– – – “הנה עם יצא ממצרים והנה כיסה את עין הארץ!” – תחת סיסמא דומה לזו, הולכת ונמשכת שטנה שלוחת־רסן נגד תנועת הפועלים העברית, על דפי העתונות הבעל־ביתית כולה. הענינים הממשיים שמסביבם נערכת השטנה הזאת, משמשים כמו תמיד רק אמתלא בלבד. הפעם אמתלא זו, שבגללה נפתחו כל ארובות הפתוס הלאומי, כביכול, כדי לחרף את מערכות הפועל העברי – חינוך שמה. מסביבו נטושה האופנסיבה הגדולה; פעמוני הסכנה מצלצלים בלי הרף; עשרות מאמרים, קצרים וארוכים, נכתבו כבר, ועוד העטים נטויים; מקהילים קהילות, מכנסים מועצות תכופות, מדברים על “צלם בהיכל”, על פילוג העם, על סכנות האינטרנציונלים, השני והשלישי, עורכים טיולים במשנתו של מרכס, עושים מיני גלמים של קש, מכריזים עליהם: ״אלה פועליך ישראל!״ ותוקעים בהם את הכידונים בעוז ובתנופה רבה כדי להשמידם לא עלינו השמדה רוחנית עולמית…

אבל רק תמימים עלולים, כמובן, להפתות ולהאמין שאכן שאלת החינוך של הדור העברי הבא לתורה ולתעודה, היא המדאיגה את האנשים האלה שהקימו את הצוחה הגדולה הזאת. כי הרי זרם החינוך של העובדים לא מהיום נוצר, אלא הוא קיים כבר למעלה מתריסר שנים. והיה קיים מוסד עליון מוסמך לעניני החינוך בארץ, מוסד ציוני־ישובי, שבאי־כוח הציונים הכלליים והמזרחי היוו בו תמיד את הרוב המכריע. בתפקידו וסמכותו של מוסד זה, אשר נקרא בשם ועד החינוך, היה לדון בשאלות החינוך בארץ מבחינה פדגוגית ומבחינה תרבותית־לאומית, ואמנם הוא נכנס לעתים בעבי הקורה של השאלות הללו; הוא הניח אפילו פעם את הויטו שלו נגד החלטת בתי־הספר התיכוניים להכין ולשלוח את תלמידיהם לבחינת בגרות אל מוסד חצי־מיסיונרי בירושלים, כדי לקשר ע״י כך את התכלית המעשית עם הלאומיות הטהורה והבלתי מפוקפקת של מוסדות אלה. אך מעולם לא נשמעו ערעורים רציניים במוסד זה על תוכנו ועל אופיו של זרם החינוך של הסתדרות העובדים. הערעורים היחידים שקמו, והם חזרו ונשנו מישיבה לישיבה בתוקף רב, היו נגד ההתבדלות האדמיניסטרטיבית, נגד אי־הכללת רשת החינוך של העובדים בתוך ההנהלה הכספית הכללית, בעמדה שוה לזרמי החינוך האחרים, אך לא נגד ההתבדלות הפדגוגית. ונשאלת השאלה, למה פתאום נהפכה הקערה הזאת, ודוקא בשעה שזרם החינוך של העובדים נכון להיענות לתביעה זו, קמה אופוזיציה כה גדולה ומרעישה? היכן היו “יראי־השמים” הלאומיים האלה במשך כל השנים? למה לא ערערו אז? האמנם מצפונם הלאומי של האדונים הללו זקוק היה לכך שיבוא מזכיר התאחדות הפרדסנים ויעורר אותו? למה לא הרגישו אז בסכנה הגדולה, ב״צלם בהיכל“, בשעה שישבו יחד עם באי־כח ה”צלם" הזה בישיבות ממושכות ודנו יחד, עפי“ר מתוך הבנה הדדית, בשאלות הכלליות של החינוך בארץ. והרי זה היה עוד לפני “שלטון השמאל” בציונות, בימים שהשמאל עדיין לא היה כוח כה מכריע בישוב ובקונגרסים הציוניים; בימים שעוד אפשר היה לו לבעל־הבית להרשות לעצמו לבעוט בשמאל ולהרחיקו מן ההשתתפות בההנהלה הציונית בכלל, בימי האכסקוטיבה של סאקר, כשהיתה היכולת, מבחינה פורמלית, לשים קץ ל”בגידה הלאומית" הנוראה הזאת?

