התנור האפוף־עשן היה אבי מוטל מת על הרצפה, פניו חרוכים, שחורים, מעוותים עד לאימה. מסביבו יבבו והתייפחו אחיותי, אמא היתה שרועה מעולפת לצידו. “קופליוס, שטן משוקץ, אתה רצחת את אבא!”, צעקתי. חושי עזבוני. כעבור יומיים, כאשר הניחו את אבא בארון, שבו תווי־פניו והפיקו רכות ענוגה, כבימי חייו. היתה זו לי נחמה־פורתא: הבינותי, שבריתו עם קופליוס בן־השחץ לא הביאה עליו אובדן־נצח.

קול הפיצוץ עורר את השכנים. המאורע נודע לשימצה ואף הובא לפני הערכאות; הללו ביקשו לתבוע את קופליוס לדין, אך הוא נעלם כלא־היה.

אם אומר לך עתה, רעי כאח לי, שאותו רוכל־אַצְטרוֹלָבִים שביקר במעוני לא היה אלא קופליוס המשוקץ, הרי לא תדונני לכף־חובה על שאנוּס הייתי לראות בהופעתו אותו מבשר חורבן. הוא שינה את לבושו, אולם קומתו ותווי־פניו של קופליוס חרוטים בנפשי עמוק מכדי שאוכל להיתפס לטעות. יתר על כן: קופליוס אפילו לא שינה את שמו. כפי ששמעתי, מכריז הוא כאן על עצמו כעל מכניקון מפְּיֵימוֹנְט, ומְכוּנֶה בשם ג’יוזפה קוֹפּוֹלָה.

גמרתי בדעתי שלא להרפות ממנו, ולנקום מידיו את מות אבי, יהיה אשר יהיה.

אל־נא תספר לאמא דבר על הופעתו של המיפלץ האיום – מסור ברכת־שלום לקלארה הנאווה שלי – אכתוב לה כשרוחי תשוב מעט למנוחתה. חיה בטוב וגו'.

 

קלארה לנתנאל    🔗

אומנם לא כתבת לי מזה ימים רבים, ואף־על־פי־כן מאמינה אני, כי נושא אתה את דמותי בלבבך ובמחשבותיך; שכן בי הירהרת מן־הסתם כאשר עמדת לשלוח את מכתבך האחרון לאחי לותאר וכתבת על המעטפה את שמי תחת שמו. בלב עולץ פתחתי את המכתב, והבחנתי בַּטעות רק משהגעתי למלים “הה, לותאר רעי החביב!”. בְמָקום זה היה עלי להפסיק בקריאה ולמסור את המכתב לידי אחי. אולם לפי שהיית מקניט אותי לעיתים, מעשה־ילדות, וסונט בי על אשר ניחנתי בנפש נשית כה מתונה ורוגעת, עד שֶדָמִיתִי בעיניך לאותה אשה הנחפזת להחליק קפל מיותר בווילון־חלונה בשעת מנוסה מבית העומד להתמוטט – הרי בוודאי תתקשה להאמין לי כעת אם אומר לך, שפתיחת מכתבך זיעזעה אותי זעזוע עמוק. כמעט לא יכולתי לנשום, האותיות היו מרצדות אל מול עיני. הה, נתנאל אהובי, וכי איזה דבר של פלצות יכול היה לחדור כך אל תוך חייך! אולי פרידה היא, אולי לא אראך עוד לעולם – המחשבה פילחה את חזי כמדקרת־פגיון צורבת. קראתי ושבתי וקראתי! – התיאור שתיארת את קופליוס הנתעב עורר בי צמרמורת. לראשונה נודע לי דבר מותו האכזרי של אביך הזקן וטוב־הלב, מוות ביד אלימה! אחי לותאר, שמסרתי לידו את מכתבך, ניסה להרגיעני, אך ללא הצלחה יתרה. רוכל האצטרולבים נושא הפורענות ג’יוזפה קופולה רדף אותי על כל צעד ושעל, ואני בושה כמעט להודות, שעלה בידו גם לטרוף את שנתי – העמוקה והשלווה תמיד – בחלומות משונים ומבולבלים. ואולם כעבור זמן־מה, כבר למחרת היום, צרתי לדברים צורה אחרת בנפשי. אל נא תכעס עלי, אהוב לבי, אם יספר לך לותאר, שלמרות חששך המוזר, כי קופליוס יעולל לך רעה, שרויה אני בהלך־נפש עליז ושאנן כתמיד.

רוצה אני להודות לפניך בפה מלא, כי לדעתי, כל אותם מקרי פלצות וזוועה שעליהם סיפרת לא התרחשו אלא בתוך נפשך פנימה, מבלי שלעולם הממשי, האמיתי, תהיה יד בדבר. קופליוס הזקן היה אומנם אדם מאוס, אך שנאתו לילדים היא־היא שעוררה בכם, הילדים, אימה שכזו מפניו. באופן טבעי נצטרף בנפשך הילדותית איש־החול המבעית מסיפורי האומנת אל קופליוס הזקן; וגם כששוב לא האמנת באיש־החול, הוסיף קופליוס להצטייר בדמיונך כמיפלץ־רפאים שפגיעתו רעה, ומסוכנת בעיקר לילדים. מעשי המסתורין שחולל קופליוס עם אביך בלילות לא היו מן־הסתם אלא ניסויים אלכימיים שערכו השניים בסתר; הדבר היה למורת־רוחה של האם, לפי שהיה כרוך אל־נכון בהוצאות מיותרות לרוב. זאת ועוד: כפי שקורה תמיד בניסויים מעין אלו, העבירה תשוקת־הַמַּדוּחִין לזכות בחוכמה עליונה את אביכם על דעתו, ולבו סר מעל המשפחה. מותו של אביכם נגרם לבטח בשל חוסר־זהירותו שלו, וקופליוס איננו אשם בדבר. האמן לי, אמש שאלתי את שכננו הרוקח הבקי והמנוסה, אם ניסויים כימיים יש בהם כדי לגרום להתפוצצות־פתאום קטלנית מעין זו. הוא השיב: “הו כן, כמובן!”, והחל לתאר בפני לפרטי־פרטים כיצד עלול הדבר לקרות, כשהוא נוקב בדברו במיני שמות זרים ומוזרים, שנבצר ממני לזכרם. אתה תרגז אל־נכון על קלארה שלך ותאמר: “אל תוך נפש צוננת זו לא תחדור לעד קרן־אור מעולם־הרזין, השב ופושט אל האדם את זרועותיו הסמויות מן העין. היא רואה רק את קליפת־הציבעונין של העולם ושׂשׂה כאותה פעוטה על פרי־הזהב הזוהר, שרעל ממית צפון בתוכו”.

הה, נתנאל אהובי, כלום אינך יודע, כי גם בתוך לב שאנן, תמים, בהיר, עשויים לקנן כל אותם רחשים עמומים על כוח זדוני, עויין, האורב לנו לכלותנו בתוך נפשנו שלנו? אנא סלח לי, שאינני אלא נערה פשוטה, על שמעזה אני לשטוח בפניך, ולו אך דרך־רמז, את הרהוּרַי בדבר טיבם של אותם יסורים. בסופו של עניין לא אמצא בוודאי את המלים הנאותות ואתה תצחק לי בפני, לא משום שדבר־איוולת בפי, אלא משום שהמלים היוצאות מתחת ידי לובשות צורה כה עילגת.

אם קיים כוח אפל, אשר מתוך רישעות בוגדנית משחיל אל תוכנו את הפתיל לכבול בו את אברינו ולגרור אותנו בעל־כורחנו אל דרך הרת אסונות ואובדן, – אם כוח כזה ישנו בנמצא, הרי שהוא צר לו צורה בתוכנו על־פי צורתנו־אנו, הוא מתמזג ביישותנו כליל: שכן רק כך יכולים אנו להאמין בו ולפנות למענו את המקום שבלעדיו יבצֵר ממנו להשלים את מלאכתו הטמירה. ואולם אם נדבק בחיים של זוך ופשטות, יהיו עשתונותינו תמיד צלולים דיים כדי להפר את תעתועיהן של השפעות זדון זרות, וכדי לפסוע בצעד בוטח בדרך שאליה הנחונו נטיות־הלב. או־אז חזקה על אותו כוח מאיים שיותש עד־כלות במאבק־השווא שלו לָצוּר לו צורה בצלמנו ובדמותנו. “ואף אין ספק בדבר”, מוסיף לותאר, “שאותו כוח אפל, משמסרנו עצמנו בידיו, מעתיק תכופות אל תוך נפשותינו פנימה דמויות זרות אשר ניקרו על דרכנו בעולם החיצון; הנה כי כן מפיחים אנו עצמנו את רוח־החיים בדמות־המדוחין המתעתעת בנו. אין היא אלא בבואה ערטילאית של עצמנו, ורק מחמת קירבת־הנפש הכמוסה שאנו חשים כלפיה, ומחמת פעולתה העזה על רוחנו, אנו מוצאים עצמנו מושלכים אל מצולות־השאול או נמוגים מחֶמְדָה ברקיע”. – כפי שנוכח אתה לדעת, נתנאל אהובי, הרבינו, לותאר ואני, לשוחח בינינו על כוחות־האופל ועוצמת שררתם, ועתה, משהעליתי לא בלי עמל את עיקרי שיחותינו על הכתב, נראים לי הדברים עמוקים כמעט לאין־חקר. אומנם, את מלותיו האחרונות של לותאר אינני מבינה לאשורן ויש בידי רק לנחש את כוונתו, אבל דומני שהדברים נכוחים עד מאוד. אנא, נתנאל, סלק מעל עצמך כל שמץ־הרהור על עורך־הדין המאוס קופליוס ועל רוכל האצטרולבים ג’יוזפה קופולה. בטח בדברי: אנשים זרים הם, ואין בידם להרע לך. האמונה בכוחם העויין, היא ורק היא יש בה כדי להפכם לעויינים. אלמלא העידה כל שורה משורות מכתבך על לב קרוע ומורתח, אלמלא בכתה בי נפשי מצער על כאבך, יכולה הייתי למלא פי צחוק־מְשׁוּבָה על עורך־הדין־איש־החול ועל רוכל האצטרולבים קופליוס. יהיה לבבך שלֵו – שאנן! יש עם לבי לבוא אצלך כמלאך־מושיע, ואם יעלה בדעתו של קופליוס הנאלח להפריע את חלומותיך, אָנִיסוֹ בפרץ של צחוק. כלל וכלל איני יראה מפניו ומפני אצבעותיו המסואבות; אין בכוחו של אותו עורך־דין לטמא את מיני־המתיקה שבצלחתי, כשם שנבצר ממנו להשחית את עיני כאיש־חול.

