את עבודתו הפובליציסטית סיים יוסף אהרונוביץ בשני מחקרים היסטוריים, האחד על “מחייבי הגולה” והשני על “הסיקריקין”. תוכנו של הראשון מבין שני המאמרים האלה, שבאו להעריך בשעתם, מתוך פרספקטיבה היסטורית, את מראות הנגעים של ימינו, נבחן ונצרף כבר בכבשני התקופה המרה, שעברה ועוברת עלינו, ושארית האשליה, שרבים, גם ציונים וגם כותבי עברית, השתעשעו בה עוד לפני כמה שנים, כי הגולה היהודית באירופה היא שתישאר החולשת על הגורל היהודי לעולמי עולמים וכי ארץ־ישראל עלולה להיות רק “מרכז נוסף, אחד מני רבים”, לא רק נהרסה מבחינה עיונית, אלא נמתח עליה גזר־דין טראגי ומצמית מבחינה מציאותית ביותר. אחרי השואה הגדולה שנתרחשה על יהדות אירופּה, היה ברור לכל בר־דעת, שהפרק הזה, ככל שהוא נוגע ליהדות אירופּה נסתיים, ואת האדמה המקוללה הזאת, שבה קבורים עצמותיהם ועליה מפוזר אפרם של ששה מליונים יהודים טבוחים ונשרפים, לא יפקוד שוב כל רוח של סליחה ותנחומין; על כל פנים לא ייתכן הדבר שמישהו מתוכנו יעלה במחשבתו איזו אפשרות שהיא של פיוס וטיפוח אשליות חדשות של ארגעה והמשך קשרים בין יהודים לבין “חקל דמא” שעליו נערכה הילולא של זועות ויסורים כה איומה לעמנו. ואכן, לגבי רובה המכריע של שארית הפליטה היהודית נסתיים הפרק הזה. אלה שהיו באותו מעמד טראגי, ובעיניהם ראו ובאזניהם שמעו ובנפשם חשו את חוסר האונים של מיעוט משולל הגנה, הנגרף בהמוניו בשבולת המשטמה והרצח, אותם רודף קול אחד הקורא להם: ברח! צא מעמק הבכא הזה, מלט את נפשך ואת נפש ילדיך, הנותרים או העתידים להולד, אל מקום שבו אתה יכול להשתחרר מאימת הזועות, בו אתה יכול ליצור לעצמך עתיד של קיום חפשי, ובו אתה מסוגל לחשל לעצמך כלי־הגנה למען לא תהיה מופקר לעלבון, להתעללות ולרצח, באין פוקד ועוצר – ואצל תשעים אחוזים מאלה אין בזה שמץ של ספק כי לברוח – פירושו לארץ־ישראל, פירושו תקומת מולדת ליהודים בארץ הזאת.