וישנה כמובן, תשובה על התמיהה הזאת, ואת התשובה נותנים אלה שמרימים כיום את הצוחה הגדולה ביותר נגד “החינוך המעמדי”. אז – הם אומרים – היה זרם החינוך של ההסתדרות קטן, הוא השתרע על משקי עובדים אחדים, על הקבוצות והמושבים ועל בית־חינוך אחד בתל־אביב. מגמת ההתפשטות לא היתה בולטת עדיין במידה כזאת. עתה המצב אחר הוא, זרם חינוכי זה מרהיב בנפשו לפרוש כנפים, לרצות לעוף ולהתפשט. כלומר: פסולו של חינוך זה איננו מתחיל בכל אופן מן האיכות שלו – הוא מתחיל רק מן הכמות. מנה קטנה אפשר לסבול עוד – הרבה אין לסבול.

וכשם שהשאלה איננה שאלת החינוך בלבד, כך גם התשובה הזאת, לא נסבה על ענין החינוך בלבד, אלא על כל הבהלה הגדולה הזאת שאחזה את בעל־הבית הציוני מפני תנועת הפועלים העברית. תנועת פועלים קטנה, צייתנית ומושפלת, מעט “חלוצים” עצובים ומורעבים, שעוסקים קצת ביבוש ביצות, שמתים קצת מקדחת, שנהרגים קצת על משמר הגנת המולדת ורוקדים קצת “הורה” על בטן ריקה, כך כדי להצטעצע בהם, לכתוב עליהם “יזכור”ים לעת מצוא, להכניסם לבית־הנכאת הרומנטי, לזמר להם זמירות וכו׳ – זה רצוי היה גם לבעל־הבית הציוני. אדרבא ואדרבא! והוא לא היה שואל אז כלל לאני מאמין החברתי שלהם. אבל תנועה כזאת שהולכת וגדלה, צועדת קוממיות, כובשת, יוצרת ישובים, מבצעה מפעלים כלכליים וכספיים גדולים, מקימה מפעלים תרבותיים, תנועת המונים הפורצת ימין ושמאל – לא, זאת איננה כבר רומנטיקה, זה מתחיל להיות מסוכן! מכאן אותו התסביך המרכסיסטי שהולך וגובר כיום בתוך הציונות הבעל־ביתית, אשר במקום לגלות את המאור שבחזון הציוני שלה, במקום לנסות לתת תשובה מתקבלת על הדעת איך ובאיזה אופן יבנו בכל זאת היינו הכלכליים בארץ, איך תהיה א״י למקור קליטה ומחיה בשביל המונים יהודים גדולים, שאין כסף בכיסם לנטוע להם פרדסים ולבנות להם בתי מידות לשם רינטה, איך יוכשר הישוב בארץ לצפיפות מכסימלית של אוכלוסין יהודים, איך יבָּנו חיינו הציבוריים והלאומיים בדרך של משמעת פנימית וכבוד תרבותי – במקום זה היא מושיטה את ידיה לכל מיני חרסים של שקלא־וטריא אידיאולוגית, כדי לגרד בהם את תפרחת העקרות שלה.