אהוב־נפשי לנצח־נצחים שלך אני וגו'.

 

נתנאל ללותאר    🔗

היטב חרה לי על שקלארה קראה בשוגג את מכתבי המיועד אליך, הגם שאותה טעות נגרמה מחמת פיזור־דעתי. היא כתבה לי מכתב פילוסופי מעמיק־חקר, שבו היא מוכיחה לי, קו־לקו, כי קופליוס וקופולה קיימים רק בתוך נפשי פנימה ואינם אלא בבואה ערטילאית שלי עצמי, אשר דינה להתפוגג ברגע שאעמוד על טיבה. אכן, מי היה מאמין, שאותה נשמה המאירה כמין חלום ענוג מתוך עיני־תום בהירות, מצטחקות בנועם־חן, יש בכוחה גם להשיג השגות חריפות ולמדניות כל־כך! היא מסתמכת על דבריך. הרביתם לשוחח על אודותי. מן־הסתם השמעת באוזניה הרצאות מפולפלות, על מנת שיתחדד שכלה ודעתה תתרחב. הנח לזאת! – אגב, התחוור לי שרוכל האצטרולבים ג’יוזפה קופולה אין בינו לבין עורך־הדין הזקן קופליוס ולא כלום. אני שומע הרצאות מפי פרופסור לפיסיקה ששמו כשם אותו חוקר־טבע מהולל, סְפַּאלַאנְצַאנִי; האיש בא לכאן זה לא כבר, ומוצאו מאיטליה. הוא מכיר את קופולה מזה שנים רבות, ומכל מקום קל להבחין גם על־פי מבטאו של הלז, כי אכן בן־פיימונט הוא. קופליוס היה גרמני, אף כי חוששני שלא הצטיין ביושר רב. על כל פנים, נפשי עדיין לא שבה למנוחתה. קלארה ואתה, שניכם רואים בי בעל־הזיות קדורני, ואף־על־פי־כן אין בכוחי להימלט מן ההשפעה שמשפיע עלי פרצופו הארור של קופליוס. שמח אני על שעזב את העיר, כפי שסיפר לי ספאלאנצאני. – אותו פרופסור הוא בריה משונה ותמהונית. קטן ועגלגל, עצמות־לחייו בולטות, אפו דק, שפתיו משורבבות, עיניו קטנות וחודרות. אבל במקום להתעמק בתיאורי, טוב תעשה אם תתבונן בדיוקנו של גראף קַאליוֹסְטרוֹ כפי שצוייר בידי חוֹדוֹוְיֵיצְקִי בשביל לוח־כיס ברלינאי כלשהו: אז תראה את ספאלאנצאני לנגד עיניך. – לפני ימים אחדים, כאשר טיפסתי במדרגות, ראיתי לפתע שהווילון המכסה תמיד את דלת־הזכוכית הופשל מעט, וסדק צר נותר בצידו. אינני יודע מדוע, אך סקרנות עזה דחקה בי להציץ פנימה. אשה תמירה, דקת־גיזרה, אבריה כלילי־תואם וכולה לבושה הדר, הסבה אל שולחן קטן כשזרועותיה משוכלות לפניה. ישובה היתה מול הדלת, ויכולתי להתבונן היטב בפניה היפים כפניו של מלאך. דומה שלא הבחינה בי. משהו קפוא היה בעיניה – כמו ניטל מהן כוח־הראיה – כמו שקועה היתה בתרדמה בעיניים פקוחות לרווחה. חלחלה אחזה בי, וחרש התגנבתי אל אולם־ההרצאות שבסמוך. לאחר־מכן נודע לי, כי הדמות אשר ראיתי בתו של ספאלאנצאני היא, אוֹלִימְפִּיָה, הכלואה בחדרה תמיד בידי אביה העריץ, נסתרת מעין־כל. נראה שיש דברים בגו, אולי רפת־שכל היא או בדומה לכך. אולם לשם מה כותב אני לך כל זאת? מוטב היה לי לספר לך את הכל בעל־פה. ואומנם, יש בדעתי לבקר אצלכם בעוד כשבועיים. שומה עלי לשוב ולראות את קלארה המתוקה שלי, את מלאכי האהוב. או־אז יפוג הדכדוך שתקפני (חייב אני להודות בכך) שעה שקראתי את מכתבה המוזר והמפולפל. משום כך גם לא אכתוב לה היום.

שפע ברכות־שלום וגו'.

*

גם דמיון מופלג אין בו כדי להמציא מעשה פלאי ומוזר יותר מן המאורעות שנתרגשו על רעי האומלל, הסטודנט הצעיר נתנאל, אשר את קורותיו נטלתי על עצמי לספר לך, קורא נלבב. כלום אירע לך מעודך, קוראי הנאמן, שמעשה פלוני השתרר כליל על לבך, רוחך והגיגיך, ודחק מתוכם כל דבר זולתו? אותו מעשה היה שורף וחומר את בני־מעיך, בוער כאש אצורה בעצמותיך, מגעיש את דמך בעורקיך וצורב בארגמן את לחייך. מבטיך בהו כמו מבקש היית לראות דמויות סמויות מן העין מרחפות בחלל הריק, ומלותיך לעו ונמוגו באנחות סתומות. ידידים שאלו אותך: “מה זה היה לך, נכבדי?” “כלום נפל דבר, יקירי?” – ואתה, מבקש היית להעלות לפני עיניהם את התמונה המקננת בנפשך ולציירה בצבעים ססגוניים, על כל צלליה ואורותיה, ויגיעה רבה יגעת לחפש מלים נאותות לפתוח בהן את הסיפור. אולם חשת, כי שומה עליך ליטול את כל המופלא, המרהיב, מעורר־הפלצות, המשעשע והאיום אשר אירע אותך, ולתת הכל אל תוך המלה הראשונה שתוציא מפיך, על מנת שתהלום בשומעיך כברק. וכל מלה, כל ניב, כל אשר ניתן להיאמר, דמה עליך לפתע כחיוור, צונן, נטול־חיים. אתה מחפש ומחפש ומגמגם ומתלעלע, ושאלותיהם של הרֵעים צלולי־הדעת צונחות כפרץ־רוח מקפיא אל תוך הלהבה היוקדת בנשמתך, ומאיימות לכבותה. ואולם אילו דָמית לאותו צייר זריז, והיית רושם תחילה את קווי־המיתאר של תמונתך הכמוסה בכמה שירטוטים עזים, כי אז יכול היית להוסיף ולמשוח אותה ללא־עמל בשלל צבעים כהנה וכהנה, והערבוביה שוקקת־החיים של דמויות רבגוניות למיניהן היתה מכה את רעיך בתדהמה, והם היו רואים עצמם, כמוהם כמוך, שרויים בתוך־תוכה של התמונה אשר העלית ממעמקי נפשך! – עלי להתוודות לפניך, קורא נעים, כי בעצם הדבר לא שאלני איש מעולם על קורותיו של נתנאל הצעיר. אך כידוע לך, נמנה אני על הגזע המוזר של המושכים בעט־סופר, והללו, כשמקננת בקירבם תמונה כעין זו שתיארתי לפניך, דומה עליהם תמיד כמו שָאל אותם לא רק כל הבא במחיצתם, אלא אף העולם כולו: “מה הדבר? אנא, ספר, רֵע נעים!”. וכך תכף עלי יצרי בכל עוז, לספר באוזניך על חייו רדופי־הפורענות של נתנאל. כל הפלאי והמוזר שבקורותיו של רעי מילא את נפשי לאין־הכיל, אולם דווקא משום כך, קורא נלבב שלי, ולפי שצריך הייתי להטות גם את לבך אחרי מעשי־נפלאות – משימה לא פשוטה כלל וכלל – הארכתי להתחבט ולהתלבט בבחירת פתיחה מאירת־עיניים, לוקחת־לב, מקורית, לסיפורו של נתנאל. “היֹה היה” – הנאה שבפתיחות – לא ולא! מתון יתר על המידה! “בעיירה הקטנה ס. גר לו…” מתאים יותר, מרחיק למיצער את העדות, סגולה להגברת המתח. ואולי לפתוח ישר in medias res: “כלח לך לכל השדים”, קרא הסטודנט נתנאל אחוז פלצות וחרון ועיניו מזרות אימה, עת קרב רוכל האצטרולבים ג’יוזפה קופולה…" משפט זה כבר העליתי לאמיתו של דבר על הכתב, כשלפתע גיליתי בעיניו מזרות־האימה של נתנאל איזו נימה של שעשוע. אולם סיפורי הן איננו מבדח כלל ועיקר. בקיצור, שום משפט לא צץ במוחי שיהיה בו כדי לשקף ולו אך מעט־מזעיר מזוהר־גווניה של התמונה שבנפשי פנימה. לבסוף גמרתי בדעתי להשאיר את הסיפור ללא פתיחה. טול, קורא נאמן, את שלושת המכתבים שהפקיד בידי רעי לותאר בנדיבות־לבו, ומצא בתוכם את קווי־המיתאר של התמונה האמורה. ואילו אני בסיפורי אנסה למשוח אותה בצבעים כמיטב יכולתי. אולי יעלה בידי לעצב כמה מן הדמויות כצייר־דיוקנאות מומחה, עד שתבחין בדמיונן למקור אף מבלי להכירו, ושמא אף תתעורר בך ההרגשה שראית אותן לא אחת במו עיניך. ואולי ייפתח אז לבבך להאמין, קורא נעים, כי אין בנמצא דבר פלאי ומטורף יותר מן החיים עצמם, וכי המשורר איננו יכול לשקף אלא אותם, כבתוך אספקלריה ממורקת שבוהק לה אפלולי ועמום.