ואעפי״כ נשארו עדיין כמה וכמה דוברי ציבור המטיפים לא רק לתוספת פיזור של שארית הפליטה היהודית, אלא המבקשים אפילו פשרה בין “החתירה לעליה” לבין ריסטבראציה של חיי היהודים בפולין ובארצות אירופה האחרות. אין ליחס חשיבות, כמובן, לשרידים הנידפים של הטריטוריאליסם, המוסיפים לגלגל עד היום בגלובוס, כדי לגלות ארצות לא נודעות, ה“מוכנות” לקלוט את הנידחים היהודים. אבל קשה מאוד להבין כאשר מחוגי הקונגרס היהודי העולמי יוצאות מפעם לפעם עצות ותביעות, המנסות למתוח גשרים בין העבר היהודי בגולה לבין העתיד, באותו הנוסח עצמו שידענו אותו לפני השואה, כאילו כל מה שאירע בינתיים אינו אלא מין קמט שאפשר ליישר אותו ע״י המגהץ של “זכויות” ו“ערובות” –ועולם כמנהגו ינהג. ולא זו בלבד. דבּרי “השומר הצעיר”, שבימים הרותחים של הטבח היהודי כאילו הסתלקו מן ה״פרוגנוזה" של קימוּם הגולה היהודית, החלו לדשדש שוב באותה פרשה. “הדרך לארץ־ישראל היא ארוכה. אני גורס מאמצי עליה ואיני גורס את סיסמת הבריחה”– אומר מ. יערי בועידת “הברית העולמית של השומר הצעיר”. ובמקום אחר בנאומו הוא מפרש קצת יותר את הרעיון הזה: “חתירה עקשנית בכל הדרכים לעליה ארצה, ומתוך נאמנות למשטר החדש והדימוקרטי אשר קם בפולין ובארצות שונות באירופה. כי כשם שהרכושנות כרוכה באנטישמיות ופרעות, התבססותם של המשטרים הדימוקרטיים היא סיכוי וערובה לעקירת כוחות השחור והריאקציה” וכו׳. אמנם אין הפעם אצל מ. יערי אותו הבטחון המוחלט שדגל בו בשנים הראשונות למלחמת העולם השניה, כאשר ניבא לריסטברציה של חיי היהודים בגולה, ותיאר בודאות מדעית את תהליך התעודדותם והתנערותם מאפרם ותקומתם של יהודי פולין ויהודי ארצות אחרות באירופה המזרחית. לעומת זה נוסף עתה נימוק בעל תוקף חדש. הממשלה הפולנית וממשלות ארצות אחרות באירופה קשורות עתה, כידוע אל “חבל־הגרר” של רוסיה הסובייטית, ומכיון שכך הרי אלו הם “משטרים דימוקרטיים” שיש בהם ממילא “סיכוי וערובה” לשלום היהודים בארצות הללו. לפיכך צריך אמנם “לחתור” לעלות ארצה, אך אין צורך להיחפז ואין ״לברוח״, ויש להסתדר גם שם “מתוך נאמנות למשטר החדש”; כלומר: “הן ולאו” בנשימה אחת ובמשקל אחד, כי הרי מפני שריפת הגוף יש “ערובה” במשטר, ולשריפת הנשמה אין לחשוש כלל, היא תהא חנוטה ושמורה, כשם שנחנטו ונשמרו כל הנשמות היהודיות שהגורל הסתיר אותן תחת כנפיו של אבי המשטר הזה ברוסיה.

קשה לומר שיש בדיאלקטיקה זו הבנה כלשהי של מציאות, בה נתונה היהדות בזמן הזה׳ ובעיקר זו שבארצות אירופה המזרחית והתיכוניות. קשה לומר שיש בה שמץ מאותות הלקח שכל יהודי באשר הוא שם, שעיניו לא הוכו בסנורים, או מחמת עצלות הלב, או מחמת בלבול דוקטרינרי, חייב להסיק מהנסיון המר שעמדנו ועודנו מוסיפים לעמוד בו, לא רק בכל אותן שנות שלטון הנאציזם והפאשיזם, אלא מהנסיון של דורות ובעיקר מן הנסיון האקטואלי בתקופה הנוראה שלאחר המלחמה הזאת, כאשר נהפכנו לאסקופה נדרסת תחת רגליו של כל עריץ “דימוקרטי” ו“סוציאליסטי”. אין צו מוסרי, אין צו לאומי ואין צו סוציאליסטי ואין צו פוליטי ומעשי יותר חשוב ויותר קדוש בשביל שארית הפליטה היהודית מאשר הבריחה, זה השלב הראשון של ההעפלה. ברח לך בן־אדם! ברח־לך בן־אדם יהודי מתוך ההפיכה הזאת, שבכל חילופי השלטון והמשטרים לא נשארה בה אף פינה צרה ביותר לתנחומין ולבטחון בשבילך. והלואי והיו בורחים בעוד מועד, לפני דור ולפני שני דורות; והלואי והיו מאזינים לקול האותות, שחזרו ונשנו במחצית הדור האחרון והיו בורחים. האם לא ישמעו לקול האות האחרון האיום הזה?