כי הרי תנועת הפועלים העברית בא״י קיימת כבר שלושים שנה בערך. ובמשך הזמן הזה היא לא הסתירה את מחשבותיה ואת רעיונותיה ולא ניהלה את פעולתה התרבותית־ההסברתית ואת פעולתה המעשית הקונסטרוקטיבית במחתרת; היא יצרה ספרות גדולה, הוציאה עתונות רבה, הופיעה השכם והערב על הבמה הצבורית של הציונות והישוב – ואם יטריח מישהו את עצמו לבדוק את הדברים, ימצא ללא כל ספק שבמחצית השנה האחרונה בלבד הקדישה העתונות הבעל־ביתית הרבה יותר מקום והרבה יותר זמן לשאלת המרכסיזם מאשר תנועת הפועלים במשך שלושים שנות קיומה. ותנועת הפועלים העברית לא עשתה זאת משום שמרכס הוא “טריפה פסול” בעיני מי שהוא כפסול ב“יחוס” הלאומי, אלא משום שהמעשה החלוצי של תנועתנו קדם בכלל לכל תיאוריה, משום שמראשית היווצרה ראתה את עצמה תנועתנו מוצגת בפני תפקידים שדרשו תמיד בירור והכרעה מתוך מציאות חדשה, ששום תורה ושום תיאוריה לא צפו אותה מראש ולא יצרו בשבילה סמוכין. ואפשר היה לחשוד את תנועתנו בכול, אפשר היה לחשוד אותה באוטופיזם, אפשר היה להאשימה באכספרימנטליזם חברתי, אבל מעולם אי־אפשר היה להטיל בה חשד של דוקטרינריות, של קביעת דרכים ותכסיסים עפ״י איזה ציוויים חיצוניים. כל אשר עשינו בארץ במשך התקופה הזאת וכל אשר אנו עושים עתה הוא סוציאליסטי במהותו ובתוכנו, הוא מכוון ליצירת חברה עברית עובדת, או יותר נכון עם עברי עובד וחפשי בארצו; למפעל זה יש בלי ספק סמוכין במשאת נפשם ובחזון רוחם של טובי האנושות, של נביאי החרות והשחרור בכל הדורות, גם קרל מרכס בתוכם – אבל אין לו סמוכין בזה שנקרא בלשונו הוולגרי של בעל־הבית־הציוני “תורת מרכס”. באשר הוא נשען כולו על הגשמה עצמית, על מהפכה בחיי היחיד, על רצונו הדרוך להתחדשות, על שבירת רצונו בדרך הגשמתו החלוצית, ואיננו משתלב לתוך שום מיכניקה של חוק התפתחות צפוי מראש.

ואין הדברים האלה נאמרים כאן כדי להסיר מעלינו איזו “אשמה”, או כדי להצטדק בעיני בעל־הבית הציוני, שהוא בטוח בנפשו כי מותר היה לו לרמב"ם להסתמך במחשבת העולם שלו על אריסטו ומותר היה לו לאחד העם להסתמך בנסיונותיו הסוציולוגיים על ספנסר ועל יוּם, ומותר לו לכל אדם מישראל להיות קנטיאני, או הגליאני או אפילו ניטשיאני, משום שזה מתאים למנטליות שלו ואיננו מחייבו לשום דבר, אבל אסור לו להיות מרכסיסט. הכוונה איננה גם לטפל בהגנה על מרכס, אשר הטביע את חותמו על מחשבת הדור הזה כולו, לא רק הסוציאליסטי, ושאי־אפשר לתאר כל מחשבה כלכלית וחברתית כיום, בלי הבקורת של מרכס ובלי המתודיקה של החשיבה שלו. הכוונה היא רק להבליט את כל התיפלות שיש בהטחת דברים זו השכם והערב כלפי תנועת הפועלים העברית בא״י, כאילו היתה היא השריד האחרון של האורתודוכסיה המרכסיסטית בעולם.