על מנת שיהיו הפרטים הנחוצים מחוּורים מלכתחילה, עלי להוסיף על הנאמר באותם המכתבים, כי אחרי מות אביו של נתנאל, אספה אליה אמו את קלארה ולותאר, ילדיו של שאר־בשר רחוק שהלך אף הוא לעולמו והותירם יתומים. קלארה ונתנאל רחשו אהבה עזה איש לרעותו, והדבר לא היה למורת־רוחו של איש. הם באו בברית־האירוסין קודם שעזב נתנאל את מקום מושבם על מנת להמשיך בלימודיו בעיר ג.; וכפי שהעיד על עצמו במכתבו האחרון, הריהו שומע שם הרצאות מפי הפרופסור המהולל לפיסיקה, ספאלאנצאני.

עתה יכול הייתי להמשיך בסיפורי בשופי ונחת. אולם בעצם הרגע הזה ניצבת דמותה של קלארה כה בהירה לנגד עיני, עד שאין בכוחי לגרוע ממנה את מבטי, כאשר קרנִי כל אימת שהיתה מחייכת אלי את חיוכה הענוג. קלארה לא היתה יפת־תואר; זו היתה דעתם של כל אותם בְּרִיות שבתוקף מקצועם ראו עצמם בקיאים בעניינים שביופי. אך האדריכלים שיבחו את תואם־אבריה, הציירים פסקו כי עורפה, חזה וכתפיה מעוצבים בצניעות בתולית מופלגת, ולב כולם הלך שבי אחרי שערה המרהיב, שער מאריה מאגדאלנה: מרבים היו ללהג על גוונים ובני־גוונים נוסח בַּאטוֹן. אחד מהם, הוזה נלהב, אף השווה במשוגתו את עיניה של קלארה לאגם פרי מכחולו של רואיסדאל, שנשקפים בו כבאספקלריה תכול שמיים טהורים ללא־עב, יערות ופרחי ציבעונין למכביר, ונופים שאננים ושוקקי חיים. משוררים ומוסיקאים אף הרחיקו לכת והכריזו: “מה לנו אגם – מה לנו אספקלריה! כלום יכולים אנו להביט בנערה מבלי שיהֵלוּ לעומתנו מתוך עיניה צלילי־שיר פלאיים, שטופי זוהר, החודרים למצולות נפשנו ומעוררים בה רחש ורעדים? אם איננו פוצחים אז בזמר הראוי להתכבד בו, אות וסימן הוא לדלות שירתנו, וזאת למדים אנו גם מן החיוך הדק־מן־הדק המרחף על שפתותיה של קלארה שעה שמעזים אנו לצייץ באוזניה ציונים המתהדרים בעטרה של שיר־זמר, בעוד שאין בהם אלא טלאי־צלילים המפזזים כה וכה בערבוביה”. ואומנם, אמת היתה בדבר. קלארה נתברכה בדמיון עתיר־חיים של ילד תם שרוחו צלולה וברה; נפשה עמוקה היתה ומכוּנסת, נשית, רוויית־עדנה, ושכלה חריף ושקול. חובבי עירפול ואץ־קוצץ למינהו לא רוו נחת במחיצתה; שכן מבלי להרבות במלים – בלאו־הכי היתה קלארה שתקנית מטבעה – היו מבטה הבהיר וחיוכה הדק והלגלגני אומרים את דברם: “רֵעים חביבים! כיצד יכולתם להעלות בדעתכם, כי אלך שולל אחרי הבלי צִלְלֵיכֶם הערטילאיים ואפתֶה להאמין כי דמויות של ממש הן, שרוח־חיים בהן ותנועה?”. – משום כך ראו רבים בקלארה נערה צוננת, שוות־נפש ונטולת רוח־פיוט; אולם אחרים, אשר השכילו להתבונן בחיים לעומקם, רחשו חיבה עמוקה לנערה הנבונה, ענוגת־הרגש וברת־הלב, ועל כולם אהב אותה נתנאל, אשר מילא כרסו חוכמה וידו רב לו באמנויות ובמדעים. נפשה של קלארה היתה קשורה קשר אמיץ בנפשו של אהובה. צללים ראשונים העיבו על חייה כאשר אנוסה היתה ליטול ממנו ברכת־הפרידה. באיזו חדווה נפלה עתה אל בין זרועותיו, כאשר עם שובו לעירם אץ אל בית־אמו, כהבטחה שהבטיח ללותאר במכתבו האחרון. הכל התרחש כפי שקיווה נתנאל: כשראה מולו את פניה של קלארה, נסתלקו ממנו בעצם אותו הרגע כל ההרהורים שהירהר על עורך־הדין קופליוס ועל המכתב הפילוסופי אשר כתבה לו אהובתו. דיכדוכו נעלם ואיננו.

ואף־על־פי־כן היה הצדק עם נתנאל שעה שכתב ללותאר, כי דמותו המאוסה של רוכל האצטרולבים קופולה חדרה כרוח רעה אל תוך חייו. כולם חשו בכך, שכן למן הימים הראשונים נתגלתה תמורה עמוקה באורחו־וריבעו של נתנאל. הוא שקע בהזיות קודרות וכל נוהגו היה מוזר וְנִפְלֶה, שלא לפי דרכו. החיים היו לו כחלום וכחזיון־ביעותים. ללא הפוגה חזר ודיבר על כך, שהאדם, אף כי מדמה הוא בנפשו שגורלו בידיו, איננו אלא כלי־משחק בידיהם נטולות־החמלה של כוחות־השחור. לשוא ינסה האדם להתקומם – אין לו מוצא אלא לכפוף ראשו בענווה לפני גזירת הגורל. נתנאל אף הפליג וטען, כי רק פתי יאמין שבידו להתעמק במדעים ואמנויות מתוך רצונו החופשי ונטיית־לבו; שכן אותה התעלות־הרוח, שבלעדיה אין אדם נעשה מלומד ובר־אוריין, איננה נובעת מתוך נפשו, כי־אם מואצלת עליו מכוחה של ישות עליונה השרויה מחוצה לו.

נפשה הבהירה של קלארה היתה נוקעת מכל אותו צקון־לחש אפוף מיסתורין, אך דומה שלא היה טעם לנסות ולסתור את טענותיו של נתנאל. ואולם כאשר היה נתנאל מוסיף וטוען, כי קופליוס ולא אחר הוא אותה ישות עוינת אשר השתררה על חייו מאז הציץ בילדותו מבעד לווילון, וכי הזֵד הנאלח עתיד להרוס באכזריות את אושר אהבתם – אז הרצינו פניה של קלארה, והיא אמרה: “כן, נתנאל! הצדק אתך, קופליוס הוא זֵד עויין, מרושע, בידו לחולל מעשי־פלצות נתעבים, משל חדר השטן בכבודו ובעצמו אל תוך חייך – אולם אך ורק אם לא תגרשהו כליל מתוך לבבך. כל עוד תאמין בו – לו הגדולה והתפארת; אמונתך היא כל גבורתו”. היטב חרה לנתנאל על שקלארה מקשה את עורפה ומאמינה רק בשדים שבתוך נפשו פנימה, והוא החל ללמדה פרק בתורת־הנסתר, והיה מדבר באוזניה על הסיטרא־אחרא ומרעין־בישין למיניהם; אולם קלארה נכנסה בקוצר־רוח אל תוך דבריו כשבפיה הערה שלא ממין העניין, וחמתו של נתנאל בערה בו להשחית. סבור היה שנבצר מנפשות צוננות ואטומות כשלה לרדת לעומק־חיקרם של רזי־דרזין עֲלוּמִים כגון אלו; ומבלי שיחוש כי הוא מונה גם את קלארה במניין אותם נחותי־הדרגא, לא הרפה נתנאל ממאמציו, להכניס אותה בסוד מצפוניו הטמירים.

השכם בבוקר, שעה שקלארה טורחת היתה בהכנת פת־שחרית, עמד נתנאל לידה והיה מקריא לפניה מתוך ספרי־מיסתורין. היא פנתה אליו ואמרה: “נתנאל יקירי, מה תאמר אם אראה בך עכשיו ישות מזיקה ועויינת, המשפיעה כרוח רעה על הקפֶה שלי? שכן אם אעשה כרצונך ואניח הכל מידי על מנת שאוכל להביט בעיניך בעודך קורא, יגלוש הקפה אל תוך האש, ואיש מכם לא יאכל את ארוחתו”. נתנאל סגר את ספרו ברעש ומיהר ברוגז אל חדרו. מאז ומתמיד היה כוחו יפה בחיבור מעשיות נעימות ורבות־עלילה, שקלארה היתה מאזינה להן בתענוג נלהב. אך עתה היתה שירתו קודרת, סתומה ונטולת־צורה, ואף כי קלארה מנעה עצמה מדברי־גנאי, חש נתנאל באדישותה. לא היה דבר שנוא על קלארה מן השיעמום; במבטה ובדבריה ניכרו אז ליאות וקוצר־רוח שאין לכבשו. ואומנם, שירתו של נתנאל משעממת היתה עד מאוד. מורת־רוחו על טבעה המתון, השקול של קלארה גברה והלכה, ואילו היא לא יכלה לכבוש את הרוגז שעורר בה המיסתורין האפל, הקודר והמשעמם שאפף את נתנאל. אט־אט היו השניים מתרחקים איש מרעותו אף מבלי שחשו בדבר. – כפי שהודה נתנאל בינו לבין עצמו, הלכה דמותו המכוערת של קופליוס ודעכה בדמיונו, ורק בדי־עמל עלה בידו לציירו בצבעים חיים בשיריו, בהם הופיע הלה כדחליל־ביעותים אימתני של הגורל. לבסוף עלה בדעתו של נתנאל לצקת אל תוך טורי־השיר את החשש שחילחל בו, כי קופליוס עתיד להרוס את אהבתו. הוא תיאר את קלארה ואת עצמו, מאוחדים בברית־אהבה, אך מדי פעם בפעם דומה היה, כי כף־יד שחורה פורצת אל תוך חייהם, וגוזלת בחטף כל פירור של שמחה או עונג שהיה שמור למענם. לבסוף, שעה שניצבו השניים לפני אלטר־הכנסיה על מנת לבוא בברית־הנישואין, מופיע קופליוס המשוקץ ושולח אצבעותיו אל עיניה הענוגות של קלארה. העיניים נעתקות ממקומן וצונחות על חזהו של נתנאל, צורבות ולוהטות כניצוצות של דם. קופליוס לופת את נתנאל ומפיל אותו אל תוך גלגל־אש בוער, המסתובב במהירות הסופה ומשליך אותו ברעש וגעש למרחקים. אוזניו צוללות מן השאון, משל היתה הסופה מצליפה בגלי־הים המקציפים, הגועשים כענקים שחורים צחורי־שיער במאבק זועם, נואש. אולם מבעד לגעש־הפרא נשמע פתאום קולה של קלארה: “מדוע אינך מביט בי? קופליוס הוליך אותך שולל, לא היו אלו עֵינַי אשר בערו באש על חזך, היו אלו טיפות לוהטות של דם־לבבך; לא איבדתי את עיני, אנא, הבט בי!”. נתנאל מהרהר: “הן זוהי קלארה, ואני שלה לנצח”. ואז דומה עליו שאותה מחשבה ננעצת בכוח בתוך גלגל־האש, מרוצתו נעצרת, והשאון העמום נמוג לאטו בתהום־מצולה. נתנאל תולה עיניו בעיניה של קלארה. אולם המוות הוא זה, המביט בו בנועם מתוך עיני אהובתו.