בשורות המעטות שהקדים פינסקר למחברתו “אויטואמנציפציה” נחרתו דברי נצח על לוחותיה של תנועת השחרור היהודית: “עברה צרת השוד והרצח ובאה שעת מנוחה אחריה, ורודפים ונרדפים יכולים לשאוף רוח כמעט רגע. בינתיים מושבים הנודדים – יהודים – בעזרת אותו הכסף עצמו שנקבץ למטרת היציאה – אל הארץ אשר יצאו ממנה! והיהודים שבמערב למדו שוב לשאת חרפת מחרפיהם, כאבותיהם בדורות שעברו. הזעם אשר פרץ כלהב על עלבוננו – נהפך לגשם של אפר, ההולך ומכסה את פני האדמה החמה. עצמו נא, עצמו עיניכם והחביאו ראשכם כבנות יענה – לא יארכו ימי שלומכם, אם לא תשתמשו ברגע־המנוחה החולף, למען מצוא תרופות יותר שלמות מאלה הפליאטיביות שמרפאים להבל את עמנו האומלל זה אלפי שנים”. תמונת הזמן בו נכתבו השורות האלו היתה שונה קצת מתמונת הזמן הנוכחי, ואף תמונת הצרה שפינסקר מדבר עליה היתה שונה בהרבה מזו שהתרחשה עלינו בתקופה זו. מספר היהודים שנרצחו ונשדדו בפרעות רוסיה, בשנת 1881, ספק אם הגיע אף לאחוז אחד מעשרות האלפים של אלה אשר נרצחו ונשדדו לעינינו ולעיני כל העולם בשנות המלחמה האלו. וכשפסקו “הרעמים” של הימים ההם באה תקופת מנוחה מדומה שנמשכה שנים לא מעטות, ולא היה זה נורא כל כך, כאשר בסוף המאה התשע עשרה, שעה ששמש הליברליזם והדימוקרטיה עמדה בצהרי שמי האנושות ואפשר היה לקוות, כי לא יעבור זמן רב וקרני האור יתפשטו על פני כל הארצות והמדינות, נתעו אנשים להאמין כי “שעת המנוחה” לא תחלוף מהר. עתה, אחרי רצח ששת מיליונים יהודים והריסת כל יסודות החיים והקיום של שארית הפליטה, לא באה “שעת מנוחה” כלשהי, ובצהרי שמי התקופה הזאת אינה תלויה שמש צדקה של ליברליזם ודימוקרטיה, אלא אימה חשכה גדולה, ומשטמה מפעפעת מכל מעינות תהום רבה ועומדת למחות את שארית התרבות האנושית וקודם כל את שארית ישראל. ואיך ייתכן הדבר שבשעה זו יקומו מתוכנו אנשים, שלא בלבד שאינם קורעים את שרידי קורי־העכביש המטשטשים עוד את כושר הראיה וההערכה הנכונה של מציאות היהודים בארצות נוד, אלא מוסיפים לטוות קורי־עכביש חדשים נגד עיניהם ומשיאים אותם להתנחם באשליה של “נאמנות למשטר” מסוים? אתמהא. כולנו תמהים.

