אנו חוזרים ומתנים בלי הרף את מרי נפשנו על אשר עוללה לנו בריטניה. כל יהודי בארץ ישראל וכל יהודי ברחבי העולם חורק שינים על הלבות הערלים של המנהיגים הנוכחים של האימפּריה הבריטית ועל כובד המערכה שהוטלנו לתוכה ברשעותם. אך ספק גדול אם מרבית הישוב העברי נותן דין וחשבון לעצמו מזה שמעוללים לנו מהרסינו ומחריבינו מבית. בעטיה של קבוצת אנשים קטנה, שפרקה מעל עצמה כל עול של אחריות לאומית ומתגנדרת בטירוף־דעתה ובמעשי הרצח וההרס שלה כבמעשי גבורה ובקוצר־דעתה כבמערכה על “חרות ישראל”, הגיע הישוב העברי בא״י, זו היצירה הנפלאה ששלושה דודות כמעט עמלות להצמיחה, לטפחה, ולעשותה לנחלת־תנחומין ולמקלט־מולדת בשביל שארית ישראל – אל סף התהום. קשה להבין כיצד קרה הדבר שחלק מן הישוב נתעה לראות כ“כתם של יופי” את הספחת המסוכנת הזאת שעלתה על בשרו. אין זאת אלא שהוא הוכה בעיוורון רוחני ומדיני, והוא סיגל לעצמו את התכונות הנבערות של הקרתני הגרמני, שבשעת מלחמה היה יושב ומחבק את כוס הבירה הגדולה שלפניו ומתנה מתוך טמטום את עלילות הגבורה של “אונזערע יונגען”, של “הבחורים שלנו” בשדה הקרב. אך יותר מזה מפליא הדבר איך נתפסו גם כמה מ“אנשי הרוח” שבקרבנו לתבונה קרתנית זו, ולא עוד אלא שהם חותים, – ובפה ובכתב, בגלוי וברמז – את גחלי הטמטום הזה ורואים במעשי הטירור מין “זמר” רומנטי, שקרני כבוד וגבורה יוצאות ממנו לזרוח על עתידות ההיסטוריה הישראלית. אין לא כבוד ולא גבורה בהפקרות הזאת שבחורים יהודים הפכו את דבר רציחת אנשים למעשה־ספורט; ובודאי שאין כבוד וגבורה באיולת פושעת זו, שבחורים יהודים מתפזרים על פני כל הרחובות המרכזיים של העיר העברית תל־אביב ויורים מאקדוחים, מרובים וממכונות־יריה, ללא אבחנה לאיזה צד וללא חשש שמא יפגעו אנשים, נשים וטף, ומתוך כוונה של פרובוקציה גלויה, להוציא מטר יריות נגדיות מכלי הנשק הרב והמגוון מאד של הצבא הבריטי, ולהפוך את ליל התושבים העברים בעיר העברית לליל־בלהות, עתיר קרבנות ופצועים.

על אלה אשר עמדו פעם, בימי חורבן בית־שני, נוכח חזיון דומה של השתוללות כנופיות בריונים, חסרי אחריות, באין אונים ובאין יכולת נפשית להפסיק את תעלולי החתירה והבגידה שלהם, קרא ר׳ אליעזר בן עזריה את הפסוק: “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”. אולם הפעם אין לנו ענין בהגדרת החזיון הזה מבחינה תיאורטית, אלא מחובתנו להעיר השכם והערב את דעת הציבור על ההגיון של ברזל המונח בהתפתחותה של מציאות זו של כנופיות בריונים בקרבנו, הנוטלות שררה לעצמן לכפות על הישוב ועל הציונות דרכי מלחמה שהם פוסלים אותם ושרואים בהם איבוד עצמי ללא דעת.

את צל האבדון שאליו הביאו אותנו הכנופיות האלו, ושהזהרנו מפניו, חזור והזהר, הננו רואים כבר עתה עין בעין. אין אנו שוכחים ואין אנו רשאים לשכוח את חלקה של המדיניות הבריטית בהתפתחות הטירור. אך אין אנו רשאים גם לשכוח את חלקו של הטירור בהתפתחות המדיניות הבריטית ובמתן עזרה ישירה וסעד למזימותיה. אין לציונות ואין לעם היהודי בתקופה הזאת נשק יעיל וחשוב יותר בהיאבקותם המדינית, מאשר הישוב העברי בארץ, מאשר הפוטנציה הגדולה של יצירה, גידול והתפתחות, המונחת בעצם הוויתו, מאשר התכונה שלו להסיע את הדלתים והבריחים ששמים עליו מבחוץ ולדחוק מפני הכוח הדינמי שלו כל מיני הגבלות וגזירות מקפחות. ואם הישוב הזה יתמוטט חלילה, יתמוטט וישבר גם כוח היאבקותנו המדינית ללא תקומה. אנשי הישוב, מכל השדרות ומכל המעמדות חייבים לדעת זאת, וללמוד קצת מלקח הימים האלה, כיצד אפשר להחניקו כאשר ישנם כוחות מסייעים לכך מבפנים. הכוחות המסייעים הן כנופיות הטירוריסטים שהביאו עלינו את המצור הצבאי שאנו נתונים בו כעת ושעלול בודאי להחמיר ולהמיט עלינו אסונות גדולים יותר, ככל שנשהה את החלטתנו לעקור מקרבנו את הנגע הזה.

אחד החברים אמר בימים האחרונים, תוך כדי ויכוח על שאלה זו: “אין מתפקידו של הדור הזה להנחיל לדורות הבאים דפים של,גבורה׳ המביאים אותו לידי הרס וחרבן – מתפקידו הוא להנחיל לדורות הבאים יסודות של חיים ותקומה, אפשרות להקים הריסותיו ולהתרומם מאשפתות”. את זה שאינו מתפקידו של הדור הזה, יותר נכון: את זה שהוא בניגוד לתפקידו, אומרות למלאות הכנופיות הפורשות; את זה שהוא מתפקידו החיוני ביותר, לא נוכל למלאות כל עוד הכנופיות האלה יעבטו את ארחות הישוב ויתקעו, לא מקלות, אלא פצצות ומוקשים עזי נפץ והרס, בין גלגלי חיינו. הרבה אחרנו כבר בביעור הבריונות הזאת מקרבנו, אבל יותר מזה אנו עלולים לאחר, אם הצבור, או חלק מן הצבור יוסיף לפסוח על שתי הסעיפים, ולא יתעשת לקום, בעוד לא איחרנו את המועד לחלוטין, נגד האויב הפנימי הזה, המכתיר את עצמו בכתר פטריוטיזם מזויף.

תש״ז