(סִפּור עד ראיה)
א 🔗
נחלקו חכמי ישׂראל עם חכמי אומות העולם: אדם הראשון מי היה? רב יהודה אומר אדם הראשון צדוֹקי היה, רבי יצחק אומר מושך בערלתו היה, רב נחמן אומר כופר בעיקר היה 1– ודאַרוין אומר אדה"ר קוף היה, ולא עוד אלא שאנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות – קופים בפני אדם אנחנו; ובנות ישראל מעיר דריבישאָק מסייעות לדאַרוין, לפי שכּוּלן דומות לקופים. והנה באמרי שנשי דריבישאָק דומות לקופים אין כוָנתי שקלסתר פניהן דומה לפני קופים; הס מלהזכּיר! בנות ישׂראל בדריבישאָק יפות הן, ואף על פי שבכל ימות השבוע עניוּתן מנַוַלתן, ומעוֹני ומרוב עבודה פניהן מוּשחרות כשוּלי קדרה, הבתולות שׂערותיהן קלוּטות וסבוּכות, הבּעולות הפּאוֹת הנכריות שעל פּדחתן מכוּרכּמות ומכוּסות נוֹצה דקה ככפוֹר דק מחוּספּס, ושוּלי בגדיהן מלאים רפש וטיט כמגדי מבחר השדכנים, אבל צאו וראו בבנות דריבישאָק ביום מועד ושבת בשעה שהן יוצאות רעוּלות כערביות ופרוּפות כמדיות! מי שלא ראה בנות דריבישאָק בבגדי שבת לא ראה אשה יפת תואר מימיו! – לא בקלסתר פניהן דומות בנות דריבישאָק לקוֹפים כי אם בתכונת נפשן, – שאוהבות הן כקופים לחקות מעשׂיהם של אחרים, מה הנה רואות אחרים עושׂים תמהרנה לעשׂות כמוהם. בתו של חיים הסנדלר ראתה שבּתּוֹ של ר' חיים הגביר יוצאת בקטלא ובעיר של זהב, עגילים באזניה וצמידים על ידיה, ותמהר אל צורף הזהב ותעשׂ לה גם היא תכשיטין בדמותם כצלמם מנחושת מוּצהב לסמוֹת עין הרואים. לאה אֵם הבנים ראתה כי שכנתה וגרת ביתה רחל העקרה עוסקת בגמילות-חסדים ועושׂה צדקה בכל עת, מבקרת חולים ומקבּרת מתים, מכנסת כלות לחוּפּה ומחזרת על הפּתחים וקובצת על יד לפרנס בחוּרים עניים לומדי תורה, ותמהר ותעזוב גם היא את שבעת ילדיה הצאצאים והצפיעות ותצא פרוּפה ורעוּלה וסודר עשׂוּי כעין כיס בידה לאסוף נדבות לבעל-הבית הגוּן שירד מנכסיו. גנענדיל החנוָנית ראתה את אביגיל אשת חוכר מכס הבשׂר קוראת בכתבי-העתים, ומהר ראינוה גם אותה שחרית וערבית יושבת על פתח חנותה ובידה גליון גדול של כתבי-העתים העומד לצוּר על פי צלוחית ולכרוך בו ליטרא של חמאה, ומעיינת בו בשׂום שׂכל אף על פי שמעוֹדה לא ידעה קרוֹא והיא מחזקת את העלה כשוֹפר מהוּפּך, עליונים למטה ותחתונים למעלה. לפני אֵידיהן עברה דרך דריבישאָק עלמה צרפתית, לדעת קצת אוֹמנת הילדים ולדעת קצת פילגש בבית אחד “הפּריצים”, כלומר בעלי-הנכסים אשר במחוז ההוא, ותראינה בנות דריבישאָק את הצרפתית לובשת פתיגיל רחב לא מוּצק תחתיה, וחשוּקיה וחשוּריה כאשר יהיה האופן, וירכה כירכה של רחב, וסרח העודף כאַמתיִם על פני הארץ, ותקנאנה בנות דריבישאָק בירך הצרפתית, ובבוא הפסח יצאו גם הן כבוּנוֹת, מלאות ובריאוֹת כשבע הפרות הראשונות ובשוּליהן מנקות את רחובות העיר; וליום הכּניסה בעת הקציר באה העיירה אשת האשכנזי מחזיק בית הרחַיִם ועליה מעיל צר וקצר, ולא עבר ירח ימים ותֵּראינה בנות דריבּישאָק יוצאות שחוּזוֹת דקוֹת ורקוֹת בשׂר כשבע הפרות האחרונות.
מימים רבים נשתּרבּב בין נשי דריבישאָק המנהג לטמוֹן חמין לשבת – תבשיל של כרעי בהמה דקה. וזה מעשׂה הכּרעיִם: מביאין רגל של עגל או של גדי רך ומהבהבין אותה ומגרדין השׂיער שעליה ומרסקין את הקרסוֹליִם ופוצעים את עצם הקבּוֹרת ומוציאים את מוחה ונותנים עם הבשׂר המדוּלדל ועם הסחוּסים באִלפּס ומתבלין אותן בעלי שוּם ועלי בצלים ונותנין אותן לתנור שמוסיף הבל ומניחין עד שיצטמקו יפה ומוציאים אותן כשהם רותחין ועושׂים מהם מקפּה, דמתחזי כאִדותא דכרום-ימא, ואוכלין אותו לפרפּרת הפּת בסעודת שחרית כשהוא חם וניגר, או בסעודה שלישית ובסעודתו של ר' חדקא צוֹנן וקפוּי כקרח. – מי הביא את התבשיל הזה ראשונה לדריבּישאָק? בזה הדעות מחוּלקות. יש אומרים, שהמגיד מקעלם לִמד את בני דריבישאָק על מעשׂה המקפה, שפעם אחת אִקלע המגיד מקעלם לדריבישאָק לשבת פּרשת תולדות ודרש בבית המדרש מעין הפּרשה, וכשהגיע לפסוּק “ותעשׂ אמו מטעמים” צייר להם בכל פרטיהם ודקדוקיהם את המטעמים שעשׂתה רבקה, שלא היו אלא תבשיל זה שנעשׂה מן הכּרעים הממוּחיים של גדיי העזים מתוּבלים בשוּמים ובבצלים, ובשביל כך כיון שנכנס יעקב אצל אביו הרגיש בו מיד שנכנס עמו ריח גן-עדן. ובשעת דרשתו התפּעל המגיד כל כך עד שמרוב מתיקות כמעט אחזוֹ בולמוס ולא נחה דעתו עליו עד שהביאו לו דלי מים ושתה אותו על העמוד בבת אחת. ומאותו היום והלאה התחילו נשי דריבישאָק לטמוֹן רגל של גדי עזים בחמין לשבת. ואחרים אומרים שלא כך היה מעשׂה, אלא מעשׂה בחסיד אחד שהיה זהיר במצות אכילת שוּם בערבי שבּתות שבא לדריבּישאָק לפקוד את עדרו ולקחת כופר פדיון נפשם בפקוֹד אותם, ונזדמן לפונדק אחד שבּעל הבית היה חשׂוּך בנים וכשבּאה הפוּנדקית לפניו לבקש ממנו פרי בטן צוָה אותה להכין לו תבשיל של שוּם זה, ובשעה שהיה מיסב עמהם אל השולחן ומזמר הזמר “אתקינו סעודתא” פירש להם סוד “חקל תפּוחין” וסוד “כּתּיש כּתּישין” וגלה להם גם רז זה איך מכינין מרגל עגל מעדני מלך אלה שהיו חביבין עליו ביותר. לפי המקוּבּל, נשמעה לו הפּונדקית והכינה לו תבשיל כזה של רגל עגל והושיטה את הרגל ובשׂכר זה נפקדה, ולתקופת הימים היתה חובקת בן. וכיון שראו נשי דריבישאָק את הפּונדקית טומנת בחמין כף רגל עגל מהרו לעשׂות כמוֹתה וכך נתפּשט המנהג ביניהן. יהיה איך שיהיה, ועתה המנהג הזה פשוט בדריבישאָק ונעשׂה כדין תורה ואין בית בכל העיר אשר לא יטמנו שם תבשיל זה בחמין לשבּת. כל איש מוקיר שבּת – ומי איננו מוקיר שבּת בדריבישאָק? – וכל אשה שלא כלתה לה פרוטה מן הכיס ועבוֹט מן הבית תקח לה כרעים במכסת נפשות. עשירי העיר מעלין מתּבשיל זה על שולחנם כמאכל בן דרוסאי, ואפילו עני שבישׂראל לא יפחות לו מכּדי לגימא, ויש אשר ארבע או חמש נפשות נמנות על כף רגל אחת ואָפוּ אותה בתנור אחד ובאִלפּס אחד ובסעודת שחרית יחלקו ביניהן לגוּלגלוֹתם לאיש איש ככוֹתבת הגסה או עצם כשׂעוֹרה.