*

“תהיינה לנו הרבה עליות ולא מעט ירידות; ועלינו להיות מוכנים לקבל גם את הרע, כשם שנקבל את הטוב, לאמור: לא להתיאש. מהיכן נשאב אמונה לעמוד בה בימים הרעים – מתוך מציאותו של הישוב בארץ־ישראל”. פסקא זו הלקוחה מסופו של המאמר על “מחייבי הגולה”, יכולה בעצם לשמש פתיחה לפרשה השניה שבה מסיים יוסף אהרונוביץ את עבודתו הפובליציסטית, למאמרו על “הסיקריקין”. אף תוכנו של מאמר זה עומד ונבחן עתה במבחן מר מאוד של התקופה. לידתו עתה, כשם שהיתה לידתו בימי חורבן הבית־השני, הוא ביאוש, בחוסר אונים נפשיים להשגב באמונה וברצון קונסטרוקטיבי, ובכניעה ליצר ההשמדה העצמית, הלובש בתקופות היסטוריות מסוימות, תגא של “גבורה”. ההיסטוריה, כמובן, אינה חוזרת על עצמה לעולם בצורה מדויקת, אך סימני־ההיכר העיקריים טבועים בחזרותיה, ולעתים אנו נדהמים לקרוא בדברים שנכתבו לפני אלפים שנה, פרקים של מאורעות העוברים לנגד עינינו. כשיוסף בן מתתיהו בא לתאר את דמותם של הסיקריקין הוא כותב: “הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון, ועל כן נחשבו לאנשי אמונים ואיש לא יכול לגלותם. יוחנן הכהן הגדול היה הראשון אשר נשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו. ועוד יותר רע ומר מהאסונות היה הפחד המר אשר נפל על פני כל” וכו'. כמובן, אין זה דומה בדיוק נמרץ למה שקיים אצלנו כיום, ואעפי״כ משתקפת בקטע קצר זה בבואה מוכרה לנו מאוד מן המציאות הנעוה של תקופתנו. אף בתקופה מחודשת זו של השתלטות הסיקריקין ברחובנו, היה זה כהן גדול שנשחט על ידיהם בראשונה. אז, באותו ליל שבת האומלל, לא רק שנהרג איש אמונים ואיש תרומות, שנועד ע״י שר האומה לצאת ולבוא לפנינו, אלא שנשברו באותו לילה הכלים המוסריים של חברתנו, והחל האסון הגדול העושה בנו שמות מבפנים ומבחוץ עד היום. אפשר, כמובן, להבין לרוחם של ראשי דת ואנשי ציבור שונים אשר ניסו להשקיט את מצפונם ע״י התעלמות מן המאורע הזה, ע״י הכחשתו, ע״י הנחות פוסקות שדבר כזה לא ייתכן שיקרה בתוכנו, כי “יהודים אינם רוצחים” ואין לחשוד בהם חלילה גם בשעה שרואים אותם “רצים וסכין בידם ודם מטפטף”. אבל הם עשו לא שרות של דוב, אלא שרות של שטן לישוב ולאומה, שעה שהוציאו מעיקרא דדינא שטר טשטוש ומחילה, ונתנו לאחראים לפשע דמים זה להסתתר מתחת לאמתלא של “עלילת דם”. עתה אין כבר צורך כלל להשקיט את המצפון; עתה נרצחים יהודים בידי יהודים בראש חוצות, ביניהם נער בגיל של 16 שנה, שהמשפט הפלילי החמור ביותר אינו מוציא על שכמותם פסק־דין של מות – ואיש אינו זע ואיש אינו נע, לא הרבנים הממונים על ה“לא תרצח” שבעשרת הדברות ולא ראשי העדות וראשי הקהילות וראשי העיריות, ואף לא הציבור בכלל הממונה על ה״לא תרצח" שבצו־החיים והמוסר של חברה מאורגנת החרדה על קיומה. איש אינו זע ואיש אינו מוחה, בעוד שעל אחד משלהם שנידון למות ע״י השלטונות מתגלגלות מידות הרחמים ומרעישות שמים וארץ תוך בקשת חנינה. עתה חוטפים אנשים ושודדים בנקים בראש חוצות, ובמעמד קהל רב, מבלי שמישהו יעמוד בפרץ, ומבלי שיחרד העם חרדה אמתית על מעשי הרוצחים והמחבלים האלה ההורסים את חייו הכלכליים ואת החיים המוסריים של ילדיו, הנצורים על נקלה במצודה של אבנטוּריזם ומעשי־הפקר.