כל אותם ימים שבהם כתב את שירו, היה נתנאל שקט מאוד ולבו מיושב. הוא חזר ותיקן ושיפר כל טור וטור, וכיוון שנטל על עצמו עול משקל וחריזה, לא נתקררה דעתו עד שנערכו הדברים בלשון מתואמת ובנועם־צליל. אולם כאשר נסתיימה המלאכה והוא קרא את שירו בקול, אחזו בו חלחלה ופלצות וצעקה פרצה מגרונו: “של מיהו הקול הנורא הזה?” אך מקץ שעה קלה שב השיר ונראה לו יפה־להלל, ותקווה קיננה בלבו, כי בנפשה הצוננת של קלארה יתלקח שביב־אש למשמע הדברים. ואולם הוא עצמו לא ידע מה טיבו של אותו שביב שהוא מייחל לו, ולמה הוא מצפה בקוותו להפיל על קלארה אימתן של אותן תמונות־ביעותים, המנבאות חורבן אכזר לאהבתם.

נתנאל וקלארה ישבו יחדיו בגנה הקטן של האם. רוחה של קלארה היה טובה עליה, שכן מזה שלושה ימים, מאז החל לכתוב את שירו, לא הטריד אותה נתנאל בהזיותיו ובחששותיו. גם נתנאל היה מדבר בעליצות קלילה, ומשעשע את קלארה בסיפוריו כבימים עברו. היא פנתה אליו: “הנה רק עכשיו חזרת אלי באמת! רואה אתה שעלה בידינו לסלק מכאן את קופליוס הנתעב?” לשמע הדברים נזכר נתנאל, כי בכיסו טמון השיר החדש, שאותו ביקש לקרוא לפניה. הוא שלף את הדפים מחיקו והחל קורא בקול. מתוך ציפיה לדבר־שיעמום שאין להימלט מפניו, נשתתקה קלארה והחלה סורגת בשלווה. אולם ככל שקדרו וכבדו הצללים, כן חידדה קלארה את אוזניה, עד שלבסוף שמטה את הגרב הסרוגה מבין אצבעותיה ונעצה מבט קפוא בעיניו של נתנאל. הלה היה הולך ונסחף בשטף הקריאה, אש זרה בערה בלחייו ובעיניו נקוו דמעות. משסיים פרצה מחזהו אנחה מיוסרת, הוא לפת את ידה של קלארה ונאנק כמו נפוג בו לבו מכאב שלא ינוּחם: “הה! – קלארה – קלארה שלי!”. קלארה אימצה אותו ברוך אל חזה ואמרה חרש־חרש, אך לאט ובהטעמה" יתרה: “נתנאל! – נתנאל אהובי! השלך את המעשיה המטורפת – הסהרורית – המתעתעת – אל תוך האש!” נתנאל זינק ממקומו בשצף־קצף וקרא, בהדפו מפניו את קלארה: “בובה ממוכנת ארורה שכמוך!”. הוא הסתלק במרוצה, וקלארה הנעלבת פרצה בבכי־תמרורים. “הוא לא אהבני מעולם, אין הוא מבין לנפשי”, היתה מתייפחת בקול. לותאר נכנס אל תוך סוכת־הגן, וקלארה אנוסה היתה לספר לו את אשר נפל ביניהם. לותאר אהב את אחותו בלב ונפש, וכל מלה שיצאה מפיה צנחה כזיק־אש אל נפשו פנימה. הטינה ששמר מזה ימים רבים לנתנאל השטוף־בהזיות התלקחה לחרון שוצף. הוא אץ אל נתנאל והוכיח אותו על פניו במלים בוטות על שנוהג הוא באחותו כמתעתע. נתנאל שיצא מגידרו לא טמן ידו בצלחת. “ריקא אחוז תזזית ועיוועים!”, צרח לותאר; “בריה עלובה וצרת־מוחין”, השיב נתנאל. לא היה מנוס מדו־קרב. הם גמרו להילחם בבוקר המחרת בפגיונות מלוטשים עד־דק, כמנהג הסטודנטים באותו מקום. דוממים היו משתרכים אנה ואנה בפנים זועפות. קלארה שמעה את קול הריב, ואף ראתה את ראש־הסייפים מביא את הפגיונות עם דמדומי־השחר. היא ניחשה את העומד להתרחש. לותאר ונתנאל באו אל המקום המיועד: אפופי־קדרות פשטו ללא־אומר את מקטורניהם, ועמדו להתנפל זה על זה בעיניים דולקות, וצמאות־דם, עת פרצה לקראתם קלארה דרך שער הגן. רועדת ומתייפחת זעקה: “פראים שכמוכם! דיקרו אותי למוות בטרם תילחמו! אני לא אוכל להוסיף ולחיות בעולם, בין אם ירצח אהובי את אחי, ובין אם ירצח אחי את אהובי!”. הפגיון צנח מידו של לותאר והוא כבש דומם את מבטו בקרקע; ואילו את לבו של נתנאל פילח כְּאֵב עז של תוגה, ונחשול אהבה גאה בו, כל אותה אהבה אשר רחש לקלארה הענוגה מאז ימי־הפַּז של נעוריהם רוויי־הַחֶמְדָה. הפגיון הרצחני נשמט מידו, והוא כרע לרגליה של קלארה. “כלום תוכלי אי־פעם למחול לי, קלארה יחידתי, אהובת־נפשי, כלום תמחל לי, לותאר אחי?” צערו של הרֵע נגע אל לבו של לותאר. בדמעות־שליש חיבקו השלושה איש את רעהו ואיש את רעותו, והשלום שב לשרור ביניהם. הם נשבעו זה לזה שבועת אהבה ואמונים לעד.

דומה היה על נתנאל, כי משא כבד שהכריעו ארצה נגול מכתפיו לפתע, וכי כוחו ועוצם־ידו עמדו לו להושיעו מפגיעתם הרעה של כוחות־האופל שנשתררו על חייו ואיימו לכלותו.

עוד שלושה ימים של אושר בילה נתנאל במחיצת אהובי־נפשו, ואז שב לעיר ג., שם היה עליו להמשיך בלימודיו עוד שנה, על מנת שיוכל לחזור ולהתיישב בעיר הולדתו ישיבה של קבע.

כל אשר התרחש מאז הופעתו של קופליוס הוסתר מידיעתה של האם. בני־הבית ידעו שחלחלה היתה אוחזת בה למשמע שמו, לפי שגם היא, כמוה כבנה, ראתה בו את האשם במות בעלה.

כאשר ביקש נתנאל להיכנס אל מעונו ראה לתדהמתו העזה שהבית כולו עלה באש, ורק קירות־המגן החשופים היו מזדקרים מבעד לחורבות ולתילי־האפר. אף־כי האש פרצה במעבדתו של הרוקח שבקומה התחתונה, והלהבות התפשטו לפיכך מלמטה למעלה, עלה בידם של רעיו החסונים ועזי־הרוח של נתנאל לחדור בעוד־מועד אל תוך חדרו שבקומה העליונה, ולהציל מפני האש ספרים, כתבי־יד ומכשירים למיניהם. הם העבירו את החפצים בשלום אל בית אחר, שבו מצאו חדר למען רֵעם; בחדר זה קבע נתנאל את מישכנו החדש. הוא לא שת לבו לכך, שעתה היה מתגורר מול ביתו של הפרופסור ספאלאנצאני, ואף לא השתומם על אשר מחלונו נשקף היה אותו חדר עצמו, שבו היתה אולימפיה יושבת תכופות בודדה ועזובה לנפשה. היה ביכולתו לראות בבהירות את דמותה, אך תווי־פניה הוסיפו להיות סתומים ומטושטשים. שעות ארוכות יושבת היתה באפס־מעשה ליד השולחן הקטן, באותה תנוחה שבה ראה אותה נתנאל לראשונה מבעד לדלת הזכוכית. הוא ראה שהיא מתבוננת בו מבלי לגרוע ממנו עין, והיה אנוס להודות בינו לבין עצמו, כי מעולם לא פגש אישה שגיזרתה נאה משלה. אולם דמותה של קלארה היתה חקוקה בלבו, והוא נותר שווה־נפש כלפי אולימפיה הקפואה, נוקשת־האברים. לעיתים היה שולח מבט חטוף מעל דפי ספר־הלימוד לעבר הפסל המחוטב, ותו לא.