ובכוח הנטיה למעשׂה קופים החזקה עליהם נשתּרבּב ונשתּרש המנהג הזה כפוליפוס אצל הדריבישאָקים עד שנעשׂה להם להרגל ולטבע שני. כל השומע יצחק באמוֹר לו כי התבשיל של רגל עגל היה לבני דריבישאָק לאנך בקרב ביתם, לפלס ומאזני משקל על כל דרכיהם ולקנה-המדה, אשר בו מדדו פעולתם אל חיקם ואל חיק אחרים. כעל יתד במקום נאמן תלו בו לפעמים גם את כבודם וכבוד ביתם ואת טובת בניהם ובנותיהם. כמה קרובים נתרחקו וכמה רחוקים נתקרבו, כמה בריתות נכרתו וכמה הוּפרו ונתבטלו רק בשביל התבשיל הזה. על פי מספר כּרעי הרגל שפלוני ופלוני טומן לו לשבת העריכו את עשרו ואת הון ביתו ונתנו או חדלוּ לתת לו בהקפה ובהלוָאה. ראובן לוקח ארבּע כּרעים – גביר גדול הוא; שמעון לקח רק רגל אחת – בוַדאי עתיד הוא בקרוב לפשוט את הרגל. יהודה גרש את אשתו לפי שהקדיחה “תבשילו”, לוי עקר דירתו לפי שהתנור נתקלקל והתבשיל שמטמינים בתוכו מצטמק ורע לו. הגיע הדבר לידי כך, שבּבוא השדכן לשדך בת פלוני לפלוני היתה השאלה הראשונה: כמה כרעי רגל אִמה של המשוּדכת טוֹמנה בחמין? אפילו השמש שלבית-המדרש משתּמש בדבר זה כשׂכר ועונש להבחורים העניים “אוכלי הימים” המקבּלים מידו גורלות ליום השבת: לטוב לפניו יתן גורלו לבית שטומנין בו כף רגל עגל, ולשׂנוּאי נפשו יחלק חבלים באַפּוֹ בבתים שאין טומנין בם.
מיום הרביעי אחר חצות, משעה שהקצבים נכנסים מבית המטבחיִם, יִמלא האטליז רקחות וטבּחות ואופות, אצות ורצות לקחת חלקן בכרעי הבהמות הדקות שמא יקדימון אחר. בעלות-הבתים המהדרות היו באות בעצמן אל הקצב ואל החנויות ולוקחות להן נתח טוב ומנה יפה מכל אשר בחרו; ויש מנשי פני העיר ששמואל ראש הקצבים מביא להן את חלקן אל ביתן משוּפרא דשוּפרי. וביחוד היה נושׂא פנים לאביגיל אשת זרחי חוֹכר מכס הבשׂר ולגוּטא אשת הרב ר' תנחום. שני מצוּקי דריבישאָק אלה, החוכר זרחי הגביר והרב ר' תנחום מארי דאתריה, המה שני האילנות הגדולים אשר בם תלוּיים הקצבים והשוחטים. כי כחומר ביד היוצר, כן הקצב ביד הרב והחוכר, שזה ברצותו מתּיר וברצותו אוסר, וזה ברצותו מוזיל וברצותו מוקיר; ואף על פי שיש “יורה דעה” להרב וכתב אמנה להחוכר, אבל לא יש בינינו מוכיח ישית ידו על שניהם, ואם יעברו תורות ויחלפו חוק מי יאמר להם מה תעשׂו?
וכשם שהקצב בדריבישאָק היה תלוי בדעת הרב והחוכר כך היו הרב והחוכר מצדם שניהם תלויים בדעת נשיהם. החוכר הלך אחרי אשתו מטעם פשוט, לפי שהיה עם הארץ כמנוח, והרב – גם כן מטעם פשוט, לפי שהיה פתי ורך לב והיה מונה פסוק “כל אשר תאמר אליך שׂרה שמע בקולה” במנין רמ“ח מצווֹת עשׂה; וכשהיו מוכיחין אותו על שאשתו מושלת בו היה ממליץ על עצמו מאמר חז”ל: “אתתך גוצא גחין ותלחש לה”. ועיקר הדבר שהיו שתי הנשים האלה רגזניות וקפדניות מעין אותן הנשים ששמונים מהן תלה שמעון בן שטח באשקלון, והיו בעליהן יראים מפּניהן כמפּני האש, וכדי שלא להביא תגרא לביתא היו עושׂים מה שלבּן חפץ.
ככה היה הדבר הולך ומתנהג בדריבישאק שנים רבות ובני דריבישקאק ראו ימי השמים על הארץ. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כלומר איש בחנותו ובבית משקהו, היו יושבים ואוכלים מאכל של רגל עגל מדי שבּת בּשבּתּוֹ, ובכוח האכילה ההיא מצאו אוֹן למוֹ לשׂאת טרחם ומשׂאם במעשׂיהם ובעצבון ידיהם כל ששת ימי המעשׂה. וכשבאה שבת ובאה מנוחה והעם הדומה כל ימי השבוע לחמור נושׂא משׂא נהפך כּוּלו לבני מלכים, בשעה שהיו בעלי-הבתים יוצאים מבתי-כנסיותיהם לבוּשים לבנים ועטוּפים לבנים כמלאכי השרת, אז היו התריסין מסתלקין והתנורים נפתחים ובנות הנכר העומדות לשרת נראות בכל קצות העיר נושׂאות קדרוֹת מקדרוֹת שונות מלאות “כף רגל עגל”, ובעלות-הבית מריקות אל הקערות ומגישות לבעליהן את המטעמים, אשר טעמם כטעם לשד השמן ועינם כעין התרשיש, ויקירי דרבישאָק יושבים ומתעדנים כבני מלכים ורואים את עצמם במעמד אבי אבות אבותיהם בגן-עדן, והריח הטוב עולה ומתמר בכל רחובות העיר כעתר ענן הקטורת, עד כי התענגו יחד כל כוכבי בוקר ויריחו כל בני אלהים!
