א    🔗

בקורות חיינו החדשים בארץ הזאת, בקורות עבודתנו והתאבקותנו בתוכה במשך שני דורות, לא היו עדיין כימים הנוכחים, שבהם יהא הישוב נתבע למידת אחריות כה גדולה ולישוב־דעת כה שקול ורציני. המצב שאנו נתונים בו כיום מעלה לא במעט על זכרוננו את הרגעים החמורים ביותר בהיסטוריה שלנו, כשהעם היהודי נאבק התאבקות אחרונה על חרותו המדינית עם אויב עז וגבור, והדבר היחידי שיכול היה לעמוד לו כדי להצילו מהתמוטטות וכליה, היתה אחדותו הפנימית, אחדות שיש עמה תבונה מדינית והתגוננות אחידה תוך קבלת מרות ומשמעת קפדנית. רק משום שבגדה בו יכולת זו בשעה המכרעת, משום שנסתרה בינת נבונים והאנרכיה הפנימית הפכה את העם לעדת מטורפים ואוילים, שאכלו איש את בשר רעהו ושמו מכשולים איש לרגליו של חברו – רק משום כך אנו נושאים על שכמנו עד היום את חטא האבות, את הגורל המר של עם חסר־מולדת, בזוי בגויים, מוכה ומורדף על צוארו. והשאלה המחרידה אותנו עתה, והמחויבת להכניס חרדה בלבות כל אלה המרגישים באחריות ההיסטורית למפעל התקומה היהודי, בלבות אלה המסוגלים לראות את הדברים לא מתוך פחזות־רוח של רגע נמהר אלא מתוך דעה צלולה, מתוך ידיעה ובחינת דברים לתוצאותיהם – היא: האם גם הפעם תבגוד בנו היכולת הזאת, האם שוב תעבור עלינו זו הכוס של לענה וקלון למען המיט עלינו שואה איומה?

זה שנתים וחצי כמעט אנו נתונים במצור. אנו נתונים במצור לא רק ע״י ערביי ארץ־ישראל אלא ע״י כל הארצות הערביות, הקרובות והרחוקות. ולא רק ע״י הארצות הערביות, אלא גם ע״י ארצות אירופה הפשיסטיות התומכות בכסף, בנשק ובעזרה מדינית במארגני המרד והטירור ובמבצעיו. ואנחנו הנצורים עם קטן הננו, מעטים נגד מרובים. העזרה המושטת לנו ע״י העם העברי המפוזר והמפורד איננה מספיקה מבחינה חומרית, ואיננה מלאה ואפקטיבית תמיד מבחינה מדינית. ואם עמדנו בכל זאת במצור הזה תקופה ממושכת כל כך, בקרבנות מרובים אמנם ובנזקים קשים, אך עמידה גאה ואיתנה, ללא רפיון וכניעה, אלא מתוך הגדלה מתמדת של כוח התגוננותנו, מתוך התבצרות והתקדמות, ומתוך תקוה לצאת בשלום מההתאבקות הזאת לקראת פתרון מדיני שיאפשר המשך והתעודדות במפעל הבנין והעליה היהודית – הרי זה בא משום שבשתי חזיתות המלחמה שאנו עומדים בהן, בחזית היהודית־הערבית ובחזית היהודית־האנגלית, קבענו מראשית המאורעות קו אחראי ומחושב לתכליתו בתכסיסי מלחמתנו ובדרכי התגוננותנו.