יום אחד היה נתנאל שקוע בכתיבת מכתב לקלארה, והנה נשמעה לפתע נקישה חרישית בדלת. היא נפתחה לקול קריאתו, ופרצופו הנתעב של קופולה הציץ פנימה. לבו של נתנאל פג. אולם הוא נזכר בדברים שאמר לו ספאלאנצאני על אודות בן־ארצו קופולה ובהבטחה החגיגית שהבטיח לאהובתו באשר לאיש־החול קופליוס, ובוש בחרדתו הילדותית מפני רוחות־רפאים. באזרו את כל כוחותיו, אמר בנימה רכה ורוגעת ככל שיכול: “אינני קונה אצטרולבים, ידידי הטוב, לך לך לדרכך!” אולם קופולה נכנס אל תוך החדר ואמר בקול ניחר, כשפיו הרחב מתעוות בצחוק נאלח ועיניו הזעירות הדוקרניות מתנצנצות מתחת לריסים הארוכים, האפורים: “הו, לא שום אצטרולב, לא שום אצטרולב! יש גם עֵינוֹת יָפִים – עֵינוֹת יָפִים!” – מזועזע ונרעש הצטעק נתנאל במלוא קולו: “איש מטורף, כלום מוכר אתה עיניים? – עיניים? – עיניים?” אולם קופולה סילק הצידה את אצטרולביו, פישפש בכיסי־מיקטורנו הרחבים, שלף מתוכם משקפיים ולורנטים לרוב וערכם על גבי השולחן. “הו – הו – משקפיים לָשִׂים על החוטם – זה העֵינוֹת שלי – עֵינוֹת יפים”. ובדברו היה מוציא משקפיים ולורנטים עוד ועוד, עד שטבלת־השולחן החלה מהבהבת ומנצנצת כולה בזוהר מוזר. אלף עיניים היו מסתכלות בנתנאל ומפרכסות בעווית ונועצות בו מבט קופא. לא היה בכוחו לגרוע עיניו מן השולחן, וקופולה היה מוסיף ועורם עליו זוגות־זוגות של משקפיים, ומבטים של אש היו מפזזים בערבוביה, בפראות עולה וגוברת, בהתיזם נטפי־אורה אדומים כדם על חזהו של נתנאל. מוכה עיוועים ופלצות זעק הלה: “די, די לך, יצור־ביעותים!”. ואולם אף כי השולחן כבר היה מכוסה עד אפס־מקום, חזר קופולה לחטט בכיסיו כדי להוציא מתוכם זוגות נוספים של משקפיים. לפתע זינק נתנאל לעומתו ולפת בחזקה את ידו. קופולה צחק צחוק נאלח וצרוד ושמט עצמו בתנועה רכה מאחיזתו של נתנאל. “הו! – לא שום דבר בשבילך – שום דבר – אבל הנה עֲדָשׁוֹת יָפִים”, אמר; הוא אסף את כל זוגות המשקפיים וטמנם בכיסיו, והחל שולף מתוך כיס צדדי של מיקטורנו משקפות לאין־ספור, גדולות וקטנות ובינוניות. בעצם הרגע שנעלמו המשקפיים נתיישב לבו של נתנאל. הוא כיוון דעתו לדעתה של קלארה והיה מסכים עמה, כי חזיון־התעתועים פרץ כולו מתוך נפשו פנימה, וכי קופולה הוא מכניקון ואופטיקון ישר־דרך לעילא־ולעילא, ובשום פנים איננו כפילו ובן־דמותו של קופליוס הארור. מלבד זה לא ניחנו המשקפות שערך קופולה על גבי השולחן בשום סגולה מיוחדת, הן לא דמו במאומה למשקפי־הרפאים. וכך, על מנת להפיס את דעתו של הרוכל, גמר נתנאל בלבו לקנות ממנו דבר־מה. הוא נטל משקפת־כיס קטנה, מעוצבת יפה, וכדי לבחון את טיבה השקיף בעדה דרך החלון. מימיו לא נפלה לידו משקפת ששיקפה את המראות באורח חד וברור כל־כך, וקירבה אותם לעיני המסתכל קירבה כה מופלגת. מבלי־משים כיוון נתנאל את מבטו אל חדרו של ספאלאנצאני. אולימפיה ישבה כדרכה לפני השולחן הקטן, כשהיא משעינה עליו את זרועותיה וידיה משוכלות. עתה יכול היה נתנאל להתבונן לראשונה בפניה; מחוטבים היו להפליא, רק עיניה נראו לו קפואות־להדהים ומתות. ואולם ככל שהוסיף להתבונן מבעד למשקפת, כן גבר בו הרושם, כי בעיניה של אולימפיה צצים אט־אט זהרורים לחים של נטפי אור־ירח. דומה שכוח־הראיה ניצת בהן לראשונה. מבטה יקד בשלהבת־חיים שהיתה מתעצמת ללא־תיכלה. כמכושף נצמד נתנאל אל החלון, והיה מתבונן עוד ועוד ביופיה השמיימי של אולימפיה. קול דישדוש וכיעכוע העירו מחלומו. קופולה ניצב מאחוריו: “Tre zecchini – שלושה דוקאטים”, אמר. נתנאל, שנוכחותו של האופטיקון נשתכחה מלבו כליל, נזדרז לשלם את המחיר. “נכון אמרתי, עֲדָשוֹת יָפִים – עֲדָשוֹת יָפִים?!”, שאל קופולה בקולו הניחר, הנאלח, וצחק צחוק של זדון. “כן, כן, כן!”, נענה נתנאל במורת־רוח, “לך לשלום, ידידי היקר”. קופולה יצא את החדר כשהוא נועץ בנתנאל מזווית־עינו מבט פלאי וסתום. נתנאל שמע אותו צוחק בקול בירדו במדרגות. “כלום יתכן אחרת?”, אמר נתנאל בלבו, “הוא צוחק לי, משום ששילמתי לו מחיר יקר מדי בעד המשקפת הקטנה – מחיר יקר מדי!”. בעודו הוגה חרש את המלים, דומה היה עליו לפתע שאנחת־גסיסה עמוקה, מהלכת־אימים, מרעידה את כותלי החדר. נשימתו נעתקה מחרדה. אולם הוא חש שאותה אנחה פרצה מפיו שלו. “הצדק עם קלארה”, סח אל נפשו, “אם אין היא רואה בי אלא הוזה־הזיות סר־טעם; איוולת היא – יותר מאיוולת – כי אותו רעיון של שטות, שהמחיר אשר שילמתי לקופולה בעד המשקפת היה יקר מדי, נוסך בי יראה כה גדולה וכה מוזרה; קצרה בינתי מלהבין את הדבר”. והוא התיישב לסיים את מכתבו לקלארה. אך משחלף מבטו בשנית על פני החלון נוכח נתנאל לדעת שאולימפיה עדיין יושבת במקומה. יצר שאין לכבשו תקף עליו לפתע, והוא זינק מכיסאו, חטף את משקפתו של קופולה והחל מתבונן כאחוז חבלי־קסם בדמותה המְצוֹדֶדֶת של אולימפיה; כך היה עומד עד אשר בא רעו כאח לו זיגמונד לקרוא לו להרצאתו של פרופסור ספאלאנצאני. הווילון שבפתח חדר־התעלומות משוך היה על פני הדלת, ושוב לא היה בידו של נתנאל לראות את אולימפיה, לא עתה ואף לא במשך היומיים הבאים, על אף שכמעט לא מש מן החלון והיה מתבונן ללא־הפוגה מבעד למשקפתו של קופולה. ביום השלישי נאטמו גם החלונות. מיואש לאין־קץ, אחוז געגועים ותאווה יוקדת, יצא נתנאל במרוצה אל שער־העיר. דמותה של אולימפיה ריחפה לנגדו באוויר הצלול, הגיחה לעומתו מתוך השיחים והציצה בו בעיניים גדולות ומאירות מתוך מימיו הזכים של המעיין. תמונתה של קלארה נמחתה מנפשו כליל. הוגה היה באולימפיה לבדה, ומקונן בקול־בוכים: “הה, כוכב־יפעה נשגב של אהבתי! כלום זָרַחְתָּ על חיי רק על מנת שתשוב ותאסוף את נגהך, ותותירני עזוּב לנפשי בליל עלטה וצלמוות?”

כאשר ביקש נתנאל לחזור אל מעונו, שמע לפתע שאון־המולה עולה מביתו של ספאלאנצאני. הדלתות עמדו פתוחות לרווחה, אנשים היו גוררים חפצים ורהיטים אל תוך הבית, הווילונות של חלונות הקומה הראשונה היו מוסטים, משרתות היו מטאטאות וממרקות את הרצפה ברוב־עסק במברשות של שיער, נגרים ורפדים היו מכים בפטישים ברעש גדול. נתנאל עמד מלכת, אחוז פליאה. והנה בא לקראתו זיגמונד ושאלו בחיוך: “מה תאמר למעשיו של ספאלאנצאני הישיש שלנו?” נתנאל נענה ואמר שאין תשובה בפיו שהרי אין הוא יודע מאומה על אודות הפרופסור, ורב תמהונו על המהומה שנשתררה פתאום בבית הקודר והדומם תמיד. אז סיפר לו זיגמונד שספאלאנצאני עורך חינגה מפוארת למחרת היום, נשף של נגינה ומחול, וכמעט כל תלמידי האוניברסיטה יהיו בין הקרואים; ומפה לאוזן אף הילכה השמועה, כי יש עם לבו של ספאלאנצאני להציג לראשונה בפני הבריות את בתו אולימפיה, שאותה שקד לסתיר מעיני אדם עד עצם אותו היום.