אולם בכל מקום אשר יבואו בני האלהים להתיצב יבוא גם השׂטן בתוכם! מי האמין לוּ יסוּפּר כי מאכל מעדנות זה, גאון בני דריבישאָק ומשׂא נפשם, יהיה להם לפוּקה ולמכשול עווֹן, ומשׂושׂ לבּם למסוס נוסס?! אל תדמו בנפשכם הקוראים כי שודדים בצהרים בהריחם מרחוק את ריח הניחוח באו על דריבישאק ויחריבוה, כאשר עשׂו בימי הרעמים לערים רבות במושבות בני ישׂראל; צאו ובקשו ברשימות הערים אשר היו שם המהומות אם תמצאו את דריבישאק ביניהן. המעשׂה אשר אנכי מספּר לכם היום קרה ונהיה שנים רבות לפני היות הרעמים בארץ; וגם לא מן החוץ באו השודדים על יהודי דריבישאק וישוֹסוּ את בתיהם וינפּצו את כּליהם, כי מהרסיהם ומחריביהם מקרבּם יצאו ומתוך ביתם קמה עליהם הרעה.
ב 🔗
בליל יום החמישי שלפני שבת “נחמו” הודיע זרחי החוכר לאשתו שליום השבת הבא נזדמנו אצלם אורחים הגוּנים לפת שחרית. “הפּריץ” ופילגשו הצרפתית והאשכנזי בעל הרחַיִם ואשתו נועדו יחדיו לבוא אליו לטעום דגים ממוּלאים וכף רגל עגל, אשר בם יתפּאר ישׂראל, כי זה כַמָה כָּמַה בשׂרם למאכל תאוָה זה. ותשׂמח אביגיל על הבשׂורה הזאת שׂמחה גדולה, כי אמרה: לפי תהיה חמדת כל בנות דרבישאק עתה אם לא לי? עיני תראינה איכה תלבשנה הצרפתית והאשכּנזית מעילים ואעשׂה כדמוּתם וכצלמם, וממני תראינה כל בנות דריבישאק ותעשׂינה כמוֹני. ותשׂם אביגיל אל לבּה לכבּד את אורחיה ביד נדיבה ולהראות לעיני בנות העמים והשׂרים את עושר כבוד ביתה ומאכל שוּלחנה. בלילה ההוא נדדה שנת אביגיל משׂמחה ומטוּב לב ותשכּם בבוקר אל בית-המבשלות לפקח בעצמה על המטעמים אשר יכינו ליום השבת, ותרא כי שתי הכּרעים אשר הביא הקצב תמידוֹת כסדרן אינן מספּיקות לרווֹת נפש אורחיה דשן, ותצו לאסור את מרכּבתה – כי גם מרכּבה וסוסים היו לזרחי החוכר – ותמהר בעצמה אל שער הדגים ואל בית הקצב לקחת מאתו עוד שתי כרעים בטרם שתכלה רגל מן השוּק. ותמצא את שמואל הקצב עומד בחנוּתו ומסיר את הטלית והתפילין מעליו, כי כּלה להתפּלל, והוא לבדו ואיש אין אתּו. ראה הקצב את אשת החוכר באה ויחרד לקראתה ויאמר: מה לך, גברתי, כי חרדת אלי בבוקר השכּם ואני כבר הבאתי לך לבית-המבשלות את שתי כרעיך כפעם בפעם.
– ר' שמואל ידידי, הטיבה אביגיל פניה אליו. בפעם הזאת שתי כרעים סעודה שאינה מַספקת לי. אורחים באים אלי, אורחים הגוּנים, ואני לא אוּכל לעוֹלל בעפר קרני. הבה, תנה לי עוד שתי כרעים…
– כּלתה רגל מן השוק, גברתי! ענה הקצב רכּות. עוד ביום אתמול קפצו עליהם הקונים כאשר יטוּשׂ העיִט על הפּגרים, לא השאירו פרסה, כי העם רעב לכף רגל עגל, כי בשלשה שבועות דפורענותא לא שחטנו בהמות דקות, מאפס מקום למכור הבשׂר, ולא היו רגלי עגל לכל העם.
– חפּשׂ אולי תמצא, הוסיפה אשת החוכר בעופפה עיניה בכל פנות החנות. ומה זה שמה על האיצטבא בירכּתיִם? ככף רגל עגל לוּטה בשׂמלה נראה לי. חי נפשי, כף רגל עגל היא!
– שתי כרעים האחרונות הנה שמוּרות אתי להרבּנית, ואני בשוּבי מביתך אמרתי: אתפּלל ואחר אֶשׂאֵן גם לה לביתה כאשר נסיתי.
– תנה אותן לי, ר' שמואל! קראה האשה בעליצות לב.
– חס ושלום! ענה הקצב. הלא שמעת, גברתי, כי כרעי הרבנית הן.
– תנה אותן לי, פצרה בו אביגיל, ואשלם לך כסף משנה.
– אם תתני לי מלוא ביתך כסף וזהב לא אוּכל לתתּן לך, גברתי! עמד הקצב על דעתו, כי איכה ישארו הרב והרבנית בלי כרעים?
– מה לי ולהרבּנית? נתנה עליו האשה ברוגז קולה ותּתעבּר. ומה אם פעם אחת לא תעלה כף רגל עגל על שולחנה? הלא אצלה לא נזדמנו אורחים! בשבת הבאה תאכל כרעים משנה.
– אַל נא, גברתי… חנן שמואל קולו.
– הס, בן נעוַת המרדוּת! הרעימה עליו בקול גאונה. השכחת לפני מי אתה עומד ועם מי אתה מדבּר, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון בעסק הבשׂר? פּצה פיך עוד הפעם ואצוה את אישי וינשל אותך מזה כלה ויבער אחריך כאשר יבער הגלל.
הקצב היה כאיש נדהם ולא ידע מה יעשׂה, כי ידע כי אוי לו מן הרב ואוי לו מן החוכר.
ואביגיל לא חכּתה לשמואל בדברים, ותכּנס לפנים מן האטליז ועיניה מזרוֹת אימה, ותאמר: ולמה אשחית את דברי על אוזן נעוה לב כמוך? האדבּר אליך תחנונים? הבה אקחה את הכרעיִם; עתה אראה היעמוד לבּך להניאֵני, אם יד תשלח בי.