לקו הזה קראנו “הבלגה”. אוילים לעגו לו והם ניסו פעמים רבות ומנסים גם עתה להבזותו ולתתו לשמצה. אבל הוא אוצר בקרבו את אֶפּוֹס הגבורה של התקופה הזאת, את אלפי הבחורים מישראל שעומדים זה עשרים וששה חדשים, יום ולילה, לילה ויום בכל פינות הארץ במערכה כבדה, תוך חירוף־נפש ועוז­רות בלתי שכיחים. לולא המסיבות המונעות שפרטי הדברים במצבים כאלה יגיעו לצבור הרחב, היה הישוב העברי בארץ והעם היהודי בגולה משתאים ומשתוממים לגילויי העוז והאמונה המפעמים את שומרי משמרת המולדת. הם היו יודעים אז את תולדות הלילות והימים של שנתים וחצי אלה, כיצד עובדים וכיצד מגינים; כיצד חזרו עלינו בצורה נשגבה יותר ובהיקף הרבה יותר גדול ימי נחמיה בן חכליה; כיצד היו לנו שוב “הלילה משמר והיום מלאכה”, ושוב היד האחת עושה בבנין ובעבודה והשניה מחזיקה השלח; כיצד קומץ בחורים מניסים עשרות אנשי כנופיה מסתערים ומתקיפים, כיצד ובאיזו נסיבות חמורות מוכה לאחור כל נסיון של התנקשות בנקודת־ישוב יהודית; כיצד הפכה ההגנה היהודית בחלקה למשמר מדיני של הארץ בכלל. והם היו יודעים אז גם באיזה תנאים חיים המגינים האלה, באיזה אורך־רוח ומאמצי גוף ונפש.

זהו פירוש מסולף ומרשיע, כאשר גבורי־שפתים שונים מנסים לפרש את קו־ההתגוננות שקבענו כדרך פסיבית. היא כולה פעילות אמיצה, כולה העזה ותעצומות נפש. ואין זאת אלא שאלת תם או התממות בכוונה כשבאים ושואלים: מה נתן לנו קו זה שאתם נוקטים בו זה שנתים וחצי, האם נפסקו המאורעות, הנעצרו הרציחות? קו זה נתן לנו קודם כל את העובדה הנצחת שמזימת ההשמדה של הערבים כלפי הישוב העברי נכשלה עד עתה הכשלה מוחלטת. הישוב לא נסוג משום עמדה, לא נכפף ולא נשבר משום בחינה. הוא הפך את הנסיון של אויביו להצר את צעדינו בארץ ולצמצם את גבולותינו, למנוף של התקפה התישבותית, נועזה ומעפילה. הקו הזה נתן לנו למעלה מעשרים נקודות־ישוב חדשות בגבולות הקיצוניים של הארץ. הוא נתן לנו עמדות־מפתח להתישבות ולהגנה במקומות שאפילו בימי שקט ושלום יציבים קשה היה לתקוע בהם יתד. הוא נתן לנו את העובדה, שעל אף הכול לא נפסקה העליה היהודית, אם כי היא נצטמצמה מאד, ומבחינות ידועות היא נצטמצמה גם מבפנים. והרי על העליה הזאת מוסבה עיקר ההתקפה של הערביים, ואליה מכוונים בשורה הראשונה כל הקלגסים שלהם. הקו הזה נתן לנו מערכת הגנה יהודית חוקית, מערכת הגנה מאומנת ומוכשרת לתפקידיה, שהולכת וגדלה ושצפויות לה תקוות לגדול ולהתפתחות למשמרת בטחון נאמנה לישוב בהווה ובימים הבאים. הכיבושים שכבשנו בשטח זה הם כבר עתה בעלי חשיבות מכרעת בשיטת התגוננותנו – אבל לכבוש אותם יכולנו רק ע״י כך שידענו להוכיח לשלטונות הארץ את טהרות ההגנה שלנו, ואת אחריותנו המלאה לדרך השימוש בנשק שנמסר לידינו. ועוד דבר אחד נתן לנו הקו הזה, דבר שדוברי־העתק הנלהבים בתוכנו בודאי מזלזלים בו, ואעפי״כ יש לו משקל גדול ולעתים משקל מכריע בכל התאבקות מדינית – הוא נתן לנו דעת־קהל שנוטה אלינו מעט גם בבריטניה וגם בעולם הפוליטי הנאור הבין־לאומי; הוא החדיר לתוך הגורמים הפוליטיים של העולם הזה את ההכרה שאין כאן התרוצצות הדדית של שני צדדים שווים בערכם המוסרי ושווים במגמת מלחמתם, אלא שכאן עומד צד אחד נתקף ומתגונן, צד יוצר ומגין על יצירתו, נגד צד שני מתקיף ופורע. הכרה זו, שהיא בבחינת אימפונדרביליה, שפועלת בחשאי חשאין מבלי שנדע את דרך ביטויה בשטח הענינים המעשיים, עמדה לנו בודאי לא פעם, בשעה שכף המאזנים המדינית היתה מתנודדת מצד אל צד (והיא מתנודדת כידוע כל השנים וביחוד בתקופה זו) לבל תוכרע הכף לרעתנו.

