הה אדני! מר לי מר לפ"ק

איש שלומי!

אם מאחרות דברי שפטת כי לא תוסיף עוד שמוע ממני זעקת שבר ויגון! כמו גם אני אמרתי בחפזי! שוא דמינו שנינו גם יחד; כי יד שדי אשר באף תרדפני! רדוף ופצוע! הסירה שבטה מעלי עדי רגע! אך למען ישוב יכביד עלי אכפו ביתר חמה ושטף אף! למרות נפש ולשבר כל גרם! כן יש אשר יכלא הסער באוצרותיו ימים מספר! ודממת שלוה תתלונן על פני הארץ ורחבי מים; אחר ישוב ויצא ברעש ורגז! יפוצץ הררי עד! ואת דכיי מצולה ירתיח עד התהום בה.

משה אבי אחרי שובו לביתו יגע וחסר כל משוט בארץ ומנוד בה! חלה את חליו אשר מת בו בשנים עשר לשבט! ויעזוב את מחסורו לבניו ולאשתו אחריו! הנאנחים והנאנקים מכאב לב ומנפש רעבה! והמה צועקים אלי להמציא להם שמץ מחיה! כי מבלעדי ה" ואותי אפס מחסה למו. אלה דברי האגרת השלוחה לי מבראדי! הכתובה על ידי איש מיודעי אבי המת! ובקראי אותם ההפך עלי בלהות! וכל קרבי התחלחלו! ישבתי משמים לארץ! וארבות עיני נפתחו. –

כי לכל חפץ יש תקוה! אם יכרת ועוד יחליף; רכוש תחת רכוש! אח תחת אח יֵלֶד יום; ואב שכב ואיה חליפתו? ותמורת אם אובדה אנה תמצא? עוד לא ימנה חסרונם בתבל! כי אין לה אב ואם שנית. –

לא רבת שבעה לה נפשי ענג שעשועי את יולדַי! וימי שבתי אתם יחדיו מעט וקצרים היו. כמעט שסבב עלי הסתו הקיף תשע פעמים! טרם פשטה הארץ את כתנת השלג מעליה! ותורד יולדתי בנעוריה אל מעבה האדמה! ויאטר עליה בור פיהו לבלי יפתח עוד. בעת הזאת התעו אותי אלהים מבית אבי! ללכת לגור עם אבי הנערה המארשה לי בעוד לא נפתה לבי על אשה! ואהבת נשים לא רעננה בקרבי! ואם אמנם בימים ההם עוד נסכלתי לדעת לבור את כל זה כאשר אני אחזה לי עתה! והחסות בצל אב יקר אשר באברתו יסך לי! ובשבט נועם ינחני במעגלי צדק! לא נחשב בעיני למאומה! ויהי לי לששון להסיר סבלו מעל שכמו! ולהיות בנערים חפשי! עם כל זה זכור אני כי בבואו לקץ עתים מזומנים לראות את שלומי באשר אני שם! שמחתי לקראתו כעל כל טוב! וכל יקר לא שוה לי בחבורתו! ובהגיע תר לכתו מעמדי! עיני נזלו מאין הפוגות ימים רבים. כה אך גשמי בכי גדלוני מנעורי! ואגלי דמעה היו לי טל ילדותי. וגם אחרי כן בהיותי לאיש ולאב גם אנכי! ונפשות זולתו נאחזו בסבך נפשי! ותהיינה לאחדות בקרבי! עוד נשארה אהבתי אליו כבראשונה! ומאחזתו בה אין נגרע דבר. ואף כי טלטלני ה" ממנו והלאה! ואך לעתים רחוקים התראיתי עמו פנים אל פנים! שויתי זכרונו לנגדי תמיד; כי מלבד היותי עצם מעצמיו ובשר מבשרו! הן היה איש חמודות ומוצא חן בעיני כל רואיו כאשר גם אתה יודע. ולי מה יקרו רעיוני! בהיותי אני והם יחדיו אין איש עמָנו! עת זכרתי: כי יצא שמעי לתהלת בארץ! ישא גם הוא חלקו ברנה! ולמען שמי ישמח לבו ונכבד בכבודי! וכי ירהיב ה" לי ממצר! ויתן לי את בריתו שלום ורוחה! אהי אז משען לזקוניו! ואת ימי שֵיבתו אשר מִנוּ לו אמלא בנעימים. אך אשר עם שדי לא כן היה! והוא אמר כי עד שערי בור יעצב! ולא יראה טוב בארץ החיים! עצמיו ימלאו שבר ועמו על עפר ישכב! ומי ישיבנו? –

ככה נקרע לבי בקרבי לפתע פתאם! ויצא ממנו המון תקוות! וירד לתהום רבה; ואף מכות חדרי בטני ההיו לי עד כה! ואשר לא יכלו להרפא עד תֻמן! גם הֵנה תתעוררנה לקול המכה הבאה! השתרגו בי כלנה! וכמו חבר חרבות תפלחנה כליותי שבעתים. כן לקול נער בוכה! הילדים אשר כגילו יפצחו גם המה קולם ויצעקו ויבכו יחדיו באין מרגוע.

ואתה אחי! אל תאיץ לנחמני! כי לא כוזב אנכי להנחם. הן זאת חקרתיה כן היא! כל אזן שומעת נחם גם עצבונה רמיה; כי בדברים לא ירפא שבר לב! ופצעי רוח בחלק שפתים לא יֵרָכּוּ. כן כמוך גם אנכי יודע כי כל יגוני הבל! וכל דמעותי לא תעלינה יורד שאול. אולם אמר נא לידוע חלי “דום! אל תאנח ומה תועיל כי תנהק חנם?” אם יאבה אליך וישמעך! גם אנכי אנחם; אך אם לב כאח לך! הָרֵק יגון ועצב לקראתי! שא בנהי קולך! ושפעת מים תכסני! אז אשבע מרורים כחפצי! ודמעות מלא תמצינה לי! ואליהן תשוקתי. –

ידעתי כי תתקוטט בי לאמר: את הטוב כי תקבל מאת האלהים תכחידנו תחת לשונך! ולא תמהר לשמחני בו וכי יפגשך מאומה רע לא תאחר להעציבנו. הן זאת צדקת אענך! אך הטרם תדע כי אך עצב ישתה האדם לרויה! וכל גילו כמר מדלי! ומה גם אני! אשר מעודי עד היום הזה! כד יגוני לא כלתה! ונטפי נחת אשר נפשוּ אל תוכה לאין יחשבו! על כן אל תשת לי עון בדבר הזה! ואל תבוז כי יצעק אחיך.

אודעסא. ביום קמתי מהארץ! בכלות שבעת ימי אבל אבי.