ושמואל נצב כמו נֵד ויהי כחולם, ולא נד ולא זע ממקומו; ואביגיל לקחה את הכּרעים הערוּכות על האיצטבא ותצא ותשב על המרכּבה ותלך.
ג 🔗
בעד החלון נשקפה ותיבּב אשת הרב: מדוּע בּוֹשש שמואל לבוא? מדוע אחרו כרעי הרגל? הנה כבר עבר חצות היום והוא עדיין לא יבוא. השכח חמור חמורתיִם זה כי עוד צריך להבהבן ולפצען ולמוֹלחן, וכל זאת אימתי נעשׂית?
– שפרה! קראה בקול רם אל שפחתה, ההביאו את כרעי העגל?
– לא, בעלת-הבית! נשמע קול נחוֹר מאחורי התנוּר והכּיריִם; עדיין לא הביאו.
– מי אתך שם בבית-המבשלות?
– דוד, הבחור העני האוכל אצלנו ביום השבת, אתי בזה; הנה הוא שולק ביצים לבעל-הבית כשישוב מבית-המרחץ.
– כי עתה שלחיהו אל הקצב וידפוק אותו וימהר להביא. איפה הוא נחבּא, ראש כלב זה?!
כעבור רבע שעה שב הבחור ופניו זועפים.
– רבּנית! אמר בשׂפה רפה. האיש איננו בביתו ומשרתו אמר כי אין להם כרעים להביא לך היום.
– מה אתה דובר?! קראה הרבנית ותּתּר ממקומה כאִלו עקצה עקרב. לי, להרבּנית, אין כּרעיִם?! את זקנו ופאותיו אמרוט! תנו לי מעילי. אלכה נא בעצמי אליו ואשמע מה בפיו, הכהתל באשה מן השוק יהתל בי?
ותלבּש את מעילה עליה ותצא בסוּפה ובסערה. ולא עברו עשׂרים רגעים ותשב מרה בחמת רוּח, פניה לבנות כשלג, שׂפתיה נעות וארכּוּבוֹתיה דא לדא נקשן כאילו אחזתה הקדחת. ותתנפל ברעש וברוגז הביתה ותצעק בקול מר: מים, מים, מתעלפת אנכי! מתה אנכי! דוד, מהרה לבית-המרחץ וקרא את הרב הלום. תיכף, תיכף ומיד יבוא!
________
ובית-המרחץ מלא מפה לפה אנשים וילדים מתרחצים, כי זה שלשה שבועות אשר לא הביאו במים את בשׂרם. והרב מוּטל פרקדן על גב האיצטבא העליונה והבּלן עומד עליו לגרדו ולקרצפו בחבילי זרדין אשר בידו והוא נאנח במתיקות תחת מכּותיו ועל כל מכּה ומכּה הוא לוחש: האח, מה טוב ומה נעים! והבּלן מלמעלה צווח ככרוכיא אל העומדים למטה על פי הכבשן: הוסיפו הבל, הוסיפו הבל, כי כן אוהב הרב תמיד להוסיף הבל! והבית ימלא קיטור וצוחת המתרחצים עלתה, עד כי לא ראו ולא שמעו איש את אחיו. והנה נפתחה הדלת ונער מחובשי בית-המדרש בא מלוּבּש בגדים ויקרא בקול גדול: רבי, אַיכּה?
ויכּר הרב את קול הקורא וירם את ראשו ויאמר: הקולך זה, בני דוד?! מה לך כי נזעקת!
– רבי, דבּר הנער רתת, מהרה רדה ושוב לביתך; הרבנית קוראה לך.
– הרבנית? קרא הרב בתמהון ויקפוץ ממקומו, מה לה כי תבהילני לצאת?
– לא ידעתי, אמר דוד, חולה היא ותשאל את נפשה למות.
– למות! צעק הרב וימהר לרדת מן האיצטבא ובחפזו השמיט שנים שלשה מן המתרחצים היושבים תחתיו, ויפסע על ראשי עם קודש והם החרישו ולא דבּרוּ דבר, כי כבר נסו להיות איש האלהים עובר עליהם תמיד ולא יתאוננו. ולא ירד הרב ביום ההוא לבית הטבילה, וישפּכו עליו תשעה קבין ויטהר ויצא.
_________
והרבנית לא מתה ולא התעלפה, כי מתהלכת היא בביתה אחת הנה ואחת הנה לבוּשה חמות כמדה ומפיה גחלים יהלוכו, כידודי אש יתמלטו.
“לי, הרבנית מדריבישק, יעשׂו כנבלה הזאת!! הגבירה, אשת החוכר?? ומה לי ולהגבירה ולעכבּרא דשכיב אדינרי זה? ושוּתפו של עמלק זה ישׂא פני המוֹכסת ולא ישׂא פני הרבנית! האלהים אין בדריבישאק, אם רבּה אין בה? אנכי אוֹרם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשׂה אשר יעשׂון!”
עודנה מדבּרת על לבּה והרב בא דחוּף ומבוהל, לבוּש אדרתו בבית-ידו האחד וכנף האדרת השניה מוּשלכת על כתפו, כי לא הספּיק בהחפזו לתקוע ידו בבית-יד השני; עלי זרדים טרוּפים, עלי בית-המרחץ, דבקים על ידיו ועל חלקת צוארו וסבוּכים בפאותיו ובזקנו. ויבוא וישאל בשׂפה רכּה: מה לך, זוּגתי, כי הבהלתני לעלות מן הרחצה?
– הגידה נא לי, תנחום! שאלתו זוגתו בתשובה על שאלתו: האתה הוא הרב בדריבישאק אם אין?
– פשיטא! ענה הרב המשתומם על דברי אשתו. שאלה זו מה היא עושׂה? הטרם תדעי כי אני הוא הרב הנני?!
– לא, לא ידעתי, ענתה הרבנית נמרצות. לא ידעתי אם אתה הרב או זרחי החוכר או שמואל הקצב?
הרב הוסיף להשתומם כי לא ידע פשר דבר, ויוסף ויאמר בנחת: ספּרי נא לי מה היה הדבר, זוגתי? כי בחידות ולא במראה תדבּרי בי.
– מה היה הדבר? השיבה הרבּנית ברוגז קולה. בלי כרעיִם הניחוני הרוצחים! בלי כף רגל עגל לשבת “נחמו”! הנהיה כדבר הזה או נשמע כמוהו?
פני הרב הלכו והוּנח לו מעט, ועין בעין נראה כי אזיל חיורא ואתי סוּמקא, וימצא את לבבו להוסיף בנחת רוח:
– ובשביל כך אַתּ מרעשת עולמות? “בלי כף רגל עגל הניחונו!” – ומה בכך? נצא ידי חובתנו במטעמים אחרים, וה' הטוב יכפּר בעד עווֹן העגל!