נתנאל מצא על שולחנו כרטיס־הזמנה, ובשעה היעודה הלך בלב הולם אל ביתו של הפרופסור. המרכבות כבר היו נאספות לפני הבית, והאורות הבהיקו באולמות עמוסי־הפאר. הקרואים רבים היו וכולם לבושי־הדר. אולימפיה הופיעה עוטה מחלצות ומקושטת בשלל־עדיים. הכל השתאו למראה פניה החטובים ויפי־קומתה. גווה היה נטוי קמעא באורח מוזר ומותניה דקות כמותני הצירעה, אולם דומה שהיה זה מחמת מחוכה ההדוק יתר על המידה. פסיעותיה ותנועות גופה היו מדודות מאוד, נוקשות אפילו, והיה בכך כדי לצרום את עיניהם של אחדים מן הקרואים; אך הם יחסו את הדבר למבוכה שחברתן של הבריות הטילה על אולימפיה. הנגינה החלה. אולימפיה פרטה על הפסנתר בזריזות יתירה ושרה נעימה מסתלסלת בקולה הבהיר, החד קמעא, שצלילו כענבלי פעמונים של זכוכית. נתנאל היה נפעם. הוא ניצב בשורה האחורית ולא יכול היה להבחין בבירור בתווי־פניה של אולימפיה בשל אורם המסנוור של הנרות. לפיכך נטל באין־רואים את משקפתו של קופולה והציץ דרכה באולימפיה היפה. הה! – מבעד למשקפת ראה כי היא מביטה בו בעיניים מלאות ערגה, וכי צלילי שירתה נמסכים אל תוך מבטי־האהבה, אשר פילחו את לבו והציתוהו באש. ריטוטי־הקול המלאכותיים דמו עליו כצלילי־רקיע של הנפש הנמוגה באהבתה, וכאשר בתום הקאדנצה הדהדו מקצה האולם ועד קצהו סלסולי־הסיום המתמשכים, פולחי־האוזן, דומה היה על נתנאל שאצבעות לוהטות לפתוהו לפתע. הוא לא יכול עוד למשול ברוחו. כואב ונפעם פרץ בזעקה: “אולימפיה!” – הכל הביטו לעברו, אחדים הצטחקו. נגן־העוגב של הכנסיה הזעיף את פניו הזעופים בלאו־הכי והפטיר: “נו, נו!”. הנגינה תמה, והקרואים החלו יוצאים במחול. “לרקוד אִתה! אִתה!” – זו היתה עתה משאת־נפשו היוקדת של נתנאל, מוקד כיסופיו הטמירים. אך כיצד ימצא עוז בלבו להזמינה למחול – אותה, את מלכת־הנשף? ואף־על־פי־כן! הוא עצמו לא ידע כיצד, אך מבלי־משים מצא עצמו עומד לצידה עם פתיחת המחול. איש עדיין לא בא להזמינה, ונתנאל נטל את ידה במלמלו מלים סתומות. אצבעותיה של אולימפיה קרות היו כקרח. צמרמורת חלפה בגוו של נתנאל, קיפאון־מוות מבעית. הוא הביט בעיניה, אשר זרחו לעומתו באהבה ובכליון נפש, ובאותו רגע דומה היה עליו שביד הצוננת החל פועם דופק־חיים, ודם לוהט מפכה בה. תשוקה עזה התלקחה בלבו, הוא הצמיד אליו את אולימפיה היפה וריחף אִתה בין שורות המחוללים. בתחילה דומה היה עליו שרוקד הוא בקצב הנאות, אך על־פי תנועות־המחול הקצובות־להפליא של אולימפיה, אשר הכשילוהו פעם אחר פעם, נוכח לדעת עד־מהרה, מה פגום היה חוש־הקצב שלו. ואף־על־פי־כן מאן לרקוד עם אשה מלבדה. עשוי היה אף לרצוח במו־ידיו כל אדם שיקרב אל אולימפיה על מנת להזמינה למחול. אולם לתמהונו אירע הדבר פעמיים בלבד. בתום ריקודה עמו נותרה אולימפיה יושבת בודדה בפינתה, והיה בידו לשוב ולהזמינה כאוות־נפשו. אלמלא היה כל לבו של נתנאל נתון לאולימפיה לבדה, עלולות היו לפרוץ באולם מריבות מרות, שכן מכל הפינות עלו ציחקוקים כבושים מפיהם של בני־התשחורת, אשר מסיבה נסתרת היו מלווים את אולימפיה במבטיהם הלגלגניים. המחול, והיין שנשפך כמים, ליהטו את חושיו של נתנאל, והוא התנער כליל מבַּישנותו. יושב היה לצידה של אולימפיה, ידה בתוך ידו, והיה מדבר באוזניה על אהבתו במלים נמלצות ומשולהבות שאיש לא הבינן, לא הוא אף לא היא. ושמא הבינה אולימפיה דבר־מה למרות הכל; שכן תולה היתה בו את מבטה ללא־זיע, ופולטת מדי פעם בפעם אנחה מתמשכת: “אח… אח… אח…!” ונתנאל היה מוסיף ומדבר: “אשה כלילת־יופי, בת־השמיים! – קרן־אור ממחוז־הכיסופים הנעלם של האהבה – מצולת־נפש עמוקה מִנִי תהום, בה משתקפת כל הווייתי כולה!” ועוד כהנה וכהנה; ואילו אולימפיה לא היתה אלא חוזרת ונאנחת: “אח… אח…!”. פרופסור ספאלאנצאני חלף פעמים אחדות על פני הנאהבים־והנעימים, וחייך לעומתם חיוך מוזר של נחת־רוח. אף כי נתנאל חש עצמו כמי ששרוי בעולמות אחרים, דומה היה עליו לפתע שביתו של פרופסור ספאלאנצאני מחשיך והולך. הוא הביט מסביב ונוכח לחרדתו, כי שני הנרות שנותרו לפליטה באולם הריק־מאדם מהבהבים היו הבהוב אחרון שבטרם דעיכה. הנגינה והמחול פסקו זה מכבר. “פרידה, פרידה!”, פרצה מגרונו זעקת־יאוש, הוא נשק לידה של אולימפיה ונרכן לעבר פיה – שפתיים של קרח נגעו בשפתיו הלוהטות! כמו שעה שנגע באצבעותיה הקפואות של אולימפיה, חלף בו גם עתה רטט של אימה, והמעשה בכלה המתה צץ פתאום בזכרונו. אולם אולימפיה אימצה אותו אל לבה, וכאשר נשקה לו דימה לחוש חמימות של חיים מחלחלת אל תוך שפתותיה. פרופסור ספאלאנצאני פסע לאטו דרך האולם המרוקן. מקול צעדיו עלה הד חלול, צללים רוטטים ריקדו מסביבו, ומראהו היה כמראה רוח־רפאים מבעיתה. “את אוהבת אותי – את אוהבת אותי, אולימפיה? רק מלה זו ותו לא! אוהבת את אותי?”, היה נתנאל מלחש; אך אולימפיה קמה ממקומה ונאנחה: “אח…! אח…!” “כן, כוכב־אהבים מרומם וענוג שלי”, אמר נתנאל, “זָרַחְתָּ על חיי ותוסיף לִנְגֹהַּ, וְתִזְהַר בתוך נפשי לעולמי־עד!”. “אח… אח…”, פלטה אולימפיה בעודה צועדת קדימה. נתנאל פסע בעקבותיה, ושניהם נעצרו לפני הפרופסור. “משוחח היית עם בתי בעירנות יתרה”, אמר הלה בחיוך. “ועתה, אדוני נתנאל החביב, אם אכן נעמה לך שיחתה של הנערה הפותה, ברוך תהיה בביתי מכאן ולהבא”. בלב רחב משמחה יצא נתנאל את הבית כמי שקנה את עולמו.

הנשף בבית ספאלאנצאני היה לשיחת־היום. על אף שהפרופסור יגע וטרח הרבה שהכל יעלה יפה, הרחיבו הבריות פיהן על סירכות ופגמים למיניהם, וביחוד הרבו להלעיג על אולימפיה האילמת, הקפואה, אשר למרות יפי־תוארה יִחסו לה קהות־דעת גמורה ואף דימו לגלות ברפיון־שיכלה את הטעם שהניע את אביה להסתיר אותה מעין כל שנים כה רבות. לבו של נתנאל נחמץ בו למשמע הדברים, אך הוא לא השיב עליהם מטוב ועד רע. “וכי יש טעם”, אמר בלבו, “להוכיח לכל אותם ברנשים, שלבם הערל הוא־הוא שמונע בעדם מלהבחין בעמקות נפשה הקסומה של אולימפיה?” – “עשה עמי חסד, אחי”, פנה אליו יום אחד רעו זיגמונד, “עשה עמי חסד ואמור לי, כיצד יכול בחור ממולח שכמוך להתאהב באותו פרצוף־שעווה, באותה בובת־עץ שממול?” נתנאל עמד לענות לרעו בחמת־זעם, אך הוא משל ברוחו ואמר: “אמור לי אתה, זיגמונד, כיצד יכולה יפעתה השמיימית של אולימפיה לחמוק מעינך חומדת־היופי ומרוחך הערה תמיד? ואולם – תהילה לאל – הן דווקא משום כך לא היית לי ליריב! שאם לא כן, היה על אחד מאתנו ליפול מחרבו של רעהו”. זיגמונד הבין בחוש שדברי־כיבושין לא יועילו. הוא מיהר לחזור בו מדבריו, ולאחר שמילמל משהו על טיבעה של האהבה שמסנוורת היא את העיניים, הוסיף ואמר: “אך למרות הכל הן מוזר הדבר שרובנו ככולנו תמימי־דעים ביחס לאולימפיה. דימינו לראות בה – אל נא תדונני לכף־חובה, אחי – קִיפָּאוֹן מוּזר, גוף חסר־נשמה. קומתה נאה, פניה תואמים – אין לכחד! אף אפשר היה לחשבה ליפת־תואר, אלמלא היה מבטה כה נטול־חיים, הייתי אומר אפילו – משולל כוח־הראיה. צעדיה מדודים באורח מוזר, כל תנועה מתנועותיה כמו מּמוּכֶּנֶת באמצעות גלגילים וקפיצים. נגינתה ושירתה – כמוהם כריקודה – קצובים בדייקנות מופרזת, כקצב תיקתוקה של מכונה מזמרת. אולימפיה הפילה עלינו אימה, לא ביקשנו אלא להתרחק ממנה, דומה היה עלינו כי רוח־חיים שבה אינה אלא העמדת־פנים, וכי עסק־ביש צפון בדבר”. דבריו של זיגמונד העכירו מאוד את נפשו של נתנאל, אך הוא כבש את מורת־רוחו ואמר בנימה של כובד־ראש: “מזג צונן לכם ומשוללים אתם פיוט ודמיון, ועל כן מפילה עליכם אולימפיה אימה בזרותה. רק נפשות שרוח־השיר מפעמת בהן זוכות שתתגלה לפניהן חמדת יפעתה הגנוזה! רק לעיני שלי נגלה מבטה המלא אהבה ופילח בזהרו את רוחי ועשתונותי, רק באהבתה של אולימפיה יכול אני למצוא את טעם קיומי. לא לרוחכם הוא כי אולימפיה מונעת עצמה מפטפוטי־נימוסין תפלים שבריוֹת רְדוּדוֹת שטופות בהם. היא ממעטת בדיבור, אמת היא. אך מילותיה המועטות הלא הן כתב־חרטומים פלאי של הנפש, אהבה צפונה בהן וזיו־השכינה, חוכמה עליונה שלא מן העולם הזה. אולם למה אשחית את מילותי לריק, אוזניכם ערלות ממילא”. “ישמור אותך האל, אחי ורעי”, אמר זיגמונד בנימה רכה, כאובה, “אולם חוששני שעלית על דרך רעה. תוכל תמיד לבטוח בי, אם הכל… – לא, איני רוצה לומר עוד דבר!”. נתנאל חש לפתע, מה עמוקה היא נאמנותו של זיגמונד הצונן ונטול־הדמיון, והוא לחץ בחום את ידו המושטת של רעו.