ב    🔗

אנחנו קבענו לעצמנו את הקו הזה מראשית המאורעות; הוא קיבל את אשורו המוסמך של הישוב המאורגן והאחראי ושל ההסתדרות הציונית. יתכן הדבר שמבפנים, כאשר שוקלים וטורים על דרך ההתנהגות והתכסיסים, יתגלו חילוקי דעות אם קו זה נכון או אינו נכון. אבל לא יתכן בשום אופן ובשום פנים, שבשעת חרום כה חמורה שאנו עומדים בה, בשעה שעל כף המאזנים מוטלת כל הויתנו בארץ ועתידות מפעלנו בה, יעיז מי שהוא באופן אקטיבי וע״י מעשי פרובוקציה שיטתיים, להכשיל את הקו שקבעו הישוב והציונות, מבלי שהצבור ישפוט אותו כבוגד ועוכר העם. זאת איננה שאלה אם לומר “ויצמח פורקניה” או לא, כשהאחד אומר והשני דופק על העמוד; זאת איננה דומה אף לאחת מעשרות ומאות השאלות הגדולות כקטנות, שאנו מחולקים בהן בחיינו הצבוריים הפנימיים, שגם באלה שכיחות לעתים מידות שונות של הפרת משמעת. זאת היא שאלה הנוקבת עד תהום הענין החיוני והמכריע ביותר בחיי האומה ועתידה, וכל מעשה מופקר ופרוע עלול לשבור אותנו שבר חשוך־מרפא ותקומה.

נשווה נגד עיננו מקרה שאיזה עם נמצא במצב של מלחמה, והוא, או יותר נכון המפקדה העליונה שלו, קובעת אסטרטגיה ותכסיסים שלדעתה רק אלה יכולים להנחיל לעם את הנצחון במלחמתו או להצילו מתבוסה, והנה קם קומץ אנשים, אשר האסטרטגיה והתכסיסים האלה אינם מוצאים חן בעיניו, ובניגוד להם ועל דעת עצמו הוא עושה מעשים הנותנים יתרון לאויב – האם לא כבוגדים במולדת יחשבו האנשים האלה והאם לא כמוהם יעמדו למשפט האומה?

מציאות קומץ אנשים מופקרים כאלה בתוכנו, היא מקור של סכנה מתמדת למלחמתנו המדינית. מלחמה זו היא בלאו הכי קשה מאוד. הכוחות הפועלים נגדנו הם מרובים ועצומים. סבונו כדבורים. הסיטואציה המדינית הכללית והסיטואציה המיוחדת במזרח, ההתמוטטות הגמורה של הערכין האנושיים בעולם, ההיתר המוסרי לעקור, לבושס, לשתק לעפר כל עם וכל קבוץ עממי חלש, ולהפוך זאת לצדקה לאומית, רפיונה ואזלת ידה של האומה הישראלית – כל אלה הן המסיבות החיצוניות והפנימיות שבהן אנו מנהלים עתה את מלחמתנו הקשה על קיומה ועל עתידה של האומה. ואם לא נעשה את מעשינו בהשכל ובאחריות, לא נוכל לעמוד במערכה זו.