– הלא הוא הדבר אשר דבּרתי, הוסיפה הרבנית להתרגז: הרב אתה אם לא? הכזה ידבּר רב בישׂראל ומארי דאתריה? תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש, ואתה אומר לשׂאת החרפּה אשר נטלו עליך שני רועי בקר אלה? האינך חס על כבוד התורה שמתחללת בך? “בשביל כך את מרעשת עולמות!” הקטן הדבר הזה בעיניך, ראש רבּני ישׂראל?! ואני אנה אוליך את חרפּתי ואיך אשׂא פני אל יענטא ואל שפּרינצע ואל גנענדיל ואת קרונא? ומה יאמרו הבריות בשמעם כי חציפוּת כזאת נעשׂה לך ואתה מחשה? כי עתה יאמרו: אין תורה ואין יראת אלהים במקום הזה.
– חוצפּא אפילו כלפּי שמיא מהני, זוּגתי! ומה אעשׂה כיום אחרי אשר נעשׂה מעשׂה ואין להשיב?
– מה תעשׂה כיום? אם תחפּוץ תדע מה לעשׂות. העבר כרוּז מחר בכל בתי-הכנסיות שכּל כרעי העגל שטמנו בחמין בשבת זאת אסורות באכילה משום טרפה!
הרב נרתע לאחוריו פסיעות אחדות כשמעוֹ את דברי אשתו אלה, ולתוּמוֹ העיף את עיניו על גבי הספרים הגדולים הממלאים את קורות ביתו ממסד עד הטפחות, כאִלו נמלך בהם ושואל באוּרים אם יש רגלים וסמך לעשׂות כדבר אשתו. כפי הנראה לא ענהו ה' באוּרים האלה, כי שב וענה לאשתו בקול רך וקשה כאחד:
– לגזור על כרעי העגל איסור אכילה אי אפשר. אין לי על מה לסמוך. דברים שהתורה התּירתם אין אנחנו רשאים לאסרם.
הרבנית עמדה מהתהלך בבית הנה והנה ותתיצב נוכח פני אישה ותניד עליו במו ראשה ותאמר:
– האתה הוא אשר עליך אמרו כי יודע אתה לטהר השרץ בק“ן טעמים? ק”ן טעמים לשבח תוּכל למצוא וטעם אחד לפגם לא תוּכל למצוא! אבל “יגעתי ולא מצאתי” אל תאמין. אם תחפוץ תוכל, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, ואין לך דבר שלא נוּכל לגלות בו פנים לכאן ולכאן.
– אבל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה…
– עד מתי אתה מעקם עלי את דברי חז"ל ודוחה אותי בקש? קיימא לן הלכה כבתראי, ואם כן כאשר תפסוק כן היא ההלכה. האינך רואה שהשעה צריכה לכך? וכלום אין כבוד הבריות גדול שהוא דוחה אפילו לא תעשׂה? וכלום אין אתה חס על כבודי ועל כבוד בית אבא? וכלום אתה חפץ שתהיינה השכנות מרננות אחרי ומראות עלי באצבע? שיהיו החוטאים נשׂכּרים, שיהיו הם אוכלים ואנחנו רעבים, הם מרננים מטוב לב ואנחנו מיללים מכּאב לב ומשבר רוּח? החפץ אתה שתהיה לי שבת “נחמו” לשבת “חזון”?
בדברים האלה התנפּלה הרבּנית על המטה ותחבוש פניה בכרי המטה ותבך מרה.
_________
כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות. ראה הרב בימי חייו עינים רבות זולגות דמעה ולא נפל לבו ולא זז מדעתו. רואה הוא שנה בשנה את דמעת כל העשוּקים, אשר הוא אוסר בהמותיהם הטבוּחות משום בועא בגבשושית ואת בּרבּוּריהם המפוּטמים שהלעיטום בדבר שספק נוקב ואת תבשיליהם וכליהם של פסח משום משהו במשהו ואת תבשיליהם וכליהם של בשׂר משום טפּת חלב שנפלה בהם; עודנו זוכר את דמעות האשה העלוּבה שפּסל את גטה שהיה כתוב בו “הערש” במקום “הירש” ותשאר האשה אלמנה צרוּרה כל ימי חייה; עודנו זוכר את צרת נפש סוחר המַשקים, אשר אסר לו חמש חביות של יין משום חמץ שעבר עליו הפּסח וישפּכן על פני הארץ כמים המוּגרים; עודנו זוכר את עלבּוֹן האברך שגרש מישיבתו לפי שמצאוהו הוגה בספר התורה עם ביאור.
– אבל כל הדמעות ההנה היו דמעות זרות וישטפו ועברו ועקבותן לא נודעו, ואולם הדמעות הנגרות עתה דמעות נוַת ביתו שוכבת חיקו הן ויודע הוא את נפשה מאד, כי יומם ולילה תרדנה עיניה דמעה ולא תדמינה וכי נכונים לו ימי חושך ולילות עמל עד עשׂותו ועד הקימוֹ מזמות לבּה. היעמוד לבו אם תחזקנה ידיו לימים אשר היא עושׂה לו?
– רבּנית!… נסה דבר אליה בקול רך כשמן.
– איזו רבּנית אנכי לך? אנתה היא בקול רוגנים מתוך דמעותיה. שפחה אנכי לך, שפחה נחרפת לכל ריק ופוחז ולכל עז פנים שבדור.
הרב החריש כמעט רגע עד יעבור זעם.
– גוטאָ! נענה אז שנית בנחת ובחלקת לשון, למה את כועסת? השכחת כי כל הכועס כאִלו עובד עבודה זרה?
אין קול ואין עונה רק קול גנוחי גנח וילולי מילל.
הרב עמד באמצע הבית כתומר מקשה, מחליק את זקנו ונמלך בכליותיו ועל פניו תשכון עננה. והרבּנית אף כי הסתּירה פניה בכר המטה בכל זאת באחת מעיניה התגנבה להסתּכּל בפניו, ותרא עינה ותבן לה כי פרץ נופל נבעה בקירות לבו ואם עוד אחת מעט היא תשׂתּער עליו ונפלה החומה תחתיה. על כן נתנה פתאום קול מר צורח: אויה לי כי נדמיתי! מים, מים! מתה אנכי!
– שפרה! קרא הרב בקול פחדים, הביאי צנצנת מים.
– דוד! הוסיף תוך כדי דבור בקול נואש, לך וקרא לי את הלל השמש ואת ברוך השוחט.
הרבנית הבינה למה אישה קורא את השמש ואת השוחט ותדע כי נלכּדה המצודה ותּשתּ מן המים אשר הביאה שפחתה ותשב רוחה אל קרבּה ותחי.
ד 🔗
החזק מתפּלל בבית-הכנסת הגדול והבית מלא מפה לפה. הרב עומד על מקומו אצל ארון הקודש לצד צפון וזרחי הגביר על מקומו אצל ארון הקודש לצד דרום. בשאר שבּתות השנה זרחי החוכר איננו מתפּלל בבית-הכנסת הגדול אף על פי שיש לו שם מקום קבוע לתפלתו, כי בבית-הכנסת לקצבים הוא מתפּלל תמיד, שהוא שם גבּאי ראשון. ורק לעתים מזומנות יבוא לבית-הכנסת כשיחפוץ לראות ולהתראות. בפעם הזאת בא בלי ספק לשמוע את החזן, או אולי לבו נוקפו על חמס ידי אשתו ועל מעשׂה תקפה וגבוּרתה?