כל זה נוגע לסיקריקין מבפנים, ל“שלב השני”, (שהוא פועל־יוצא טבעי והכרחי מן “השלב הראשון” של אנרכיה מדינית ומעשי פרובוקציה מחושבים ומתמידים כלפי חוץ) והוא עלול בודאי להחמיר ולאבד כל מעצור, כל עוד לא יתעשת הציבור לראות את עוצם הסכנה שבתופעה זו לקיומו ולעתידו. הסיקריוּת, שככל שהיא מתגלה בתוכנו אינו אלא חזיון של חיקוי, ואין לו שרשים בתרבותנו ובמציאות הממשית שאנו חיים בה בעולם ובארץ, מבחינה מדינית וחברתית, קיבלה את עידודה גם הפעם ממאורע חיצוני של התקופה הזאת. אלה הממשילים משלים על הבלתי־נמשל והרוצים ללמוד דבר מתוך דבר שאינו דומה, הם תמיד קצרי־בינה וקצרי ראות, והם גורמים בכל מקום לליקוי המאורות בעולם. תנועת הפרטיזנים, שהיינו עדים לה בימי המלחמה האחרונים בהרבה ארצות, בפולין ובצרפת, ביוגוסלביה וביוון, עשתה בודאי שירותים חשובים לכוחות הצבא העצומים, שנחלצו לשבור את מטה עוזם של הנאציזם והפאשיזם. התנועה הפרטיזנית של היהודים בגולה, אף היא הסתייעה בעובדה זו של מציאות חזית מלחמתית כבירה מלפניה, כדי להציל ולמלט כל כמה שאפשר יהודים מן המות הבטוח בשטחי הכיבוש הנאצים. אבל לא תיתכן בשום פנים ואופן תנועה פרטיזנית לוחמת כשלפניה מערכה צבאית ערוכה נגדה בלבד, ואין לה כל מערכה צבאית שהיא יכולה לסייע לה או להסתייע בה. במקרה זה אפשרית פרטיזניות יהודית רק ממין אחד, זו המתבטאה אצלנו בהעפלה, המסייעת ליהודים למלט את עצמם למולדתם או לתחומין הסמוכין למולדתם. לעומת זה, פרטיזניות לוחמת בנשק נגד כוחות צבאיים סדירים, לא בלבד שהיא חסרת תכלית וכמוה כהתאבדות לאנשים המשתתפים בה, אלא שהיא מכשילה ומאבדת את המערכה המדינית של האומה כולה. ככל שיש אהדה לפרטיזניות סיקריקית מזוייפת זו מצד איזה חלק שהוא של ציבורנו, היא נובעת מהאינפנטיליות השכיחה תמיד בקרב ההמונים המגיבים על דברים באינסטינקט בלבד ונהנים הנאה רבה משובבות קונדסית, בעיקר כשהיא מכוונת כלפי אובייקט שיש להם סיבות מספיקות להתמרמר עליו. וישנה עוד סיבה שמנעה עד עתה מאת הציבור, אשר בראשית הופעת החזיון של סיקריות בישובנו הסתייג ממנו הסתייגות מוחלטת, לעמוד בהסתייגות זו ולהוציא ממנה את כל המסקנות, עם התפתחות כנופיות הטירור בארץ. יוסף אהרונוביץ, במאמרו המנתח את תקופת הסיקריקין הקדומה, מתעכב בפיסקא אחת על השגיאה הפאטאלית שעשו בימי הבית השני מנהיגי המרד האחראים כאשר “סיפחו על צבאותיהם את החבורות המאורגנות של הסיקריקין, אם משום שחשבו לרסנם ע״י כך ולהפסיק את מעשי הרצח שלהם מבפנים, או אולי האמינו שהללו, כאנשים מועדים למעשי רצח, ייטיבו להלחם יותר מאחרים. ואולם משנספחו הסיקריקין למורדים וקיבלו נשק ודרכי מלחמה, התמסרו ביתר תוקף להרס הפנימי”.

אף זה כמובן אינו דומה בדיוק למה שמתרחש בתקופה הנוכחית, אבל דמיון ידוע יש בכל זאת. לא כדאי להתעכב על הפרשה הזאת בפרטות. המבין יבין. מבחינה רוחנית על כל פנים, הכניס הציבור לתוך תחומי המלחמה הפוליטית שלנו נגד מדיניות הספר הלבן גם את הגורם השלילי והמכשיל הזה, והוא לא חלה ולא הרגיש כי כל העושה כך, או שהוא מזדהה עם מעשיהם, למרות כל הגינויים שבעל־פה, או שהוא מזהה את מעשיהם עם האחריות הישובית והציונית שאנו נושאים בה בהיאבקות זו. בכל אופן תהיה זאת דרישה מופרזת מאוד מאת העולם החיצוני, אם נדרוש ממנו כי ידע להבדיל הבדלה דקה זו, אילו מעשים נעשים על דעת הישוב והציונות ואילו נעשים בניגוד לדעתם ורצונם.

אבל להשלמה מוזרה זו עם מציאות כנופיות בריונים בתוכנו, ולאדישות הציבור כלפי הפורשים, ישנם עוד שני מקורות:

האחד הוא הפחד. אלה המשבחים את “הגבורה” שבמעשיהם, הם בעצמם מוגי־לב – וכדי שלא להודות בכך, הם מעמידים פנים כאילו יש עמם נימוקים פטריוטיים עמוקים וקדושים, המצדיקים את מעשיהם. כאן חוזר ונשנה שוב, והפעם בדיוק נמרץ, אותו חזיון שנתגלה בימי השתוללות הסיקריקין ערב החורבן של הבית השני. ״אבא סיקרא – מסופר באגדה – ראש בריוני ירושלים, בן־אחותו של ר׳ יוחנן בן זכאי היה. שלח לו, בוא אצלי בצנעא. בא. אמר לו: עד מתי אתם עושים כך וממיתין את האנשים ברעב? (כי על כן הם שרפו אז את אמברי הבר שהכינה לה האומה לימי מצור וניתצו את בארות המים, כדרך שהם עושים עתה – י. ל.) אמר לו: מה אעשה, אם אומר להם דבר יקטלוני“. מפני ה״יקטלתי” הזה מפחדים עכשיו רבים, ולפיכך הם בוחרים לילל עם הזאבים, לפיכך הם נותנים להם כסף, או נענים למעשי הסחיטה שלהם ונותנים, או שמביטים בשתיקה על מעשי הרצח והשוד הנעשים לעיניהם, מבלי כל התערבות, ואף מבלי כל רצון של גינוי ואזהרה תקיפים.