אנחנו יודעים מי הם האנשים האומרים לשבור עתה את קו התגוננותנו הלאומית ע״י מעשי הפקרות. הם ניסו זאת כבר לא פעם במשך התקופה הממושכת של המאורעות. הם ניסו זאת גם לפני כן. מאחוריהם תלויה קופה עמוסה וגדושה של מעשי פרובוקציה, אשר עלו לישוב העברי בארץ בקרבנות נפש ובזעזועים מרובים וקשים מאוד. הללו אמונים על “השבירה”, ומוּתעים לדרך כסל וכשל זו ע״י מנהיגים פסיכו­פטים ריקים ממעש ומכל מחשבה קונסטרוקטיבית. הם אמרו לשבור את ההסתדרות הציונית, אמרו לשבור את הסתדרות העובדים, – זה לא עלה בידיהם; עתה הם מנסים את כוח השבירה שלהם בחזית החיצונית, במקום שהם יכולים לקוות לכוחות מסייעים מצד אויבינו בנפש. זהו הנסיון הראשון של “שבירה” שיכול ל״הצליח". ואנו מחוייבים להזהיר את הישוב על ״הצלחה״ זו; להזהיר קודם כל את אלה בתוך הישוב אשר מתוך חשבונות אחרים לגמרי, מתוך חשבונות פוליטיים פנימיים, הם פורשים את כנפי אהדתם הצבורית על הששים לשבור. הזהרו! בחרסי השבירה הזאת עלולים אנו כולנו לגרד את פצעינו האנושים על מכיתות בניננו ההרוס.

רק ילדים, או רק אנשים מטומטמים לגמרי, שהישה אותם האלהים מידה קטנה ביותר של תבונה מדינית, יכולים לשעות אל ההבל הזה ולחשוב שע״י מעשי נקם מטורפים, אפשר להביא לידי הכרעה את המערכה הזאת לטובתנו. הן הצד השני חיכה לזה כל הזמן, הן זה היה מבוקשו כל הימים, שאנו נמצא עמו בשטח אחד של הערכה מוסרית־מדינית, שכמונו כמוהם נחָשב לפורעים, לרוצחי אנשים הולכים לתומם. בהגנה כוחנו גדול יותר – בטירור פראי כוחו של הצד השני גדול יותר, גם כוחו המעשי וגם כוחו הפוליטי. להם יש יותר הזדמנות לכך, הם מרובים מאתנו, אכזריים מאתנו, בנפשם של מנהיגי הטירור הערבי ומבצעיו אין מותם של עוד מאה או עוד מאתים ערביים כפריים או עירוניים עושה שריטת צער ואבל, במידה שעושה בנפשנו אנו אבדן נפש אחת מישראל. בזמן הקצר מאד של הנסיון “לשבור” את הקו יכולנו להיוכח כבר שבעד הרגעים המעטים של “נחת” ששבע איזה טפש, או איזה מושב טפשים אומללים מתוכנו ממעשה פלוני או אלמוני, שילמנו כבר כפלי כפלים בצער וביגונים. בזה הם ישוו את החשבון עמנו, והריוח יהיה תמיד על צדם.

ואשר לחשבון הפוליטי, הרי יש ואתה מורט את שערות ראשך ושואל: האנשים הנוהים מתוך תמימות או מתוך “הכרה” כביכול, אחרי המכשלה הזאת, האמנם כה נתבלבלו עשתנותיהם, לבלתי היותם מסוגלים כלל לראות את הנעשה אצל הצד השני? הלא הוא מקדם בצהלה ובתרועה כל מעשה כזה. הן המופתי הירושלמי במעון הקיץ שלו אשר בלבנון, כשהגיעו אליו השמועות מן הארץ, צחק בודאי בפעם הראשונה במשך עשרים וששת החדשים האלה לתוך זקנו המשופץ צחוק של הרחבת־הדעת, של ב״כאיף", ואמר בלבו: הנה סוף סוף, עלו היהודים האומללים האלה בחרמנו! האינם רואים את הרוח הרעננה שהחלה לנפח מחדש את מפרשיהם הפוליטיים, את הפּתוס שהתחיל להחיות שוב את המחנות היגעות ממלחמה ללא תוצאות?