החזן כלה שחרית וההמון נמוג מרוב מתיקות. אם יש התיחסות בין חוּש השמע וחוּש הטעם, כי אז נוּכל לערוך ערך העונג אשר התענגו הצבור על נעימות זמירות החזן רק עם העונג אשר הם מקוים למצוא במעדני כף רגל העגל, אשר ריחו כבר היה נודף ועולה באפּם מכל התנורים ומכל הבתים אשר עברו עליהם בלכתם לבית-הכנסת. השמש עלה על הבימה למכור עליות. “שני זהוּבים בעד כהן! ארבעה, חמשה, עשׂרה זהוּבים בעד כהן!” “שלישי” לא הוּבא אל השוק למכור, כי חלק הרב ונחלתו הוא מאת בני ישׂראל. מפטיר קנה זרחי בעד עשׂרים וחמשה זהובים, כי ככל עם-הארץ כן אהב גם הוא לקרוא מפטיר בצבור, כדי להראות כי יודע הוא לקרוא עברית בנגינות הטעמים כתקוּנה. אמת כי בפעם הזאת נשתבּש מעט וקרא שלא כהוגן, כי בהגיעו לפסוק “כי לקחה מיד ה' כפלים” נכשל בלשונו ואמר “לקחה מיד שמואל כפלים”, וכפי הנראה לבו טרדו, כי “מה שהכּליות חושבות השׂפתים דובבות”; אבל השומעים החלו לנקש בכפּות ידיהם על העמודים וזרחי חזר תוך כדי דבּור ותקן לשונו וקרא כהוגן. וכשהכניסו ספר התורה להיכל קודם שירד החזן לפני התיבה למוסף עלה פתאום השמש שנית על הבימה ולחרדת לב כל הצבור כרוֹזא קרא בחַיִל:
“מטעם הרב והדיינים מכריזין ומודיעין כי כל תבשיל כף רגל עגל הטמוּן בחמין בשבת הזאת אסור באכילה משום חתיכה דאסורא וכלי החרס שנטמנו בהן אסורים גם כן משום טרפה ויוצאים להשבר”.
כרעם מפוצץ משמי טוהר כן החריד הכּרוז הזה את לבּות השומעים. רגע אחד קם שאון בבית-הכנסת ותהי מהומה גדולה, אשר כמוה לא נהיתה בדריבישאק למיום אשר – נפסק העירוּב. אבל החזן מהר וירד לפני התיבה והתחיל להתפלל מוסף ועל ידי זה נפסקה המהומה וקמה לדממה. בתפלת מוסף לא האריך החזן, כי ראה כי אין עוד לב העם אליו ואל נגינותיו, וכבר החל הצבור להשתמט אחד אחד. ראשונה יצא זרחי תיכף אחר קדושה, ואחריו יצאו האנשים שכבר התפללו בבתי-תפלה ומנינים אחרים ובאו רק לשמוע החזן, ויתר העם ישבו בפחי נפש תמהים איש אל רעהו. אחר “אין כאלהינו” שב השמש ועלה על הבימה והמתפללים החליפו תקוה, באמרם אולי ישוב ויתיר מה שאסר. ואולם השמש הכריז והודיע כי קודם מנחה ידרוש הרב, וקרא את העם לבוא לבית-הכנסת.
וזרחי שב אל ביתו אבל וחפוּי ראש וימצא את אביגיל עומדת ועורכת השולחן, כי האורחים טרם באו. ויתפשט זרחי את מעילו ולא ברך את אשתו בבואו. ותפן אביגיל אליו ותרא והנה פניו זועפים ותאמר: למה חרה לך ולמה נפלו פניך?
– האם לא שמעת, אמר זרחי בעצבת רוּח, מה הלכה נתחדשה היום בבית-הכנסת? הכריזו בשם הרב והדיינים כי כל התבשילין של כף רגל עגל אסורים משום חתיכה דאסורא!
– ומקול הקורא הזה נע לבך וימס ויהי למים? ענתה אביגיל בשׂחוק, בשוּמה אלוּנטיות לבנות אל יד כל קערה וקערה.
– האם לך אין הדבר נוגע? שב ושאל אותה זרחי.
– בבית-התפלה אשר התפללתי אני שם לא קראו את הקריאה הזאת ואם כן “רגלי” לא אסורות.
– האם בבית-תפלת הקצבים לא היה הכרוז? איכה נעשׂה הדבר?
– גם שם הגיעה מצוַת הרב, ומאשר אתה הגבאי הראשון לא היית בבית-התפלה בא השמש ושאל את פי אם יכריז או לא יכריז ואמרתי לו שיכריז בתפלת המנחה.
– אבל איככה נעבור על מצוַת הרב? האם לא נחטא לאלהים?
– שוטה שבעולם! נענתה אביגיל, אם לא תדע בשביל מה גזר הרב איסור על כרעי העגל? האם על פי דין עשׂה זאת, הלא רק בעצת אשתו הרבנית עשׂה את הדבר הזה?
– ידעתי גם אני כי הרבנית הסיתתו, אבל אנו אין אנחנו רשאין להרהר אחריו ולאכול מאכלות אסורות…
– אם כה יגפך לבך, צדיק יסוד עולם, לגלגה עליו אביגיל, איעצד זאת עשׂה. בלי ספק תסכים עמי שאין האיסור חל אלא על שתי הכרעים של הרבנית, אשר בשבילן יצאה הגזרה, ואני טמנתי את הכרעים ההנה בקדרה מיוחדת. הבה נאכל אנחנו מן הכּרעים שלנו הכּשרוֹת ומכּרעי הרבנית יאכלו הגויים.
– לא אוּכל להסכּים לך בזה. באזני שמעתי כי הגזרה נגזרה על כל כרעי עגל וגם הכלים אסורים.
– כי עתה אין לך תקנה, ואתה אפוא זאת עשׂה: בשבת אורחינו אל השולחן ואתה תמָנע מאכול מכּרעי העגל התחלֵה ואמור כי בטנך תכאב ולא תוכל לאכול מַשמנים. אבל אַל תגלה סודך לאורחים; למה יאמרו הגויים כי נער ישׂראל?
– ואַת התאכלי?
– בכל אַוַת נפשי! כי מי כמוני יודעת שאין ממש בגזרת הרב. אבל הנה האורחים באים; הפג צערך והסבּר להם פנים, פן נהיה לבוּז.
ה 🔗
והעיר דרבישאק נבוכה. שבת משׂושׂ לבּם, נהפכה לאבל שבּתּם. האוכלים למעדנים נשמו בחוצות, כי נגד עיניהם אוכל נכרת. רק נושׂאות הקדרוֹת תשׂמחנה, תעלוזנה בנות הערלים, כי הנה אכלו את כל כּרעי העגל, אכלו והותירו וברכו את הרב והרבנית.