כיצד ועל מה הם מדיינים אתנו בכלל? אנו טוענים בחטין – והם עונים לנו ב“מרכס”. בין אלה שיודעים את פירושה של מלה זו ובין אלה שאין להם כל מושג אודותה אינם חדלים להעלות אותה על דל שפתותיהם, בכל מקרה ובכל ויכוח צבורי. כל העטים כאילו נתגייסו להביא את מרכס המיסכן לידי דיסקרדיטציה, להכריזו כפסול למולדת ולהוכיח שאותה תנועה אשר הוא חולל, שדוגלת בשם שבירת כבלי השעבוד והעוני של האנושות, יסודה ב“איבה” וב“משטמה” ובכל מחשבות פיגול האחרות שבעולם. זוהי הדרך הנוחה ביותר בשביל בעלי־הבתים להשתמט מכל ויכוח עניני. במעגל המאגי הזה של “כשרוּת” ו״פסלוּת" למולדת אפשר, כמובן, להתאבק כהלכה ולרוצץ ראשי לויתנים. כאן אפשר לשנס מתנים ולהעלות תלי תלים של פילוסופיה לאומית, של דרשות על “מעמדיות”, על “שניות” וכדומה. אך לענינים השנויים במחלוקת אין הדברים נוגעים כלל וכלל.

שמא ננסה פעם לומר לאדונים הללו: במטותא מכם, אנו ואתם איננו מהווים סימנריון לויכוחים תיאוריטיים. אל תבדקו אחרי ה״טריפה־פסול" שנושרים מחיקנו, ואל נא תבואו לקבוע בשבילנו ולמעננו את האוריינטציה שלנו בהויות הכלכליות והסוציולוגיות של העולם. אל תענו לנו ב“מרכס”. כדי להתווכח על מרכס מן ההכרח קודם כל שהמתווכחים יעמדו על שטח אחד ומשותף של ההנחה היסודית כי יש בכלל צורך בסדר במקום תהו ובהו, כי המשטר החברתי, המדיני והכלכלי הקיים זקוק בכלל לבקורת ולשינויים. רק במקום שישנה נקודת מוצא כזאת אפשר להדיין ולבחון אם משנתו ומסקנותיו של מרכס נכונות הן או לא, אם יש צורך להגיה אותן או לדחותן לגמרי ולהציע פתרון אחר לאותה משאלה משותפת. אתם שכה טוב לכם “בעולם כמנהגו נוהג”, שהנכם מתמוגגים מרוב נחת באידיליה הבעל־ביתית, אינכם בעלי דברים שלנו בויכוח הזה. אבל עליכם לענות לנו לענין, על השאלות הממשיות:

יש שאלה של עבודה עברית או אין, ומה עשיתם ומה בידכם לעשות, בדרך מוצלחה יותר, תכליתית יותר, מותאמת יותר לפרינציפיון של אחדות האומה, ממה שעושים אנחנו כדי להשליט את העבודה העברית במשק העברי, וכדי שחגיגת “סיום הקטיף” בפ“ת, לא תהיה תפאורה לאומית מזויפת ומצחיקה, שלא יהיה זה “קטיף סמלי”, אשר ביום אחד בשנה, כתום עונת המשלוחים של תפוחי הזהב, מתחפשים יהודים אחדים כקוטפים לשם צילום בלבד, אלא קטיף ממשי בעונת העבודה ובידים עבריות? ענו בבקשה! אל תגידו “מלחמת מעמדות”, אלא ענו באופן ישר ופשוט: האם ישנה והאם צריכה להיות לכל יהודי תושב בא״י זכות־אזרח בארץ הזאת, זכות בחירה שוה למוסדותיו הצבוריים והמוניציפליים של הישוב העברי, או לא; או שצריכה לקום כאן הפליה בין יהודי בעל זכויות יתירות ובין יהודי משולל זכויות, ממש כמו שצוררי ישראל בארצות ידועות מפלים בין גויים בעלי זכויות ובין יהודים משוללי זכויות בכלל? וכיצד אפשר להשיג זכות זו אם לא ע״י ארגון ומלחמה צבורית לשם השלטת הדימוקרטיה בחיינו? והוסיפו נא לענות: האם יש לפועל העברי זכות להתארגן לשם הגנה על רמת שכרו ועל תנאי עבודה, או שמידות האהבה ואחדות־האומה דורשות ממנו כי יהיה מופקר לשרירות לבם של כל מעביד ומנצל? למה אתם רודפים תמיד אחרי צללים של תיאוריות מדומות כדי לדיין עמנו גם בשאלה זו האקטואלית כל כך, בשאלת החינוך? תנועת הפועלים מטפחת מפעל חינוכי גדול בארץ וגם בגולה. יש לה תנועות נוער המקיפות רבבות חברים והמטפלות בחינוך נערים ונערות החל מהגיל הרך, וישנה תנועת “חלוץ” שאף היא מטפלת בחינוך ובהכשרה גופנית ורוחנית של רבבות נערים ונערות, ויש כבר גם פרי־חינוך בשל למוסדות החינוך העממיים של העובדים בארץ גופה, אשר כמה מחזורים של נערים ונערות יצאו מהם אל החיים והעבודה בארץ – ומי יקום ויעיד שפרי־החינוך הזה העמיד לנו יהודים גרועים, פחות נאמנים למולדת, פחות מסורים למפעל ההיסטורי של הציונות, פחות דבקים בלשון ובספרות העברית, מאשר כל סוגי החינוך העברי האחרים בארץ ובגולה? האם לא ההיפך מזה היא האמת לאמתה? האם אפשר להשוות, למשל, מבחינת ציוניותו, מבחינת משקלו המוסרי, מבחינת עבריות ואהבתו למולדת, את דור העבודה הצעיר שגדל על ברכי מוסדות־החינוך של העובדים תחת “שני הדגלים” ותחת צלילי “שני ההמנונים” לאותו דור צעיר שנתחנך על ברכי ה”טהרה" הציונית, כידוע, בבתי הספר של מושבות הפרדסנים הישנות, תחת ה“דגל האחד” וה“המנון האחד”, לדור זה שממנו צומח בארץ הליבנטיניזם הטיפוסי, וממנו קם לנו אותו “נוער זהב”, אשר כל עוד היו שערי ערי־הנמל במצרים ובאוסטרליה פתוחים לפניו הוא נהר מתוך אהבת המולדת לשם, ועתה כששערים אלה ננעלו הוא מכניס, מתוך אהבת המולדת, את ערי־הנמל של מצרים ואוסטרליה לא״י?!