ג    🔗

השעה הנוכחית היא החמורה ביותר בכל שעות־המבחן המרובות שעמד בהן הישוב היהודי, מאז תקע כאן יתד ראשונה לשיבת־ציון החדשה. העם היהודי בכל העולם כולו נתון למשיסה: הוא עולה על מזבח הכליה ללא כוח התנגדות וללא יכולת להגן על עצמו. המקום היחידי בעולם שבו נלחם העם, מלחמה מדינית ומלחמת גוף ונפש על קיומו ועל עתידו ההיסטורי – הוא ארץ־ישראל. הננו בודדים במערכה הזאת. אנו זקוקים לבעלי־ברית. דרושה לנו בריתם הרוחנית של כל כוחות הקידמה והשחרור בעולם, ודרושה לנו בריתה הממשית של האומה אשר בידיה הופקד הגורל המדיני של הארץ. למען הברית הזאת אנו נאבקים זה עשרים שנה ומעלה עם שליטי האומה האנגלית ועם שליחיה. לא על נוסחאות פורמליות בלבד אנו נאבקים עמם, אלא על הבנת הערך המלא של מפעלנו, כמפעל של תרבות בעל תוכן מוסרי רב ובעל ערך כלכלי ומדיני גדול, שיש בו שותפות של אינטרסים לנו ולבריטניה. אנו נאבקים על קואופרציה עם הממשלה האנגלית בעיצוב גורלה המדיני של הארץ, על קואופרציה שיש עמה נאמנות הדדית – משום שאנו חדורים הכרה שבדרך זו בלבד יעלה בידינו לבצע את מפעלנו ההיסטורי. היו לנו אכזבות רבות בהתאבקות זו – אבל לא רק אכזבות. ואין לנו דבר מסוכן ומיאש יותר במסקנותיו מאשר זה, שמישהו מתוכנו עושה מעשים או מדבר דיבורים שיש בהם כדי ליצור רושם אצל העם האנגלי ואצל בניו שהוא שולחם הנה לעמוד אתנו יחד במערכה נגד אויב משותף, להפצע וליהרג יחד עמנו – שבשותפות זו אנו צד שאין אימון בו.

גם בפרק המר והאכזרי שאנו עומדים בו עתה, כשלבנו מלא תלונה ותרעומת כרימון על אשר לא דוכאו המאורעות באותה מהירות ותוקף שנדרש על ידינו סמוך להתפרצותם, על אשר בשם הטענה ההומנית מאוד לא לגרום לשפיכת דם מרובה, הביא השלטון הזה לשפיכת דם שאין לה קץ, על אשר השלטון מפגר תמיד באמצעים, מבלי לבער את הטירור מן הארץ – גם בפרק זה עלינו להעריך נכונה את מצב הדברים. לא רק אכזבות הונחלו לנו בפרק הזה. כבשנו גם משהו בעזרת השלטונות; ועמידתנו במערכה, גם במערכה המדינית וגם במערכה הממשית, היתה בלתי אפשרית, על כל פנים היתה הרבה יותר קשה, אילו היה השלטון הבריטי מלא רק מרמה וזדון־לב ורק רצון להכשיל, כפי שמנסים לבאר זאת כמה דרשנים אויליים בתוכנו.

יש לנו מלחמה מרה עם השלטון הזה – וממלחמת זו לא נרפה. על כל תביעה צודקת ונגד כל עול וקפוח נגדנו נמשיך להאבק ולהלחם. אנו נלחמים ונלחם על זיון מלא ואפקטיבי של היהודים, על פתיחת השערים לעליה יהודית לעבודה ולהגנה, על סיוע כלכלי לישוב, על פתרון צודק של הבעיה המדינית וכו'. אבל אם מי שהוא חושב שע״י שבירת שמשות בקונסוליות בריטיות וע״י זריקת אבנים בשוטרים או בחיילים בריטיים או ע״י להג ילדותי בעתונות ובפרוקלמציות, הוא מסייע להכריע גם בצד זה את הכף לטובתנו, הריהו… מטורף.

מי יודע לתוך איזה תהום אנו עלולים להדרדר אם לא יעלה בידינו להקים בתוכנו את שלטון הדעה המיושבת והאחריות בשעה המסוכסכת והמכריעה בגורלנו ההיסטורי!

תרצ״ח