ולא מאכל תאוָתם לבד הָכרת מפי בני דרבישאק היקרים כי גם שנתם נגזלה מעינם ביום ההוא. אף כי אכלו בשׂר ודגים ומקפּה של גריסין ומולייתא כדוריתא, בכל זאת ידעו כי בטנם תחסר מאומה ולא ידעו שָלֵו בבטנם, ומלבד זאת נפשם גחלים תלהט לדעת בשלמי הרעה הזאת להם ומה הניע את הרב לגזור גזרה שכמעט אין רוב הצבור יכול לעמוד בה. שעות אחדות התהלכו מבית לבית ודבּר חד את אחד ושקלוּ וטרוּ בטעם הדבר, זה אומר בכה וזה בכה, אבל על עיקר הדבר לא עמדו והעלו חרס בידם. על כן כזרם מים כבירים שוטפים נהרו אל בית-הכנסת כקרוא השמש וימלאו את הבית מקצה ואזניהם עשׂוּיות כאפרכסת. הרב בדרשתו בא ממרחק והחל לדרוש בסוגיא דפר העלם דבר, ואחַר אשר העלה פילים הרבה בקופא דמחטא ועקר הרים הרבה וטחנן זה בזה, ואגב אורחא הוכיח בראיות ברורות כי הטוחן הרים בסברא בשבת אינו חייב משום טוחן והמעלה פילין בקופא דמחטא אינו חייב משום תופר, נאנח פתאום אנחה שוברת חצי גופו והרים קולו ואמר: “רבותי, לֶהְוֵא ידוע לכם כי במשך כמה שנים רצופות אנחנו ובנינו ונשינו וטפנו – אכלנו טרפות!”…
קול שמה ושרקה נשמע מכל צד, ויחרד כל העם אשר בבית-הכנסת חרדה גדולה וכל פנים קבּצו פארור. והרב הוסיף ויאמר:
– ידוע לכם רבותי כי בימים האחרונים ילדים מתים אצלנו כשהם קטנים. נתתי אל לבי לחקור ולתוּר בשביל איזה עווֹן יצאה בנו יד ה‘. ובלילה הזה רעיוני על משכּבי סליקו וכנבוּאה קטנה נפלה לתוך פי השאלה: הנה זה כמה שנים נתפּשט אצלנו המנהג לטמון רגל עגל לשבת, עד כי כמעט אין בית אשר אין שם כף רגל עגל מדי שבת בשבּתו; ומאין יקחו הקצבים רגלי עגל לתת לכל העם הזה? חשבונות של מצוָה מוּתר לחשוב בשבת, ועתה צאו וחשבו: כשש מאות בתי אבות מבני ישׂראל יושבים בעירנו – יוסיף ה’ עליהם כהנה וכהנה! – וסך הבהמות הדקות הנשחטות בקהלתנו בכל שבוע ושבוע איננו עולה יותר ממאה. כידוע, יש לכל בהמה רק ארבע רגלים ואם כן סך כל הרגלים עולה לארבע מאות. נניח שמקצת בעלי-בתים אין ידם משׂגת כלל להכין מַטעמים אלה לשבת ומקצת מהם משתתפין בפרוטות ונמנין שנַים שלשה על כף רגל אחת, אבל כנגד זה יש הרבה שלוקחים יותר מרגל אחת, ונוסף לזה יותר ממחצית הבהמות הנשחטות נעשׂות טרפות, ואם כן הלא ברור כשמש הוא שהקצבים מכרו רגלי בהמות טרפות. ומכיון שנתברר אצלי הדבר צויתי להכריז היום בתפלת שחרית חתיכה דאסורא על כרעי העגל הטמוּנות בחמין ועל הכלים שהן טמוּנות בם ושנשתמשו בם עד היום למאכל אסור זה. תיכף אחר הבדלה תהיה היום אצלי כנופיא מראשי הקהלה לקנוס את הקצבים החוטאים והמחטיאים את הרבים, אשר האכילונו טרפות במשך הרבה שנים ואשר הוסיפו עוד על חטאתם פשע היום, כי בכל בתי-הכנסיות נעשׂה הכרוז ובבית-תפלתם לא הניחו להכריז, ובזה הראו לדעת שעדיין הם עומדים במרדם וכי בזדון ולא בשגגה מכרו בשׂר נבלה במקום בשׂר שחוּטה ודינם כדין מסית ומדיח. וגם אנחנו, רבותי, נפשפּש במעשׂינו ונחזור בתשובה שלמה על שנכשלנו בדבר עבירה חמורה כזאת. וה' הרואה ללבב והיודע כי לכל העם בשגגה יענה ויאמר סלחתי.
התפללו מנחה וכל העם יצא מבית-הכנסת בפחי נפש. במוצאי שבת היתה אספה רבה בבית הרב. הביאו את ספרי הפקודים ואת פנקסי השוחטים ובדקו ומצאו שהרב אמת וחשבונו אמת ושבמשך יותר מעשׂר שנים אכלה כל קהלת ישׂראל בדריבישאק מאכלות אסוּרות, על כן נמנו וגמרו: א) להעביר תיכף את כל הקצבים ולגזור חתיכה דאסורא על חנויותיהם; ב) לנהוג בפומבי מנהג של גנאי בשמואל הקצב הראשון ולהלקותו מ' חסר אחת כדי שכּל העם ישמעו וייראו; ג) לגזור תענית צבור ביום ב' הבע“ל בקריאת ויחל ובסליחות בה”ב; ד) כדי שלא יהיו כטובל ושרץ בידו מחוּיבים כל בעלי-הבתים ביום המחר ביום הראשון לשבּור את כל כלי החרס שנשתמשו בם בחתיכה דאסורא ולהכשיר את התנורים ואת כלי המתכות בכל חומרי דין הגעלת כלים; ה) באסור מהיום והלאה בדריבישאק הטמנת כף רגל עגל בחמין.
נחרצה, נעשׂתה. ביום הראשון לשבת השכּימו כל בני דריבישאק והוציאו את כל כלי החרס אשר בביתם, שהיו משתמשים בהם לתבשיל של בשׂר, בין כלים של כל ימות השנה ובין כלי פסח, וישבּרום וינפּצום איש פתח אהלו, ואת התנורים הסיקו והכשירו ואת כלי הברזל והנחושת הביאו באש ויטהרום. כל היום ההוא נשמע בדריבישאק קול קערות וקדרות מנוּפּצות אל הגדרות כקול מַשק קני רובים במלחמה ביום נשק, ועשן העיר עלה כל היום כענן כבד מן הארוּבות השמימה. הנשים הזריזות מרקו וטהרו גם את מנעולי הבתים ואת הפותות לדלתות ולשערים, ובעלי-הבתים החרדים לדבר ה' האכילו בני ביתם גחלי רתמים כדי לטהר ולהכשיר את בית בליעתם ואת בני מעיהם. – ביום השני בזמן מנחה גדולה העבירו את שמואל הקצב בכל רחובות העיר והוא חגור כפות רגלי עגל מלפניו ומלאחריו ואחריו כל אדם ימשוך וקורא בקול גדול: “עוכר ישׂראל, מה עכרתנו, יעכרך ה' ביום הזה!” והביאוהו לבית-הכנסת ומתחוהו על העמוד והלקוּהו ארבּעים חסר אחת ברצוּעה של עגל והוא מוטל ופניו טוחות בקרקע וקורא בקול גדול ג' פעמים “והוא רחום יכפר עון” עד גמירא, ואחר כך התפּללו מנחה של תענית צבור וקראו ויחל וסליחות של תחלוּאי ילדים, ואחר התפלה הכריז השמש בשם הרב וראשי הקהל, שכל הקצבים שנתפשׂו במעשׂה העגל מחויבים במשך השבוע לעזוב את דריבישאק משום “ובערת הרע מקרבך”.