נתנאל שכח כליל, שהיתה פעם בעולם נערה בשם קלארה, אשר לבו רחש לה אהבה. אמו – לותאר – כולם נמחו מזכרונו. חי היה רק למען אולימפיה לבדה. יום־יום היה מבלה במחיצתה שעות ארוכות ומדבר באוזניה על אהבתו, על קירבת־נפש עֲלוּמָה וטמירה, על אחוות־נשמות לוהטת, ואולימפיה היתה מאזינה לדבריו בדבקות. מתוככי מגירת מכתבתו שלף נתנאל את כל אשר העלה אי־פעם על הכתב: שירים, חזיונות, מעשיות, סיפורים ואגדות פרי־דמיונו, שעליהם הוסיף מדי יום גם סונטים, בלאדות וקאנצונות למיניהן – את כל אלו היה מקריא שעות על שעות ללא הפוגה וללא ליאות באוזניה של אולימפיה. מעולם לא נקרתה לו מאזינה מופלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מבעד לחלון, לא האכילה ציפורים, לא שיעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות־נייר מיד אל יד, לא היתה אנוסה להסתיר פיהוק בעזרת שיעול חרישי מאולץ. – בקיצור, שעות ארוכות היתה נועצת את מבטה הַבּוהה בפניו של אהובה בלי לגרוע את עיניה מעיניו, ללא ניע וללא זיע, ומבטה היה הולך ומתמלא אט־אט חיים ולהט. רק משהיה נתנאל מתרומם לבסוף ממושבו ונושק לידה ואף לשפתותיה, היתה אומרת: “אח… אח…!” ומוסיפה: “לילה טוב, אהובי!”. – “הה, נפש עמוקה, נפש נשגבה”, היה נתנאל קורא בחזרו למעונו, “רק את, רק את לבדך מבינה לרוחי”. רטט של התפעמות חלף בו כשהיה הוגה בְּתוֹאם־הַפֶּלֶא שמיזג את נשמותיהם עד־כְּלוֹת; שכן דומה היה עליו כי אולימפיה היא המדברת בלבו על אודות שירתו, על אודות אש־הפיוט היוקדת בו – דומה היה עליו כי מתוך מעמקי נפשו מצטלצל קולה. ואכן, מן־הסתם היתה אמת בדבר; שהרי מלים נוספות על אלו השגורות על פיה לא הגתה אולימפיה מעולם. כשהיה נתנאל מהרהר, ברגעים של צלילות־הדעת – בהקיצו משנתו, דרך־משל – בעצלותה המופלגת של אולימפיה ובשתקנותה, היה חוזר ומשנן לעצמו: “מהן מלים – מלים! מבט אחד מעיניה הנוגהות יש בו יותר אֲמָרִים מאשר בכל לשון מלשונותיהם של בני־תמותה. כלום יכולה נשמה בת־שמיים לצמצם עצמה אל חוג־העיגול הצר, הגזור על־פי מידתן העלובה של בריות בנות־חלוף?” – דומה שפרופסור ספאלאנצאני רווה נחת למראה אהבתה של בתו לנתנאל. הוא העתיר על הלה אותות מפורשים של הסכמה ושובע־רצון, ומשהרהיב נתנאל לבסוף עוז בלבו להשמיע רמז עמום על ברית־אירוסין עם אולימפיה, חייך הפרופסור חיוך רחב והטעים, כי בתו רשאית לבחור לה את חתנהּ כטוב בעיניהּ. מלא־תקווה, כשתאווה לוהטת גואה בתוך נפשו, גמר נתנאל אומר להפיל תחינתו לפני אולימפיה כבר למחרת היום ולבקשה שתאמר לו במלים ברורות ומפורשות את אשר רמז לו זה־כבר מבטה הענוג: כי נכספת היא להיות שלו לעדי־עד.

נתנאל החל מחפש בקדחתנות את הטבעת שנתנה לו אמו כשי־פרידה, על מנת להגישה לאולימפיה כאות למסירותו וכסמל לעטרת־החיים המלבלבת של העתיד הנפרש לפניהם. בשעת־מעשה נפלו לידיו מכתביהם של קלארה ולותאר. הוא השליכם מעל פניו בשוויון־נפש, מצא את הטבעת, הטמינה בכיסו ואץ אל ביתה של אולימפיה. בעלותו במדרגות הגיע לאוזניו שאון מוזר שעלה מחדר־עבודתו של ספאלאנצאני: רקיעת־רגליים – חריקות – נקישות – חבטה עזה בדלת – קללות ונאצות. “הנח – הנח – ארור – בן־בליעל! כלום לשם כך הקדשתי לדבר את כל אוני וחיי? חה־חה־חה־חה! לא זה היה דבר־ההסכם – אני, אני עשיתי את העיניים – ואני את הגלגילים והקפיצים – שַחַץ ערל אתה על גלגיליך וקפיציך – כלב ארור, שָעָן עלוב – הסתלק מכאן – שטן – עצור – מכניקון של בובות – מיפלצת־ערפדים! – עצור! – הסתלק – הנח!”. היו אלה קולותיהם של ספאלאנצאני ושל קופליוס המאוס, שהיו משתוללים וצורחים איש על רעהו. נתנאל פרץ פנימה כשבלבו חרדה לאין־תיכלה. פרופסור ספאלאנצאני והאיטלקי קופולה היו אוחזים שניהם בגוף של אשה, זה מושך אותה בראשה וזה מושך אותה ברגליה, זה תובעה כולה לעצמו וזה מצווח “שלי היא!”. אחוז פלצות נרתע נתנאל לאחוריו משנוכח כי אותה אשה היתה אולימפיה. בחימה שפוכה אץ נתנאל אל הניצים וביקש להציל מידיהם את אהובתו, אך בעצם אותו הרגע סב קופולה על עקביו בכוח־איתנים, קרע את האישה מידי הפרופסור, הניפה באויר וחבט בה ביריבו חבטה אדירה, עד שהלה מעד ונפל לאחוריו על גבי השולחן העמוס לעייפה צלוחיות, בקבוקים, מבחנות וצינצנות־זכוכית למיניהן. בקול־קישקוש התנפצו הכלים לאלפי רסיסים. קופולה הטעין את גוף האישה על כתפו והחל יורד במרוצה במדרגות כשהוא נותן את קולו בצחוק של זדון מפעפע. רגליה של האישה השתלשלו מטה באורח מכוער והיו נוֹקְשוֹת ומקשקשות במורד המדרגות כמו היו עשויות מעץ. נתנאל נשאר נטוע במקומו. עתה ראה בבהירות, כי פני־השעווה החיוורים־כמוות של אולימפיה היו נטולות עיניים – חורים שחורים נפערו במקומן. לא היתה זו אלא בובה ללא רוח־חיים. ספאלאנצאני היה מתפתל על הרצפה, רסיסי־הזכוכית פצעו את ראשו, חזהו וזרועו, דמו שתת וקלח כמו מתוך מעיין. אך הוא שינס את מותניו. “רוץ אחריו, רוץ אחריו!”, קרא; “למה זה תתמהמה? – קופליוס, קופליוס! – הוא גזל ממני את היפה שבבובותי הממוכנות – עשרים שנה עמלתי בהתקנתה – כל אוני וחיי הקדשתי לה – הגלגילים והקפיצים – הלשון – ההילוך – הכל שלי – העיניים – עיניה נחמסו – ארור הוא, בן־מוות! רוץ אחריו, קח ממנו את אולימפיה – השיבה אלי – הנה, קח את העיניים!” נתנאל ראה על הרצפה זוג עיניים שותתות־דם שלטשו אליו מבט בוהה. ספאלאנצאני נטל אותן בידו הבריאה והשליכן לעברו; הן פגעו בחזהו של נתנאל. עתה נעץ בו הטירוף את ציפורניו הצורבות, פרץ אל תוך נפשו פנימה, שיסע את לבו ועשתונותיו. “ווי – ווי ־ווי! – גלגל־אש – גלגל־אש! הסתובב, גלגל־אש – עלוץ! עלוץ! בובונת־עץ, הו, בובונת־עץ יפתי – הסתובבי!” – והוא התנפל על הפרופסור ולפת את גרונו. כמעט היה חונקו, אך בשל ההמולה החלו מתקבצים אנשים סביב הבית. הם נדחקו פנימה, גררו הצידה את נתנאל הקודח בטירופו, הצילו מידו את הפרופסור והחלו חובשים את פצעיו. למרות גופו החסון, לא עלה בידו של זיגמונד לעצור בעד רעו המשתולל. נתנאל היה מוסיף ומצווח בקול־ביעותים: “בובונת־עץ, הסתובבי”, ומכה על סביבותיו באגרופים קמוצים. לבסוף עשו כמה מן הנאספים יד אחת, הפילו את נתנאל ארצה וכבלוהו בכבלים. שאגות־פרא מחרידות החרישו את מילותיו. וכך, משתולל עד לאובדן־החושים, הובילוהו אל בית־המשוגעים.