והמקור השני הוא ספקולציה מעמדית. ישנה שכבה ציבורית “נכבדה” מאוד המביטה בדאגה רבה על גידולה הארגוני והתעצמותה הקונסטרוקטיבית של תנועת הפועלים העברית, והיא רואה ברצון את קיומו של כוח־מחץ פאשיסטי שיעמוד לשרותה, ובשעה ידועה תוכל להשתמש בו כלפי פנים. לפיכך מטפחת שכבה זו את הבריתות זה שנים רבות, ופורשת עליה את כנפי חסותה ה“מוסרית” בכל הזדמנות. כשהשעה דורשת לגנות היא מגנה בחצי פה, וכשהשעה דורשת לפעול היא חרדה מפני “מלחמת אזרחים”, ומוצאת לה אלפי נימוקים אחרים להשתמט מכל פעולה. אשר אירע אצל “כל הגויים” אירע גם “בבית ישראל”. אותה מחשבה אוילית שהניעה שכבות כלכליות מסוימות לטפח את הפאשיזם באיטליה, בגרמניה ובארצות אחרות, הניעה את השכבות האלו לגדל אותו גם כאן – וכשם שלא ידעו שם כי הן מגדלות בתוך חיקן נחש אשר בסופו של דבר יטיל את ארסו גם בהן, כך אינן מבינות זאת השכבות האלו כאן. מה שהתרחש ומתרחש בזמן האחרון בארץ, עשוי אולי לפקוח קצת את עיניהן. אך האם פתחו אותן כבר? – בזה יש להטיל ספק.

כמובן, כל זה לא היה בא, לא היה מתפתח ולא היה לובש את הצורה האיומה שלבש, לולא מלכות רומי הרשעה, שכאז גם היום היא חותה את הגחלים ועושה כל אשר בידיה כדי ללבות את האש. כשם שבביאולוגיה, התנאים המקומיים והפריפריים באורגניזם מסוים הם המסייעים במידה רבה להתפתחותם ולהתרחבותם של קני־חידקים ממאירים שונים כך גם בפוליטיקה ובחיי חברה מסייעים התנאים הללו לגילויים ממאירים של שחיתות ובריונות. וכשם שבביאולוגיה, כשרוצים לבער את הקנים הללו, מן ההכרח לתקן את התנאים וליטול את מקור תזונתם וחיותם, כך גם בפוליטיקה ובחיי חברה. אבל גם בביאולוגיה וגם בפוליטיקה ובחיי חברה דרוש עוד דבר אחד – דרוש רצונו של האורגניזם להתנגד ולהבריא. בלי רצון זה – גם התנאים המתוקנים לעתים קרובות לא יועילו. בענין שאנו דנים בו אין אנו שליטים בתנאים, אבל אנו יכולים להיות שליטים ברצון. וכל עוד לא יהיה ברור לכולנו כי הבריתות פסולה ומזיקה בכל המקרים וללא כל הבדל מי ההולך בדרכיה – לא נוכל להתגבר עליה. עלינו להתגבר תחילה על הנחה נפסדת אחת, על ההנחה כי “יש שאתה מתעלם”, כי יש ואתה מכשיר מעשים כושלים ומכשילים, כשהם נעשים ע״י אחרים. כל האומר כך הורס מבחינה עקרונית כל תחום מבדיל בין איסור והיתר, באשר הוא נקלע ממילא לתוך ויכוח לא על ה“מה” אלא ה“מי”, וויכוח זה אין לו סוף, ואי־אפשר להגיע ממנו לידי כל מסקנא המציינת בבהירות את הדרך שעלינו ללכת בה, או שאנו חייבים להימנע מלכת בה.

תש״ז