על מה אתם מתווכחים? היכן הסימנים של חינוך “כשר” או “טריפה”, אם לא בפריו של אותו חינוך? ואיך אתם מדברים על “חינוך לאומי”, מבלי לראות את כשלונו התרבותי הקורע שחקים של החינוך הנייטרלי הזה, העל־מעמדי, כביכול, שאינו לומד ואינו מלמד להבדיל בין טוב ורע במסיבות החיים, שרק דבש וחלב תחת לשונו, שרואה את העולם הסובב אותו כגן־עדן אחד לרעים ולצדיקים, שמטמטם במקום להשכיל, שכל מטרתו היא לעשות עלים מלמעלה במקום שרשים מתחת, ושנשאר לבסוף תלוש גם ממסורת עבר וגם משאיפות עתיד? ומי בכלל נתן לכם, דוקא לכם את הזכות ואת הרשות לראות את עצמכם מוסמכים לשפוט על מהותו, על טיבו ועל סימניו של החינוך הלאומי הרצוי והנכסף יותר מאתנו?

אל תענו לנו במרכס. ואל תבואו אלינו בפילוסופיה הלאומית שלכם, ואל תהיה כעורכי־הדיינים הפוסקים בשאלת “כשר” ו“טריפה” למולדת מתוך איזה שלחן ערוך דוגמתי, מבלי לדעת ומבלי לפרש את טעמי המצוות ואת נימוקי העבירות. ענו על הענינים מתוך המציאות הסובבת אותם ומתוך העדות ההיסטורית של המציאות הזאת. ענו נוכח פנינו, ענין ענין על אופניו, ונסו נא להוכיח לנו, שאתם יודעים דרך נאמנה יותר ותכליתית לפדות האומה ולקוממיותה הלאומית והאנושית. אולי ניווכח – ואז אולי נאחוז בשולי בגדיכם ונרוץ אחריכם. אך מאחורי מרכס אל תסתתרו – ואת מרכס עצמו השאירו נא לנו, אנחנו נדע כבר מה בתוכו יש להבר ולזרות.

תרצ״ו.