בטרם אמשיך ואספר לך, קורא נלבב, מה עלה לו בגורלו של נתנאל האומלל, יש עם לבי להבטיחך נאמנה – אם שואל אתה לשלומו של המכניקון הזריז ומתקין־הבובות־הממוכנות ספאלאנצאני – כי עלתה ארוכה לפצעיו והוא שב לאיתנו כליל. עם זאת אנוס היה לנטוש את מישרתו באוניברסיטה, לפי שהמעשה בנתנאל עשה לו כנפיים, ולפי שחשבו לו לעוון ולתרמית את דבר ביקוריה של אולימפיה בנשפיות־תה מהוגנות, שבהן נטלה בובת־עץ חלק (ובהצלחה יתרה) כאדם חי לכל דבר. היו אף משפטנים שסברו כי יש לענוש את הפרופסור בכל חומר־הדין של תרמיתו הממולחת, שכן מדובר באחיזת עיני כלל־הציבור, והדבר נעשה בעורמה מופלגת כל־כך, עד שאיש לא הבחין במאומה (להוציא סטודנטים אחדים פקחים שלא־כרגיל), הגם שעתה מעמידים הכל פני חכמים, ונזכרים בפרטים שונים ומשונים שנראו להם חשודים כביכול. אולם בטענות אלו לא היה כל ממש. כלום יכול היה, דרך־משל, להתעורר חשד בלבו של מישהו רק משום שעל־פי עדותו של פלוני חובב־נשפיות־תה מטורזן, נהגה אולימפיה להתעטש במקום לפהק, בניגוד לכל הגינונים המקובלים? עיטוש זה, סבר עתה אותו גנדרן, לא היה אלא רעש מתיחתם של הקפיצים, ואף קול החריקה נשמע בבירור וכו' וכו'. הפרופסור למליצה וצחוּת־הדיבור נטל קמצוץ טבק, סגר בנקישה את התיבה, כיעכע בגרונו ואמר בנימה חגיגית: “גבירותי ורבותי הנכבדים עד מאוד! כלום לא שמתם אל לבבכם מהו כאן השאור שבעיסה? כל המעשה איננו אלא משל, אלגוריה בלע”ז, דימוי לשוני שנתגלגל במציאות! מבינים אתם במה דברים אמורים?! Sapienti sat!“. אך דעתם של רבים מן האדונים הנכבדים עד מאוד לא נתקררה כל עיקר. המעשה בבובה הממוכנת חדר לעמקי הלבבות ועורר בהם חשדות מרים. על מנת להיווכח שלא התאהבו בבובה של עץ, החלו מחזרים רבים תובעים מאהובותיהם שתרקודנה ותזמרנה שלא על־פי הקצב, שתרקומנה ותסרוגנה בשעת הקריאה ותשעשענה בחיקן את כלבלביהן, ועוד כיוצא באלה. ואולם על הכל תובעים היו מהן שלא תאמרנה די בהטיית אוזן קשבת, כי־אם גם תדברנה מפעם־לפעם באורח שיעיד בהן כי נחנו במחשבה ורגש משל עצמן. אצל אחדים נתהדקה בשל כך ברית־האהבה והוסיפה נועם, אחרים לעומת זאת אנוסים היו להיפרד זה מזה. " לעולם אין לדעת”, היו האדונים מפטירים. בנשפיות־התה היו הבריות מפהקים ללא־הרף ומוֹנְעים עצמם כליל מעיטוש, על מנת שלא לעורר חשד. ספאלאנצאני נאלץ להסתלק, כאמור, בכדי לחמוק מחקירה פלילית בעוון הבאתה של בובה ממוכנת אל בין הבריות בדרכי־מירמה. גם קופולה נעלם ואיננו.

נתנאל התעורר כמו מתוך חלום־בלהות ממושך וכבד ופקח את עיניו. תחושה של עונג ושל חֲמִימוּת־עדנים רכה פשטה בכל אברי גופו. שוכב היה במיטתו, בחדרו שבבית אביו; קלארה רכנה מעליו, ובמרחק־מה היו ניצבים אמו ולותאר. “סוף־כל־סוף, נתנאל אהובי, סוף־כל־סוף רפא לך מחולייך האנוש – ושוב שלי אתה”, אמרה קלארה בחום וחיבקה את נתנאל בזרועותיה. דמעות לוהטות, נוצצות, פרצו מעיניו מעוצם חמדה וכליון־נפש, והוא נאנק: “קלארה, קלארה שלי!”. זיגמונד, אשר דבק במסירות ברעו במשך כל אותם ימים מרים של מצוקה, נכנס עתה אל תוך החדר. נתנאל הושיט לו את ידו: “לא נטשת אותי למרות הכל, ידידי ורעי!” –. מטירופו של נתנאל לא נותר אף זכר. הוא שב במהרה לאיתנו בזכות טיפולם האוהב של אמו, אהובתו ורעיו. אושר ומזל־ברכה חזרו לשכון בבית: דוד זקן וצייקן שאיש לא ציפה ממנו למאום, הלך לעולמו והוריש לָאֵם בצד סכום־כסף לא־מבוטל גם אחוזה קטנה ונאה מחוץ לעיר. לשם היה עם לבם להעתיק את מגוריהם – האם, לותאר, וכן קלארה ונתנאל שעמדו לבוא בברית־הנישואין. מזגו של נתנאל נתרכך, שלוות־תום היתה נסוכה עליו, ועתה נפקחו עיניו לראות את חֲמוּדוֹת נפשה הטהורה של קלארה בכל זיוון. איש לא הזכיר בפניו את העבר ולוּ אף ברמז. רק כאשר נטל את ברכת־הפרידה מזיגמונד, אמר נתנאל: “באלוהים, אחי! על דרך רעה עליתי, אבל מלאך־מושיע הצעידני בעוד מועד לעבר האור. הה – היתה זו קלארה!”. זיגמונד לא הניחו להמשיך בדבריו, מחשש פן יזעזעו זכרונות־הבלהה את רוחו של נתנאל ויציתו בה אש זרה. –

בא היום שבו אמרו מיודעינו המאושרים להתיישב באחוזתם. לעת־צוהריים יצאו ארבעתם לטייל בחוצות־העיר ולערוך קניות אחרונות. המגדל הרם של בית מועצת־העיר הטיל צל־ענקים על כיכר־השוק. “הו!”, אמרה קלארה, “הבה נטפס על ראש המגדל ונשקיף על רוכסי־ההרים שבאופק!”. ושניהם, נתנאל וקלארה, החלו מטפסים במעלה המדרגות. האם חזרה הביתה בלוויית המשרתת, ולותאר, שהמדרגות המרובות לא משכו את לבו, בחר להמתין לרגלי המגדל. שלובי־זרוע עמדו הנאהבים על הרחבה הקטנה שבראש המגדל והשקיפו על מרחבי היערות הניחוחיים, שמאחריהם הזדקרו רכסי־ההרים כבנייניה של עיר דמיונית.

“ראה שם את השיח הקטן האפור והמוזר, דומה שהוא זוחל לעברנו”, אמרה קלארה. נתנאל תחב את ידו בהיסח־הדעת אל כיס מיקטורנו. הוא מצא את משקפתו של קופולה והביט דרכה הצידה: קלארה נשקפה בעדה! פירכוס של עווית חלף בכל עורקיו, חיוור כמת היה נועץ מבטו בקלארה. זרמי־להבה לוהטים, רושפי־ניצוצות, פרצו מעיניו המתגלגלות בפראות בחוריהן. שאגת־אימים של חיה נרדפת עלתה מגרונו. הוא זינק אל־על והחל מצווח בקול חד וצורם, בצחקו צחוק של פלצות: “בובונת־עץ, הסתובבי – בובונת־עץ, הסתובבי!”. בתנופת־אדירים לפת את קלארה ועמד להשליכה מראש המגדל; אך היא נצמדה בכל כוחותיה אל המעקה, אחוזת יאוש וחרדת־מוות. לותאר שמע את צריחות־העוועים של רעו המשתולל, הוא שמע את אחותו משוועת לעזרה; ניחוש איום ניצנץ בלבו, והוא חש אל ראש המגדל. הדלת אל רחבת־המדרגות השניה היתה נעולה. זעקות היאוש של קלארה גברו. נטול־עשתונות מעוצם חרדה וחרון בעט לותאר בדלת, וזו נפתחה לבסוף. עתה היה צליל־קולה של קלארה מתעמעם והולך. "הצילו – הצילו – הצילו – ", נמוגו קריאותיה באוויר. “היא מתה – המטורף רצח אותה נפש”, נצטעק לותאר. הדלת אל הרחבה שבראש המגדל היתה נעולה אף היא. היאוש נסך בלותאר כוח־נפילים, הוא עקר את הדלת מציריה. אל־אלוהים! – אחוזה בידיו של נתנאל הלום־השגעון ריחפה קלארה באוויר מעבר למעקה, ורק ידה האחת עוד היתה לופתת את סורגי־הברזל. במהירות־הבזק תפס לותאר את אחותו, משכה פנימה, ובתוך כך הלם באגרופו הקמוץ בפניו של נתנאל. הלה צנח לאחוריו ונאלץ להרפות מקורבנו.

לותאר ירד במרוצה מן המגדל, אחותו המעולפת בזרועותיו. היא נצלה ממוות. נתנאל הוסיף להתרוצץ על פני הרחבה כשהוא מזנק מדי פעם אל על ומצווח: “גלגל־אש, הסתובב – גלגל־אש, הסתובב!”. לקול צעקות־הפרא נתקבצו אנשים לרגלי המגדל. מתוכם הזדקרה דמותו הענקית של עורך־הדין קופליוס, אשר חזר זה־עתה אל העיר ושם פניו אל כיכר־השוק. האנשים ביקשו לטפס אל ראש המגדל בכדי להוריד משם את המטורף, אך קופליוס צחק ואמר: “חה־חה, המתינו קמעא, הוא יגיע למטה בעצמו”. הכל נשאו עיניהם אל המגדל. נתנאל נעצר כמו קפאו אבריו פתאום. הוא נרכן כלפי מטה, ראה בהמון את קופליוס, ובצריחת־פלצוּת: “הָה! עֵינות יָפִים – עֵינוֹת יָפִים!” – השליך עצמו אל מעבר למעקה.

כאשר היה נתנאל מוטל על מרצפת הרחוב וגולגולתו מרוצצת, נעלם קופליוס בקרב ההמון.

מקץ שנים אחדות, הרחק מאותה עיר, סיפר אדם פלוני שראה את קלארה יושבת בפתחו של בית כפרי נאה, ידה בידו של גבר שסיברו נעים, ושני ילדים משתעשעים בעליצות לרגליה. רשאים אנו להניח איפוא, כי עלה בידה של קלארה למצוא לבסוף את האושר הביתי השלֵו, אשר תאם את מזגה השאנן, המתרונן בחדוות־חיים. נתנאל פצוע־הנפש לא היה מעניק לה אושר זה לעולם.