בכל זאת לא כלתה עוד המהומה והמבוכה בדריבישאק ביום ההוא, כי בזאת עוד לא שב אף הרבנית מעל אביגיל אשת החוכר על עלבונה, ובלילה ההוא יצאו חבל בחורים מבתי-המדרשים ויסתתרו במארב נוכח בית זרחי וכשכּלתה רגל מן השוּק רגמו באבנים את ביתו וישבּרו את חלוניו; ולעומתם באו נערי הקצבים ויפשטו על בית הרב ועל בתי הפרנסים ויכּו גם את חלונותיהם רסיסים, ותהי כל העיר לחרדת אלהים בלילה ההוא.
היה כל הבא בימים ההם לדריבישאק וראה את החלונות השבורים בבתים רבים ואת ערמות שברי כלי חרס על פתחי הבתים ואמר: “פוֹגרוֹם” היה בעיר ולהקת ריקים ופוחזים מבני הנכר באו על העיר להשחיתה; ואולם לא מן החוץ באו שודדים על יהודי דריבישאק ולא יד האכרים בני הנכר חלה בהם, כי מהרסיהם ומחריביהם מהם יצאו ומתוך ביתם קמה עליהם הרעה.
בכל זאת לא כלתה עוד המהומה והמבוכה בדריבישאק, כי כפוטר מים ראשית מדון ואחרי התגלע הריב מי יעצור בו. “מדוע זה עלה על לב הרב לחפּשׂ ולמצוא חטאים עתה – שאלה אביגיל את אישה ואת כל הנלוים עליו ומחזיקים בבריתו – עתה כשקרה מעשׂה והרבּנית נשארה בלי כרעי עגל? ומדוע לא עמד על זה לפני זה במשך עשׂר שנים? אין זה כי אם תנוּאת הרבנית היא הבאה בעקיפין ובטרוּניא על בני הקהלה, והיא הסיתה את הרב לאמר: לה מנה את ישׂראל יושבי העיר ואת מספּר כרעי העגל שנאכלות בה ונקוֹם נקמת כרעי העגל אשר לי מיד אשת החוכר”. והיא באמת שאלה גדולה שאין עליה תשובה, על כן רבּוּ המימינים והמשׂמאילים ונחלקה העדה לשני צדדים מריבים ומדיינים זה בזה ויצאו דלטורין ומערערים מזה ומזה ורבתה המחלוקת. בבוא זמן הפרעון בעד חכירת מכס הבשׂר הפקיע זרחי את עצמו מידי חובת התשלומין, לפי שעל ידי גרוּש הקצבים ואיסור הטמנת רגלי עגל בחמין נתמעטו הכנסות חכירת הבשׂר והיה לו הפסד מרובה. וכאן מצא לו ר' חיים הגביר מקום לגבות את חובו מזרחי, אשר לקח ממנו את חכירת הבשׂר ביום ההערכה, והעליל עליו לפני הרשוּת כי לוקח הוא מכס הבשׂר יותר מן הקבוע על פי דינא דמלכותא; וזרחי מצדו גלה סוד מכס הקמח אשר ראשי הקהל מרימים מרצון עצמם שלא בהרמנא דמלכותא. ובאו חוקרים ודורשים ותבעו לדין והעלו לגרדום את זה ואת זה, וזה וזה שחדו בעדם את החוקרים והדורשים, ולבסוף נטלה חכירת הבשׂר מיד ישׂראל ונמסרה ליד גוי ונתבּטל מס הקמח ונתדלדלה קופּת הקהל בדריבישאק ולא היה מקור נפתח להוצאות הקהלה ולצרכיה, ופסקה פרנסת הרבנים והדיינים והשמשים ושאר חיות הקודש, ובטלו בתי-הישיבות ונתמעטו הבחורים חובשי בית-המדרש וגלה כבוד מדריבישאק ויצא ממנה כל הדרה – וכל זה בעווֹן מעשׂה העגל.
לכן היה לחוק בדריבישאק להתענות בכל שנה ושנה ביום ב' בשבוע שאחר שבת “נחמו” לרצות על מעשׂה העגל ולזכּור את הצרה אשר מצאָתם; וקבעו להם קינה מיוחדת אשר יקרא ביום ההוא החזן זמן התפלה, לתנות על חוּרבן הקהלה. ואלה דברי הקינה:
אֳלִי דְרִיבִּישֶׁק וְגָרֶיהָ
כְּמוֹ אִשָּׁה בִּתְחִינּוֹתֶיהָ
וּכִבְתוּלָה מוֹכֶרֶת שׁוּמָן
בְּיוֹם טְרֵפַת בַּרְבּוּרֶיהָ.
עֲלֵי רַגְלֵי עֲגָלֶיהָ
אֲשֶׁר נִטְרְפוּ בְּתַנּוּרֶיהָ
וְעַל נִפּוּץ כְּלֵי-חֶרֶס
קְדֵרוֹתֶיהָ, קַעֲרוֹתֶיהָ.
עֲלֵי גָלוּת קַצָבֶיהָ
אֲשֶׁר הֶגְלוּ פַּרְנָסֶיהָ
וְעַל בִּטוּל מַס הַקֶּמַח
מִפְּנֵי מַחֲלוֹקֶת גְבִירֶיהָ.
עֲלֵי עֲנִיֵי בַחוּרֶיהָ
אֲשֶׁר עָזְבוּ יְשִיבוֹתֶיהָ
וְעַל רַעֲבוֹן כְּלֵי-קֹדֶשׁ
מִפְּנֵי דִלְדּוּל אוֹצָרֶיהָ.
אֳלִי דְרִבִּישָׁק וְגָרֶיהָ
כְּמוֹ אִשָּׁה בִּתְחִנּוֹתֶיהָ
וּכִבְתוּלָה מוֹכֶרֶת שׁוּמָן
בְּיוֹם טְרֵפַת בַּרְבּוּרֶיהָ.
והנה לפי שיש בספּוּרי זה דברים מתמיהים שנראים כבדוּיים מן הלב, על כן כדי להוציא ספק באמתות הדברים מלב הקורא אנכי מגלה ואומר שאני דוד הבחור העני שהייתי אוכל שבת בבית הרב ר' תנחום ושעמדתי בראש להקת הבחורים ששברו את החלונות בבית המוכסת, אני הוא המספּר הנני; ובפאותי אני נשבּע שספּרתי דברים כהוָיתן לא הוספתי ולא גרעתי. ולא מפי השמועה ספּרתים כי אם מה שעיני ראו ולא זר, ולא עֵד מפי עֵד אני, כי אם עֵד ראיה.
-
סנה' ל"ח. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.